שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ב
כ"ה אוהעל יע"א:
לכבוד אהובי בני מחמד נפשי הרב הגאון החסיד סיני ועוד"ר מו"ה צבי הירש שליט"א חונה בק"ק ניימארק יע"א:
אחדשה"ט על דבר שאלתך בענין עגונה, באיש אחד שנאבד זכרו כמה שנים וזה איזה חדשים שיצא קול רינון על האשה בדברים מכוערים עם איש אחד שרגיל לבוא אצלה ואומרים שדרים ביחד באיסור, ועתה הלכה לביד"צ עם עד אחד שהעיד עדות המועיל, שמת בעלה שמותרת להנשא לשוק, ועתה ברצון האשה להנשא להאיש המדובר, ועי"ז נתחזק הקול עוד יותר, ונפשך בשאלתך אי מותרת להנשא לעלמא וגם אי מותרת להנשא להאיש שיצא עליו הרינון, ופלפלפת בחכמה ורצונך לשמוע חוו"ד:
תשובה:
א) הנה קיימ"ל דע"א נאמן בעדות אשה שנת בעלה, ומבואר ביבמות (פ"ח ע"א) הטעם דמתוך שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחלה וכו' ע"ש. וכן מבואר בטוש"ע אהע"ז סי' י"ז סעי' ג' ושיטות הפוסקים דעא"נ בעדות אשה הוא רק מדרבנן אבל שיטת הריטב"א ביבמות בשם רבו ז"ל, וכן הוא שיטת התשב"ץ ח"א מסי' ע"ד ולהלן ופ"ה שיטת הכוב"י ז"ב במ"ק סי' ל"ג וסי' ל"ה דעא"ב בעדות אשה מה"ת משום דהוי מלתא דעבל"ג דלא משקרי בה אינשי' ועיי' בריטב"א ז"ל דהא דאמרו ביבמות משום עגונה אקילו בה רבנן, היינו מש"ה לא החמירו רבנן שלא יהי' ע"א נאמן, ועיי' בתשב"ץ דהא דאמרו ביבמות דעא"נ משום דבעגונה אקילו היינו בעד מפי עד מפי עבד וכו' אבל בעד כשר הוא נאמן בלא סברת דייקא ומשום עגונה אלא משום דבמלתא דעבכ"ג ע"א נאמן ע"ש ובנוב"י והנה בתוס' יבמות (צ"ג ע"ב) ד"ה ע"א מבואר דהא דנאמן ע"א בעדות אשה משום דהוי מלתא דעבל"ג ובצירף דאשה דייקא ומינסבא עיין שם, ועיין ביבמות (צ"ג קט"ו וקטז) דביבמה ובקטנה ובמלחמה הוי איבעי' דלא איפשטא אי ע"א מהימן, כיון דלא שייך החזקה דאשה דייקא ומינסבא ע"ש, א"כ לפי"ז בנ"ד אם אמת הדבר שזינתה האשה א"כ ממילא אסורה לבעלה מצד הזנות, ושוב לא שייך אצלה החומר שתהי' לה בסופה, דתצא מזה ומזה, דהא אסורה לבעלה בלא"ה אפילו אם לא תנשא ואין לה אלא החומר שתצא מבעלה השני וזה לא איכפת לה דהא אם לא תנשא ממילא לא יהי' לה בעל שני, א"כ בכה"ג לא שייך כלל לומר החזקה דאשה דייקא וממילא שוב אין ע"א נאמן, כאשר כבר מסתפק בזה הנובי"ק סי' מ"ב אי שייך לומר דאשה דייקא ומינסבא משום חומר שתצא מבעלה השני, אף דאין לה חומר במה שתצא מבעלה הראשון, כגון באשת מומר שבא ע"א והעיד שמת אי אמרינן דנאמן כמו כל ע"א דנאמן בעדות אשה, או דילמא נימא דלא מהימן, כיון דליכא חזקת דייקא משום חומר שתצא מבעלה הראשון דאינה חוששת לזה, דהא תכלית שנאה שנאתו מע"ש, א"כ ה"ה בנ"ד יש להסתפק אם נאמן העד שמת בעלה באם יתברר שזינתה האשה, כיון דליכא חומר מבעלה הראשון דבלא"ה אסורה לו:
ב) וראיתי בנוב"י שם שהביא דברי הירושלמי יבמות ר"פ הא"ר ה"א דפריך אהא דקתני דתצא מזה ומזה וז"ל כמא דתימר תמן מפרשינן אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם הי' קטנות מחזירין אותה מיד, ואמר אף הכא כן (שתהא מותרת לבעלה הראשון) שנייא הא תמן אחרים הטעהו בהו (ופריך) והכא לאו אחרים הטעה בה (בתמי' הא עפ"י ע"א נשאת ומשני) קנס קנסו בה שתהי' בודקת יפה (ופריך) ויקנסו בה אצל השני ולא אצל הראשון (שהרי להראשון נשאת בהיתר ולמה יקנסו שלא תחזור להראשון) אמר ר"י מריח ערוה נגעו בה (שיאמרו סוטה מותרת לבעלה) והקשה הנוב"י דמאי פריך הירושלמי דלא יקנסו אותה מבעלה הראשון, א"כ לא יהי' לה החומר שתצא מבעלה הראשון ושוב לא יהי' החזקת אשה דייקא ומינסבא, ולא יהי' ע"א מהימן א"כ הי' מוכרחים לקנוס שתצא מבעלה הראשון שיהי' לה החומר ועי"ז יהי' החזקת דייקא ומינסבא להיות ע"א נאמן, דלגבי האשה כשהעידה בעצמה שמת בעלה בלא"ה הי' מוכרחים לקנוס שתצא גם מבעלה הראשון דהא לא שייך לומר דאחרים הטעתה וקו' הירושלמי הוא מע"א א"כ קשה כנ"ל ע"ש:
ונראה לי דבר נכון ליישב קו' הנוב"י, דהנה כבר הקשה התשב"ץ למ"ל טעמא דאשה דייקא ומינסבא ומש"ה ע"א מהימן בעדות אשה שמת בעלה הלא אפילו בלא טעמא דאשה דייקא, יהי' נאמן משום דהוי מלתא דעבל"ג דלא משקרי בה אינשי, אמנם מבואר בש"ש ש"ג פ"ב דהיינו טעמא דאין עא"נ בלא חזקת דייקא כיון דהוי דבר שבערוה וילפינן דבר דבר מממון וגבי ממון אין עא"נ אפילו במלתא דעבל"ג כמבואר בריב"ש וברמ"א חו"מ סי' ל' ה"ה דאין עא"כ בעדות אשה שמת בעלה אף דהוי מלתא דמבל"ג אלא בצירף טעמא דאשה דייקא ומינסבא ע"ש, והכה כבר האיר כן המאיר עיני הגולה הרי"ם ז"ל ביבמות פרק הא"ר הענין דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דדבר שבערוה היא כדבר שבממון וכמו שאין עא"נ בממון כמו כן אינו נאמן בדבר שבערוה דהוי כמו ממון ממש דאם הע"א אומר שנתקדשה א"כ הרי הוא בא להוציא את האשה מרשותה לרשות בעלה וכמעיד על ממון המוחזק כזה שהוא ממון של אחר, וכמו כן באומר שנתגרשה מבעלה או שמת בעלה, הרי העד בא להוציא קניינו של בעלה, היינו ממונו שהאשה היא קנין בעלה כשדהו ועבדו מרשות הבעל כרשות האשה, לכן הוי כמו ממון דאין ע"א מהימן ה"ה דאינו מהימן בדבר שבערוה, ועיי' ג"כ בשו"ת אבני נזר אהע"ז סימן צ"ג וסימן ק"ג שכן הוא הטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים גם לפי מסקנת הש"ס יבמות פ"ח ע"א ודפח"ח:
אולם לכאורה יש להעיר דכ"ז נכון בע"א אומר שנתקדשה או נתגרשה דבא להפקיע דבר שהוא ממון כנ"ל, אבל בע"א אומר שמת בעלה אמאי לא יהי' הע"א מהימן, הא אינו מפקיע שום דבר ממון מבעלה דממנ"פ אם אמת הוא שמת. הרי ממילא נפקע כח הממון מהבעל דהא פקע רשותו מהאשה ומותרת להנשא, ואפי' אם הוא חי מ"מ כח הממון שיש לו להבעל באשתו אינו נפקע במה שאנו מאמינים להעד שמותרת להנשא, דהא אם יבוא בעלה חזרה לביתו יתברר שקרו של העד לעיני כל, ותחזור האשה לרשותו כמו שהיתה מקודם, א"כ אין לנו לדון כלל בעניני ממון, רק לענין איסור ושוב ע"א מהימן שמת בעלה שיהי' מותרת להנשא לעלמא, אמנם הדבר נכון מאוד דהא הדין היא שאם נשאת ובא בעלה שתצא מזה ומזה כמבואר בירושלמי דמשום ריח ערוה נגעו בה שלא יאמרו סוטה מותרת לבעלה, לכן שפיר אין עא"נ בעדות אשה אלא משום דאשה דייקא דבלא טעמא דדייקא לא הי' מהימן שתהי' מותרת להנשא לעלמא דבא להוציא קניינו של הבעל דשמא הוא חי ויחזור ותהי' אסורה עליו ע"כ יהי' נפקע קניינו והוי הדבר שבערוה דבר שהוא ממון ומש"ה אינו נאמן, וכ"ז נכון לאחר דמשני הירושלמי דאסורה לבעלה הראשון משום ריח ערוה, אבל לפי הס"ד דפריך הירושלמי דיקנסו מבעל השני ולא מהראשון דתהי' מותרת לחזור לו א"כ שוב לא הוי דבר שבערוה כלל דלא הוי דבר שבממון דממנ"פ דאם יבוא בעלה תהי' מותרת לחזור ושוב ע"א מהימן בלא טעמא דאשה דייקא משום חומר, ומתורץ קו' הנוב"י שהקשה דאם לא יהי' החומר שתצא מהראשון לא יהי' ע"א נאמן דז"א דאדרבא אם לא יהי' החומר שוב יהי' ע"א נאמן משום דבמלתא דעבל"ג עא"נ אם לא הוי דבר שבערוה ודו"ק והוא דבר מחודד:
ג) וארוח בזה ליישב דברי רש"י התמוהים מאוד דהא רש"י ס"ל דעא"נ בעדות אשה היא מדרבנן כמבואר בכמה דוכתא וביבמות (צ"ב ע"א) ד"ה תדע וז"ל דהתורה לא האמינהו והם האמינהו עכ"ל א"כ צ"ע מדברי רש"י ז"ל יבמות (פ"ח ע"ב) בד"ה וקתני דפנו וז"ל וקשיא לרב ובעד אחד לא מצי לאוקומי דא"כ למ"ל קרא הא ודאי אין אחד במקום שנים עכ"ל וקשה איך אפשר לומר דהקרא איירי בנשאת ע"י עד אחד הא לשיטת רש"י אין עא"נ בעדות אשה שמת בעלה מה"ת אלא מדרבנן ושוב ראיתי שכבר תמה בזה בזבד טוב והיא תמהון גדול, אולם לפי דברינו הנ"ל א"ש דברי רש"י ז"ל דהא דס"ל לרש"י דאין עא"נ בעדות אשה מן התורה, היינו כעת דאמרו חכמים דאסורה לחזור לבעלה הראשון א"כ הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים חבל מן התורה דהיתה מותרת לחזור לבעלה הראשון לא הוי כלל דבר שבערוה דממנ"פ מותרת להנשא דאם מת בעלה כבר פקע קניינו ואם הוא חי ג"כ לא יהי' נפקע קניינו עי"ז שתנשא דהא מותרת לחזור לו ושפיר עא"נ, לכן הקשה רש"י דלוקמי' את הקרא בע"א דשפיר עא"נ מה"ת ודו"ק: ד) עוד נראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל בפשיטות בהקדם מה שדקדוקו המפורשים על דברי רש"י ז"ל וקתנו דפנו וקשיא לרב, ואח"כ הקשה רש"י דנימא דהקרא מיירי בע"א דמה בעי' רש"י בזה דהקו' היא כרב, דהנה באמת כבר העירו התשב"ץ והנוב"י ז"ל שיהי' עא"נ מן התורה בעדות אשה משום דהוי מלתא דעבל"ג דלא משקרי בה אינשי, אכן לפי המבואר בספר אהבת דוד לזקיני הגאון מופת דורו ז"ל בקונטרס הספיקות ח"ב דהא דאמרינן דמלתא דעבל"ג לא משקרי בה אינשי היינו דרוב בני אדם אינם משקרים אבל מיעוט ימצא דמשקרים ע"ש א"כ לדידן דקיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ כמו דאינו נאמן הע"א בממון אף במלתא דעבכ"ג כ"כ אינו נאמן בדבר שבערוה דהא ילפינן דבר דבר מממון וכ"ז לדידן אבל לרב דס"ל בב"ק (מ"ו ע"ב) דהולכין בממון אחר הרוב שוב עא"נ בעדות אשה מה"ת ולכן הקדים רש"י ז"ל וקשיא לרב היינו כיון דקו' הש"ס היא על רב ע"כ שפיר הקשה רש"י דלוקמי' בע"א דהא רב לשיטתי' ס"ל דעא"נ מה"ת בעדות אשה והבן: ה) ונראה לי עוד לתרץ קו' הנוב"י הנ"ל על הירושלמי דמאי פריך דלא תצא מבעלה הראשון, א"כ לא יהי' חזקת דייקא, ולא יהי' ע"א נאמן, והתבונן בזה דהנה התשב"ץ ח"א ענין ע"ז לאחר שהעלה דהא דאין עד אחד קם לממון אינו מצד גזרת הכתוב, וגם אינו מטעם דחיישינן דמשקר אלא ה"ט דאינו קם לממון דחיישינן שמא שכרו אותו להעיד שקר, דבשני עדים לא חיישינן לזה דיתבוששו זה מזה להעיד שקר בעד שכרם לכן כיון דגם בע"א הוא חשש רחוק לחשוד אותו שמעיד שקר בעד שכרו לכן במקום שיש לנו רגלים לדבר שאומר אמת שוב ע"א נאמן כשני עדים, כגון בסוטה דאיכא רגלים לדבר ע"י שקנא לה ונסתרה דנאמן כשנים, ולאחר שהעלה כל זה העיר להקשות דא"כ למ"ל לטעמא דאשה דייקא דמש"ה עא"נ בעדות אשה, הא בלא טעמא דאשה דייקא יהי' מהימן משום דהוי מלתא דעבל"ג דלא משקרי אינשי א"כ הוי כמו רגלים לדבר שאומר אמת ואין לנו לחוש לשמא שכרו אותו כמו שאין אנו חוששין בשנים לשמא שכרו אותם (וע"ש שהעלה דנאמן מה"ת מטעם דהוי מלתא דעבל"ג והא דאמרו משום דייקא היינו בעד מפי עד וכו' אבל עד כשר נאמן מה"ת עיי"ש) א"כ טענה גדולה טען התשב"ץ ז"ל שיהי' עא"נ בעדות אשה מה"ת משום דהוי מלתא דעבל"ג עד שיקשה על שיטות הסוברים דעא"נ בעדות אשה רק מטעמא דאשה דייקא הא הוי מלתא דעבל"ג ויהי' נאמן מה"ת ולמה לן לטעמא דאשה דייקא:
ונראה כי בעזהי"ת לחלק בין ע"א לשנים דבעד אחד אף דהוי מלתא דעבל"ג מ"מ חיישינן לשמא שכרו אותו. אבל בשנים לא חיישינן, והוא עפ"י מה דמבואר במס' גיטין (ס"ז ע"א) דחיישינן שמא תשכור עדים ופריך הש"ס והא תניא עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה ולא חשו חכמים ומשני הש"ס מעשה לא עבדי, דיבורא קאמרו, והקשו שם התוס' ממיאנה וכו' ותירצו וז"ל כיון דהתם על ידי דיבורא נגמר הדבר שע"י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשוב לי' אבל הכא אין נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא עכ"ל ועפ"י דבריהם העלה הטו"ז באהע"ז סי' י"ז סקס"ג דמש"ה חייש הרמב"ם ז"ל בע"א בקטטה לשמא שכרתו דכיון דאין נגמר ההיתר להנשא לשוק אלא שצריך עוד לדיוקא דאשה ומש"ה חיישינן שמא תשכור לעד זה כי העד יסמוך שהיא לא תנשא עד שתידוק, ע"כ חשוב אצלו רק דיבורא ולא מעשה עכ"ד, ועיי' בשו"ת רבינו חיים הכהן ז"ל אה"ע סי' ל' מה שכתב על דברי הטו"ז ע"ש, ונראה לי דה"ה אפילו אם הי' ע"א נאמן שמת בעלה מה"ת ואעפ"כ אם האשה תדייק משום חומר שיהי' שוב א"א לנו להאמין את הע"א, דחיישינן לשמא שכרו אותו דאף עפ"י שע"י דיבורו נגמר הענין שמותרת להנשא מ"מ לא נחשב אצל העד הדיבור למעשה אלא כדיבורא בעלמא, יען כי העד חושב שבודאי האשה תידוק שפיר ולא תסמוך עליו וזה ברור בסברא: וא"כ הרי מבואר בתוס' יבמות (פ"ז) ד"ה מבלל דאפי' אי אמרינן דעא"נ מה"ת כמו ב' עדים. אפי"ה בנשאת עפ"י ע"א תצא מבעלה הראשון ובשני עדים לא תצא מבעלה הראשון וז"ל אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת ואע"ג דסבור עכשיו דנאמן מה"ת כמו שנים מ"מ אסורה לחזור דבעד הוה לה למידק אף על פי שהאמינתו תורה עכ"ל, ולפי"ז שפיר מיושב קושי' התשב"ץ למ"ל לטעמא דאשה דייקא, הא בלא"ה יהי' העא"נ כמו שני עדים, כיון דהוי מלתא דעבל"ג לא חיישינן לשמא שכרו אותו, כמו דלא חיישינן בשני עדים, דז"א דבשלמא בשני עדים כיון דליכא חומר דהא מותרת לחזור לו, א"כ לא שייך לומר דהאשה דייקא משום חומר, דהא לא יהי' לה חומר וממילא נחשב דיבורם למעשה, שע"י דיבורם היא נשאת לשוק ומעשה לא עבדי לשקר עבור שכרם, מש"ה המה נאמנים, אבל בע"א אפילו אם נימא דיהי' נאמן מ"מ אם יבוא בעלה תהי' אסורה לחזור לו, כדברי התוס' הנ"ל א"כ כיון דאיכא חומר בסופה, ממילא איכא חזקת דייקא, א"כ דיבורו של העד לא נחשב אצלו למעשה אלא לדיבורא בעלמא, יען כי הוא חושב שלא יהי' כגמר הדבר ע"י דיבורו, שהאשה בעצמה תידוק, לכן שפיר חיישינן לשמא שכרו אותו ומש"ה אין עד אחד נאמן בעדות אשה מצד הדין אלא משום דאיכא נמי חזקה דאשה דייקא ומינסבא משום החומר שיהי' לה בסופה, והבן היטב: ולפי"ז מה נעים יהי' מתורץ קושי' הנוב"י ז"ל על הירושלמי דפריך שתהי' מותרת לבעלה הראשון והקשה הנוב"י דא"כ אי נימא דמותרת לראשון, שוב לא יהי' עד אחד נאמן כלל דליכא חזקה דאשה דייקא, כיון דלא יהי' חומר בסופה, ולפי הנ"ל ניחא דאדרבא, דאם לא יהי' החומר בסופה ולא יהי' החזקה דאשה דייקא, שוב יהי' עא"נ בעדות אשה מצד דהוי מלתא דעבל"ג, דלא חיישינן לשמא שכרו אותו, כמו דלא חיישינן בשני עדים, דהא דיבורו למעשה יחשב, דע"י דיבורו היא נשאת לשוק, דאין לומר כנ"ל דנחשב אצל הע"א דיבורו לדיבור בעלמא דלא נגמר עפ"י דיבורו שהאשה תידוק שפיר משום חומר שתצא מבעלה הראשון, ז"א דהא הירושלמי פריך שיהי' הדין שלא תצא מבעלה הראשון, א"כ ליכא חומר ולא שייך כלל החזקה דאשה דייקא ורק לבתר דמשני הירושלמי דקנסו אותה גם מבעלה הראשון, ואיכא חומר ושייך חזקה דאשה דייקא, שוב אין עא"נ מטעם דהוי מלתא דעבל"ג אלא משום דמסייע לו חזקת דייקא אבל כפי הס"ד של הירושלמי שפיר עא"נ בלא דייקא, דכא חיישינן לשמא שכרו אותו דדיבורו של העד למעשה יחשב ומעשה לא עביד כמו בשני עדים, ודו"ק היטב וב"ה הוא דבר חריף:
ולכאורה יש להעיר על דברינו הנ"ל דא"כ לרבנן דר"ש דס"ל דגם בנשאת בעדים תצא מבעלה הראשון, א"כ גם בשני עדים שייך חזקת דייקא, ושוב יקשה ניחוש גם בשנים לשמא שכרו אותם, דהא לא נחשב אצלם דיבורם למעשה אלא דיבורא בעלמא דסומכין שהאשה תידוק, אמנם נכונים דברינו עפי"ד הריטב"א הובא בשמ"ק כתובות (כ"ה ע"ב) דבשני עדים אף דאיכא החומר, מ"מ ליכא עוד חזקת דייקא דהאשה לא תידוק כלל דסומכת על השני עדים, ושפיר חשוב דיבורם מעשה, עיין שו"ת ברית אברהם סי' ס' אות ד' במוסגר ובסי' ס"א אות ח' עיי"ש היטב:
ו) וראיתי בתשב"ץ שהעלה דע"א נאמן במלתא דעבל"ג אפילו לענין ממון. והביא ראי' דהא מבואר במס' ר"ה (כ"ב ע"ב) דאפילו אם בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו הבי"ד את החודש נאמן, משום דהוי מלתא דעבכ"ג, ומבואר בירושלמי ריש פ"ק דסנהדרין, וז"ל הוו יודעין כמה עדות יוצא מפיכם, כמה שכר בתים יוצא מפיכם (עיין בפני משה וז"ל שאף הן תלוין בקביעות החודש אם מלא אם חסר, והשוכר ששכר לחודש מפסיד היום שחסר עכ"ל ע"ש, הרי מבואר דעד אחד נאמן בקיה"ח גם לענין ממון, ולפי"ז יש להקשות בש"ס שבועות (כ"ב) דאיתא שם, הכל מודים בעד סוטה שחייב קרבן שבועה, והכל מודים בעד מיתה שחייב קרבן שבועה כיון שהוא מהימן גם לענין ממון ע"ש א"כ לפי הנ"ל אמאי לא אמרו הכל מודים בעד אחד בקידש החודש שחייב קרבן שבועה כגון שהי' הפסד ממון לענין שכירות בתים דע"א נאמן גם לענין ממון ויש ליישב וקצרתי:
ז) ונחזור לגוף הדין הנה הנוב"י העלה מכח קו' הנ"ל שהקשה על הירושלמי, דאפילו אם ליכא חומר שתצא מבעלה הראשון אלא חומר זה שתצא מבעלה השני איכא כמי חזקה דאשה דייקא ומינסבא כדי שלא תצא מבעלה השני ולכן פריך הירושלמי שפיר דלא יקנסו אותה מבעלה הראשון ואפי"ה יהי' ע"א נאמן ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד אפילו אם זנתה דליכא חומר אצל בעלה הראשון מ"מ כיון דאיכא החומר בזה שתצא מבעלה השני שייך נמי החזקה דאשה דייקא וע"א מהימן:
אמנם בעיקר הספק הדבר מבואר בשו"ת אמרי אש אהע"ז סי' י"ז שחקר כן השואל באשה שזינתה וע"א מעיד שמת בעלה אם מהימן כיון דליכא החומר מבעלה הראשון אי שייך חזקת דייקא והביא דברי הנוב"י הנ"ל ודברי הח"ס ז"ל שהיא להיפך מדעת הנוב"י ז"ל ע"ש. אכן כבר מבואר בשו"ת רע"א ז"ל סי' ק"ל אחר שהאריך בראיות אי שייך דייקא משום חומר מבעלה השני אף דליכא חומר מבעלה הראשון והביא שהי' לו ויכוח עם קדוש זקיני מליסא ז"ל והסכים עמו ששייך חזקת דייקא משום חומר מבעלה השני וכן הסכים עמו הח"ס ז"ל הרי לפניך ששלשה עמודי העולם רבותינו שבגולה בדעה אחת עם רבינו הגדול הנוב"י זי"ע שע"א נאמן אפילו במקום דלא שייך החומר מבעלה הראשון:
ח) וראה בני שמצאתי בספר אהבת דוד לזקיני מאוה"ג מלאסק מרן דוד דוב ז"ל בקונטרס הספיקות ח"ב כלל ל"ה אות ה' אחר שמפלפל בעמקות גדול כדרכו כתב שם וז"ל ובעיקר הספק של הנוב"י אי שייך דייקא נגד הבעל שני הדבר מפורש בתשובות מהר"א מזרחי ז"ל הנזכר בתשובת קונטרס עגונות באהע"ז סי' י"ז אות פ"ו באשה שזינתה תחת בעלה והי' לה קטטה עמו דמתיר אותה אח"כ אם אמרה מת בעלה דכיון דלא שייך לומר שרוצית להשמט ממנו ואין רצונה לדור עמו כיון דבלא"ה אסורה לו ונאמנת שמת בעלה משום דאשה דייקא ע"ש, א"כ מבואר דשייך דייקא משום בעל השני דהא לגבי הראשון אסורה כדין סוטה עכ"ל קדוש זקיני ז"ל וכ"כ לי דודי הגאון האמתי מלאסק שליט"א הערה זו והרי מפורש יוצא מגאון פוסק רבינו אליהו מזרחי ז"ל ששייך חזקת דייקא משום חומר מבעלה השני, אף דליכא חומר מבעלה הראשון, ופלא שהי' בהעלם עין דברי הר"א מזרחי מהגאונים הנ"ל: ויותר מזה מבואר בשו"ת רע"א ז"ל סי' קכ"ה בשם זקיני הגאון מליסא ז"ל בזינתה תחת בעלה ואח"כ הלך למדה"י והעיד ע"א שמת וניסת להבועל באיסור דמועיל עדותו לענין שלא יהיו הבנים ממזרים ומשום כתובה ושארי הדברים שיש לה מהשני הובא ג"כ בפ"ת סי' י"ז סקי"ג ע"ש:
ט) וראיתי בשו"ת אמרי אש ז"ל שמצדד לפי המבואר בתוס' יבמות (צ"ד ע"א) ד"ה כי, דאיכא דיוקא רבה ודיוקא זוטא ובמקום שאין לה הפסד אלא בזה שתצא מבעלה השני עכ"פ הוי דיוקא זוטא ע"ש, א"כ כיון דכמעט כל הפוסקים ס"ל דע"א ביבמה מהימן, וע"כ משום דסגי בדיוקא זוטא משום חומר מבעלה השני, ה"ה בזינתה דשייך עכ"פ דיוקא זוטא, משום חומר מבעלה השני שפיר ע"א מהימן, אכן העיר שם דלפי דברי הנובי"ק סי' כ"ד דיבמה לשוק לא הוי דבר שבערוה ע"ש, א"כ א"א לדמות א"א דהוי דבר שבערוה ליבמה דביבמה יש לומר דמהני דיוקא זוטא, אבל בעד מיתה דהוי דבר שבערוה לא יהי' עא"נ ע"י דיוקא זוטא ע"ש, אולם כבר מבואר בשו"ת חמדת שלמה סוף סי' ע"ח דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה, דכן מבואר בהדיא בנמ"י בסוגיא דחלצה בינו לבינה עי' פ"ת אהע"ז סי' קנ"ז סק"ט, ומצאתי בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח תשובת זקיני הגאון מליסא ז"ל, דהעיקר הוא דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ע"ש, וכ"מ בש"ש ש"ז פ"ב דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה, א"כ כיון דסמכינן אדיוקא זוטא בע"א ביבמה. ה"ה דיכולים לסמוך אדיוקא זוטא בעד מיתה:
וגם יש לצדד לפי הנ"ל דה"ט שאין עא"נ בדבר שבערוה דבמה שמוציאן האשה מבעלה. הוא כהפקעת ממון, א"כ בזינתה דבלא"ה אסורה לבעלה הרי בא הפקעתה מרשות בעלה, קודם שמעיד העד ממיתת בעלה, א"כ ממילא אינו מעיד עוד על דבר שבערוה ומהימן כמו ביבמה דלא הוי דשב"ע לשיטת הנוב"י דס"ל דיבמה לשוק לא הוי דשב"ע:
י) ואמינא עוד לצדד, עפי"ד זקיני הגאון מליסא ז"ל בקהלת יעקב אהע"ז סי' י"ז סעי' ג' דלאחר שהטילו חכמים החומר שתצא מזה ומזה א"כ החזקת דייקא היא חזקה דאורייתא, ומרעא בחזקת א"א, כמבואר בתוס' כתובות (כ"ב ע"ב) דמה"ט פטור מחנק ומחטאת ע"ש, ושוב הוי ספק השקול אם בעלה חי או מת, ושפיר עא"נ אף בדבר שבערוה כיון דהוא מלתא דעבל"ג. וכעין שאמרו בגיטין (נ"ה) כרת שעל ידי דבריהם בא, ה"נ על ידי החומר שנתנו חכמים שוב עד אחד נאמן מה"ת ע"ש, ואם כי מבואר בנובי"ק סי' מ"ג דכוונת התוס' כתובות הנ"ל דחזקת אשה דייקא מרעא לחזקת א"א אבל לא אמרינן דנעקרה לגמרי לחזקת א"א, דאל"כ אמאי אין עא"נ מה"ת הא לא איתחזק איסורא כלל, אלא ודאי דנשארה חזקת א"א רק דאיתרע ע"ש, הנה זקיני מאוה"ג ז"ל אינו יחיד בדבר זה וכבר כתב כן בשו"ת תפארת צבי אהע"ז סי' י"ח ודו"ז הגה"ק הארי' דבי' עילאי סי' כ"ו וכן מבואר בשו"ת הרי"ם ז"ל ביבמות פהא"ר ע"ש, ומעתה יש מקום לומר דעכ"פ ע"י דיוקא זוטא אף שאין בכחה לעקור לגמרי חזקת א"א, כמו דיוקא רבה, מ"מ איתרע החזקת א"א ע"י חזקת דייקא זוטא עיי' תוס' כתובות כ"ו ע"ב ד"ה אנן וז"כ דמ"מ מהני דיוקא דידה לענין דמרעא לי' לחזקת איסור ליבם עכ"ל והיינו דיוקא זוטא כמבואר בתוס' יבמות צ"ג ע"ב ד"ה ע"א ועי' שו"ת ברית אברהם סי' ס"א אות ט' וכבר נודע דברי הפנ"י קידושין ס"ג ובקו"א שם והנודה ביהודה מחזיק גם כן דבריו בכמה דוכתא, דבמקום דאיתרע החזקה עד אחד נאמן, אם כן מצד החזקת א"א עא"נ ומצד דהוי דבר שבערוה ג"כ נאמן משום דהוי מלתא דכבכ"ג כדברי זקיני ז"ל, ועיין בנוב"י סי' מ"ב ד"ה ועוד שכתב וז"ל אבל אם כבר יצא הקול אף דקלא לחודי' לא מהני להתיר האשה, עכ"פ כבר נגרע חזקת א"א עפי' הקול ולכך אין כאן חזקה אלימתא עכ"ל, הרי דס"ל דע"י הקול לא נעקרה החזקה לגמרי ואפ"ה ס"ל בסי' ל"א דביצא הקול כבר איתרע חזקת א"א ועא"נ לפי דברי הר"ן והמהרי"ק ז"ל דעא"נ בדבר שבערוה בלא איתחזק ע"ש, א"כ ה"ה בנ"ד דעכ"פ ע"י הדיוקא זוטא איתרע חזקת א"א ואינה עוד חזקה אלימתא שוב עא"נ ואם כי בנוב"י בסי' נ"ד וסי' י"א נראה כמסתפק אם עא"נ בדבר שבערוה במקום דלא איתחזק הנה מלבד שמבואר להדיא בנוב"י בסי' ל"ח נ"ט ס"א ס"ט דעא"נ בדשב"ע בלא איתחזק עיין במקנה קידושין (ס"ה ע"ב) ודף (ס"ו ע"א) דס"ל דעא"נ בלא איתחזק אפילו בדבר שבערוה, ואף דבנ"ד לא נעקרה החזקת א"א לגמרי, אלא דאיתרע מ"מ הא נודע דברי הפוסקים שאם לא בא אחר המלחמה כמה שנים כבר אבד החזקת חי דאם הי' חי הי' נותן ידיעה לביתו, ואם כי הח"ס ז"ל אהע"ז ח"ב סוף סי' קל"א בד"ה ואני וכו' כתב שם דלא סמכינן להתיר משום דאילו הי' בחיים הי' מודיע לביתו מ"מ מבואר בח"ס ז"ל ח"א אהע"ז סי' מ"ח שמצרף אומדנא זו דהוי רובא דרובא אי הי' קיים הי' מודיע לביתו ע"ש ובתוס' כתובות (טו' ע"ב) דאם אינו חוזר מהמלחמה הוא דאי' שכבר מת ע"ש, ועיי' בשו"ת דברי חיים ח"א סי' כ' מכ"ק חויז מרן ז"ל, א"כ בנ"ד שעברו שנים רבות, ולא נשמע ממנו יש מקום לומר דבצירף הדיוקא זוטא, לאומדנא זו שאם הי' חי הי' נותן ידיעה לביתו, נעקרה החזקת א"א ושפיר עא"נ:
י"א) והנה ראיתי באמרי אש שכתב שם עפי"ד הנוב"י בסי' מ"ג שהעיר איך שייך לומר דאשה דייקא, הא כשהעד מעיד שמת בעלה, אנו מתירין אותה להנשא מיד אם עברו ימי הבחנה, אף שלא הי' לה עוד פנאי לדייק, ע"כ כתב שם הנוב"י, שהכוונה שע"י חזקת דייקא העד אינו מעיד שקר, שמתיירא לשקר לפי שהאשה תידוק ויתודע שקרו, ע"ש א"כ אפילו אם אמת שזינתה, ולא שייך אצלה החזקה של אשה דייקא. מ"מ אם העד אינו יודע מהזכות, שוב מתיירא לשקר דהא הוא חושב שהאשה תידוק, ושפיר מהימן העד ע"ש ודפח"ח, א"כ בנ"ד אם העד אינו יודע שזינתה האשה, שפיר מהימן העד כפי דברי הנוב"י ז"ל:
ועיין שם באמרי אש שכ' לצרף דעת הרשב"א ז"ל ריש גיטין, דגרסינן ביבמות אלא משום עגונה אקילו ולא גרסינן מתוך חומר וכו' וס"ל כהרשב"א ז"ל דעא"נ בלא סברת דייקא אלא מטעם דבעגונה הקילו: י"ב) והנה עד כה הי' דברינו אפילו אם הי' נתברר שזנתה ואסורה לבעלה אפ"ה נאמן העד שמת בעלה, אבל אי ליכא רק עדי כיעור אפילו עם קלא דלא פסק הכא מבואר באהע"ז סי' י"א ברמ"א דאין מוציאין אותה מבעלה ביש לו בנים ממנה ולשיטות הרי"ף והרמב"ם ז"ל אף באין להם בנים אין מוציאין אותה מבעלה רק בעידי טומאה והמחבר פסק בעידי כיעור וקלא דלא פסיק לקולא והרמ"א כתב ויש אומרים וכו' ולא סיים וכן עיקר ומבואר בפרמ"ג יו"ד בכללי הוראה בשם מהר"ם זיסקינד ז"ל דנקטינן כהמחבר והפרמ"ג סיים דצ"ע בדאורייתא ע"ש וכנ"ד אין נפמ"נ כיון דיש להם בנים א"כ ממילא מותרת לבעלה ושייך החזקה דאשה דייקא גם מחומר מבעלה הראשון א"כ בודאי מהימן העד שמת בעלה:
ולענין אי מותרת להנשא להאיש שיצא הקול רינון עליו הנה כפי הנרא' מהשאל' דכפי עדות העד, כבר מת בעלה עוד קודם שיצא הרינון עליהם, א"כ אפילו אם זינתה עם המדובר, ויתברר שבעת שזינתה כבר הי' הבעל מת, והגם שהמה לא ידעו שמת הבעל, א"כ שניהם נתכוונו לעבירה, מ"מ מותרת להנשא להבועל כמבואר בברכי יוסף אהע"ז סי' י"א הובא בקצרה בפ"ת שם סק"ג בשם תשובת מוצל מאש סי' מ"ו, שנסתפק מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת א"א דבעלה הלך למדה"י, ושניהם לדבר עבירה נתכוונו ואח"כ נתברר שבזמן שזינתה כבר הי' בעלה מת, אי שריא לבועל או לא, כיון דכיוונו לעבירה ע"ש, בברכי יוסף שהעלה דמותרת להבועל, והביא ראי' מנדה נ"ב ע"ש וכן העלה בישועות יעקב אהע"ז סי' י"א סק"ו הובא ג"כ בפ"ת, דמותרת להבועל דמה בכך שכוונתם הי' לאיסור, דכיון דבאמת לא הי' שום איסור ע"ש, וא"כ אפילו אם זינתה האשה מ"מ אם יתברר דבעת הזנות כבר הי' בעלה מת מותרת להנשא גם להאיש המדובר, כנלפע"ד לדינא, וה' יצילנו משגיאות:
כ"ד אביך אוהבך אה"ר:
ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש: