שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
סימן מא
וזאת תשובתו אלי:
קול דודי הנה זה בא האיר וזרח הני מילי מחיים איש ישראל. קול ענ'ות גבורה מש"ב דב'רים נכו'חים ויתחזק ישראל. קול אומר קרא חיי"ם בא'פו ידיו רב לו במלחמתה של תורה רב מישראל. קול יאודה בפלפולא ש"ת דבר דבור על אופנו ותדבר ישראל. קול גדול דרך קס"תי ופעמים שבא בארוכה כאחד שבטי ישראל. קול לו בתבונה ובדעת הדר הוא רב אחא משבחא מע' החכם השלם והכולל כמוה"ר חיים יאודה נר"ו שמו בישראל. קול אליו קראתי בכל לב נגילה ונשמחה ונתעלסה באהבים באר'שות החיים בקרב ישראל. קול רם למ'איר ובא את והב בסופה יהי שלום בחילינו ישמח ישראל. קול תחנוני אני אברך ברכת הדייוט יגדיל תורה ויאדיר ה' אלהים יעזור לנו ואל שדי יהיה בעזרתינו עוד רבות בשנים גם עד זקנה ושיבה יברך ישראל:
קרבן ראשית הביא לנו רב חביבא חיים ומלך נר"ו מה שהבאתי אני עני בדעת בתחילת דברי ד' רש"י ז"ל מסנהד' ד"ה ע"א ד"ה כנגד מחנה ישראל דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגביה דמשה דכתי' והיה כל מבקש ה' יצא אל משה כו' ואע"ג דהמחנה ג"פ רבותא דמשה שאני ע"כ. ורי"ום נר"ו פירש ד' רש"י אלו לפי דרכו וכתב דכונת רש"י ז"ל במ"ש ואע"ג דהמחנה כו' הוא דאע"ג דהיה ג"פ ואותם שהיו בקצה המחנה היו מותרים להורות רבותא דמשה שאני כלו' דמשום דמתחילה כשהיה עמהם היה אסור להם להורות בפניו מש"ה אע"ג דנתרחק מהם נשארו במנהגן הראשון את"ד נר"ו ומכנ"ר הי"ו כ"כ ערב לו פי' זה ע"ד כל דרך איש כו' אשר מכח זה כ' כי דברי רש"י הללו נכוחים ואין בהם נפתל ועקש וע"ז הרבה להק' בדברי קבא דקושייתא כאשר אציגם לפניך אחת לאחת וצריך אני להביא את קושיא השלישית בתח' והוא דהק' אלי על מ"ש אנכי הצעיר בכונת רש"י ז"ל וז"ל. דאיך הפה יכולה לומר דאף דנתן להם רשו' משה רבם אפי"ה מנעו עצמם מלהורות כו דהרי זיל קרי בי רב ושפטו את העם כו' הדבר הקטן ישפוטו הם כו' את"ד נר"ו ורואה אנכי דקו' זאת מרפסא איגרי ובאמת לכאורה נראה דהיא קו' אלימתא דא"כ דמצינו דלא הורו א"כ היאך נתקיים פסיק ושפטו את העם כו' וכל הדבר הקטן וכו'. אך לא ירדתי אל עומק עיונו בזה דאיך הונח לו דקושיא זאת מאי דקשיא היא בדברי דוקא ולא לפי' שפי' הוא נר"י דהרי גם הוא כתב דאע"ג דנתרחק מרע"ה אפ"ה נשארו במנהגן הראשון דהיינו דלא הורו כאשר היה בתחי' דלא היו מורים וא"כ לדידך מי ניחא דהיכן נתקים פסוק ושפטו את העם כו' כיון דנשארו במנגהן הראשון ולא הורו ובחינם חרדת עלינו את כל החרדה הזאת לסתור את מ"ש א"ה מכח קו' זאת ומכח זה פי' הוא לפי דרכו כאלו לדידיה ניחא. ותמהני הרבה איך בעוד לחלוחית הדיו קיימת ממה שפי' בדברי רש"י ז"ל שם באותו פרק ש שכחה עבר לפניו והוא פלא. וגם לפי' ה' זרע אברהם ז"ל אשר הביא לנו רו"ם נר"ו דפי' רבותא דמשה שאני ר"ל רבנות של משה אינו כשאר רבנות של דורות מותר לתלמיד להורות חוץ לג"פ רבנות של משה שהוא אב התורה אין שום אדם יכול להורות אפי' חוץ לג"פ ע"כ. גם לדידיה קשה דהיכן מצינו דנתקיים פסוק זה מאחר דלא הורו אפי' חוץ לג"פ:
ואעיקרא דמלתא לע"ד עדיין לא זכיתי להבין אמרי קדוש רש"י ז"ל כאשר כתבתי בתחי' דהם משוללי ההבנה וכת"ר כתב דאין בהם נפתל ועקש ושותיה דמר לא ידענא דבין למ"ש הרב זרע אברהם ז"ל ובין למ"ש רו"מ יצ"ו ובין למ"ש א"ה לא זכינו לדעת מאי קאמר רבותא דמשה דזה עומד לנגדנו פסוק ושפטו את העם כו' וכל הדבר הקטן כי' דהיכן נתקיימו יומו משפטים הללו כיון דלרבותא דמשה לא הורו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
עוד ראתה עיני לכת"ר שכתב וז"ל. ובעיקר פי' שפי' כת"ר בד' רש"י ז"ל הללו לא נתן ליאמר. חדא. דהרשו' שנתן להם משה רבם להורות ע"י עצת יתרו לא היתה אלא בשנה שניה למתן תורה וכמ"ש רש"י שם בפ' יתרו ד"ה ויהי ממחרת כו' וא"כ יכולים ם אנו לומר שפיר דמ"ש בפ' תשא והיה כל מבקש ה' וכו' לא היה אלא דוקא ממוצאי יוה"ך עד שנה שניה שבא יתרו אבל משבא יתרו ואמר למשה ואתה תחזה מהיום ההוא ומעלה לא היו הולכים אצל משה אלא כו'. את"ד יעש"ב. ולע"ד אם דל הוא לא זכיתי להבין דבריו גם בזה דכתב דפסוק והיה כל מבקש ה' כו' לא היה אלא דוקא ממוצאי יוה"ך עד שנה שניה שבא יתרו. דזה לא ניתן ליאמר מכמה אנפי. חדא. דמכת"ר נר"ו כנראה דלא דקדק יפה בד' רש"י ז"ל בפי' שנה שניה והוא דכונת רש"י ז"ל לומר בפ' ויהי ממחרת היינו מוצאי יוה"ך לצאת בני ישראל מארץ מצרים דהיינו דישראל יצאו ממצרים בניסן ובסיון ירד ה' על הר סיני ועלה משה אל האלדי"ם להביא לנו את לוחות הראשונות וירד בי"ז בתמוז ושבר את הלוחות ולמחרתו עלה אל אלדי'ם להביא לנו את לוחות האחרונות ושהא שמונים יום וירד ביום הכפורים ולמחרת שהוא מוצאי יוה"ך הזה שהוא שנה שניה לשנות עולם כאשר כ' הרא"ם ז"ל בפ' זה. ובו ביום ישב משה לשפוט את העם ולמ"ד יתרו קודם מ"ת בא ותכף ביום ההוא אמ"ל למשה נבול תבול כו' ואתה תחזה כו'. וא"כ איך נוכל לו' כמ"ש כת"ר נר"ו דפסוק והיה כל מבקש ה' כו' היה ממוצאי יוה"ך עד שנה שניה דהרי מוצאי יוה"ך הזה שניתנה תורה לנו הוא שנה שניה וכמ"ש שהוא שנה שניה לשנות עולם וכבר היה יתרו שם למ"ד יתרו קודם מ"ת בא. וא"כ לא מצינו שנה אחת תמימה קודם מ"ת. ועו' דאיך נוכל לו' דפ' והיה כל מבקש ה' כו'. היה קודם עצת יתרו. דהיינו דקודם עצת יתרו כל מי שהיה לו דין עם חבירו היה מבקש אל משה מאחר דמשרע"ה כל אלו הימים עד יוה"ך היו היה בשמים ממעל היכן היו מוצאים אותו מי יש מבקש דגילה לנו קרא יצא אל אהל מועד וא"כ איך נוכל לו' כמ"ש רו"ם נר"ו דפ' והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד היה ממוצאי יוה"ך עד שנה שניה דהרי לא מצינו שנה אחת תמימה קודם מ"ת ומה גם דכל אלו הימים היה מרע"ה בשמים ממעל:
ואנכי חזון הרביתי לרש"י ז"ל בפ' משפטים בפ' ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כו' מי בעל דברים כו' וז"ל. שבו לנו בזה. והתעכבו כאן עם שאר העם במחנה להיות נכונים לשפוט את כל איש ריבו ע"כ. ותמיהא לי טובא דמה זה שכ' רש"י ז"ל לשפוט את כל איש ריבו דמאחר דעדיין לא נתנה תורה ולא צוה לנו משה את התורה כי אם ביוה"ך א"כ איך צוה להם להתעכב שם לשפוט את כל איש ריבו כל שעדיין לא ידעו את חקי האלדי"ם ואת תורותיו וכמו שכן הכריע רש"י ז"ל בעצמו בפ' ויהי ממחרת. דקודם מ"ת אי אפשר לו' והודעתי את חקי האלדי"ם ואת תורותיו יעו"ש. ובתחילת ההשקפה עלה ע"ד לומר בשנדקדק דבריו שכ' להיות נכונים לשפוט כו' דכונתו לו' דתהיו נכונים מעכשיו לשפוט לאחר מ"ת דעתידים אתם לשפוט את כל איש ריבו ואינו לשפוט עתה. ושוב חזרתי בי דזה דוחק דהרי לא היה בדעת מרע"ה שהם עתידים לשפוט אלא יתרו הוא דהעצתו עצה נכונה והוסיף פרשה אחת בתורה ואתה תחזה וכו'. ואם כבר היה בדעת משה להושיבם לשפוט ה"ן לא ראינו שום הוספה בעצת יתרו. ואף אם נאמר דהאמת הוא כן דכבר היה בדעת משה להושיב את הזקנים לשפוט ולא רצה להושיבם ביום הראשון שישב לשפוט וכשאמר לו יתרו ואתה תחזה כו' לא רצה מרע"ה לומר לו דכבר היה בדעתו זה כדי לכבד את חתנו כאלו הוא מעצמו אמרה. גם זה דוחק כאשר יראה הרואה:
ברם אחר ההתבוננות ראה ראיתי דלק"מ דהרי קי"ל דדינין במרה איפקוד וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' בשלח בפ' שם שם לו חק ומשפט וכו'. וא"כ יכולים אנו לומר דמ"ש רש"י ז"ל דאמר להם משה אל הזקנים שבו לנו בזה והתעכבו כאן לשפוט את כל איש ריבו היינו לשפוט הדינין אשר איפקדו במרה וזה מדוקדק היטב במה שדקדק רש"י ז"ל בלשונו הזהב וכתב לשפוט את כל איש ריבו ולא כ' להורות את כל איש דתיבת לשפוט מורה על הדינין אשר איפקדו במרה כמ"ש בפ' שם שם לו חק ומשפט. וכמו שכן ראיתי להגאון הרא"ם ז"ל בפ' משפטים בפ' ויהי ממחרת כו' דעמ"ש רש"י ז"ל שהרי קודם מ"ת אי אפשר לו' והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו כו' כ' הוא ז"ל אבל מן ושפטתי בין איש ובין רעהו לא קשייא דאיכא למימר דדינין במרה איפקוד כר' יאודה כמו שהביאו רש"י ז"ל בפ' שם שם לו חק ומשפט כו' יעו"ש הרי דלשון משפט הוא על דינין דבמרה איפקוד וא"כ זהו מ"ש רש"י ז"ל כאן בפ' משפטים לשפוט את כל איש ריבו דהיינו דיתעכבו שם הזקנים כדי לשפוט להם לישראל את הדינין אשר איפקדו במרה קודם מ"ת כמ"ש וזה פשוט:
ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת דהמשפט הוא מורה ובא על הדינין אשר במרה איפקוד כמ"ש א"כ שפיר מצינן למימר דפ' ושפטו את העם בכל עת כו' שפיר נתקיים דהיינו דהזקנים היו שופטים את ישראל בין א"ש ובין רעהו את הדינין דאיפקוד קודם מ"ת ולא היו מורין הוראות כדרך כל הוראה אשר מורים הת"ח עתה וכמו שהיה מורה להם מרע"ה. וא"כ בין לפי' ה' זרע אברהם ז"ל שפי' בד' רש"י ז"ל בסוגיין דסנהד' ובין למה שפי' רו"ם נר"ו ובין למ"ש אנכי איש צעיר מצינן למימר דזהו מ"ש רש"י ז"ל רבותא דמשה שאני דהיינו דאפי"ה לא הורו שום הוראה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופסוק ושפטו את העם כו' שפיר אפשר לקיימו דקאי על הדינין אשר במרה איפקוד וזהו מה שהיו שופטים הם ודוק:
עוד ראה ראיתי כתוב למ"ר נר"ו וז"ל. ועוד דאעיק' איך אפשר לומר כן בכונת רש"י ז"ל שנרגש דאע"ג דבמחנה היה ג"פ וקי"ל דאם נתן לו רבו רשו' מותר להורות רבותא דמשה שאני דאפי' דנתן להם רשות מנעו עצמם כו' שהרי בימים ההם לא היה צרי' ליטול רשו' מרבם כו' וזה שצריך ליטול רשו' אף ברחוק ממנו ג"פ אינו אלא מרבי ואילך משו' מעשה שהיה כו' יעוש"ב ומכח זה דחה את דברי וכ' דכונת רש"י ז"ל הוי כמ"ש והוא ברור כביעתא בכותחא יעי"ש ואני הפעוט אם שאיני כדאי אמינא דכ"ז שכתבתי דגם בימי מרע"ה היה ג"כ רשות נזרקה נבואה בפי והוי מתורתן של רבני האחרונים ז"ל ראשון לכל ה"ה ה' ראשון לציון ז"ל בדצ"ח ע"א כ' וז"ל ולא תיקשי במה שהעלינו דאפי' בנתינת רשו' אסור בפני רבו מובהק והלא משה העמיד סנהדרין נראה דיש לחלק אם רבו נותן לו רשו' להורות משום כבודו של תלמיד שבקש ממנו שיתן לו רשות אי נמי מאליו לכבדו עלה אמר אביי דלא מסתייעא מלתא. אבל אם כבד המשא על רבו והוא מבקש לעזר ולסיוע לתלמיד לשאת עמו במלאכתו כי הא דמרע"ה על ידי נתינת רשות שפיר דמי עכ"ד יעו"ש. וכן ראיתי למ"מ ה"ה כמוהרח"א זלה"ה בס' עץ החיים בס' יתרו דכ' דגם בימי מרע"ה היה צריך נטילת רשות וכ"כ ה' וזאת ליאודה ז"ל בס' בהעלותך כיע"ש. הרי דשלשה הרועים הללו כולם נתנבאו בסגנון אחד דבימי מרע"ה היה צריך ג"כ רשות. וא"כ לא ידעתי מה תצעק אלי דהרי זו הוי מתורתן של רבני האחרוני' דמה שהורו הזקנים בימי משה היה ע"י רשו' שהרשה אותם משה רבם אפי' דהגזרה הזאת דצרי' רשו' להורות מצינו אותה דוקא בימי רבי וטעמם הוי דבימי מרע"ה היה טעם הרשו' משו' דמיחזי כאפקרותא והגזרה בימי ר' היא הייתה משו' שיהא לשונו של תלמיד פתוח משו' מעשה שהיה. וא"כ שפיר מצינן למימר כמ"ש א"ה בכונת רש"י ז"ל וע"י זה לא יהיה בהם נפתל ועקש ומה מאד יגדל התימה עליו שהרי הוא הביא לנו דברי הרב ראשון לציון ז"ל על מ"ש בענין זה ואיך אישתמיט מעיני דמר דבריו של גדול לעת הצורך:
עוד חזה הוית במכתבו שהביא ד' הר"ב תורת חיים ז"ל בשיטתו למס' סנהד' שהק' על מ"ש התוס' שם בסנהד' ד"ה אלא א"כ דכתבו דרב המנונא לא הורי בשני דר"ה משו' שלא נטל רשו' מרבו והק' הוא ז"ל דהתם משמע בהדייא בעירובין דמאי דלא הורי רב המנונא משום כבודו דר"ה הוא דעביד הכי כו' כיעו"ש. ורו"ם נר"ו הק' אליו דלא זכה להבין דבריו דמי הגיד לו דטעמא דלא הורה רב המנונא הוה משו' כבוד רבו ומי מעכב על ידינו לומר דמ"ש התם בשני דר"ה רביה הוא דלא הורה אינו אלא משו' דלא נטל רשו' מר"ה והיינו כדי שיבדקנו אם לשונו פתוח אם לאו כו' את"ד נר"ו. ולדידי לא כן אנכי עמדי ודברי ה' ז"ל נכונים בטעמם ויפה קא מקשה להו להתוס' והוא דהרי שם בעירובין לא מצינו שאמרו שתלמיד אל יורה אלא א"כ נוטל רשות מרבו אלא כל עיקרו של דבר מ"ש שם הוא משו' דמיחזי כאפקרותא והוי חוצפא מי שמורה לפני רבו ומשו"ה חייב מיתה וכדמוכח שם להדייא בתחי' הסוג' דהקשו שם אמ"ל אביי לרב יוסף קי"ל משנת ר"א קב ונקי ואמר רב יאודה אמר שמואל הלכה כר"א בן יעקב מהו לאורויי במקום רבו אמ"ל אפי' ביעתא בכותחא כו' ופירש"י ז"ל שם וז"ל מהו לאורויי תלמיד במקום רבו כיון דלא תלייה בסברא ומלתא פשוטה היא שרי או דילמא חוצפא הוא ע"כ. וכונת דבריו ברור מללו דכיון דמלתא דפשי' היא מותר לאו' משום דליכא חציפיתא או דילמא אפי"ה חוצפא הוי ותירץ בגמ' אפי ביעתא בכותחא כו' דהוייא מלתא דפשיטא לא אורי רב חסדא כל שני חייו דר"ה משו' כבודו דר"ה ובמונח זה דמשו' חציפותא הוא מאי דשקיל וטרי שם בש"ס כל הסוג' וכדמוכח שם דלא שקיל וטרי כלל בענין דצריך רשו' משו' שיהא לשונו פתוח. וא"כ שפיר קא מקשה ה' תורת חיים ז"ל עמ"ש התוס' דמאי דלא הורי רב המנונא היה משו' שלא נטל רשו' דהרי שם בעירובין לא קאי אם יהא לשונו פתוח אם לאו אלא קאי משו' דמיחזי כאפקרותא וא"כ לא ידעתי מאי קא מקשה כת"ר נר"ו דמי מעכב לנו כו' דהרי אין לך עכוב גדול מזה כיון דאעיק' דמלתא לא שקיל וטרי שם בס"ס בענין רשות:
ומצאתי און לי דכן ראיתי למוהרי"קו ז"ל דקפ"ח ע"ב בשורש זה דכ' דבפ' הדר שם קאי דוקא דתלמיד אל יורה בפני רבו משו' כבוד רבו ולא משום רשו' כיעוש"ב. ומה מאוד יגדל התימה על רו'ם נר"ו דכיון דהוא כבר הביא לנו דברי מוהרי"קו ז"ל בכל דבר א"כ למה זה לעת הצורך נעלם מעינא דשפיר חזי דברי מוהרי"קו דאלו היה רואה ד' מוהרי"קו ז"ל מלבד דלא היה מקשה לה' תורת חיים ז"ל מאחר דמצא אילן גדול לסמוך עליו. אלא אדרבא היה מקשה לו למה לא הביא ד' מוהרי"ק ז"ל לסיעתא לדבריו עוד ראתה עיני שהק' על ה' תורת חיים ז"ל דהק' עמ"ש הב"י ביו"ד סי' רמ"ב דהנחים נמי הוה אקראי בעלמא מדקאמר איקלע לחתר. הקשה דמאי אצטריך לפ' הכי דילמא נטל רשו' מרבו הוה כו'. וכ' הוא נר"ו והנה בתחילה עלה ע"ד להוכיח כמ"ש בב"י ממה שהשיב להו לאו אדעתאי ואי הכי דכבר נטל רשות מיניה איך לא הוה אדעתיה שוב ראיתי דזו אינה הוכחה כלל דלא רחוקה היא לומר דהיום נטל רשות ולמחר בעת הדרוש לא עלה ע"ד מרבו ולא נתן לבו עליו את"ד. ותמהני עליו דפסק את הדין בסכינא חריפא דבכל פעם ופעם צריך ליטול רשו' מרבו שכ' דהיום נטל רשו' ולמחר בעת הדרוש שכח מרבו ולא נטל רשות ולזה אמ"ל לאו ר' מני דמן צור איכא הכא כו'. דזה איך אפשר לו' מאחר דמוהרי"קו ז"ל שם כ' להדייא וכמו שהבאתי את דבריו אני עני לראיה לנ"ד דכ' דאינו צריך ליטול רשו' בכל פעם ופעם שיורה אלא בפעם הראשונה דוקא מותר לו להורות תמיד יעש"ב. א"כ הרי דעת מוהרי"ק ז"ל דאין צריך רשו' בכל פעם שיורה וכ"ש שסובר שאין צריך רשו' בכל פעם לדרוש דאי להוראה קאמר הכי כ"ש לדרוש. והשת'א הכא איככה אוכל לו' בכונת תנחום שאמר לאו אדעתאי דהיינו דאתמול נתן לו רשות ולמחר כשדרש שכח ליטול רשו' ולא עלה על לבו ולזה אמר לאו אדעתאי. ואעיקרא דמלתא אם כבר נתן לו רשו' רבו היה צריך להשיב כששאלו ממנו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ישיב להם כבר הרשה אותי ומותר אני להורות. ומדלא השיב נראה דלא הרשהו כלל:
ואראה עוד לרו"ם נר"ו דתמ'ה יקר"א עמ"ש אנכי איש צעיר דדברי הרמז"ל קשים מדיוקא וגם כתבתי שכל רבני האחרונים עמדו בדברי הרמז"ל וכתב כת"ר כר"ו דלא מצא מי שנרגש מזה אנא דאמרי כסבור הייתי שרו"ם הי"ו כשילמוד דברי הרמז"ל תכף ירגיש מזה ויחפש בדברי רבנו האחרונים ז"ל דישרן סמוכין על הרמז"ל ובהם ימצא מרגוע ואין כונתי לומר דקושיא זאת הקשו אותה רבני האחרונים ז"ל אלא דהם ז"ל מכח הרגש אשר הרגישו בדברי הרמב"ם ז"ל כל אחד לדרכו פנה לפרש ד' הרמז"ל כ"א לפי דרכו. ועל מ"ש רו"ם נר"ו דלא דקדקתי יפה בדברי ה' בן ידיד ז"ל ופירש הוא לדברי ה' הנז' כפי דרכו כמ"ש בד"ק. אנכי הרואה דדבריו באו בכפלון וגם באו מגומגמים וצריכין עיון רב כדי להבינם ואחר העיון ראה ראיתי דאי כפי פירושו אשר פירש בד' ה' הנז' היה צריך להיות בד' ה' בן ידיד תיבת ואפי' והיה צ"ל כן אבל לקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה אפילו בלא קביעות מדרש כו' ואז היינו יכולים לומר כדברי רו"ם. אבל עתה דכתב כזה הלשון הרואה יראה דלא היתה כונת הרב ז"ל כמ"ש הוא נר"ו אלא דהאמת הוא דצ"ל דט"ס נפל בדבריו של הרב ז"ל וצ"ל אבל לקבוע עצמו כו' בקביעות מדרש אסור כו' וע"י זה מוצל אותו צדיק מכל מה שערער רו"ם נר"ו עליו. עוד כתוב למ"ר נר"ו על מה שהקשיתי להמבי"ט ז"ל וכתב דנעלם ממני שכבר מרן החבי"ב בשיירי יו"ד סי' רמ"ב הגב"י או' ג'' הק' כן יע"ש אמינא להא דהאמת אתו והיא לו' נעל'מה ממני. ולמה שתירץ ג"כ הוא נר"ו לכאורה נראה דבאמת דבריו צדקו ועד בשחק נאמן דעתה דחזרתי על המקרא תכף עלה ע"ד דעת הדיוט לתרץ כמ"ש הוא נר"ו וששתי כעל כל הון דנשתוינו בדעת אחר לפחות בזה. עוד כתב רו"ם נר"ו במ"ש אני עני בדעת עמ"ש התוס' בכתובו' ד"ס ע"ב דאסור להורות במקום רבו אפי' דמחיל משו' דלא מסתייעא מלתא והקשיתי להו דהא מצינו בחולדה דמשו' דלא קפיד ירמיה דקרובתה היתה איסתייעא לה מלתא ולזה חילקתי בין נבואה להוראה וגם הקשיתי על ה"ה חיד"א זלה"ה ועל מ"מ ה"ה בעל פני מבין ז"ל דלמה לא חשו להביא ד' התוס' הללו וע"ז תמה כת"ר נר"ו דאינו מכיר תמיהתי דלמה להם להביא ד' התוס' כו' כיעו"ש בד"ק אנא דאמרי דהאריכות בזה הוא להג הרבה והענין אינו סובל אריכות אך מה אעשה שכנגדי חלוק עלי כל בתר איפכא והוא מאריך במקום שאמרו לקצר ואפי"ה אני לא אשנה מדתי ואו' בקצור אמיץ דהעיני בש"ר לו' בעיניו יראה איך היה להם להביא דברי התוס' הללו ואין צורך להאריך ודוק:
וראתה עיני לרו"ם נר"ו שתמה על מה שהקשיתי לה' מלך שלם שכ' דלמה מתו בני אהרן בשביל שהורו הלכה בודאי משה לא היה מקפיד עליהם וכמו שלא הקפיד ירמיה על חולדה. וע"ז הקשיתי לו דשאני חולדה דלא קפיד עלה ירמיה משו' דהיה בנבואה וליכא מוכה הלכה כמ"ש ומסתייעא מלתא כו' ומשו"ה משום דלא קפיד לא נענשה ורו"ם נר"ו הק' אלי דאחזתי החבל אתרי רכשי דממ"ן אם באתי לחלק בין נבואה לדין דבנבואה די בשאינו מקפיד א"כ איך תליתי טעמא בדליכא מורה הלכה שהרי אף דנימא דבנבואה איכא מורה הלכה אפי"ה טעמא רבה איכא כו' דבנבואה די בשאינו מקפיד. ואם נחלק דבנבואה ליכא מורה הלכה א"כ למה צריך טעם ג"כ בדלא קפיד דאי אעיקרא ליכא משו' מורה הלכה אף דקפיד לית לן בה את"ד נר"ו. גם לזאת אומר דקצורי גרם לי והוא דעיקר החילוק שחילקתי אני עני הוא דבנבואה כיון דליכא מורה הלכה א"כ ליכא הקפדה ומשו"ה לא הקפיד ירמיה ואיסתייעא לה מלתא לאומרה וזהו מה שכתבתי ומשו"ה כיון דלא הקפיד לא נענשה ירצה דלא הקפיד ירמיה משו' דליכא דין מורה הלכה בנבואה ואף אם היה מקפיד איסתייעא לה מלתא אפי"ה. וא"כ הדרא קושייא לדוכתא דלא זכיתי להבין דברי ה' מלך שלם ז"ל דהקשה מנבואת ירמיה להוראת בני אהרן דשאני ושאני כמ"ש. ורו"ם נר"ו בהחרד עלינו את כל החרדה הזאת דנתי בדעתי דהוא בא לתרץ לקו' ה' מלך שלם ז"ל ואח"כ עיני ראו דלא בא אלא לסתור את דברי ולהקשות אלי בלי שום ראיה והוכחה. וכל זה בא לו משו' דאינו מחשיב את דברי למצוא להם איזה הבנה כאשר אני בעני' כמה יגיעות יגעתי להבין ד' כת"ר נר"ו דפעמים ע"י פליטת הקולמוס נראה כסותר את דבריו אך אחר העיון וההשגחה ראה ראיתי דאינן אלא פליטת הקולמוס. עוד תמה אלי במ"ש דגם דעת ה"ה כמוהרח"א זלה"ה ס"ל דגם בנבואה ליכא דין מורה הלכה ותמה אלי דמדברי ה"ה ז"ל במ"ש שם בס' כסא רחמים לא חזינא כי האי סימנא אלא אדרבא מדבריו משמע דס"ל כל בתר איפכא שהרי כ' וז"ל ומוכרח לחלק בין נבואה כו' ואם אמרו בחולדה דקרובת ירמיה היתה ולא מקפיד עלה שאני התם דהוא לענין נבואה אבל ללמד משם במורה הלכה ליכא למיגמר מינה ע"כ. הרי מבואר דה' ז"ל לא קאמר אלא דהפרש יש בין נבואה ובין מורה הלכה דבנבואה די בשאינו מקפיד לא כן במורה הלכה אבל דבנבואה ליכא משו' מורה הלכה לא כתב בזה כלל את"ד נר"ו. ואנכי הרואה דזו אינו אלא מן המה'מיהים ומרוב חשקו להשיב לא דקדק יפה בדברי ה"ה הנז' שם בס' כסא רחמים והוא דאיך נוכל לומר דהרב ז"ל לא נחית דבנבואה ליכא דין מורה הלכה מאחר דדבריו ברור מללו דכונתו לחלק בזה והוא דממקום שבאת להקשו' משם המעיין יראה דבא לחלק כנז' וזהו כונת דבריו ואם אמרו בחולדה כו' שאני התם כו' אבל ללמוד משם דהיינו מנבואה למורה הלכה ליכא למיגמר מיניה ואומרו אבל ללמוד משם במורה הלכה דבריו כראי מוצק דבנבואה דלא שייך דין מורה הלכה א"כ איך תלמוד לענין מורה הלכה. ועו' במ"ש רו"ם נר"ו דלא בא לחלק אלא דבנבואה אינו מקפיד ובמורה הלכה מקפיד כו' כיעו"ש בד"ק. במטו מיניה דלא הבינותי דבריו דהא מאי דאינו מקפיד בנבואה הוא משום דאינו מורה הלכה אלא מאת ה' כמ"ש ה' הנז' שם ולא שייך לומר דאינו מקפיד אבל דין מורה הלכה אית ליה דזה הס כי לא להזכיר כמ"ש דאעיק' ההקפדה הנה הוא באה בשביל דמורה הלכה משא"כ בנבואה וכל עיקר חילוקו של ה' ז"ל הוא זה ופשוט. גם מ"ש רו"ם נר"ו דממ"ש אח"ך ומיהו כו' מבואר דס"ל דגם בנבואה איכא משו' מורה הלכה כיעו"ש. האמת הוא כן אבל הוא חילוק אחר שחילק ה' הנז' שם על מה שסיים בהגהות אשירי וקצת גמגום יש. ברם בחילוק הראשון שחילק הוא פשוט שבא לחלק כמ"ש וכאשר יראה העיני בשר לו:
עוד כתב כת"ר נר"ו למה שהקשיתי לה' מלך שלם דנר' דנעלם ממנו ד' התוס' ז"ל מכתובו' כיעו"ש בדברי. ומרוב עניתנותיה דמר הודה לדברי וכ' דהאמת אתי אך אח"ך לא מלאו לבו במ"ש וכתב דנעלם ממני שהרב ז"ל בעצמו לעיל מיניה הביא דברי התוס' הללו והיה לי להק' מיניה וביה וע"ז הגדיל התימא עלי. ואומר דאין זה אלא דקדוקי עניות דכיון שעינו ראה והביט בעין סברתו ועיונו דיפה הקשיתי לו א"כ היה לו לרו"ם להיות סניף עלי ולתנא דמסייע לי ולהד"ר עזר ולהגדיל התימא על הרב ז"ל דכיון דהוא ז"ל זכר עשה מדברי התוס' הללו איך באותו פרק ובאותו מקום ש"ר שכחה עבר לפניו. ומתוך דבריו הורה גבר רו"ם נר"ו שחשקו וחפצו להשיב אלי באיזה אופן שיהיה ככל הבא מידו הטוב:
וראיתי עו' לרו"ם נר"ו שכ' עמ"ש אני עני דהרשב"א ז"ל והראב"ד והריב"ש ז"ל ס"ל דאפי' ברבו מובהק כיון דהוי רחוק י"ג מילין ונטל רשו' ממנו מותר לו להורות. ורו"ם נר"ו הקשה אלי דהרי בפי' כ' הריב"ש ז"ל אבל תוך ג"פ אסור לו להורות משו' כבודו בלתי רשו' ממנו אע"פי שקבל מן הרב האחר וזה דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"כ הרי להדייא דס"ל דאף תוך ג"פ מותר לו להורות ברשות את"ד נר"ו. אמינא להא דהאמת אתו אמנם אודיע נא לידידי דמ"ש בתחי' דדעת הרשב"א והראב"ד והריב"ש ז"ל דברבו מובהק צריך חוץ לג"פ וגם נטילת רשות זה בא לי מראות דברי מור"ם ז"ל בסי' זה דעל מ"ש מרן ז"ל בסי' י"ב בסי' זה תלמיד חבר תוך י"ב מיל פטור אבל אסור ואע"פי שנטל רשו' מרב אחד לא סגי עד שיטול רשו' מכל רבותיו המובהקים. ועלה הגיה מור"ם ז"ל וכ' ומיהו יש חולקים וס"ל דאי קבל רשו' מרבו אחד מהני להורות חוץ לג"פ תשו' הרשב"א סי' קי"א והריב"ש סי' ער"א ז"ל ע"כ. אשר מזה מוכח דדעת הרשב"א והריב"ש ז"ל דאפי' תוך ג"פ צריך נטילת רשו' ג"כ ובלא"ה אי אפשר להורות. ולזה כתבתי דס"ל אפי' בנטילת רשות אסור תוך ג"פ. אבל עתה אחר ההתבוננות ראיתי דלא אמרוה לזאת כי אם דוקא כשיש לו רבנים מובהקים אחרים דאסור תוך ג"פ אפילו בנטילת רשות. אבל כשיש לו דוקא רב אחד ונתן לו רשות מותר תוך ג"פ ולזה הוא שציין הרש"ך ז"ל בתוך ג"פ מהני בנטילת רשות לדעת הרשב"א והריב"ש והראב"ד ז"ל:
הלא מעתה ניהדר אנפין בעיקר הספק אשר ראיתי לרו"ם נר"ו שנתעצם כבן עזאי בשוקי טבריא והרבה להקשות אלי בכל ראיותי אשר הבאתי אני עני בדעת וכתב כי כל הראיות אינן דומין כלל לנ"ד ובסו"ד עלה הפך ממה שעלה במצודתי ואבא היום ואומר דטרם כל דבר צריך אני לפרש את הספק אשר נסתפקתי וא"ך ממילא יבואו כל הראיות על מתכונתם ואינן צריכין חיזוק. והוא דרו"ם נר"ו הבין בדבר מה שלא נתכונתי ומה שלא נסתפקתי. דכתב דעיקר הספק הוא שאחר שהרשה אותו רבו שיורה חזר בו ושלח לו לתלמידו לומר לו שאל יורה. ואחרי אשר הניח מונח זה הרבה להשיב ולסתור את כל הראיות. ואני איני רואה כי אם אריכות הדברים שלא כסדרן וכנראה דקראה מתנמנם ולא הביט עין עינא דשפיר חזי בעיקרן של דברים. ואומר אני דכל עיקר הספק הוא אם הרב הרשה אותו לתלמיד והתלמיד קבע עצמו להוראה בעיר אחרת ושוב אחיך חזר בו רבו מהרשות. ואין הכונה לומר ששלח לו בפירוש שאל יורה. אלא דכונת דברי הן שרבי קפיד בינו לבין עצמו ודבר עם איזה בני אדם שהוא מקפיד על הוראת תלמידו ולא ששלח אל התלמיד בפירוש כי אם התלמיד שמע והבין שאין רצ רצונו של רבו שיורה אך לא אמר לו בפירוש וכמ"ש. אי אמרינן דיכול התלמיד להורות ואל יחוש לחזרת רבו, או דילמא כיון שהוא מקפיד עתה א"כ צריך התלמיד לחוש לחזרתו ולכבודו ומה גם דקי"ל דאם קפיד לא מסתייעא מלתא גם עתה דקפיד לא מסתייעא מלתא, זהו כונת הספק וכמו שיראה הרואה בדבריי הראשונים שכל עיקר הספק הוא זה. וא"כ עתה שפירשתי את דברי לישרי לן מר כל מה שערער בכל הראיות. ואקח אותם אחת לאחת. תחילת דבר שהבאתי תשו' מוהרי"קו ז"ל שכ' שאין צריך ליטול רשו' בכל פעם ופעם שיורה כי אם בפעם הראשון כיון דכל עיקר הטעם הוי שלא יטעה בלשונו ופשיטא שמכיון שנתן לו רשות אין לחוש עוד לשמא אין לשונו פתוח. וא"כ כאן ג"כ בנ"ד שנתן לו רשות ודאי דראה וידע שלשונו פתוח ולאו כל כמיניה לחזור בו ואין לחוש לחזרתו. וכת"ר כתב ע"ד דלא שמא מתייא ואין ראיה לנ"ד דע"כ לא קאמר מוהרי"קו ז"ל דאין צריך רשות כי אם בפעם הראשון ה"ד בשלא גזר עליו שלא להורות אמנם אם מה שנתן לו רשות גזר עליו שלא להורות וכנ"ד פשיטא שיודה מוהריק"ו ז"ל שמחוייב שפיר לקיים גזרתו ואסור לו להורות את"ד נר"ו והנה כבר מילתי אמורה דנ"ד אינו כמו שהבין רו"ם נר"ו דגזר עליו שאל יורה כי אם שמקפיד בינו לבין עצמו והתלמיד הבין שהוא מקפיד. א"כ בכה"ג שכבר נתן לו רשו' מפני שעינו ראה שמידק דייק ואין לטעות בלשונו משו"ה הרשה אותו שיורה א"כ כשחזר בו מבלי גזירה ודאי דאין לחוש לחזרתו כיון דהוא ראה וידע שאין לטעות בלשונו ומידק דייק ביה ומשו"ה נתן לו רשו' וכמ"ש מוהרי"קו ז"ל דאין צריך רשו' בכל פעם שיורה כיון דהרשה אותו מעיקרא דודאי אין לחוש לשמא אין לשונו פתוח. א"כ גם בנ"ד כיון דהרשה אותי מעיקר' ודאי דראה וידע וככל האמור. ואסברה ניהלן מוהריק"ו בעלמא דאין צריך רשות בכל פעם ג"כ כאן שלא גזר עליו שאל יורה אין לחוש לחזרתו ושיצטרך תלמידו לשלוח לו לרבו לידע אם הוא מרוצה ברשות הראשון שהרשה אותו ויורה ואם לאו אל יורה. דהא אין צריך רשו' בכל פעם ומכיון שרבו לא גזר עליו בפירוש שאל יורה אין לתלמידו לחוש לחזרתו ולידע תוכן הדברים אשר שמע דקא קפיד רבו. ומי לא ידע בכל אלה דמוהי"קו יודה שאם גזר עליו רבו שאל יורה שאסור לו להורות דזה ודאי פשוט הוא ואינה צריכה לפנים. גם מה שערער עלי על שהבאתי תשו' הרדב"ז ז"ל מח"ה סי' ש"א קמ"ז שכתבתי דדעת הרדב"ז שם ג"כ היא דאם לאו דקים ליה בגויה לא יהיב ליה רשותא. ואם כן גם בנ"ד אם לאו דקים ליה בגייה כו'. וע"ז הקשה דכל לגביה דידיה זו אינה אלא ביאה ריקנית שהרי הדבר מוכרח ממקומו דבגמר' מפו' להדייא דטעמא דגזרו משו' מעשה שהיה כו' וטעו משו' שלא פירש את דבריו וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ מה צריך עו' ראיה שכ"כ הרדב"ז ז"ל וזה אינו אלא רבוי דברים ללא צורך את"ד. גם לזאת אומר אני דקיצורי גרם לי. והוא דמה שהבאתי תשו' הרדב"ז הלזו הוא לראיה דאע"ג דבתחילת דבריו נקיט הרדב"ז ז"ל בלישניה השני טעמים משו' כבוד הרב וגם משו' שלא יטעה בלשונו וכמו שיראה הרואה שם. אפי"ה בס"וד לא סיים כי אם הטע' דשמא יטעה בלשונו דמסתמא לא יהיב ליה רשותא אם לאו דקים ליה בגויה וזהו מה שהבאתי סיוע לדברי דכתבתי דכל עיקר הטעם הוי משו' שמא יטעה בלשונו וכיון שנתן לו רשו' ודאי דמידק דייק ביה והוי ממש כדברי הרדב"ז ז"ל עוד ראיתי בד"ק כתוב על מה שהבאתי לראיה לנ"ד תשו' הרדב"ז ז"ל מח"ה סי' ש"א ק"ן שנשאל על תלמיד שבקטנותו למד עם רב אחד ויצא ממנו ולמד עם רב אחר והוא רבו מובהק ונתן לו רשות ורבו הראשון רוצה למונעו אם מחוייב לקיים גזרתו או לא. והשיב דכיון שראוי לדון ונטל רשו' מרבו המובהק א"כ זה הגוזר עליו עובר משו' אל תמנע טוב מבעליו ומשו' ולפני עור כו' וגורם עצומים כל הרוגיה. וא"כ כאן בנ"ד שכבר ראוי להורות שאל"כ לא היה נותן לו רשו' אם אינו מורה עובר על עצומים כל הרוגיה עכ"ד. ורו"ם נר"ו השיג עלי ויחשבני כמתנמנם ומרוב ענותנות' ההוא אמר שאמרתיה בלי עיון והשגחה שהרי הרדב"ז ז"ל לא קאי אלא לת"ח ומשו"ה הוא דקאמר דמותר לו להורות משום דאעיק' כיון שהוא ת"ח אינו חייב לקיים גזרתו כו' אבל אה"ן דאם הגוזר עליו ומונעו מלהורות הוא רבו מובהק שפיר יודה הרדב"ז ז"ל שאפי' שכבר נטל רשות מרבו אחד חייב לקיים גזרתו וכו' וכן ג"כ אם מי שנתן לו רשו' חזר אח"ך וגזר עליו שלא להורות עוד דמחויב שפיר לקיים גזרתו ואף דרבו עשה שלא כהוגן כו' עכ"פ תלמידו חייב לקיים חייובו ולקיים גזרתו את"ד נר"ו. ואנא דאמרי דגם זה בא לו מש' שהבין בעיקר הספק דרבו גזר עליו בפירוש שאל יורה ומשו"ה הוא משיג עלי וכאמור. ברם עתה שפירשתי את דברי א"כ שפיר הבאתי לדברי הרדב"ז אלו לראיה. דכיון דלא גזר עליו בפירוש כי אם שהוא מקפיד בינו לבין עצמו אם תלמידו מקיים את הקפדתו אשר שמעה מפי השמועה עובר על עצומים כל הרוגיה וגם שגורם להיות רבו עובר על ולפני עור כיון שהוא חייש לחזרת רבו מבלי גזירה. עוד ראיתי לרו"ם נר"ו שתמה על הרדב"ז ז"ל בתשו' זאת מידי עוברו במ"ש בסו"ד דסתם רבו הנז' בכל מקום הוא רבו מובהק. ותמה עליו שהרי מצינו בכמה דוכתי דסתם רבו הוי שאינו מובהק כו' עי"ש. זה אינו אלא אריכות הדברים שלא כסדרן וללא צורך דהיה לו להסמיכו בראש דבריו אשר הביא משם הרב נחמד למראה נר"ו דהק' כן להרשב"א ז"ל. שם היה לו לרו"ם נר"ו לכתוב וכ"כ ק' על הרדב"ז ז"ל בח"ה סי' ש"א ק"ן ולא להרחיב הדבור כ"כ כאלו חדשות הוא מגיד. ועיין למרן כ"מ ז"ל פ"ה מה' ת"ת דקאי כדעת הרשב"א והרדב"ז ז"ל דכתב ועוד דלא מצינו לא במשנה ולא בגמ' שיהיה לרבו שאינו מובהק כו' דהא במתני' סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם ע"כ יעו"ש:
וראיתי עו' לרו"ם נר"ו שהביא מ"ש אנוכי איש צעיר לראיה לנ"ד ממ"ש בסנהד' בד"ה ע"ב דאמ"ל ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו ומדאצטריך ליה לר"י לומר לו לרב שמן דהרשות נתינה לו עד זמן פלוני דוקא ולא בסתם מינה מוכח דאם היה נותן לו רשו' בסתם היה משמע דלעולם יכול להורות ולא היה יכול ר"י לחזור בו מהרשות שהרשה אותו. דאם איתא דבכל זמן שירצה רבו לחזור בו הרשו' נתונה בידו לחזור למה לא הרשה אותו בסתם אלא ודאי דלאו כל כמיניה לחזור בו דכבר זכה התלמיד להורות ומעלין בקדש ואינן מורידין ודוקא על תנאי אף דזכה מורידין אותו מגדולתו וליכא משו' מב"ק וכמ"ש מ"מ הרב בעל פני מבין ז"ל שם בסוגיין. ורו"ם נר"ו כתב דראיה זו אינה מכירה ואפי' תשב"ר אינם אומרים זה דאף את"ל דיכול לחזור אטו משום דיכול לחזור בו היה צריך ר"י ליתן רשו' בסתם ולחזור בו את"ד יעו"ש. ואנא דאמרי מה אענה ומה אומר להשיב עליו בדבר שהרואה בעיניו יראה איך ראיה זאת היא אלימתא וחזקה בלי שום ספק וכדי לדונו לכף זכות אמרתי אני אל לבי דרו"ם נר"ו לא הבין את דברי ומשו"ה הוא מרבה דברים בלי שום טעם והוא דהעלים עין שכל עיקר ראיתי הנה היא דכיון דהתלמיד זכה להורות אין כח ביד שום אדם להורידו מגדולתו משום מב"ק ודוקא היכא דהוי על תנאי ליכא משו' מב"ק כי הא דרב שמן וכמו שהוכיח מכאן מ"מ בעל פ"מ ז"ל. ברם אם אינו ע"ת ודאי דיש משו' מב"ק וא"כ מה כחו יפה של רבו להורידו מגדולתו דמה מצא בו עול. ועוד דבעיקר דברי הבין רו"ם שכונתי היא שר"י בכונה מכוונת עשה זה שלא להרשות אותו בסתם כדי לחזור בו אח"ך וע"ז הוא מקשה דלא יחזור דאטו משו' דיכול לחזור יחזור בו. גם בזה לא הבין את דברי כאשר המעיין יראה. והוא דכונתי לומר שהרשה אותו בסתם כדי שכשיחזור מבבל וירצה לחזור רב שמן עוד לבבל כדי להורות יהיה כפוף תחתיו ויהיה צריך לרשותו כדרך כל התלמידים ואין כונתו למנוע אותו לגמרי וראיתי עוד שכ' דלא זכה להבין דעתו דר"י דאמר לו לר"ש הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו דכיון דהיה ראוי ר"ש להורות איך היה מונעו דח"ו הוא עובר על ועצומים ם כו' ועל ולפני עור וכמ"ש הרדב"ז ז"ל. ואומר אני דלא ירדתי אל סוף דעתו בזה כלל. והוא דדעת ר"י הוא דכיון שהוא תלמידו רוצה שיהיה כפוף תחתיו שבכל זמן שירצה רב שמן להורות שיהיה מוכנע לו לרשותו עד שישאל ממנו והוא יתן לו רשו' ולא כמו שהבין הוא שהיה מונעו ח"ו כי אם שהיה רוצה להיות כפוף אליו ויהיה צריך לרשותו וזה פשוט:
ובהיותי בזה ראיתי דדין זה דהרב יכול להרשות את התלמיד לזמן קבוע דוקא פסקו הרמז"ל בה' סנהד' פ"ד ה"ט וכן יש לסומכין ליתן רשות עד זמן ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבאו הנשים לכאן או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה וכן כל כיוצא בזה ע"כ ועיין למרן כ"מ ז"ל שם וע"ז תמהתי הרבה למה זה דין זה לא פסקו כי אם דוקא הרמב"ם ושאר כל הפוסקים השמיטוהו ולא פסקו אותו ולא ידעתי למה. וגם סימן זה אשר לקח הרמז"ל עד שיבואו הנשים לכאן לא ציין לנו מרן ז"ל מהיכן הביא הרמז"ל הסי' הזה ואנחנו לא נדע ובסוגיין ליכא אלא כי אם עד שתבא אצלינו:
הדרן לדמעיקרא לענין הדין כי אין לחוש לתלמיד לחזרת רבו ויורה יורה ידין ידין כבתחי' ואין צריך לבקש ולידע מה ששמע שחזר רבו בו. וגדולה מזאת ראיתי להגאון המפורסם בעל שאלת יעבץ ז"ל סי' ה' דשם שקיל וטרי ה' הנז' בענין אם יכול התלמיד לחלוק על רבו כיעו"ש ובדכ"ד ע"א כ' וז"ל ואפי' אם יתעקש אדם לומר דמהני רשותא דרביה כה"ג נמי מסתייה דנימא הכי כי יהיב ליה רשותא בהדייא דאפשר לגביה דידיה מהני דאחר שכבר העיד על התלמיד שכחו יפה לחלוק עליו בשנתן לו רשות על כך אפי' רצה לחזור בו אין שומעין לו לאחר מעשה וכאותה שאמרו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור שעשאו כחבר ע"י נתינת הרשות מיהא בסתמא פשיטא דלא מהני מידי דאמרינן כי יהיב ליה רשותא לאורויי אבל למיפלג עליו לא קא יהיב ליה ע"כ. הרי לך בהדייא דהרב ז"ל כתב בפירוש דכיון דהרשה הרב לתלמיד אין שומעין לו לאחר מעשה כו' ודוקא למיפלג עליה לא יהיב ליה רשותא. וא"כ פשיטא דבנ"ד אפי' אם יחזור בו אין שומעין לו וזה פשוט ואינה צריכה לפנים. זה נלע"ד להלכה ולא למעשה ואם נטיתי מדרכו כך היא דרכה של תורה ואת וה"ב בסופה כ"ד איש צעיר גברא דלא חשיב ודלא ספין נרצע ליודעי דת ודין. הצעיר חיים יצחק קרישפין ס"ט:
הלא עתה ראיתי לרו"ם נר"ו על מה שהקשיתי אנכי איש צעיר לה"ה מוה"ד צהמ"ד לי בעל כסא אליאו ז"ל וראיתי לרו"ם נר"ו שכ' דלק"מ ותרד פלא'ים דכדברי ה' הגדול מר זקנו ז"ל מצא להרשב"א ז"ל בחי' לסוכה כיעו"ש בד"ק ואין הפנאי מסכים עמי להביאם פה ואומר אני דהן אמת דאדם קרוב אצל עצמו ומה גם דגברא רבה אמרה למילתיה וצריך למשכוני אנפשין כל כמה דמצינן להליץ בעדו. אך עכ"פ צריכין אנו לראות בתחי' שלא לפרש בדבריו מה שלא נתכוון ואפי"ה אם היה כונת הרשב"א ז"ל כמ"ש רו"ם נר"ו אפשר דהיה צד לומר דכיוון הרמ"ז ז"ל לזה. ברם כד דייקינן בדברי הרשב"א ז"ל כדחזי הרואה בעיניו יראה דכונת הרשב"א ז"ל אינו כמו שהבין רו"ם נר"ו והוא דהוא נר"ו הבין בכונת הרשב"א דבא לומר דכמו דמצינו בסוכה כשלא יצא בהחלט כי אם להביא איזה צורך להסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה גמורה ואין צריך לחזור ולברך כיון שלא יצא בהחלט לילך לעסקיו ה"ה נמי בחליצת תפילין דכשהוציאם לילך לבה"כ אדעתא להניחם אח"כ אינו צריך לברך כיון שלא הסיח דעתו מהם זהו מה שהבין רו"ם נר"ו בכונת ד' הרשב"א ז"ל ומפני זה פי' שצריך לפרש בסוגיין דרבא לא היה לבוש תפלין מקודם וכמו שהאריך הרחיב רו"ם נר"ו וע"ז באתי לפרש ד' הרשב"א ז"ל ואפי' דהם פשוטים ואינם צריכים פי' מ"מ כדי להסיר טעות זה צריכין פי'. והוא דכל כונת הרשב"א ז"ל לומר דדוקא בסוכה כי אמרינן דצריך לחזור ולברך היינו כשיצא ממנה יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר אזי מצרכינן לברך אפילו דחזר בו ביום משו' דלא יצא לענין הסוכה כי אם לעסקיו דזהו הוי כמו חליצת תפלין דכל שהוציאם הוי גמר המצוה וצריך לחזור ולברך ודעתו של הרשב"א ז"ל דאפי' דחלץ תפליו כדי ליכנס לבה"כ הוי היסח הדעת ואפי' שדעתו להניחם אח"ך דכיון שחלצם הוי גמר מצותן וצריך לברך. ואמינא לה דע"כ כונת הרשב"א כן משו' דאי כדברך היה צריך הרשב"א למינקט בסו"ד שכ' אבל אם לא יצא מתחי' אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הוייא יציאה כלל וכו' הו"ל ג"כ לפרש את שיחותיו גם בתפלין דאם חלצן לצרכן כמו ליכנס לבה"כ אין צריך לברך כמו שפי' בסוכה ומדחזינן דדוקא בחלוקה הראשונה אשר כתב דכשיצא לסוכה לעניניו הוי הפסק כתב שם דהוא כחליצת תפלין ש"מ דס"ל להרשב"א ז"ל דכשהסיר התפלין בכל אופן שיהיה הוי גמר המצוה וצריך לחזור ולברך אפי' בו ביום. ומה גם דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכלהו רבוותא סברי מרנן דצריך לברך אפי' חלצן מאה פעמים ביום בכל אופן שיהיה וא"כ אזדא ליה מ"ש כת"ר נר"ו בכונת הגמ' והדרא קושייתין לעט"ר ה"ה מ"ז ז"ל לדוכתין כאשר יר' הרואה ועל שאר דבריו אשר כתב להליץ עו' בעד עט"ר ה"ה הנז' הוא בעצמו שם אזיל ומודה אלי דהאמת אתי כאשר יראה המעיין ואין הפנאי מסכים עמי להאריך עוד נקי נדר אשובה אראה בס"ד. החותם הנז"ל