אור ברסלב

שות בני יוסף· רבי יוסף יהושע קאריו

סימן א

ספר בני יוסף שו"ת וחידושים על הרמב"ם וקצת ליקוטים מהרב הגדול עט"ר מ"ז זקן ביתי כמהר"ר יוסף יאושע קאריו זצוק"ל וזיע"א:

שאלה ראובן נשא את לאה זה ג' שנים ובכל יום ויום לא יבצר קטטות ומריבות מסיבה דהיא פתאית ולא איהדרא לה את בעלה וכמה פעמים הלכו לב"ד ורוצה אשה לגרשו ומשימים שלום ביניהם והתרו בה כמה אנשים ולא שמעה ועד אחרן הנה בעת"ה מצאה עילה וסיבה ובאה לפני ב"ד הצדק ואמרה שרצונה להפרד ולגרשו מט' דיש לה בת נשואה ודעתה להביאה בבית בעלה זמן מה עד שיתרצה חתנה לגרשה וגם אח"ך שתשב שם עד שיזדמן לה זיווג להשיאה ואם מאן ימאן הבעל בתנאי זאת מוכרחת להתפרד מבעלה וחזרה ואמרה שלא יהיה הענין בגט כריתות אלא זאת עשו דאני מתרצית ליטול בלאותי קיימים ולקרוע הכתובה ולא ישאר לנו שום שייכות ושום אישות ולא תקראי לי עוד בעלי אלא כזר יחשב ובפי' אני מוחל כתובתי ומודית לפניכם כי התקבלתי כתובתי והנני הנני מוחל שאר וכסות דהיינו מזונות כל ימי חיי אפי' שאחיה עוד חמשים שנה בפשיטות בין בחיי בעלי ואף כי אחרי מותו. והנני נותן רשות מספיק לבעלי למען ישא אשה כרצונו הגמור. ובפי' הנני מוחל עונה האמורה בתורה כל ימי חיי בעלי אך לא ע"י גט כפי הטעמים הכמוסי' אלא יהיה נחשב כמו גט ממש דכל ענין הגט הוא לתועלתי אי אפשי בתועלת זה מטעם דבלא"ה איני רוצה להנשא לשום אדם אלא דוקא רצוני להיות בביתי שקטה ושאננה ואם אמות לא יירשני בעלי. ושאלה מב"ד הצדק למען יכתבו שטר מעב"ד עשוי בכל תוקף וחוזק כראי מוצק לפו"ד וכתחז"ל והכל הוא ברצון נפשי דלא אניס כלל. ונלאו ב"ד לתווך השלום ובקשו כמה תקונים על צרת הבת ולא שמעה לקול מורים. וכראות הבעל האי חציפותא מורדת בבעלה הנה קץ בחייו והודה לעשות כדבריה וה"ז דומה לבעל התל ולבעל החריץ. והנה עמדה אספה וקיבצה כל בלאותיה הקיימים וגם תבעה ממנו סך שש מאות גרוש מנ"מ שלה והיה הפירות לוקח הבעל קיים מצות פריעה בידה עספ"א וגם פאת ירושת אמה גם זה עשו חשבון עמה ובאופן שלא נשאר להאשה הנז' שום טו"ת עם בעלה הנז' לא בחייו ולא במותו. וב"ד הצדק כן עשו וקרעו את הכתובה בפניה ונטלה קנין גו"ש על הודאת מחי' הכתובה ועל המזונות ועל נתינת רשות לישא אשה ועל העונה לפו"ד וכתחז"ל ועל סך הנז"ל שהיה ביד בעלה ולא נשאר לה על בעלה שום טו"ת ולא שום שייכות אישות כלל וכלל וכמו זר יחשב בעלה עמה והיא עם בעלה. וליותר יפוי כח נשבעה האשה ש"ח בביטוי שפתים ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א וע"ד וע"ד בעלה הנז' דלא למיהדר בה ודלא להשנאה. וכ"כ קנו מיד בעלה איך נסתלק מירושת אשתו הנז"ל סילוק גו"ש כתחז"ל אלא ירשו יורשיה. וליותר יפוי כח נשבע בש"ח כנז'. ונסתפק השואל אם יש במחילת לאה הארבעה דברים הנז' דהיינו כתובה מזונות עונה רשות לישא אשה ממשות לפו"ד. וכ"כ על סילוק הבעל אם מהני אפי' בקנין ובשבועה. עוד שאל השואל כי הנה הבעל צווח ככרוכיא דרצונו לפוטרה בגט דדילמא לא יהבי ליה אחריתי כל עוד דאגידה ביה קמייתא ולא ימצא מנוח אם הדין נוטה לגרשה בע"כ כי לא טוב היות האדם לבדו ואפי' אם יכוף ראשו ולחזור לה חזרה חנה לשחרירותה הרי היא שנואה לפניו ובאלו אמרו בני שנואה ושכמ"ה:

תשובה ידענא בנפשאי ערכי עלי אך אשים דברי מה שתעלה מצודתי הנוגע לענין הלכה מה שהוא מפורש בפוסקים את אשר ישנו עמי במחיצתי. ואען ואומר תחי' וראש על ראשון ראשון הסעיף א' על מחי' מזונות נראה פשוט שמחילתה מחילה אפי' דהוי מתנה עמ"ש בתו' שארה וכסותה ושארה היינו מזונות כמ"ש הטור סי' ס"ט ובמתנה עמ"ש בתורה איפלגו ר"מ ור"י פ' אעפ"י ד' נ"ו גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דלר"מ תנאו בטל ולר"י תנאו קיים בדבר שבממון וא"כ במזונות שהוא ענין ממון תנאו קיים דקיל"ן כר"י והכי פסקו הרמב"ם פ"ו מה' אישות ה"י ופי"ב ה"ז וכן פסק מרן הקצר סי' ס"ט ס"ו וז"ל התנה הבעל שלא יתחייב וכו' ותנאו קיים חוץ מג' דברים וכו' יע"ש. וגדולה מזו אמינא דאפי' אם לא מחלה המזונות מדינא פטור הבעל בנ"ד דהבעל רוצה לגרשה ולפוטרה בגט. דהרי הרא"ם בתשו' ח"א סי' ל' כ' אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יכול מחמת חרגמ"ה אינו חייב במזונות יע"ש. גם הב"ח בסי' ע"ז הסכים עמו ועיין במוהרש"ך ח"ב סי' ל"ו ובלחם רב סי' נ"ו: גם מה שפטרה אותו מעונה נראה לכאורה דלא יכולה לעשות כזו כוון דהוי מתנה עמש"ב דקי"ל בדבר שאינו ממון איי התנאי מועיל כמו שפסק מרן בש"ע סי' ס"ט ס"ו חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל ואלו הם עונתה וכו' דעובר על לאו. ואולם היינו דוקא בתנאי בעלמא בלא קנין אבל בנ"ד דהיה קנין מהני התנאי כמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' כ"ב ס"ק ט"ז והביאו דבריו בבה"ט כאן בסי' ס"ט. ועוד בה כי בנ"ד דרוצה הבעל לגרשה אינו עובר על לא יגרע דהרי כ' מור"ם במפה סי' ע"ז ס"א וי"א דאם רוצה לגרש מיד וכו' ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר וכ"כ הר' פרי האדמה ח"ד ד' א' ועיין להר' מעיל צדקה סי' ל"ג דל"ט דכ' כן ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ל"ו ובלחם רב סי' נ"ו ועיין בתשו' ושב הכהן בסוף הס' בקונט' דהאריך הרחיב כיד ה' הטוב'. ועיין למוהראנ"ח ח"ב סי' מ"ג דכ' כל שנתנה רשות ש"ד והביא ראיה מהש"ס דאמרי' עד כמה דיהיב ליה רשותא ונסתפק עוד אם יכולה לחזור והביא ראיה לכאורה ובסיום דבריו נתן פנים לומר דאינה יכולה לחזור יע"ש ובנ"ד דאיכא קנון ושבועה כבר מלתינו אמורה דלית דין צריך בשש דאינה יכולה לחזור ועוד עיין להר' משאת משה ח"א סי' ז' יע"ש:

גם את הסעיף הג' דמחלה כתובתה לבעלה הרי חזינא להרא"ש בכלליו כלל נ"ה בסוף הכלל וז"ל אנו צריכים לילך אחר דין תורה וגו' ודאי אם היתה נותנת מעכשיו כל נכסיה לבעלה באותו ענין שלא תוכל לו' נ"ר עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת. ועוד כ' סוף כלל ל"א וז"ל וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדונייתא וכל תנאי כתובה וטוענת שמחלה מפני היראה שמגזימים עליה לגרשה וגו' אין זו טענת אונס לבטל המחילה וגו' והיא שחדתו בממון ועוד דאין זה אונס גמור יע"ש דנר' דסובר דיכול' למחול וכדי לבטל המחילה צריך אונס גמור ודין זה פסקו מרן בשולחנו הטהור בסי' קי"ח ס"ח גם בסי' ק"ה פסק וז"ל המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים וגו' יע"ש:

אמנם פש גבן להתבונן דהרי כבר כתבו כל הפוסקים דג' דברים מיהא אין התנאי מועיל וחד מנייהו הוא עיקר כתובה דהיינו מנה או מאתים ואם כן בנ"ד דמחלה כל הכתובה וכלול אף העיקר ובעיקר לא מהני ואולם כד מעיינינן שפיר לאו מילתא היא דהרי תקשי תרי פסקי מרן אהדדי דבסי' ס"ט כ' דאין התנאי מועיל לעיקר כתובה כאמור ובסי' צ"ג ס"י כ' וז"ל בד"א כשמכרה וגו' או מחלה כתובתה עיקר ותוספת וסיים כל המוכרת או מוחלת סתם התוס' עם העיקר יע"ש דנר' מדבריו דמהני תנאה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דיש חילוק בין מחילה לתנאה דבסי' ס"ט כ' וז"ל התנה הבעל שלא יתחייב וגו' זה אינו מועיל כיון דצריך שיתחייב אבל בסי' צ"ג דהוא מחילה היינו דכותבת נתקבלתי דהיינו דנתחייב הבעל אבל היא מחלה וכתבה דקיבלה בכה"ג מהני ואצ"ל לכתוב כאילו התקבלתי כמ"ש מוהרשד"ם א"ה סי' קע"ט דזה הויא הודא' ואינה יכולה לחזור אפי' שאומרת באמת לא קבלתי יע"ש וזה רמזו מור"ם בהג"ה סי' ס"ו ס"ג תיבת ודוקא לרמוז דהא דמהני מחילה דוקא בלשון התקבלתי דהוי מחיל' דר"ל כאילו התקבלתי דהחיוב כבר נתחייב הבעל בעת שנשאה אלא דהיא מחלה אבל אם בשעה ראשונה בעת הנשואין היה התנאי בשאט לנפש לפחות לא סמכא דעתא. ושם בסעיף ט' ביאר יותר וז"ל כל הפוחת וכו' לא מבעיא אם כתבה לו אח"ך התקבלתי ר"ל דהתנאי כבר נתחייב הבעל העיקר כתובה אלא דאח"ך מחלה וכתבה התקבלתי דאזי אין לה כתובה דהתנאי קיים ואינה נוטלת כלל דהמחילה הויא מחילה אלא אפי' התנה בשעת קדושין לפחות דהתם תנאו בטל כי לא סמכא דעתא כך נראה בדקדוק כונתו כמ"ש. וזהו מ"ש הרמב"ם פי"ב מה' אישות התנה עמה לפחות וכו' או שכתב לה מאתים והיא כתבה התקבלתי התנאי בעל עכ"ד היינו בדרך זה דהתנאי מעיקרא בעת הקדושין היה לפחות דהיינו המאתים בעד מנה ובתנאי לכתוב בכתובה מאתים אך בתנאי דתכתוב היא התקבלתי מנה. אך אמנם אם באמת המחילה באה מצדה אחר כך מהני. וזהו מה שדקדק הטור סי' ס"ט התנה הבעל כשנשא' לרמוז האי דינא דדוקא בעת שנשאה ומה טוב ומה נעים דקדוק הטור דעל שניהם לא כ' אחר שנשאת אבל בירושה דקדקו לומר אחר שנשאת דהתם מתהפך דינא. ואח"ך ראה ראיתי להר' בית שמואל בסי' הנז' דדרך בדרך זה כמעט כדי לתרץ תמיהא שתמה תרי פסקי הש"ע דכאן פ' שכתבה לו דנראה דצריך לכתוב שטר ובסי' ק"ה פ' דא"צ קנין ולא שטר:

איך שיהיה זכינו לדין בנ"ד דכל תנאי כבר היתה כתובה על דרך ישר אלא דהיום מחלה כתובתה כדי להנצל מבעלה וללכת מביתה הא ודאי תנאה קיים והמחי' קיימת. ותו דבנ"ד איכא טעמא אחרינא דהמחילה קיימת דע"כ לא פליג ר"מ עם ר"י דמתנה עמש"ב תנאו בטל היינו אם רוצה לקיימה להיות נשוי עמו אזי הוי בעילתו בעילת זנות אבל אם היה רוצה לגרשה ולא היה דר עמה אזי המחילה קיימת ואפי' ר"מ מודה דהכי כ' ה"ה בפי"ב מהלכות אישות ה"ו והביאו מרן בב"י בסי' ס"ט וז"ל ועיקר כתוב' שאין התנאי מועיל יצא לו וגו' כ"ז שרוצה לקיימה ובעילתו בעילת זנות משום דלא סמכא דעתא אבל אם לא רצה לקיימה תנאו קיים יע"ש וא"כ בנ"ד דכבר נפרדו זה מזה ונקרעה הכתובה דאסור לשהות עמה בלא כתוב' הא ודאי מהני מחילתה. אך עדיין יש לפקפק בנ"ד ולומר דאינ' מחילה בכל התנאים הנז"ל לפי מה שאנו נוהגים לכתוב בכתובה בזה הלשון ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתו' ואם תמחול הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו וגו' ובסיום הכתובה כתוב וקנינא וגו' ע"כ הנז"ל וגם נשבע וגו'. מפורש יוצא דאין המחילה מועלת בכל תנאי כתובה וכ"ש דאיכא שבועה בדבר. ובהשקפה ראשונה אמרתי מסברא דנפשאי דהיינו דוקא ע"י פיתוי אבל אם היא מנפשה ורצונה וכ"ש אם הוא כדי להתנצל מבעלה הא ודאי מחילתה מהני דאלת"ה הרי פוק חזי מאי עמא דבר דרובא דרובא המתגרשו' אינן נוטלים כתובה משלם דהיינו התוס' לשליש ולרביע ויש מהם דאינן נוטלות אפי' מה שהכניסה ואין גם אחת מהן דתבא לב"ד למחרתו ויזמינו לדין את בעלה ותתבע סכי הכתובה דהמחי' דמחלה אינו מעלה ומוריד ויהי כאין אלא ודאי דמוכרחים אנו לומר דכיון דהענין היתה מדעתה ורצונה אגב הצלתה גמרה ומקניא. ועיין להרב יד אהרן בסי' ה' הגב"י אות ס"א משם מוהראנ"ח דכ' בההיא הנאה שנתרצה להניחה חפשית בבחירתה מחילת כתובתה הויא מחילה יע"ש:

וגדולה מזו כ' הר' בארות המים חא"ה סי' ג' אפילו בענין ירושת הבעל על אשתו דחמיר טובא כי אפי' בקנין או בסילוק לא מהני בנ"ד דנקרעה הכתוב' זכו יורשי האשה יע"ש ובנ"ד כבר נקרעה הכתובה ולא נשאר שום כח ורשות וזכיה לא הבעל ולא האשה. ובחפשי מצאנו ראינו הדבר מפורש במרן בתשובותיו סי' ד' ד' מ"ה וז"ל אם מנהג פשוט לכתוב בכתובה תנאי שלא יפתנה ואם תמחול יהיה כחרס הנשבר וגו' אותו התנאי לא מועיל אלא אם פיתה אותה אבל אם היא תבא מעצמה למחול אינו בכלל התנאי ובנ"ד אדרבא היא פיתתה אותו למחול כדי שלא ישא אשה אחרת יע"ש. וכ"כ ממש בנ"ד דהיא פיתתה אותו כדי שיניחנה בטלה לילך מביתו ולהיות חפשית כי בדעתה לא יכלה לשבת יחדיו ויש לה צער כפי דעתה דהיא מורדת ממש. וגם שלקחה הסך ת"ר גרושי' מנכסי מלוג דאל"ה לא היה מניחה שתקח שום מטלטל וכ"ש הסך הנז' כי הבעל אוכל פירות והיה ממתין לזאת נעות המרדות דמרדה עד י"ב חדש והיה הבעל תפוס דינא הכי דאם תפסה אין מוציאין מידה ואם לא תפסה אין נותנין לה דהכי פסק מרן בשלחנו הטהור סי' ע"ז ס"ג אפי' בלאותיה אין מוציאין א"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובעבור זה מחלה. ואף גם זאת כי בכתובה כותבים שבועה אפי"ה לא מיקרי עבריינא אי אדעתא דהכי לא נשבע אלא דוקא על הפיתוי לבד. ועיין להר' פמ"א סי' קכ"א דר"י דכ' וז"ל וא"ת הרי התנה שלא יפתנה וגם עלה קאי השבועה י"ל שזה אינו עובר על השבו' שהוא לא הסיתה: מעתה אלכה נא אל הסעיף האחר ע"ע הסילוק הבעל אם מהני הסילוק לבל יירשנה. אשר אני אחזה לפום ריהטא דלא מהני הסילוק והוא משנה ערוכה בכתו' ד' פ"ג פלוגתא דת"ק ורשב"ג והלכתא כרשב"ג דאם מתה יירשנה ובגמ' אמר רב הילכתא כרשב"ג ופסקו הרמב"ם בה' אישות פכ"ג ה"ז וכן פסק מרן הקצר בסי' ס"ט וסי' צ"ב ואפי' קנין לא מהני כמ"ש ה"ה שם וכן כ' בס' בית שמואל סי' צ"ב ויהיב טעמא יע"ש. ואולם לפי תשובת בארות המים שהבאנו לעיל דכ' דקריעת הכתובה היא הוראה עצומה שנפרדו ממש וכמו זרים יחשבו ופסק דזכו יורשי האשה יע"ש וא"כ בנ"ד דקרעה הכתובה הא ודאי מהני הסילוק ולפי דברי הרב הנז' הוא אף דלא עשה הבעל שום מעשה לא סילוק ולא שום דבר ממילא אזדא ירושתה כי כן כתב בסיום התשובה וז"ל הדעת נוטה כי סילק עצמו עכ"ד נר' דלא עשה שום מעשה אלא ע"י אומדנ' כ"ש בנ"ד דב"ד הצדק קנו מידו על הסילוק וליותר יפוי כח נשבע ע"כ הנז' הא ודאי דמהני הסילוק:

ועוד מצאנו ראינו אופן אחר לאלים הסילוק בלשון חיוב כן ראינו להרב תורת חסד סי' רכ"ח ראו הביא לנו תשו' מהר' חסדאי ן' שמואל פרחי' ז"ל וכ' דמהני בלשון חיוב ובסיום דבריו כ' כי מחמת השבועה חייב לקיים אפי' דאינו בלשון חיוב. ולרווחא דמלתא נוכל לחייב הבעל שיתן, שטר כראי מוצק חיוב גו"ש להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה כמ"ש הר"ן והריב"ש הביא דבריהם מור"ם ז"ל בסי' צ"ב ס' ז' וזהו אופן נאות להוציא מכל ספיקות ויזכיר קצבה כמ"ש מוהריק"ש ז"ל ועיין בס' גו"ר כלל ד' סי' כ"ב יע"ש:

מעתה אלכה נא לסעיף האחר על רשות שנתנה לישא אשה דאין דין צריך בשש דכיון שנתנה רשות יוכל לישא אשה כנזכר לעיל מכל הפוסקים ועד אחרן תשו' בארות המים אשר כתבנו סמוך ונראה. ועיין בס' גו"ר סי' נ"ז ובנ"ד כיון דבההיא הנאה דקא מטיא לידה דמרדה בבעלה והניחה בעלה ליטול כל בלאותיה כי כתו' לא ניתנה לגבות מחיים וכ"כ הסך ת"ר אריות נ"מ גמרא ומקניא. הן אמת דדברי הרב גו"ר בתשו' הנז' לא הבנתים וסתומים דבריו דהנה הרב הנז' כ' ואני אומר כה יעשו ראשונה יפייס את אשתו על עסקי כתובתה ויקרעו הכתו' וגו'. שנית תתן האשה רשות לבעלה שישא אשה אחרת עליה ויתירו ב"ד השבועה. ואח"ך חזר וכ' בג' הדיוטות יע"ש. ועוד כ' דיכתבו כתובה אחרת מב' ריאליס וגו' י"ט דרהם כסף יע"ש ולא ידעתי מאי אידון בה כיון דהשאלה הנצבת הוא דאיש ואשה שקצו בחייהן ורוצים ליפרד זה מזה כמו גירושין ממש בלא גט אלא כי הם בני טובים ואין רוצים ערעור וגו' א"כ למה צריך לכתוב כתובה אחריתי מה נאמר כיון דאסור להשהות בלא כתובה א"כ הפוכי מטרתא ל"ל הרי נניח ר' טרפון במקומינו ומה הכרח הוא. שציוה שיקרעו אם לא שנאמר דעיקר השאלה היה על הכתו' דהיתה מרובה וא"כ הוא די להרב לומר דיפייסו את אשתו על הכתו' ודיו מה הוכרח לתקן על המזונות כיון דעדיין היא אשתו ואגידא ביה מה הכרח הוא שיכניס במקומו את חתנו:

איך שיהיה זכינו לדין שרשות האשה מהניא ברם צריך התרה או מב"ד ואפי' בג' הדיוטות. אלא דלבי מהסס דלפ"ז בנ"ד דהאשה לא רצתה לקבל גט הויא לעיכובא וצריך לכתוב כתובה ממנה לפי דברי הרב הנז' דנתן עצה לעשות כך וכך. אמנם לא דמי נדון הרב לנ"ד כיון דשניהם כאחד אינם רוצים גט א"כ עדיין היא אשתו אבל בנ"ד דהבעל צווח ככרוכיא דרוצה ליתן גט להנצל ממנה דהיא שנואה מתוך מעשיה הרעים איך נוכל לומר לו שיכתוב כתוב' אחריתי ה"ז דומה למי שאכל שום וריחו נודף וגו' הא ודאי אין הדעת סובלתו גמלא בעי קרנא אודניה וגו'. אבל התם שניהם רוצים בקיומם דהכי כ' הרב אסור לשהות עמה וגו' ועדיין יושבת תחתיו כי לא נזכר בשאלה בכלל הארבע תיקונים שתיקן הרב הנז' לא תיקן שתפטור אותו מעונה אפי' שהיתה חולה אפשר שהשי"ת מרפא אותה אלא ודאי כי על העונה לא פטר אותו ואמטו להכי צריך כתו' אחריתי כי אפשר בעת מן העתים מזדקק לה וח"ו הוי בעילתו בעילת זנות. והראיה כי בתשו' בארות המים הנז' בשאלה שרצה לילך הבעל בא"י ואשתו לא רצתה ואמרה שתתן לו כתובתה ונותנת לו רשות לישא אשה והלכו לפני ב"ד והתירו לו השבועה וכתבו לו מעשה ב"ד איך נתנה לו רשות לישא אשה ולקרוע כתובתה ולא נרגשו לעשות כתו' מנה ודאי צ"ל כיון דהוא הלך לא"י וא"כ אין ס' דיזדקק לה בעלה ואמטו להכי לא הצריכוהו כתו' אחרת. ואם נפשך לומר דגם בנ"ד יש לחוש דחוזר בדעתו ויזדקק לה יש תיקון לזה דמדירה לאשתו וכמ"ש בשאלה הר' פה"א ח"ד בתשו' הנז'. הן עתה אתאן לסעיף האחרון דשאל אם הדין נוט' לגרשה בע"כ כי שנואה היא. מה אענה ומה אומר אשר אני אחזה מקור דין זה בש"ס פ' המגרש ד' צ' כי שנא שלח רב יהודא אמר אם שנאת שלח ור"י אמר שנאוי דמשלח ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג ב' ופסקו הרמב"ם פ"י מה' גירושין ה' כ"א וז"ל אין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל ב' אם שנא ישלחנה וכן פסקו מרן בספר הקצר סי' קי"ט ס"ג יע"ש. וע' בתשו' מים עמוקי' סי' א' ועיין להר' ידיו של משה חא"ה סי' ח' דכ' דבזיווג א' אין ב"ד נזקקין לו לסדר גט שהוא שנאוי לפני המקום יע"ש וא"כ בנ"ד דהוי זיווג ב' יכול לגרשה דכל עכוב הבעל הוא ע"ע הכתובה דאם כתובתה מרובה אינו יכול ליפרע לא כן בנ"ד דהכתובה כבר נפרעה וכבר הודית האשה שקיבלה נשאר הגט לבד:

ואולם יש לנו לדעת אם האשה אינה רוצה בשום אופן להתגרש מה תרופה יש אם יכול לגרשה בע"כ מטעם חרם רגמ"ה שלא יוכל לגרש בע"כ. וע"ז אמינא כפי מה שראיתי ברוב הפוסקים מסקנא דמלתייהו הוא כי בזמן הזה ובגלילותינו לא פשטה. ועיין להר' הון יוסף בתשו' ראשונה שאסף וקיבץ כמה פוסקים. ובתוך התשו' עשאו הרב ג' ספיקות ספק אם החרים על גלילות אלו וס' אם החרים אחר אלף החמישי וספק אם החרים בדבר מצוה יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דהיא שנואה כמ"ש בשאלה. ואם אין אנו נותנים לו רשות ליגרש בע"כ לא יהבי ליה אחריתי דהעולם אומרים דאח"ך זוכר את ושתי ואת אשר עשתה ולאו כ"ע דינא גמירי ליקח מעשה ב"ד בכל תוקף או להדירה כמ"ש א"כ להתירו מכבלי העיגון ואפשר כי ימצא מנוח אשר ייטב לו ויקיים מצות פו"ר דעדיין לא קיים א"כ אין לך מצוה גדולה כזו ועיין להמבי"ט ח"א סי' ר"י דהתיר שניהם לישא אשה אחרת ולשלוח לה גט ע"י שליח וכ' כיון שיכול לזורקו לה מדינא ולא חש לחרגמ"ה דלא תיקן אלא משום קטטה והכא ליכא כיון דלא רצתה לבא והיא מורדת יע"ש ובנ"ד אין לך מורדת גדולה מזו. וה' היודע כי כל כונת האשה קשת רוח הנז' לעגן בעלה עד שיתמקמק יען יודעת שבנקל לא יהבי ליה אשה כל עוד דאגידא ביה ועל הרוב יכוף ראשו כאגמון כי לא טוב היות האדם לבדו להיות אצלה כעבד לפי רוע לבבה למי שיודעה ומכירה כי דברים המסורים ללב נאמר בו ויראת מאלדי"ך. וע' להר' פרי האדמה ח"ד ד"ט ע"ג בתוך התשו' דכ' מ"מ אין לכופו לשכב עמה להוליד בני שנואה ואפשר דמט' זה שרי לגרש בע"כ עכ"ד יע"ש. ועיין שם בד"י כשחזר והשיב על הרב כמוהר"י אלגאזי ז"ל כ' וז"ל כיון שנתנו לו רשות הרבנים לישא אשה עליה הוא יותר חמור מלגרש בע"כ יע"ש דסובר הרב דלגרש בע"כ הוא יותר קל:

אמנם קושטא קאי דבנ"ד דזה הנדון הלא היא פעה"ק אצלינו לא נהיגינן לכתוב בשום כתובה שבועה הנז"ל והנני מעיד בכמה כתובות שאנא זעירא חתים עליה למעלה ממאתן כתובות לא חזינא לשום סופר הכולל דכתיב האי שבועה כנראה דהוא מנהג קדום. וכפי מה שראתה עיני להרב פרה"א שם בב' מקומות חד בתוך השאלה דדקדק וכ' וז"ל שאינו יכול לגרשה בע"כ כמנהג שאלוניקי וחד בד"י בתשובתו להרב הנז' כ' וז"ל כמנהג שאלוניקי יע"ש כנר' דבא למעט מנהג עי"ק והרב הנז' הוא מאריה דאתרין כידוע. ותלי"ת דמצאתי הדבר מפורש בס' הון יוסף שם דכ' וז"ל ומנהג ירוש' שכותבים בכתובה שבועה שלא ישא אשה אחרת וכו' ועדותי זה שראיתי בכתו' הלא היא כתובה בעט סופר פקיע ומומחה וחתים עלה גאון עוזינו הרב יו"ט ראשון ז"ל ואשר ע"י השני הרב המופלג כמהר"מ סורנאגה ז"ל אבל שבועה שלא יגרשנה בע"כ אין משביעין לחתן ולא כותבין אותו בכתובה ונתן טעם למנהג ושאנה זו עמדה ונשאת לפני אילי הארץ רבני גאוני עולם תקיפי ארעא ה"ה ב"ד הגדול הרב מ"מ כמוהר"י קוראל ז"ל הוא ובית דינו הרב מיוחס ז"ל והרב יונה משה נבון ז"ל ואחריהם ב"ד רבא הרב מ"מ יו"ט דאנון ז"ל ובית דינו הר' מרן מלכא כמוהר"מ סוזין ז"ל והרב כמוהר"ר סיגרי ז"ל ועל ראשיהם מלמעלה הרב תנא הרב חק"ל ז"ל וכולם סמכו ידיהם והסכימו פה אחד לגרשה בע"כ ולא אשתמיט שום אחד מהם לומר דאפי' דאינו כתוב בכתובה דינו כמו שנכתב מרוב חומרו. ברם לא הבינותי סדר השאלה ובמקום שעמד לא ישב דהרי בשאלה הניח הנח'ה סוברת דכ' וז"ל יען הוא מושבע ועומד שלא לגרשה בע"כ כי מדברים אנו דהשואל הוא שלוחה מחו"ל במקום שנוהגים להשביע לחתן א"כ למאי הלכתא הביא בתוך תשובתו מנהג עי"ק דזה לא מעלה ולא מוריד. אלא דלזה י"ל דהשואל נדמה לו דגם פעה"ק איתא להך שבועה כיון שמנהג הזה הוא בכל חו"ל על הסתם נדמה לו דגם פעה"ק הוא כן והראיה דאפי' הרב המשיב לא היה יודע מזה אלא דאח"ך נזכר בעדות זה והוציא הטעות מהשואל. ועיין להר' שעות דרבנן בסי' ה' דשאלו ממנו כנדון דידן והשיב דיכול להוציאה בע"כ יע"ש. אך לא הבנתי דהנה מצב השאלה נדונו בתושב ירוש' דכך נוסח השאלה היות יותר מי"ב שנים שלא ילדה לו אשתו ומנהג פעה"ק ירושלם ת"ו וגו'. ובתוך התשו' כתב וז"ל ואיברא שעוד אחרת יש לעיין בנ"ד שידוע שכותבים בכתו' שנשבע שלא יגרשנה וכו' וצ"ל שלא השגיח הר' ז"ל בכתובות שהיה חותם לתור ולחפש בנוסח הכתוב וסמך על רוב העולם:

דבר הלמד לנ"ד כי זכינו לדין כי האשה הזאת קשת רוח שמחלה על כל התנאים הנז' מחילתה קיימת וכ"ש שהוא בקנין ואריה דשבועתא רביע עלה וכ"כ על סילוק הבעל כאמור וכ"כ נלע"ד ע"ד נתינת הגט בע"כ אי ניחא קמייהו דרבנן קדישי בי דינא רבא ועל צבא תהלתם רב גובריה ורב חיליה הרב המופלא ראש אב"ד מקודש רב אחאי הרב כמוהרר"א עזריאל יצ"ו. ועל ראשיהם מלמעלה ראש הגולה הרב הגדול מרן מלכא גדול הנאמר באברהם יצ"ו ראשון לציון ועל פיהם יהיה והם רשאים ולא אני. אתאן לסיפא ממני יצאו הדברים אני הכותב על הנייר ובדיו הצעיר יוסף יאושע קאריו ס"ט:

תוכן העניינים

שות בני יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה