אור ברסלב

שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש

סימן א

ב"ה אוהעל יע"א:

לכבוד אהובי ידינ"פ הרב החריף גדול בתורה ובמעש"ט הגביר החסיד היחסן המפורסים מו"ה מאיר אליעזר הכהן הארטושטיין נ"י:

אחדשה"ט ע"ד שאלתו שהירסו מטעם הממשלה בית הקברות של עכו"ם ופינו העצמות למקום אחר, ובנו עליה בית גדול שבו נושאים ונותנים על דבר מס של בני העיר, ומזמינים לשם כל הסוחרים בכל שנה ושנה בעת הערכת המס, והיות שאולי לא פינו כל המתים משם, ע"כ נפשו בשאלתו אם יש היתר לכהן לילך לשם שאם לא ילך יוכל לצמוח לו הפסד ממון רב בעת הערכת המס, וכת"ה האריך בזה כדת של תוה"ק:

תשובה:

א) הנה מבואר בש"ס יבמות (ס"א ע"ב) ב"מ (קי"ד) כריתות (ו') דס"ל לרשב"י דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, ומבואר שם בתוס' דשיטת הר"י ז"ל דקיימל"ן כרשב"ג במס' אהלות פי"ח מ"ט דקברי עכו"ם מטמאין באהל וצריכים כהנים ליזהר מקברי עכו"ם, וכ"כ הרא"ש ז"ל פ' בתרא דכתובות ובפ' מי שאחזו בשם הר"ת והר"י ז"ל, ודעת הרי"ף ז"ל ב"ב פ' ג"פ, והרמב"ם ז"ל ה' טו"מ פ"ה דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, ועיין רש"י פסחים כו' ע"א ד"ה מי, (ועי' בתיו"ט אהלות פי"ח מ"ז) דרשב"ג לא פליג על רשב"י וס"ל לרשב"ג דק"ע אינם מטמאין באהל כמו שס"ל לרשב"י, והא דמדורות עכו"ם מטמאין היינו במגע ומשא דמודה רשב"י דעכו"ם מטמאין במגע ובמשא כמבואר ביבמות ס"א ע"א, וא"כ לשיטת רש"י גם רשב"ג ס"ל דק"ע אינם מטמאין. עיין חי' הרמב"ן ז"ל ובנמ"י ב"מ פ' המקבל ובמל"מ פי"א ה' טו"מ ובריש פ"ג מה' אבל ובטוש"ע יו"ד סי' שע"ב סעי' ב' דנכון ליזהר לכהן שלא ילך על קברי עכו"ם:

והנה העיר שם בדגמר"ב לפי שיטת הראב"ד ז"ל פ"ה דנזירות, דאם כטמא הכהן שוב אינו מוזהר על הטומאה, א"כ כהנים בזה"ז שכולם טמאי מתים אינם מוזהרים על הטומאה, א"כ איכא ס"ס שמא הלכה כהראב"ד, ושמא ק"ע אינם מטמאין, ואם כי המל"מ פ"ג ה' אבל דחה ס"ס זו, היינו לענין טומאת נגע שבזה בשני צדדים הוא נגד רוב הפוסקים, אבל לענין טומאת אהל במת כותי אפשר דסמכינן אס"ס זו, ובפרט שלדעת הלח"מ פ"ה מנזירות שגם רש"י ז"ל ס"ל כראב"ד ז"ל, אולם בסוף חזר הדגמ"ר מדבריו דיש לומר דאפילו לשיטת הראב"ד ז"ל איכא איסור תורה אלא שאין לוקין, א"כ לא הוי ס"ס כלל ועיי"ש בפ"ת וכן מבואר בחת"ס ז"ל סי' של"ח וסימן של"ט, ועיין בשומ"ק סי' ש"ה, דלשיטת הראב"ד ז"ל איכא איסורא מדרבנן, ועיי' בישיע"ק או"ח סי' שמ"ג סק"ב, דמבואר מדבריו דלשיטת הראב"ד ז"ל ליכא איסור מה"ת ומצאתי בשו"ת הגרע"א ז"ל ח"ב סי' י"ח, שמצרף שם שיטת הראב"ד ז"ל לס"ס, וכתב דאפילו איסור דרבנן ליכא לפי שיטת הראב"ד ז"ל:

ואם נימא דלשיטת הראב"ד ליכא איסור תורה אלא איסור דרבנן, כדברי השו"מ הנ"ל, הי' מקום לומר לפי המבואר בזקיני הש"ך ז"ל יו"ד סי' ס"ו סק"י בשם הסמ"ק דדגים מלוחים מותרים מטעם ס"ס, ספק אם נמלחו עם דגים טמאים אם לא' ואת"ל דנמלחו עם דגים טמאים, שמא לא הי' בהם שומן ואז צירם אינם איסורים רק מדרבנן והוי ספיקא דרבנן לקולא, וכ"כ זקיני הש"ך ז"ל שם לענין ביצה והענין הוא דהא מדאורייתא הוי ס"ס ספק שמא לא נמלחו עם דגים טמאים, ואת"ל נמלחו שמא אין בהם שומן, א"כ מה"ת מותרים דהוי ס"ס ממש, ולענין דרבנן הגם דליכא ס"ס להתיר דאפילו אין בהם שומן מ"מ איכא איסור דרבנן, מ"מ לענין איסור דרבנן די בספק אחד להתיר דסד"ר לקולא, וכן מבואר בש"ך ז"ל בדיני ס"ס אות נ"ז וז"ל ומן התורה מיהת הותר מס"ס, ואע"ג דמדרבנן אסור אף באין בהם שמנונית מ"מ ה"ל סד"ר שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקולא וזה פשוט עכ"ל: וא"כ ה"ה במת כותי איכא ס"ס, ספק שמא ק"ע אינם מטמאין, ואת"ל דמטמאין, ספק שמא הלכה כהראב"ד ז"ל דבזה"ז ליכא לכהנים אלא איסור דרבנן, א"כ מה"ת הא הוי ס"ס ואי דאיכא איסור מדרבנן דהא גם לשיטת הראב"ד איכא איסור דרבנן לכהן לטמא עצמו בזה"ז הא לענין איסור דרבנן שוב אמרינן סד"ר לקולא דשמא הלכה דקברי עכו"ם אינם מטמאין כלל:

ועכ"פ בנידן דידן שפינו את המתים למקום אחר א"כ הוי ג' ספיקות שמא לא נשאר שם דבר המטמא באהל, ואת"ל דנשאר שם דבר מן המת שמא הלכה דק"ע אינם מטמאין, ואת"ל דגם ק"ע מטמאין באהל, שמא הלכה כהראב"ד לפי דברי הגרע"א ז"ל דבזה"ז ליכא אפילו איסור מדרבנן שפיר יש לעשות ס"ס, והגם כי דעת הש"ך בכללי ס"ס אות כ"ז דבמקום דאיתחזק איסורא לא מהני ס"ס ע"ש, ובנ"ד ג"כ איתחזק איסורא דהי' שם קברי עכו"ם, הנה מלבד שהפר"ח אות ט"ז והפליתי בביה"ס חולקים על הש"ך מ"מ הלא מבואר בש"ך כללי ס"ס דג' ספיקות מהני אפילו במקום דאיתחזק איסורא, והגם שהמנחת כהן ח"ג פי"א ובתורת שלמים סקמ"ב חולקים עליו הא מבואר ביד יהודא בדיני ס"ס דבמקום שהחזקה אינה מתנגדות רק לספק אחד ונשאר עוד ב' ספיקות הוי ס"ס ע"ש, א"כ בנ"ד דחזקת איסור הוא רק כנגד הספק אם נשאר שם דבר המטמא או לא, אבל לענין הספיקות אי ק"ע מטמאין או לא, ואי כהני בזה"ז מוזהרים על הטומאה או לא, ליכא שום חזקת איסור שפיר יכולים לסמוך אס"ס, דהא רוב שיטת הפוסקים הרמב"ם ז"ל והיראים והרמב"ן והרשב"א בחי' ובתשו' סי' פ"ג דק"ע אינם מטמאין ולפי דברי הגרע"א לשי' הראב"ד ז"ל ליכא שום איסור לכהני בזה"ז לטמאות עצמם: ובפרט לפי שיטת הפוסקים דבספק פלוגתא לא אזלינן בתר חזקה דע"י החזקה לא ישתנה הדין עיי' בכה"ג יו"ד סי' י"ח ומ"מ פכ"ז מה' שבת ה"ג ובטו"ז או"ח סי' רמ"ח סק"ד בשם הרא"ש ובח"מ אהע"ז סי' י"ז סקצ"ה וע"י בריטב"א עירובין מ"ג ובמל"מ פ"ו מעדות ובש"ש ש"א פכ"ב וכבר מבואר כן בזקיני הת"ש סי' כ"ט ובפרמ"ג בכמה מקומות עיין שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' כ"ז ועי' בפרמ"ג סי' כ"ג סק"ח בשפ"ד בספק אם חתך הגמי להכשיר מטעם ס"ס שמא לא חתך הגמי ואת"ל דחתך שמא הלכה דבעוף בעי שיעורא דמהני הס"ס כנגד חזקת איסור אפילו אם הוי ספק אחד במקרה וספק אחד בפלוגתא דע"י החזקה לא ישתנה הדין ע"ש, א"כ בנ"ד שפיר איכא ג' ספיקות ולא הוי איתחזק איסורא דחזקה לא מהני בספק פלוגתת הפוסקים דע"י החזקה לא ישתנה הדין:

ובפרט לפי המבואר בפנ"י קידושין (ס"ג) ובקו"א שם ואחריו החזיק הנובי"ק אבן העזר סי' כ"ח והעלה שם בנפל הגל על האדם איתרע תיכף החזקה דהא נולד לנו ספק אם הוא חי או מת ע"ש וה"ה בנ"ד כיון שפינו את המתים נולד לנו תיכף ספק אם נשארו שם מתים או לא איתרע תיכף החזקה ומהני שפיר הג' ספיקות כנ"ל:

ואפילו אם נימא דא"א לצרף כלל דעת הראב"ד ז"ל דרוב הפוסקים חולקים עליו כמבואר במל"מ וגם אפילו לשיטת הראב"ד משמע דאיכא איסור תורה גם בזה"ז וכן מבואר ברמב"ן ז"ל במס' מכות כ"א ע"ש מ"מ כיון דהביה"ק הוא ישן נושן ויש ספק שמא כבר נרקבו העצמות ונעשו לעפר ואינם מטמאין עוד ואף לפי מה שמצדד הח"ס ז"ל סי' של"ג דמעמידין בחזקת כשרות שלא הי' לו קנאה ואין עצמותיו נרקבים ע"ש זה שייך בישראל ולא בעכו"ם א"כ בנ"ד איכא ממילא ג' ספיקות ספק שמא קברי עכו"ם אינם מטמאין ושמא פינו אותם ואפילו את"ל דנשארו עוד ולא פינו לגמרי שמא כבר נעשו לעפר ואינם מטמאין:

ב) ובגוף הענין דק"ע אינם מטמאין, עיין במלאכת שלמה באהלות פי"ח מ"ז וז"ל שמעתי בשם הרב המקובל האלקי מוהר"י אשכנזי זצלל"ה כי הנה נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושים המה וסביב רשעים יתהלכון ומתאוין להדבק עם הקדושה וכו' ובעוד האדם חי לא יכלו ליגע בו וכו' אבל לאחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בו בכלי שנשתמש בו קודש וכו' לכן באים לחול על גופו ומשם נמשכה טמאת מת להאדם שמת וכו' משא"כ העכו"ם וכו' ואחרי מותם רחקו מעליהם לכן אינם מטמאין במותם באהל עכ"ל זה הוא טעם א' ועוד מבואר ברבינו רח"ו זצללה"ה הובא ג"כ באבני נזר יו"ד סי' תס"ו שמלאך המות זורק ג' טיפי מרה להאדם קודם שימות ועי"ז לא מצאה הנשמה מנוח עד שיוצאת וע"י הג' טיפין נטמא המת עיי"ש:

ונלפענ"ד הכפמ"נ בין הני שני הטעמים דלטעם הראשון קברי עכו"ם אינם מטמאין באהל כנ"ל, אבל לטעם השני משום הג' טיפין גם מת עכו"ם מטמא באהל, דגם לעכו"ם נותן המלה"מ הג' טיפין כמבואר שם באכ"ז ז"ל. ועוד נלפענ"ד נפמ"נ בין השני טעמים דלטעם הראשון גוסס אינו מטמא דהא הרשעים מתדבקים רק לאחר מיתה. ולטעם השני דהג' טיפי מרה המה מטמאים א"כ גם גוסס מטמא, דהא ע"י הג' טיפין נעשה האדם גוסס דלא מצאה הנשמה מנוח עד שתצא מגופו של האדם, והיא פלוגתא במס' נזיר מ"ג ע"א ועיי' שם בתוס' דמהא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקיימ"ל כר"י, אבל שיטת בה"ג דכהן מוזהר על הגוסס, ועיין בתוס' נזיר ד' ד"ה גוסס ובפירוש הרא"ש לחלק בין גוסס בידי אדם לידי שמים, ועיי' בגליון הש"ס שם מה שתמה מסנהדרין ע"ח ע"א עיי"ש:

ג) ואם כנים דברינו הנ"ל יהי' נכון לתרץ קו' זקיני היש"ש ז"ל ביבמות (ס' ע"ב) דאיתא התם תניא רשב"י אומר גיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה שנאמר וכל הנוף בנשים וכו' והרי פנחס עמהם וכו' תניא רשב"י אומר קברי עכו"ם אינם מטמאין באהל וכו' ואין העכו"ם קרויין אדם ופריך הש"ס מקרא כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ומשש כי הש"ס דבמגע ומשא עכו"ם נמי מטמא עיי"ש, והקשה זקיני היש"ש ז"ל על סמיכות הני תרי מימרא להדדי:

ונ"ל ליישב דהנה רשב"י יליף דגיורת כשרה לכהונה מקרא וכל הטף וכו' ופנחס עמהם, ועיין בריטב"א שם דכבר נתכהן פנחס להיות כהן ושממ"נ דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה והנה לכאורה יש להעיר לפי המבואר במס' זבחים דף ק"א ע"ב למד"א שם דלא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים וזה הי' בימי יהושע כמבואר ברש"י ד"ה ששם שלום א"כ מנ"ל לרשב"י דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה הא אז לא הי' פנחס כהן דנתכהן אח"כ, אמנם הדבר נכון לפי המבואר בבעלי התוס' פ' פנחס דמשנעניני למלואים כבר נתכהן פנחס ורק לעבודה ולדורות נתכהן אח"כ למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', א"כ שפיר יליף רשב"י דגיורת כשרה לכהונה דהא פנחס הי' עמהם וכבר נתכהן לכהן אכן הבעלי תוס' שם הקשו דא"כ איך טימא פנחס את עצמו בהריגת זמרי הא אסור לכהן לטמאות עצמו ותירצו שם דלא הרגו אלא עשה אותו לגוסס וגוסס אינו מטמא עיי"ש, ולפי"ז מיושב קו' היש"ש הנ"ל על סמיכות המימרות דרשב"י אומר דגיורת פחותה מבת ג' וכו' כשרה לכהונה דהא פנחס הי' עמהם וכבר נתכהן לכהן כדברי הריטב"א הנ"ל א"כ יוקשה איך הרג פנחס את זמרי הא אסור לכהן לטמא את עצמו, ועכצ"ל כתירץ התוס' דגוסס אינו מטמא ופנחס עשה לזמרי שיהי' גוסס וא"כ אי אמרינן דגוסס אינו מטמא א"כ א"א לומר דטמאת המת נמשך מהג' טיפין, דאז הי' הדין דגם גוסס מטמא וע"כ צריך לומר הטעם של טומאת המת הוא כטעם הראשון דלאחר מותו מתדבקים בו הרשעים, ומזה נמשך טומאת המת ע"כ גוסס אינו מטמא וממילא גם מת עכו"ם אינו מטמא וזה הוא ההמשך הא דגיורת כשרה לכהונה להא דק"ע אינם מטמאין דכיון דכהן מותר בגיורת פחותה מבת ג' וכו' א"כ עכצ"ל דגוסס אינו מטמא דעיקר הטעם הוא משום דלאחר מיתת האדם מדבקים בו הרשעים וזה הוא לישראל ולא לעכו"ם ע"כ הביא הש"ס שפיר אח"כ דברי רשב"י דק"ע אינם מטמאין באהל ודו"ק:

ד) ונראה לי עוד דבר נכון בעזהי"ת לתרץ קו' היש"ש הנ"ל, על המשך דברי רשב"י דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה, מקרא וכל וכו' ופנחס עמהם, להא דתניא רשב"י אומר קברי עכו"ם אינם מטמאין: דהנה רשב"י יליף דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה מקרא וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, והרי פנחס עמהם, ופירש הריטב"א ז"ל דכבר נתכהן פנחס להיות כהן, ושממ"נ דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה, אמנם לפי זה דאז כבר הי' פנחס כהן, א"כ יוקשה קו' הישיע"ק באו"ח סי' שמ"ג סק"ב, דהא מבואר בש"ס סנהדרין דף ק"ו ע"ב דפנחס קטלי' לבלעם במלחמת מדין, והקשה הישיע"ק הא מת עכו"ם מטמא במגע ואיך טימא פנחס את עצמו, וע"ש ברש"י ז"ל, ומזה הביא הישיע"ק ראי' לשיטת הראב"ד ז"ל ע"ש, והנה למד"א בזבחים קיא ע"ב דלא נתכהן פנחס עד שעשה שלום בין השבטים, וזה הי' בימי יהושע ע"ש ברש"י א"כ לא הי' עדיין פנחס כהן בעת מלחמת מדין ולא יוקשה קו' הישיע"ק אבל למד"א שכבר הי' כהן אם כן יוקשה קושי' הישיע"ק איך הרג פנחס את בלעם, וא"כ לרשב"י דיליף מקרא וכל וכו' דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה והרי פנחס עמהם, וכפירש הריטב"א ז"ל דכבר הי' פנחס כהן, א"כ יוקשה קו' הישיע"ק איך טימא פנחס את עצמו לבלעם, הא מת עכו"ם מטמא במגע, ונראה לי לתרץ קו' הישיע"ק לפי שיטת היראים סי' שי"א דמת עכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, א"כ לא ק"מ קו' הישיע"ק, דשפיר הי' מותר לו לפנחס להרוג את בלעם ולטמא את עצמו דמת עכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, והנה המל"מ הלכות אבל פ"ג, הקשה קושיא גדולה על היראים, דעומד כנגדו ש"ס מפורשת במס' יבמות ס"א ע"א דפריך הש"ס על רשב"י דס"ל דק"ע אינם מטמאין באהל, מקרא כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ושממ"נ דעכו"ם מטמא ומשני רבינא נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא, הרי מפורש דנהי דעכו"ם אינו מטמא באהל אבל במגע ומשא מטמא, וכתב שם המל"מ לתרץ דברי היראים, דודאי דס"ל גם להיראים, דאפילו למד"א דק"ע אינם מטמא באהל, אבל במגע ומשא גם מת עכו"ם מטמא כמבואר בש"ס לעיל, מקרא כל הורג וכו' תתחטאו, ומיהו היינו דוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו, ומאי דקאמר קרא במלחמת מדין כל הורג וכו, תתחטאו, היינו אם הי' רוצים לאכל קדשים ולכנס למשכן, אבל לענין מה שהזהיר הכתוב לכהן על הטומאה, שאסור לטמא את עצמו למת, ס"כ להיראים דלא הוזהר אלא בטומאה שמטמא באהל, אבל טומאת שאינו מטמא באהל, כגון מת עכו"ם ס"ל להיראים דלא הוזהרו הכהנים עליה כלל, אפילו במגע ומשא, ומש"ה כיון דקיימ"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל, ה"ה דאינו מטמא במגע ומשא, דכהן ונזיר איתקשו להדדי, ובנזיר כתיב לא יבא בביאה הכתוב מדבר, ומה דנתמעט מטומאת אהל אין הנזיר מוזהר גם על טומאת מגע ומשא, וכמו כן עכו"ם כיון דאינם מטמאין באהל, גם במגע ומשא אינם מטמאין, ע"ש דבריו היקרים בארוכה, ולפי"ז שפיר הי' מותר לו לפנחס לטמא את עצמו להרוג את בלעם, דכיון דקיימ"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל, גם במגע ומשא אינו מטמא ולפי"ז מתורץ היטב קו' היש"ש ז"ל על המשך הני תרי מימרי דרשב"י אהדדי דהש"ס הביא דברי רשב"י דס"ל דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה, דיליף לי' מקרא וכל הטף וכו' והרי פנחס עמהם, וכפירש הריטב"א ז"ל, דכבר הי' פנחס כהן, א"כ יהי' קשה קו' הישיע"ק, איך קטלי' פנחס לבלעם, הא עכו"ם מטמא במגע ומשא, וע"כ צ"ל כשיטת היראים, דעכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, וכדברי המל"מ הנ"ל, דאיתקשו נזיר וכהן להדדי, וכמו שאין הנזיר מוזהר בטומאת מגע ומשא בטומאה שאינו מטמא באהל, כמו כן כהן אינו מוזהר על טומאת מגע ומשא, בטומאה שאינו מטמא באהל, וכיון דעכו"ם אינו מטמא באהל גם במגע ומשא אינו מטמא, ומש"ה שפיר הביא הש"ס הא דתניא רשב"י אומר ק"ט אינם מטמאין באהל, א"כ אינם מטמאין גם במגע ומשא ושפיר קטלי' פנחס לבלעם אף שכבר הי' כהן ושפיר יליף דגיורת פחותה וכו' כשרה לכהונה מקרא וכל הטף וכו' דהרי פנחס עמהם וכבר הי' כהן ודו"ק:

וראיתי בח"ס ז"ל או"ח סי' קע"ג וז"ל מ"מ מבואר דכבר הי' אז פנחס ראוי' להקרבה וכו' וא"כ אמאי שרפו שעיר החטאת אמאי לא הקריב פנחס כי הוא לא הי' אונן על נדב ואביהו, וצע"ג לכאורה, ודוחק בעיני לומר שביום מ' עדיין לא הביא ב' שערות עד למחרתו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהא קושיא זאת היא קו' הש"ס זבחים ק"א ע"ב דבר אחר והלא פנחס הי' עמהן שפיר קאמרי לי' סבר לה כהא דאמר ר"א וכו' דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וכו' ר"א אמר עד ששם שלום בין השבטים ע"ש, א"כ הש"ס מקשה ומתרץ לה דלא הי' עוד פנחס כהן בעת מיתת נדב ואביהו וצ"ע:

ה) והנני חוזר לגוף הדין ואמינא בזה, דאפילו אם נאמר דלא פינו כל העצמות ממקום הזה ונשאר עוד כשיעור טומאת אהל, בכ"ז אכתי יש לדין בזה להתיר, עפי"ד זקיני הש"ך ז"ל סי' שע"ב דטומאה הסמוכה אינה אלא טומאה דרבנן, והגם דהמג"א סי' שמ"ג וזקיני השער אפרים והח"ס ז"ל חולקים עליו עיי' פ"ת שם. עכ"ז דעת איזה פוסקים כוותי' בזה עיי' פנ"י רפ"ב דסוכה שהאריך ליישב דברי הש"ך בזה, ועיי' בש"י ועיי' טוטו"ד ח"ג סי' רכ"ג שמצרף דברי הש"ך, וא"כ הרי בכל חדר בפני עצמו יש לנו ספק שמא אין הטומאה בחדר זה רק בחדר הסמוך לו, וממילא כל חדר וחדר יש ספק אם אית בי' טומאה דאורייתא, וא"כ אם נצרף בזה ג"כ שיטת הראב"ד ז"ל, דכהני זה"ז אינן מוזהרין על הטומאה, וגם הספק פלוגתא דרבוותא אי קברי עכו"ם טמאין באהל, הרי יש כאן ס"ס בדאורייתא, וספק אחד בדרבנן, אשר כבר הבאתי לעיל דברי הש"ך דכה"ג מותר לגמרי אפילו מדרבנן, דמה"ת איכא ס"ס שוב אמרינן ספיקא לקולא באיסור דרבנן וה"נ הרי לכאורה איכא ג' ספיקות מה"ת. א'] שיטת הפוסקים דק"ע אינם מטמאין. ב'] דעת הראב"ד. ג'] דעת הש"ך דטומאה הסמוכה היא רק מדרבנן, ואע"ג דזה אכתי לא ברור לן אם הוא רק טומאה סמוכה דילמא הטומאה הוא בזה החדר עצמו אשר הכהן עומד שם, מ"מ הכא מה"ת איכא כאן ג' ספיקו להתיר, וא"כ אע"ג דבספק הג' אכתי נשאר עוד איסור דרבנן, עכ"ז אם נצטרף לזה גם ספק הא' דילמא ק"ע אינם מטמאין שוב הוי רק ספיקא דרבנן ואפילו אם נאמר דהספק אם הלכה היא כדעת הש"ך וגם אי הלכה היא כדעת הראב"ד, לא הוי הספיקות שקולים, לאשר כי רוב הראשונים חולקים על הראב"ד כמבואר במל"מ פ"ג מאבל, וגם ע"ד הש"ך רוב הפוסקים חולקים עליו בזה, מ"מ עכ"פ מיעוטא איכא, דס"ל כוותי' והרי כבר ידוע מדברי הר"ן ז"ל פא"ט, גבי הא דלוקחין בצים מן העכו"ם, דתרי מיעוטא חשוב כרוב ועכ"פ כפלגא ופלגא עיי"ש, וא"כ הרי איכא עכ"פ מיעוט פוסקים דס"ל כהראב"ד וגם איכא מיעוט פוסקים דס"ל כשיטת הש"ך, וממילא הני תרי מיעוטא מצטרפין עכ"פ לספק השקול, ושוב בצירף הספק דק"ע אינן מטמאין יש כאן ס"ס גמור מה"ת וספק אחד מדרבנן, א"כ איכא מקום להתיר בנ"ד:

והן אמת דלכאורה יש לגמגם בזה, לפי"ד התוס' ב"ק (כ"ז ע"א) דגבי דיינים הוי המיעוט כמאן דליתא, וכבר ביאר הגט פשוט בכללים בסוף הספר הסברא משום דהמיעוט מוכרחין לבטל דעתם נגד הרוב ע"ש, וא"כ נאמר לכאורה אשר נגד רוב החולקים המיעוט אין בו כדי צירף עוד להמיעוט אחר דהא אין כאן מיעוט כלל, אבל מ"מ מהא לא תברא דהרי כבר העלה בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ג' דסברא זו שייך דוקא רק גבי בי"ד הגדול של ע"א אבל בשאר בתי דינים שבישראל מאן לימא לן שלא יוכל המיעוט להורות כפי סברתם ע"ש מה שהעלה בביאור ד' התוס' הנ"ל באופן אחר:

אמנם עדיין יש לדון בזה ולומר דכל זה ליתא, והוא עפי"מ שמבואר בח"ס ז"ל סי' ש"מ שהעיר על גוף דברי הראב"ד ז"ל דמדוע נימא דכהני דזמה"ז טמאי מתים נינהו דבמה נטמאו אי בט"מ מה לכהן בביה"ק, וכתב שם דכוונת הראב"ד הוא, דמסתמא נטמאו ע"י המשכת אהלים ודרך חלונות וחורים דזה הוי טומאה דאורייתא, ולא כדברי הש"ך הנ"ל, ובזה שפיר כמעט א"א במציאות אפי' אחד מאלף כהנים שיהי' טהור ובפרט אי נימא דעכו"ם ג"כ מטמאין באהל לא ימצא כהן שלא נטמא עיי"ש. וא"כ לכאורה לפי"ז הס"ס הנ"ל נפל בבירא דהא אי נימא ספק שמא כדברי הראב"ד, ע"כ נאמר דהמשכת אהלים הוא טומאה דאורייתא, ושוב א"א לצרף בזה דעת הש"ך הנ"ל, או דנצטרך לומר דעכו"ם מטמאין באהל מה"ת אשר עי"ז נטמאו כהני דזמה"ז א"כ א"א לצרף שיטת הראב"ד עם הב' ספיקות הנ"ל ולא נשאר לנו רק לומר שמא ק"ע אינן מטמאין, ושמא כדברי הש"ך דהמשכת אהלים הוא רק מדרבנן והרי כה"ג לא הוי ס"ס גמור דהא רוב הפוסקים חולקים על הש"ך: אולם הי' מקום לדברינו, אם נאמר דס"ל להראב"ד ז"ל כשיטת הר"ת ז"ל במס' נזיר (נ"ד ע"ב) דכלי מתכות מטמאים באהל דחרב הרי הוא כחלל דהנזיר מגלח עלי' א"כ יש לומר דס"ל להראב"ד ז"ל כשיטת הש"ך ז"ל דטומאה ע"י המשכת אהלים אינו מה"ת, ואפי"ה כהני זמה"ז טמאי מתים נינהו שאין לך בית שלא יהי' בה שום כלי מתכות שהי' באהל המת, או שום מסמר, כמו ששלח רבינו חיים כהן לר"ת ז"ל איזה בית אשר תבנו לי ע"ש בתוס' נזיר ד"ה ת"ש, ועיי' במנ"ח מצוה רס"ג ד"ה ור"ח כהן דמש"ה לא השיב ר"ת לר"ח כהן תשובה דס"ל לר"ת כשיטת הראב"ד, כמבואר ברא"ש ה' טומאת כהן דכהן אף שפירש וחזר ונגע מ"מ פטור ואף דאיכא איסורא דרבנן מ"מ בזה"ז דא"א ליזהר ליכא אפילו איסורא דרבנן, ומש"ה לא חש ר"ת להקושיא של ר"ח כהן ז"ל ע"ש והדבר צ"ע אי ס"ל כהראב"ד ז"ל דכלי מתכות אינם מטמאין באהל ואכ"מ להאריך:

ו) ונחזור לנ"ד דלכאורה הי' מקום לומר דלא מהני כאן ס"ס, דהא החדרים שנכנסים לשם הוי רה"י ומבואר במס' טהרות (פ"ו מ"ד) וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ח ה' אה"ט) דס"ס ברה"י טמא כאשר כבר הורו חכמי קוסטנטינא בענין המבואר בפמ"א ח"ב סי' י"ד, שנבנה בית שעושין בה שכר על בית הקברות של עכו"ם ונקברו שם ג"כ ב' מומרים לאסור לכהנים ליכנס לשם מטעם דהוי ס"ט ברה"י עיין שם:

אמנם לפי דברי הגאון מופת דורו מוהר"ד אפענ- היים ז"ל בסוף שו"ת חות יאיר שכתב שם דטומאת קברי עכו"ם גם להמחמירים לא הוי איסור תורה אלא איסור דרבנן ע"ש, א"כ כפי מה דמבואר בח"ס ז"ל בחידושיו למס' ע"ז דף ס"ט, דבטומאה דרבנן בס"ס ברה"י טהור, כמבואר במס' טהרות פ"ד מי"א, דאב הטומאה דרבנן ס' אחד טמא ס"ס טהור כמש"כ שם הרע"ב ז"ל כגון בית הפרס דאיכא ספיקא אם יש בו עצם כשעורה אם לאו דעל ודאי מגען שורפין ועל ספק אין שורפין דהוי ס"ס ע"ש:

ועוד לפי מה שמצדד המנ"ח מצוה רס"ג ד"ה והנה וכו' לחדש דהא דס"ט ברה"י ספיקו טמא וכל שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא, היינו לענין טומאה אבל לענין איסור שאסור לכהן לטמא עצמו למת האיסור הוא כמו שאר איסורין דמהני ס"ס, מידי דהוי אטומאת שרץ שהוא מטמא ומ"מ אין הכהן ונזיר מוזהרים, וכן ס"ס ברה"י אפשר דאפילו לכתחילה מותר לכהן, לטמאות כי הלאו שלו הוא ככל איסורין שבתורה שס"ס מהני ע"ש, ועיי' בשו"ת טוב טו"ד ח"ג (סי' רל"ג) שהביא ג"כ בשם הצל"ח, דלענין טומא' כהני' למת הוי כשאר איסור עיי"ש:

ועיי' בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ט שכתב דאפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל, דכהן טמא מוזהר מלטמא את עצמו ולא כשיטת הראב"ד ז"ל, זה דוקא אם חזר ונגע בטומאה ודאית, אבל אם נגע בספק טומאה כשהוא טמא, בזה גם ביחיד אין דרכו לישאל ולברר אם נטמא או לא, כיון דבלא"ה הוא ודאי טמא, מחמת טומאה הראשונה א"כ הוי כדבר שאין בו דעת לישאל, דגם ברה"י ספיקו טהור, לפי המבואר בתוספתא הובא בתוס' סוטה (כ"ח ע"ב) דהיינו טעמא דספק טמא ברה"י ס"ט, ובר"ה ספיקו טהור, מפני שרבים הוי כאב"ד לישאל שאין דרכם לישאל ויחיד הוי כיבד"ל ע"ש:

וגם כפי מה שהעלה שם בטוטו"ד דבספק פלוגתא לא אמרינן ס"ט ברה"י ספיקו טמא דכיון דילפינן מסוטה ובסוטה הוי הספק במקרה ולא ספק פלוגתא ע"ש א"כ מכל הנ"ל אפילו אם נימא דבנ"ד הוי הבית כרה"י מ"מ מותר לכהן ליכנס לשם מטעמים הנ"ל:

ז) ונראה כי כי בנ"ד הוי להבית שמעריכים בה המס לבני העיר, כדין רה"ר ולא כרה"י דהא מבואר במס' נזיר (נ"ז ע"א) מה סוטה בועל ונבעלת דהוי תרתי אבל גבי שני נזירים והאי דקאי גביהן הא תלתא, הו"ל רה"ר, ואפילו אינם במעמד אחד מ"מ כיון שרבים מצויין שם הוי כרה"ר כמו שהביא הפמ"א לדחות דעת חכמי הנ"ל והביא דברי הר"ש ורע"ב דטהרות (פ"ו מ"ו) דאם רבים מצויין שם אפילו אינם במעמד אחד הוי רה"ר ע"ש, וברמב"ם ז"ל פ"ט מה' נזירות, דשלשה בני אדם חשוב רה"ר לענין ס"ט ברה"ר, ושם מבואר שכל שהשלשה אנשים המה בחצר אחד, אפילו אם אינם במעמד אחד, מקרי ג"כ רה"ר, אולם שיטת הראב"ד שם דלא הוי רה"ר אלא כשהשלשה אנשים במעמד אחד ע"ש א"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל, בנ"ד שהרבה אנשים נכנסים ויוצאים, הוי כרה"ר. ונראה לי דאפילו אם לא הי' ג' אנשים במעמד אחד, יש להקל ליכנס לשם כהנים:

דהנה מבואר בטו"ז, יור"ד (סי' ס"ד סק"ח) דבאיסור שאינו אסור אלא לרבינו אפרים ז"ל, לא אמרינן בי חתוכה נעשה נבלה, הגם דלא קיימ"ל בעלמא כרבינו אפרים ז"ל ע"ש, לענין חלב דבני רינום, והפרמ"ג במ"ז סק"ח כתב שם בכוונת הטו"ז ז"ל דהוי ממנ"פ דלדידן ליכא איסורא כלל, ולשיטת רבינו אפרים ז"ל, דאיכא איסורא, מ"מ הא ס"ל דל"א חנ"נ בשאר אסורים ע"ש, וכ"כ יש לומר בנ"ד, דאפילו אם נתפוס שיטת הראב"ד ז"ל, דצריך להיות הג' אנשים ביחד במעמד אחד. שיהי' נחשב רה"ר מ"מ יש להקל בנ"ד, אפילו אם אינם במעמד אחד, מטעם אחר דהא לשיטת הראב"ד ז"ל, דטומאת כהנים בזה"ז הוי רק איסור דרבנן, הלא כבר מבואר בכ"מ פ"ד מטו"מ ה"ד דבמעזיבה דרבנן גם ס"ט ברה"י טהור, עיי. ר"ש ריש פ"ה דטהרות, א"כ יש להקל בנ"ד ממנ"פ דלשיטת הרמב"ם ז"ל הו"ל רה"ר, ולשיטת הראב"ד ז"ל דהוי רה"י כיון דאינם במעמד אחד, הא לשיטתו גם ברה"י ספיקו טהור בטומאה דרבנן ועיי' בספר חיבר לטהרה, מכ"ק דו"ז הגה"ק ז"ל על הלכות מקואות בהקדמה, וז"ל והבאתי גם דעת המקילין, שלא נפסק כמותם להלכה כדי שלפעמים אם אנו רוצים לצאת דעת המחמיר נדע, שלשיטתם בדין אחר לקולא, ממילא אין כאן חומרא עכ"ל, והיא כסברת הטו"ז הנ"ל, ואם כי כ"ק הגה"ק באבני נזר ז"ל יור"ד (סי' ע"ר) אות ו' כתב, וז"ל ואין לומר דכיון דפסול נתן סאה ונטל סאה דשאובין הוא חומרת הראב"ד, ואיהו הא ס"ל דמעין בכ"ש ליתא דמפורש בעירובין גבי מבוי עקום, דרמי עלי' חומרי דרב וחומרא דשמואל, דהיכא דלא סתרי אהדדי עבדינן כחומרא דתרווייהו עכ"ל הרי דס"ל בכה"ג להחמיר כחומרי כל השיטת עכ"ז מתבאר דלפי דברי הפרמ"ג בכוונת הטו"ז והחיבר לטהרה ז"ל יש סניף להקל:

ואם כי מבואר בתוס' כתובות (כ"ח ע"ב) דבית הפרס גם ברה"ר איכא עכ"פ טומאה דרבנן היכא דהטומאה אינה מבוררת ולעולם תהי' הדבר בספק, לא רצו חכמים לטהר, ועיי' בר"ש אהלות (פי"ח מ"ג) דהיכא דהוי ספק לכל העולם גם ברה"ר ספיקו אסור מדרבנן, הובא בפמ"א שם ע"ש, א"כ בנ"ד בין לשיטת התוס' ובין לשיטת הר"ש איכא עכ"פ טומאה מדרבנן דהא הטומאה אינה מבוררת ולעולם תהי' הדבר בספק והוא ספק לכל העולם, מ"מ הלא מבואר ביש"ש ז"ל ביבמות סי' כ"ה דבטומאה דרבנן לא גזרו חכמים במת עכו"ם, ועיי' שבות יעקב ח"א סי' פ"ה להתיר לכהן לטמא עצמו בחו"ל בכל טומאה דרבנן כיון שכבר נטמא בטומאה דרבנן בחיבורו לארץ העמים במקום שהוא כבוד הבריות ואונס צינה, וא"כ ה"ה בנ"ד יש להתיר בצורך גדול: והנה ראיתי בטו"ט ודעת הנ"ל, בנידן שבנו בית על קברי עכו"ם אי מותר לכהן ליכנס לשם והביא דברי השואל שיש עצה להיות נכנסים שלשה ביחד וזכרים דוקא ולא נשים, דמבואר ברשב"א ז"ל נדה (ה') דנשים אינן מצטרפות להיות רה"ר הובא דבריו ג"כ במל"מ ה' אה"ט פט"ז, והביא ג"כ קו' השואל על הרשב"א ז"ל, אמאי לא משני הש"ס בנזיר (כ"ז ע"א) דמתני' דשני נזירים, שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא וא"י איזה מכם, דפריך הש"ס הא הוי רה"ר, דאיירי דהאחד היתה אשה, ואשה עם ב' אנשים לא הוי רה"ר, וע"ש מה שמתרץ, הרי ס"כ להגאון הנווטו"ד ז"ל, דאשה עם שני אנשים לא הוי רה"ר לשיטת הרשב"א ז"ל, וכ"כ בפירש בתשובה השני' ע"ש, ודבריו תמוהים, דהמעיין ברשב"א ז"ל יראה דלא ס"ל להיש מפורשים שם, אלא בשתי נשים עם איש אחד לא הוי רה"ר אלא רה"י, כיון דאיסורין להתייחד הוי מקום סתירה, אבל אשה אחת עם שני אנשים דלא הוי יחוד. לא הוי מקום סתירה, אלא רה"ר וס"ל להרשב"א דמאה נשים כחד דמיין, אבל עכ"פ לחדא נחשבת, וכ"כ חדא נחשבת ג"כ לחדא וראיתי בהגהות מר"ץ בנזיר שם שפשוט ג"כ בעיניו דאשה אחת עם שני אנשים הוי רה"ר, ע"כ דברי הגאון הטוטו"ד צ"ע:

והנה בהיותי בזה הי' נראה לפענ"ד דבר נכון לתרץ קו' הסדרי טהרה, על הרשב"א הנ"ל דס"ל בשם הי"מ דבאיש אחד עם שתי נשים לא הוי רה"ר כיון דאסור להתייחד עם ב' נשים דהוי מקום סתירה, א"כ מאי פריך הש"ס נזיר (נ"ז ע"א), אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו"ל רה"ר דספיקו טהור, הלא הש"ס מסיק דמיירי באשה וקטן דאל"כ איכא לאו דהקפה, והרי באיש אחד עם ב' נשים לא הוי רה"ר והיא קושיא גדולה:

ונראה לי בזה דהנה המפורשי' מקשים לפי הנראה מדברי הטו"ז יו"ד סי' ק"ץ ובאו"ח סי' תל"ט דבשני שבילין בבאו לשאול בב"א טמאים מה"ת, ולפי מה שנראה מדברי המל"מ פי"ט ה' אה"ט ה"א, דהשני נזירים דמתני' כיון שנפל הספק על שניהם ביחד הו"ל כבאו לשאול בב"א, א"כ מאי פריך הש"ס דהוי לי' רה"ר, הא בבאו בב"א גם ברה"ר ספיקו טמא דא"א לטהר שניהם דהא אחד ודאי טמא הוא עיי' רש"ש ומנחת קנאות סוטה כ"ח ונ"ל ליישב דהנה מרן הרי"ם ז"ל יבמות פ' הא"ר, הקשה לשיטת הסוברים ביור"ד סי' קכ"ז דאין עא"נ נגד החזקה, אלא באומר ידעת ומטעם דשתיקה כהודאה דמיא, א"כ איך נאמן העד באומר שראה אחד מכם שנטמא וא"י איזה מכם, הא אינני אומר ידעת דהוא גופא לא ידע, וכתב לתרץ דאף דאין עא"נ כנגד החזקה מ"מ, הכא יש גם להעד חזקת כשרות שאינו משקר שעומד כנגד החזקת היתר שיש להשני נזירים, דלא נטמאו והוי ספק השקול ומש"ה ברה"י ספיקו טמא הגם דאיכא ס"ס שמא משקר העד ולא נטמא גם אחד מהם ואפילו אם נטמא אחד מ"מ ספק שמא הוא לא נטמא דהא ברה"י לא מהני ס"ס ע"ש דבריו העמוקים ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל, דשפיר פריך הש"ס הא הוי רה"ר וספיקו טהור דלא דמי לשני שבילין דהא בשני נזירים אפילו בבאו בב"א, אפשר לטהר שניהם דהא הו"ל ס"ט ברה"ר שמא העד משקר ולא נטמאו כלל וס"ט ברה"ר ספיקו טהור, דהא אין העא"נ כנגד החזקה א"כ לא הוי דבריו ודאי שנטמא אחד אלא ספק אם נטמא כלל גם אחד מהשני נזירים. והנה התוס' גיטין (ב ע"ב) הקשו אי נימא דעא"נ כנגד חזקה, למ"ל קרא דוספרה ומדכתיב וספרה לה שממ"נ דאין עא"נ, ותירץ הש"ש דאיצטרך קרא לטהרות דעיקר קרא לטהרות הוא דכתיב ולטהרות דהוי ס"ט ברה"י דלא מהני ס"ס כש"כ דע"א אינו נאמן והנה בצה"ח שער הקבוע העיר על דברי הש"ש הא הוי תרתי דסתרי אהדדי, דלבעלה פשיטא דנאמנת שטהורה היא, ואיך נימא דלענין טהרות תהי' טמאה, וכתב שם דדברי הש"ש נכונים לרבנן דס"ל במס' טהרות פ"ו במסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר דברה"י ס"ט וברה"ר ספיקו טהור, וס"ל דאמרינן תרתי דסתרי אהדדי ע"ש אבל לר' שמעון דס"ל במסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר דרה"ר מפסקת וגם ברה"י ספיקו טהור, דל"א תרתי דסתרי אהדדי, א"כ א"א לומר כתירץ הש"ש הנ"ל, א"כ יסבור ר"ש דאין ע"א נאמן כנגד החזקה דאי נימא דנאמן למ"ל קרא דוספרה לה כקו' התוס' א"כ לפי"ז מבואר דקו' הש"ס דפריך גבי שני נזירים דהוי ס"ט ברה"ר, אזלא כר' שמעון, דלרבנן לא קשה קו' הש"ס דיש לומר דהוי כשני שבילין. דא"א לטהר שניהם דהא אחד מהשני נזירים טמא בודאי ולא מכח ספק דהא לרבנן אמרינן דעא"נ אפילו כנגד החזקה, א"כ הרי מבואר במס' קידושין (פ' ע"ב) דס"ל לר"ש דמותר להתיחד איש אחד עם שתי נשים, ולגי' התוס' אפילו אין אשתו עמו וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לר' שמעון דיחוד איש אחד עם שתי נשים לא הוי מקום סתירה אלא רה"ר א"כ ממילא לפי"ז מתורץ קו' הס"ט הנ"ל על הי"מ שהביא הרשב"א ז"ל, דאיש אחד עם שתי נשים לא הוי רה"ר, א"כ מאי פריך הש"ס הא הוי רה"ר, ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דאסור לאיש אחד להתיחד עם ב' נשים, שפיר לא הוי רה"ר, אבל הכא דכל הקושיא הוא לר"ש דס"ל דמותר להתיחד, שפיר פריך הש"ס דהו"ל רה"ר, ודו"ק היטב:

ח) ונתבאר מכל הנ"ל דיש להתיר בנ"ד מטעם ס"ס, ואעפ"י שאין עושין ס"ס לכתחלה הכא כבר מבואר בטו"ט ודעת הנ"ל דבמקום צורך עושין ס"ס לכתחלה דהוי כדיעבד, וע"כ העלה שם בענין כנ"ד להתיר בעת הצורך מטעם דאיכא ס"ס ע"ש ונראה לי לפי המבואר בפרמ"ג יו"ד בש"ד ס"ס כ"ז וז"ל והעיקר דאין לעשות ס"ס בידים כמבואר בכל הפוסקים ואף בפלוגתא דרבוותא אם לא שרוב מתירין ומשום חומרא אנו מחמירין או שיש עוד צדדים להקל ולא בענין אחר עכ"ל וא"כ בנ"ד דרוב הפוסקים ס"ל דקברי עכו"ם אינם מטמאין, והש"ע כתב דיש ליזהר מצד חומרא, יש לסמוך להתיר ע"י הס"ס לכתחלה כדברי הפרמ"ג, וגם כפי מה שכתב הח"ס ז"ל יו"ד סי' קנ"ח בד"ה והנה דענין דאין לעשות ס"ס בידים הוא אפשר כעין ביטול איסור לכתחלה עי"ש ועיי' בחכמת אדם בשער או"ה סי' ל"ז דמש"ה אין עושין ס"ס בידים משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ע"ש ונודע דברי הר"ן ע"ז (ל"ג ע"ב) וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' שמ"ט דאם אין כוונתו לבטל את האיסור מותר ועיי' בפר"ח יו"ד סוס"י ס"ד שכן מבואר בירושלמי ספ"ה דתרומות ועיין בשו"ת ברית אברהם או"ח סי' כ"ד אות ב' מה שמקשה על הפר"ח ועיי' בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' ע"ג, ואף דמבואר בטו"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ז וסי' קכ"ז סק"ד דגם להמתירים באין כוונתו לבטל הוא רק כשהוא בענין שאי אפשר לו לעשות באופן אחר עיי' פרמ"ג סי' צ"ט במ"ז סק"ז דאם איכא טרחא הוי כא"א בענין אחר אבל בליכא טירחא אין מבטלין איסור לכתחלה אף דאין כוונתו לבטל עפי"ד הטו"ז עיי"ש ועיי' בית שלמה או"ח סימן פ"ח פ"ט, מ"מ בנידן דידן דהוא צורך גדול לילך בעת הערכת המס מותר לסמוך על הס"ס לכתחלה דהוי כא"א לעשות בענין אחר, ועיי' בשו"ת טו"ט ודעת סי' הנ"ל בנידן שבנו בית על קברי עכו"ם, אי מותר לכהן ליכנס כשם דהעלה להלכה דאם ידוע שיש מתים עכו"ם ודאי אסור לכהן ליכנס כשם אבל אם הי' שם שכינות קברות ופינוהו רק דיש חשש אולי נשאר שם עוד מתים בזה שפיר יש לומר דהוי ס"ס, שמא לא נשאר שם ודילמא כדעת הסוברים דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, ואת"ל כדעת המחמירים דמטמאין באהל שמא יש שם פותח טפח יש מקום להתיר בצורך גדול ליכנס הכהנים להבית וכ"ז אם החשש דהוי הטומאה בחדר זה או בחצר החיצונה שהולכת להבית אבל אם אין חשש בזה, רק בחדרים הסמוכין אזי יש להקל ולצרף שיטת הש"ך יו"ד סי' שע"ב סק"ב דס"ל דטומאה הסמוכה הוא רק מדרבנן ואף שהמג"א בסי' שי"א ס"ק י"ד חולק על הש"ך מ"מ מבואר בפנ"י רפ"ב דסוכה דמיישבו וכדאי לסמוך עליו בזה בצירף המקילין דמת עכו"ם אינו מטמא באהל עיין שם ואם כי החתם סופר ז"ל סי' ש"מ תמה על הפ"י וגם זקיני השער אפרים תמה על זקיני הש"ך ז"ל הובא ג"כ בפ"ת סי' שע"ב סק"ג ועיי' בשאלות ותשובות אבני נזר ז"ל סי' תס"ו שהביא דברי השבות יעקב מה שמיישבו דברי הש"ך והאבני נזר ז"ל תמה עלי' ע"ש, מ"מ דעתו הגדולה כל הנווטו"ד בצורך גדול להתיר אפילו אם הי' הטומאה בחדר זה: א"כ בנ"ד דהוא צורך גדול יש להתיר להכהנים ליכנס לשם בעת הערכת המס דהוי כמציל מידם, כמבואר במחבר סי' שע"ב סעי' א' דמטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עכו"ם ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וממילא לא שייך בנ"ד לחוש בהא דחייש הפמ"א שגם ברה"ר עכ"פ איכא איסור בית הפרס מדרבנן כמבואר בתוס' כתובות (כ"ח) דהא להציל מידם מותר ליכנס לבית הפרס כמבואר במחבר שם וה"ה בטומאת אהל במת עכו"ם דמבואר בתשובת הגאון מוהר"ד אפענהיים ז"ל בתשו' חות יאיר דגם להמחמירים דטומאת אהל שייך גם בעכו"ם הוא רק מדרבנן ע"ש א"כ בודאי יש מקום לסמוך דמותר לילך בעת הצורך להציל מממונו מידם ועיין בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' נ"ז בכנ"ד ג"כ להתיר:

ט) אמנם כ"ז ניחא דאיכא ג' ספיקות באם נימא שכל החשש הוא רק שמא נשארו שם מתים עכו"ם אבל לנו גם לחוש שמא נקברו שם ישראלים מומרים או בנים של בת ישראלית שנשאת לעכו"ם בדיניהם כנהוג בעוה"ר והמה כישראלים גמורים כמבואר באהע"ז סי' ד' סעי' י"ט אכן נ"ל דאין לחוש לזה דהא מבואר בב"י סוף סי' שע"ב בשם תשובת הרשב"א ז"ל וז"ל על קבר הנמצא בשכונת ישראל סמוך לבית יהודי ולא נודע אם ישראל אם נכרי ורוב אנשי העיר נכרים דספיקו טהור דכל דפרוש מרובא פרוש עכ"ל ועיין ברשב"א שם דלא שייך לומר דהוה קבוע משום שאנו דנין על המת שהפרושוהו והביאוהו לכאן וקברהו בודאי בא מן הרוב ע"ש ועיי' ברמ"א בהגהותיו בסי' שע"ד א"כ ה"ה בנ"ד בעיר שרוב עכו"ם דרים בה אין לחוש על ישראל מומר אולי נקבר בשם ועוד דלא שייך כלל לומר דיהי' קבוע דהא לא נקבע כלל שנקבר בשם מומר עיי' בשו"ת נטע שורק יוד סי' ק"ב ע"ש ועיין בראש אפרים חלק ג' תשובה ב' הביא בשם הרוקח ובשם הקנה וז"ל והא דאמרינן מדלגין היינו ע"ג ארונות וכו' ומספיקא שאין אנו יודעין אם יש ארון שאין בו פותח טפח לא נאמר בו קבוע עכ"ל הרוקח ז"ל וגם הא הוי קבוע שאינו ניכר דשיטת הפוסקים דלא הוי קבוע מה"ת זולת שיטת זקיני הב"ח ז"ל דס"ל דהוי קבוע מה"ת עיי' סי' ק"י:

והנה ראיתי בשערי תורה ח"ג, שהניח דברי הב"ח ז"ל הנ"ל דס"ל דקבוע שאינו ניכר הוי קבוע מה"ת בצ"ע, מש"ס נדה דף ל"א ע"ב דאיתא שם במתני' בנות כותים נדות מערוסתן ובגמרא שם דטעמא משום דאיכא מיעוטא דחזיין חיישינן ומאן תנא דחייש למיעוטא ר"מ הוא דס"ל דקטנה אינה מתייבמת, שמא תמצא איילונית ויהי' פוגע בערוה ע"ש, והקשה השע"ת מנ"ל להש"ס דר"מ חייש למיעוטא דילמא למיעוטא לא חייש ומש"ה ס"ל דקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית, מחשש שמא אזל איהו לגבה ויהי' קבוע מן התורה לשיטת הב"ח ז"ל, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויהי' ספק השקול דילמא איילונית היא, ומש"ה אסורה להתייבם אבל בעלמא, אזל ר' מאיר בתר הרוב ע"ש:

ונראה לי ליישב, דהנה מבואר במתני' ביבמות (ב' ע"ב) דאם נמצאו איילונית צרותיהן מותרים, דאיילונית קדושי טעות הן, והקשו שם בתוס' ובנדה (ל"ב ע"א) דא"כ דאיילונית קדושי טעות הן, אמאי ס"ל לר"מ דקטנה אינה מתייבמת מחשש שמא תמצא איילונית, תתייבם ממנ"פ, דאם אינה איילונית שפיר מייבם, ואם היא איילונית נמי שרי, דהא קדושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו מעולם, ואינו פוגע בערוה כלל:

וראיתי להגאון מוהרש"ק ז"ל במי נדה, לתרץ קו' התוס' דלדידן דאזלינן בתר רובא א"כ גם המקדש את הקטנה סמך על הרוב דאינה איילונית ואם נמצא שהיא איילונית שפיר הוי מקח טעות, אבל לר' מאיר דחייש למיעוטא א"כ הי' לו להמקדש ג"כ לחוש למיעוטא, דשמא היא איילונית, והי' לו להתנות עמה שאם תמצא איילונית יהי' קדושי טעות ומדלא הותנה הוי כאלו נתרצה שאפילו אם תהי' איילונית לא יהי' קדושי טעות, לכן שפיר ס"ל לר"מ דקטנה אינה מתייבמת משום חשש ערוה שמא תמצא איילונית דלא יהי' קדושי טעות ודפח"ח:

ולפי"ז מתורץ היטב קו' השע"ת, מנ"ל להש"ס דר"מ חייש למיעוטא, דילמא לא חייש למיעוטא ואפי"ה קטנה אינה מתייבמת, שמא אזיל איהו לגבה ויהי' קבוע דהוי כמחצה ע"מ בספק השקול בחשש איילונית, ולפי הנ"ל ניחא דאי נימא דר"מ לא חייש למיעוטא, א"כ שוב יוקשה קו' התוס' דקטנה תתייבם לר"מ ממנ"פ, דאם היא אינה איילונית שפיר מייבם, ואם תמצא איילונית נמי שרי דהא הוי קדושי טעות דאין לומר כנ"ל, דלא הוי קדושי טעות דהי' לו להתנות דאם תהי' איילונית לא יהי' הקדושין קידושין, דז"א דהא אמרת דר"מ לא חייש למיעוטא א"כ לא הי' לו להתנות כלל, דלא הי' לו לחשוב שתהי' איילונית. דהוא ארובא דאינם איילונית סמך ומדס"ל לר"מ דקטנה אינה מתייבמת שפיר מוכיח הש"ס דר"מ חייש למיעוטא, ומתורץ קו' השע"ת ודו"ק:

י"א) ובגוף קו' התוס' הנ"ל, שהקשו לר' מאיר קטנה אמאי לא תתייבם שמא תמצא איילונית, תתייבם ממנ"פ דאפילו אם תמצא איילונית כמי שרי, דהוי קדושי טעות, דהא קתני במתני' דאם נמצאו איילונית צרותיהן מותרות דאיילונית קדושי טעות הן:

נראה לי בעזהי"ת דבר נכון לתרץ כפי המבואר, ברא"ש קדושין ריש פרק האומר, דמש"ה קדושי טעות לא הוי קדושין, דהקדש טעות לא הוי הקדש, וז"ל אבל אם טעה השליח ואמר מקודשת לי, אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות לא הוי הקדש עכ"ל, וא"כ לפי"ז לב"ש דס"ל במס' ערכין (כ"ג ע"א) דהקדש בטעות הוי הקדש, ה"ה דקדושי טעות הוי קידושין וכבר מבואר בספר נחלי מים להגאון מוהרי"ם מבריסק ז"ל ד' י"ב, דהייינו טעמא דב"ה דס"ל הקדש טעות לא הוי הקדש, משום דס"ל דבעינן פיו ולבו שוים, לכן אף דאמר בפיו שיהי' הקדש, מ"מ כיון דהוי בטעות ולא הי' מסכים בלבו אם הי' יודע ממילא לא הוי פיו ולבו שוים, וב"ש ס"ל דלא בעינן פיו ולבו שוים, ואזלינן בתר פיו ולא בתר מה שחשב בלבו א"כ אין אנו משגיחין אלא על מה שאמר בפיו, לכן הקדש בטעות הוי ג"כ הקדש ע"ש, א"כ לפי המבואר בפסחים (ס"ג ע"א) דרבה ס"ל דקסבר ר' מאיר דלא בעינן פיו ולבו שוים ע"ש א"כ לר"מ הקדש טעות הוי הקדש וה"ה קדושי טעות הוי קדושין א"כ מיושב קו' התוס' לנכון דשפיר ס"ל דקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית דלר"מ לא יהי' קדושי טעות, ויהי פוגע בערוה, ודו"ק היטב: י"ב) עונ"ל לתרץ קו' התוס' הנ"ל דקטנה אמאי אינה מתייבמת לר"מ, הא איילונית קדושי טעות הן א"כ תתייבם ממנ"פ:

דהנה יש להעיר, אמאי הוי איילונית קדושי טעות, לשי' הרמב"ם ה' אישות פ"א דבעל ולא קידש עובר על לאו דלא תהי' קדשה, ולפי המבואר במהריב"ל הובא במל"מ ה' מכירה פ"א ה"ד, בהא דמבואר בפ"ק דקידושין, דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר, ואי פריש פריש. וכתב המהריב"ל דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף או בשטר לבד כדי שלא יעבור על האיסור ע"ש, א"כ אמאי הוי איילונית קדושי טעות, הא אם יהי' ק"ט יהי' בועל בלא קידושין, ויעבור על הלאו דלא תהי' קדשה (עי' רשב"א בכתובות ג') ולפי מה שמצדד בשו"ת חמדת שלמה סי' א' דצריך כפרה אף במקום דסמך על הרוב ע"ש (עיין בפמ"א ח"ב סי' מ"א וח"ג סי' י"ט ובפ"ת סי' כ"ט עיי"ש) א"כ נימא אף דלא פריש, יהי' כאולי פריש, שאפילו אם תמצא איילונית לא יהי' ק"ט:

אמנם לשיטת הראב"ד ז"ל, דס"ל דבעל ולא קידש אינו עובר על לאו דלא תהי' קדשה, א"כ שפיר הוי איילונית ק"ט דהא לא יעבור על הלאו דלא תהי' קדשה ואי דאיכא עכ"פ בעילת זנות עיין שם במגיד משנה דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בי' ע"ש והנה מבואר בראב"ד ז"ל, דמש"ה ליכא לאו דלא תהי קדשה בבעל ולא קידש, דהיא פלגש הכתובה בפסוק דמתייחדת עצמה לאיש אחד, ואין בה, לא מלקות ולא איסור לאו וקדשה היינו המופקרת לכל אדם ע"ש, במ"מ ובכ"מ ולח"מ ומל"מ, והנה במה"ר ערך פלגשים וכתובה העיר מנ"ל דפילגש היינו בבעל ולא קידש, נימא דבעל ולא קידש עובר אלאו דלא תהי' קדשה ופלגשים היינו בקידושין בלא כתובה, כאשר באמת כן הוא שיטת רש"י ז"ל, דפלגשים בקידושין בלא כתובה המה פלגשים לר"י אמר רב, וכ"כ הרב המגיד בפ"א מה"א וע"ש מה שהשיג עליו הכסף משנה, ותירץ שם, דהא קיימ"ל דכתובה היא מדרבנן עיין טוש"ע אהע"ז סי' ס"ו, א"כ א"א לומר דפלגשים היינו בקידושין ובלא כתובה הא מן התורה גם לנשים אין להם כתובה, וע"כ דפלגשים היינו בלא קידושין ולכן שפיר ס"ל להראב"ד ז"ל דקדשה אינה אלא המופקרת לכל אדם: וכ"ז נכון לדידן, אבל כר' מאיר דס"ל דכתובה דאורייתא, כמבואר בכתובות (כ"ו ע"ב) ועיי' שם תוס' דף י' ע"א ד"ה הואיל, א"כ ממילא שוב יש לומר דפלגשים היינו בקידושין בלא כתובה, אבל בלא קידושין היא קדשה, א"כ בבעל ולא קידש עובר אלאו דלא תהי' קדשה, א"כ שפיר לר"מ לא הוי איילונית קדושי טעות דהוי כהותנה שלא יהי' קדושי טעות כדי שלא יעבור אלאו דלא תהי' קדשה א"כ מתורץ לנכון קו' התוס' הנ"ל דשפיר קטנה אינה מתייבמת לר"מ דשמא תמצא איילונית ויהי' פוגע בערוה דלא יהי' ק"ט לר"מ ודו"ק היטב:

י"ג) ועוד ראיתי במי נדה שהקשה מנ"ל להש"ס דמש"ה קטנה אינה מתייבמת לר"מ משום דחייש למיעוטא והוי איסור דרבנן דילמא מש"ה אינה מתייבמת דאמרינן סמל"ח לחזקת איסור להיבם שהי' בחיי הבעל והוי כפלגא ופלגא ומה"ת אסורה להתייבם אבל למיעוטא ר"מ לא חייש עיי' תוס' בכורות (כ'):

ונלפענ"ד ליישב דהתוס' הקשו דקטנה נמי תתייבם לר"מ דאם היא איילונית הוי ק"ט, ותירץ הר"ת דר"מ איירי בקיבל עליו, ותמהו עליו דהא ר"מ אמר סתמא דמשמע דקטנה אסורה להתייבם אפילו בקיבל עליו, ועוד הקשה הגרע"א ז"ל מיבמות ס"א ע"ב דמוכיח הש"ס דר"א לא ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא, מדאמר דקטנה מתייבמת דילמא איירי ר"א בלא קיבל עליו והוי ק"ט ותתייבם ממנ"פ, והיא קושיא גדולה, ונ"ל ליישב דהנה שיטת הרמב"ם ז"ל ה' אישות פ"א, דבועל בלא קידושין לוקה משום לא תהי' קדשה, והראב"ד ז"ל חולק עליו ועיי' במ"מ שהביא ראי' דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל, דאל"כ איך חייבה תורה קנס במפותה הא אין לוקה ומשלם ע"ש, א"כ ר"מ דס"ל לוקה ומשלם שפיר י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל, וא"כ קשה לר"מ דחייש למיעוטא איך מותר לאדם ליקח את הקטנה ניחוש שמא תמצא איילונית ויהי' קדושי טעות ויהי' בועל בלא קדושין, ואפי' לשיטות דבקטנה ליכא לאו דלא תהי' קדשה כיון דאינה ראוי' להתעבר ולא שייך ומלאה הארץ זימה, מ"מ הלא מבואר שם במ"מ דעובר עכ"פ בעשה ועיין במל"מ הנ"ל שהבאתי באות י"ב דהמוהריב"ל לא אמר אלא באיסור שבדה מלבו, כגון שנשבע וגם חזר מדבריו בח"ב עיי"ש א"כ איך מותר ליקח את הקטנה, ועכצ"ל דלא משכח"ל לר"מ לישא קטנה בהיתר אלא בקיבל עליו שאפילו אם תהי' איילונית לא יהי' ק"ט, ולפי"ז נכונים דברי ר"ת ז"ל דר"מ ע"כ איירי בקיבל עליו, ולפי"ז מתורץ קו' הגרע"א דילמא ס"ל לר"א כר"מ ואפ"ה קטנה מתייבמת דאיירי בלא קיבל עליו, דז"א דאי ס"ל כר"מ דחייש למיעוטא עכצ"ל דקיבל עליו דאל"כ הי' אסור לו לישא את הקטנה:

ולפי"ז מתורץ קו' המי נדה הנ"ל דילמא ר"מ לא חייש למיעוטא ומש"ה קטנה אינה מתייבמת דאיכא חזקה דמסייע להמיעוט ע"ש חיישינן שמא תהי' איילונית, דז"א דא"כ קטנה תתייבם לר"מ ממנ"פ דאם תהי' איילונית יהי' ק"ט דהיינו בלא קיבל עליו דאין לומר כנ"ל דלא משכח"ל לר"מ אלא בקיבל עליו דאל"כ הי' אסור לו ליקח הקטנה שמא תמצא איילונית דהא אמרת דר"מ לא חייש למיעוטא היכא דליכא חזקה, א"כ הי' מותר לישא את הקטנה ומדאמר ר"מ סתמא דקטנה אינה מתייבמת ש"מ דר"מ חייש למיעוטא אפילו היכא דליכא חזקה דמסייע ודו"ק היטב:

י"ד) ובאופן אחר נראה לי ליישב קו' המי נדה הנ"ל והתבונן בזה דהנה התו' הקשו דקטנה תתייבם ממנ"פ דאם תהי' איילונית יהי' ק"ט ותירץ הר"א מבורגיילה דחיישינן שמא לא הי' מקפיד והקשה השעה"מ ה' מקואות כלל ג' הא הוי ס"ס ספק איילונית ושמא הי' מקפיד, ותירץ השעה"מ דלא הוי ס"ס (דסמיא בידן) דאפשר לברר ולהמתין עד שתגדל ואם לא תהי' איילונית תתייבם עיי"ש, ומובן דאם א"א להמתין עד שיתברר אז א"צ לברר כלל, והנה הרשב"א ז"ל ביבמות (קי"א ע"ב) הקשה בשם ר"ח ז"ל לר"מ דס"ל דקטנה אסורה להתייבם תהי' אסורה לעולם משום דכל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עלי' בשעת נפילה הרי זה אסורה לעולם ע"ש, אמנם להשיטות דאינו ראוי מדרבנן מקרי ראוי מדאורייתא, עיי' מל"מ פ"ז דתרומות ה"א בטמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן ע"ש א"כ לפי המבואר בתוס' בכמה דוכתא דהא דחייש ר"מ למיעוטא הוא מדרבנן א"כ מה"ת קטנה מתייבמת ושפיר אני קורא בה יבמה יבא עלי' בשעת כפילה א"כ לא קשה קו' הרשב"א ז"ל כמובן, שוב ראיתי במה"ר שכתב ג"כ לתרץ כן דהא ר"מ ס"ל בסוכה כ"ג דאינו ראוי מדרבנן הוי ראוי מה"ת עיי"ש ערך יבמה, ולפי"ז מה נעים יהי' מתורץ קו' המי נדה הנ"ל דילמא טעמא דר"מ דס"ל דאמרינן סמל"ח ומן התורה אסורה להתייבם דזה אינו דא"כ שוב יקשה דקטנה תתייבם ממנ"פ דאין לומר כתירץ הר"א דחיישינן שמא לא הי' מקפי' דהא איכא ס"ס כקו' השעה"מ דאין לת' כנ"ל דאפשר לברר ולהמתין עד שתגדל דז"א דאם נימא דלר"מ מה"ת אסורה קטנה להתייבם א"כ תהי' אסורה לעולם משום דכל יבמה שאין אני קורא וכו' ולא הוי אפשר לברר ומדאסר ר"מ קטנה להתייבם ש"מ דטעמו משום דהוא מדרבנן משום דחייש למיעוטא ושפיר אתיא מתני' דבנות כותים כר' מאיר ודו"ק. וב"ה הוא דבר חריף:

ט"ו) ובפשיטות יש לתרץ קו' המי בידה הנ"ל דהתו' הקשו הא יהי' ק"ט אם תמצא איילונית ותירץ הר"א דלאחר מיתה חיישינן שמא לא הי' מקפיד והתו' הקשו מהתוספתא דאפילו לאחר מיתה הוי ק"ט והיטב אשר דיבר הגרע"א ז"ל לתרץ דלדידן לא חיישינן שמא לא הי' מקפיד אבל ר"מ דחייש למיעוטא חייש נמי למיעוט שאינם מקפידין ודפח"ח א"כ א"א לומר דר"מ לא חייש למיעוטא דא"כ לא חיישינן שמא לא הי' מקפיד א"כ שוב תתייבם ממנ"פ ויש להאריך בזה וקצרתי והבן:

ט"ז) ונשוב לנ"ד עיי' בשו"ת מהרי"א ענזיל סי' ל"ו דבעיר שרוב עכו"ם אין לחוש שמא נקברו ישראלים, וגם הא איכא ס"ס שמא לא נקבר ישראל מומר ושמא נעשו לעפר ושמא פינן למק"א, ולא הוי איתחזק איסורא דהא לא איתחזק כלל שנקברו מומרים, וס"ס מהני דהוי ס"ט ברה"ר כנ"ל, אפילו אם הוי כרה"י הלא מבואר בקדי"ס למבי"ט הובא ג"כ בפרמ"ג סי' ק"י ס"ק כ"ג הא דלא מהני ס"ס ברה"י הוא מדרבנן א"כ יש לסמוך על המנ"ח והטוטו"ד והמהרי"א הנ"ל דבנ"ד מהני ס"ס גם ברה"י כנ"ל ובפרט לשיטת הראב"ד ז"ל אם נימא דבזה"ז אין הכהן מוזהר על הטומאה אלא מדרבנן א"כ הלא מבואר בסי' ק"י וסי' ק"מ דבאיסור דרבנן תולין בנפל אחד מהם לים דהאיסור נפל וה"ה הכא תולין דפינו את המומרים והגם דמבואר ברשב"א ז"ל הובא בב"י סי' ק"י דבפירש למק"א וישנה בעולם אין תולין כיון דצריכין לדון עלי' וגם אמרינן איסורא ברובא איתא כ"ז לא שייך בנ"ד דהא אין אנו צריכין לדון על המתים שפינו לביה"ק החדש וגם הא עכ"פ פינו רוב המתים א"כ אמרינן איסורא ברובא איתא בביה"ק החדש עיי' זבחים (ע"ד) לכן אין לחוש כלל למומרים ומשום חשש קברי עכו"ם נתבאר לעיל צדדי ההיתר בעזהי"ת לכן לפעד"נ שמותר לכהנים ליכנס לבית הנ"ל בעת הצורך: כ"ד ידידו אוהבו הדוש"ת ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש:

תוכן העניינים

שות בנין דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה