שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
סימן נח
וזאת תשובתי אליו:
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת ידי"ן רחימא דנפשאי שאר בשרי החכם השלם רחמי"ם לחיי"ם יוס"ף עינינו נר"ו ורצה לעמוד ע"ד דעת הדייוט. וכשאני לעצמי אין הפנאי מסכים לצאת ולבא בדרך ארוכה כי ע"כ הנה אנכי בא אליך בקצי'רת האו'מר. הק' כת"ר על מרן החביב ז"ל ביו"ד סי' כ"ח על מאי דצדד לו' דאם ירצה לחזור ולגלותו חוזר ומגלה אותו ומכסהו. דא"כ למה חייבו ר"ג יו"ד ז' על שכסה שלא מדעת השוחט הרי מצי מימר המכסה אחזור ואגלה את העפר ומכסה אתה א"ו דליתא כו'. ולדידי לק"מ דע"כ ל"כ ה' ז"ל אלא דהבחירה בידו אם ירצה לחזור ולגלותו וכיון דהבחירה בידו מה כחו יפה של המכסה לו' לו אחזור ואגלה ואתה תכסה כדי לפטור עצמו והיו"ד ז' וז"פ. עוד הק' בעיק' הסוגייא דאמאי לא מבע"ל אי יו"ד ז' דחייב ר"ג היינו ה' על המצוה וה' על הברכה ואחר החיפוש אף הוא ראה להר' חיד"א ז"ל בשער יוסף בתשו' ס' ז' שהק' כן משם גבוה מהרש"א ז"ל בס' ת"ל כו'. לא היה מן הצורך לחפש מאחר דהר"ב מכתם לדוד ז"ל שם דקי"ד סע"ד הק' כן. עוד הק' ע"מ שרצה לישב ה' חיד"א ז"ל שם לדקדוקו של מהרש"א ז"ל דאי"כ מקום ישוב כלל דמי זה אמר ותהי דמאי דאייתו דינא דר"ג היינו הא למגמר דעיקר חייובא יו"ד ז' הוי דכונת הש"ס ברורה כו' עד מ"ש ומה זו ראיה דפשיטא להסו"ג דהחובל דחייובא הוי על חדא מתרי ע"כ. וכשאני לעצמי הן הנה דברים שאין ראוי להשיב עליהן אמנם כדי שלא תהא שתיקה כהודאה וכמסכים ע"ד. זאת אשיב דאטו ה' ז"ל קא' דמאי דאיתו הך דר"ג הוא למילף דעיקר חייובא יו"ד ז' ואדרבא איפכא קא' הרב ז"ל דבריתא דחובל לא קתני אלא פיטורא דהיכא דטעין אתה אמרת לי דפטור ההורג או הקוצץ אלא דה' ז"ל עשה הכרח דהתינח אי פשי' לן דיו"ד ז' שחייב ר"ג הוי שכ"מ או שכ"ב אתיא שפיר דלא הוצרך תנא דברייתא לאשמועי' דבר והופכו דאי לא טעין אתה אמ"ל דחייב ההורג יו"ד ז' משום דסמך על הך ברייתא דכסוי. אלא א"א דיו"ד ז' דר"ג הוי שכר שניהם הו"ל לתנא דברייתא לאשמועינן דאי לא טעין כן חייב לשלם ה' כיון דיש מקום לטעות ולו' דמה דחייב ר"ג התם הוי על א' משניהם וא"כ ה"נ אתי לאחייובי יו"ד ז' אלא ודאי מדלא הוצרך התנא לבארו משמע להדייא דפשי' ליה הדבר דחייובו דר"ג לא הוי אלא על אחד משניהם שכ"מ או שכ"ב ומינה נשמע דהכא ג"כ אי לא טעין אתה אמ"ל חייב יו"ד ז':
עוד הק' ע"מ שהק' ה' לחם חמודות פ' כסוי הדם ע"ד הר"ן ז"ל דאשתמיטתיה מיניה ד' התוס' פ' החובל ושו"ר להש"ך ז"ל סי' שפ"ב שתמה עליו כן מס' דנפשיה כו' ואנכי לא ידעתי מה הל' אומרת מס' דנפשיה דהש"ך לא הק' כ"א מד' התוס' הנז' והפוס' כאשר יר' הרואה ובל' קצרה דבר. עוד הק' ע"מ דטעמא טעים מהרש"א ז"ל בס' ת"ל ע"מ דק"ל להתוס' בפ' כ"ה עמ"ש בגמ' או מ' זהובים אתה נוטל ולא הוק' להו כן במ"ש מקודם אי שכ"ב מ' הויין דלא זכה להבין דבריו ז"ל דאשתמיט מיניה ד' התוס' בפסחים דק"ג ד"ה ולא היא ואנא דאמרי האמת אתו שלא הבין ד' ה' ז"ל וקו' איני מכיר דהתם בפסחים לא תי' על ההיא עובדא דר' דלא היה שם כוס דזה א"א לו' כיון דא"ל כוס ש"ב אתה שותה אלא תי' דאף דהיה שם כוס אינו מן הראוי לשלם לו יו"ד ז' בשבילה כיון דלפעמים מברכין ברהמ"ז בלא כוס וא"כ כיון דאינה טעונה כוס אינה מוכרחת כדי לשלם לו בעדה ומה סתירה יש בזה לטעמו של הרב ז"ל דה' ז"ל ל"ק אלא דקושיתם ל"ק על ההיא דלעיל דכיון דלא מדכר כוס אי"ל דמיירי בלא כוס משא"כ הכא גבי ר' דקא מדכר כוס ליכא למימר דלא היה שם כוס. אבל אה"ן דיש לתרץ באו"א דאף דהיה שם כוס אינו חייב כלום בשבילו כיון דלפעמים כו' ומ"ש בכונת ד' התוס' דהתם בפסחים. כבר ראיתי לה' שמן המר ד"ז ע"ד שכ' כן וכנר' שהוא זכרון חצי גנב ועיין למהרח"א ז"ל בס' מ"ק בחי' לחולין דס"ז ע"ב שה"ד מהרש"א ז"ל הללו ולא הק' עליו מדי עי"ש: כי מן הב'אר יש להרגיש קצת מל ה' מכת"ל ז"ל שכ' שם דקי"ד ע"ד בביאור ד' רש"י ז"ל וז"ל וברכת היין אינה מן הכלל מאיזה טעם שיהיה אי מט' התוס' א"ן משום דאינה מוכרחת דס' דברהמ"ז אינה טעונה כוס ע"כ ולא זכר שר דגם טעמא הזאת השנית היא מהתוס' ז"ל שם בפסחים גם מה שרצה לחלוץ בעד הש"ך במאי דהשיג עליו ה' חיד"א ז"ל מההיא דפס' וברכות ע"מ דדחיקא ליה לו' בההיא דקאמ' ר' כוס ש"ב אתה שותה דקרי ליה הכי משום דמברכין עליו ברהמ"ז מלבד דאיני רואה שום טעם בדבריו עוד בה דבההיא דברכות לא הוזכר התם דמברכין על כוס של ברהמ"ז בפה"ג ומי הגיד לו רז זה ומן הסתם קרי ליה כוס ש"ב ומשמע אפי' דאין מברכין עליו. גם מה שרצה לישב ד' הפרישה על מ"ש עליו ה' חיד"א ז"ל שם דמ"ש שהרי ר"ג חייב מ' זהובים הוא אגב שיטפיה לדידי אין כאן ישוב כלל דלפחות הי"לל שהרי לר"ג בלמ"ד ואין זה אלא דרך דרש ולישוב כזה יותר מתוק לחכי לו' שמוטת אגב. גם מה שרצה לישב תמיהת ה' חיד"א ז"ל על רש"ל והש"ך ז"ל דמקום יש בראש לישב דבריהם בטו"ט ודעת כו'. גם בזה לא מצאתי לו מקום ואצ"ל טעם דאיך יוצדק לו' על ברכת בפה"ג דהיא ברכה ע"מ דאורייתא של ברהמ"ז דאינה אלא ברכה על הכוס וא"כ אף אי אמרינן דבהמ"ז טעונה כוס כיון דאינו אלא מדרבנ' לא קרינן ביה כ"א ברכה ע"מ דרב' שאמרו דטעונה כוס וכמ"ש שם ה' חיד"א ז"ל וכה אמר מר דכוס ש"ב נמי איכא מצוה בהדה דקי"ל ברהמ"ז טעו' כוס ע"כ וכונתו ז"ל כמ"ש וז"פ וישובו של ה' ז"ל הגם שכ' שם שהוא בדוחק עיין בס' מפ"ב ביו"ד סי' כ"ח שהביא מה שהשיג עליו בזה ה' כמוהרד"ף ז"ל והחזיק בדבריו וכ' שהוא ישוב נכון עי"ש:
גם מה שהק' על ה' מכתם לדוד במה שרצה לישב קו' התוס' דפ' כסו"ה שם עפ"י דרכו של הש"ך דהברכה רביעית היא ברכת מע"ג דדלמא ס' ר"י כר"ג זקנו עיין לה' חיד"א ז"ל בס' מחב"ר שם שהק' עליו כן. עו"כ ע"מ שהק' הלח"מ פ"ב מה"ב ע"מ דס"ל להר"מ ז"ל דבר' מע"ג הוי דרבנן מההיא דפ' כצ"מ דאמרינן התם אלא דיליף לה מז' המיני' כו' ואע"ג דאמר שם במסקנא אלא סברא הוא משמע דמהא לא הדר ביה דליכא שום ט' למיהדר ואפשר דאיכא ט' כדכתב הב"י כו' ולכך סבור דכשאמרו בגמ' אלא מז' המינים ר"ל אפי' דתאמר דז' המינים הוי דאורייתא אבל לפי האמת אינו כן וידי"ן חרי"פ נר"ו כ' ע"ז וז"ל והנה למאי דעלה בדעתו ד"ע לצדד דמ"ש אלא דיליף לה מז' המינים לצדדין קתני חזה הוית להגאון הפר"ח בליקו' א"ח שהק' כן ותי' ככל החזיון הזה ע"כ. ואנכי הרואה עירוב פרשיות קא חזינה הכא דתי' הפר"ח הוא בדרך אחר ומר אמר חדא ומא"ח דהפר"ח לא קאמר דמ"ש אלא דיליף מז' המינים ר"ל אפי' דתאמר דז' המינים הוי דאו' וכמ"ש הלח"מ ז"ל אלא לקושטא דמלתא קאמר הכי והיינו דמעיק' הוה משמע ליה להש"ס דוברכת לא קאי אלא אלחם ומשו"ה יליף שאר מינים מכרם וקמה אלא דכי אשכח פירכא הדר ביה למימר דוברכת קאי לז' מינים למילף שאר מינים ע מיניהו וכיון דלבסוף אשכח פירכא נמי לז' מינים וברכה נפק"ל מסברא הדרינן למאי דהוה ס"ל מעיקרא דוברכת לא קאי אלא אלחם. נמצא דלפי"ד הפר"ח ז"ל מ"ש אלא דיליף מז' המינים הוא כפשטיה משום דהוה ס"ל להש"ס דז' המינים הוי דאורייתא אלא דשוב הדר ביה: גם מ"ש על הלח"ם דעלה בדעתו לצדד כו' וכלו' דכך עלה בדעתו לכאו' אבל לא הרוה צמאונו בזה ונשאר הדבר אצלו בצ"ע לא חזינא כהאי סימנא ע"ג הלח"ם אלא אדרבא נח רוגזיה בהכי אלא דנקט במילתיה בדרך אפשר ולא הצ"ע בסו"ד אלא מאי דקשיתיה ליה עו' מההיא דנטע רבעי וז"פ לע"ד בד' ה' ז"ל. הן אמת דלא עליו נר"ו תלונותי כ"א על הרה"ג מרן זקננו ז"ל בס' מ"מ ה"א סי"א אשר ה"ד הוא נר"ו דנר' מד' ז"ל שהבין כן בד' הלח"ם ז"ל שכ"כ וז"ל וראיתי שהלח"ם תפס עליו מהא דריש כ"מ והעלה הדבר בצ"ע כו' ע"כ. ואחרי נע"ר אין נר' כן מד' הלח"ם ז"ל וכמ"ש ועיין לה' באר מ"ח ז"ל בגי' דינקותא די"ב סוע"א שכ"כ להדייא על הלח"ם דלא הצ"ע כ"א לקו' השנית עי"ש. עוד הק' ע"מ דתריץ יתיב הרמ"ז קו' הלח"ם ז"ל על הר"מ בההיא דנט"ר עם מ"ש ה' שדה יהושע ז"ל ז"ל בפ"ז דפאה דדבריו נפלאו ממנו ולא ירד לסו"ד כו' אני טרם אח'לה לדבר אציגה נא עמך מאי דח'זות קשה הוגד לי בד' ה' ש"י ז"ל בפ"ק דערלה דתנינן התם במתני' העלין כו' והסמדר מותרין בערלה ובנזיר וברבעי ר' יוסי או' הסמדר אסור מפני שהוא פרי ואמרינן עלה בגמ' תני ר"י או' סמדר אסור מפני שהוא פרי וקשיא אי אסור בנזיר למ"ל פרי אי פרי הוא יהא אסור בכל כו' והוק' לו להרב ז"ל דמאי קא מקשה אימא ה"נ דמ"ש ר"י במתני' אסור מפני שהוא פרי אכולהו קאי והביא ל' הר"ש ז"ל בפיה"מ וז"ל ר"י או' סמדר אסור. יש מי ששונה בירוש' דאנזיר קאי ופריך עליה דאם פרי הוא יהא אסור בכל ע"כ ופי' הוא ז"ל ד' הר"ש דלאו אירוש' דמכילתין קאמר שהרי לית דתני הכי הכא כלל אלא אההיא דפ' ג' מינין קאי דאיתא התם לחים לרבות את הסמדר מתני' דר"י היא דר"י אמר סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי ועלה קאי הר"ש ז"ל ואמר יש מי ששונה בירוש' דאנזיר קאי וא"כ היכא דמקשה כאן אם פרי יהא אסור בכל אהתם קאי והכי פירושא ר"י או' סמדר אסור מפני שהוא פרי הך מתני' פירשוה במס' נזיר דאנזיר קאי שכן אמר התם וכו' והשתא התם קאי ופריך אי אסור בנזיר למ"ל פרי כלו' את אמרת דהא דאמרינן סמדר אסור הוא בנזיר דוקא וא"כ אי אסור בנזיר למ"ל פרי כלו' כו' ואי פרי הוא כלו' כו' א"כ אמאי קא אמרת דמ"ש ר"י במתני' הסמדר אסור שהוא בנזיר בלבד אימא דעל כולהו קאמר ומסיק דר"י אכולהו קאמר וההיא דנזיר נשארה בתיקו את"ד ז"ל:
ואחרי בקשת אלף מחי' אנכי הדייוט לא זכיתי להבין איך אפשר לפרש ולו' בכונת ד' הר"ש דקאמ' יש מי ששו' בירוש' דאנזיר קאי דהיינו על ההיא דפ' ג' מינין דמאי דקאמר התם דר"י אמר סמדר אסור בנזיר כו' לאו למימרא דדוקא בנזיר קאמר מלתיה ר"י דמידי בלבד כתיב אלא משום דהתם קאי בנזיר דקאמר לחים לרבות את הסמדר דאסור בנזיר ומשו"ה קאמר מתני' ר"י היא דר"י אמר סמדר אסור בנזיר כו' כלו' דמ"ש ר"י במתני' סתמא סמדר אסור מפני שהוא פרי אכולהו קאמר וא"כ לדידיה אף לנזיר אסור וז"פ לע"ד וא"כ איך אפ"ל דעלה פריך הש"ס הכא אי אסור בנזיר ל"ל פרי כו' ועו' דא"כ התם בנזיר הי"ל להק' כן דמייתי התם מי ששנאה להא דר"י דאנזיר קאי ולא הכא. ועו' דאעיק' איך אפ"ל דקו' הש"ס דהכא היא על מאי דפירשוה התם דאנזיר קאי והעיקר חסר מן הספר דהי"ל להביא ההיא מתניתא ולהק' א"ו מוכרח לו' כמאי דפריש לה ה' מהר"ר אליהו ז"ל דה"ג לה הכא תני ר"י או' סמדר אסו' בנזיר מפני שהוא פרי וכ' דכ"ן דפי' הר"ש ז"ל ועלה הוא מאי דקא' הר"ש יש מי ששונה כו' ואף דהן הן הדברים הנאמרים התם בנזיר לא פחות ול"י עכ"פ שנים היא דהכא קאי על מתני' דקתני ר"י סתמא סמדר אסור דאיכא למשמע דאכולהו קאי ועלה פרושי קא מפרש לה בש"ס דלא היא אלא ע"כ לא קאסר ר"י בסמדר אלא בנזיר ומשו"ה שפיר קא פריך עלה אי אסור בנזיר למ"ל פרי כו' וכמ"ש מהר"ר אליהו ז"ל:
אמר המגיה גם הגאון מהרר"א מווילנא ז"ל בפי' הארוך על המשניות ד' ווארשא גריס הכי וז"ל ר"י או' סמדר אסור ירושלמי. תניא ר"י או' סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי כו' ע"כ:
תו איתא התם תני פרי אתה פודה וא"א פודה לא בוסר ולא פגים ופי' לה ה' ש"י ז"ל וז"ל אמתני' דתני ומותרין ברבעי קאי ואשמועי' דלא מבעיא העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר דמותרין ברבעי אלא אפי' פגים שהם פירות שעדיין לא נתבשלו כ"צ ונקראים פרי כו' אפי"ה מותרין ברבעי משום דכתי' ברבעי יהיה כל פריו כו' פרי גמור בעינן כו' וא"ת הרי שנינו בת"כ נאמר בנט"ר תבואתה מלמד שאינו נפדה אלא תבואה מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שיבא לעונת המעשרות ע"כ ובוסר ופגין כבר באו לעונת המעשרות כדתנן כו' וי"ל דהני פגים ובוסר דקאמר הכא ר"י היינו הפגים קודם שיזריחו כו' דעדיין לא הגיעו לעהמ"ע ועו' י"ל דר"י דברייתא דהכא פליג אברייתא דת"כ וטעמיה כו' את"ד ז"ל. גם דבריו אלה לא זכיתי להבינם חדא דלא סיים במאי דפתח דבהחי' קאמר דהך דתני פרי אח"פ כו' ארבנן דמתני' קאי דקאמרי ומותרין ברבעי ול"מ קאמר. ושוב מוקי לה דר"י קאמר לה ועו' דלפי פי' ז"ל דהך דתני פרי את"פ כו' אתא למימר דבוסר ופגים מותרין ברבעי ואף לאכילה במשמע א"כ איך הפה יכולה לדבר ולו' דר"י קאמר לה דבשלמא למאי דפריך לה אח"כ וקאמר דר"ל אין אתה פודהו ואין אתה אוכלו אלא יקברו שפיר מצינן למימר דר"י קאמר לה. אמנם לפי מאי דפריש לה השתא דמותרין אף באכילה ואין בהם תורת רבעי כלל. איך אפ"ל דר"י קאמר לה דהרי איתא במכ"ש לאיסורא דהשתא סמדר דקדים קאמר ר"י דאסור ברבעי וכדמסקי' דאכלהו קאמר במתני' ר"י סמדר אסור בוסר ופגים לא כ"ש וכבר עלה בדעתי לו' דס"ל לה' ז"ל דר"י דברייתא לאו היינו ר"י דמתני' וכמו שכן מש' מריהטא דלישניה דדייק ותני על אחת כו"כ ר"י דברייתא אלא דעומד לנגדי מאי דכללו לנו רבותינו בעלי הכללים דכ"מ שהוזכר ר"י סתמא במתני' וברייתא אינו אלא ר"י ן' חלפתא:
כי מן הב'אר מה מאד אני תמיה על ה' מאמר המלך שכ' בדמ"א ע"ד וז"ל. ושו"ר הדבר מפו' בירוש' דערלה גבי פלוג' דר"י ורבנן בסמדר דתני שם ר"י פרי את"פ וא"א פודה לא בוסר כו' הרי דר"י אית ליה דאפי' סמדר הוי פרי וחייב בערלה מ"מ גבי נט"ר אית לן ג"ש ומשו"ה אינו חייב בנט"ר עד שיבאו לעוהמ"ע וכ"ר לה' ש"י דפי' כן בפי' הירוש' ע"כ עי"כ שם בדמ"ב רע"א ע"מ דתמיה ליה ממתני' דעקולקלות וחרצנין וז"ל ואין לו' כו' דהרי ר"י מודה בנט"ר דאינו פרי כדאמרי' בברייתא שהביא הירוש' דכתבנו לעיל דההיא הוי ר"י נמצא דבנט"ר מודה דאינו פרי דע"כ ל"פ אלא גבי ערלה ונזיר אבל בנטע מודה כו' עכ"ל ומלבד דק' עליו איך ניח"ל פי' ה' ש"י ז"ל לו' דר"י הוא מאריה דהך ברייתא לפי הך פי' דהיתרא אתא לאשמועי' אף באכילה דבר שא"א לאו' וכמ"ש עו' קל"ט דאיך פשי"ל הדבר כ"כ למימר דע"כ ל"פ ר"י במתני' אלא גבי ערלה ונזיר אבל בנטע מודה מאחר דשם בירוש' כבר איתותב למי שרצה לו' כן ואסיקנא יקנא דאכולהו פליג ר"י וס"ל סמדר אסור ולא עו' אלא שרצה לייחס ס' זו ג"כ להרא"ש ז"ל שאחר שה"ד הרא"ש ז"ל בהלק"ט ה' ערלה הביא הפי' האחר שפי' ה' ש"י בהך ברייתא דפרי אה"פ כו' וסיים וז"ל ומ"מ לפי' הרא"ש ז"ל מוכח דלהיתרא דנט"ר קאמר ר"י כו' ע"כ. ולפי האמור לא כן הדבר דע"כ לא פי' הרא"ש ז"ל דלהיתרא קאמר בברייתא אלא משום דלא גריס לה בשם ר"י אבל אי הו"ל הגירסא הכי לא היה יכול לפרשה הכי מהט' האמור וז"פ לע"ד. עוד חזה הוית לה' ש"י ז"ל שהביא משם הרא"ש ז"ל דמייתי לה להך ברייתא דפרי את"פ כו' בל' תניא סתמא ושכן העתיק אותה מהר"ש סוריליו בפירושו ובסו"ד כ' שראה למהר"ש סריליו ז"ל שכ' וז"ל שמא אינו פדוי דלכתחי' מספק"ל לר"י אי הוי פרי אבל בדיעבד כו' ע"כ. ואנכי לא ידעתי איך ניח"ל הדבר ולא נרגש דהוו ב' לישני דסתרי אהדדי דמאחר דזאת הברייתא העתיקה מהר"ש סיריליו ז"ל בסתמא היכי כ' אח"כ בשמו דלכתחי' מספק"ל לר"י כו' דמהך לישנא מורה להדייא דהוה גריס לה בשם ר"י ולא בסתמא באופן שכל ד' הרב ש"י בזה צל"ע:
אלא מעתה נחזור למאי דאתאן עלה במאי דק"ל לידי"ן פר"ח לבנין הי"ו ע"ד הרמ"ז ז"ל משה איש האלהים דא"כ דמקום אתנו למדחייה דק' דהלולים אצטריך לגופיהו אדפריך בגמ' התינח כל דבר נטיעה כו' תקשי ליה אעיק' דגם לזה ליכא שום ילפותא דאצטריך לגופיה חדא לאחליה והדר אכליה וחדא לפרי את"פ כו' ולדידי הא לק"מ שהרי לפי דרכו של הרב ז"ל דהש"ס הרחיב לו את הדרך לו' הניחא כו' משום דבעי לאקשויי ממאן דתני כרם ואה"ן דלקושטא דמילתא אפי' למ"ד נטע קשיא. א"כ בדרך זה הוי ג"כ מ"ש בש"ס אח"כ ולמאן דתני נטע התינח כו' וכלו' דכי נמי נימא דאייתר קרא לברכה ונעלים עינינו בקו' הנופלת בזה אכתי לא הונח לנו דהתינח כל דבר נטיעה כו' אלא שה' ז"ל קיצר את הרחב אלא דמה שהק' עו' על הרמ"ז ז"ל דאעיקר' הך דרשא דפרי את"פ אינה מתיבת הילולים אלא מרישיה דק' דכתי' כל פריו כו' הא ודאי דקשיא וכעת לא מצאתי מקום לישב ד' ה' ז"ל. אלא דאעיק' ת'ם אנכי בד' ה' ש"י ז"ל דאייתי בידיה הרמ"ז ז"ל דהוק' לו לה' ז"ל עמ"ש בירוש' שם בפ"ז דפאה ר' זעירא אמר מנין שהוא טעון חלול קדש הלולים כו' וגם בת"ד שם בפ' כיצ"מ דאמרי' דחד הילול הוא לו' אחליה והדר אכליה וכ' וז"ל ואע"ג דאית ק' בהדייא ואיש אחר יחללנו מ"מ תרוויהו צריכי הלולים אצטריך למדרש פרי אתה מחלל ולא סמדר ואצטריך נמי יחללנו דאיש אחר אעפ"י שאינו בעליו ע"כ ומלבד דק' עליו איך אשתמיט מיניה דמר מ"ש הראב"ד ז"ל וה"ד הרשב"א ז"ל בחי' לברכות וז"ל חד דאמ"ר אחליה והדר אכליה פי' לא שנחליף את האותיות אלא פירושא בעלמא הוא כו' אבל עיקר החילול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החילול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הד' דדרשינן האי ק' הלולים שיהא מהולל כקדש שלא יאכל פריו בלי פדיון שיפדנו בשנה הד' עכ"ל. הרי מבואר דהראב"ד ז"ל כבר נרגש מזה ופ' באופן המועיל. עוד ק"ל בעיק' תירוצו שכ' דהלולים אצטריך למדרש פרי אתה מחלל ולא סמדר דהלא זה כבר נפק"ל מק' אחרינא דכתי' שם להוסיף לכם תבואתו דדרשינן מיניה בת"כ וה"ד איהו גופיה ז"ל שם במ' ערלה תבואתו מלמד שאין נפדה אלא תבואה מכאן אמרו אין פודין את הרבעי עד שו שיבא לעוהמ"ע באופן שגם דבריו בזה צ"ע ומהתימה על הרמ"ז ז"ל דמלבד שלא נרגש מכ"ז אלא אדרבא עשאם ד' ה' ז"ל עיקר ויסוד לישב עליהם קו' הלח"ם והוא פלא. ומה שיש להק' בזה ע"ד התוס' שם בפ' כיצ"מ ד"ה אחליה ובשאר דוכת' עיין לה' שמחת עולם בחי' לברכות ובס' ברית יעקב דכ"ז ע"א וב':
עוד חזות ק' הוגד לי במ"ש שם הרמ"ז ז"ל ד"א ע"ד אחר שהביא כת הסוברים דברכת מע"ג הוי דאו' וז"ל ואיברא דדעת התוס' מפו' יוצא דק' אסמכתא הוי והיא גופה אינה אלא דרבנן עכ"ל. ואחרי נע"ר דבריו ל"ז להבינם דמי גילה לו רז זה דכונת התוס' היא גם על ב' מע"ג שהרי לא כתבו אלא על ק' דקדש הלולים שהיינו סוברים ללמוד מיניה לכל דבר שטעון ברכה ע"ז הוא דקאמרי דאינו אלא אסמכ' בעלמא אבל אה"ן דלז' המינים ס"ל דצריך לב' אחריהם מהת"ו מק' דואכלת ושבעת וברכת וכמו שפירש"י ז"ל וכמו שכ"כ ג"כ הרשב"א ז"ל שאף שכ' דקרא אסמכ' בעלמא וכד' התוס' כ' דז' המינים טעו' ברכה לאחריהם מהת"ו וה"ד מרן הק' ז"ל ביתה יוסף סי' ר"ט והעד לזה דמרן ז"ל שם הביא ס' הר"מ והסמ"ג דס"ל דמע"ג הוי דרבנן ולא צירף עמהם להתוס' וא"ת דאין זו ראיה דא"כ זיל לאידך גיסא הי"ל לצרף ד' התוס' עם הכת הסוב' דהוי דאורייתא הא לא תברא דכיון דלא פירש בדבריהם להדייא הכי משו"ה לא הביאו משא"כ אי ס"ל למרן ז"ל בכונתם איפכא דגם ע"ז המינים קאמרי הי"ל להביאו דאז הוי הדבר מפורש וכ"כ ק"ל על ה' ראשון לציון ז"ל בחי' לברכות שכ' וז"ל אלא סברא הוא איכא פנים למימר דכל ברכות חוץ מברה"מ סברא הוא דהוו ואפי' ברכת ז' המינים ואפי' דכרם וההוא דקדש הלולים אסע' בעלמא וכמ"ש התוס' ואיכא פנים למימר דדוקא דבר שאין נזרע הוא דמייתי ליה מסברא אבל כל גידולי קרקע ולפחות ז' המינים ם מיהא דאורייתא עכ"ל ואהמ"ר ק' הדבר מנ"ל למימר הכי בכונת התוס' וכמ"ש:
עוד ק"ל על הרמ"ז ז"ל דלפי מאי דפשי"ל בדעת התוס' דהוי דרבנן כשהביא שם קצרן ש"ל דבפלוג' מתניא והביא מערכה מול מערכה למה זה לא הביא גם ד' התוס' עם הכת הסוב' שהוא הר"מ ושאר רבוותא דס"ל דאינה אלא דרבנן. עו"כ ידי"ן חרי"פ נר"ו לתרץ קו' הלח"ם ז"ל עפ"י מ"ש התוס' שם בר"פ כיצ"מ ד"ה אלא סברא. ולא ראה לה' מרכבת המשנה שם באותו פ' ולה' באר מ"ח ז"ל שם די"ב ע"ב עי"ש. עוד הק' על מ"ש תלמידי הר"י ז"ל ס"פ ביצ"מ בשם רבם דב' מע"ג דרבנן היא והביא ראיה מדאמרינן שאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא כו' דלשון יצא לגמרי משמע הק' מההיא דאמרי' בפ' כיצ"א בנימן רעיא כריך ריפתא כו' ולדידי לק"מ דהם מפרשים מאי דמשני התם מאי יצא דקא' רב יצא ידי ברכה ראשונה דקאי על ברכת המוציא וכמו שכ"ר לרש"ל ז"ל שכ' דלפי פשוטו איירי בבר' המוציא אלא דהאחרוני' הוסיפו דיצא אפי' בבר' הזן כפירש"י עי"ש. ואף דלפ"ז ת בת נמי אינה מדויקת כ"כ שפיר איכ"ל דלא הוה גרסי ליה וכ"ר להרשב"א ז"ל דלא גריס ליה עי"ש. עו"כ ע"מ דהוק' לו להרמ"ז ז"ל הני ב' לישני דהתר"י ז"ל דסתרי אהדדי. דלק"מ דז' המינים ם דנקטי לאו דוקא וזכהו השם לחי' אנשי שם שכ' כן ואנא דאמרי מש' שלימה שנינו זכין לאדם שלא בפניו וא"כ לדבר הזה שכ' בפניו להדייא במקומו הראוי לו מה זכיה שייכא ביה ועיין לה' החסיד ז"ל בארע"ד מער' הבי"ת או' ק"ח דהצ"ע הני ב' לישני דר"י ז"ל. עוד הק' עמ"ש הר"מ ז"ל ריש ה' ברכות בדעת הר"מ ז"ל דמ"ש דמה"ת לברך אחר אכי' מזון אחר ז' מינים קאמר דהרי איהו גופיה ז"ל כ' בכמה דוכתי בדעת הר"מ ז"ל להיפך דדוקא בהמ"ז היא מה"ת ולא מע"ג ובהיותי בזה עם מעלת ידי"ן ר"ב אח'אי זה דו'די יוסף עינינו נר"ו אז אמרתי לו בהשקפה ראשונה דלק"מ דכל עיקר כונת מר"ן ז"ל אינו אלא לברר דעת הר"מ ז"ל מתו"ד ובתחי' עלה ע"ד ד"ע לו' דבכל ז' המינים ס"ל דברכתייהו הוי מדאורייתא. ושוב הכריח מתוך לשונו דאינו מדאו' אלא דוקא בה' מיני דגן והכא בנה יסודו דהכי ס"ל להר"מ ז"ל ומשם יפרד לכל המקומו' אשר כ' עליו כן בס' הר"מ ז"ל. ושוב בא לידי ס' בן ידיד להרב כמוהרי"ט ז"ל וראיתי שהביא משם ה' המרכבת ז"ל שהק' כן על מרן ז"ל וכ' דלא ידענא מאי קשיתיה דזה כתב לכאורה וכבר דחאה לזו דא"כ הי"לל כו' שהיא קו' אלימתא ומיניה וביה לא להכריח ממשמעו' ומ"ש בפ"ח הוא לפי מאי דמסיק הכא כו' וככל מ"ש. גם מה שרצה לישב ד' מרן ז"ל הללו כעין מ"ש בחי' אנשי שם ע"ד תהר"י ז"ל לדידי לא ניתן ליאמר כלל דמלבד דמרוחקין ד' מרן ז"ל מד' תהר"י כרחוק מזמ"מ עוד בה שהרי סיים וכ' שם מרן ז"ל וז"ל ולפי"ז מ"ש רבינו דמהת"ו לברך אחר אכי' מזון אחר ז' מיני קאמר וצ"ל דזייני טפי מדברים אחרים ע"כ. ואם כונת ה' ז"ל דוקא על הלחם מאי הוק' לו עד שהוצרך לו' דזייני טפי מד' אחרים דבר הידוע לכל ואפי' לתינוק' אלא ודאי דכונתו ז"ל כמ"ש. ומה שתמה על הרמ"ז ז"ל ע"מ שגמגם במ"ש מרן בדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דבר' מע"ג הוי דאורייתא אמת הדבר דדבריו ז"ל תמוהים. ועיין להרב אהל יצחק בחי' להר"מ ה' ברכות ד"ח ע"א שהק' עליו כן. ואנכי מצאתי הדבר מפורש עוד בד' הרא"ש ז"ל בפ' ג' שאכלו על ההיא דאמרי' להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן כ' וז"ל אבל שתיה כי' לא מהני דבעינן דבר שראוי לו' עליו ג' ברכות או ש מא בר' אחת מע"ג שפיר דמי כו' וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאו' שפיר דמי עכ"ל. הרי להדייא דקרי לברכת מע"ג בר' דאורייתא:
עוד הק' עמ"ש מהרש"א ז"ל סי' מ"ב דדעת רבי' יונה דבר' מע"ג היא דאורייתא דליתא דלא נאמרו הדברים ההם כ"א מתלמידיו ולאו תורה דיליה היא ואומר דהא לק"מ דהן הן הדברים מר"י גופיה ומ"ש בסי' הפרק הוא משם רבו של ר"י וכן נקיט במלתיה הרמ"ז ז"ל שם ושאר מפרשים דוק ותשכח. הן אמת דה' מעדני י"ט סי' מ"ב או' ס' הביאם בשם תהר"י. ועיין לה' חיד"א ז"ל בשם הגדולים ח"א דל"ו ע"א שכ' דהלשון הוא מתלמידיו וכך מכנין אותו הפוס' לפעמים תהר"י עי"ש אלא דמה שהק' דאעיק' אין כונתו לו' ע"כ ז' המינים כו' וכמ"ש בח' אנשי שם הא ודאי קשיא והיא גופה איכא להק' על ה' המרכבת ז"ל שכ' בדעת רבי' יונה ז"ל דהכי ס"ל דבר' מע"ג הוי דאורייתא עי"ש. שו"ר לה' אהל יצחק שם שהביא מאי דהוק' לו להרמ"ז ז"ל בהני תרי לישני דר"י ז"ל ועי"ש מ"ש. עוד הק' ע"מ שהק' הרמ"ז ז"ל ע"ד מהרש"ח ז"ל דס"ל דכל דאיפליגו רבוותא דינא הוא דניזיל לחומ' לחזור ולברך דאדרבא איפכא מסתברא וכההיא שכ' מרן ז"ל ביתה יוסף סי' תפ"ט בספי' העומר הק' עליו דדעת מרן מבואר דמשום דרוב המפ' מסכימים דאינו אלא דרבנן משו"ה הו"ל ספיקא במידי דרבנן והיא גופא היא כונת מהרש"ח ז"ל כו' וכמו שכ"ר לה' מ"ב דרבינא הרמ"ז ז"ל דצווח עליו בק"ול גדול ח"א סי' וי"ו. גם בזה אנא דאמרי דהן אמת דד' הרמ"ז ז"ל תמוהים עד שאני תמיה על הרב תלמידיה דבי ר' כמוהרי"ט ז"ל בס' בן ידיד פ"ח מה"ב הי"ב שיצא לחלוץ בעד רבו ז"ל במה שהק' עליו ה' המרכבת ז"ל. דהן אמת דמוצל אותו צדיק מקו' ה' המרכבת וה' מר בריה הרמ"ז ז"ל שם שהבינו גם שניהם בכונת רבם בד' מהרש"ח ז"ל שכ' נ"ל לפסוק כמ"ד דבר' מע"ג דאורייתא דכונתו לו' דכיון דפלו' דרבוותא היא למר מדאו' ולמר מדרב' הו"ל ס' דאורייתא ולחומרא דמעולם לא עלה ע"ד ד"ע ז"ל להבין כן בד' מוהרש"ח ז"ל. אלא כונתו להק' ע"ד ה' ז"ל דאף דסברת מ"ד דאורייתא היא עיקר משום דרבים נינהו עכ"ז איך ניזיל לחומרא דס"ס הא איכא מ"ד דהוי דרב' וכמ"ש ה' ז"ל אלא דמאי דהש'בח הש'ביח לעיק' קו' הרמ"ז ז"ל דכל קושיותיו הם כראי מוצק ודבריו צדק ומשפט ומישרים עהס"ר איכא למשדי בהו נרגא וכמ"ש. ואעפ"י שאי"ץ ראיה לדבר שכן הוא כונת הר"ן ז"ל עיין להט"ז ז"ל שם סק"ט שכ' וז"ל ובזה פסק ב"י וש"ע דלדידן דסבירא לן דספירה בזה"ז דרבנן א"ץ לחזור ולברך ע"כ. עוד הק' ע"מ שיצא לחלק מרן החביב ז"ל א"ח סי' ס"ז בד' הר"מ ז"ל בין היכא שמסופק אעיקרא אי חייב במצוה או לא דאז כשעושה אותה מספק א"צ לברך לא כן היכא דגברא בר חיובא הוא בודאי אלא דמספק"ל אם עשאה אם לאו אז כשעושה אותה מספק צריך לברך דלא ידע מה תקן בזה לישב כונת מרן שכ' וכן דעת הר"י דמד' הר"י משמע דאין חי' בין היכא דגברא ב"ח בודאי להיכא דגברה ב"ח מספק.
וא"כ איך כ' מרן אצל ד' הר"מ וכן דעת הר"י ומה תקן הכנה"ג בזה את"ד ולדידי לק"מ חדא דההיא דדמאי דמייתי מיניה ראיה הר"י ז"ל הוי שפיר גברא ב"ח ודאי וספק פיטור הוא שהרי תבואה זאת היא מחויבת במעשר אלא דמספקא לן אם הופרש ממנה המעשר ונפטרה נחיובה אם לאו אלא דלא יצדק בזה וכיוצא בזה לישנא דגברא ב"ח דלאו חובת גברא היא אלא חובה מנא וע"כ לא נקט הכנסת ז"ל כי האי לישנא אלא משום דלא איירי אלא בעצת שהם חובת ג' דהיינו סוכה ולולב ומילה ושופר עכ"פ עיקר כונתו ז"ל אינו אלא לחלק בין ספק חייוב לס' פיטור וההיא דדמאי לא הוי אלא ספק פיטור דומיא דס' השם הבעור ול"ד כלל לההיא דנולד מהול דהוי ס' חיוב דבה וא גופיה נעל הס' אם הוא ב"ח למול אם לאו. ואף דלהרב הכנסת ז"ל מספק"ל הדבר כבר הרמ"ז ז"ל שם דעתו ד"ע לחלק ביניהם וגבה טורא בינייהו עי"ש וז"פ יותר מביעתא בכותחא ואי הוה ק' על ה' ז"ל הא הוה ק' ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כסו"ה בשם הר"י ז"ל גופיה בכוי שצריך לברך על הכיסוי ומייתי גם התם ראיה מההיא דדמאי דמש' להדייא דלא שמיע ליה לר"י ז"ל האי חילוקא מדמייתי ראיה לכיסוי דכוי שהוא ס' חיוב מההיא דדמאי שאינו אלא ס' פיטור וכמ"ש ה' קול ן' לוי ז"ל. אלא דאעיק' לק"מ ולא דק בד' מרן החבי"ב ז"ל דאין כונתו לתקן ד' מרן ז"ל אלא כל עיקר כונתו אינו אלא ליישב ד' הר"מ ז"ל אהדדי ואה"ן דתמיהתו על מרן ז"ל עדין במקו' עומדת וז"פ בד' ה' ז"ל כאשר יר' הרואה. ומן האמור בזה גם קו' על הרמ"ז ז"ל במאי דחי' כן בדעת מרן ז"ל מוכח להיפך מדהשוה ס' הר"מ לס' ר"י לק"מ שהרי מרן ז"ל לא נרגש אעיק' בד' הר"מ ז"ל אהדדי כדי לחלק בכך ומשו"ה השוהו לס' ר"י אלא דאנו הרואים בד' מרן ז"ל דד' סתראי נינהו מא"ח סי' תפ"ט למ"ש ביו"ד סי' כ"ח ורס"ה וכמו שהק' מהרש"ח ז"ל יכולים אנו לו' בשופי דס"ל לחלק בהכי כדי שלא תקשי ד' ז"ל אהדדי כי מן הבאר גם תמיהתו על ה' קול ב"ל ז"ל אין לה בית מושב וכמובן והאריכות בזה א"א יגיע"ב. עו"כ ע"מ דהוק' לו להרמ"ז ז"ל שם ע"ד מהרש"ח ז"ל ממ"ש מרן ז"ל בההיא דפת הבאה בכיסנין דנקיטינן כדברי כולם להקל דלפ"ד מהרש"ח ס' לחומרא בעי למהוי דס' בדאורייתא חשיבא דלכאו' היה מקום להק' ע"ד הרמ"ז ז"ל דע"כ ל"כ מרן ז"ל דאזלינן לקולא אלא דוקא בדלא אכל כדי שביעה דבהא דרב' הוי ואמטו"ל כ' מרן ז"ל דס' דרב' הוי וכמו שכן תפסו עליו כל רבני האחרונים. ושו"כ דבמעט ההתבוננות לק"מ דהרי רהט"ו והר"מ וכל הפוס' פסקו דאם קבע סעודתו ושבע בשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע דאי"מ המוציא ובהמ"ז והשתא כיון דשבע וחייב מה"ת לברך הו"ל ס' דאו' ולחו' א"ו דאזלינן לקו' והצ"ע ע"כ רבני האחרונים שתפסו עליו כן דמה יענו לפסק מרן ז"ל כו'. ולדידי לא צדק בזה דאף דנראה לו לו' כן במעט התבוננות מאחר שעינו ראה אח"כ לכל רבני האחרונים שלא נרגשו מזה ובפרט מהרד"ף ז"ל שה"ד מרן הללו שם בד"ח ע"ג ועכ"ז לא נרגש וככחו אז כחו עתה הי"ל להתבונן הדק היטב דלא על חנם ולא דבר רק הוא. והוא דאעיק' אנכי לא ידעתי מי גלה לו רז זה דמ"ש הטור ז"ל שאם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו אעפ"י שהוא קובע אינו מב' המוציא וג"ב דהוי אפי' שהוא שובע ונקיט ואזיל במילתיה כן כאלו כתוב כן בפי' בד' הפוס' ואינם אלא ד' נביאות שהרי דין זה כתבוהו רבי' יונה והרא"ש בשם רבי' משה וריב"ה ומרן ז"ל וכולם לא כ' אלא ל' קביעות דוקא ולא בא בפיהם ל' שביעה כלל ואין כונתם לו' אלא דקבע על שיעור שאין דרך בנ"א לקבוע וה"ד בדלא שבע ומשו"ה הדת נתונה דאין לברך עליו המוציא וג"ב דבטלה דעתו אצל כ"א. ואה"ן דאם היה זקן או חולה או שאכל דבר דהוא שובע בשיעור ההוא ס"ל דמב' עליו המוציא וג"ב משום ס' דאו' לחו' וכס' הרדב"ז ז"ל בפת גמור ותדע שכן הוא שהרי זיל בתר טעמא שכ' דבטלה דעתו אצל כ"א והא לא שייכא למי אלא דוקא בקביעותא דמאחר דאין דרך כל בנ"א לקבוע עצמם על דבר מועט אלא בשיעור מספיק כדי שובעם וזה בא וקבע עצמו ע"ד מועט שלא להשביע את עצמו בטלה דעתו אכ"א ואין ממש בקביעותו משא"כ בזקן או חולה או שאכל כבר דכך היא דרכם של בנ"א בזקנתם או בחליים או שכבר אכלו מקודם דבדבר מועט מושבעים ועומדים אין זה נקרא משנה מדרך בנ"א כדי לקרות בו בטלה דעתו הכ"א וזה נר' פשוט מאד בעיני:
ושוב מצאתי הדבר מפו' וחקוק על האבן באבן העוזר שם בסי' קס"ח שהביא קו' הלח"ח עמ"ש הב"י ז"ל דעל כל אלו פת הבב"כ אין מ' עליהם המוציא וג"ב אלא א"כ קבע עליו או אכל שיעור שאחרים קובעים דלא דק הב"י מ"ש אם קבע עליו כו' אלא דהכל תלוי בשיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו כמ"ש ב"י עצמו לעיל וע"ז כ' ה' אבן העוזר דיפה דק הב"י דהב"י כ' טעמו בצדו הא דאין מברכין עליהם המוציא וג"ב משום דס' ברכות דרבנן להקל אזלינן כו' וכיון דעיקר הטעם דלקולא אזלינן בדרבנן לכן אנן דלא ידעינן איזה היא פת הבב"כ אף שלא אכל שיעור שרגילין לקבוע עליו אם הוא קבע עליו ושבע ממנו דאז ס' דאו' שמא לחם הוא ומברך בהמ"ז מהת"ו עליו כיון דהוא שבע ממנו לכן מברך אחריו ג"ב והמוציא את"ד ז"ל אשר מדבריו אלו מתבאר יוצא דמפרש ד' מרן ז"ל שכ' דאם אכל שיעור שאחרים אין קובעים אעפ"י שהוא קובע אינו מברך אלא במ"מ וברכה אחת מע"ג דהיינו דוקא בדלא שבע וכמ"ש בעניותין. ועיין בס' אהל יצחק בתשו' סי' ד' ד"ב ע"ד שהביא משם ה' מנחת שמואל ז"ל שהק' ד' מרן ז"ל אהדדי כקו' ה' ל"ח ז"ל ועי"ש מה שתי'. ולעד"ן דיתורץ שפיר עפ"י מ"ש וכמ"ש ה' אבן העוזר ולא נמצא אתנו ס' הנז' לראות הדברים בשרשן:
ומ"ש דאין להתעקש ולו' דבקבע בשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע מסתמא לא שבע דהא משכחת לה באסטניס כו' אנא דאמרי הסר ממך עקשות פה דמאי נפק"ל אי משכחת לה באיסטניס עכ"פ עיק' כונת הפוס' הנז' אינו אלא בסתם בנ"א שקבעו עצמם ע"ד מועט ולא שבעו. גם מה שרצה להביא ראיה דבקבע סעודתו היינו שיעור שביעה ממ"ש ה' באר מ"ח ז"ל בגי' דינקותא די"ב איני רואה בזה אפי' כדמות ראיה ומה לתבן עם הבר דה' ז"ל לא איירי אלא בסתם קביעות ומי לא ידע בכל אלה דמסתמא כשאדם קובע סעו' אינו אלא לאכול כדי שביעה ומ"ז ראיה למ"ש הפוס' במי שקבע בשיעור שאין דרך ב"א לקבוע דכונתם לו' אף דמושבע ועומד הוא. גם מה שהרצה להסתייע דאין להק' על הרמ"ז ז"ל קו' הנז' שהק' עליו רבני האחרונים מד' ה' באר מ"ח ז"ל שם שלא הק' על הרמ"ז ז"ל מרישא אלא מסיפא לא ידעתי מה שיחו דה' ז"ל לא רצה לעמו' ולפלפל בכל ד' ה' ז"ל דאטו זו לבד היא שק' על הרמ"ז ז"ל והלא ראה תראה לרבני האחרונים הנקו' בשמות בקונט' נר"ו ויותר מהמה שהק' בכל ד' ז"ל קבא דקו' עאכו"כ אלא דה' ז"ל לא רצה לעמוד אלא בג' ספיקי דעביד להו ה' ז"ל שמהם תו' יוצאה לנדונו ועמד עליהן ופירקן. גם מאי דמסיק במילתיה וחילק לנו את השוין דבפת גמור חייב לברך בהמ"ז מהת"ו אם שבע בשיעור שאין דרך בנ"א לשבוע וכמ"ש הרדב"ז ז"ל משא"כ בפת הבב"כ לפי"ה לעיל נדחה הוא מאליו ואין חי' ביניהם ואפי' כמלא נימא וא"ץ להאריך דאפוכי מטרתא ל"ל אלא זה לבד צריך אני לאודועי דיש חי' ביניהם בב' פנים אחרים הא' דבפת גמור החיוב הוא מצד עצמו ולא מצד ומכח ספק משא"כ בפת הבב"כ דאין חייובו אלא מצד וכח ספקא דאו' לחומ' והב' דבכיסנן דליכא בהו פלוג' ולכ"ע אינו נקרא פת בכיסנין ההוא אינו חייב לב' אחריו בהמ"ז אלא כשקבע סעודתו עליו ואכל שיעור כדי שביעה לכל ב"א ואף היא אינה אלא מדרבנן:
גם מאי דסיים עוד וכ' איברא דמד' ה' מכת"ל שזכרנו לעיל כו' עד ומה יענה לתשו' הרדב"ז הלזו לפי כל האמור ומדובר אין לד' האלו בית מושב והרי הוא כמבואר לכל מבין. אך את זה יש להרגיש קצת על ה' מהרד"פ ז"ל במ"ש שם ד"ח ע"ג ורמזתיהו לעיל וז"ל דבהך דכיסנין מייתי מרן בסי' קס"ח פלוג' דרבוואתא דלהרמב"ם אם אכל שיעור שאחרים אינם קובעים אפי' כשהוא קובע אינו מברך ג"ב כו' ולהראב"ד כו' ע"כ וזה שכ' בשם הר"מ ז"ל אהמ"ר לא כן אנכי עמדי דהב"י לא כ' כי אם ד' הרא"ש ז"ל בשם רבי' משה ואין כונת הרא"ש ז"ל על הרמב"ם דהרואה יר' בד' הרמב"ם ז"ל שלא דבר מזה כלל אם אכל שיעור שאין אחרים רגילים לקבוע עליו ומוכרחים אנו לו' דאין כונת הרא"ש ז"ל כ"א על ר"מ מקוצי כנלע"ד. גם מ"ש לישב ד' רבני האחרונים דמשום שלא לתת דבריהם לשיעורין אמטו"ל כ' דאינו אלא ספיקא דרב' ומדאורייתא ליכא אלא כדי שביעה דאפי' כי קבע סעודתו ושבע כיון שאין אחרים רגילין לקבוע עליו ברכתו מדרב' כו' מלבד דמד' ה' אבן העוזר שכתבתי לעיל נר' להדייא דס"ל בדעת מרן ז"ל כל בתר איפכא. עוד בא דעיק' זה לא ניתן ליאמר כלל ואיך מוחא סביל דא לו' דבמידי דברכתו דאורייתא דהיינו כששבע יש כח בידינו לו' דברכתו דרבנן הוי משום דאל"כ נתת דבריך לשיעו' כשאכל שיעורא זוטא ועי' דאעיק' אין כאן דברים לשיעורין דלאו בשיעורא תליא מלתא אלא בשביעה תליא מלתא דאף אם אכל שיעו' זוטא אם שבע ממנו שפיר מחייב מה"ת לברך עליו וז"פ דאין לחלק בזה בין פת גמור לפת הבב"כ וכמ"ש לעיל. ומ"ש ע"מ דהוק' לו להרמ"ז ז"ל בההיא דכ' מרן דאין מנין ברכות של בהמ"ז מה"ת ותמה עליו מכמה דוכתי דיש להשיב בכל ראיותיו. עיין לה' אהל יצחק ז"ל שם ד"א ע"ב מה שהשיב על הרמ"ז ז"ל בראיתו הראשונה מעיקר הסוג' דס"פ כיצ"מ עי"ש ומהתימה על מוהרד"ף ז"ל דאיהו הוא דאזיל אבתריה וכמעט בכל דבריו ז"ל ובזה מלבד דלא הק' עליו אלא אדרבא השב'ח השבי"ח וכה אמר מר דהק' ע"ד מרן אלו קו' עצומות הן מעומק הסוג' והן מד' הפוס' כו'. ושו"ר דאדרבא היא הנותנת דכיון דנטה דעתו ד"ע להק' עליו ומצא סיוע לקו' מד' ה' ז"ל גופיה זו היא סבה דלא הביט אחרי משה בעיקר ראיותיו. ומה שהק' עו' על הרמ"ז ז"ל בתמיהתו על מהרש"ח ז"ל מההיא דפת הבב"כ שכ' בסו"ד דעדיין ק' דהרי מהרש"ח דחה ד' מרן כו' וממאי דפליג איהו על מרן בזה ארווחנא דמפת הבב"כ הוי תיובתיה כו' אמת יהגה חכי דדבריו ז"ל בזה לכאו' תמוהים הם טובא אמנם נ"ל לישב בדוחק דהשתא כונתו "ל להק' על מהרש"ח ז"ל דלפי שיטתו הי"ל להביא ד' מרן "ל שכ' בההיא דפת הבב"כ דנקיטינן כדברי כולם להקל ולחלוק עליו ולו' דאדרבא הדת נתינה לילך בה לחומ' ומדלא הביאם נר' דאינו חולק עליו בזה וא"כ משו"ה הוי תיובתיה כנ"ל:
ואני טרם אכלה לדבר בענין זה דס' דרב' לקולא למו'דעי אני צריך מאי דחזות ק' הוגד לי אגב ריהטאי בד' ה' החסיד ז"ל בקהלתו קהלת יעקב דע"ה ע"ד שכ' וז"ל ס' דרב' לקולא בס' ארע"ד כתבנו בסי' תנ"ג בשם מהרי"ר שהעלה דלא שנא באין לו עיקר מהת"ו למלתא דרבנן דיש לו עיקר מה"ת לעולם ספקו להקל ועתה מצאתי בתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קל"א שכ' דמלתא דרב' די"ל עיקר מהתי"ו ספקו להחמיר עכ"ל. ואנכי הרואה לא חזינא כהאי סימנא בד' מוהרשד"ם ז"ל ולא ידענא היכן מצא כן בד' ה' ז"ל אי משום מה שהביא מד' הר"מ ז"ל פ"ח דמקואות דכל שע שעיקרו מה"ת ספקו להחמיר אהמ"ר אי מהא לא שמא מתייא חדא דע"כ לא קאמר הר"מ ז"ל אלא דדבר שעיקרו מה"ת ושיעורו הלמ"מ ספק שיעורו להחמיר וכבר הוכיח במשור מהרשד"ם ז"ל דס"ל להר"מ ז"ל דדבר שהוא הלמ"מ דינו כשל תורה ממש ועיין ג"כ להפר"ח והפר"ת ביו"ד רס"י כ"ט וא"כ מה זו ראיה למלתא דרבנן די"ל עיקר מה"ת דס"ל לה' ז"ל דספקו להחמיר. ועו' דאף את"ל שהלמ"מ הוי דינו כדין דבר שהוא מד"ס וכמו שרצה לתלות הרמב"ן ז"ל בדעת הרמב"ם וכמ"ש ז"ל שם אעיק' ספיקו של המ"ל ז"ל לא דמיא כלל לד' הר"מ ז"ל דע"כ לא קאמ' הר"מ ז"ל כן אלא דבדבר שאנו עסוקים בו עכשיו דהיינו טבילה היא מה"ת אלא דשיעורו הוא הלמ"מ ומש"וה קאמ' דאף דשיעורו הלמ"מ כיון דעיק' טבילה היא מה"ת ספק שיעורו להחמיר. לא כן בההיא דהמ"ל ז"ל דהיינו בכור בזה"ז וכן ההיא דטומאה קלה דמייתי ראיה מיניה דהאיסו' הבא לפנינו א"א מדרב' אלא דבזמן הבית היה מדאו'. וכן בטומאה מדאו' אין כאן טומאה כלל בזה וכיוצא בזה לא דבר הר"מ ז"ל דספקו להחמיר ועו' דאם כונתו עמ"ש ה' ז"ל משם הר"מ לא הי"ל להביא כ"א מד' הר"מ ומה זו מציאה בתשו' מהרשד"ם ז"ל:
גם מ"ש בארע"ד שם דהמ"ל נסתפק בדבר הרו' יר' לה' ז"ל שם פ"ד מה' בכורות שכ"כ בפשיטות גמור וז"ל וכ"ת דכיון דיש להם עיק' מהת"ו חשיב כשל תורה הא ליתא דחי' זה לא נאמר אלא כו' אבל במאי דקי"ל ס' דרבנן לקולא בזה אין חי' דהא כו' ע"כ ועיין לה' עושה ש' דע"ג ע"א. עוד חזה הוית לה' ז"ל שם בארע"ד סי' שי"ח שהצ"ע עמ"ש הרמב"ן בס"ה שורש ב' דספיקא דהלמ"מ לדעת הר"מ אזלינן
ביה לקולא ממאי דשקו"ט תלמודא בפ' אלו עוברין דמ"י
אי כזית בכדי אכי"פ הוי דאו' הלמ"מ כשאר שיעורין אי לא מחייב אלא מדרב' וכי מסתפק"ל תלינן לקולא וכמ"ש רש"י שם ומסקינן דהוי דאורייתא עי"ש. ואהמ"ר לדידי לק' דהתם בפ' אלו עוברין לא איירינן אלא בתרומה לזרים דעיקר מדאורייתא ושיעורו הלמ"מ והרמב"ן ז"ל לא קאמ' אלא בדבר שעיקרו הלמ"מ דלדעת הר"מ ז"ל ספקו להקל. אבל בכגו" דעיקרו מדאו' ושיעורו הלמ"מ ל"ק הרמב"ן ז"ל בדעת הר"י דספקו להקל וכמו שכן בא הדבר מפורש בד' הרי"ו ז"ל שנ' בה' מקואות פ"ח ה"ו וה"ד ה' ז"ל גופיה שם בסי' ת"ם וראה ראיתי לכמוהר"י עייאש ז"ל שם בסי' ת"ם מהא לאר"ש שכ' וז"ל וצ"ע מהך דערלה דאמרו בפ"י דקי' דכך נאמרה הלכה ודאה אסור ספיקא מותר אלמ דטעמא דס' ערלה בח"ל מותר הוא משום דכך נאמרה ההלכי בפי'. אבל בעלמא דנאמרה סתם דין ספיקא כדין ס' ש תורה דאזלינן לחומ' עכ"ל. ועהס"ר נעלם ממנו דהיא גופ היא קו' הרמב"ן ז"ל על הר"מ בס"ה וה"ד מהרשד"ם ז' שם והוא ז"ל תריץ יתיב עפ"י דרכו דרך הק' דלפי האמת להר' דבר שהוא הלמ"מ דין תורה יש לו עי"ש. וכמו כן יש להרגיש ע הרמ"ז ז"ל בקונ' ארעא דישראל מער' הסמך סי' י"ד עי"ש. ועיין לה' זרע אברהם ז"ל חיו"ד סי' י"ז דס"ה ע"א שכ' בפשיטו' טו' בכונת הרמז"ל דהלמ"מ ספקו להחמיר והביא ראיה מההיא דפ"ק דקי' ככ"ז ולא זכר ש"ר מדברי מוהרשד"ם ז"ל הנ"ז. עו"כ ה' החסיד בקהלתו שם וז"ל ועיין מ"ש בריש אות זה בשם המאור דנר' דס"ל דכל שעיקרו מה"ת ס' להחמיר ע"כ והוא מ"ש שם ע"ג בד"ה ואני בער כו' ומה שסיים שם וכ' וע"כ ה"ע משום דשאני עומר שעיקרו מה"ת בא"י ע"כ תיבת בא"י אין לה מובן מב' טעמי חדא דבספיע"ו אין סברא לחלק בזמן הבית בין א"י לחו"ל ועו' דאף אתמ"ל דיש חי' ביניהם א"כ היינו חדש ממש ונפל היסוד דליכא למילף מידי מד' המאוי ז"ל ובהכרח לו' דט"ס נפל בדבריו וצריך לצאת מא"י לחי'. עכ"פ נקיטינן מד' ה' החסיד ז"ל דס"ל בעד המאור ז"ל דכל שעיק' מה"ת ס' להחמיר וכן הוכיח ה' ז"ל בהקדמתו לס' ארע"ד וכ"כ ה' בני חיי ז"ל סי' תרפ"ט בפשיטות דנקיטינן לחומרא. וכן הוכיח במישור הי"ם הגדול ז"ל בשרשיו שורש ברירה דצ"ב ות'מה יקרא על הע"ל וה' ד"א ז"ל עי"ש:
כי מן הב'אר ת"ם אנכי ע"מ דק"ל לה' שע"ה ז"ל בה' מקואות בכללי ס' דרבנן דע"ז ע"ב לדעת התוס' דס"ל דתרומת פירות דרבנן מההיא דפ"ק דר"ה ומהירוש' דמעשרות דכיון דמעשר פירות דרב' הו"ל למיזל לקולא כדקי"ל בעלמא ס' דרבנן לקולא. וכ"ת דמעתה פירות כיון שיש להם עיקר מה"ת חשיב כשל תורה הא ליתא דלענין ס' דרב' אין לחל כמ"ש המ"ל כו' ועי"ש מה שת' עפ"י דרכו ולפי מ"ש דא ד' המ"ל ז"ל מוסכמים ורבים חו' עליו שפיר איכ"ל דהתוס' וסיעתם ס"ל דלא כהמ"ל ז"ל אלא כהחו' עליו דכל שעיקר מה"ת ס' להחמיר.
עו"כ ידי"ן חרי"ף נר"ו דלפי כ"ה תו יוצאה דאם ראובן חטף כוס ש"ב מיד שמעון אינו חייב לשלם על ברכת מע"ג דאף דאיכא מ"ד דהוי דאורייתא מצי למימר קי"ל כמ"ד דהוי דרב' ובמצוה דרבנן כבר כ' רש"י דפטור כי' ואנכי הרו' דבדבריו אלו סתר אהלו ממ"ש בריש אמיר ליש' מה שהק' רבני האחרונים ז"ל על רש"ל והש"ך דכונת הש"ך ז"ל לו' דברכת בפה"ג אף שהיא דרבנן ע"ר כיון דהיא הברכה על בהמ"ז ובהמ"ז טעונה כוס חשיב ברכה על מצוה דאו' ומשו"ה חייב. ומעתה היא גופה איכ"ל בב' מע"ג דאף למ"ד דהוי דרבנן כיון דהיא על בהמ"ז חשיבא ברכה על מ' דאו' דמה בה ובין בפה"ג. אלא דאעיק' הא לא ניחן ליאמר וכמ"ש. ואבא היום עמ"ש הרי"ף ז"ל ס"פ החובל דאיכא מ"ד דהא דחייבו ר"ב יו"ד ז' קנסא הוא ולא גמרינן מיניה והק' עליו הרי"ף והרא"ש ז"ל דמהסוג' מש' דדינא הוא ולא קנסא ומרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' כ"ח הגב' אות י"ט יצא לחלוץ בעד האיכא מ"ד מכל מה שהק' עליו הרי"ף והרא"ש ועמד עליו ה' חיד"א ז"ל בשער יוסף סי' ז' דכ"א וכה אמר מר דלא זכה להבין דבריו כו' והרואה יראה דב' קו' הרא"ש ז"ל על עמדם יעמודו כו' וידי"ן חרי"ף הי"ו יצא לישע מרן החבי"ב ז"ל דאין כונתו כמ"ש ה' חיד"א ז"ל ככתוב בד"ק והנני מוסיף לתמוה על ה' חיד"א ז"ל דאיך אפ"ל בכונת מרן החבי"ב ז"ל דס"ל להאיכא מ"ד דעיקר החי'וב שחייב ר"ג אינו אלא קנסא דבשלמא אי אמרי' דעיק' החייוב אינו אלא מדינא אלא דהקצבה שחייבו ר"ג יו"ד ז' לא פחות ולא יותר הוי קנסא דכך נ"ל לקונסו טעמא רבה איכא לחלק ולו' דדוקא בעיק' החיוב דהוי דינא גמרינן מיניה לדינא אחרינא אבל בקצבה שחייבו יו"ד ז' כיון דהוי קנסא לא גמרינן מיניה לדינא אחרינא לחייבו ג"כ יו"ד ז' דוקא משום דמקנסא לא ילפינן וכשמואל דס"ל הכי לא כן אי אמרינן דעיק' החייוב ג"כ אינו אלא קנסא וכמו שהבין ה' ז"ל ליכא שום ט' לחלק ביניהם דגמרינן מיניה לשאר מצות דתלוי בראית הדיינים אבל לשכר קצוב לא גמרינן דהרי מידי הוא טעמא דלשכר ק' לא גמרינן משום דס"ל לאיכא מ"ד כשמואל דמקנסא לא ילפינן ומהך ט' גופיה ליכא למילף מיניה מידי אפי' לעיקר החיוב דאף הוא אינו אלא קנסא ומאי חזית למילף הא ולא הא. ואנכי הרואה דמאי דנטה דעתו ד"ע ה' חיד"א ז"ל לו' כן בכונת מרן החבי"ב ז"ל אינו אלא ממ"ש בסו"ד וז"ל. ומ"ש איכא מ"ד קנסא הוא ולא גמרינן מיניה לשכר ק' הוא דל"ג מיניה אבל לחייבו כפי מה שיראו הדיינים גמרי' מיניה ע"כ דלפי מ"ש ידי"ן חרי"ף הי"ו בכונת דבריו ז"ל הכי הו"לל ומ"ש איכא מ"ד קנסא הוא ול"ג מיניה לשכר ק' הוא דקרי ליה קנסא ועלה קאמר דלא גמרינן מיניה אבל לחייבו כפי מה שיראו הדיינים דינא הוא וגמרינן מיניה אלא דמהך ט' דכתיבנא ואף ג"ז כדי שלא תקשי עליו דאיך יתיישבו בזה ב' קו' הרא"ש ז"ל וכמ"ש ה' חיד"א ז"ל הדבר מוכרח לו' דאין כונת ה' ז"ל אלא ככתוב לחיי"ם נר"ו ובל' קצרא דבר אלא דמה שהק' על גאון עוזנו כמהרח"פ נר"ו בס' נכ"ח ח"ב סי' מ"ז עמ"ש ע"ד ה' חיד"א ז"ל דלק"מ על מרן החבי"ב ז"ל דהגם דתליא בפלוג' דרב ושמואל מ"מ מחלק ביניהם כו' דדבריו הללו ק' לשמוע דהיא גופה היא קו' ה' חיד"א ז"ל כו' הרואה יר' דלא זו היא קו' הרב ז"ל דפשט דבריו אינו אלא להק' על הכנה"ג דכיון דהא תליא אי קי"לי כרב ושמואל ואנן קי"ל כשמואל בדיני א"כ אין כאן תימא על הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא פי' כן בדעת איכא מ"ד דס"ל דכיון דס"ל לאיכא מ"ד דקנסא הוא ליכא למילף מינה משום דהלכה כשמואל דלא ילפינן מקנסא. ומעולם לא עלה ע"ד ה' ז"ל להק' דאי לא גמרינן לענין שכר קצוב א"כ ל"ג מידי דמה ט' לחלק דאנן סהדי דאם היה עולה ע"ד ז"ל להק' כן היה נרתע לאחוריו מלפרש כן בד' מרן החבי"ב ז"ל ולא היה מק' עליו כלל:
ובעיקר קו' הרי"ף והרא"ש ז"ל שהק' על האיכא מ"ד דס"ל דקנסא הוא. דא"כ היכי יליף רב מיניה לההיא דשורי הרגת כו' והא קנסא מקנסא לא גמרי' ותמהו ע"ד הש"ך בח"מ סי' שפ"ב והמ"ל ז"ל פ"ז מה' חובל ה"ד דהא רב אית ליה בפ' הניזקין דקנסא מקנסא גמרינן. חזה הוית לה' זה הי"ם גדול ז"ל בס' שו"ה ח"ג ד"ח ע"ד שכ' וז"ל. וא"ל דכיון דהכא ליכא טעמא למקנסיה כו' דהכא אפי' ילך כל א' ויחטוף מצות חבירו אין כאן הפסד ממון ואדרבא איכא חיבוב מצוה ואף ר"ג לא קנסיה לההוא דקדם וכסה אלא מפני שלא היו המצות חביבות עליו וכמ"ש הסמ"ע דלטעמא דקנסא הדבר תלוי בעיני הדיין וא"כ הכא כו' אי לאו דס"ל לרב דדינא הוא ולא קנסא לא הו"ל לתרוצי ברייתא דחייב מט' קנס כו' את"ד ז"ל. ואחרי המחי' הראויה אליו לא דק בד' הסמ"ע ז"ל דמ"ש הסמ"ע דהדבר תלוי בדקדוק קיום שאר מצות אם מעט ואם הרבה אינו אלא על הנחטף ולא על החוטף וכאשר יר' הרואה. ועוד חזה הוית לידי"ן חרי"ף נר"ו שהביא קו' מרן החבי"ב ז"ל שם הגהט"ו אות ס"ו עמ"ש השה"ג פ' החובל דהר"מ כ' דהוא קנס שהרי הר"מ כ' סברת הרי"ף בסוף ונר' שכך היא הסכמתו. ומה שתמה על תמיהתו ה' חיד"א ז"ל שם דלא נאמר כלל זה אלא כשהפוסק מביא הב' סברות בל' י"א וכ' הוא נר"ו דלהר"מ לק"מ איך סתם דעתו הפך דעת הרי"ף רביה די"ל דלא נאמר כלל זה אלא היכא שמביא הסתם ואח"כ המחלוקת ואינו כותב אח"כ כלום. אמנם אח"כ כותב דהורו כס' אחרונה נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה דמאי דכ' וכן הורו היינו להחזיקה במסמרים. ולדידי אין זה מן הישוב כלל דמ"ש הר"מ וכן הורו שכל המונע כו' משלם לבעלים יו"ד ז' אינו אלא סיום סברא זו האחרונה וכמו שכן פש"ל לה' חיד"א ז"ל שם דכ"ב סוע"ב וכ"ן עוד ממ"ש שם ע"א וז"ל ואם דעת ה' כנה"ג דמ"ש בס' אחרונה קנס לא"ד כיון שכ' דה"ה לכל המצות והוא דעת הרי"ף ז"ל ע"כ ואין כונת הר"מ ז"ל לו' דכן הורו הפוס' כס' אחרונה כדי לישב ולו' דמדכ' כן נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה. ועוד שהרי עדין לחלוחית מ"ש לעיל סמוך ונראה בהקשותו ע"ד השה"ג ז"ל וז"ל ואם נאמר דהבין בדעת הר"מ דס"ל כס' ראשונה א"כ מה זו הוכחה שכ' שהורו כן בכל המצות ע"כ. אשר מד' אלו נר' להדייא שהבין בד' הר"מ הללו שכ' וכן הורו כו' שהם סיום ס' האחרונה דאל"כ מאי קק"ל על השה"ג ז"ל דאה"ן דבתחי' ההשקפה הבין השה"ג בדעת הר"מ ז"ל דס"ל כס' ראשונה אמנם בראותו סו"ד הר"מ ז"ל וכן הורו כו' וכלו' דכן הורו הפוס' כס' אחרונה הדר ביה וכ' דדעת הר"מ כס' אחרונה דממ"ש כן נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה. א"ו שהבין בד' הר"מ שהוא סיום ס' אחרונה ומשו"ה קק"ל דאם הבין בדעת הר"מ דס"ל כס' ראשו' א"כ מ"ז הוכחה שכ' שהורו כן בכל המצות דמשום שהביא הר"מ סיום סברא אחרונה מאין הרגלים להוכיח דס"ל כס' אחרונה. וא"כ איך כאן תבר לגזיזיה וכ' דמ"ש וכן הורו כו' ר"ל דכן הורו כס' אחרונה. ומה שתמה על ה' חיד"א בתמיהתו על מרן ז"ל בס' הקצר סי' שפ"ב דאיך סתם בהר"מ הפך הרי"ף והרא"ש ושבקיה לכלליה דהיכא דהרי"ף והרא"ש פליגי אהרמב"ם פוסק כוותיהו דאשתמיט מיניה ד' מרן ז"ל בב"י שם שכ' דדעת הר"מ כהרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"כ הק' על ה' כמוהרח"פ נר"ו אמת הדבר דדבריו תמוהים. אלא דמה שהק' עו' על ה' כמהרח"פ נר"ו עמ"ש משם גב'וה השו"ג ז"ל דדרכו של מרן ז"ל בש"ע לפסוק כהר"מ אף שהוא הפך הרי"ף והרא"ש משום דס' הקצר מיוסד לארץ המערב דהרב הלכה למשה ז"ל פי"ז מה' גזלה דקל"ג כתב דלא נאמר כלל זה במקום דפליגי עליה דהר"מ הרי"ף והרא"ש. לדידי לק"מ והוא דאעיק' לנו יש לדעת דד' ה' הל"מ ז"ל סתראי נינהו דאיהו גופיה שם בפ"ג הי"ב דכ"א ע"ד כ' וז"ל ומהתימא על מרן ז"ל דבש"ע הביא כו' וכד' רבינו ז"ל ושבק לדהרי"ף והרא"ש הפך מהכלל דכליל לן בב"י אם לא שהכלל ההוא לא אמרו אלא בב"י שפ' כן לכ"ע משא"כ בש"ע דעל הרוב כולו עשוי עפ"י ס' רבינו דעשאו לבני המערב כמ"ש בשירי כנה"ג ע"כ. הרי להדייא דכאן עשה עיקר להך כללא דבש"ע פוסק כהר"מ אף שהוא נגד הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא ודאי הדבר מוכרח לחלק ולו' דמ"ש בפ"ג דבש"ע פוסק כהר"מ אף שהוא נגד הרי"ף והרא"ש ז"ל ה"ד כשלא ביאר דעתו בב"י דס"ל כוותיהו ומ"ש בפי"ז אינו אלא דוקא כנדון ההוא שביאר בב"י לפסוק כהרי"ף דלא כהר"מ ז"ל וע"ז כ' בתחי"ד לתמוה ע"מ שפסק בש"ע כהר"מ דאף לפי הכלל שהשמיענו הכנה"ג דס' הקצר מיוסד עפ"י ס' הר"מ ה"ד כשבב"י סתם הדברים כו' אלא שבסו"ד עשה פשר בדבר וכ' דכיון דהרא"ש לא קאי בס' הרי"ף ז"ל נמצא שאין ב' מעמודי ההוראה בשיטה א' פסק כהר"מ בש"ע ואף שביאר דעתו בב"י לפסוק כהרי"ף ז"ל. אבל אם ב' מעמו' ההו' קיימי בשי' א' וביאר דעתו בב"י לפסוק כוותיהו גם בש"ע פוסק הכי.
נמצא דמאי דחלוק בזה הכלל ה' הלכה למשה ז"ל אינו אלא דוקא כשביאר דעתו בב"י לפסוק כהרי"ף והרא"ש ז"ל אבל כשל"ב דעתו בב"י אזיל ומודה דפוסק בש"ע כהר"מ ז"ל ואף נגד הרי"ף והרא"ש ז"ל: אשר מזה יש להרגיש על ה' נ"מ בכללי ש"ע דפ"ו ע"א דאחר שה"ד השו"ג ז"ל כ' וז"ל ואולם אנכי הרואה לה' הל"מ דקל"ג דלא ציית להאי כללא דכ' דה"ד כשבב"י סתם הדברים אבל היכא שבב"י גילה דעתו לפסוק דלא כהר"מ היאך יפסוק הוא בעצמו בהיפך בש"ע כו' עכ"ל דנר' מד' ז"ל דבכל גוונא פליג ה' הל"מ ז"ל ואהמ"ר אין הדבר כן ולא פליג אלא דוקא כשפסק בב"י כהרי"ף והרא"ש אבל כשאין שניהם קיימי בשיטה אחת אף דביאר בב"י לפסוק דלא כהר"מ פוסק בש"ע כהר"מ ז"ל וכמו שהוכחנו מסו"ד ז"ל. גם מה שהביא עו' שם ה' ז"ל מ"ש ה' י"מ ז"ל דקצוב ס' ג' אחר הביאו ד' הרב הל"מ עיין בכנה"ג סו' ה' פורים ובא"ה סי' קי"ט הגהט"ו או' מ"ח כו' וכ' דנר' דכונתו להשיג בזה ע"ד ה' הל"מ כו'. ואם לזה כיון אף אתה אמור לו דל"ש מתיא דע"כ ל"כ הכי ה' הל"מ כו' ועי"ש מה שרצה לחלק בד' ה' ז"ל. ולפי"ה עדיפא מינה הי"לל דמהאי ט' ל"ש מתייא דע"כ ל"כ הכי ה' הל"מ ז"ל אלא כשבב"י גילה דעתו לפסוק כהרי"ף והרא"ש ז"ל אבל כשאין שניהם קיימי בשי' א' אזיל ומודה ה' ז"ל דאף דביאר דעתו בב"י לפסוק דלא כהר"מ בש"ע פוסק כוותיה וכמבואר בסו"ד ז"ל: ומעתה ע"פי כל האמו' לק"מ על ה' כמהרח"פ נר"ו מד' ה' הל"מ ז"ל דלפי שיטתיה דמרן ז"ל לא ביאר דעתו בזה בב"י שפיר קא מישב קו' ה' חיד"א ז"ל על פסק מרן ז"ל בש"ע עפ"י מאי דכייל לן השו"ג ז"ל דבכה"ג גם ה' הל"מ ז"ל מודה בה. ואת זה חזה הוית לרב נהו' נהו'ראי כמהרא"ף נר"ו בס' הנ"מ שמע אברהם סי' ח' דכ"ה ע"ג שכ' וז"ל ועל הכל הדבר ק' לשמוע דמאחר דהרי"ף והרא"ש כו' א"כ איך מרן הק' בשה"ט תפס כהר"מ נגד הרי"ף והרא"ש דהוא הפך הכלל שהודיע לנו מרן גופיה דכג' עמודי הוראה חלוקין תופס להלכה כב' מהם ע"כ וכ"כ הק' בסי' מ"א דקטו"ב ע"ב ובדקס"א ע"ד עי"ש. ועמו הסליחה אשתמיט מיניה דמר מאי דכללא כייל לן השו"ג ז"ל דדרכו של מרן לפסוק בש"ע כהר"מ נגד הרי"ף והרא"ש ואף ה' הל"מ ז"ל ס"ל הכי כשלא ביאר דעתו בב"י וכנז"ל. ובעיקר ד' השו"ג ז"ל עיין בס' משק ביתי מער' הט' סי' ר"ט שהרבה לתמוה עליו ממ"ש איהו גופיה בא"ח סי' תקל"ג או' א' ובסי' תר"ז אות ג' וד' עיש"ב:
עוד חזה הוית לידי"ן חרי"ף נר"ו שכ' ע"מ שרצה לישב ה' כמהרח"פ נר"ו מאי דק"ל ע"ד הר"מ והש"ע ז"ל עפ"י מ"ש ה' בית דוד ז"ל בה' ר"ה דק"ו ע"ג דלא צדק בזה ולא ראה הדברים בשרשן דלא כ"כ ה' ב"ד ז"ל אלא כו' ול"ד כלל לד' הב"ד ז"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי ה' נר"ו שם תכ"ד סיים וכ' וס' ב"ד אין עמדי לראות הדברים בשרשן ומה לו כי יצעק עו' עליו. גם מ"ש בתי"ד וז"ל משא"כ הכא דכבר הביא מחלוקתם ומשום דלא כ' בהדייא דלא גמרינן לדינא אחרינא דמלתא דפשי' הוא. לא משום זה נאמר דלא ס"ל כסתם ע"כ. גם בזה לא דק בלישניה דהר' נר"ו ל"כ דהי"ל לרבינו לבאר בדעת הראשון דל"ג לדינא אחרינא אלא אדרבא כ' דהי"לל אחר שכ' בכיסוי דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים דה"ה בכל המצות דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים כמ"ש בס' אחרונה דכן הורו בכה"מ לשלם יו"ד ז' גם מה שסיים וכ' דאשתמיטתיה מ"ש השו"ג שם בכלליו אות ח"י שמיאן בכלל זה וכ' דלא מסתבר כלל. אדרבא הוא לא ראה לה' נ"מ ז"ל שם ד"ו ע"ד שדחה ד' השו"ג ז"ל וכ' שד' הב"ד ברור מללו ונהרא נהרא ופשטא עי"ש. עוד אנא חזיתיה לידי"ן חרי"ף הי"ו עמ"ש הש"ך ז"ל בח"מ סי' שפ"ב משם רבי' ירוחם ז"ל ומתו"ד הרמב"ן נר' שאינו שוה יו"ד ז' אלא הברכה אבל מצוה בל"ב לא כו' ועלה כ' הש"ך דט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם. וה' מכת"ל ז"ל ביו"ד סי' מ"ב כ' ע"ז דאדרבא הר"מ לא הזכיר ברכה כלל וידי"ן חרי"ף הי"ו כ' ע"ז דליתא לד' מהרד"פ ז"ל וד' הש"ך ברורים ושכן מצא להדייא בשיטה להרמב"ן אשר בס' מזבח כפרה שכ' דלאו דוקא בברכה אלא ה"ה למצוה בל"ב. לזאת אשיב דהן אמת דעינינו הרואות שיטת הרמב"ן הנז' הנ"מ שכ"כ להדייא אי"ל רשות לזוז ממנה אלא דאכתי להש"ך ז"ל דלא יצא לאו' בזמנו ולא כ"כ אלא מס' הכרס שפיר השג ישיג עליו כמהרד"פ ז"ל. ומה גם בהגלות נגלות תשו' יכין ובעז ח"ב סי' ט"ז ורמזה כמהרח"פ נר"ו דהן הן הדברים הנאמרים בס' רבינו ירוחם משם הר"ר צמח ז"ל והרואה בתשו' הנז' יראה דאין מקום לטעות במ"ש בס' רי"ו ז"ל אשר בזה אני תמיה על הש"ך ז"ל וכל רבני האחרונים הנגררים אחריו ומכנים הדברי' הללו בשם ר"יו כאלו יצאו מפ"ק דאין הדבר כן שהרי דברים הללו הם ממהר"ר צמח בן בנו של הרשב"ץ ז"ל שהיה מאוחר בזמן הרבה אחר רי"ו וכמו שכן כתוב שם. כ' הר' צמח וגם בסו"ד כ' שם ע"כ אינו מהחבור ואין לו' דהוא רב צמח גאון הראשון דהוא היה בזמן הגאונים ואילו שם זכר עשה להרמב"ן והרי"ף שהיו אחר הגאונים כידוע ועיין תשב"ץ ח"א סי' ע"ב ועו' יש לתמוה על הש"ך ז"ל שם סס"ק ג' שהביא מ"ש שם בס' רי"ו כ' הר' צמח ולדידי קשיא הא דאמרי' ששוה מ"ז כנגד ד' ברכות והא ה' הן ד' של בהמ"ז וא' של יין וי"ל שלא מנו אלא הג"ב של בהמ"ז שהן מה"ת ולא מנו הרביעית מפני שהיא מדבריהם ושו"כ אבל בס' מישרים כ' ר"י כוס ש"ב מ' זהובים וב' פה"ג אינה מן המנין כי היא ברכת הנהנין ע"כ. ולפ"ז ברכת הטוב היא מן המנין עכ"ל והשתא לפי שיטתיה דר"י גופיה הוא שכ' דברים הללו משם הר' צמח וכדמשמע משטח לשונו שבס"ק א' למה לא הוק' לו דדבריו סתראי נינהו דממ"ש כאן ד' ה"ר צמח ולא חלק עליו נר' דאזיל ומודה לדבריו דברכה רביעית אינה מן המנין ואלו התם בס' מישרים כ' להפך. אלא דלפי"ה לק"מ דדברים הללו שכ' משם הר"ר צוח לאו איהו גופיה ז"ל כתבם וככתו' שם דאינו מהחבור וכאמור:
וחזה הוית לה' חיד"א ז"ל שם שכ' עמ"ש הש"ך ז"ל שם מיהו י"ל דכונת הר"מ דלכ"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר"ג ליתן יו"ד ז' מ"מ במצוה כו' דלא זכה להבין דבריו עיש"ב ואחריו ל"ו קם ה' כמהרח"פ נר"ו שם וה"ד הש"ך ז"ל וכ' דאם הדברים כפשטן ק"ט כו' עד מ"ש וכבר ראיתי לה' שע"י שם שה"ד הש"ך והבינם כפשוטם כו' ואהמ"ר לא דק בד' הש"ך כהוגן דמ"ש בכונת הר"מ דס"ל שהוא קנס ולא ממון (צ"ל שהוא ממון ולא קנס היינו מ"ש קנס קצוב יו"ד ז' דלמ"ש בתחי' כמו שיראו הדיינים ודאי שהוא קנס ומשנה א' לא זזה ממקומה כו' מ"מ מבואר יוצא דד' הש"ך ברורים ונכונים למבין אתד"ן ועהס"ר דבריו אינם אלא מן המתמיהין וכמו שיר' הרואה דד' הש"ך ברורים ממ"ש דכונת הר"מ דלכ"ע דינא הוא כו' דכונתו כמו שהבין בדבריו ה' חיד"א ז"ל וכל ההכרחיות שטרח ועשה להכריח דא"א לו' בכונת ד' הש"ך כמ"ש ה' ח חיד"א ז"ל אין בהם כדי שביעה ול"ק ע"ד הש"ך ז"ל אלא קו' ה' חיד"א ז"ל ואין מי שיזיזנה ממקומה. וחזיתיה לידי"ן חרי"ף הי"ו שכ' עמ"ש ה' כמהרח"פ נר"ו לתמוה ע"ד ה' חיד"א ז"ל דאם איתא דכך דרכו של הש"ך לא הוה מתמה ע"ד הטור להניחם בצ"ע דלא זכה להבין דבריו דמשום דלא תי' קו' זה הש"ך א"א לתרצה אכן בדידן כו'. אנא דאמרי האמת אתו דלא הבין דבריו נר"ו דכל מגמתו אינו אלא להוכיח דמ"ש הש"ך דס"ל להר"מ דדוקא בברכה חייבו ר"ג יו"ד ז' אבל. במצוה אינו נותן יו"ד ז' רק כפי מה שיראו הדיינים דלא קאי עמ"ש הר"מ בדבריו הראשו' גבי שור ואילן כפי מה שיראו הדיינים וכמו שהבין ה' חיד"א ז"ל אשר מזה יצא לו לתמוה ע"ד הש"ך ז"ל דהרי הר"מ השוה לס' ראשונה דין הכסוי לשיר ואילן ועל ב' הוא אומר בפי' דחייב ליתן כמו שיראו הדיינים אלא כונת הש"ך אינו אלא עמ"ש הר"מ בס' אחרונה דחיוב ליתן קנס קצוב יו"ד ז' ע"ז דוקא הוא דקאי הש"ך וחי' בין מצוה בברכה למצוה בל"ב וכדי להוכיח שכן הוא כונת הש"ך קאמר מר כמהרח"פ נר"ו דאם איתא דרך דרכו של הש"ך כמ"ש ה' חיד"א ז"ל לא הוה מתמה ע"ד הטו' להניחם בצ"ע דלדרכו אשר דרך בה לק"מ ע"ד הטור אלא ודאי דאין כונת הש"ך ז"ל אלא כמ"ש הוא נר"ו ובזה מוצל אותו צדיק ממה שהק' עליו ה' חיד"א ז"ל עד שכ' דד' הש"ך ברורים למבין. וכן כל מה שהרבה להק' ה' נר"ו ע"ד הש"ך ך ז"ל לאו לקושטא דמלתא וכמאי דסליק אדעתיה דחרי"ף נר"ו עד שכ' וז"ל וע"מ שתמה הוא הי"ו על הש"ך גם בזה לא צדק כלל כו' וכל מה שהק' עו' על הש"ך בנקל יש לדחותו זולת קו' מהרי"א ז"ל ע"כ אלא עיקר כונתו אינו אלא להוכיח דאין כונת הש"ך כמ"ש ה' ז"ל וכמ"ש בתחי"ד דאם הדברים כפשטן ק"ט כו' וכן בסו"ד נר"ו שכ' מבו' יוצא דד' הש"ך ברורים ונכו' למבין. אלא דכבר מלתי אמורה דלע"ד אין הדבר כן ואדרבא המבין יבין דד' הש"ך ז"ל אינם סובלים פי' נר"ו אלא דוקא מ"ש ה' חיד"א ז"ל וקושיתו ז"ל כדקאי קאי:
וראיתי להי"ם הגדול ז"ל שם שה"ד הש"ך ז"ל הללו וכ' וז"ל ולכאו' ק"ל לס' רי"ו הלזו דא"כ הוא איך יליף הש"ס בפ' החובל גבי שור ואילן מהאי עובדא דר"ג דשאני התם דאילן ושור לאו בני ברכה נינהו ולכן נלע"ד לתרץ והוא דכבר כתבנו משם הש"ך דלדעת רבינו יש הפרש דבמצוה דאית בה ברכה הוא קנס קצוב יו"ד ז' ובמצוה דלית בה ברכה הוא כפי מה שיראו הדיינים ולדעתם מפרשי' הסוג' כך והוא דכשהביא רב להך ברייתא דר"ג אינו אלא לראיה בעלמא ואין כונתו לו' דגבי שור ואילן נמי חייב יו"ד ז' אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה וכו' אבל אין רצונו לו' ליתן את של זב"ז כו' אלא שניא היא דמצוה דאית בה ברכה הוא קנס קצוב ובמ' דלית בה ב' הוא כמו שיראו הדיינים כו' כנ"ל לישב פשטא דשמעתתא לפי דעתם ז"ל את"ד ז"ל ודבריו לא זכיתי להבינם ואנכי לא ידעתי מה היתה כונתו בד' רי"ו ז"ל שכ' ומתו"ד הרמב"ן נר' שאינו שוה יו"ד ז' אלא הברכה אבל מצוה בלא ב' לא. דאם הכונה לו' דבמ' בלא ב' אינו חייב כלום. א"כ נמצא דלא זוהי שיטת הרמב"ם ז"ל שכ' הש"ך ומר א"ח ומא"ח דלדעת הר"מ ז"ל אף במצוה בל"ב חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים והיכי אתי הוא ז"ל לפרש הסוג' עפ"י מ"ש הש"ך לדעת רבי' כדי לתרץ מאי דהוה ק"ל לס' רי"ו דלס' רי"ו לא מתרצא בהכי וכמובן. ואם כונתו בד' רי"ו דאף במ' בלא ב' חייב כמו שיראו הדיינים וכס' רבי' ושוים הם. א"כ למה זה הוק' לו דוקא לס' רי"ו ולא הקשה לטובים הב' ולא עו' אלא דלבא אל הישוב ראו הביא לנו מ"ש הש"ך דלדעת רבי' יש הפרש כו' כאלו היא סברא מחודשת והלא היא גופה היא ס' רי"ו שעליה אנו דנין וכמ"ש איהו גופיה ז"ל שם וז"ל וה' מכת"ל נרגש לדעת רבי' ורי"ו מה שנתקשה אצלנו. ואף אם נדחוק ונאמר דמ"ש ולכאו' ק"ל לס' רי"ו הלזו כונתו לו' גם על רבי' לפי מ"ש בשם הש"ך בקורא להגיה בד' רי"ו הרמב"ם במקום הרמב"ן אכתי ק' מה"ל אומרת לבא אל הישוב דכבר כתבנו משם הש"ך דלדעת רבי' יש הפרש כו' וכמ"ש. עוד ק"ל על ה' ז"ל דהיכי מייחס סברא זו לרבינו דיש הפרש בין מצוה דאית בה ב' לאין בה ב' דע"כ לא כ"כ הש"ך ז"ל אלא דוקא דהכי ס"ל לרבי' לס' ראשונה אבל לס' אחרונה כבר כ' אח"כ דיש מי שהורה כן בכל המצות והכי ס"ל לרבי' ז"ל ממאי דסיים וכ' וכן הורו כו'. עוד חזה הוית לידי"ן חרי"ף הי"ו שהביא מאי דק"ל להש"ך ז"ל ע"ד הטור ומאי דתי' לזה ה' מהרח"א ז"ל בעה"ח ס' שלח ומאי דתמה עליו מהרח"פ נר"ו שם דלא לכך כיון הר"מ והטור (צ"ל ומרן) בסי' תכ"ז לכתוב דביטל מ"ע מקרא זה כ"א מועשית מעקה והוא נר"ו הרבה לתמוה על מהרח"פ נר"ו דלא ירד לעומק דבריו ודן בדעת ה' נר"ו שהבין בד' העה"ח ז"ל מה שלא עלה על לבו ולא יעלה ע"ל אדם ואפי' לתשב"ר ושנעלם ממנו ד' מרן ז"ל שם. ולדידי אין בד' ה' נר"ו שום נפתל ועקש ולא עמקא ורומא כלל ולא נעלם ממנו מאומה שהרי שם לעיל זכ"ר עשה לד' הר"מ נר"ו ודבריו נר"ו פשו' כשמלה והוא דעיק' כונתו נר"ו להק' על ה' עה"ח ז"ל שהבין בד' הר"מ ומרן ז"ל שכ' וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו כו' שנא' השמר לך ואם לא הסיר כו' ביטל מ"ע כו' דהאי ביטל מ"ע דקאמרי היינו מקרא דהשמר לך ומינה נשמע לו דגם כונת הש"ך ז"ל שכ' דגם בשור ואילן מ"ע הוא וכדלקמן סי' תכ"ז כונתו ז"ל כן הוא וע"ז בא לישב דכיון שהיא מ"ע כוללת כו' דאעיק' לא כיונו הר"מ ומרן ז"ל על קרא דהשמר לך דזה שכ' מ"ע להסירו ולהשמר ממנו שנא' השמר לך אינו אלא אסמכ' בעלמא ועיקר קרא לאו להכי הוא דאתא ומ"ש דאם לא הסיר ביטל מ"ע אינו אלא מק' דועשית מעקה אבל קרא דהשמר לך עיקרו לא אתא אלא לשוכח דבר מלמודו וכמ"ש במנחות דצ"ט ולמקלל את עצמו וכמ"ש בשבועות דל"ו ומאי דלא פסקו הר"מ ז"ל ההיא בשוכח עיין למרן החבי"ב ז"ל בביאורו על הסמ"ג לאוין י"ג ודבריו נעלמו מהרה"ג אור היר"ח ז"ל בחק"ל יו"ד ח"ג סי' ק"א ועי"ש לה' ז"ל מאי דטעמא טעים ע"מ דלא פסקו הר"מ ז"ל עי"ש והכי מוכח לישנא דהר"מ ז"ל גופיה במנין המצות מצוה קפ"ד שכ"כ וז"ל היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו כו'. וכן כל המקומות המסוכנין כו' והוא אומרו יתעלה ועשית מעקה כו' הרי דכלל בק' זה להסיר כל מכשול וכהאי לישנא כ' ג"כ כל מוני המצות ומכללם הש"ך ז"ל בס' פועל צדק עי"ש וזה מוכרח לו' בכונת הר"מ ז"ל משום מאי דאמרי' בגמ' דהשמר אינו אלא לא תעשה ואף דאיכא מ"ד דהשמר דעשה עשה הוא הכא לא הוי אלא השמר דלאו. כמו דפשי"ל לידי"ן חרי"ף הי"ו דהשמר דעשה הוא שהרי זה דומה ממש להנהו קראי שהביא רש"י ז"ל בעירובין דצ"ו בד"ה השמר עי"ש והאריכות בזה אינו אלא יגי"ב. ועיין בס' מאמר המלך דז"ן ע"א שכ"כ בפשיטות על הך קרא גופיה דהשמר דלאו הוא עי"ש ועו' דאף את"ל דבר שאינו דהשמר דעשה קרינן ליה אכתי לא איפרק מחולשא דהרי קי"ל כר"י דס"ל דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואין לנו לתרץ ולו' דבכה"ג דקום עשה הוא אף ר"י מודה הוא דלענין זה עשה מקרי וכמ"ש התוס' שם בעירובין וכמאי דפשי"ל הדבר גם בזה לידי"ן חרי"ף נר"ו דראה תראה לה' שע"ה ז"ל פ"ד מה' תפילין הי"א דהוכיח במישור דרש"י והר"מ ז"ל ס"ל דלא כהתוס' אלא דהשמר דקו"ע נמי לאו הוא עי"ש ועיין ג"כ לה' מאמר המלך ז"ל שם. והתי' שהביא ידי"ן חרי"ף הי"ו לקו' הש"ך על רהט"ו ז"ל משם ה' כמוהר"י קוראל ז"ל בכ"י לא ראה לה' חיד"א ז"ל שם שתי' כן וה' כמוהרח"פ נר"ו הק' עליו דד' הטור ז"ל אינם סובלים פירושו עי"ש:
עוד חזה הוית לידי"ן חרי"ף נר"ו שהביא פלוג' דר"ת והרא"ש ז"ל באבי הבן שנתן בנו למוהל א' וקדם אחר ומלו דלר"ת פטור המוהל הב' מלשלם יו"ד ז' למוהל הא' מטעם דענה אמן בע"כ וגדול העונה אמן כו' ולהרא"ש בלאו האי ט' פטור הוא משום דאעיק' עדין לא זכה המוהל הא' במצוה ואינו חייב אלא דוקא אם האב היה רוצה למולו הוא בעצמו וחטפה מידו וכההיא דכיסוי ובתחי' ההשקפה רצה לחלק בדעת ר"ת בין יודע האב למול לאינו יודע ושו"כ דבמעט התבוננות הא לאו מלתא היא כו' ככתוב בד"ק. וכשאני לעצמי אעיק' איני רואה ט' וסברא כלל לחלק בהכי דכיון דהאב סילק את ידו מבנו ולא רצה למולו הוא בעצמו והזמינו לאחר א"כ נמצא דכשבא המוהל הב' וחטף המצוה לא חטפה מהאב שהרי הוא לא היה המוהל אלא חטפה מהמוהל הא' וכיון שעדין לא זכה בה באמירת האב לבד הוא פטור ומה איכפת לן אם האב יודע למול או לא כיון דעכ"פ הוא לא היה עתיד למולו:
עוד חזה הוית לידי"ן חרי"ף הי"ו שהביא מ"ש רש"ל ז"ל בחי' לקמא ע"ד ר"ת ז"ל ומה שהק' עליו הש"ך ז"ל שם בסי' שפ"ב ושו"כ דראה ראה בכ"י לה' כמהרי"ק הנז"ל שכ' לישב ד' רש"ל דאיהו ז"ל מפרש הסוג' דפ' כסו"ה באו' אחר והוא נר"ו הק' על ה' כמוהרי"ק ז"ל בגלגול מחילות דאף דעיקר החי' ניתן ליאמר הא מיהא בד' רש"ל ז"ל א"א לאומרו ממ"ש איהו גופיה לעיל מזה. ושו"כ דבהך פי' שכ' כמוהרי"ק הנז' ז"ל בעיק' הסוג' נראה לו לישב מה שהק' ה' חיד"א ז"ל שם בשער יוסף ע"ד ה' המאירי ז"ל ולדידי מלבד דא"א לו' כן בד' ה' המאירי ממה שסיים וכ' ויש שפי' במס' חולין יו"ד ז' ע"כ ברכה וברכה דזה מורה ובא להדייא דגי' אחרת היתה לו בש"ס וכמ"ש ה' חיד"א ז"ל אלא דאעיק' פי' הרב כמוהרי"ק ז"ל בסוג' עם שלא ראיתי הדברים בשרשן אה"מ תמוה הוא מאד בעיני דלפי פי' ז"ל דבעיית הש"ס היא אי הך עובדא דחייב ר"ג הוא בדוקא משום דהוה ביה ברכה ומצוה דאית בה עשיה אבל אי הוה ברכה דלית בה עשיה אלא היא עצמה היא המצוה לא הוה מחייב ר"ג או לא"ד. א"כ היכי יוצדק מאי דקאמר אח"כ למאי נפ"מ לבהמ"ז אי אמרת שכ"מ אחת היא כו' דלצד זה אפי' אחת ליכא דאי אמרינן דמאי דחייב ר"ג היינו דוקא משום דהוה ביה מצוה דאית בה עשיה אבל בלא"ה לא הוה מחייב כלל א"כ בבהמ"ז דלית בה עשיה לא שייך בה ליתא דחיובא ואפי' אחת והכי הו"ל להש"ס למימר אי אמרת שכ"מ פטור הוא. ועו' אנכי תמיה עליו דאעיק' איך ניח"ל הדבר כ"כ לו' דרש"ל פליג על רש"י ז"ל בפי' הסוגייא:
ולעיקר קו' הש"ך על רש"ל ז"ל נלענ"ד עם נטילת הרשות דלק"מ וד' רש"ל צדקו ממני והוא דאעיק' איכא לאתמוהי טובא על הש"ך ז"ל דאדתקשי ליה מהסוג' חק"ל מדבריו ז"ל גופיה שכ' ומעשה בא' ששחט כו' וחייבו ר"ג יו"ד ז' ושיעור יו"ד ז' הוא שכ"ב דחשיב בפ' כסו"ה שכר בהמ"ז מ' זהובים ושכ"מ א"ץ לשלם מאחר ששילם כבר שכ"ב ע"כ הרי להדייא דאיהו ז"ל גופיה זכ'ר עשה לסוג' דפ' כסו"ה דעיקר החייוב אינו אלא על הברכה וא"כ איך כ' הכא דאף דענה אמן המוהל הא' חייב הב' לשלם לו יו"ד ז' משום דמנע אותו מן המצוה אלא ודאי דעיק' כונת רש"ל ז"ל לו' דאה"ן דכשבא לשלם החוטף לחבירו במצוה דאית בה ברכה אינו אלא שכר ברכה וכדפשיט ליה להסוג' דפ' כסו"ה ונ"מ דמשלם לו לפי מנין הברכות אלא דכשענה אמן על הברכה ובא החוטף לפטור עצמו בטענה דגדול העו' אמן אין טענה זו מועלת אלא במקום דליכא עשית מצוה כגון ברכת ס"ת שהוא מניעת ברכה לבד אז שפיר יכול לפטור עצמו באמור לו מה הפסדתיך כיון דגדול העונה אמן לא כן במקום דאיכא ג"כ עשית מצוה כגון כסוי ומילה דהתם אין פוטר אותו מהך ט' דבכה"ג לא נאמר גדול העונה אמן. אלא אדרבא גדול המברך דיש בידו שתים עשית המצוה וברכה דשכרו כפול ומכופל לעוה"ב לא כן העונה דאין בידו אלא הברכה אחת ודלא כמ"ש הש"ך ז"ל דמה בכך ס"ס כיון דגדול העונה א"כ זה שקדם ומל לא הפסידו כלום שהרי מ"מ יש לו היו"ד ז' שהרי הפסידו והפסידו דאף דאנן בדידן לא מחייבינן ליה על המ' לחוד ועל הב' לחוד מ"מ לא נכחד דשכרו כפול לעוה"ב וא"כ משו"ה חייב לשלם לו יו"ד ז' זה נלע"ד בכונת ד' רש"ל ז"ל וא"ש א"ת:
גם מאי דתימה יקרא על מרן החבי"ב ז"ל במה שהק' עמ"ש רש"ל שם בענין קס"ת דמי שקנה ג' או ד' וקדם חבירו ועלה חייב ליתן לו יו"ד ז' דאמאי לא פטרו מטעמא דלא מגבינן קנסא בבבל ולא מצינן למימר דמיירי בדתפס דחייב ליתן לו קאמר והרבה לתמוה עליו נר"ו ותוכן דבריו דכונת רש"ל אינו אלא בדתפס ואנא דאמרי דבכדי טרח להרחיב הדבור כדי ליקח דרך לעצמו ולא יאמרו קמחא טחינא טחן דאכתי אין בין דבריו נר"ו לד' ה' חיד"א ז"ל שם בשע"י דכ"ג ע"ב כמלא נימא דהיא היא כונת ה' ז"ל כאשר יר' הרו' אלא שלא רצה להרחיב הדבור ללא צורך גם מ"ש בתו"ד ברם לפי מנהגנו כו' חייב ליתן לו יו"ד ז' מן הדין וא"כ אף בא"י הוה חייב כו' דברים הללו אין להם מובן דאדרבא דוקא בא"י הי"לל. גם מ"ש עוד ע"מ שהק' עו' מרן החבי"ב לרש"ל ז"ל דעשרים ז' הו"לל וכ' דט"ס נפל כ' ע"ז הוא נר"ו דאין כאן טעות כלל כו' עיין גם בזה לה' חיד"א ז"ל שם ד"כ ע"ג ואין אנו צריכין למשכוני נפשין ולפ' בד' רש"ל דקאמר דבמצוה דרבנן פטור כמ"ש הוא נר"ו לעיל דאעיק' יסוד רעוע הוה וכמ"ש לעיל. גם מ"ש בתו"ד דברכת התו' לפניה לרובא דרבוואתא היא מדאורייתא כידוע אנכי הרואה דאינו אלא כל בתר א איפכא וכמ"ש הפ"מ ח"א סי' א' וה"ד ה' חיד"א ז"ל שם ע"ד וה' ארע"ד ז"ל מער' הבי"ת דלרובא דרבוואתא אף היא מדרב' זולתי סרכין תלתא החינוך והרמב"ן והרשב"א ז"ל דס"ל שהיא מה"ת עיש"ב. ואף שהרב כמהרי"ח ז"ל בתשו' כי באה בס' סמיכה לחיים דט"ו קרא תגר ע"ד הפ"מ ז"ל כבר הדר ביה בדט"ז ע"א מכח ד' הסמ"ג והגמ"י והרא"ש והטור ז"ל עיש"ב. עוד ראתה עיני לידי"ן חריף נר"ו עמ"ש ה' מח"א ז"ל ה' שלוחין סי' כ"ה במי שאמר לחבירו שיפדה פטר חמורו וקדם אחר ופדאו אם חייב לשלם לבעלים דמי המצוה שהפקיעו ממנו כיון דלאו שליחותיה דחבריה קעביד ותמה עליו נר"ו דאשתמיט מיניה ד' הרא"ש בפ' כסו"ה דאם האב מוהל ובא אחר ומלו חייב ליתן לו יו"ד ז' דמבו' להדייא דאף דנימא שליחו' קא עביד אפי"ה חייב לשלם לו. ושו"ר דלק"מ דבהדייא כ' ה' ז"ל בכונת ד' הרא"ש דלאו שליחותיה דאב קא עביד זה הב' אלא הוא מקיים מצוה ע"כ. ואנכי לא ידעתי אעיק' איך יעלה על הדעת לו' בכגו"ד דהאב מוהל וקדם אחר ומלו דשליחו' קא עביד דע"כ לא אמרינן בההיא דתורם משלו ע"ש חבירו דאף שהוא שלא מדעתו שליחו' קא עביד אלא מטעם זכיה וכמ"ש ה' ז"ל דכיון דזכות הוא לו שמרויחו דאין צריך לתת משלו כלום אמרינן שפיר שליחו' ק"ע. לא כן הכא דמלבד שאין לו שום ריווחה אלא אדרבא פסידא יש לו שמפקיעו ממצותו איך יעלה ע"ל אדם לו' דשליחו' ק"ע. ומ"ש ה' ז"ל בכונת ד' הרא"ש דלאו שליחו' דאב ק"ע לא איירי אלא במי שנתן בנו לאחר למולו דר"ת ס"ל דכיון דאותו זכות שהיה לו לאביו בבנו למולו רצה ליתנו לאחר יכול ליתנו ושליחו' דאביו ק"ע ע"ז דוקא הוא דקאמר ה' ז"ל דהרא"ש ס"ל דאף שהוא נתנו לאחר לאו שליחו' דאב ק"ע הלא נקראת המצוה ע"ש המוהל וז"פ וכת"ר נר"ו תלי תניא בדל"ת:
עוד כ' עמ"ש עו' ה' ז"ל טעם כעיקר לפוטרו לפודה דכיון שסילק עצמו ונתנו לאחר א"כ כל ישר' שייכים במצוה זו וכההיא דכתב הרא"ש בפ' כסו"ה אבל ראה חו"ק חולקים עליו והוא ס' ר"ת דאית ליה דאותו זכות דהו"ל לאב יכול ליתנו לאחר ושליחו' דאב ק"ע כו' והק' עליו נר"ו דכפי מאי דתרגמה לה ה' ז"ל לד' ר"ת ז"ל דהב' שליחו' ק"ע ואפי' הכי חייבו לשל' דכפי ד' מבואר יוצא איפכא דאי אמרי' שליחותיה קא עביד פטור הוא כו' אתד"ן. ואנא דאמרי עירוב פרשיות קא חזינא הכא ולא ירד לדעת ה' ז"ל כלל ונמשך אחר טעותו הראשון הנז"ל שהרי ד' ה' ז"ל ברורים לעין כל רואה שלא כ' כן בד' ר"ת דשליחו' דאב ק"ע אלא במי שנתן בנו למולו דזה המוהל שליחו' ק"ע משום דירד ברשות וזה מבואר בד' הרב ז"ל פעמים ג' והיא גופה הוא טעמו של ר"ת ז"ל לחייב למוהל הב' דכיון דזכות בנו של אביו הוא ונתנו למוהל הא' ושליחו' ק"ע כשקדם ומלו המוהל הב' נמצא דחטף ממנו המצוה וחייב לשלם לו ולא אמרינן בזה כ"י שייכים במצוה זו ומאי דמשתמע מד' ה' ז"ל דאי הוה אמרינן דהפודה שליחו' ק"ע פטור הוא אף שעשה שלא מדעתו אינו אלא מטעם זכיה דכיון דמרויח דמי השה הוה אמרינן ניח"ל לאיניש כיון דאינו מפקיעו לבעלים ממצותו ומה שהק' עוד דכפי דברריו ז"ל דכיון דאמרינן שליחו' ק"ע אביו מקיים המצוה דמד' ר"ת מוכח להפך שכ' ותבע הא' מן הב' דלפ"ז לא הי"לל אלא ותבע האב מן הב' דכיון דהב' שליחו' דאב ק"ע ואביו מקיים המצוה א"כ אינו חייב ליתן כלום לא' ע"כ. דברים אלו לא מצאתי להם בית מושב חדא דמאי דקאמ' ה' ז"ל דשליחו' ק"ע ואביו מקיים המצוה אינו אלא כשעושה עפ"י ציוויו דוקא וכאמור ועו' דאף לפי שיטתיה א"כ א אי"ח ליתן כלום אף לאביו דכיון דשליחו' ק"ע ואביו מקיים המצוה א"כ מה הפסידו כדי לשלם לו דמאי נפק"ל לאביו אם מוהלו הא' או הב' כיון דכולם כא' שליחותיה דאב קא עבדי:
אלא אי הוה קשייא על ה' ז"ל הא הוה ק' דא"כ דס"ל לר"ת ז"ל דכשנתן בנו למוהל שליחו' דאב ק"ע ואביו קיים המצוה א"כ כשבא המוהל הב' וחטפה מן הא' אינו חייב כלום לראשון כיון דלאו מצוה דידיה הוה ולא הפסידו כלום ואי"ח לשלם אלא לאביו דהפקיעו ממציתו דכשהיה עושה אותה הא' בציוויו היה אביו מקיים המצוה לא כן השתא דבא הב' וחטפה מן הא' ועשאה מעצמו הפקיעו לבעלים מהמצוה. אלא דג"ז לק"מ דאף דאם היה הא' מוהלו היה אביו מקיים המצוה מ"מ כיון דהיו"ד ז' אינם אלא שכ"ב והמוהל הוא היה המברך א"כ המוהל הב' הפסידו היו"ד ז' להמוהל הא' ומשו"ה קאמר ר"ת ז"ל דתבע הא' מן הב' כנלע"ד. ומה שתמה על ה' כמוהר"א אשכנזי נר"ו בס' דרש אברהם ח"א דקנ"ד בתמיהותיו על ה' מח"א ז"ל גם בעיני יפלא ולא צדק בכל דבריו נר"ו. אלא דמ"ש כת"ר עמ"ש ה' הנז' נר"ו עמ"ש ה' ז"ל איברא דעדיין א"ל דזה הב' לא זכה במצוה זו בדבור האב ותמה עליו ה' נר"ו דאיך לא אייתי ידיה מ"ש הרא"ש שם בסו"ד כו' וע"ז כ' כת"ר דלק"מ דהרב ז"ל איירי ע"ד ר"ת ולזה כ' איברא דעדיין י"ל על ר"ת דא"ל דזה הב' אף דנימא שליחו' ק"ע מ"מ לא זכה למצוה בדבור האב א"כ מהי תיתי לחייבו ואיך כ' ר"ת דחייב כו' ולא כ' הרב לשון זה אלא לדקדק ע"ס ר"ת דאף דנימא שליחו' ק"ע מ"מ לא זכה למצוה בדבור האב את"ד נר"ו. הן אמת דתמיהת ה' נר"ו אינה תמיהא כלל ועהס"ר לא דק בד' ה' ז"ל וכמ"ש כת"ר נר"ו אלא דאנכי הרו' בד' כת"ר נר"ו דגם בדבריו אלו נמשך אחר טעותו והכל הולך אל מקום אחד ולא עו' אלא שהבין בד' ה' ז"ל שכ' איברא דעדיין א"ל דזה הב' לא זכה במצוה זו בדבור האב נר"ו דקאי על המוהל הב' וכנשמע מריהטת לישניה נר"ו. ולדידי מלבד דלא כן הדבר וכמו שביארנו אנכי לא ידעתי איך יעלה על הדעת לפרש בד' ה' ז"ל הכנ"ל דקאי על המוהל הב' דבמוהל הב' מה דבור האב שייכא למימר כיון דאעיק' לא אמר האב למולו אלא למוהל הא' והדבר פשוט דאין כונת ה' ז"ל אלא על המוהל הא' שנתנו לו האב אלא דלגבי האב קרי ליה ב' וע"ז הוא דקא' ה' ז"ל דאף דלדעת ר"ת שליחו' דאב ק"ע ומשו"ה חייב הב' שקדמו לראשון אכתי כיון דלא הוה כ"א אמירה בעלמא ולא זכה הא' עדיין במצוה למה יתחייב לו הב'. גם מה שרצה לישב קו' המח"א ז"ל דכיון דהמצוה עליה דידיה רמייא משו"ה חייב וסיים דהוא ברור ונכון לדידי אין זה ישוב כלל דמאי נפ"מ אי עליה רמייא דאכתי כיון דלא זכה בה עדיין בשליחותו מהי תיתי לחייבו לחוטף כיון דאין זה אלא כחוטף מ' מן השוק: