אור ברסלב

שות בני יוסף· רבי יוסף יהושע קאריו

סימן ב

סימן א

שאלה ראובן מצא אותו לשמעון וחילה פניו דאם מצא ימצא ממקום הידוע לו ב' אלפי' גרו' במשכונות זהב לערל א' פ' לריוח היום ויקח שכר טורחו שמעון הנז' כנהוג ולא אחר הדבר שמעון הנז' ומצא הסך הנז' בשלימות מלוי שסיפר המקרה הנז' ללוי ועשה והצליח ותכף מסר הסך הנז' ליד שמעון והוא מסר לראובן. והן היום בשעת פריעת ב"ח כפר הערל ואמר שהסך היה אלף ות"ק שמה שלקח מיד ראובן הוא סך הנז' וראובן מסייעו דאומר האמת שמה שלקחתי מיד שמעון הוא אלף ות"ק אמנם שמעון צווח ככרוכיא ואומר שב' אלפים לקחתי מיד הגוי וב' אלפים מסרתי ביד שמעון וכ"כ לוי צווח ככרוכיא שב' אלפים מסרתי ליד שמעון. היכי לידיינו רבנן הך דינא:

תשובה לכאורה נר' שנדון זה הרי זה דומה לחנוני על פנקסו שפסק הטור ח"מ סי' צ"א והר"מ ז"ל פי"ו מה' מלוה ולוה ה"ה דשניהם נשבעי' ונוטלי' מבע"ה וה"ה לשאר שלוחיות וכמ"ש הטור והב"י שם משם הר"ן וא"כ בנ"ד ישבע ראובן ושמעון זה ישבע שלא נטלתי וזה ישבע שנתתי ואע"ג דכתב ה"ה פי"ו שם שדין משנתינו אינו אלא בחנוני דוקא תקנו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שלוחיות וכו' אינו נשבע ונוטל וכו' אפ"ה בנ"ד דנשבעים ונפטרים יש להם לישבע וליפטר וכ"כ החק"ל סי' נ"ו ואף אם נאמר דבנ"ד דהוו סרסורים וסרסורים שומרי שכר הן וחייבים בגניבה ואבידה א"כ ליחייבו בנ"ד. זה אינו דלא נאבדו המעות בהיותם ברשותם דיאמרו ליה אנן שליחותך עבדנו. ואין לו' בנ"ד דחייב שמעון משום שפשע דלא נתנו בפני עדים או דלא לקח שטר מידו כנהוג דכבר כתב הב"י שם משם הר"ן דלא הוי פשיעה משום שנתן לו בלא עדים וכ"כ ה"ה בפי"ו מה' מלוה וז"ל ולמדו ממשנתינו שהאומר לחבירו תן מנה לפ' שאני חייב לו אינו מחוייב ליתנו בעדים כיון שלא אמר תן לו בעדים ואם כפר בו המקבל אין השליח חייב לשלם שלא פשע בדבר וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שלוחין ה' ז' השולח מעות ביד שלוחו וכו' ונתן שלא בעדים השליח נשבע היסת ופטור וכ"ן ממש בהלכה ו' מי שהיה חייב לחבירו ממון וכו' וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו קח השטר וכו' ונתן בלא עדים חייב לשלם דלתקוני שדרתיך וכו' א"כ הדברים ק"ו השתא ומה אפי' בחוב בשטר דהוי פסידא ממש דבכח השטר מגבי לחוב פעם ב' אפ"ה כשלא ציוה בפירוש קח השטר פטור דדוקא אם ציוה בפי' חייב הא אם לא ציוה פטור כ"ש בנ"ד דהפשיעה הוא שלא לקח השטר הלואה דלא הוי פשיעה כלל. ומה גם דבנ"ד סבר וקביל המלוה דעבר עשרה חדשים ולא נרגש לשאול בפיו השטר אלא דוקא המשכון קבל דודאי איהו דאפסיד אנפשיה ובשבועת היסת יפטר שמעון וכנ"ד ממש נר' לישנא דהרמב"ם פ"א מה' שלוחין ה' ט' לוי שבא בשליחות ראובן ולקח ן' משמעון וכו' יע"ש ועיין להרדב"ז בחדשות סי' ת"ה יע"ש דנראה בהדיא דבנ"ד ישבע השליח ויפטר אפי' בגוי אשר פיהם דבר שוא זולת דאם בא להוציא מצי למימר הבא ראיה שדברו הפוסקים אפי' בגוי דבגוי הוי פשיעה אם לא נתנו בפני עדים יע"ש שכתב שיעשה הדיין פשרה ותהיה הפשרה כפי מה שהגוי אמוד אם הוא אמוד ורגיל לאכול ממון יטה הפשרה על שמעון לפי שהוא קרוב לפושע ואם הגוי אינו אמוד לאכול וכו' יטה הפשרה על ראובן וכו' יע"ש. אמנם בנ"ד אפי' אם היה הנדון להוציא אפי' פטור ש' השליח משום דלא נתן לגוי אלא יד ישראל באמצע וכ"ש שזה הגוי הוא ערל ואין ידם תקיפא וכ"ש דידענו דהן בעון אינו הולך אחרי הבצע אינו אלא אנוס דלא חייבו חכמים לש"ח או לש"ש דלא נטר נטירותא יתירתא היינו שחסר בשמירתו אמנם כזה לביה אונסיה ואינו חייב ועיין במוהרש"ך ח"ב סי' ר'. ואף דבנ"ד טוען לוי שלא ידע מתחילה למי אלו המעות אפ"ה פטור שמעון בשבועת, היסת וכמ"ש הב"י בסי' קפ"ה משם הרשב"א וז"ל הרשב"א כתב ראובן מסר משכון לשמעון הסרסור שימשכן אותו בסלע ומשכן ביד גוי ובא ראובן ותובע משכונו וטוען שמשכנו ביד גוי ומכר תשובה הדין עם הסרסור שאפי' ראובן מודה דשליח שוייה ושכר טורחו הוא שנתן לו כל שהוא מראה הגוי די לו ואפי' אינו מראה לו נאמן שהוא האמינו ונר' דאפי' שבועת היסת אין להשביעו כיון דלא מכחישו הגוי דאילו היה מכחישו היה צריך שבועה כדין חנוני על פנקסו יע"ש וא"כ בנ"ד מפסיד לוי הת"ק גרוש':

אמנם אחר החיפוש נרא' דדין זה היינו דוקא כשלא היה מלוה על המשכון אמנם בנ"ד דהוי בענין מלוה על המשכון כ' הטור בסי' ע"ב סי"ז וז"ל אם לא נאבד המשכון וחלוקים בעיקר ההלואה וכו' אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או להד"מ או החזרתיו לך נאמן גם לו' שהלוהו עליו עד כדי דמיו בשבו' וא"כ בעל המשכון פטור בשבו' ולא עוד אלא דאף בשבו' פטו' דהרי שמעון כבר מודה דלקח ממנו ב' אלפים וא"כ הא ודאי דהפסידא הוא על הערל דהשלוחים נשבעים ונפטרי' וא"כ בנ"ד דהוי גוי ובדינם אפשר דיפטרו אותו מן השבו' א"כ החיוב נופל אצל ראובן דהרי הגוי אינו שואל המשכונות אלא ממי שנתנם בידו דהיינו ראובן וראובן שואל משמעון וש' מלוי ובדינינו הדין הוא שמי שהוא תפוס נאמן עד כדי דמיו והחיוב הוא על ראובן השליח מהגוי וכ"ש דראו' כבר הודה לגוי שמה שנשא ונתן הוא אלף ות"ק הרי הוא דומה בדומה ללוה ומלוה דהמלוה שהוא שמעון טוען שהיה שני אלפים והלוה דהוא ראובן טוען שהוא אלף ות"ק חייב לפרוע ראובן עד כדי דמיו וכמ"ש הטור שם. ואפי' שלוי טוען דאני לא ידעתי אם היה המעות ע"י ראו' והוי דומ' לשומר שמסר לשומר זה אינו דמלבד ששמעון טוען ברי דתכף באות' שעה באר לו היטב הגוי ע"י ראו' עוד זאת דעכ"פ אחר המעשה כבר ידע ולא מיחה בשעה שהביא המשכון צרור וחתום וכיוצא וכיון שלא מיחה שתיקה כהודאה דמיא וכמ"ש ה' קמ"ר בח"א סי' ז' יע"ש:

תוכן העניינים

שות בני יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה