שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
סימן נו
כל שחכמתו מרובה ומשנתו סדורה. אופן א' בארץ יוצא ובא במלחמתה של תורה ותורה שם בישראל
כל זית שיש לו שם לאש'ור איש"ר אר'ש לו מתוארה. סו'בר הר'זים יורד לעומקא דדינא זבה וברה. חקיו ומשפטיו לישראל
כל מילי דמר קול וסוב'רו עמו בתר ער'בא קא אזיל כשו"רי מכשרא. אוריתא דיליה היא ערוכה בכל ושמורה נחלה לישראל
כל לרבויי שואל כענין ומשיב כהלכה לעבדה ולשמרה. הד"ר הוא נה'דר רב נהו'ראי ורב רחו'מאי החכם השלם והכולל בישראל להלל עצ'ור תמים הנה זה יפה דו"די כמוהר"ר רחמים חיים יאודה ישראל יצ"ו קולע א השערה קדוש ישראל
האותיות שאלוני בראובן שנולד לו בן וקודם שהגיע זמן המילה רצה לכבד את שמעון אוהבו שימול את בנו הנולד לו יען כי לא נסה באלה. ויעקב מוהל אחר והיה כראותו שלא נתן לו את בנו למולו עשה המצאה ע"י איש הבי'נים לפתות את שמעון המוהל שלא יוכל למול את הבן וכגון שביום המילה בבקר קדם האיש הבינים הלז והלך לביתו של שמעון המוהל ועכב אותו בדברים באומרו שעדין יש שהות לילך ולמול את הבן ויחידי הקהל כראות שלא בא המוהל הנז' קם יעקב המוהל אחר ומל את הבן. ותכף אחר המילה בא שמעון המוהל וראה שכבר מלו את הבן והיטב חרה לו עד מות וקובל ומתרעם על יעקב המוהל דחייב לשלם לו שכר המצוה שהיא יו"ד זהובים ומה הי"ל לקדם ולמול אותו. ויעקב משיב ע"ז כי אני לא מנעתי ממך שום מצוה כי כיון שלא היית בקהל הוכרחתי לקום ולמול את הבן וע"ז טוען שמעון דאיברא דכן הוא האמת דכיון דלא היה בקהל מוהל אחר הוכרחת לקום. אך כיון דאתה היית סבה לבטלני מהמצוה וצוית לפ' שיעכבני בדברים א"כ אתה בעצמך חשיב מונע ושלוחך הוי ויעקב המוהל אחר משיב מה לך אצלי לך וגבה המעות ממי שמנעך כיון דאין שלד"ע והשליח חייב. ואפי' את"ל דיחויובו אחד מב' יש להסתפק מי יזכה ביו"ד זהובים הללו המוהל או אבי הבן ? ובקשו לדעת מה שורת הדין נוטה ושכמ"ה:
תשובה הנה עיקרא דהאי מילתא שרשו פתוח בפ' כיסוי הדם דפ"ז תניא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומעשה בא' ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו יו"ד זהובים איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה ולמנ"מ לכוס של ברכה דבהמ"ז אי שכר מצוה אחת היא ואי שכר ברכה מ' הויין ת"ש ההוא דסעד אצל רבי כו' וא"ל כוס ש"ב אתה שותה או מ' זהובים אתה נוטל א"ל כוס ש"ב אני שותה יצתה ב"ק ואמרה כוס ש"ב שוה מ"ז ע"כ. והנה ברייתא זאת דושפך וכסה הובאה נמי בת"כ בשינוי ל' קצת וז"ל ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ולא יקפיד אם אחר יכסה ע"כ ולכאו' ק' דאיך קאמר ולא יקפיד אם אחר יכסה כיון דמצינו כו דר"ג חייבו להחוטף המצוה יו"ד זהובים והרב קרבן אהרן ז"ל תרגמה דהכונה לו' שמ"ש שהוא בעצמו יכסה הוא שלא יצוה לאחר לכסות אבל אם אחר כסה בעצמו לא יקפיד בזה שע"ז הדר ובעי מנין אף אחרים דעד השתא לא אמרנו אלא שאם אחר יכסה לא יקפיד ומנין שאם לא כסהו שאחרים הרואים אותו בלא כיסוי חייבים לכסותו עכ"ל ונאים הדברים למי שאמרם ואור עיני המה ראו להתייר הגדול ה' מכתם לדוד ז"ל לה' כמוהרד"ף חיו"ד סי' מ"ב לדו"ד בשנו"תו שהביא בתוך ד"ק ד' ה' קר"א הללו ותהי עלה ומקהי בה אקהיתא דאיך כ' דאם אחר כיסהו דלא יקפיד דנר' דאשתמיט מיניה ב' סיגייאי בין הך דכיסוי בין הך דהחובל א"ד ז"ל. וכשאני לעצמי אחרי נשיקת עפרות זהב לו דבריו נפלאו ממני וכונת ה' קר"א ז"ל ברורה בכונת הברייתא דה"ק מי ששפך הוא יכסה והכונה שהוא בעצמו יכסה ואי"ל רשות לצות לאחר לכסות אפי' מדעתו ורצונו הטוב אלא התו' תלתה לו לכסותו דוקא הוא ולא שליח ברם אם אחר כסה מעצמו והוא לא צוה לו מקדמת דנא לא יקפיד בזה דעבר על מ"ש ושפך וכסה והיינו לעיכובא ול"מ כשכסהו אחר ואפי' שאין רצונו להקפיד עליו מצד מה שחטף את המצוה אלא מצד קרא ושפך וכסה דמי ששפך הוא יכסה ועבר על ד"ת לא יקפיד בהא דע"כ לא אמרו אלא שלא יצוה לאחר אבל אם אחר כסה מעצמו לא מילתא היא וכ"ז איירי דענין ההקפדה הוי על שנר' לו כאלו עבר על ושפך וכסה. ברם אי צד ההקפדה יהיה על שחטף המצוה ממנו בודאי שיקפיד וזה פשוט וברור וד' המ' דוד ז"ל לא ירדתי לעומקם וצ"ע:
ושו"ר לה' המאסף חיו"ד סי' כ"ח הגה"ט או' כ"ג שה"ד הת"כ הללו וכ' דהכונה דה"ק דלא יקפיד לחזור לגלותו כדי לכסותו הוא עצמו אלא יניחנו מכוסה ויקח יו"ד זהובים בשביל הברכה ולפ"ז כל שלא כסהו הוא אם רוצה לחזור ולגלוהו ולכסותו חוזר ומגלה אותו ומכסהו ואפ' כו' עי"ש מ"ש עוד ועהס"ר אין צורך לכ"ז ופשטות כונת הת"כ היינו כמ"ש הקר"א ז"ל ולא ידעתי אמאי לא הזכיר דבריו ואפ' דהוי בזמן אחד ומיהו למה שבקש לצדד דאם ירצה לחזור ולגלותו יכסנו ק"ט א"כ למה חייבו ר"ג יו"ד זהובים על שכסה שלא מדעת השוחט הרי מצי מימר המכסה הרי אני אחזור ואגלה את העפר ותכסה אתה א"ו דליתא דדוקא כסהו הרוח דלא בא מכח אדם חייב לכסות אבל אם כסהו אחר פשי' דפטו' מלכסות וז"פ וד' מרן החבי"ב ז"ל תמוהים לענ"ד ועיין עוד לו שם אות כ"ה ודוק. אמר המגיה אחרי בקשת המחי' מכת"ר נלע"ד דד' ה' כנה"ג נכוחים וישרים וכונתו מבוארת דלא יקפיד השוחט לו' מלבד שאקח היו"ד ז' גם זאת אעשה לגלותו ולכסותו מחדש אלא יתרצה בלקיחת היו"ד זהובים ולא יקפיד כ"כ זהו כונת הברייתא וכ' עוד ולפי"ז דעצ"ט הוא דקמל"ן שלא יהיה קפדן יוצא לנו מזה דאם רוצה לחזור ולגלותו ולכסותו יכול לעשותו ואין איסור בדבר ואפשר שגם להניחו מגולה מותר כיון דהמצוה כבר נשתהה ע"י אחר שקדם עכ"פ אם יקפיד או לא יקפיד הדין עמו לתבוע היו"ד ז' זה נ"ל ברור בכונת הכנה"ג ודלא כמו שהבין ה' החרי"ף נר"ו דאם רוצה לחזור ולגלותו ולכסותו חוזר ועושהו ומפסיד היו"ד זהובים דא"כ זה אינו הקפדה והבחירה בידו לעשות אחת משתיהן ומד' עט"ר אבא מארי הכ"מ להלן בתשובתו אליו נר' שגם הוא הבין כן כהרב החרי"פ נר"ו. ואחרי נע"ר לפי האמור אינו כן. וחזיתיה להרה"ג מוהר"א פאלאגי נר"ו בס' ויקרא אברהם דצ"ח סוע"א שכ' וז"ל וראיתי בכנה"ג הגהט"ו אות כ"ה דהביא מהפרישה דכסהו הוא בעצמו לאפוקי הרוח כו' דפשט התוס' לאפוקי הרוח יעו"ש ולכאו' ק' עליו ממ"ש איהו גופיה בפי' הברייתא דת"כ ולא יקפיד דאם כסהו אחר ורוצה לגלותו ע"ש באות כ"ג ולפי דבריו ה"ן נוכל לפרש לאפוקי אחר ואולי יאמר הרב ז"ל כו': ואנא זעירא עבד אברהם אנכי לא ידעתי מאי קא ק"ל מאחר דה' ז"ל שם באות כ"ג לצדדין קתני בפה"מ דכסהו ונתגלה פטור מלכסות דאפשר לאפוקי אחר ואפשר לאפוקי הרוח. ואח"ז כ' עוד שם וז"ל ומד' התוס' משמע דס"ל דדוקא כסהו הוא פטור מלכסות ועו' אכתוב בזה בס"ד ע"כ דמשמע מדבריו דעדיין לא החליט האמת בכונת התוס' אך באות כ"ה החליט ואמר דהתוס' לא באו אלא לאפוקי הרוח וכהצד הב' שכ' באו' כ"ג ואפשר שפטור מלכסות כו' והגאון מלבי"ם ז"ל בהתורה והמצוה שלו כ' וז"ל בגי' הספרים ולא יקפיד ואין לו ביאור ועיקר הגי' ולא יפקיד שאחר יכסה ע"כ ותמהני איך פשיטא ליה כ"כ דאין לו ביאור מאחר דהקרבן אהרן והכנה"ג זלה"ה ביארוהו בפנים שונים עכ"ל:
ואגב ארחין קל"ט בעיקר הסוג' דאמאי לא מיבעיא להו אי יו"ד ז' דחייב ר"ג היינו ה' על המצוה וה' על הברכה. ואני אמרתי בחפ"שי וא"ז חזי הוית להגאון חיד"א ז"ל בסה"ב שער יוסף בתשו' סי' ז' שהק' כן ומטי ביה משמיה דגב"ר הגאון מוהרש"א בס' תאוה לעינים יגל לבי שזכיתי לכוין דעת גדולים אשר בא'רש המה וה"ה כי שמי בקרבו יו"סף תהלות ז"ל שם ארו'כה לו עלתה דלק"מ דמסוג' דפ' החובל מבו' בהדייא דפשיט"ל דפטור מליתן ה' וה' אלא הכל הוא על הברכה לבד או על המ' לבד וז"ל הסוג' תני רבב"ח קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו פטור ותרגמה רב בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה דטעין אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה ומע' בא' כו' וחייבו ר"ג ליתן לו יו"ד ז' והשתא הבעיין פשי"ל דחייוב יו"ד ז' דר"ג אי אפ"ל שהוא על שכר ברכה דבשלמא אי אמרת שכר מ' או שכר ב' ניחא לן דהך ברייתא דהחובל לא אצטריכא לן לפרושי בהיכא דלא טעין אתה אמרת לי דחייב כו' דעל מי סמך שהבין דחיוב ר"ג למכסה היה שכר ברכה די"ל דהוא שכ"מ או שכ"ב כו' א"ו מסתמא דההיא ברייתא דהחובל מש' דאין מקום לו' דהוא שכ"ב א"ד ז"ל:
ואחרי התאבקי בעפ"ר שער"י דחי"ה לא ננעלו ולדידי אין כאן מקום יש'וב כלל דמי זה אמר ותהי דמאי דאייתו דינא דר"ג היינו הא למיגמר דעיקר חיובא יו"ד ז' הוי דכונת הש"ס ברורה דרבא א"ל אסמייה הדין ברייתא דלא שבקת חיי לכל בריה וא"ל רב דלא תצטריך לאסמויי אלא תתרגם מתניתך בשור העו"ל ובאילן העו"ל ופריך א"ה מאי קטעין ליה ומשני דקטעין אנא בעינא למיעבד הא מצוה ואתה חטפת ממני וחייב לשלם לי והשתא מייתי עובדא דר"ג לגלוי מלתא וה"ק תדע דמצי טעין כה"ג דאנא בעינא למעבד האי מצוה כו' וחייב מהא דר"ג דחייבו למכסה בשביל דחטף לו את המצוה, וא"כ ה'ן יש לתרגם מתניתא בשור העו"ל ויפה קטעין ליה אידך על שחטף לו אה"מ והשתא ליכא מהכא שום משמעותא וילפותא על חיוב היו"ד ז' די"ל דהכא בשור ואילן חייב ה' דוקא והתם שאני דאיכא מצוה וברכה ובש"ס לא הוצרכו לבאר דהיכא דלא טעין ליה דחייב ה' משום דלא הובאה מימרא זאת לעיקר חייובא אלא לגלוי מלתא דמצי טעין אידך דבעי למעבד הא מצוה ומ"ז ראיה דפשי' להסוג' דהחובל דחייובא הוי על חדא מתרי וקושית ה' תאוה לעינים ברורה ושו"ר לה' דינא דחיי ז"ל שתי' לזה ודבריו ברורים ודוק:
איך שיהיה הנה נתבאר מסוג' זאת דהחו' מצוה מחבירו חייב לשלם לו יו"ד ז' שכר הברכה שאבד ממנו והו"ל כגזלן דצריך להשיב הגזלה וכאן לא נתנה להשבון וע"כ חייבוהו ע"כ ברכה שיתן יו"ד ז' והיינו הראויים להיות לו על שכר המצוה שעשה יחזירם לבעה"מ. ולא"ד שכר ברכה דחייב ליתן אלא אף מצוה בלא ברכה נמי חייב וכמו דמוכח מסוג' זאת וכמ"כ כ' הר"ן ז"ל בהלכות. וחזי הוית להלחם חמודות פ' כסוי הדם שה"ד הר"ן הללו וראיתו וכ' דא"כ דשכ"מ איכא ישלם שכר המצוה והברכה לחוד וצ"ע עכ"ל ואני בעניי תמהתי על המראה דאיך אשתמיט ממנו מ"ש התוס' פ' החובל דצ"א שהק' קו' זו וז"ל בפ' כסוי הדם מוכח שזהו שכ"ב וא"ת שכר דמצוה היכא אזיל וי"ל דמ' וב' הכל א' ואע"ג דשור העו"ל ואילן יש שכ"מ אעפ"י שאין ברכה מ"מ התם שכר מצות כסוי וברכה לא היה כ"א יו"ד ז'. וכונת דבריהם פשו' שה"ק דכיון דהחיוב אינו אלא על הב' א"כ שכר המ' היכא אזיל וצריך לשלם נמי שכר המ' וכמו שהק' הלח"מ ז"ל ולזה תי' דמ' וב' הכל א' וא"כ אי ליכא מצוה גם ברכה ליכא וכיון שחייב על הב' היינו נמי על המ' ואע"ג דשור העו"ל חייב ליתן יו"ד ז' על שכר המ' אף דליכא ב' א"כ מינה דאי איכא ב' ליחייב שתים מ"מ התם גבי כסוי שהיה שם שנים מ' וב' לא מצינו כ"א על שניהם יו"ד ז' והיינו מהטעם האמור דבמצוה דאיכא ב' כיון דכבר חייבנוהו על הב' אין מן הראוי לחייבו גם על המ' כיון דב' בלא מ' אי אפשר. ברם אי ליכא כ"א מ' חייב על המ' נמי וליכא למגמר מינה דבמ' דאיכא ב' ישלם שכר ב' זה נר' פשוט כונת התוס':
ומאחר עלות כל האמור מאי קא מק' הל"ח ז"ל דישלם על שניהם ובאמת דאשתמיטיתיה ד' התוס' הללו וכעת צ"ע וסהדי במרומים דשוב אחר קצת ימים חזי הוית להכהן הגדול בס' ש"ך סי' שפ"ב שתמה עליו כן מס' דנפשיה וגם עליו יפול התימא דעדיפא מינה הו"ל למיפרך דקו' ה' ז"ל ה"ה כתובה ע"ס הישר כאמור ועיני ראו לה' ב"ן יאודה אשכנזי ז"ל בחי' למכילתין שהק' ע"ד התוס' הללו דעדיפא מינה הו"ל לאקשויי דכיון דשכ"ב הוא מנ"ל לדמות הא דקצץ התם ליכא ברכה והיינו דחייב ר"ג היינו שכ"ב עכ"ל ודבריו תמוהים דהרי אי מאי דאמרינן דהוי שכ"ב אין הכונה דבמ' דליכא ב' פטור אלא דנפ"מ לבהמ"ז דאם הוא כל שכר המ' הוי דוקא יו"ד ז' ואם קאי על שכר הב' הויין ארבעים וזה מוכרח מריהטא דסוגייא דקא' ונ"מ לברהמ"ז ולא קא' ונפ"מ למ' בלא ב' דבהא פשי"ל דחייב ומשו"ה מאי הו"ל לאקשוי וז"פ. ובהיותי בזה שלטה עיני עו' בד' מהרש"א הנ"ל בס' תאו"ל שהק' עי' בעיק' הסוג' הלזו במאי דקא' אי שכ"ב מ' הויין דחמשים הול"ל דהאיכא ברכת בפה"ג והתוס' ל"ק להו הכא אלא גבי רבי דקא"ל כוס ש"ב אתה שותה או מ"ז כו' וי"ל דסברי הם ז"ל דהתם ליכא קו' משום דהכא לא קא מדכר כוס וכבר הבעין כמ"ד אינה טעו' כוס אבל לקמן גבי רבי דקא' כוס ש"ב אתה שותה דמדכר כוס ק' דנימא ו' עכ"ל:
וכשאני לעצמי אחה"מ הראויה לא זכיתי להבין כו"ד וכנר' דאשתמיט ט מיניה דמר מ"ש התו' בפס' דק"ג ד"ה ולא היא שתי' לקו' גבי רבי דקא"ל כוס ש"ב אתה שותה או מ"ז אתה ניטל דן' הול"ל ותי' עו' דפעמים מברכין בהמ"ז בלא כוס. הרי דאף הכא דקמדכר כוס הי' דאינה טעו' כוס וכונתם דכיון דפעמים מברכי' ברה"מ בלא כוס וה"ט משום דאי"ט כוס דאל"כ צריך לחזור אחר כוס ואסו' לאכול אי ליכא כוס מוכן לפניו א"כ נמצא דחייובא ליכא ואי הוה בעי רבי לא הוה מייתי כוס ש"ב וע"כ תנאי התנה לו אם תרצה תשתה הכוס ש"ב ותברך אתה או אתן לך מ' ז' בשכר ד' ברכות של ברהמ"ז ועל ברכת בפה"ג איני משלם כיון דאי"ט כוס והרשות בידי שלא להביא אבל המ' ז' מוכרח הוא ליתנם דלא סגי בלא"ה ז"ן לע"ד כונת התוס' וברור. ומעתה לא אדע שכ'ול מאי קא' הרב ז"ל דמה שלא נרגשו לעי' כ"א הכא היינו דאין לת' דליכא כוס והוא פלא וצ"ע. והואיל ואתא לידן ד' התוס' הללו נימא בהו מלתא במה שהק' דאמאי לא קאמר ן' דהא איכא בפה"ג ותי' דס' כמ"ד דאי"ץ לברך על כסא דברכתא אלא על כסא קמא וחזי הוית לאישי כ"ג שהעלה ע"ד שפתיו ד' התוס' הללו ותמה עליהם דהא כוס ש"ב קא' ודוחק לו' משום דמברכין עליו ברהמ"ז וה' ז"ל תי' לזה דכיון דהא דחייב יו"ד ז' אינו אלא במצוה דאורייתא ולא במ' דרבנן וכמ"ש מהרש"ל פ' החובל סי' ס' דנ"ט דבמ' דרבנן פטור א"כ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינה אלא דרבנן וא"כ עם ברכת בפה"ג ליכא אלא ד' כו' א"ד ז"ל וד' הש"ך הללו אין להם מובן לפום ריהטא מתחלתם וע"ס , ראשון לצי'ון מאי דקשיתיה להרה"ג מוהר"א ז"ל כי מטא לפי' לפי'תחא בסי' הנ"ל באו' דמאי דדחיקא ליה שעתא להש"ך לו' דכוס ש"ב קאי לבה"מ הנה נכון וכמו דאמרו בפס' דק"ג ר"י אקלע לבי רב חזיה דבריך בפה"ג אכסא קמא והדר בריך אכסא דברכתא כו' פי' רשב"ם אכסא דברכתא בברהמ"ז גם בברכות דנ"א אמרו יו"ד דברים נאמרו בכוס ש"ב ופירש"י כוס ש"ב בהמ"ז עכ"ל. ואחד הרואה יראה לכאו' דדינא קא משתעי: ולע"ד עם שאיני כדאי נ"ל ליתובי דעתא דאישי כ"ג דגם הר' לא יכחד מזה דפשי' דכוס ש"ב נקרא נמי על ברהמ"ז אך כונת הרב ז"ל היינו דכיון דהתוס' קא' דלא היו מברכין עליו א"כ כשאין מברכין אין מן הראוי לקרותו כוס ש"ב ואף דאפש' לומ' דכיון דמברכין עליו ברה"מ אפי' שאי"מ לפעמי' ראוי לקרותו כוס ש"ב אך זהו דוחק זה נ"ל כונת הש"ך ובהכי אזדא ליה כל הראיות שהביא הר' שער יוסף מההיא דפסחים וברכות דמקום אתנו למדחייה דקא' בהדייא דבריך בפה"ג על כסא קמא והדר בריך על כסא דברכתא והת' מוכרח לו' שהוא על ברהמ"ז דהא והדר בריך בפה"ג קא' ואיך שייך לו' על כסא דברכת' בפה"ג. ומה גם כפי מה שביארנו דקרי ליה הכי משום דאיכא נמי בפה"ג וכן נמי ההיא דברכות. ברם היכא דליכא ברכה דמקרי ליה שם זה כוס ש"ב אף די"ל דקאי על בהמ"ז מ"מ הוא דוחק זה נ"ל לידחק קצת בכונת הש"ך ז"ל ועי"ע לה' שער יוסף ז"ל שם שהק' על הפרישה וז"ל הצ"ל אין לחייבו יו"ד ז' ר"ל יו"ד ז' הידועים כו' אבל אין לפרש יו"ד ז' בין הכל שהרי ר"ג חייבו מ' ז' על ברהמ"ז ומ"ש שהרי ר"ג כו' הוא אגב שיטפיה דר"ג לא נזכר כ"א בכסוי והא דמ' ז' הם ד' רבי לצדוקי א"ד ז"ל ולקע"ד נראין ד' הפרישה ברורים דהרי האי דינא דחייב האדם יו"ד ז' על שכר המצוה אינו אלא מר"ג ואילך דחייבוהו למכסה יו"ד ז' ופריך בגמ' האי דחייבו ר"ג היינו על שכר המצוה או על שכר הב' ונפ"מ לבהמ"ז אי חייב מ' או לא וסליק דמ' חייב מעובדא דרבי ומשם נשמע בהדייא דר"ג חייב שכר הברכה ומינה דלבהמ"ז כפי"ז יחייב לו מ' ז' ויורה יורה ידין ידין דחיוב יו"ד ז' שהוא על הברכה א"כ בבהמ"ז הוי ארבעים וזהו מ"ש הפרישה ז"ל דהרי ר"ג חייב מ' ז' על בהמ"ז וז"ב עו"כ הש"ך ז"ל לישב קו' התוס' הלזו דכיון דברכת הטוב והמטיב אינה אלא מדרבנן א"כ כבר כ' מוהרש"ל דבמ' דרבנן פטור א"כ הטוה"מ ביבנה תקנוה ועם בפה"ג ליכא אלא ד' א"ד ז"ל וד' ה' ז"ל תמהים הם טובא בזה דכפי שיטתו דבמ' דרבנן פטור א"כ מאי איבעי"ל אי שכ"מ או שכ"ב ופירש"י ליתן לו מפני שמפסידו שכר ולקמן בעי שכ"מ או שכ"ב דמכ"ז מבו' יוצא דהבעיא הוא אי מה שחייב ר"ג היינו בשביל ברכת הכסוי ולפי"ד ה' הנז' מאי איבעי"ל הא פשי' דמאי דחייב ר"ג היינו בשביל שכר המצוה דהא כל הברכות דרבנן וכן תמה עליו ה' מוהרי"א שם ועו' תמה עליו דלדידיה איך נחה דעתו ד"ע לאפוקי הטוה"מ ולעיולי ברכת בפה"ג הלא גם בפה"ג דרבנן וה' ז"ל דחיקא ליה שעתא טובא ליתובי דעתיהו דרש"ל ודהש"ך זלה"ה ובאמת כי דבריו דחוקים הם טובא וכמו שהוא בעצמו העיד עליהם היותם ע"צ הדוחק:
וכשאני לעצמי מקום יש בראש לישב דבריהם בטו"ט ודעת דכונת רש"ל שכ' אבל מ' דרבנן הכונה אם המצוה שעשה היא מדרבנן בין אי איכא ברכה בין דליכא ברכה פטור כיון דהברכה ג"כ היא מדרב'. ברם אם המ' היא מדאו' ויש בה ברכה אפי"ה חייב יו"ד ז' על שכר הברכה אף שאינו אלא מדרבנן הא מיהא כיון דהיא ברכה על מ' דאו' ואינה אלא חלק מחלקי המצוה ומש"ה חייב זה נ"ל כונת רש"ל ומעתה זהו מ"ש הש"ך כיון דבמ' דרבנן פטור וא"כ הטוה"מ ביבנה תקנוה והיא מ' בפ"ע ואינה ברכה על המ' אלא דאסמכוה לאומ' בבהמ"ז וא"כ כיון דאינו אלא מדרב' פטור וא"כ עם ברכת בפה"ג ליכא אלא ד' שאף שהיא דרב' מ"מ כיון דהיא הברכה על הבהמ"ז ובהמ"ז טעונה כוס ומשו"ה חייב זה נ"ל כונת הש"ך ז"ל. ומעין דוגמא לחי' זה מצאנו ראינו דאם נסתפק לו אם בירך ברהמ"ז דקי"ל דחוזר ומברך מ"מ הטוה"מ אי"ץ לאומרו כיון שהיא מדרב' וספיקא דרב' לקולא ומה שצריך לחזור ולאו' כבר כ' ה' מהרש"ח סי' מ"ב דטעמא דמלתא כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה הא לא"ה אי"ץ לחזור ולאו' ואם נסתפק לו אי קרא ק"ש א"ל כ' הפוס' דצריך לחזור ולאו' דקי"ל ס' דאו' לחומרא ואפי"ה חוזר וקורא אותה בברכותיה אף שהם מדרב' ומ"ש מבהמ"ז דאינו חו"מ ברכת הטוה"מ משום דס' דרב' לקולא ה"ן נימא בק"ש אלא הוא הדבר אשר דברנו דשאני גבי ק"ש דהיא דאו' וע"כ חוזר וקורא אותה בברכותיה כמו שנתקנה מאז ומקדם אף שהם מדרב' כיון דהק"ש גופא הוי מדאו' משא"כ גבי ברכת הטוה"מ דהיא מ' בפ"ע ואינה ברכה על מ' דאורייתא וכיון שכן אינו חו"מ דס' דרבנן לקולא אם לא מטעמא כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה והיא גופא איכא לחלק ה"ן דבמ' דרבנן פטו' מלשלם בין אי איכא ברכה בין אי ליכא ברכה. ברם אם המ' דאו' אף ששכר יו"ד ז' אינו אלא על הברכה כיון דאינו אלא על מ' דאו' חייב לשלם וד' רש"ל והש"ך ז"ל ברורים הם ואין בהם נפתל ועקש:
וחזה הוית לה' מכתם לדוד ז"ל סי' מ"ב שהק' כן על הש"ך ז"ל וכ' וז"ל ומ"מ אפ' לישב עפ"י דרכו ולא על ברכת בפה"ג אלא על ברכה אחרוכה של הכוס דדלמא סבר ר' בר"ג זקנו דברכת מעי' ג' נמי אחר ז' המינים דאו' היא ובהכי הוו ד' ברכות דאו' וכן צ"ל לפ' ד' רי"ו דמייתי שם הש"ך ז"ל לראיה לדבריו עי"ש ומ"מ ה' לא כיון לזה עכ"ל וקל"ט ע"ד אלו שכ' דס"ל לר' כר"ג זקנו דהנה מצינו לר"ג דס"ל דברכת מע"ג הוי דאו' דזה אינו אלא מחלוקת הפוס' דאיכא מאן דס"ל דהוי דאו' ואיכא מאן דס"ל דהוי דרב'. ברם ר"ג לא הוזכר בזה כלל אלא גבי ג' ברכות ממש דס"ל דמברך גם על ז' המינים ברהמ"ז וכמו דתנן פ' כיצד מברכין גבי ההיא דאכל ענבים תאנים ורמונים עי"ש.
איברא דחזה הוית למ"ש התוס' שם דל"ז דאית ליה לר"ג מע"ג לכששתה מלא לוגמיו עי"ש מ"מ אכתי ק' דמנ"ל דס"ל דהוי דאו' דילמא מדרב' קאמר. ואבא היום לבאר דעת הפוס' דברכת מע"ג הוי דאו' ובר פלוגתייהו ואם כי הענין אינו שייך כ"כ לעניננו הא מיהא כיון דאתא לידן אמרתי אעלה פה מה שנתחדש לי בהאי ענינא היותי מברר ומלבן דעת הפוס' וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הנה דעת הר"מ ז"ל נר' בהדייא דס"ל דברכת מע"ג אינה אלא דרב' שכ' בפ"ח מה"ב דכל הברכות אם נסתפק בהם אי בירך או"ל בירך לא יברך זולת גבי ברהמ"ז שפ' סופ"ב דאם נסתפק חו"מ וכ"כ כ' בדעתו מרן הק' סי' ר"ט עי"ש. וחזה הוית להל"מ ז"ל שם פ"ח הי"ד דרמי ומק' בד' הר"מ אלו דס"ל דברכת מע"ג הוי דרב' דמה יענה לההיא דר"פ כיצד מברכין דל"ה דמש' בהדייא דמהת"ו הוי שכן אמרו שם אלא דיליף לה מז' המינים ואע"ג דאמרו שם בגמ' אלא סברא הוא מש' דמהא לא מהדר כו' ולכך סבור דכשאמרו בגמ' אלא מז' המינים ר"ל אפי' דתאמר דז' המינים הוי דאו' אבל לפי האמת אינו כן מ"מ ק' דלמ"ד נט"ר אייתר חד הלול לברכה ואע"ג דבגמ' אמרו כו' וא"כ ק' על רבינו שפסק כמ"ד נט"ר איך כ' דכל הברכות הם מדרב' הא בכל ברכה דנטיעה מש' דהוי מהת"ו וצ"ע עכ"ל. והנה למאי דעלה בדעתו ד"ע לצדד דמ"ש אלא דיליף לה מז' המינין לצדדין קתני חזה הוית להגאון תנא דבי חזקיהו זלה"ה בפריו בליקו' לא"ח שהק' כן ות' ככל החזיון הזה. גם ראיתי אחרי רואי להרה"ג מוה"ר ה' משה שפיר ספ'רא רבא דישר"אל חא"ח סי' א' שהאריך גם הוא בזה ויסמוך משה את ידיו דמ"ש ה' לצדד בדרך אפשר הן הן הדברים שניתנו ליאמר בפה מלא ולרווחא דמילתא קא' עי"ש ומן הצד הזה כ' ה' ל לישב נמי ההיא א דנט"ר שהק' הלח"מ ז"ל וז"ל ונלע"ד עפ"י מ"ש דודאי תלמודא יהיב ליה מדיליה דאפי' נעלים עינינו בא' מן הצדדים אכתי לא איפרק מחולשיה. ומזה הצד כי קאמר הש"ס הניחא למ"ד נט"ר לאו למימרא ואליביה ודאי גמרינן ברכה דהא לדידיה נמי איכא למשדי נרגא אלא דלרווחא דמלתא קא"ל דאכתי למאן דהני כרם לאו מלתא פסיקתא היא וזה דאי' בירוש' פ"ק דערלה אמתני' דהעלים והלולבים והגפנים תני ר"י פרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ולא פגים פי' דבשנה הד' אינו רשאי לפדות כו' עד שיגיע לעו' המעשרות וכמ"ש שם ה' שדה יהושע ז"ל פ"ז דפאה גבי מתני' דכרם רבעי אי"ל חומש ואי"ל ביעור דקדריש בירוש' הלולים ל' חילולים כדאיתא בתלמו' דידן אחליה והדר אכליה וכ' ה' שדה יאושע ז"ל ואע"ג דאיכא קרא אחרינא ואיש אחר יחללנו תרוויהו צריכי דאצטריך לדרשת פרי אתה מחלל וא"א מחלל סמדר. ואידך איש אחר יחללנו אעפ"י שאינו בעליו עמו אלמא איכא דרשת אחורי תניינא דפרי אתה מחלל וכמו שכ"פ הר"מ כו' ונשוב לתכלית מבוקשנו דמקום אתנו לו' דאפי' למאן דתני נט"ר לא אייתר קרא לברכה דתרי הלולים דקרינן בהו חלולים תרוויהו מצרך צריכי לגופייהו חדא אחליה והדר אכליה ואידך לפרי אתה מחלל ואי אתה מחלל סמדר וממילא עדין לא שמענו ברכה מגופיה דקרא אלא דהש"ס הרחיב לו את הדרך לו' הניחא דאלו לקושטא דמלתא אפי' למ"ד נט"ר קשיא א"ד ז"ל:
וכשאני לעצמי מה אענה ומה אומר דדבריו אלו נפלאו ממני ולא ירדתי לסו"ד ד"ע חדא דא"כ דמקום אתנו למדחייה דקרא דהלולים אצטריך לגופייהו א"כ אדפריך בגמ' למ"ד נטע דהתינח כל מידי דבר נטיעה דלאו נטיעה כגון בשר ודגים כו' מנין דמשמע מיהא דלכל מידי דבר נטיעה ילפותא גמורה היא תיקשי ליה אעיק' דגם לזה ליכא שום ילפותא דאצטריך לגופיה הא למגמר דחדא אחליה והדר אכליה ואידך פרי אתה פודה כו' ותו אף דיה דיהיבנא ליה כל דיליה קל"ט דהך דרשא דפרי אתיפ איננה אלא מיתורא דגופיה דקרא דקאמר כל פריו ק' הלולים דלמאי אצטריך תו האי קרא דאי לדרשת אחליה והדר אכליה הא נפקא מאיש אחר יחללנו וניחא לן דאצטריך האי ק' לדרשת פרי אח"פ ואי את"פ סמדר וזהו דקא' כל פריו ק' הלולים פרי דוקא והשתא אף דקרא לא הוה אמר אלא כל פריו ק' הלול הוה דרשינן תרויהו דהלול אתא לאחליה והדר אכליה והיינו דהלול הוא לח'לול א"ן אצטריך לפרי אתה מחלל כו' והיינו מכל פריו דוקא פרי וכו' ולא ילפינן הך ילפותא מיתרון דקרא ועל השנ'ות לישנא דהלולים וכדתרגמה הרב ז"ל דליתא וא"כ עדיין איכא למימר דלמ"ד נטע איתר חד הלול לברכה וקו' הלח"מ ז"ל במקו' עומדת וכעת ד' הרה"ג מ"מ ז"ל לא ירדתי לעומקם וכעת צ"ע ועיין ג"כ לרע"ב ז"ל פרק דערלה על מתני' הלזו דהעלים והסמדר פטו' מנט"ר וז"ל דיהיה כל פריו כו' כתיב והני לאו פרי נינהו עי"ש ודוק. ולעיקר קו' הלח"מ ז"ל עהס"ר דנר' דאשתמיטתיה ד' התוס' שם ד"ה אלא סברא הוא וק' דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא הוא והגמ' היה סבור מתחי' דלימוד גמור הוא עכ"ל וכ"כ כ' הרשב"א וז"ל אלא סברא הוא כו' כלו' בכלהו בין במידי דבר נטיעה בין במידי דלא ב"כ ובין למאן דתני נט"ר ובין למאן דתני כרם רבעי מסברא בעלמא הוא וקרא אסמכ' בעלמא עכ"ל. וא"כ היא גופה אפ"ל בכונת הר"מ ז"ל וכמ"ש באופן דנמצ"ל בדעת הר"מ ז"ל דמע"ג איכא אלא דרבנן וכ"ן דעת ר"י שכתבו תלמידיו בשמו סו"פ כיצ"ת וז"ל ונר' למורי הרב נר"ו דברכת מע"ג אינה אלא דרבנן ומביא ראיה מדאמרינן שאם בירך על התמרים ברכת הזן נמי יצא אלא ודאי אינה אלא דרב' ולפיכך אם אמר במקומה ברכת הזן כיון שהזכיר בה"מ יצא ויש שהיו דוחין ואו' כי מ"ש יצא ר"ל שאי"ץ לו' על העץ ועל פרה"ע שהיא כנגד הברכה ראשונה וכיון שאמר ברכת הזן נמי יצא מזה אבל צ"ל ארץ טובה ורחבה ואילך מפני שצ"ל מעין ב' הברכות ואין זה מתקבל דל' יצא לגמרי משמע ע"כ ומזה נר' דס"ל כדעת רבם:
איברא דמידי עוברי בל' תלמידי הר' ז"ל הללו נתקשיתי בהם טובא במה שכ' ואין זה מתקבל דל' יצא לגמרי מש' דהרי בהדייא אמרו פ' כיצ"מ בנימין רעיא כריך רפתא ואמר בריך מאריה דהאי פיתא ואמר רב יצא ופריך והא אמרינן כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ומשני דאמר בריך רחמנא ופריך עוד והא ג' ברכות בעינן ומשני מאי יצא דקא' רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה ע"כ והשתא אם איתא זל' יצא לגמרי מש' א"כ היכי קאמר מאי יצא דקא' רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה ואיך אפ"ל הכי הרי ל' יצא לגמרי מש' אף ידי ג' ברכות ובהיותי משתומם ע"ז עלה בדעתי דעת הדיוט לישב לזה דמ"ש בגמ' מאי יצא דקא' רב יצא ידי ברכה ראשונה הכונה דקבלה בידם דכי אתמר הכי אתמר אמ"ר יצא ידי ברכה ראשו' ואף שלע"ד דחיקא לי מלתא טובא למימר הכי מ"מ ניתן ליאמר בדעת תהר"י ושוב נתישבתי בדבר וראיתי דניתן ליאמר בכונת הש"ס הכי דקא' מאי יצא דקא' רב נמי כו' די"ל תיבת נמי מגומגמת היא הרבה ומש' דאמאי דאתמר אעיק' קאי הלא זה הדבר דתחי' קאמ' בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מאריה דהאי פתא ופריך והא צריך הזכרת השם ומשני דקא' בריך רחמנא דהזכיר שמיה דקב"ה והדר פריך תו דהא בעינן ג' ברכות ומשני מאי יצא דקא' רב נמי יצא כו' כלו' כמו דמשנינן בההיא קמייתא דלא אמר בריך מאריה כמו שהוזכר בש"ס אלא בריך רחמ' אמר כ"כ הכא נמי יצא דאמרי' משמיה דרב לא יצא בלבד קא' דמש' לגמרי אלא יצא י"ב ראשו' קאמ' ועם כי יד הדוחה נטויה מ"מ כבר מלתי אמורה דניתן ליאמר בדעת תהר"י וחלילה מלדבר עליהם דאשתמיט מיניהו סוג' ערוכה. איך שיהיה הלה נתבאר דדעת ר"י ותלמידוהי דברכת מע"ג אינה אלא מדרב':
איברא דחזה הוית שם ר"פ כיצ"מ שכתבו וז"ל ק' הלולים לה' מלמד שטעון ברכה כו' ואי"ז אלא אסמכתא דודאי מהת"ו אפי' ז' המינים שטעו' ברכה לאחריהם מהת"ו אינם טעו' ברכה לפניהם אלא מדרבנ' עכ"ל מבו' יוצא מדבריהם אלו דס"ל דברכת ז' המינים מיהא מהת"ו הוי וזה סותר למ"ש סו"פ כיצד. וכבר ראיתי להתייר הגדו' ה' משאת משה ז"ל שם שכ' דבאמת דבריו צל"ת וכ"כ יש לתמוה עו' עליו ממ"ש שם פ' ג' שאכלו שכ' גבי שבולים שחרכן או הקמח שלהם עצמו מה יברך אם יברך על האדמה ועל פרהא"ד כמו שמברך על העץ ועל פרה"ע וכ' דזה אינו נר' שלא מצינו שהוזכר נוסח זה בתלמוד. ואם נאמר שלא נברך לא יתכן שהחטה מז' המינין צריכה לאחריהם מהת"ו והיאך אך יפטר עצמו מחייוב התו' עכ"ל נראין הדברים דס"ל בהדייא דב' שבעת המינים צריכה לאחריהם מה"ת הפך מ"ש סוף פרקא. ואולם כשאני לעצמי קטן המוטל בהרי'סה לק"מ דמ"ש דברכת ז' המינים אין הכונה ע"כ ז' המינים אלא כונתי למינים הטעו' ברכה לאחריהם מה"ת והיינו ה' מיני דגן דוקא וז' המינים לא"ד וזיכני ה' דראיתי לה' חי' אנשי שם אשר בסביבות הרי"ף ר"פ כיצ"מ שכ' וז"ל אפי' ז' המינים כו' ל"ד ז' המינים דאין לנו ברכה מה"ת אלא על הלחם וכ"כ המפרש הזה עצמו למטה בשם ר"י עכ"ל הרי שכ' כמ"ש אני עני וז' המינין דנקט ל"ד והיא גופה הוה קל"ט ע"ד מרן הק' זלה"ה בכ'סף נבחר לשון צדיק מדב'רת גדו'לות על מ"ש הר"מ וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל כו' כ' הוא וז"ל בר"פ כיצ"ע אמרינן דילפינן ברכה לאחריהם מז' המינין ודחי התם בגמ' ואסיקנא אלא סברא הוא ואיכא למידק שרבי' כ' מ"ע מה"ת לברך אחר אכי' מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן היין ומן המלח וכדתנן פ' בכל מערבין וא"כ היכי קא' בתר הכי דמד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וי"ל כיון דקרא ואכלת ושבעה וברכת דכתי' בתר קרא דארץ חטה ושעורה כו' איכא לן למימר דלא חייבה תו' לברך אנא על ז' המינים הכתו' באותו פסוק וכמ"ש הסמ"ג ולפי"ז מש"ר דמהת"ו לברך אחר אכי' מזון אחר אכי' ז' המינים קא' ומיהו ק' דא"כ היל"ל דכתי' ואכלת ושבעת וברכת ולכן נ"ל לו' דרבי' דייק כו' ואכלת ושו"ב ומשמע ליה דה' מיני דגן קאמר דוקא ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן עכ"ל:
ולכאורה דברים הללו הם תמוהים טובא דהרי דעת הר"מ דעל שאר מינין חוץ מן הלחם ברכתן אינן אלא דרבנן וכמו שביארנו לעיל וכ"כ איהו גופיה בכמה דוכתי וא"כ היכי קא' דס"ל להר"מ דכיון דקרא וברכת אחר ז' המינים כתיב א"כ איכא לן למימר דלא חייבה תו' לברך אלא על ז' מינין כו' דהרי ז' המינין גופייהו דכל שאר מינין ח ץ מן הלא' דרבנן נינהו ואיך כ' תו דכן דעת בה"ג דהרי דעת שפתיו ברור מללו דברכת מע"ג דאו' ואלו דעת הר"מ איפכא שמענו וכמ"ש ואף שה' כ"מ ז"ל חזר בו היינו מטעם אחו'רי תנינא. ואולם עפ"י כל הדברים הללו הנאמרים באמת אפ' לישב נמי ד' מר"ן ז"ל דמאי דנקט דהכונה דס"ל להר"מ דכיון דכתיב ואכלת ושו"ב בתר ארץ חטה ושעורה דחייב על ז' המינים ל"ד ז' המינין אלא כונת מרן היינו לאפוקי שלא יתחייב גם על שאר דברים חוץ משאר מינין לזה קא' דמשמע ליה דכיון דכתי' בתר ארץ חטו"ש כו' הכונה דוקא ז' המינין ולא שאר מינין נמי ואה"ן דאף ז' המינין ל"ד דאתא ארץ ופסקיה למימר דדוקא על הלחם הוא דחייב לברך מה"ת ואשארא אינו אלא דרבנן ומה שהביא ד' ה' בה"ג ז"ל היינו כמ"ש דקרא וברכת כו' לא קאי אלא אז' מינים ולא אשאר מינין. ואה"ן דגם על ז' המינין לא"ד זה נר' לישב קצת דעת מרן וכמ"ש בכונת תר"י. איך שיהיה הנה שפתינו אתנו דדעת ר"י ז"ל דברכת מע"ג היא דרב' ומ"ש פ' כיצ"מ ל"ד וכן ההיא דשבוליה שחרכן שכ' דהחטה מז' המינים הצריכים ברכה הכונה דבק' דז' המינים הוי חטה בכלל ובתר הכי כתי' וברכת דחייובו מה"ת ואין הכונה דעל כל ז' המינים חיובן מה"ת אלא על הלחם שהוא מהחטה ושעורה המוזכרים בק' דז' המינים ועיין למרן ב"י סי' קפ"ד מה שכ' ע"ד הרא"ש גבי הא דשכח יחזור למקומו ויברך כו' עי"ש ותמצא סעד לדברינו אלה. ועיין בס' יעיר אזן מער' הב' או' ך' מה שישב ועהס"ר אשתמיטתיה ה ד' ר"י הללו דהוי הפך חי' ה' ז"ל וצ"ע. ואולם דעת הרא"ש ז"ל נר' בהדייא דס"ל דהוי דאורייתא כמ"ש פ' כיצ"מ וז"ל ויש להסתפק בברכץ בנ"ר אי צריכא שיעור או"ל דדלמא דוקא ב' מע"ג דכתי' ואכלת ושבעת וברכת הוא דבעי' שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בנ"ר לא בעי שיעור א"ד לא נתקנה בנ"ר שהיא מדרב' אלא דומייא דברכה א' מע"ג שהיא דאו' עכ"ל הרי בהדייא דס"ל דב' מע"ג דאו' הוי זה חזה הוית לגדול אדוננו ורב ה' משאת משה ז"ל זאת שם שכ' דמד' הרא"ש ז"ל שב' פ' כיצד דאיכא לספוקי גבי ברכת בנ"ר מתו"ד שם מוכח דב' מע"ג הוי דאור' וכ"כ מרן בשמו אף כי אני בעניותי יש לי קצת מן גמגום בזה שהרי כ' הרא"ש בריש פרקין עמ"ש דברכה כחי' בתו' מק' דהלולים כ' הוא ז"ל ומסקינן דמסברא בעלמא ידעינן דאסור ליהנות מהעוה"ז בל"ב וק' אסמכ' בעלמא דעיק' קרא לנט"ר דבעי חילול ופליגי כו' וקי"ל כמ"ד ברם כו' עכ"ל נראין הדברים דלא למדנו ברכה מהת"ו אלא מהסברא ואם איתא הא ק' צוח ואכלת ושו"ב והיכי תלינן ליה מסברא גם באותו פרק כ' גבי האוכל אורז כעין דייסא דמב' במ"מ ואחריו בנ"ר דלא נתקנה ברכת מע"ג אלא על ז' המינין מראין הדברים דברכת מע"ג לאו דאורייתא היא דאל"כ לא חייבה תו' מבעי ליה מאי לא נתקנה דקאמר אלא ע"כ כדכתיבנא ומיהו הן האדם הגדול מרן ז"ל סגר לנו את הדלת וקסבר דהרא"ש הכי ס"ל ואנן מה נענה אבתריה כי הוא אמר דהרא"ש הכי ס"ל דהויא דאורייתא וה"ן נס"תר מחמתו ומבטלנא דעתאי מקמיה עכ"ל:
ואנכי הרואה הני מילי דכ' לה ה' ז"ל ג' המה נפלאו ממני ולא ירדתי לסו"ד ד"ע ראשון לצי'ון במ"ש דיש לגמגם מד' הרא"ש ר"פ כיצ"מ דמשם נראין הד' דהוי מדרבנן וא"א הא קרא צוח ואכלת ושו"ב. וכשאני לעצמי חזה הוית דלא כן ידמה כונת הרא"ש ז"ל כמ"ש מני"ר ז"ל דאיהו לא קאי אלא על שאר ברכות הנהנין ולא על ב' מע"ג דהרי דרשת הש"ס דבעו למילף מק' דהלולים אינו אלא לשאר ברכות הנהנין וכמו דקא' הש"ס בת"ה אלא דיליף לה מז' המינין עי"ש הרי בהדייא דמאי דס"ד דהש"ס הא למגמר מק' דהלולים אינו אלא לשאר ברכות הנהנין ועלה כ' הרא"ש ז"ל ומסקינן דמסברא ידעינן כו' וק' אסמכ' בעלמא דעיק' ק' אתא לו' דכל דבר הטעון שירה כו' וקי"ל כמ"ד כרם כו' ברם לגבי ברכת ז' המינין לא קאי ה' ז"ל ולא דבר בזה כלום וליכא שום הוכחה בד' אלו די"ל דס"ל דהוי דאו' וכמ"ש לקמן גבי ברכת בנ"ר כו' וילמד סתום מן המפו' והיכן מצא ה' ז"ל דס"ל דלברכת מע"ג הוי דרבנן כי היכי דליצוח עליו ק' דאכלת ושבעת ותו דעדין לחלוחית הדיו קימת במאי דאתא ואייתי בידיה ל' ר"י ר"פ כיצ"מ שכ' וז"ל ק' הלולים לה' מלמד שטעון ב' כו' ואין זה אלא אסמכתא דודאי מה"ת אפי' ז' המינים שטעו' ברכה לאחריהם אינם טעו' ב' לפניהם אלא מדרב' וה' תמה עליו דזה הוי הפך מ"ש סו"פ מתבאר מד' אלו דס"ל דק' דהלולים דדרשינן מינייהו ב' ברכות כ' דאינו אלא אסמכתא וסמוך ונר' קאמר דז' המינין הוי מדאו' לאחריהם ע"ש והיינו כדכתיבנא. גם מאי דדייק ה' ז"ל מלישנא דהרא"ש דקא' לא נתקנה כו' דנראין הדברים דמדרב' קאמר דאל"כ לא חייבה תו' מבע"ל עהס"ר אין מכאן שום ראיה כלפי לייא דהגם דנימא דב' מע"ג הוי דאו' הא מיהא המטבע נסח הלשון והמליצה אינו אלא תקנת רבנן א"כ אמטו להכי כ' הרא"ש ז"ל לא נתקנה וא"ן י"ל דאין כונת לא נתקנה כמו דס"ד דה' ז"ל דהיינו מדרב' אלא לא נתקנה מדאו' קא' וכמ"ש בסוכה דמ"ט ר"י הוא דקאמ' הוא סבר מדרד' קאמר ולא היא מדאו' קא' והא התקין קאמר מאי התקין דרש והתקין דנר' בהדייא דל' נתקן שייך לו' גם על ד"ת ועיין בס' סמיכה לחיים ד"ב שכ' דיש לדחות דל' נתקנה שי"ל גם על ד"ת דר"ל נתקנה מה"ת דהכי מש' ל' נתקנה ולא קאמ' תקנוה אלא דשם לא ניח"ל למימר הכי דקאי על בר' ס"ת ושם כ' הפוס' וז"ל וצריך לחזור ולברך על קריאתו בצבור שנתקנה שם ברכה לפניהם כמו שנתקנה ברכה לאחריה והרי כבר ידוע דלכ"ע ב' התורה לאחריה מדרב' עי"ש. וגם מ"ש בד"ג עיב בתו"ד וז"ל דנ"ל ברור דאין כ"כ הכרח במ"ש ל' נתקנה דהוי מדרב' דר"ל שאפי' שעיקר ברכות הוא מה"ת מ"מ איכא תק' חכמים במה שתקנו בנסחתם ולאו' בקס"ת בצבור כו' וכמו שבלא"ה מוכרחים אנו לו דהרי אמרינן דאנשי כנה"ג תקנו ברכות כו' וכן ראיתי שכ"כ להדיא הרשב"א בת' ח"ד סי' רצ"ה שכ' דברה"מ לאחריה הוי מהת"ו וברכהת"ו לפניה הוי מה"ת כ' דנוסח של ברכות הוי מתקנת אנשי כנה"ג עי"ש א"ד נר"ו.
הרי בהדייא כמ"ש אני עני בעניו בדעת הרא"ש וא"כ גם ל' הרא"ש הלזו אין שום הוכחה בדבריו דמדרב' קאמר די"ל דכונתו דמדאו' חייב וז"ב ואביא את השלישית במ"ש דהן האדם הגדול מרן ז"ל סגר לנו את הדלת וקסבר דהרא"ש הכי ס"ל ואנן מה נענה אבתריה כי הוא אמר דהרא"ש הכי ס"ל כו'. גם בזה לא ירדתי לסו"ד דמלבד דכפי המתבאר אין נסתר מנגד עיניו וכמ"ש עוד בה קל"ט ע"ד אלו במ"ש דמרן אמר דהרא"ש הכי ס"ל ואנן מה נענה אבתריה כו' דבהדייא בא הדבר מפו' יוצא מפי הרא"ש דהויא דאו' וכמו שהבאנו לשונו לעיל וגם הרב ז"ל גופיה הביא ל' הרא"ש לקמן ע"ש. ואיך כ' דמרן מהריק"א סגר לנו את הדלת כי הוא אמר דהרא"ש הכי ס"ל וליתא ולא מפיו אנו חיים ולמרן ז"ל נמי יש לדקדק קצת שכ' משמע כו' ושו"ר שכבר תפסו עליו בזה ה' מעד"מ ז"ל ע"ש ובאמת דכל ד' ה' משאת משה ז"ל בפרט זה מתחלתם וע"ס נפלאו ממני וצל"ת:
איך שיהיה למאי דאתאן עלה מבואר יוצא דדעת הרא"ש הוא דס"ל בהדייא דברכת מע"ג דאו' הויא וכ"ן דעת בנו רהט"ו ז"ל סי' ר"ט ע"ש וכ"פ ה' בה"ג ז"ל ע"ש ומה שתמה מרן ב"י על רהט"ו ז"ל סהדי במרומים שתכף תי' דברי רהט"ו ז"ל בדרך פשוט והן עתה ראיתי לה' מ"מ ז"ל שם שקדמני חדאי נפשאי ודעת מרן מוהריק"א ז"ל נר' דס"ל כדעת הר"מ ז"ל שכ' דאם נסתפק לו בשאר הברכות חוץ מן הלחם אינו חוזר ומברך כדעת הר"מ ז"ל כללא דמלתא דדעת הר"מ ור"י ותלמידיו והסמ"ג ומרן מוהריק"א כולהו ס"ל דב' מע"ג אינו אלא דרבנן ודעת הרשב"א והרא"ש ובה"ג ורהט"ו דהוי דאו' ואינו אלא מחלו' שקול בין הפוס' ואם נסתפק לו אם בירך מע"ג אי צריך לחזור בפלוגתא מתניא דלדעת הר"מ ור"י וסמ"ג ומרן אינו חוזר ולדעת שאר המפ' חוזר. ואת זה תמהני דרך אגב על מוהרש"ח ז"ל בס' בני שמואל סי' מ"ב שכ' דכלהו רבוותא סברי דב' מע"ג הוי דאו' ולא מצינו חו' ע"ז כ"א הסמ"ג והר"מ ז"ל ותמהני דהא גם ר"י הכי ס"ל וכמ"ש תלמידיו בשמו סו"פ כיצ"מ בהדייא וכן הסכימו תלמידיו ומ"ש דדעת ר"י דס"ל דמדאו' חייב מהס"ר ליתא ולא נאמרו ד' הללו כ"א מתלמידיו ולאו תו' דיליה היא וכונתם היינו כמ"ש לעיל דמדרב' דוקא מחייב ולענין דינא כ' מוהרש"ח שם דנ"ל דראוי לפסוק דהוי דאו' וא"כ נקטי' דב' מע"ג וברהמ"ז דאו' נינהו וכל דבר דפלוגתא דרבוואתא שיבא בהן אי צריך לאומרם אי לא דיינינן בהו להחמיר וצריך לאומ' עכ"ל. וכ"כ חזה הוית לה' מ"מ ז"ל שם שכ' דראוי לפסו' כמ"ד דהוי דאו' וס"ד לחו' וחיליה מד' מוהרש"ח הללו וחזה הוית ד' אגב להר' שם שכ' דד' מוהרש"ח ז"ל לא יכולתי להולמן דמאי דקס' ה' ז"ל לו' דכל דאפליגו רבוואתא דינא הוא דניזיל לחומ' לחזו' ולברך. ת'ם אני לא אדע היכי הוי ספיקא דאו' לחייוב דליבריך אדרבא זיל לאידך גיסא דכיון דאיכא מ"ד דהויא מדרב' דינא הוא לאקולי בה לבלתי יחטא ואשם בלאו דלא תשא. ותו דכפי"ד תיק' ליה ספי' העומר דאיכא מרבוואתא דס"ל דבזה"ז הוי דאו' ולדעת שאר דרבוואתא אינו אלא דרב' ועכ"ז קי"ל דהיכא דמספ"ל אינו חו"מ וכמ"ש מרן סי' קפ"ט וז"ל ולפי מ"ש דרוב המפ' מסכימים דספי' העו' בזה"ז א אינו אלא דרבנן הו"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ולפי"ד מוהרש"ח איפכא הו"לל א"ד ז"ל ומרוב קיצורי אנא דאמרי יהל'מהו צדיק דהרי דעת מרן מבו' בהדייא דכונתו משום דרוב המפ' מסכימים דאינו אלא דרב' וא"כ נמצא דכבר איפסיקא הלכתא כמ"ד דהוי מדרב' והו"ל ספיקא במידי דרב'. והיא גופה כונת מוהרש"א דראוי לפסוק כמ"ד דאורייתא דהסמ"ג והר"מ הוו להו יחידים לגבי שאר רבוואתא וא"כ כיון דראוי לפסוק דהוי דאו' משום דרוב הפוס' אומרים דהוי דאו' הו"ל ספיקא במידי דאורייתא ולית הלכתא כוותיהו. איברא דהן הן הדברים שנשמר המ"מ ז"ל שכתב לעיל מזה וז"ל ובאמת דאין מקום לחלק בזה בין היכא דהחולקים מרובים או מועטים דדא ודא חד שיעורא נינהו וכו' עכ"ל. ואחד הרואה דיש להשיב גם בזה תשו' נצחת דאם הדבר כן דהיכא דאיכא פלוג' דרבוותא נקיטינן להקל א"כ למ"ל למרן לומר דרוב המפ' מסכימים דמש' דאי לא הוו רוב המפ' הו"א דהוי דאורייתא וכפי"ד הכי הו"לל דכיון דאיכא דאמרי דספירה בזה"ז דרבנן ולמ"ל למימר רוב המפ' דנראין הדברים דכיון דרובם ככולם הסכימו דספירה בזה"ז דרב' משו"ה דוקא נקיטינן להקל אלא ודאי דד' ה' ליתא לע"ד אלא כיון דיש חולקים רבים ואומרים דב' מע"ג דאו' חוזר ומברך והו"ל ספיקא בדאו' ולחומרא. גם חזה הוית תו לה' מ"מ ז"ל שם שעלה לחלק מה שהק' מוהרש"ח ע"ד מוהריק"א גבי ספי' העו' דטעמא דלא מברך היינו משום דהוי ס' בדרב' ותהי עלה דאפי' ליהוי ס' בדאו' לא היה ראוי לחזו' ולברך כמ"ש ה' ביתה יוסף סי' כ"ח ובס"ה וכ"כ שם סי' רצ"ה לענין מילה כ' המ"מ ז"ל דאי מהא לא תברא ע"ד מרן דחי' יש בין היכא שמסופק אעיק' אם מצוה אם אין דהיכא דמסופק אעיק' אי חייב באותה מצוה כי הדר עביד לה מפני הספק אינו חו"מ כיון דעיקר עשיתה מפני הס' והיינו ההיא דסי' כ"ח ורסי' רצ"ה דעיקר הכיסוי והטפת דמים אינו אלא מפני הס' שמח כשירה לה או טריפה או שמא ערלה כבושה יש כאן אכן היכא דמחוייב ודאי לעשות המצוה אלא שאין ידיעתו מכרעת אם יצא כבר י"ח או לא אינו נפטר עד שיחזור ויעשנה כראוי. ושו"כ דאחר החיפוש ראה להכנה"ג סי' ס"ז שחי' כחי' זה על מ"ש מרן ע"ד הרמב"ם שדעתו כדעת תר"י שכל דבר שהוא ס' של תורה מברכין עליו דכפי מה שביאר ה' המגיד בדעת רבינו דבכל המצות אין מברכין עליו אם נסתפק לו אם עשאה או לא אלא יעשנה דוקא ולא יברך וכ"כ בטומטום ואנדרו' אי"נ. גם בפ"ג דמילה כ' בנולד מהול ואנדרו' אי"מ עליו וא"כ איך כ' שדעתו כדעת תהר"י וע"ז עלה לחלק ה' ז"ל דגבי טומטום ונולד מהול שיש ס' אי גברא ב"ח או"ל ס"ל דלא יברך. ברם אם הוא מסופק אם יצא כבר י"ח או"ל כשחוזר לעשות המצוה חוזר ומברך: וכשאני לעצמי תמהני טובא עליו דלא ידענא מה תקן בזה לישב כונת מרן שכ' וכ"ן דעת תהר"י כו' דעדין ק"ט דהרי ר"י כ' וז"ל ס' קרא ק"ש ס' לא קרא חוזר וקורא אותה בברכותיה דכל דבר שהוא ס' של תורה מברכין עליו וראיה לפי מאי דאמרינן דאי"ע על הדמאי מפני שהוא ס' של דבריהם דמש' דאי הוה ס' של תו' מברכין עליו ע"כ. הרי דמש' ליה לר"י דאין חי' להיכא דגברא ב"ח ואח"כ נסתפק לו להיכא דיש ס' אעיק' אי גברא ב"ח הוא או לא שכ' גבי דמאי דאי"מ משום דהוא ס' דרבנן דמש' דאם הדמאי היה ס' תורה מברכין. ואיך היו מברכין הרי התם הוא ס' אי גברא ב"ח להוציא מ' מזה וצריך להפריש מפני שהוא ס' דומייא דנולד מהול שכתבו דהוי ס' אי גברא ב"ח שמא ערלה כבושה יש כאן או שמא נולד מהול ממש וכ"כ הכא שמא כבר הופרש מעשר ואי"ח להפריש או שמא לא הופרש וצריך להפריש וא"כ נמצא דהוי ס' אי גברא ב"ח ואפי"ה כ' דאי הוה ש"ת מברך הפך חי' הרב ז"ל וא"כ איך כ' מרן אצל ד' הר"מ וכ"ן דעת ר"י ומה תיקן הכנה"ג בזה וגם על ה' מ"מ ז"ל ק' דחי' חי' זה בדעת מרן ועהס"ר ליתא וכמ"ש דמד' מרן מוכח לה להיפך מדהשוה ס' הר"מ לס' ר"י ועיין בס' קול בן לוי שכ' דאין חי' בספק חייוב לס' פיטור וכי היכי דבס' פיטור חוזר ומברך ה"ה בס' חיוב דחו"מ והביא ראיה ממ"ש ר"י בברכת כסוי כוי דמברך וראיה לדבר מדמאי מפני שהוא ס' של דבריהם הא דאו' מברכינן והשתא א"א דחי' יש בין ס' פיטור לס' חייוב מאי ראיה מייתי מס' פיטור הא דמאי ס' פיטור הוא וכוי ס' חייוב הוא א"ו אין חי' בין ס' חייוב לס"פ עכ"ל כפי הרשום בזכרוני ולכאו' ד' תמוהים הם טובא לענ"ד במאי דכ' דדמאי ס' פיטור הוא דהרי פשי' דס' חייוב הוא דשמא כבר הופרש וא"כ הוא פטור או שמא לא הופרש וצריך להפריש דומייא דכוי דשמא מין חיה הוא וא"כ איכא חיובא לכסות או שמא מין בהמה הוא ופטור. וכן נולד מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית שמא ערלה כבושה יש כאן ובר חיובא הוא לקיים מצות מילה או שמא כבר הוא מהול ולאו ב"ח הוא. וא"כ אין מד' ר"י אלו שום ראיה כלפי לייא וטפי הו"ל לאתויי ההיא דפ' מי שמתו שזכרנו לעיל. עוד חזיתיה לה' מ"מ ז"ל שכ' דלפום ריהטא איכא תו לאקשויי ע"ד ה' מדין פת הבאה בכיסנין דנחלקו בו רבוואתא דלדעת ר"ח והרשב"א והריב"ה ושאר מפרשים היינו אותן העשויים כמין כיסים שממלאין אותם בצוקא"ר וחבלים ובטנין ושקדים ולדעת הר"מ ז"ל למטה מזה כל הנילושין במי פירות והבלים ואפאם כמין פת ההוא יקרא פת הבב"כ. ולדעת ר' האי גאון פת הבב"כ היינו כעכין יבשים ואפי' מחוסרי תבלין הנקראים ביסקוגוס ומרן מוהריק"א אחר שהביא דעת כלהו רבוואתא סיים עלה דלענין דינא נקיטינן כד' כולם להקל כיון דהוי מידי דרב' ואפי' כעכין יבשים מברך עליהם במ"מ ואחריו מעי"ג ולא המוציא וג' ברכות אא"כ קבע עלייהו סעודה כנודע. והשתא אם איתא להא דמוהרש"א דהיכא דאיפליגו רבוואתא למר מדאו' ולמר מדרב' נקטינן לחי' ומברכין א"כ הך דקמן נמי דכוותא היא וס' בדאו' חשיבא שהרי לדעת ר"ח ודעמייהו כל אשר איננו מאותו הסוג פת יקרא וברכתו מה"ת ג' ברכות והיכי פסיק ותני דאמטול דמידי דרב' הוי מנקט לקולא עדיף הרי לפי"ד מוהרש"ח ספיקן לחימ' בעי למיהוי אלא ע"כ דליתא להך כללא א"ד ז"ל:
ולכאורה היה מקום להק' ע"ד ה' מ"מ הללו דקא קארי ליה ספיקא דאורייתא דהרי לדעת רוב הפוס' דאין עליו חיוב מה"ת אלא באכל כדי שביעה כנודע א"כ מ"ש מרן ז"ל דאזלינן לקולא היינו בדלא אכל כדי שביעה שלא קבע סעודתו עליו דבהא דרבנן הוי אמטו"ל כ' מרן ז"ל דס' דרבנן הוי. ואולם במעט ההתבוננות חזה הוית דלק"מ דהרי רהט"ו ז"ל והר"מ וכל הפוס' פסקו דאם קבע סעודתו ושבע כשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע כדרך האסטניס דאי"מ המוציא וג' ברכות. והשתא כיון דשבע וחייב מה"ת לברך א"כ הו"ל ס' במידי דאו' ולחומ' א"ו דאזלינן לקולא ועיין להרדב"ז ח"ה הנ"מ סי' ש"א רכ"ד דפשי"ל בהדייא שאם אכל שיעור שאחרים אינם שובעים כגון חולה וזקן או שאכל תחי' חייב לברך דושבעת וברכת כתיב והרי כבר שבע א"כ מבו' יוצא בהדייא דבאכל שיעור שאין דרך בנ"א לקבוע עליו ולשבוע כיון דהוא שבע חייב לברך מהת"ו וא"כ לדעת הסוב' דכל אשר איננו מאותו הסוג'פת יקרא א"כ כיון שכבר. שבע הוא למה נקל שלא לברך ג' ברכות כדין פת הבאה בכיסנין דהרי מן הראוי הוא לברך ג"ב דס' דאו' הוי ועיין למ"ז ה' שני אליהו זלה"ה על הא'רץ הטובה מער' בי"ת אות י"א מה שנסתפק שם ומאי דמספק"ל למני"ר ז"ל פשי"ל להרדב"ז ז"ל בסי' שזכרנו ודוק. וסהדי במרומים שאחרי כתבי כ"ז חזה הוית לגדול אדוננו ורב בס' קול אליהו חא"ח סי' ו' בשתי'ם ועל'תה לו שתפס על ה' מ"א מההיא קמיית אע"ש גם מהא דכתיבנא וז"ל גם במה שתפס עליו מדין פת הבב"כ לא ירדתי לסו"ד ד"ע דבאמת מידי דרבנן הוא בלי ספק דאפי' למ"ד דכל שהוא למטה מזה הוי פת גמור אין עליו חייוב ברה"מ מדאו' אלא באכל כדי שביעה ומה שפס' מרן ז"ל בכולן להקל היינו אם לא אכל כדי שביעה דחייוב ברכה אחרונה הויא מדרב' אליבא דכ"ע דאלו באכל כדי שביעה הרי פסק אם קבע סעו' עליו מברך המוציא וג"ב. באופן כי ד' ה' אבא מארי ז"ל נפל"מ עכ"ל: וכשאני לעצמי אחרי כיו"ק אדרבה דבריו נפלאו ממני דהרו' יר' לרהט"ו שכ' דאם קבע סעו' על פת הבב"כ שיעור שאין דרך בנ"א רגילים לקבוע עליו מברך מע"ג דוקא וכפי האמור הרי כשאכל כדי שביעה פשי' שהוא חייב מהת"ו וא"כ מן הראוי היה לו' דהו"ל ספיקא במידי דאו' א"ו מחוורתא דלא כהר' מוהרש"ח זה נ"ל פשוט כונת המ"מ ז"ל וד' ת' קו"א ז"ל צע"ר לי טובא וכ"כ חזה היית בס' אהלי יצחק לה' יצחק הכהן חסיד ז"ל בחי' להר"מ ה' ברכו' ד"א שתמה כן על המ"מ וגם על ה' גנת ורדים חא"ח סי' א' כלל כ"ד תמה כן עליו. ה' פרח שושן כלל א' סי' ג' וגם מוהרד"ף בס' מכתם לדוד א"ח סי' א' ד"ח תמה על ה' מ"מ ז"ל. ובאמת דלע"ד נר' הדבר פלא ולא ירדתי לסו"ד ד"ע דמה יענו שפתי צדיקים להא דפס' מרן ז"ל דאם קבע סעו' על פת הבב"כ ושבע ממנו שהוא איסטניס בשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע עליו שהוא פחות מג' ביצים למ"ד שזהו שיעור קביעות או פחות מד' ביצים כמו שיעוין בד' הפוס' דאי אזלינן לחומ' דפת גמור הוי ברכתו מה"ת והו"ל למימר דליברך עליה ג' ברכות ואין להתעקש ולו' דבקבע סעו' כשיעו' שאין דרך בנ"א לקבוע עליו מסתמא לא שבע דהא משכחת לה באדם איסטניס שאכילתו מועטת ובשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע עליו מושב"ע ועו'מד הוא וכה"ג נקטו לה הפוס' דבקבע סעודתו היינו שיעור שביעה וכמ"ש ה' באר מים חיים ז"ל בגירסא דינקו' וז"ל הצ"ל וא"כ בנדון ה' המחבר דמיירי שלא קבע סעו' על הכיסנין דאלו קבע סעו' לית דין ולית דיין דצריך לברך מס' דס' דאו' לחומ' עכ"ל. הרי בהדייא דמפשט פשי"ל לה' ז"ל דבקבע סעו' היינו שביעה גמורה וחייב מה"ת לברך ובאמת דדינא קא משתעי על הרה"ג מש"ה שפיר ספרא רבא דישר"אל ואין להק' עליו ככל מה שהקשינו דאדרבא ראיה לדברינו דלא תהי עלה מרישא אלא מסיפא והיינו כמ"ש דשניא ההיא דתהי על מוהרש"ח כיון דבדקבע סעו' מסתמא מוש'בעים ועומ'דים ואינם גומרים מלאכול אא"כ נתמלאה כריסם. א"כ אף שאין דרך בנ"א לקבוע עליו הוה לן למימר דניבריך מספק דס' דאו' הוא משא"כ גבי ההיא דעביד לה ספיקא דמסתמא בנדון ה' מ"מ ז"ל לא קבע סעו' וכמ"ש ה' ז"ל אשר מכ"ז מבו' יוצא דגם בקבע סעו' בשיעו' שאין דרך בנ"א לקבוע עליו אי אמרינן דפת גמור הוי חייב לברך מהת"ו וכמ"ש לעיל משם הרדב"ז גבי זקן וחולה דבכזית שובעים ואפי"ה מצו להוציא אחרים י"ח מטעמא דשביעה בעינן והא איכא ואף דלגבי אחרים לאו שביעה היא אפי"ה חייב לברך מהת"ו ושאני פת הבב"כ דבעינן שיעור כל אדם וכמו דיהיב טעמא ה' ב"י ז"ל שם סי' קס"ח עי"ש. איברא דמד' ה' מכת"ל שזכרנו לעיל ראה יראה דרצה לחלק בין קבע סעו' לשביעה מהת"ו דכי אכיל בשיעור שאין אחרים רגילים לקבוע מסתמא לא שבע דמנ"ל הא. ולקע"ד נר' הדבר פלא דהא משכחת לה באיסטניס כמש"ל או בזקן וחולה דבשיעור מעט אוכל לשובע נפשו מצטמק ויפה לו ומה יענה לתשו' הרדב"ז הלזו כי ע"כ אלין דהוו נר' בעיני לישב דבריהם קצת דבקבע סעו' בשיעו' שאין אחרים רגילים לקבוע עליו וה"ט דמשכחת לה שקובעים על משהו וכמ"ש הראב"ד בתוך הלשון ואי קבע עליו אפי' במשהו כו' א"כ בכגו"ד חייובו מדרב' דמסתמא ליכא כדי שביעה ואמטו"ל נקטו לה דמדרב' הוי אף בשבע ממנו דאל"כ נתת דבריך לשיעורין בקבע בשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע עליו גופיה דכי אכיל משהו מברך מע"ג וכי אכיל כשיעור שביעה דידיה מברך ברהמ"ז כנ"ל לישב קצת ד' כל הרבנים הללו ואמטו"ל כתבו דאינו אלא ס' דרבנן ומדאו' ליכא אלא כדי שביעה דאפי' כי קבע סעו' ושבע כיון שאין אחרים רגילין לקבוע עליו ברכתו מדרב' כדי שלא ליתן דברינו לשיעורין וכ"ז אינו אלא במילתא דמספקא לן בפת הבב"כ וכמו דיהיב טעמא מרן ז"ל סי' קס"ח. ברם בפת גמור אף כי שבע במילתא זוטרתי לא בעינן שיעורא דאחרים וכמ"ש הרדב"ז וז"פ ולית דין צריך בושש:
וחמ'ותי ראיתי או"ר להרה"ג מ"מ ז"ל שם סמוך ונראה דתיובתא זאת דתהי על מוהרש"ח מקום יש בראש למדחייה שהרי כ' הרמב"ן דאפי' ברכת מזון אין לו מטבע מהת"ו. אבל כך נצטוינו לברך כ"א כפי דעתו וכדבריך מנימין רעיא וכ"כ הר"מ וכ"כ מרן בשמם פ"ב דברכות דהשתא ליכא תו לאתמוהי עפ"י שיטתו מפת הבב"כ שלא הלכו בס' להחמיר להצריכו ג"ב כדכתיבנא כיון דאפי' לדבריהם אי בריך מע"ג פטר נפשיה מדאו' והשתא ליכא אלא ס' דרב' לקולא וכמ"ש מרן ועי"ש מ"ש עוד דאעיק' קשיא בהאי מילתא דכ' מרן דאין מנין ברכות מה"ת ותמה עליו ה' ז"ל מכמה דוכתי עי"ש. ולקע"ד יש להשיב בכל ראיותיו שהביא תשו' נצחת אך מה אעשה שאין הפנאי מסכים כי סמכתי על המעיין כאשר יכ' הרו' וגם אשתמיט ממנו ד' הלח"מ פ"ב דברכות ולא אעמוד אלא עמש"ר עו' לה' ז"ל שכ' דכפ"יד מרן הללו דמצי פטר נפשיה מדאו' בברכה א' מקום אתנו למדחייה מה שתמהנו מעיק' בד' מוהרש"ח ועם כי גמגמנו בזה אין הכרעתנו מכרעת וסמוך לזה כ' עו' דכי דייק כן בה פורתא עדיין ק' דהרי מהרש"ח דחה ד' מרן הללו באמת הבנין שבידו ובודאי דג' אלה ד"ת הוי והלום דבריו נוחים ומתקבלים מ"מ ממאי דפליג איהו על מרן בזה ארוחנא דמפת הבאה בכיס' הוי תיובתיה לההיא דברכת מע"ג ככל הרשום בכתב עכ"ל. וכשאני לעצמי לא ירדתי לסו"ד ד"ע דאף דה' מהרש"ח תהי עלה דמרן וס"ל דהוי דאו' הג"ב הא מיהא מרן ז"ל ס"ל דאינן מדאו' אלא א' א"כ אמטו"ל כ' מרן ז"ל דהו"ל ס' דרב' כיון דמצי פטר נפשיה בב' מע"ג א"כ מאי קא ק"ל למהרש"ח דכפי"ד הו"ל למרן ז"ל לו' דניזיל לחו' כו' דכיון דס"ל למרן ז"ל דמצי פטר נפשיה בב' מע"ג אמטו"ל נקט לה מרן בס' דרב' ולקולא ומאי כפ"מ שה' מהרש"ח תמה ע"ד ובאמת דלא ירדתי לסו"ד וד' נפלאו ממני וצ"ת. ולעיקרא דדינא כ' המ"מ ז"ל דיחזור ויברך מטעם ס"ס עי"ש ועיין לה' באר מ"ח ז"ל בגי' דינקותא די"ב ע"ב ואילך שהאריך לתמוה בעיק' פס"ד של הרה"ג הנז' וכ' הוא ז"ל דלא יברך כיון דמרן ז"ל כבר הכריע דב' מע"ג אינו אלא דרב' והו"ל ס' במידי דרב' ולקולא ושומע לנו יחזור ויאכל מאותו המין כדי לצאת מידי ס' החולקים עי"ש. והאמת אגיד דעדיין היה לי מקום להרחיב הדבור בזה כי הענין סובל אריכות זמן אך אמנם להיות כי הענין אינו שייך כ"כ לעניננו חזרתי לאחורי בעיק' ד' ה' מכתם לדוד ז"ל דעדיין ק' לדבריו דמנ"ל הא דס"ל לר"ג דמע"ג דאו' הוי ואף שהבאנו ד' התוס' שכ' דס"ל לר"ג דאית ליה מע"ג לכששתה מלא לוגמיו אכתי ק' דמנ"ל דמדאו' קאמר ותו דכל כי הא הו"ל לה' ז"ל לבאר ודבריו צ"י
איך שיהיה למו'דעי א"ץ דכפי כל האמור ומדו' תו' יוצאה לע"ד ותצא דינ'א דאם ראובן חטף כוס ש"ב מיד שמעון אינו חייב לשלם על ב' מע"ג דאף דאיכא מאן דס"ל דהוי דאו' וחייב לשלם אפי"ה לא מפקינן מיניה ממונא דמצי"ל קי"ל כמ"ד דהוי דרב' ובמצוה דרבנן כבר כ' מהרש"ל דפטור ואם שמעון תפס מראובן המזיק מצי"ל קי"ל כמ"ד דהוי דאורייתא ולא מפקינן מיניה וז"ב. איך שיהיה לכו ונלכה הגל'גל דמבו' יוצא מכ"ה דהחוטף מ' מחבירו חייב לשלם לו שכר הברכה שהיא שוה יו"ד ז' והשיב את הגזילה אש"ג ברם צריכים אנו למודעי אם האי חיובא דינא הוא או קנסה ואלקטה נא באמ'רים מפי סו' ומפי ס' הנה הראשון אדם גדול המחב' הרי"ף זלה"ה הביא דאיכא מ"ד דקנסא הוא דקנסיה ר"ג לפי ראות ולא גמרינן מיניה לדינא אחרינא וכ' עליו הרי"ף דכד מעיינת בגמ' לא אשכחת להאי סברא דהרי רב גמיר מינה להא דשורי הרגת. וגם הרא"ש ז"ל הוסיף תוס' על העיק' דאי קנסא הוא גברא למ' קא מכוין ואנן ניקום ונקנסיה. ותו דהא איבעיא לן שכ"מ או שכ"ב למאי נפ"מ לכוס ש"ב עי"ש:
וחמו'תי. ראיתי או"ר למרן החבי"ב זלה"ה שכ' וז"ל ומחו"ד הר"מ למדתי תי' אחר על האיכא מ"ד מכל מה שהק' עליו הרי"ף והרא"ש דאיכא מ"ד סובר דמה שחייב ר"ג לאו דינא הוא ובכל מ"ע יתן שכר קצוב יו"ד ז' אלא שקנס הוא שקנסו לפי ראות עיניהם ומינה גמרינן לדינא אחרינא דלשאר מצות תלוי בראית הדיינים ולשכר קצוב הוא דלא גמרינן מינה אבל לחייבו כפי מה שיראה לדיינים גמרינן ואני תמיה על הרי"ף והרא"ש איך נתעלם להם זה עכ"ל וה' שער יוסף ז"ל כ' דאין לו מובן דהך פלוג' תליא אי קי"ל כרב או כשמואל דפליגי אי ילפינן מקנסא וכמה פוס' ס"ל כשמואל דלא ילפינן מקנסא ומאחר שכן אין כאן תימא על הרי"ף והרא"ש כו' דסברי מרנן דכיון דקנסא הוא גמרינן מינה לדינא אחרינא. ועו' תמה עליו דבזה למד תי' לכל מה שהק' עליו הרי"ף והרא"ש דהרו' יראה דב' קושיות הרא"ש בקומתן ובצביונן עומדות א"ד ז"ל:
וכשאני לעצמי עם כי שיעורי זוטר וכתותי מכתת אמינא ול"מ דלא ירד אל עומק ד' ה' ז"ל בזה דכונת ה' ז"ל היינו דכולהו ס"ל דהוי דינא ואף האיכא מ"ד הכי ס"ל דהוי דינא אלא דפלוגתייהו איירי דלא ס"ל האיכא מ"ד דמה שחייב ר"ג יו"ד ז' ולא פחות היינו משום דדינא הכי הוא דצריך ליתן יו"ד ז' דוקא אלא ס"ל דאה"ן דמן הדין חייב ליתן בעד שכר המצוה אלא זה החיוב אינו קצוב אלא תלוי בדעת הדיין ובשקול דעתו דאם ראה יראה שהאיש הזה אשר חטפו ממנו המצוה הוא אדוק הרבה במצות ראוי לקונסו לחוטף את המצוה לשלם יותר ואם לא יתן פחות ומה שחייב ר"ג יו"ד ז' היינו מה"ט גופיה דכך נראה לו לקונסו יו"ד דוקא ולא פחות מזה ואה"ן דדינא הוא מה שחייב ליתן ולמדים ממנו לדינא אחרינא כדעת הרי"ף והרא"ש ומ"ש האיכא מ"ד קנסא הוא ולא גמרינן מינא לדינא אחרינא הכונה כמ"ש דמה שחייב ר"ג יו"ד ז' ולא פחות הוא קנס שכך נ"ל לקונסו כ"כ כיון דבדעת הדיין תלה רחמנא ואין כונת קנס דנקיט ככל קנס דעלמא אלא ר"ל כמ"ש דלא יתן דבר קצוב לכל מצוה יו"ד ז' אלא מה שירצו הדיינים יתן ומעתה נחה שקטה האר"ש וכי גברא למצוה קא מכוין ואנן ניקום ונקנסיה כו' דליתא דלאו קנס קאמר אלא דינא הוא ומצה"ד הוא דחייב ליתן ומה שחייבו ר"ג יו"ד ולא פחות היינו שקנסו ר"ג לפי ראות עיניו ואין הכונה דהוי קנס דמן הדין פטור מלשלם וחכמים קנסוהו אלא הקנס גופיה הוי דין שבדעת הדיין תלה רחמנא וכשקנסו הוא ליתן יו"ד היינו דינא גופיה וכן מדויק בדברי הכנה"ג ז"ל. וגם ההיא דמס' חולין הכל ניחא ויפה קמיבעיא להו שכ"מ או שכ"ב דנפ"מ טובא לענין דינא כפשטיה דסוגיין אלא דזוהי שיש לגמגם קצת לפום ריהטא דא"כ למה נקיט ואי שכ"ב מ' הויין דמניינא ל"ל כיון דאינו אלא כפי מה שיר' לדיינים והא דר"ג היינו דלפי ראות עיני ר"ג היה חייב ליתן יו"ד ולזה י"ל בפשיטות דמאי דנקיט מ' ז' היינו כעין ד' ר"ג וכלו' שאם יראה לדיין לחייבו יו"ד ז' ע"כ ברכה כמו שחייבו ר"ג א"כ הויין מ' והכל ניחא וסהדי במרומים שזה ימים שיש בהם ירחים שראיתי דרך אגב ד' הרי"ף הללו ובהשקפה ראשונה נטיתי לבי לישב ד' האיכא מ"ד ככל מ"ש לעיל חדאי נפשאי ועיין בס' נשמת כ"ח לרבין חסידא מהר"ח פאלאג'י יצ"ו ח"ב סי' מ"ו שד"ד מוהרי"א הללו וכ' דלק"מ והגם דתליא בפלוג' דרב ושמואל מ"מ מחלק ביניהם דלא גמרינן לענין שיעור קצב אבל לפי ראות עיני הדיין דנים. ואה"מ ד' קשים לשמוע דהיא גופא קו' מוהרי"א ז"ל דאי לא גמרינן מקנסא א"כ לא גמרינן מידי דמה ט' לחלק בין מועט למרובה. וגם מה שדחק עצמו לישב עו' בזה לדידי אחרי המח"ר לא ניתן ליאמר כלל וכונת הכנה"ג פשו' כדכתיבנא וד' ה' שער יוסף ז"ל תמוהים הם לענ"ד:
הנה נתבאר דדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל הוא דחייובא דנא ממונא הוא וגמרינן מינ"ה לדינא אחרינא דבכל מ"ע חייב ליתן יו"ד ז' וכ"ן דעת הר"מ ז"ל שכ' וז"ל. שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחר ושחט שור זה חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא יו"ד ז' וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מ"ע שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים יו"ד ז' עכ"ל ונר' דדעתו להכריע כס' אחרונה מדכ' וכן הורו שכל המונע הבעלים כו' ומדהביא דכן הורו כס' אחרונה נראה דדעתו מסכמת לזה, ועיין לה' המגיד ז"ל שם שכ' דד' רבינו הם ב' סברות שהביאם הרי"ף בהל' והרי"ף הסכים לס' אחרונה עי"ש. נראה בהדייא דלס' אחרונה שכ' הר"מ הוי דינא ואף שכ' קנס קצוב כו' ל"ד. אלא ר"ל מעין קנס דומייא למ"ש פ' החובל דפ"ד קנסא קא מגבית מבבל וכ' התוס' דלאו קנס הוא אלא כיון דלית ביה ח"כ דין קנס הוא ע"ש. כי מן האמור יש לתמוה קצת על השה"ג פ' החובל שכ' דהר"מ כ' שהוא קנס והביא דהמ"מ והגה"מ הבינו בדעת הר"מ דאין גובין אותו בזה"ז. ושו"כ וז"ל ולפי"ז יהיו כל הפוס' שוין דאין גובין אותו בבבל למימוני מפני שהוא קנס ולשאר המפ' משום דלאו מידי חסריה ומיהו פליגי אי הם דינא או קנסא וק"ט ע"ד אלו דכיון דהביא ד' המגיד תחלה א"כ איך מלאו לבו לכתוב אח"כ דהר"מ ס"ל דהוא קנס כיון דבהדייא כ' ה"ה שם דהרי"ף הכריע דעת האחרון שהביא הר"מ ואלו הרי"ף ז"ל כ' בהדייא דהוי דינא. א"כ מ"ש הר"מ קנס ל"ד אלא ר"ל מדין קנס ואף שה' ז"ל כבר כ' שם סמוך ונראה דמסו"ד הר"מ נראה דגם איהו ס"ל דהוא דינא מאחר שכ' שהורו כן בכל המצית מ"מ אכתי ק' דהיכי ס"ד לכנות ס' זו על הר"מ מאחר שה"ד ה' מ"מ תחי"ד. ואם נאמר דהבין בדעת הר"מ דס"ל כס' ראשונה א"כ מה זו הוכחה שכ' שהורו כן בכל המצות וזכני ה' דשו"ר לה' המאסף זלה"ה סי' כ"ח הגה"ט אות ס"ו שקדמני בזה יעלוז לבי. אמנם ה' ז"ל שם כ' וז"ל וי"ל כו' ונראה הסכמתו כן מדהביא ס' באחרונה ע"כ. וחזיתיה לה' ש"י זלה"ה שם שתמה ע"ד הכנה"ג הללו דלא נאמר כלל זה אלא היכא שהפוסק מביא הב' סברות בל' י"א. אמנם כשהראשונה כתבה בסתם דעתו לפסוק כאותה ס' שכ' בסתם וכמ"ש איהו גופיה בא"ח כללי הפוס' אות ב' ובשיירי א"ח שם אות י"ו עי"ש ובאמת דדינא קמשתעי על מרן החבי"ב ז"ל ולהר"מ לק"מ איך סתם דעתו כי"א הפך דעת הרי"ף רביה ומה גם דכבר הביאה הרי"ף ס' זו ודחאה די"ל דלא נאמר כלל זה אלא היכא שמביא הסתם ואח"כ המחלו' ואינו כותב אח"כ כלום. אמנם אח"כ כותב דהורו כסברא אחרונה נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה ומ"ש וכן הורו היינו להחזיקה במסמרים ועיין למרן ב"י ח"מ סי' שפ"ב שכ' דדעת הר"מ דהוי דינא וכדעת הרי"ף והרא"ש. ועי"ע לה' מוהרי"א ז"ל שם שתמה כן על מרן בס' הקצר דאיך שבק לכללין דכל היכא דפליגי הרי"ף והרא"ש עם הר"מ פוסק כוותייהו א"כ איך סתם הכא כהר"מ דנר' דדעתו לפסוק הכי דהוי קנס מהכלל המסור בידינו דהו"ל כסתם. ולקע"ד תמהני טובא על רוב בקיאותו דאיך אשתמיט ד' מרן הללו בבית יוסף שכ' בהדייא בדעת הר"מ דדינא הוי א"כ מה הל' אומ' דלמה סתם כהר"מ כיון דהרי"ף והרא"ש פליגי עליו כו' דכפי שיטתיה עדיפא הו"ל להקשות דאיך סתם כדעת איכא מ"ד מאחר דכולהו רבוואתא פליגי עליה.
ומה גם דהוא ז"ל בב"י לא הזכיר כלל ס' זו אלא דאעיק' לק"מ כלל וכלל דד' מרן הללו הן הם ל' הר"מ גופיה וכיון דדעת הר"מ כס' אחרונה כמ"ש הוא בב"י אף דקי"ל גם בדעת הר"מ הלכה כסתם והו"לל דדעתו כס' ראשונה אפי"ה בהאי דינא ליתא להאי כללא כמ"ש אני לעיל. א"כ גם דעתו הכי הוי ולא נאמר כלל זה אלא היכא דמביא הב' סברות אשר הם כתובות כל אחת במקו'. לא היכא דמעתיק ל' הפוסק ובאמת דד' ס' מוהרי"א הללו צ"ע:
וכזאת יש לתמוה ג"כ על ה' נשמת כ"ח הי"ו שתי' לקושית הש"י הלזו דלמרן בש"ע לק"מ דאף שדעת כל הפוס' הוא דס"ל דהוי דינא ולא קנסא וכמ"ש בב"י מ"מ כיון דדרכו של מרן בש"ע לפסוק כל' הר"מ אף במקו' דס"ל דהלכה כהרי"ף והרא"ש דבש"ע פ' כהר"מ לארץ המערב כמ"ש ה' שו"ג חא"ח כללי הש"ע או' י"א. ולקע"ד ד' נפלאו ממני דכיון דבב"י כ' דדעת הר"מ דהוי דינא א"כ איך סתם כאן בש"ע דהוי קנס ובפרט לארץ המערב דדעתייהו לפסוק כס' הר"מ. ותו קל"ט עליה דמני"ר יצ"ו דאשתמיטתיה ד' ה' הלכה למשה ה' גזילה ואבידה פי"ז דקל"ג ע"א שאחר הביאו ד' הכנה"ג הללו כ' דלא נאמר כלל זה במקום דפליגי עליה דהר"מ הרי"ף והרא"ש כיון דב' עמודי ההוראה עומדים בדעת אחד אין ראוי לפסוק כר' אף בארץ המערב עו"ש. עו"כ ה' לישב לזה וגם לישב ד' הר"מ עפ"י מ"ש ה' ב"ד ה' ר"ה סי' ת"ט דק"ו ע"ג דל"א סתם ואח"כ מח' ה' כסתם אלא כשפי' בדעת הא' מה שפי' בדעת הב' אבל כשלא פי' בד' הא' מה שפי' בד' הב' דעתו לפסוק כדעת הב' יעו"ש וא"כ מאחר דלדעת הא' לא כ' כ"א מה שיראו לדיינים וא"כ דה"ה בכל המצות כמ"ש הכנה"ג יו"ד סי' כ"ח הגה"ט אות י"ט ולדעת הב' כ' דהורה כן בכל המצות כפ' הא' לא ס"ל וכפי' הב' כתבו לבסוף א"ד נר"ו.
ועהס"ר גם בזה לא צדק כלל ונראה דלא ראה הדברים בשורשן דלא כ"כ ה' ז"ל אלא היכא שמביא בתחי' ל' הגמ' בלי הוספה ואח"כ כ' בל' י"א כו' אז הוא דאמרי' דעתו לפסוק כדעת הב' כיון דבדעת הא' לא פירש אלא שהביא ל' הגמ' ובהאי לישנא פליגי הפוסקים והי"ל להביא י"א וי"א ומדלא הביא כ"א ס' הפוס' דמפרשי בכונת הש"ס מוכח דדעתו לפסוק כדעת הי"א משא"כ הכא דכבר הביא מחלוקותם ומשום דלא כ' בהדייא דלא גמרינן לדינא אחרינא דמילתא דפשי' הוא לא משום זה נאמר דלא ס"ל כסתם ול"ד כלל לד' ה' ב"ד ז"ל. ומה גם דאישתמיטתיה ד' השו"ג ז"ל שם בכללי הש"ע אות ח"י שמיאן בכלל זה וכ' דלא מסתבר כלל והחי' שחי' עוד ה' לזה הרואה יראה כמה חבילי ראיות מצדו אלף ומימינו רבבה הפך ד' נר"ו ועיין בש"ע יו"ד סי' צ"ו גבי צינון ולה' ב"ד א"ח דמ"ה ע"ב ודוק. ועיין עוד לה' שער יוסף מה שתמה יקרא תו על הכנה"ג ז"ל במאי דק"ל על השה"ג וכמ"ש גם אנן בעניותין לעיל ועהס"ר לק"מ וד' הכנה"ג נכונים וכמו שביארתי שיחותי לעיל ומה שתמה על הכנה"ג עוד ממ"ש דלהר"מ אין גובין מפני שהוא קנס דמש' דאי לא הוה קנס כו' עיין לה' נשמת כ"ח מה שהליץ על מרן החבי"ב ז"ל ודבריו נכונים ם בזה. והנה דעת רהט"ו ז"ל נר' דס"ל דדינא הוא מאחר שכ' בסו"ד דבכל מ"ע חייב ליתן יו"ד ז' אלא דזוהי שק"ט דא"כ איך כ' לעיל מיניה כמו שיראו הדיינים וכבר עמד עליו ה' ש"ך ז"ל והניח ד' בצ"ע וגם מרן החבי"ב הק' כן וה' מוהרי"א שם תירץ כמ"ש ר"י דבמצוה בלא ברכה אינו חייב ליתן יו"ד ז' ועיין ג"כ שם מה שתמה להש"ך ז"ל ובעיקר ד' הש"ך שכ' דצ"ל הרמב"ם כ' ה' מכת"ל ז"ל דאין כן הדבר ע"ש ועהס"ר ליתא לדבריו וד' הש"ך ברורים הם וכן ראיתי בהדייא בש"מ הנ"מ להרמב"ן אשר בס' מזבח כפרה ודוק:
ועיני ראו לה' חבי"ף אדם נר"ו שם אל נכ"ח פני מה שתמה לה' שער יוסף ז"ל וז"ל ואם איתא דכך דרכו של ה' ש"ך לא הוה מתמה ע"ד הש"ך להניחו בצ"ע ולק"ד לא זכיתי להבין ד"ק דמאי ראיה היא זו דמשום דלא תי' קו' זו הש"ך א"א לתרצה אנן בדידן ומכ"ש ה' ש"י ז"ל דרב גובריה ורב חיליה ומה גם דהוא לא הזכיר ד' הש"ך ז"ל בזה אלא שכ' די"ל עפי"ד ר"י ז"ל. ועל מה שתמה הוא נר"ו על הש"ך דכיון דכפי ד' ה"ה מבואר דלס' הראשונה שכ' הר"מ הוי קנסא א"כ איך הביא ראיה הש"ך לדבריו דלכ"ע הוי דינא וכ"כ ה"ה א"ד ואחהמ"ר גם בזה לא צדק כלל דמ"ש וכ"כ ה"ה היינו למה שפי' הוא ז"ל בכונת הר"מ דקאמר קנס קצוב דלא"ד קנס אלא ר"ל דינא מדין קנס וע"ז הוא דהביא דעת ה"ה דכן הבין בכונת הר"מ דס' אחרונה שהביא היינו דינא וקנס לא"ד מדכ' והרי"ף הכריע דעת האחרון וכ"מ שהק' עו' על הש"ך בנקל יש לדחותו זולת קו' מהרי"א. וגם שאר ד' הש"ך יש לעמוד אליהם כאשר יר' הרואה. ולעיק' קו' הש"ך על רהט"ו ז"ל חזה הוית להרה"ג מהרח"א ז"ל בס' עה"ח ס' שלח שתי' לקו' זו וז"ל והק' הש"ך דגם שור ואילן יש מ"ע דשמור נפשך ול"ת דל"ה דמים וליתא דכיון שהיא מ"ע כוללת ואינה מנויה במנין המצות אף שהוא דינא ולא קנסא סגי כמו שיאמרו הדיינים והרה"ג נכ"ח נר"ו שם תמה תחי"ד דהרי מ"ע דועשית מעקה הוא מנויה במנין המצות כו' ושו"כ דראה ראה שם כשהעתיק קו' הש"ך שכ' מ"ע דשמור נפשך וד' תמוהים דהרי אמרי' אעיק' כל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ובהדייא דרשו כן בגמ' ע"פ זה בעצמו והר"מ מנאו פכ"ו מה' סנהדרין לל"ת גמור בענין מקלל עצמו והוא מפו' בשבועות דל"ו וא"כ מ"ש ה' דאינה מנויה במנין המ' שפיר קא'. אבל לא לכך כיון הר"מ והטור סי' תכ"ז לכתוב דבטל מ"ע מקרא זה כ"א מועשית מעקה כי ע"כ דבריו צ"י עכ"ל ואני בעניי דבריו אלה ל"י לעומקם דנר' דהבין דמ"ש הע"ח ז"ל וביאר דמאי דאיכא עשה דשמור נפשך היינו במה שפ' מרן סי' תכ"ז וז"ל כל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ועבר על ל"ת שלא ת"ד בביתך עכ"ל והבין הע"ח דמ"ש ביטל מ"ע היינו דשמור נפשך וליתא כי זה אינו מ"ע ולא נתכונה לכך כ"א מועשית מעקה ועהס"ר נר' דנעלם מיניה דמר ד' מרן ז"ל שם באותו פרק ובאו"מ וז"ל וכן כל המכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה שנא' השמר לך ושמור נפשך מאד ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאם לידי סכנה ביטל מ"ע ועבר ע"ל תשים דמים עכ"ל. הרי בהדייא דד' ה' עה"ח ז"ל הן הם ד' מרן והוא ל' הר"מ פי"א מה' רוצח ה"ד בדמותם כצלמם. א"כ מאי קא מק' ליה לה' ז"ל כיון דהאי דינא גופיה הוא שצוין ה' ש"ך ז"ל שם שכ' וז"ל והלא גם זה מ"ע הוא וכדלקמן סי' תכ"ז ס"ח והיינו האי דינא דכתיבנא וה' עה"ח הוא דביאר דבריו יותר דהמ"ע הוא מקרא זה וכמ"ש מרן בהדייא. איברא דצריך להבין ד' הר"מ ומרן דאיך נקטו דהוי מ"ע דהרי כל השמר אינו אלא ל"ת. אמנם אחר הישו' חזה הוית דיש לישב לזה ולו' דנהי דכל השמר הוי לאו מ"מ השמר דעשה עשה ואף דקי"ל כר"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא וכמו דאיתא בהדייא פ' הקומץ דל"ו ופסקו רבינו ה' תפילין פ"ד מ"מ כבר כ' התוס' ז"ל בעירובין דצ"ו ד"ה השמר דעשה וז"ל ואף ר"י דאמר בהקומץ רבה השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כיון דהוי ק"ע ודוקא לענין הנחת תפי' דלילה קאמ' ר"י דהוי לאו דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו דפי' לא תקוץ בהרתו הכ"ן לא תניח תפי' בלילה. ומעתה לק"מ דההיא דכ' הר"מ פכ"ו מה' סנהדרין ופסקו מרן דהמקלל עצמו עובר בלאו היינו דפי' הוי השמר שלא תקלל עצמך. ברם הכא הוי עשה דפי' השמר לך וקום ותסיר המכשולות המביאים לידי סכנה ותשמר ממנו והוי ק"ע וכמ"ש התוס' גבי תפילין ביום דהוי עשה דפי' קום ולבוש תפי' ה"ן פי' קום והסר המכשולות וז"ב באו' דד' ה' נכ"ח נר"ו נפלאו ממני וצ"ע. איך שיהיה הנה נתבאר דד' רהט"ו ז"ל נכונים וכמ"ש ה' עה"ח זלה"ה:
ולהיות דובב שפתי ישנים מצוה להביא מן החדש מה שמצאתי כ' לא' מרבני ירושת"ו ואת שמו ל"ו אגיד כמוהר"ר יעקב קוראל ז"ל בחי' להר"מ ז"ל ה' ברכות שהביא ד' אגב ד' הש"ך הללו שתמה על רהט"ו ז"ל דלמה לעיל כ' כמו שיראו הדיינים ושו"כ דכן הדין בכל מ"ע ליתן יו"ד ז'. ועלה הוא ז"ל לישב דבריו והוא דהוצרך רהט"ו לכתו' כך משום דנתקשה דא"כ דהוי שכ"ב וכמו דמסיק בחולין ולא שכ"מ. א"כ מה ראו בקמא לו' בההיא דשורי הרגת נטיעותי קצצת כו' דהרי התם מצוה הוא דאיכא ברכה ליכא. א"כ למה יהיה חייב לשלם יו"ד ז' וע"ז חי' רהט"ו ז"ל דמאי דחייבו שם בקמא לאו יו"ד ז' דוקא יהיה חייב אלא כמו שיראו הדיינים דאף דהוי דינא כדעת אביו הרא"ש מ"מ אינו חייב ליתן יו"ד דוקא אלא כמו שיראו הדיינים ומה דמסיק בחולין היינו על יו"ד ז' דחייב דוקא על הברכה דהיינו במ' דאית בה ברכה ומ"ש וכן הדין בכל מ"ע כו' היינו דומיא דכסוי ובהכי אזדא לה נמי מה שהק' הלא ג"ז מ"ע הוא וכדלקמן סי' תכ"ז דהטור ידע דקצץ אילן כדי שלא יזיקו בנ"א היא מ"ע. מ"מ כי היכי דלא תיקשי מהא דכיון דמאי דחייב הוא דוקא שכ"ב א"כ למה חייב על מצוה דליכא ברכה משו"ה הוצרך לחלק ביניהם וס"ל כד' הרא"ש דר"ג דינא הוא ואפי"ה יש לחלק כמ"ש עכ"ד. והרואה יר' דדברים הללו דחוקים הם קצת לפרושי דכונת רהט"ו זלה"ה היינו בכל מ"ע דיש בה ברכה. איך שיהיה עלה מן המחובר דדעת הני כולהו רבוואתא שזכרנו דהאי חייובא דיו"ד ז' דינא הוא ולא קנסא וגמרינן מינה לדינא אחרינא אלא שאין גובין בזה"ז משום דלית ביה א"כ הא מיהא אהני לן לענין שאם תפס בזה"ז ל"ע מיניה וא"כ לפי"ה בנ"ד לא מחייבינן ליה להחוטף אלא אם תפס ל"א מיניה וכ"כ חזה הוית לר"ת הביאו הרא"ש פ' כסוי הדם וז"ל מעשה בא' שנתן בנו לא' למולו וקדם אחר ומלו ותבע הא' מן הב' יו"ד ז' ופטרו ר"ת דאמר בהחובל כל מילתא דלית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותיהו ואפי' אם תפס מפקינן מיניה דכיון דהיה שם בשעת המילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מ"ה ואי לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה מבואר מזה דדוקא בנדון דידיה דאי תפס מפקינן מיניה משום דהיה במצוה דשייך לענות אמן. אבל אם היה באופן דליכא אמן אי תפס ל"מ מיניה. ומעתה בנ"ד דלא נמצא שם בשעת המילה כדי לענות אמן א"כ מהניא ליה התפיסה אך כד הוינן בה נר' דמלתא כדנא במחלו' היא שנויה דהרי כ' הרא"ש וז"ל ובלאו הנך טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל דאע"ג שאמר האב למוהל למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב לאחר אם קדם ועשאה. ול"ד לכסוי דאמרה תו' ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו וקדם אחר ומלו חייב.
אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישר' חייבים למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וכה"ג גופיה טעמה טעם לקריאת התו' שאם עמד אחר שלא קראו החזן אף בא"י הוא פטור דבקריאת התו' הכל חייבים וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי עכ"ל והשתא כפי ה"ט דפטרו הרא"ש מטעם דכ"י חייבים נר' דס"ל דלעולם פטור ואפי' בדוכתא דליכא ענית אמן אפי"ה פטור ואפי' תפס מפקינן מיניה: ובתחילת ההשקפה נלקע"ד לו' דבנ"ד דאבי הבן אינו מוהל ומעולם לא נסה באלה מודה ר"ג דפטור מטעם דכל ישר' חייבים ומאי דלא ניח"ל התם ה"ט והוצרך לטעמא דענית אמן משום דהתם איירי שכבר יודע האב למול וכמו שכ"ן מדיוק ד' הרא"ש שכ' וז"ל אבל אם אין האב רוצה למול כ"י חייבין כו' דתי' רוצה מש' דכבר יודע לימול אלא דאינו רוצה למולו כ"א להזמינו לאחר וע"כ ס"ל לר"ת דלא אמרינן בהא כ"י חייבים דכיון דהוא יודע למול לאו שאר אינשי מחוייבי נינהו אלא הוא ולא אחר וכיון שהוא רצה להזמינו לאחר ולכבדו משו"ה הוצרך לטעמא דגדול העונה אמן ואם היה בכגון שלא היה יכול לענות אמן חייב. ברם בנ"ד אפ' דיודה ר"ת דכיון שהוא אינו יודע למול א"כ כ"י חייבים ואם תפס מפקינן מיניה. אך במעט ההתבוננו' הא ל"מ היא דא"כ דס"ל טעמא דכ"י חייבים ושאני הכא וכמ"ש א"כ בההיא עובדא שהביאו התוס' פ' החובל בענין קריאת התו' שקדם אחר וקרא כ' ר"ת שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת ב' הברכות ועו' יהיב טעמא משום דגדול העונה אמן ולטעם זה נפ"מ דאם דחפו ולא ענה אמן חייב הא הי"ל לתרוצי אעיק' ולמימר דפטור אף מליתן לו תרנגולת לשחוט משו' דאעיק' כ"י חיביין. והתוס' פ' כסוי הדם דפ"ז דחו ס' זו דאין לפטור במה שנותן תרנגולת לשחוט והוצרכו למצוא טעם ואפי' תפס משום דכולם חייבים ונר' דלר"ת לא ס"ל ה"ט ואפי"ה חייב אם תפס ולא ענה אמן:
ודרך הילוכי חזה הוית למהרש"ל ז"ל בחי' לקמא שה"ד ר"ת הללו וכ' עליו וז"ל ע"כ נר' דאפי' ענה אמן חייב אעפ"י שהעונה גדול היינו בלא עשית מצוה כגון לענין ברכה סתם ותפילה שהיא מניעת ברכה לחוד אבל לענין כסוי הדם ומילה שהיא מ"ע לחודה וברכה אינה מעכבת א"כ מנע אותו מן המצוה ומצוה לבד ג"כ חשיב יו"ד ז' כמו שור ואילן דלעיל עכ"ל. וחמו"תי ראיתי או"ר לכהנא רבה שפ"תי צדיק יביעון על הגאון מוהרש"ל וז"ל ואין דבריו נכונים כו' דהא אבעיא לן אוק' דר"ג אי שכ"מ או שכ"ב ופשיט דהוא שכ"ב מברהמ"ז כו' אלמא דאע"ג דבכיסוי ומילה איכא ב' ומ' עיקר החייוב הוא על הב' עכ"ל. וחזה הוית בכת"י לה' הנז"ל היינו ת"ק שישב ד' מהרש"ל הללו דאיהו ז"ל מפ' הסוגייא הכי וצדדי הבעיא כך היא שכ"מ ר"ל אי הך עובדא הוה בדוקא ומאי דחי בו ר"ג הוא משום שכה"מ או שכ"ב כלו' דעובדא דר"ג לאו בדוקא ואי הוה ברכה דהיא עצמה היא המצוה הוה מחייב ליה אלא דמעשה שהיה כך היה דאירע זה במצוה שיש בה עשיה ומשו"ה חייבו יו"ד ז' אף דמצטרף בה ברכה אינו חייב כ"א על המ'. אבל ה"ה דאי הוה זה המעשה במצוה דלא שייך בה עשיה הוה מחייב לזה קאמר למאי נפ"מ כיון דבכל המצות שייך בה עשיה לזה קא' לברהמ"ז דל"ש בה עשיה דאי אמרת מצד המצוה חייבו. א"כ ברהמ"ז כל הברכות מצוה א' היא ואי אמרת שכ"ב כלו' דאף אי הוה מצוה דל"ש בה עשיה אלא ברכה לחודיה א"כ כל ב' לחודיה חשיב ליה כעשיה ומ' הויין ופשי' דשכ"ב היא ואפי' במ' דלא שייך בה עשיה חייב ע"כ ברכה אבל כשיש מצוה דשייך בה עשיה לא משגחינן בברכה כיון דברכות אינן מעכבות ואינו חייב אלא על שהפסידו מלעשות המצוה ודל ברכה מהכא ומאי דחייב הוא על המצוה בדוקא ומעתה הנה נכונו ד' רש"ל זלה"ה דאין נכון לעשות את העיקר טפל ומה גם דהב' אינה מעכבת ובמ' דאית בה עשיה הוא חייב על המ' ולא על הב' ובמצוה דהברכה גופה היא המ' אז הוא דוקא דמשלמין שכר הב' וזהו צדדי הבעיא וכמ"ש עכ"ל. ועהס"ר אחרי בקשת אלף מחילות לא ירדתי אל עומק ד' ה' ז"ל בזה דנהי דעיקר החי' ניתן ליאמר אך בדעת מהרש"ל ליתא דהא לעי' מזה כ' וז"ל ומע' בא' ששחט כו' וחייבו ר"ג יו"ד ז' ושיעור יו"ד ז' הוא שכ"ב דחשיב פ' כסוי הדם שכר ברכות המזון מ' ז' ושכר מצוה אי"ץ לשלם מאחר ששילם כבר שכ"ב וגבי שור העומד להריגה דליכא אלא מ' ולא ב' משלם שכר המ' היכא דכבר עשאו מעצמו עכ"ל. הרי בהדייא שכ' דבמ' דאית בה עשיה דהוא בכסוי מאי דחייב הוא לשלם על שכר הב' ולא על שכר המ' הפך ד' ה' ז"ל ויפה קא מותיב הש"ך ז"ל וד' ה' מוהר"י קוראל ז"ל צ"ע ובעיקר פי' ד' ה' ז"ל בעיק' הסוג' נר' לישב מה שהק' מוהר"י אזולאי זלה"ה בסה"ב שער יוסף ע"ד ה' המאירי הו"ד בש"מ לר"ב זלה"ה וז"ל כתבו גדולי הפוס' כו' ומ"מ סך זה של יו"ד ז' על המצוה היא אפי' היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה ע"כ ותמה עליו ה' ז"ל וז"ל עו' אשוב אתפלא במה שסיים דמ"מ סך זה הוא על המצוה דהא אסיק הש"ס פ' כסוי הדם דשכ"ב הוי וברהמ"ז בעי לשלומי שכר מ' ז' א"ד ז"ל ולפי המתבאר בצדדי הבעיא כאמור לק"מ ויפה קא' ה' ז"ל דמאי דמסיק שכ"ב היינו במ' דהברכה גופה היא המצוה ואי הוה במ' דלית בה עשיה הוה מחייב ר"ג ומאי דחייב ר"ג בכסוי היה על המצוה ולא משגחינן בברכה כיון דברכות אינן מעכבות ואף שהרבה ברכות מצטרפות בה לא משלמינן כ"א יו"ד על המצוה ודוק. עו' חזה הוית לרש"ל זלה"ה שם שהביא מ"ש התוס' פ' כסוי הדם דפטור בקריאת התו' משום דכולם חייבים כ' הוא ז"ל וז"ל ונר' דוקא בימיהם שלא היו קונין המצות אבל עכשיו מי שקנה ג' או ד' או ז' וקרא חבירו חייב ליתן לו יו"ד ז' היכא שדחף אותו מלעשות הברכה מן המצוה או בענין שלא היה יכול לענות אמן משא"כ בימיהם שלא היה לשום אדם שום זכיה עכ"ל: