אור ברסלב
שות בן ימין סימן מב

שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל

סימן מב

סימן מא

וזאת תשובתי אליו:

כל יקר ראתה עיני אור יקרות כמו השחר עלה במד"בר בער'בה מבקשי ה' יבינו כל. כל שנתנו חכמים עיניהם בו נותנין לו את השבח מפשח ויהיב לן אלותא אלותא גדולה תשובה לא תחסר כל. כל המקודש מחבירו החכם השלם והכולל רקיע וספין אור החיים קרישפין. והוא נכבד מכל כל כי האי מלתא מחייב איניש לאודועי למען דעת כל. כל לגבי דידי לא מלבי היתה לחזור על המקרא ועל השינות דבזה וכיוצא אמרו למדין ואין משיבין לא כל. כל לאתויי דאיידי דחזיתיה לדעתיה דר' מאיר דצהבו פניו נפק דק ואשכח איבד ושיבר בריחי שערי אמרי ומצא עזר כנגדי חיים ברצונו לאשויי נפשיה הדרנא הדר"יה וזיויה הד"ר הוא לכל. כל פינה ופינה פניתי אני את לבי להשיב אל כל המקומות כמעט שעבר ואינינו והשיכותי מעלי את תלונות במקום שמרה ויע"ש פלילות לגדל ולחזק לכל. כל לרבות תרתי מחדא ל"ה את אתייא כי חביבים עלי דברי דודי חיבה יתירה חרבו שלופה ועלהו לתרופה את והב בסופה אקרובי דעתא ולקרובי כל. כל תפלה שמע ה' כל יאודה יאיר עיני בדבר תורה לבל אכשל רק יהיו דברי במשפט על כל אכי"ר:

ראשון לכל דבר תפס עלי על מה שהקשיתי אני עני ע"מ שפי' כת"ר ע"ד רש"י ז"ל בסנהדרין ד"ה ד"ה כנגד מחנה ישראל וכו'. דאיך אפשר לו' דאף דנתן להם רשות משה רבם אפי"ה מנעו עצמם מלהורות דהרי זיל קרי בי רב הוא ושפטו את העם כו' וכת"ר הרבה להק' עלי שלא ירר אל עמק עיוני בזה דלדידי מי ניחא כו'. ואנכי הרואה דהאמת אתו שלא הבין את דברי וזה בא לו ממה שלא הלך בדברי דרך ישר ולקח בתחי' הקו' הב' שהרי בתחי' כבר כתבתי דיכולים אנו לו' דפסוק והיה כל מבקש ה' כו' לא היה אלא דוקא ממוצאי יוה"ך עד שבא יתרו אבל משבא יתרו ואמר למשה ואתה תחזה מהיום ההוא ומעלה לא היו הולכים אצל משה אלא לדבר הקשה וכמאמר הכתו' ושפטו כו' וא"כ לפ"ז מה מקום להק' על פי' שפי' אני עני בד' רש"י ז"ל דכיון דנשארו במנהגן הראשון ולא הורו היכן נתקיי' קרא דושפטו את העם דהרי שפיר נתקיים משבא יתרו ואילך. ומ"ש בכונת רש"י ז"ל דנשארו במכהגן הראשון ולא הורו ה"ד עד שבא יתרו שהרי רש"י ז"ל לא קאי אלא ע"פ והיה כל מבקש ה' כו' דאוקימנא ליה בקודם שבא יתרו:

הן אמת ולא אכחד דיסוד רעוע הוה כיון דאעיק' מ"ש רש"י ז"ל בחו' ע"פ ויהי ממחרת דפ' זו לא נאמרה עד שנה שניה אינו אלא על מוצאי יוה"ך ההוא שירד משה מן ההר והוא שנה שניה לשנות עולם וכמ"ש הרא"ם וכמו שתמה עלי כת"ר נר"ו. אלא דאכתי הפי' שפי' אני הדל ע"ד רש"י ז"ל בסנהד' במקומו עומד והוא אמת ויציב. דלפי' שפי' כת"ר עדיין ק' דמה זו הרגשה שנרגש רש"י ז"ל דקי"ל דאם נתן לו רבו רשו' מותר להורות ולמה היו מבקשים את משה דהרי ס"ל לרש"י ז"ל דיתרו לאחר מ"ת בא וכמ"ש בעלי התוס' בס' דעת זקנים ס' יתרו והר"ב נחלת יעקב ז"ל שם וא"כ שפיר איכא למימר דפ' והיה כל מבקש ה' לא היה אלא ממוצאי יוה"ך עד שבא יתרו ונתן להם רשו' שהרי למ"ד אחר מ"ת בא א"א לו' שבא בין ו' בסיון ובין יוה"ך דא"כ איך יוכל להתקיים השליחו' אני חותנך כו'. שהרי משה היה תמיד בהר אלא ודאי צ"ל דבא לאחר יוה"ך כמה ימים באותן הימים שבין יוה"ך ובין מסע הדגלים וכמ"ש כל זה ה' נ"י ז"ל שם. וא"כ לפירושי ולפי' ה' זרע אברהם ז"ל לק"מ מק' דושפטו את העם כו' דזה לא היה אלא משבא יתרו ואילך וכמ"ש. אלא לפי' כת"ר עדיין ק' וכאמור. והן עתה ראיתי בס' רנו ליעקב בחי' לסנהד' שפי' בדברי רש"י ז"ל כמ"ש בעניותין אלא דברבותא לא פי' כלום עי"ש: אלא דלפי האמור עדיין ק' למ"ד יתרו קודם מ"ת בא היאך יתקיימו ב' כתובים הללו. וי"ל דלמ"ד קודם מ"ת בא ס"ל דק' והיה כל מבקש ה' כו' לא קאי אלא לדבר הקשה ולזה דוקא היו הולכים אצל משה ולא ס"ל כרש"י ז"ל דהיה משום רבותא דמשה וק' דושפטו לא איירי אלא לדבר הקטן שכן כתי' את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם. א"ן י"ל דלזה המ"ד ס"ל דק' והיה כל מבקש ה' ר"ל מאן דהוה בעי ללמוד תורה ממשה ולא לענין הוראת דין:

עוד ראיתי למכת"ר נר"ו שתי' למה שהק' אנכי הדיוט עפ"י דהיאך נתקיים ק' דושפטו את העם כו' דשפיר נתקים דהזקנים היו שופטים בין איש ובין רעהו את הדינין דאיפקדו קודם מ"ת במרה ולא היו מורים הוראות כדרך כל הוראה אשר מורים הת"ח עתה וכמו שהיה מורה להם מרבע"ה וא"כ מצינן למימר דזהו מ"ש רש"י ז"ל רבותא דמשה שאני דהיינו דאפי"ה לא הורו שום הוראה וק' דושפטו את העם שפיר אפשר לקיימו דקאי על הדינין אשר במרה איפקוד כו' את"ד ועמו הס"ר דבריו באו שלא בדקדוק שהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת במ"ש עמ"ש רש"י ז"ל ע"פ ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כו' להיות נכונים לשפוט את כל איש ריבו ודוחק לו' דכונתו לו דתהיו נכונים מעכשיו לשפוט לאחר מ"ת דהרי לא היה בדעת מ"ר שהם עתידים לשפוט אלא יתרו הוא דהעצהו עצה נכונה והוסיף פ' א' בתורה ואם כבר היה בדעתו להושיבם לשפוט ה"ן לא ראינו שום הוספה בעצת יתרו ומהכרח זה כתב דמ"ש רש"י ז"ל לשפוט את כל איש ריבו היינו לשפוט את הדינין אשר איפקדו במרה וא"כ מינה נשמע דעצת יתרו הן היתה על כל מיני הוראה דאל"כ מה בא להוסיף ואיך תוך כ"ד כתב דשפיר נתקיים ק' דושפטו את העם והיינו דקאי על הדינין אשר במרה איפקוד והלא זה כבר היו שופטים קודם עצת יתרו וכדמשמע מק' דואל הזקנים ומה בא יתרו להוסיף ואין להתעקש ולומר דמה שאמר להם מ"ר אל הזקנים שישפטו את כל איש ריבו לא היה אלא עד אשר ישוב מ"ר מן ההר וכשחזר לא הניח להם לשפוט אפי' דינין ומשו"ה אמ"ל יתרו נבול תבול כו' דחלילה לומר כן על מרע"ה דמאחר שכבר הרשה אותם בודאי שהיו ראוים לכך ואיך אח"כ חזר בו ולא הניח אותם עד שבא יתרו ומאי דקאמר ק' עד אשר נשוב אליכם ר"ל דעד אשר נשוב אין אתם יכולים לזוז מתוך המחנה כדי שתהיו נכונים לשפוט אבל כשנשוב אתם רשאים דכיון שאני כאן אני שופטן ואין כונת מרע"ה לו' להם דכשחוזר אין להם עוד רשו' לשפוט אותם ועו' דאעיק' הדבר טפל מבלי מלח לומר בכונת רש"י ז"ל דקאמר רבותא דמשה שאני דאפי"ה לא הורו שום הוראה חוץ מהדינין דאיפקדו במרה דממ"ן אם לא נתן להם רשו' מש"ר להורות כי אם הדינין אשר במרה איפקוד וכדקאמר ק' ואל הזקנים אמר כו' א"כ אין כאן שום רבותא על שלא היו מורין שחר מיני הוראה כיון שלא נתן להם רשו' כ"א על הדינים וא"כ מן הדין היו עושין ואם נתן להם רשו' על הכל למה בשאר מיני הוראה היו עושים רבותא ואין מורין אעפ"י דמה"ד מותר להם ובדינין לא היו עושים רבותא ושופטים:

ובעיקר פקפוקו עמ"ש רש"י ז"ל ע"פ ואל הזקנים אמר כו' להיות נכונים לשפוט את כל איש ריבו דבתחי' עלה ע"ד לו' דכונתו לומר דתהיו נכונים מעכשיו לשפוט לאחר מ"ת ושוב חזר בו דזה דוחק דהרי לא היה בדעת מש"כ שהם עתידים לשפוט אלא יתרו הוא דהעצהו עצה נכונה ואם כבר היה בדעתו כן מה בא יתרו לחדש כו' נעלם מעיני דמר מ"ש ה' נחלת יעקב ז"ל ס' יתרו עמ"ש רש"י ז"ל ע"פ וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום אהרן נדב ואביהוא וע' זקנים הנלוים עתה עמך ע"כ הק' עמ"ש הרא"ם ז"ל שם ושוב כ' וז"ל ונ"ל דכך היה הענין דמשה היה דן לבדו ואפי"ה חלק להם בתי דינין שאהרן ג"כ היה דן לבדו בבית אחר וכן נדב ואביהוא וע' זקנים שכל אחד היה דן לבדו ביחיד מומחה או בשלשה ובשעה שאמר יתרו מדוע אתה יושב לבדך לא ידע מזה שדנין גם ב"ד אחרים לכן הוק' בעיניו והשיב לו משה ושפטתי כו' ואז אמ"ל נבול תבול כי לא יספיקו אלו הדיינים לעם הרב הזה אלא יוסיפו עוד דיינים שרי אלפים כו' ע"כ וא"כ לפ"ז שפיר היה אפשר לומר דכונת רש"י ז"ל דתהיו נכונים מעכשיו לשפוט לאחר מ"ת ויתרו בא להוסיף דלא יספיקו אלו אלא יוסיפו עוד דיינים אלא דאעיק' האמת יורה דרכו דאין כונת רש"י ז"ל כן ומה שדקדק כת"ר מלשון רש"י ז"ל דנקט לשפוט את כל איש ריבו ולא כתב להורות כו' דתיבת לשפוט מורה על הדינין והביא ראיה ממ"ש הרא"ם ז"ל. אנכי תמיה על כת"ר דמריהטא דלישניה שכ' דתיבת לשפוט מורה על הדינין אשר איפקדו במרה כמ"ש בפ' שם שם לו חק ומשפט נראה דנדמה לו דהדינין שנפקדו במרה הם איזה דינין פרטים ומשו"ה כתב דתיבת לשפוט מורה על הדינין אשר איפקדו במרה כמ"ש בפ' שם שם לו חק ומשפט וכלו' דמזה הק' דרשו רז"ל דדינין איפקדו במרה והיינו מתיבת משפט נמצא דתיבת משפט מורה ובא על דינין שאיפקדו במרה דוקא וא"כ גם מ"ש רש"י ז"ל לשפוט כו' מורה על הדינין דאיפקדו במרה דאם אין כונת כת"ר כן למה לו להאריך כ"ז אשר איפקדו במרה כמ"ש בפ' שם שם לו חק ומשפט ולהביא ראיה מהרא"ם ז"ל דלשון משפט הוא על הדינין דאיפקדו במרה תפ"ל דתיבת משפט בעלמא מורה ובא על הדינין אלא מוכרח דכונת כת"ר נר"ו כדכתיבנא ועמו הס"ר טעה בדמיונו ואין הדבר כן אלא מ"ש רז"ל דדינין איפקדו במרה ר"ל כל פ' משפטים וכמ"ש הרא"ם ז"ל שם ע"פ שם שם לו עי"ש והוא דכל דבר שהוא בין איש לרעהו חוץ מדיני איסור והתר כשר ופסול נקרא דינין:

עוד חזה היית בד"ק עמ"ש אני עני עפ"י כת"ר בד' רש"י ז"ל דאעיק' ק' איך אפשר לו' כן בכונת רש"י ז"ל שהרי בימים ההם לא היה צריך ליטול רשו' מרבם אלא כל שהיה רחוק ג"פ היה מותר להורות אף בלא נטילת רשו' וזה שצרי' נטילת רשו' אף ברחוק ממנו ג"פ אינו אלא מר' ואילך ומשום מעשה שהיה וע"ז חזר וכ' כת"ר דכ"ז שכתב נזרקה נבואה בפיו והוי מתורתן של רבני האחרונים הר"ב ראשון לציון וה' כמוהרח"א ז"ל בס' עה"ח ובס' וזאת ליאודה ז"ל ולא זו בלבד אלא שהגדיל המדורה עלי דאיך אישתמיט מ מינאי ד' הר' ר"ל לעת הצורך ואנא דאמרי דגם בזה שגג בדברי דכל עיקר קושיתי אינו אלא דבימים ההם לא היה צרי' ליטול רשו' מרבם מרחוק ממנו ג"פ כיון דזה אינו אלא מר' ואילך משו' מעשה שהיה וכמ"ש בפי' בדברות הראשונות וא"כ מאי מייתי מר מהני שלשת הרועים ז"ל דהם לא מיירו אלא בפ"ר דהיינו תוך ג"פ ובתוך ג"פ ודאי דגם בזמן ההוא היה צרי' רשו' משו' דטעמא הוי משו' כ"ר ומה לתבן עם הבר אלא דעכ"פ צרי' אני לדון למר לכף זכות דכיון דכל מגיותו אינו אלא לעשות אגרת פיטו'רין משו"ה לא השגיח שפיר בדברי הגם דאפי' השגחה אינו צרי' לזה דהדבר פשוט לעין כל חוזה. עוד חזה הוית בד"ק עמ"ש ה' ת"ח ז"ל עמ"ש בב"י סי' רמ"ב דתנחום הוה אקראי בעלמא דמאי אצטרי' לפ' הכי דילמא נטל רשו' מרבו הוה ואנכי הצעיר כתבתי בדברות הראשונות דבהחי' עלה ע"ד דעת הדיוט להוכיח כמ"ש בב"י כו' ושו"ר דאינה הוכחה בו' וכת"ר תפס עלי בציצית ראשי דאיך פסקתי את הדין בסכינא חריפא דבכל פעם ופעם צרי' ליטול רשו' מרבו דזה הוי הפך מוהריק"ו ז"ל כו' ולזאת אשיב דלדין כזה אפי' בסכין מלא חלודה הוא בנקל למפסקיה וכ"ש בחריף אבל מה אעשה דכת"ר לא הבין כדחזי דברי ה' ת"ח ז"ל ומזה בא לו ג"כ שלא הבין את דברי וגם נר' דלא ראה דברי הב"י במקומן ואף אם ראם לא השגיח בהם יפה דהרי כונת הב"י ברורה דהוק' לו דמדאותבוה לר' תנחום מדתנייא תלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק ממנו ג"פ משמע דאי הוה חוץ לג"פ שפיר דמי והר"מ ס"ל דאפי' חוץ לג"פ אסור לקבוע ולהורות וע"ז כתב דההיא עובדא דתנחום הוה אקראי בעלמא ומשו"ה אמרו לו דהתניא תלמיד אל יורה אלא א"כ רחוק ממנו ג"פ וכלו' דאפי' דהוא עראי לא שרי אלא חוץ מג"פ אבל מר שהוא תוך ג"פ אסור וע"ז השיב להם לאו אדעתאי וע"ז הק' ה' ת"ח ז"ל דמאי אצטריך לפ' הכי דילמא נטל רשו' מרבו הוה ולכך הוה שרי ליה להורות חוץ מג"פ וכלו' דמאי דמשמע מן הש"ס דאי הוה חוץ מג"פ ש"ד היינו משו' שכבר נטל רשו' מרבו להורות חוץ מג"פ ומשו"ה הוק' לו לר' תנחום לאו ר' מני דמן צור איכא הכא כו' וכלו' דאף בנטילת רשו' לא שרי אלא חוץ מג"פ וע"ז כתבתי אנכי הצעיר דבתחי' עלה על דעתי להוכיח כמ"ש בב"י דלא אוקמי בנטל רשו' ממאי דהשיב לאו אדעתאי וא"א דכבר נטל רשו' מיניה וכלו' להורות חוץ מג"פ דאילו תוך ג"פ לא מהני אפי' רשו' וכמ"ש שם בב"י בשם התוס' ומוהריק"ו ז"ל א"כ איך לא הוה אדעתיה. ומה להורות חוץ מג"פ הוה אדעתיה ונטל רשו' ממנו להורות תוך ג"פ לא סליק אדעתיה מרביה שו"ר דזו אינה הוכחה דלא רחוקה היא לומר דהיום נטל רשו' ולמחר בעת הדרוש לא עלה ע"ד מרבו ולא נתן לבו עליו וכלו' דבאותה שעה שכח כלל וכלל מרבו ואילו היה זוכר לא היה פוצה פיו כלל. ואין כונתי לומר דלא עלה על לבו ליטול רשו' ממנו דכיון שהוא תוך ג"פ לא מהני רשו' וא"כ נחה שקטה כל האר"ש ואדרבא על כת"ר יש לתמוה דעשה כל אפיא שוין דאף תוך ג"פ מהני רשו' ולא זו בלבד אלא דאף בפעם א' סגי ואף גם זאת דיחס כן בס' מוהריק"ו הפך ממ"ש בפי' הב"י ז"ל משם מוהריק"ו ז"ל:

עוד ראתה עיני בד"ק ע"מ שהק' כת"ר בדברות הראשונות על הרמז"ל ושכל רבני האחרונים עמדו בד' הרמז"ל ואנכי הצעיר השיבותי לו דלא מצאתי מי שנרגש מזה וגם עמ"ש אני עני על ה' בן ידיד ז"ל. וגם על מה שהק' בדברו' הראשונו' על ה' חיד"א ז"ל והר"ב פ"מ ז"ל דלמה לא חשו להביא ד' התוס' בכתובו' ואנכי הדיוט כתבתי ע"ז דלמה להם להביא ד' התוס' ככתו' באורך בקונ' הראשון ועל הכל רצה כת"ר לפטור ולהציל את עצמו בדברים בעלמא כאשר יראה הרואה ואנא דאמרי דלדבר כזה וכיוצא בזה יותר טוב הי"ל שלא להשיב כלום:

עוד חזה הוית בד"ק ע"מ שהשוה כת"ר בדברות הראשונו' לה' חיד"א ז"ל בס' כסא רחמים עם מ"ש ה' פ"מ ז"ל וס"ל דבנבואה ליכא דין מורה הלכה. ואנכי הצעיר כתבתי ע"ז דה' חיד"א ז"ל לא ס"ל כן וכמ"ש שם באורך וכת"ר חזר עוד להחזיק בטעותו וכ' דדברי מן המתמיהים ופי' ד' ה' ז"ל לפי דרכו. ואנכי הרואה דמשמעות דורשין איכא בינינו ברם מי שמודה על האמת יראה דכונת ה' ז"ל כדכתיבנא ואינו מן הראוי להאריך בדברי' פשוטים כאלו. ומ"ש מו' כת"ר דלא הבין דברי במ"ש דלא בא לחלק ה' ז"ל אלא דבנבואה די בשאינו מקפיד לא כן במורה הלכה דהא מאי דאינו מקפיד בנבואה הוא משו' דאינו מורה הלכה אלא מאת ה' היתה כו' ולא שייך לומר דאינו מקפיד אבל דין מורה הלכה אית ליה דזה הס כי לא להזכיר כו' ולזאת אשיב דבדבריו אלו ראיתי דכל מה שמתלונן עלי כת"ר דמרוב חשקי להשיב איני מדקדק יפה בדבריו נר"ו ולא בדברי רז"ל ניבא ולא ידע מה ניבא דכולהו איתנהו ביה שהרי כתבתי אחת למעלה שם בקונ' הראשון משם ה' ז"ל בס' פת"ע דנ"ב ע"ד דאף דבנבואה איכא דין מורה הלכה אפי"ה טעמא רבה איכא לחלק בין נבואה לדין ולו' דבנבואה די בשאינו מקפיד וא"כ מ"ש עלי כת"ר לעיל מה תצעק אלי כו' מלבד דלא דמיא כעוכלא לדנא מ"ש כת"ר למ"ש רבני האחרוני' ז"ל כדי לצעוק עליהם וכמ"ש לעיל אלא דאפי' לד' כת"ר אנכי הקשיתי על מ"ש בד"ק ולא ראיתי שכדבריו כתבו רבני האחרונים. אבל אי ק' הא ק' על כת"ר שמאחר שכבר כתבתי כן משם ה' ז"ל גופיה בפת"ע א"כ מה תצעק אלי דהס כי לא להזכיר לו' כן דכיון דה' ז"ל הזכירו כ"ש וק"ו שאני הדל לא אשקוט ולא אנוח מלהזכירו אלא דאעיק' אנכי הדיוט לא חזינא אפי' ריח קו' והוא דה' ז"ל לא קאמר שם בס' כסא רחמים דמאי דאינו מקפיד בנבואה הוא משו' דאינו מורה הלכה אלא מאת ה' היתה לה וכמו שהבין כת"ר בדבריו דכל עיקר חי' הוא זה דשפיר יש מקום להקפיד על שמכין עצמו לנבואה וכמ"ש שם ה' ז"ל משם מוהרח"א ז"ל אלא כונת ה' ז"ל לומר דבנבואה די במה שיודע שאינו מקפיד ויכול להתנבאות דכיון דמאת ה' היתה לה לא כן במורה הלכה ממש דאפי' שיודע בודאי דרבו אינו מקפיד כמו בני אהרן שהיו יודעים בודאי שלא היה מקפיד ח"ו משה רבם אפי"ה אסור להם להורות וכל לגבי דידי האריכות בזה אינו אלא יגיעת בשר: עוד. חזה הוית בד"ק עמ"ש עו' אנכי הדיוט דממ"ש אח"ך ה' ז"ל שם בד"ה ומיהו וכו' מבואר דס"ל דגם בנבואה איכא משו' מורה הלכה דהאמת כן הוא אבל הוא חי' אחר כו' ברם בחי' הראשו' שחי' הוא פשוט שבא לחלק כמ"ש וכאשר יראה העיני בשר לו ע"כ. גם לזה אנכי אשיב דעיני ראו ול"ו זר והגם שכתבתי אחת למעלה דאינו מן הראוי להאריך בדברי' פשוטים כאלו עכ"פ בראותי דבריו אלו לא יכולתי להתאפק מלפ' ד' ה' ז"ל רחב רחב. והוא דה' ז"ל הביא מהגה"א דיליף ממה שהתנבאה חולדה במקום ירמיה משו' דקרובת ירמיה היתה ומסתמא שביק לה ירמיה. דה"ה ג"כ שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רביה. וע"ז הק' ה' ז"ל לכאורה דשם בפ' הדר איכא למ"ד שלא מתו בני אהרן אלא על שהורו בפני משה רבן והרי מרע"ה לא היה מקפיד גם אלעזר בן אחיו כו' גם יאושע ן' נון כו' אלא ודאי מוכרח לחלק בין נבואה ובין מורה הלכה כו' וכלומר דדוקא בנבואה כיון שיודע שאינו מקפיד מותר אבל במורה הלכה אפי' שיודע שאינו מקפיד אסור ומשו"ה מתו בני אהרן. וא"כ איך השווה אותם בהגה"א ויליף מנבואה למורה הלכה. ואין לו' דהיינו דקאמר הגה"א וקצת גמגום יש דזה אינו גמגום אלא בר מהדר הוא ואפשר לישב דמ"ש בהגה"א הוי כמו חולדה דכבר ידעה כו' וכה"ג דהתלמיד יודע שאסור להורות במקו' רבו אך ידע דאינו מקפיד בהא שרי וכלומר דמאי דיליף הגה"א מנבואה למורה הלכה אינו אלא באופן זה שכבר ידע שאסור אך ידע דאינו מקפיד אך בני אהרן דלא ס"ד כלל דאסור להורות אמטו להכי איענוש ולהא דאמרו גבי אלעזר יתישב וכו' ולמאי דאמרי' גבי יאושע ן' נון וכו' אלא דאכתי צריך לפ' מ"ש בהגה"א וקצת גמגום יש וע"ז כתב ומיהו סיים בהגה"א כו' דיש לחלק בין ת"ג שהורה לפני רבו למורה לפני גדול הדור ואינו רבו כו' ע"כ וא"כ לפ"ז אין כאן מקים לכל מ"ש כת"ר וכמובן:

עוד ראיתי לרו"ם נר"ו ע"מ שהק' על ה' מלך שלם דנעלם ממנו ד' התוס' בכתובו' ואנכי הצעיר ויהי מאז השיבותי לו דנעלם מעיני דמר נר"ו דה' ז"ל גופיה זכר עשה לד' התוס' הנז' בדי"ט וא"כ הי"ל להק' על ה' זיל מיניה וביה והן עתה ויהי כמשיב כת"ר ע"ז דאין זה אלא דקדוקי עניות ואדרבא היה לי להיות תנא דמסייע ליה כו' וכיוצא מאלו הדברים. גם לזה אנא דאמרי לשרי לן מר דאין זה משורת דרך אר"ש ודרך אר"ש קדמה לתורה ואדרבא כמו שכתבתי כך היא דרכה של תורה. הלא מעתה הבא נבא לבית הספק ועיני ראתה לרו"ם נר"ו שכתב דהבנתי בדבריו מה שלא נתכון ולא נסתפק. והוא דאין כונתו לו' ששלח לו בפי' שאל יורה אלא שרבו קפיד בינו לבין עצמו ודבר עם איזה בני אדם שהוא מקפיד על הוראת תלמידו והתלמיד שמע והבין שאין רצונו של רבו שיורה כו' ובמונח זה רצה לפטור עצמו מכל מה שהק' עליו וחזר ופי' דבריו הראשונים באורך וברוחב מה שלא בא בדבריו ולא עלה על לבו בתחי'. ואען ואומר דמלבד דא"כ דעיקר ספיקו אינו אלא כשלא אמ"ל בפי' שאל יורה אלא דקפיד רבו בינו לב"ע ומשו"ה הוא מאי דעלה בהסכמה דאין לחוש לחזרתו דכיון שרבו לא גזר עליו בפי' אין לתלמיד לחוש לחזרתו ולידע תוכן הדברים אשר שמע דקא קפיד רבו א"כ בכל מאי דשקיל וטרי רו"ם בדברו' הראשונו' לפחות בפעם א' הי"ל להשמיט קן קולמוסו ולפרש כן ואיך אפשר דבשאר דברי' בא בארוכה כמעט ללא צורך ובדבר הזה דהעיק' תלוי בו לא ירמוז שמץ מיניהו. אלא דהאמת במה שהוא אמת דבתחי' מעולם לא עלה על לבו להסתפק בכה"ג ועתה הוא שנתקן כדי להציל את עצמו ופי' דבריו כחפצו ורצונו. אלא דאנכי תמיה על כת"ר דאם כבר נחית לזה. טרם כל הי"ל להשגיח שפיר בדבריו הראשונים ולו' דבר שלא יהא ח"ו סותר אהלו שהרי כתב שם בד"ה הדרן לדמעיק' וז"ל א"כ ק"ו בנ"ד דבפירוש קפיד רביה במה שמורה תלמידו כו' והגם דיד הדוחה לדחות דכונת כת"ר לו' על מאי דקאמר בפי' לאיזה בני אדם ואינו ר"ל לתלמידו מלבד דהאמת אינו כן מה יענה למ"ש עו' כת"ר נר"ו שם וז"ל עוד נ"ל להביא ראיה לנ"ד כו' ועתה שרוצה לחזור בו יראה לע"ד שגורם שעובר על ולפני עיור לא תתן מכשול אם תלמידו מקיים את דברו של רבו שאל יורה וכו' ע"כ וזה הוי הפך ממש ממ"ש בדברו' אחרונו' דאין כונתו לו' ששלח לו בפירוש שאל יורה ואיני יודע אם בדברי' שבכתב כאלו היוכל איש לחזור בו ולפרש כל בתר איפכא. עוד יש להוכיח כן מדבריו הראשונים במה שהביא ראיה לנ"ד בסו"ד ממאי דאמ"ל ר"י לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלנו וסיים וז"ל. וא"כ בנ"ד כל שהרשה אותו מעיק' בסתם ודאי דלא יוכל לחזור בו כו' ואין יכולת ביד רבו להורידו מגדולתו וכו' וחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין דאם הוא רבו שיורידהו מגדולתו וא"כ זכינו לדין דלא יוכל רבו להורידו מגדולתו מכמה טעמים שכתבנו וכו' עכ"ד. והשתא א"א דכל עיקר ספקו אינו אלא כשהתלמיד שמע והבין שאין רצונו של רבו שיורה אם יוכל התלמיד להורות ואל יחוש לחזרת רבו או נאמר דכיון שהוא מקפיד עתה צריך התלמיד לחוש לחזרתו. א"ך בהכרח לו' דכת"ר פתח בכד וסיים בחבית שהרי כיון שרבו לא אמ"ל בפי' שאל יורה אלא דהתלמיד הוא שהבין דהקפיד רבו איך שייך לכתוב ולומר דבנ"ד אין יכולת ביד רבו להורידו מגדולתו כאילו בכח גדול וביד חזקה מעכב לתלמידו שאל יורה ובשלמא כשהספק הוא שאמ"ל רבו בפי' שאל יורה וכמו שהבנתי אני עני בכונת כת"ר וכמו שהוא האמת שייך שפיר למימר כלשון הזה דאין כח ביד רבו להורידו מגדולתו ולא עו' אלא דגם עתה בדברו' אחרונו' חזר וכ' וז"ל. ברם אם אינו ע"ת ודאי דיש משו' מב"ק וא"כ מה כחו יפה של רבו להורידו מגדולתו דמה מצא בו עול עכ"ד ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דכד ניים ושכיב אמרה:

גם מ"ש וז"ל ומה גם דקי"ל דאם קפיד לא מסתייעא מלתא גם עתה דקפיד לא מסתייעא מלתא ע"כ אנכי הדיוט לא מצאתי לדברי' האלו בית מושב דמדבריו משמע דדוקא אם קפיד הוא דלא מסתייעא מלתא ואין הדבר כן דהרי ע עיקרא דהאי מלתא הוא בכתובו' ד"ס ושם נאמר בתוס' והביאו כת"ר בעצמו בקונ' הראשו' וז"ל. ונ"מ היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי אפי"ה אל יורה דלא מסתייעא מלתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. וא"כ זה שכתב כת"ר דקי"ל דאם קפיד לא מסתייעא מלתא לא ידעתי איה מקום כבודו ולא הי"ל לו' אלא במכ"ש דאם אפי' בנטילת רשו' אמרו דהואיל ורבו אצלו לא מסתייעא מלתא כ"ש וק"ו דאם קפיד אפי' אין רבו אצלו לא מסתייעא מלתא ולא היל"ל דהכי קי"ל. איך שיהיה וכ"ז שכתבתי אינו אלא לפי מאי דס"ד דר'ום נר"ו דבמונח זה נחו שקטו כל התמיהות שתמהתי על כת"ר. ברם כד דייקינן שפיר אף אם נאמר דכן היתה כונתו מעיק' ואנכי הדל לא ירדתי לסוף דעתו אפי"ה לא הרויח בזה כלום ואבא היום על ראשון ראשון על הראיה שהביא כת"ר מתשו' מוהריק"ו ז"ל שכ' שאין צריך ליטול רשו' בכל פעם שיורה כי אם בפעם הא' וא"כ גם בנ"ד כיון שהרשה אותו מעיק' וכו' ג"כ כאן שלא גזר עליו שלא יורה אין לחוש לחזרתו ושיצטרך לידע אם הוא מרוצה ברשו' הראשו' שהרשה אותו אם לאו דהא אין צריך רשו' בכל פעם כו' ולדידי עדיין לא חזינא שום ראיה מהכא לנ"ד דע"כ לא קאמר מוהריק"ו דאין צריך ליטול רשות בכל פעם אלא דוקא כשאינו רואה תלמידו שום רמז מהקפדת רבו אז אמרינן דמסתמא כיון שרבו נתן לו רשו' הוא לכל ימי עולם אבל בכג"ד דנ"ד שכבר שמע והבין שאין רצונו של רבו שיורה אה"ן דמוהריק"ו ז"ל אזיל ומודה שאסור לו להורות כיון דקא קפיד רבו ואפי' שלא שלח לו' לו בפירוש שאל יורה אפי"ה אסור לו להורות משו' כבודו של רבו ואף שרבו עשה שלא כהוגן להורידו מגדולתו תלמידו עכ"פ חייב לעשות רצונו של רבו:

גם על הראיה שהביא כת"ר מתשו' הרדב"ז סי' ש"א ק"ן ואני עני השיבותי לו דגם זו אינה משלנו וכמ"ש שם באורך חזר וכ' כת"ר נר"ו וז"ל. ברם עתה שפירשתי דברי א"כ שפיר הבאתי לד' הרדב"ז אלו לראיה דכיון דלא גזר עליו בפי' כי אם שהוא מקפיד בינו לב"ע אי תלמידו מקיים הקפדתו מפי השמועה עובר כו'. וגם לזה אשיב דגם עתה דפי' דבריו עדיין לא חזינא אפי' כדמות ראיה לנ"ד וכאמור לעיל ואינו מן הצורך לכפול הדברים. גם הראיה שהביא כת"ר ממ"ש שם בסנהד' דאמ"ל ר"י לר"ש הרי אתה ברשותינו כו' ואנכי הצעיר ערערתי גם ע"ז בדברו' הראשוני' והן עתה חזר כת"ר להחזיק דבריו וכה אמר מר שהיא ראיה אלימתא וחזקה בלי שום ספק ומרוב חסידותיה דן אותי לכף זכות דלא הבנתי דבריו ומשו"ה הרבתי דברי' בלי שום טעם והוא דכל עיקר ראיתו הוא דכיון דהתלמיד זכה להורות אין כח ביד שום אדם להורידו מגדולתו משו' מב"ק אם אינו ע"ת ולזאת אשיב דמלבד דשלי"ח זיכני ה' ונתן לי דעת להבין ובפרט לדברי' כאלו דאינם צריכי' דעת אלא בפירושא אתמר כן בדבריו אלא דאף למאי דעלה ע"ד שלא הבנתי כן בדבריו אנכי לא ידעתי מה הרויח בזה דעדיין תמיהתי במקומה עומדת דאין מכאן שום ראיה דאין רבו יכול לחזור בו ולהורידו מגדולתו ממה שלא הרשה אותו ר"י לר"ש בסתם וכמו שהוכיח כת"ר דלענ"ד טעמא רבה איכא לחלק והוא טעם לשבח דשאני ר"י דמעיק' לא עלה ע"ד ד"ע להרשותו לעולם אלא דוקא עד שיבא אצלם וא"כ מי הכריחו ליתן לו רשו' בסתם דמשמעו לעולם ולחזור בו אח"כ ולהכנס ח"ו בסוג מי שאינו עומד בדבורו. גם מ"ש דאין כונתו לו' דר"י בכונה מכוונת יעשה זה להרשו' אותו בסתם כדי לחזור בו אח"כ אלא כונתו לו' שהי"ל להרשו' אותו בסתם כדי שכשיחזור ר"ש מבבל וירצה לחזור עו' שם להורות יהיה כפוף תחתיו ויהיה צריך לרשותו שש כו'. גם בזה לא ידענא מאי קאמר וכנר' דבעת ההיא שכח מ"ש בדברו' הראשונו' דשם כ' וז"ל דא"א כו' למה לא הרשה אותו בסתם אלא ודאי דלאו כל כמיניה לחזור בו כיון דכבר זכה התלמיד להורות ומעלין בק' ואינן מורידין כו' עכ"ד. והשתא לפי מאי דפי' דבריו עתה דכונתו לומר דהי"ל לר"י להרשותו בסתם כדי שכשיחזור כו' יהיה צריך לרשותו ואין כונתו למנוע אותו לגמרי א"כ איך שייך לו' בדבר כזה דמשו"ה לא הרשה אותו בסתם משו' דלאו כל כמיניה לחזור בו משום דמב"ק ואין מורידין שהרי אם עדין נותן לו רשו' שיורה כבתחי' היכן היא הירידה ואין להתעקש ולו' דנטילת הרשו' מרבו היא היא הירידה שהרי לא מצינו דבדבר כזה ג"כ אמרו מב"ק ואין מורידין ופשוט הוא. ועו' דאעיק' לישנא שכתב כת"ר שם על ר"י לחזור בו מרשותו לא יסבול לפרש לחזור בו מאותו הרשו' ולהרשות אותו מחדש. גם מה שרצה לתקן מה שהק' אנכי הדיוט על ר"י דלמה לא הרשה אותו עד לעולם כו'. גם בזה לא תקן כלום דעדיין לא איפרק מחולשא דמאי נ"מ אם היה נותן לו רשו' בפעם א' לכל ימי עולם ומה היה צריך לזאת הכפיפה אם כבר היה ראוי והגון לדון ולהורות. ברם הראיה שהוסיף כת"ר מחדש מתשו' שאלת יעבץ סי' ה' לכאורה היא ראיה שאין עליה תשובה ועליה דוקא ראוי לסמוך. אמנם אינו בנמצא בעירנו זאת ס' הנז' לראות הדברי' בשורשן וגדולה ראיה: עוד. חזה הוית בד"ק ע"מ שהביא ראיה בדברו' הראשונו' מתשו' הרדב"ז סי' ש"א קמ"ז דדעתו ג"כ הוא דאי לאו דקים ליה ביה לא יהיב לי רשותא. ואנכי הצעיר תמהתי עליו דאינה אלא ביאה רקנית כו' ועתה כת"ר חזר וטחן וטע'ן דקיצורו גרם לו דעיקר ראיתו הוא דאע"ג דבתחי' דבריו נקט הרדב"ז ז"ל הב' טעמים אפי"ה בסו"ד לא סיים כי אם הטעם דשמא יטעה בלשונו ואנא דאמרי דגם בזה לא תקן כלום במה שפי' דבריו חיי"ם ברצונו והוא דהרדב"ז ז"ל בתחי' כתב דעיק' טעמא דצריך שיגיעו להוראה הוי משו' כבוד הרב או משו' שמא יטעה בלשונו וא"כ בנטילת הרשו' יצא ידי שניהם ושוב כ' דכן נמי יש לדקדק כו' משמע דאם נטל רשו' מרבו מותר להורות דמסתמא לא יהיב ליה רשותא אי לאו דקים ליה בגויה ע"כ והשתא למה לו להביא הטעם דנ"ר דהכא לא נחית להביא הטעמים שהרי כבר הביאם לעיל אלא מה שבא הוא להוכיח ג"כ מד' הרמז"ל דבנטילת רשו' יכול להורות אפי' שלא הגיע להוראה משו' דמסתמא לא יהיב ליה רשותא אי לאו דקים ליה בגויה וזה פשוט עוד ראתה עיני בד"ק ע"מ שהק' אני עני על הרדב"ז ז"ל בתשו' מידי עוברי וכו' ככתוב שם באורך דזה אינו אלא אריכות הדברי' שלא כסדרן וכו' והי"ל להסמיכה כשהבאתי משם הר"ב נח"ל נר"ו דהק' כן להרשב"א ז"ל שם הי"ל לכתוב וכ"כ ק' על הרדב"ז ז"ל כו'. והנה מלבד דזה אינו אלא דקדוקי עניות ואיני יודע אם דברים כאלו ניתנו להוציאם מן השפה ולחוץ וכ"ש להעלותם על ספר עו' בה דאעיק' דבריו אינם אלא דברי נביאות שכתב שהבאתי משם ה' נח"ל נר"ו דהק' כן להרשב"א ז"ל. ועינתי בקונ' הראשון ולא מצאתי שמץ מינהו. ועו' דאף אתמ"ל דכונת כת"ר לו' שהי"ל להביא משם הרב הנז' נר"ו דהקשה כן להרשב"א ז"ל וליכתוב וכ"כ ק' כו' גם זה אינו השגה כלל ועיקר שהרי בלמדי ד' ה' נח"ל עדיין לא היה לי ידיעה ממ"ש הרדב"ז ז"ל כדי להסמיכו שם אלא דשוב אחר ימים עוד בלמדי דברי כת"ר נר"ו בראיתו שהביא מתשו' הלזו ולקחתי לראות הדברי' במקומן נרגשתי מזה בזוכרי דברי הר"ב נח"ל נר"ו ולא הבאתי שם דברי ה' נח"ל דהק' כן להרשב"א ז"ל משום שהוא רבוי דברים ללא צורך:

גם מה שסיים כת"ר וכ' ועיין למרן כ"מ ז"ל פ"ה מה' ת"ת דקאי בדעת הרשב"א והרדב"ז ז"ל כו'. אנא דאמרי דבכדי טרח קן קולמוסו להודיעני זה דגם אנכי ידעתי שכ"כ הכ"מ שם ובב"י סי' רמ"ב ומה שלא הבאתיו להק' עליו ג"כ הוא משו' שראיתי שכבר קדמני בס' קיל ן' לוי ד"ט ע"ב שהק' למרן ז"ל ממ"ש הוא עצמו בב"י א"ח סי' תע"ב ופסקו בשלחנו הטהור שם דתלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה אפי' אינו רבו מובהק אלא א"כ יתן לו רבו רשות וכתב שם בב"י דכ"כ הרא"ש והמרדכי מדקדוק סוג' הגמ' והוא דעל מ"ש שם בגמ' אמר אביי כי הוינן בי מר זגינן. רכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים מתיבי עם הכל אדם מיסב ואפי' תלמיד אצל רבו כי תניא ההיא בשוליא דנגני ע"כ. כתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל. ואפילו אינו רבו מובהק מדלא אוקמי ברייתא ואפי' תלמיד בפני רבו אלא בשוליא דנגני עכ"ל. הרי מוכח דסתם רבו הוי שאינו מובהק דאלת"ה היכי מצי לאוקומי הברייתא ברבו שאינו מובהק דהא רבו סתם קאמר:

כי מן הבאר מה מאד תמהני ע"מ שראיתי עתה להר"ב יד מלאכי ז"ל בכללי הר' דקמ"ז ע"א שכ' וז"ל הצריך לנו והטעם הוא משו' דסתם רבו הנאמר בגמ' הוי שאינו מובהק וכמ"ש ה' פ"ח א"ח סי' תע"ב וקול ן' לוי ד"ט ע"ג יעו"ש אך הב"י ביו"ד סי' רמ"ב ובכ"מ פ"ה מה' ת"ת כתב דסתם רבו הוי רבו מובהק.

ולפ"ז צריכי' אנו לו' דמ"ש איהו גופיה בח"מ סי' הנ"ל דקרי רביה לכל מי שהוא גדול מחבירו בחכמה לדעת הר"מ והטו' קאמר וליה לא ס"ל. עכ"ד. ואהמ"ר ונע"ר אנכי לא ידעתי איך אפשר לומר דמ"ש בח"מ לדעת הר"מ והטו' קאמר וליה לא ס"ל מאחר דממ"ש בא"ח סי' תע"ב מורה להדייא דגם ליה ס"ל כן דסתם רבו הוי שאינו מובהק וכמו שהק' בס' קול ן' לוי והביאו הוא ז"ל גופיה וכעת צ"ע. וגם על ה' קול ן' לוי ז"ל יש להרגיש דנר' דאשתמיט מיניה דמר דברי הב"י בסי' רמ"ב מדלא הביאם להק' עליהם ג"כ עו' ק' על ה' ז"ל דאיך לא הק' כן בעיקר דברי הטור ז"ל בסי' תע"ב דבה' נ"ר הוכיח דסתם רבו היינו מובהק וכמו שכן הק' הר"ב מלכי בק' ז"ל בסי' תע"ב ד"ט ע"א. וגם על ה' מ"ב ז"ל יש להרגיש דנר' דנעלם ממנו דברי ה' קול ן' לוי ז"ל: עוד. חזה הוית בד"ק וז"ל ובהיותי בזה ראיתי דדין זה דהרב יכול להרשות את התלמיד לזמן קבוע פסקו הרמז"ל פ"ד מה"ס ה"ט וכן יש לסומכין ליתן רשו' עד זמן ולומר לנסמך יש לך רשו' לדון או להורות עד שיבואו הנשים לכאן או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה כו' ע"כ וע"ז תמהתי הרבה למה דין זה לא פסקו כי אם הר"מ ושאר כל הפוסקים השמיטוהו כו' וגם סי' זה אשר לקח הרמז"ל עד שיבואו הנשים לכאן לא ציין לנו מרן ז"ל מהיכן הביא הרמז"ל הסי' הזה ובסוג' ליכא כי אם עד שתבא אצלינו עכ"ד. והנה מה שהביא מדברי הרמז"ל שכ' עד שיבואו הנשים לכאן. כנראה שספר מוטעה נזדמן לו ובספרי' שלנו לא כתוב כי אם עד שיבא הנשיא לכאן. ועל עיקר תמיהתו דלמה לא פסקוהו דין זה שאר פוסקים נ"ל הטעם משו' דאעיק' בעיית הגמ' אינה אלא על נטילת רשו' מריש גלותא אפילו שאינו רבו ומשו' סמיכות כדי שאם ח"ו טעה בדין שיהיה פטור מלשלם שהרי כ' רש"י ז"ל וז"ל. לפלגא כגון רב דיהיבי להו רשותא למידן ולא להתיר בכורות ע"כ. ורב לאו תלמידו של רבי היה וע"ז הוא בעיית הש"ס דאם לא סמכו אלא ע"ת מאי אי מהני בתוך הזמן לפטור עצמו מלשלם אם טעה או לא וא"כ כיון דעתה בעונותינו בטלה הסמיכה לא הוי אלא הלכתא למשיחא ומשו"ה הרמז"ל דדרכו לפסוק הכל פסקו. אבל שאר פוסקים דאין דרכם לפסוק הלכתא למשיחא לא פסקוהו כנלע"ד כעת: ואסופא דמלתא ראיתי לרו"ם נר"ו ע"מ שהק' כת"ר ויהי מאז עמ"ש ה"ה מוה"ד הרמ"ז ז"ל בס' כסא אליאו בא"ח סי' ח' ס"ק ז'. ואנכי הצעיר יצאתי להליץ טוב בעד הרמ"ז ז"ל ומצאתי אילן גדול לסמוך עליו הוא הרשב"א ז"ל ככתוב באורך ובקונ' הראשון קחכו משם והי עתה לא מלאו לבו לרו"ם נר"ו להיות מודה על האמת ומשו"ה הוכרח לפרש דברי הרשב"א ז"ל הכל הפך ממשמעות דבריו כאשר יראה המעיין כדי להסיר טעותי ומן הראוי היה שלא להשיב ע"ז לא דבר ולא חצי דבר אך משו' דלא להוי שתיקה כהודאה ח"ו הוכרחתי להאריך במקום שאמרו לקצר והוא דכל חיליה דרו"ם נר"ו לומר דאין כונת הרשב"א ז"ל כמ"ש אני עני הוא משו' דא"כ הו"ל להרשב"א ז"ל למינקט בסו"ד שכתב אבל לא יצא מתחילה אלא לדבר עם חבירו כו' לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר. הו"ל ג"כ לפרש שיחותיו גם בתפלין דאם חלץ לצורכן כמו ליכנס לבה"כ א"ץ לברך כמ"ש בסוכה ואנא דאמרי דאי מהא לא אירייא כלל מכמה טעמי חדא דכיון שכבר כתב דכשיוצא ממנה מתחי' יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כחליצה דתפלין ומברך עליה כל זמן שנכנס בה מינה נשמע להדיא דמ"ש אח"כ אבל לא יצא מתחי' אלא לדבר עם חבירו כו' לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר כו' דבתפלין נמי דינא הכי הוי דאם חלצן לצורכן דהיינו לילך לבה"כ וכיוצא ודעתו לחזור וללבוש אותם לאלתר דא"ץ לברך ובדברים כאלו לא מבעיא להרשב"א ז"ל שהוא מכת הראשונים ודרכם לדבר בקצי'רת האו'מר אלא אפי' לאחרוני זמנינו אינו מן הצורך להאריך בדבר כזה. ועו' דהרשב"א ז"ל כאן לא נחית לפרש דיני תפלין כדי לפרש כ"כ ועו' דכבר שרטט וכתב ה' ז"ל לעיל הבאתי דבריו בקונ' הראשון וז"ל. והיינו דאוקימנא מילתיה כתנאי דתפלין דתניא כו' אפי"ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחי' מעשה לגמרי ובעי ברכה כו' ע"כ. הרי שכבר ביאר ה' ז"ל דמאי דס"ל לר' דכל זמן שמניחן מברך עליהם היינו דוקא כשחולצם ונתערטל מהם ואין בדעתו לחזור וללובשם מיד וע"ז הוא דקאמר אח"כ דהא דאמרינן דהלכה כר"י בסוכה דמברך עליה כל ז' כל זמן שנכנס בה משו' דקאי כר' בתפלין וקי"ל כר' בתפלין היינו דוקא כשיוצא ממנה מתחי' יציאה גמורה כו' והשתא מה לו להאריך עו' דבתפלין ג"כ דינא הוי דאם חולצן להכניס לבה"כ דא"ץ לברך כיון שכבר בא הדבר מפורש לעיל והדבר פשוט אצלי ולכל מי שיודה על האמת. וא"כ מוצל אותו אי"ש צדיק הרמ"ז ז"ל ממה שהק' עליו כת"ר וכמ"ש בקונ' הראשון ואפוכי מטרתא למ"ל. ע"כ השיגה ידי יד כהה להשיב ע"ד דודי ב' כתובים ואם נטו אשורי כפעם בפעם כך היא דרכה של תורה ויצאו מים רבים. רק שלום ואמת יהיה בין ב' אהובים כמונו חיים שניים שלמים נקרבים כ"ד העבד ישראל קטן שאין בו דעת להשאל כי נער ישראל יושב ומצפה כל היום רחמי האל והוא. הצעיר חיים יאודה ישראל ס"ט

תוכן העניינים

שות בן ימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה