שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
סימן לט
שייך ליו"ד:
נסתפקתי בהאי דקי"ל אסור להורות לתלמיד בפני רבו אם חכם אחד נתן רשות לתלמידו יורה יורה ידין ידין והתלמיד קבע עצמו להוראה זה שנים רבות בעיר אחרת שלא במקום רבו והורה לרבים זה כמה פעמים. ם. ושוב אחרי כן חזר בו רבו מהרשות שנתן לו להורות מי אמרי' דמתחי' הרשה אותו לדון ולהורות וכבר קבע את עצמו:
א"כ אפי' יחזור בו רבו אין בכך כלום ויכול לדון או דילמא דאפי' דנתן לו רשות מעיקרא כיון דעתה הדר ביה וקא קפיד ודאי דאין רשאי להורות. וגם מטעם דלא מסתייעא מלתא אף אנו נאמר דגם עתה לא מסתייעא אף דהרשה אותו מעיקרא. ואומר דעיקרא דהאי מלתא איתא התם בעירובין דס"ג ובסנהדרין ד"ה ע"ב תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו תנחום בריה דר' איקלע לחתר דרש להו כו' אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה אלא א"כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות אמ"ל לאו אדעתאי ע"כ. ופירש"י אלא א"כ נוטל רשות מרבו וכי יהיב ליה רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעים את דבריו עו' פירש"י שם וז"ל כנגד מחנה ישראל דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגביה דמשה דכתיב והיה כל מבקש ה' כו' אע"ג שהמחנה שלשה פרסאות רבותא דמשה שאני ע"כ. ואחד הרואה דברי רש"י ז"ל הללו בעיניו יראה דהם משוללי ההבנה. ולעד"ן לפרש ד' רש"י ז"ל. והוא דמצינו דמרע"ה כבר נתן להם רשות להורות כמו שמצינו בעצת יתרו שאמר למשה ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל כו'. ומרע"ה מצינו שם ששמע בקול חתנו כמ"ש וישמע משה לקול חתנו ויבחר כו'. א"כ נמצא דנתן להם רשות להורות ואפי"ה קאמר הכתוב והיה כל מבקש ה' יצא אל משה דהיינו דכל מאן דבעי ולתא אזיל למשה ולזה נרגש רש"י ז"ל ואע"ג דהמחנה שלשה פרסאות וקי"ל דאם נתן לו רשות רבו מותר להורות א"כ למה היו מבקשים את משה לזה תירץ רבותא דמשה שאני דאפי' דהיה מותר להם להורות אותם שהיו בסיף המחנה דכבר נתן להם רשות משה רבם אפי"ה מנעו עצמם מלהורות מפני כבודו של משה כי רב הוא וזהו רבותא דמשה שאני ובעיקר הדרשא בפסוק זה והיה כל מבקש ה' יצא אל משה מצינו מדרשים חלוקים שבירוש' בעירובין דרשו מכאן שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה ובמד"ר וגם בתנחומא דרשו שאלו לחיות איפה הוא כסא הכבוד אמ"ל לכו אצל משה ובתנחומא הובא ג"כ מ"ש בירוש' שכל המקבל פני רבו כו' יעו"ש. אשר מזה ת'ם אני לרש"י ז"ל דתפס את החבל בב' ראשין שבפי' החומש בפ' זה פי' מכאן אמרו שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה וכאן בסנהדרין בסו' פירש דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגבי דמשה דהיינו של ריב שהיה ביניהם אלא דיש לומר דאין זה נראה סותר דידיה אדידיה והעיקר הוא כמ"ש בסוגיין דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגבי דמשה דהיינו על ריב שהיה ביניהם אלא דממילא כיון שהיו הולכים לדון לפני משה מסתמא היו מקבלים פני רבם וזהו מ"ש בפי' החומש מכאן שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה מדקאמר קרא מבקש ה' ולא מבקש משה וזה ברור.
ועיין למוהר"ש יפה ז"ל במד"ר ס' כי תשא מ"ש שם ועיין להפרישה ביו"ד סי' רמ"ב דעמד בלשון רש"י זה:
והנה דין זה פסקוהו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל ביו"ד סי' רמ"ב שכל שלא נטל רשות מרבו אפי' אם הוא רחוק מרבו מסוף העולם ועד סופו אסור לו להורות וז"ל הרמז"ל פ"ו מה' ת"ת ה"ב איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אעפ"י שרבו במדינה אחרת ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ע"כ ולע"ד יש להרגיש על דבריו מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דבתחילה כתב איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש כו' שלא ברשות רבו ורבו קיים כו' דמשמע דאם נטל רשות רבו אף בפניו מותר לו להורות ובסו' ההלכה כתב ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם דמשמע דלעולם אף אם נתן לו רשות אסור להורות בפניו. וכן בהלכה ג' פסק דאם היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם כו' אפילו בפני רבו מותר להורות כדי להפריש מן האיסור ובסו' הלכה ה' כתב בד"א בדבר שנקרה מקרה. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפי' הוא בסוף העולם ורבו בסוף העול' אסור לו להורות אלא א"כ נטל רשות מרבו ע"כ. נמצא דכאן ג"כ דעתו הוא דבפניו אפי' נתן לו רשות אסור אלא דוקא דרך מקרה ולאפרושי מאיסורא. וכבר ראיתי לכל רבני האחרוני' ז"ל דנצבו כמו נד בדברי הרמב"ם אלו עיין עליהם בחצריהם ובטירותם. ומכללם ראיתי לה"ה בן ידיד ז"ל בפ"ו מה' ת"ת ה' זו שנרגש מקו' זאת ולישב זה כ' וז"ל. ונראה דהכי קאמר רבי' דבתחילה קאמר כלל הדין שחולק על רבו הוא זה שקובע מדרש להורות שלא ברשות ואעפ"י שרבו במדינה אחרת והדר קא מפרש דאסור להורות בפניו לעולם ואפי' נטל רשות והרי הוא חייב מיתה דלא תידוק מהחילת לשונו דהא ברשות שרי ואפי' בפניו. ושוב קאמר דשלא בפניו חוץ לשלש פרסאות במקרה שרי. אבל לקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה בלא קביעות מדרש אסור עד שימות או עד שיטול רשות וברור עכ"ל. ולע"ד אחרי המ"ר לא ידעתי מאי קאמר דלקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה בלי קביעות אסור עד שימות או עד שיטול רשות מרבו. מאחר דהרמז"ל פסק להדייא אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפי' כו' אסור עד שימות רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו. הרי להדייא דפסק דאם נטל רשות מותר להורות לכל שואל אפי' בקביעות והיינו חוץ לשלש פרסאות ועיין למרן ז"ל שם בכ"מ ובב"י:
והנה אי דין זה דתלמיד אל יורה במקום רבו אם הוא דוקא בתלמיד גמור אבל בתלמיד חבר ליתיה להא דבר זה במחלוק' הוא תלוי דכפי דעת התוס' בעירובין דס"ג ד"ה אורי בכפרי ס"ל דאף בתלמיד חבר אסור להורות אלא דוקא חוץ לשלש פרסאות הוא דמותר וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל אבל דעת הרמז"ל דדוקא בתלמיד גמור איתיה להאי דינא משא"כ בתלמיד חבר מותר להורות אף בפניו כמ"ש בסו' הפרק בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו ה"ז תלמיד חבר ואינו חייב בכל אלו הדברים ע"כ. וכן הביא מחלוקת זה מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' רמ"ב. וראיתי להרמז"ל פ' ך' מה' סנהדרין ה"ט דפסק וז"ל תלמיד אל יורה הלכה לפני רבו אלא א"כ היה רחוק ממנו ג"פ כנגד מחנה ישראל. ואין לומר דמדפסק בסתם תלמיד אל יורה נראה דבכל תלמיד קאמר בין תלמיד גמור בין תלמיד חבר. דזה אינו ממה שפסק בסי' הפרק בה' ת"ת בד"א ברבו מובהק כו' אבל אם לא כו' ה"ז תלמיד חבר כו' הרי שדעתו ד"ע לפסוק דדוקא בתלמיד גמור הוא שאסור להורות תוך ג"פ אבל ת"ח מותר וע"כ צ"ל כן כדי שלא יהא הרמב"ם סותר דידיה אדידיה דסמך אמ"ש בה' ת"ת. וכן כ' מרן בכ"מ שם בסנהדרין דבה"ג איירי שם רבי'. וגם מ"ש כאן בה' סנהדרין בסתם דחוץ לג"פ מותר דנראה שאפי' שלא ברשות מותר גם בזה נראה דסמך אמ"ש בה' ת"ת דבעי רשות וכן בכל פרטי הדינים הנאמרים שם בה' ת"ת: כי מן האמור מה מאד תמהני למה שראיתי להמבי"ט ז"ל בח"א סי' ר"פ דכ' וז"ל וכ"כ מוהריק"ו דס"ל למהר"ם ז"ל דאע"ג דתלמיד נטל רשות מרבו אינו רשאי להורות במקום תוך ג"פ אפי' תלמיד אבר וכן הביא סמ"ג מצות י"ג וכן נראה מדברי הרמז"ל פ' עשרים עכ"ל. ולע"ד אחרי המ"ר ונשיקת עפרות זהב לו לא זכיתי להבין דבריו במה שהשוה דעת הרמז"ל דאף בתלמיד חבר אסור תוך ג"פ ואפי' נטל רשות מאחר דהרמז"ל קא פסיק דת"ח אפילו שלא ברשות ואפי' תוך ג"פ מותר לו להורות. וכנראה דהלכה זו מה' ת"ת ה"ט דפסק בד"א כו' היא לו נעל'מה ממנו והוא פלא. ובהאי טעמא דאמור רבנן דאסור להורו' במקום רבו משום דלא מסתייעא יעא מלתא. הכי אתמר בכתובות ד"ס ע"ב אמר אביי האי מלתא דאמור רבנן אפי' ביעתא בכותחא כו' לא משו' דמיחזי כאפקרותא אלא משום דלא מסתייעא מלתא למימרא כו' וכתבו התוס' שם ד"ה כי אפקרותא וז"ל ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי אפי"ה אל יורה דלא מסתייעא מלתא הואיל ורבו אצלו ע"כ. ולע"ד ק"ל דהא מצינו דהיכא דמחיל מסתייעא מלתא לאורויי מהא דאמרי' סופ"ק דמגילה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עלה ע"כ. הרי דשם משום דלא הוה מקפיד עלה דהיינו דמחיל אסתייעא מלתא לומר כהלכה. וכן ראיתי בהגהות אשירי בעירובין פרק הדר דס"ג דכ' וז"ל ספ"ק דמגילה וילך אחיקם אל חולדה הנביאה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי ואומר הספר משום דקרובה שביק לה ירמיה מכאן שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו ע"כ:
אלא דלעד"ן לחלק בין נבואה לדין דבנבואה אינו מוסיף מדעתו ומורה שום דבר מדעתו אלא מה שאומר לו הקב"ה הוא מתנבא ואינו מוסיף וגורע כלל משו"ה כיון דמאת ה' היא הנבואה ולא מדעתו לא שייך לומר דלא מסתייעא מלתא. אבל בדין הוראת מתורתינו הקדושה שהחכם המורה מדמה מלתא למלתא ומבין דבר מתוך דבר להוציא משפט לאשורו ומוסיף במקום אחד וגורע במקום אחר בעיונו בכי האי גוונא ודאי דלא מסתייעא מלתא לאומרו אף דידוע דלא קפיד רבו כיון דרבו אצלו כמ"ש התוס' ז"ל. ועיין למוה"ד ה"ה כמוהרח"א זלה"ה בס' כסא רחמים בפי' על אבות דרבי נתן פ"א דס"ט ע"א ועיין למ"מ ה"ה רבי"ן חסידא זלה"ה בספרו הבהיר פני מבין ח"א דמ"ז ע"ג יעו"ש ויש לתמוה על שני המאורות הגדולים הללו דלא חשו להביא דברי התוס' הללו מכתובות:
ואשובה אראה ד' התוס' ז"ל דכתובו' וד' הגהות אשירי מעירובין הנז"ל דנראה דפליגי אהדדי דכפי דעת התוס' נראה דאפי' דלא קפיד רבו אל יורה משום דלא מסתייעא מלתא לאורויי וכפי הגהות אשירי נראה דהיכא דלא קפיד רבו מותר להורות וכההיא דחולדה דקרובת ירמיה היתה אלא דאחר ההתבוננות נראה דלא פליגי וכולם בדעת אחד דאף דלא קפיד רבו אל יורה משו' דלא מסתייעא מלתא וגם הגהות אשירי אזיל ומודה דאל יורה מהאי טעמא והוא דשם בלשון הזה שכ' מכאן שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו סיים שם וקצת גמגום יש ודבריו באו בספר החתום וצריכין פירוש. ולעד"ן דכונתו ברורה בזה והוא דאף דידוע דלא קפיד רבו אפי"ה אל יורה משום דלא מסתייעא מלתא וזהו קצת גמגום יש משום דלאו משום אפקרותא נקטו ביה אלא משו' דלא מסתייעא מלתא לאורויי וכמ"ש התוס' ז"ל דאף דלא קפיד אפי"ה אל יורה משו' דלא מסתייעא מלתא. זה נראה ברור בכונת מ"ש וקצת גמגום יש. ומה גם דאפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ צריכין אנו לפרש כן כדי שלא לאפושי פלוגתא. ועיין למ"מ ה"ה רב"ן חסידא ז"ל מ"ש בכונת וקצת גמגום יש יעש"ב:
כי מן האמור לעיל שחילקנו בין נבואה להוראה דבנבואה כיון דאינו מוסיף מדעתו אלא מתנבא מה שאומר לו הקב"ה לא שייך לומר מסתייעא מלתא כיון דמאת ה' היא נבואתם ואינו מדעתם משא"כ בהוראה שמדמה מלתא למלתא לא מסתייעא מלתא כפי חילוק זה יפה מתורץ מה שראיתי לה' מלך שלם ז"ל בחי' למועד קטן דכ"ג ע"א שהקשה וז"ל ועו"ק דלמה מתו בני אהרן בשביל שהורו הלכה בודאי משה לא היה מקפיד עליהם כיון שהיו תלמידיו ובני אחיו וכמו שלא הקפיד ירמיה על חולדה עכ"ל וכשאני לעצמי אומר דאחרי המחי"ר קושיא ליתא דשאני חולדה דלא קפיד עלה ירמיה משום דהיא בנבואה וליכא מורה הלכה כמ"ש ומסתייעא מלתא וכמ"ש ה"ה מוהרח"א זלה"ה בס' כסא רחמים ומ"מ בס' פני מבין ז"ל דבנבואה ליכא מורה הלכה ומשו"ה כיון דלא איקפד לא נענשה משא"כ בבני אהרן דהוראתם היתה בדין ולא בנבואה ודאי דחייבי' מיתה על שהורו הלכה בפני רבם וכמ"ש אף דמחיל רביה והיותר תימה עליו במה שפסוק ותני דאם רבו מחיל ליה דשרי להורות דנראה דנעלם מעיני דמר דברי התוס' בכתובו' הנז' דכתבו דאפי' דרבו מחיל אל יורה כיון דרבו אצלו. וגם הגהות אשירי כ' וקצת גמגום יש וכמ"ש סו"ד שדבריו צא"ת:
ובהיותי בזה ראתה עיני למ"מ ה"ה מוהרח"א זלה"ה בס' עץ החיים שפי' כונת הכתו' ויען יאושע בן נון ויאמר אדוני משה כלאם ויאמר לו משה המקנא אתה לי כו' עמ"ש פ"ק דסנהדרין ע"ע שליו או ע"ע גוג ומגוג או משה מת ויאושע מכניסם לארץ בשלמא למ"ד הני תרתי משו"ה קאמר מי יתן אלא למ"ד משה מת מינח נייחא ליה לא סיימוה קמיה בשלמא למ"ד משה מת משו"ה אמ"ל אדוני משה כלאם אלא למ"ד הני תרתי למה משום דמיחזי כמורה הלכה משו"ה השיבו המקנא אתה לי תיבת לי או משה מת או מורין הלכה מה יעשו כי יתן ה' את רוחו עליהם ואין יכולים לכבוש נבואתם עכ"ל יעו"ש ואף דאין משיבין על הדרש אפי"ה לא יכולתי להלום את דבריו אחרי המ"ר במאי דקאמר אין יכולים לכבוש את נבואתם במה שנתנבאו משה מת ולא נענשו מטעם זה וזה אחרי המ"ר אינו דאדרבא כאן בנבואתם נענשו על מה שנתנבאו בפי' משה מת יאושע מכניסם וכמו שכן ראיתי להר' גולל אור ז"ל הביא דבריו ה' דברי שלמה ז"ל בס' בהעלותך וז"ל אלדד ומידד נתגלגלו בהנהו תרי אלמי דאיתא במס' חגיגה הנהו תרי אלמי דהוו בשבבותיה דר' כו' ואשתכחו דהוו גמירי ספרא וספרי וטעם היותם אלמים על כי פירשו נבואתם ברמז במלת מתנבאים ר"ת מ'שה ת'נוח נ'פשו ב'גן א'להים י'אושע מ'כניסם והיו צריכין להעלים נבואתם עד שינתן להם רשות לגלות וזה כי יאושע קינא לרבו באומרו אדוני משה כלאם כי פי' נבואתם ולכן לקו בלשונם בחזרתם לעולם אלולי תפלתו של רבי ונתרפאו כו' יע"ש. הרי להדי'א דאדרבא אלדד ומידד נעכשו על מה שפירשו את נבואתם ואיך כתב דלא היו יכולין לכבוש את נבואתם ועיין למוה"ר ה"ה בס' פני מבין שם שכ' מעין זה דהרב עץ החיים ז"ל אך לא כתב אלא להמ"ד ראשון דקאמר ע"ע גוג ומגוג כיעו"ש:
הדרן לדמעיקרא ובאנו לבית הספק ואומר כי לע"ד תלמיד זה לא יוכל להורות כלל מאחד דהורה גבר רבו דהוא קפיד במה שהוא מורה והוא כי אפי' היכא דלא קפיד רבו ומחיל ליה אפי"ה כתבו התוס' ז"ל ובכתובו' ד"ה כי אפקרותא [וכבר הביאותיו לעיל] דאל יורה. וגם הגהות אשורי אזיל ומודה להו להתוס' דאף דמחיל ולא קפיד אפי"ה אל יורה משום דלא מסתייעא מלתא וכמו שהוכחנו לעיל בהוכחה ברורה א"כ ק"ו בנ"ד דבפירוש קפיד רביה במה שמורה תלמידו ודאי דאין לו להורות אף דהרשה אותו מעיקרא אפי"ה אל יורה עתה משום דלא מסתייעא מלתא. אך אחר ההתבוננות נראה דאין זה ראיה לומר דאסור לו להורות. ואדרבא מכאן ראיה לנ"ד דמותר לו להורות ומסתייעא ליה מלתא והוא דכל זה שאמרנו דלא מסתייעא עא מלתא כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא בפניו משום דרבו אצלו. וא"כ בנ"ד כיון שהוא חוץ לשלש פרסאות ויותר דהוא בעיר אחרת ודאי דליכא האי טעמא ואדרבא מן השמים יסייענהו לו להורות כדין וכהלכה. וגם טעם אפקרותא ליכא בנ"ד כיון דאינו בפניו ונתן לו רשות מעיקרא. ובכה"ג כתבו הרשב"א ח"א סי' קי"ד והראב"ד והריב"ש ז"ל ס' ענ"א דאפי' ברבו מובהק כיון דהוי רחוק י"ג מילין ונעל רשות ממנו מותר לו להורות וטעמם הוי כיון דאעיקרא מה שגזרו תלמיד אל יורה כו' הוא משום מעשה שהיה בההוא תלמיד שהורה להם מי בצים והם סברו מי בצעים וטעו בדעתם וא"כ כיון שרבו נותן לו רשות ודאי דעינו ראה שלשונו פתוח כפתחו של אולם ולא יבואו לטעות בהוראתו. והכא בנ"ד כיון דמעיקרא קרא הרשה אותו ונתן לו רשות יורה יורה ידין ידין ודאי דראה דלשונו פתוח ועתה אפי' דהדר ביה רביה לאו כל כמיניה ומותר לתלמיד להורות. כיון דכל עיקר טעמא הוי כדי שיהא לשונו פתוח. וכן ראיתי לרש"י ז"ל בסוגיין ד"ה אלא א"כ נטל רשות מרבו וכי יהיב ליה רשותא מידק דייק שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעים את דבריו:
וכן ראיתי למוהריק"ו ז"ל שורש ק"ע שכ' וז"ל. ולע"ד דבר פשוט דמה שאמרנו בפ"ק דסנהדרין תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו דאינו רוצה לומר שיצטרך ליטול רשות מכל רבותיו וגם לא בכל פעם ופעם שיורה אלא דוקא מרבו המובהק ובפעם הראשונה נטל רשות להורות תמיד כי ההיא דרב ורבה בר בר חנא שנטלו רשות מרבי שהיה רבם מובהק להורות בבבל אשר שם היו הולכים ופשיטא שאין הטעם משום כבוד רבו אלא משו' שמא לא ידקדק בדבריו ויבואו לטעות השומעים את דבריו כדאיתא תא התם שהורה להם מי בצים והם טעו וסברו מי בצעים ומשו' כך צריך שיטול רשות מרבו כדפירשי' שם כו'. הרי לך בהדייא הטעם משו' שלא יטעו השומעים בלשונו שלא יהא פתוח ופשיטא שמכיון שנתן לו רבו האחד רשות שוב אין לחוש לשמא אין לשונו פתוח עכ"ל. נמצינו למדים מדבריו שאין צריך ליטול רשות בכל פעם ופעם ש שיצטרך להורות אלא די לנו בפעם האחת שנתן לו רשות יורה יורה כי כל עיקר הטעם הוא שיהא לשונו פתוח וכיון שנתן לו רשות הרי לשונו פתוח ואין לטעות השומעים את דבריו כיון שמידק דייק ביה וכמ"ש ובנ"ד שכבר נתן לו רשות ודאי דמידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולאו כל כמיניה לחזור בו ואף דחזר אין לחוש לחזרתו. וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל ח' חמישי ס' ש"א קמ"ז כ' וז"ל.
עוד אני אומר שאין ן הדברים אמורים אלא בזמן שלא נטלו רשות מרבם או שמת אבל אם נטלו רשות מרבם יכולים להורות דעיקר טעמא הוי משום כבוד הרב או משו' שמה יטעה בלשונו כההוא תלמיד או שמא יטעה בעיונו ואי לא דקים ליה בגויה דלא טעי לא הוה יהיב ליה רשותא וע"ז בדורות הללו שהבחורי' מורים הוראות אע"ג דלא בקאינן בהו אם הגיעו להוראה אם לא דעל הרשות של הרב אנו סומכים כו' משמע דאם נטל רשות מרבו מותר להורות דמסתמא לא יהיב ליה רשותא אם לאו דקים ליה בגויה ודוק ותשכח ע"כ. הרי דעת הרדב"ז ג"כ דאם לאו דקים ליה בגויה לא יהיב ליה רשותא וא"כ כאן בנ"ד ג"כ אם לא הוה קים ליה ביה דלא יבואו לטעות השומעים לא היה מרשה אותו ומדהרשה ודאי דראה דלשונו פתוח:
עוד נ"ל להביא ראיה לנ"ד דאינו יכול לחזור בו רבו מהרשות שהרשה אותו כיון דמעיקרא הרשה אותו ודאי דידע ביה דהגיע להוראה וכמ"ש ועתה שרוצה לחזור בו יראה לע"ד שגורם שעובר על ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח כו' וגם על לפני עור לא תתן מכשול אם תלמידו מקים את דברו של רבו שאל יורה והוא במה שראיתי שעל כיוצא בזה נשאל הרדב"ז ז"ל בח"ה סי' שלשת אלפים ק"ן שנשאל על תלמיד שבקטנותו למד עם רב אחד ויצא ממנו ולמד עם רב אחר ולמד רוב חכמתו ממנו והוא רבו מובהק והרב המובהק נתן לו רשות יורה יורה והרב הראשון רוצה למונעו אם מחויב לקיים גזרתו או לא והשיב תשו' תניא כו' וכיון שהגיע להיות ראוי לדון ונטל רשות מרבו המובהק א"כ זה הגוזר עליו עובר משו' אל תמנע טוב מבעליו ומשום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם להיות כו' ופשיטא שאינו חייב לקיים גזרתו ואם קיימה עובר על ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה ע"כ יעש"ב. הרי לך בהדייא שאם הגיע להוראה ומונעים אותו מלהורות המונע עובר על ולפני עור כו' והמקיימו עובר על ועצומים כל הרוגיה א"כ כאן בנ"ד שכבר ראוי והגון להורות שאל"כ לא היה נותן לו רשות רבו מעיקרא אם אינו מורה עובר על ועצומים כל הרוגיה אלא דזה לא היה עובר על ועצומים כו' משו' שלא נתן לו רשות עדיין אך עתה דהרשה אותו ואינו מורה עובר על ועצומים כו' ובודאי שלא יכול רבו לחזור מרשותו מפני כבודו דהא מחיל ליה מעיקרא וכיון דמחיל והרשה אותו עתה אם מונעו עובר על ולפני עור כו' וזה פשוט. עוד נ"ל להביא ראיה לנ"ד דכיון דנתן לו רשות מעיקרא יכול להורות לעולם ממה שאמרו בסוגיין בסנהדרין ד"ה פשיטא לפלגא הא קאמר דמהני על תנאי מאי ת"ש דאמ"ל ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו ופירש"י ז"ל וז"ל על תנאי כגון עד שנה או שנתים ולא יותר מאי מהני בתוך הזמן או לא ברשותינו רשות נתונה לך לדון ע"כ. והנה מדאצטריך ליה ר' יוחנן לומר לו לרב שמן דהרשות נתונה לו להורות עד זמן פלוני דוקא ולא בסתם מינה מונח דאם היה נותן לו רשות יורה יורה ידין ידין בסתם היה משמע דלעולם יכול להורות ולא היה יכול ר' יוחנן לחזור בו מרשותו שהרשה אותו מעיקרא דאם איתא דבכל זמן שירצה רבו לחזור בו מרשותו יוכל לחזור בו למה לא הרשה אותו בסתם אלא ודאי דלאו כל כמיניה לחזור בו כיון דהרשה אותו מעיקרא דכבר זכה התלמיד להורות ומעלין בקדש ואינן מורידין ודוקא על תנאי אף דזכה מורידין אותו מגדולתו וליכא משום מעלין בקדש ואינן מורידין דכיון דהוא על תנאי וכמו שכן ראיתי למ"מ ה"ה רבי"ן חסידא ז"ל בסוגיין זה דכתב דכיון דהוי על תנאי ליכא משום מעלין בקדש ואינן מורידין יעש"ב וא"כ בנ"ד כל שהרשה אותו מעיקרא בסתם ודאי דלא יוכל לחזור בו וכיון דלא הוי על תנאי איכא משום מעלין בקדש ואינן מורידין ואין יכולת ביד רבו להורידו מגדולתו כיון שכבר זכה להורות לרבים וחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין דאם הוא רבו שיורידוהו מגדולתו. וא"כ זכינו לדין דלא יוכל רבו להורידו מגדולתו מכמה טעמים שכתבנו ויורה ואין לו עליו שום איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואדרבא מן השמים יסייעו אותו ויורה כבתחילה. את זה כתבתי להלכה ולא למעשה כי אם בדרך שקלא וטריא כי מה אני קטן הכמות למיהוי כספריא. מכיר אני את מקומי פחות שבערכין ולקצת יומיא. אך אמרתי אני אל לבי תורה היא וללמוד אני צריך ל"ה מיבעייא. ואם שגיתי אתי תלין נאלמתי דומיה ואלהים משמים ינחני במעגלי צדק חכמה ותושיה זכותיה דמרן אבא ז"ל יגן עלי לא תיזוז מינן אבא בם אודה יה. יפתח לנו שערי אורה זו תורה שערי ישוב בלאו הכי לא סגייא. כ"ד איש צעיר גברא דלא חשיב ודלא ספין והוא. הצעיר חיים יצחק קרישפין ס"ט:
וכדי שלא להניח הניר חלק אמרתי והנה טוב להביא כאן מה שכתוב אצלי מגירסא דינקותא בטור א"ח סי' ח' ואם פשט טליתו ולא היה דעתו כו' מיהו י"ל דשאני התם שזזו ממקומן כו' אבל אם הזיזן כו' להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך וזה דעתי נוטה ע"כ. נ"ב מרן בב"י ז"ל שם הק' לרבי' הטור וז"ל. אבל איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדייא אמרינן בפ' לולב וערבה דרבא הוה מקדים ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך וכי אצטריך זימנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך ומשמע ודאי שהיה מניח תפלין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבה"כ ודאי היה על דעתו לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפי"ה היה מברך וה"ה לציצית עכ"ל. וראיתי לה' שלחן גבוה ז"ל בסי' זה שהביא דברי רבי' הטור ז"ל וד' הב"י ז"ל והקשה עליו וז"ל ולא זכיתי להבין דברות קדשו במ"ש וה"ה לציצית דזהו ספקו של הטור אי ילפינן ציצית מתפלין או לא דבשלמא אם היה הך עובדא דרבא בציצית הוה השגה טובא. אבל כיון דהך עובדא הוא בתפלין לא נעלם מעיני הטור דלא אלימא הך עובדא דרבא ממה שהביא מפ"ק דקידושין דילפינן כל התורה כולה מתפלין ואפי"ה נסתפק אי אמרינן ה"ה לציצית או לא א"כ מה השגה היא זו עכ"ל. ואחרי המ"ר לא זכיתי להבין דבריו דכתב דספיקו של רבינו הטור הוא ילפינן ציצית מתפלין דהרי ספק הטור אינו אלא בתפלין דכתב אבל אם הזיזן ממקומם אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך כו'. נמצא דספקו הוא בתפלין אי יש חילוק כשהזיזן ממקומן וידע או כשלא ידע כו' ובודאי דציצית מדמינן לתפלין כמ"ש דילפינן כל התורה כולה מתפלין וכל עיקר ספקו הוא אי בתפלין יש חי' לידע ללא ידע וכשפושטים אנחנו ספק התפלין ממילא נתפשט דין ציצית כיון דילפינן כל התורה כולה מתפלין וזה מדוקדק במ"ש מרן ב"י ז"ל וה"ה לציצית דהיינו כיון דמצינו פשיטות בתפלין ה"ה לציצית. ובהיותי בזה ראתה עיני לעט"ר כה"ד לי שאר בשרינו ה"ה בעל ס' כסא אליהו ז"ל בסי' זה סק"ז שכתב וז"ל ובהורמנותיה דמרן נלע"ד להליץ דס"ל לרבינו הטור ז"ל דמאי דקי"ל דבתפלין מברך עליהם כל זמן שמניחם היינו כשהסיר דעתו מהם. אבל אם חולצן על דעת להניחם אין צריך לחזור ולברך והוציא דין זה כו'. מעתה אף אני אומר דרבינו הטור ס"ל כסברת שהביא הרב המגיד ז"ל והיא מלתא דתליא בסברא ומשו"ה לא פשט ספקו מההיא דתפלין דאיהו ז"ל לא ס"ל דגם בתפלין אם חלץ לחזור וללובשם דצריך לחזור ולברך דהתם מיירי שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם ודוק היטב עכ"ל ואחרי המ"ר ונשיקת עפרות זהב לו ת"ם אני לא אדע שכ'ול דהיכן מצא דבר זה דבתפלין מיירי שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם תמהני עליו הפלא ופלא דאיך אפשר לומר כן מאחר דשם בפ' לולב וערבה מבורר בהדייא דהיה לבוש אותם מקודם וכמו שפירש"י ז"ל שם ד"ה כל זמן שמניחן. ואפי' חולצן ומניחן מאה פעמים כו' ואיך נוכל לו' דלא היה לבוש אותם מקודם ומה שיש לומר הוא דט"ס נפל בדבריו וצ"ל ומאז ומקדם לא היה בדעתו ללבוש אותם וזה דוחק:
עוד ק"ל במ"ש שם עוד וז"ל. עוד נלע"ד לישב דעת הטור ז"ל דהנה הוא ז"ל כ' תחי' כו' אמנם ההיא דפ' לולב וערבה ס"ל לרבינו הטור דמיירי כשלא נשאר עליו טלית קטן ומשו"ה אף שהיה דעתו לחזור וללובשו מיד היה מברך וטעמא ודאי דכיון שלא נשאר עליו אפי' טלית קטן אז ודאי מיקרי היסח הדעת עכ"ל. ואחרי המ"ר מה מאד תמהני עליו דאיך יצאו מפה קדוש דברים כאלו דהרי שם בפ' לולב וערבה לא נזכר שם דין טלית כלל אלא שם הוא לענין סוכה ותפלין ומה שייך הכא היסח הדעת מתפלין ע"י טלית קטן דכתב דאם נשאר עליו טלית קטן לא היה מברך ואיך אפ"ל שרבינו יפרש כזה בפ' לולב וערבה מה שלא הוזכר בש"ס כלל ענין טלית וצ"י. החותם הנ"ל ס' מ וזאת תשובתי אליו
הן כל יקר ראתה עיני דברים ככתבן ה"מ מחיים בהויות דאביי ורבא במאי דעלה ונסתפק בהא דקי"ל דאסור לתלמיד להורות בפני רבו דאם רבו נתן לו רשות יורה יורה ידין ידין והתלמיד קבע עצמו להוראה זה ש"ר בעיר אחרת ושוב אח"כ חזר בו רבו מהרשות שנתן לו מי אמרי' כיון דמתחי' הרשה אותו וכבר קבע את עצמו א"כ אפי' חזר בו אין בכך כלום א"ד כיון דעתה עכ"פ הדר ביה וקא קפיד ודאי דאין רשאי להורות ככתוב באר'שו אר"ש רחבה ושאל ממני ליהנות מארצי ארץ ערבה ומפתי פת חרבה למרס בדם אהבה. ואשיבהו בתשו' כי שאלה זאת כדי נסבה וזו היא סיבה כי לא בינת אדם לי ואנה אני בא אך למען הקים את דברו מרוב אהבה על כן אמרתי להניף את ידי לכתוב אליו בחיבה אולי שדי הנגובה תעשה דשנה ורטובה וה' יפתח בלבי פתח וארובה להאיר בתורה ככל חפצי בה:
ראש על אר"ש אתא ואייתיה בידיה מאי דאמרי' התם בסנהדרין ד"ה ע"ב תנחום בריה דר"א איקלע לחתר דרש להו כו' אמרו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל ופירש רש"י ז"ל כנגד מחנה ישראל דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגבי דמשה דכתי' והיה כל מבקש ה' כו' אע"ג דהמחנה ג"פ רבותא דמשה שאני ע"כ וכת"ר כ' ע"ד רש"י ז"ל הללו שהם משוללי ההבנה ומתוך כך השיאו לד"א ואנכי הרואה דברי רש"י ז"ל פשוטים ואין בהם נפתל ועקש והוא דרש"י ז"ל נרגש דבשביל שמצינו במחנה ישראל שהיה ג"פ איך בזה נלמד לתלמיד שאל יורה אלא א"כ רחוק מרבו ג"פ ולזה קאמר דשם מצינו דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגבי דמשה דכתי' והיה כל מבקש ה' כו' ומדהוצרכו ללכת אל משה ולא הורו הם לעצמם משמע שהיה אסור להם להורות ואע"ג דהמחנה היה ג"פ ואותם שהיו בקצה המחנה היו מותרים להורות וא"כ אדרבא משם נלמוד דאף ברחוק מרבו ג"פ אסור להורות רבותא דמשה שאני וכלו' דמשו' דמתחי' כשהיה עמהם במחנה היה אסור להם להורות בפניו משו"ה אע"ג דנתרחק נשארו במנהגן הראשון לרבותא דמשה וא"כ שפיר גמרינן מהתם דתוך ג"פ אסור להורות וכמ"ש הפרישה רסי' רמ"ב. ובעיקר פי' שפי' כת"ר בד' רש"י ז"ל לדידי לא ניתן ליאמר כלל חדא דהרשות שנתן להם מש"ר להורות ע"י עצת יתרו לא היה אלא בשנה שניה למ"ת וכמ"ש רש"י ז"ל שם בפ' יתרו ד"ה ויהי ממחרת וז"ל ואין פ' זו כתובה כסדר שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה כו' וא"כ יכולים אנו למימר שפיר דמ"ש בפ' כי תשא והיה כל מבקש ה' כו' זה לא היה אלא דוקא ממוצאי יוה"כ עד שנה שניה שבא יתרו אבל משבא יתרו ואמר למשה ואתה תחזה כו' מהיום ההוא ומעלה לא היו הולכים אצל משה אלא לדבר הקשה וכמאמר הכתוב ושפטו את העם בכל עת את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם ועו' דאיך הפה יכולה לדבר ולו' דאף דנתן להם רשות משה רבם אפי"ה מנעו עצמם מלהורות מפני כבודו של משה דהרי זיל קרי בי רב הוא ושפטו את העם בכל עת כו' וכל הדבר הקטון ישפוטו הם הרי בפי' דלא מנעו עצמם ועו' דאעיק' איך אפשר לו' כן בכונת רש"י ז"ל דנרגש דאע"ג דבמחנה היה ג"פ וקי"ל דאם נתן לו רבו רשות מותר להורות רבותא דמשה שאני דאף דנתן להם רשות מש"ר מנעו עצמם כו' שהרי בימים ההם לא היה צריך ליטול רשות מרבם אלא כל שהיה רחוק ג"פ היה מותר להם להורות אף בלא נטילת רשות וזה שצריך נטילת רשות אף ברחוק ממנו ג"פ אינו אלא מרבי ואילך משום מעשה שהיה כו' באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו אלא ודאי דכונת רש"י כדכתיבנא בנא וזה ברור כביעתא בכותחא. שוב ראיתי להרב זרע אברהם ז"ל בחי' לסנהדרין שפי' כן אלא דברבותא לא פי' כן עי"ש:
והנה שם בסנהד' הק' התוס' בד"ה אלא א"כ דממ"ש התם בפ' הדר דרב המנונא לא הורי בחרתא דארגיז בשני דר"ה לפי שתלמידו היה משמע דאף חוץ מג"פ אסור והכא משמע דחוץ לג"פ יכול להורות וליכא למימר דהכא איירי בת"ח ולכך שרי חוץ לג"פ כמו ר"ח דהתם דהא כיון דממשה גמרי' משמע דבת"ג איירי כו' ותי' דהתם מיירי בלא נטל רשות ע"כ ואלו התם בפ' הדר כתבו להפך וחילקו בין הכא להתם דהכא איירי בת"ח ולכך שרי חוץ לג"פ. ועיין בס' בארות מים בחי' להר"מ פ"ה מה' ת"ת עיש"ב וראיתי להר"ב ראשון לציון דצ"ו ע"ד שהרבה להק' ע"ד התוס' שבפ' הדר דמוקמו הכל בת"ח כיד ה' הטובה עליו ובדצ"ז ע"ד כ' וז"ל ועו"ק לדידהו דמוקמו הברייתא דקתני אא"כ חוץ מג"פ בת"ח הרי הראיה דמייתי ג"פ היה ממשה ומשה רב מובהק היה ע"כ נלע"ד כו' ע"כ. ואהמ"ר כנר' שנעלם ממנו דבריהם ז"ל שבסנהד' והי"ל להק' ממ"ש שם הם עצמם. ועו' יגדל התימה דהוא ז"ל שם סמוך ונר' הביאה להך סוג' דסנהד' פעם ושתים ואיך לא ראה עינא דשפיר חזי דשם כתבו התוס' ז"ל כן בפי' ועו' יש להרגיש עליו דלפי כל הני קו' שהק' ע"ד ז"ל איך לא הק' ג"כ עמ"ש הרב ב"ח יו"ד סי' רמ"ב שהביא דברי התוס' דפ' הדר וכתב ודלא כמ"ש התוס' פ"ק דסנהד' דדחו האי שינויא דליכא למימר דעובדא דתנחום איירי בת"ח דהא כיון דממשה גמרי' משמע דבת"ג איירי דליתא ע"כ דמה יענה לכל הני שכתב הוא ז"ל. עוד חזה הוית לה' הנז' ז"ל שם ע"ב שכ' וז"ל ומ"ש מהרי"ק והוכיח מר"ל דה"ג הוה לר"י ואחר שהיה שוה לר"י מצינו שהיה חולק על ר"י ומורה הפך דעת ר"י הכי איתא בכתובו' כו' ואם תעמוד בשלך לו' דלדעת התוס' נמי נוכל להוכיח דמודים התוס' דר"ל ת"ג הוה לר"י כו' עכ"ז אחר שיונח כן אין להוכיח דההיא דהורה ר"ל ה"ט דלא הוה אפשר בלא"ה והוא דק' אמאי בתר דאתו לקמיה דר"י הדר אתו לקמיה דר"ל אלא הטעם הוא משום דר"י קרוב להם הוה ומעיק' אתו לקמיה כו' והיכא אמרי' דאסור להורות דוקא בדין שיכול הרב לדונו ולהורות אז אין מציאות לתלמיד שיורה מבלעדי רבו אבל כה"ג שרי ולזה הורה ר"ל הגם דת"ג הוה ע"כ ולא זכיתי להבין דבריו דמריהטא דלישניה משמע שחי' זה חילקו הוא ז"ל מעצמו והרואה יראה למוהריק"ו ז"ל שם דקפ"ח ע"ב דכשהוכיח מהא דר"ל ור"י כ' וז"ל והרי לך שר"ל היה חולק על ר"י רבו ואע"ג דהתם בקריביה הוה בהנהו תרי עובדי מ"מ פש פשיטא שאם לא היה יכול לחלוק עליו שלא היה סותר את דבריו וכ"מ התם בהדייא וכו' עכ"ל הרי לך בהדייא דמוהריק"ו ז"ל ג"כ חי' כן ולא הונח לו משו' דמ"מ משו' דקריביה הוה לא היה יכול לחלוק עליו ולסתור את דבריו ואף אם נאמר דה' ז"ל לא ס"ל כן אלא כיון דהוי הבע"ד קרובים והותר לו לתלמיד להורות יכול ג"כ לחלוק עליו מ"מ הי"ל להביאו משמו ז"ל ולחלוק עליו:
עוד חזי הוית לה' הנז' שם ע"ב שכ' וז"ל. ע"כ נראה דדבריהם ז"ל הכא רחוקים דמלבד דפשי' דאין כח בידינו להמציא מציאות כזה לומר דר"ח ת"ח דר"ה הוה כל שלא נאמר בהדייא בש"ס דמסתמא סתם תלמיד ת"ג ופשוט כו' ע"כ ודבריו ז"ל תמוהים לע"ד דמלבד דנעלם ממנו שכן הק' ע"ד הרשב"א ז"ל סי' קי"ג. עו' בה דאעיק' דבריו ז"ל תמוהים דהא אשכחן בפ' עגלה ערופה דמ"ו ע"ב על ההיא ברייתא דמייתי התם לענין לויה דקתני תלמיד לרב אין לו שיעור ואפי"ה מפרש בגמ' דהיינו תלמיד שאינו גמור ועיין להפ"ח א"ח סי' תע"ב ובס' קול בן לוי ד"ט ע"ג והר"ב יד מלאכי דקמ"ז ע"א ועיין בס' נחמד למראה הנ"מ דקל"ד ע"ד שהק' כן להרשב"א ז"ל ועל הכל צ"ע. וחמותי ראיתי להר"ב מראה הגדול ז"ל בס' יד יאודה דס"ו ע"ג שכ' עמ"ש הרב עליון למעלה כמוהרי"ט דאנון ז"ל דמסוג' דפ' אלו מציאות דל"ג נר' בבירור דהיה ר"ה רבו מובהק מר"ח מדבעי מיניה תלמיד וצרי' לו רבו מאי ואיקפד ר"ה ואמ"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך ע"כ. והרואה יראה ולבבו יבין דהוי ת"ג ולא ת"ח ע"כ ע"ז השיב לו ה' ז"ל וז"ל. עו' כתוב בד"ק כו' ולפי ק"ד נר' לו' דהתוס' סברי דההיא דפ' א"מ ל"מ כ"כ דהוה ת"ג דאיכא למימר דמאי דאיקפד ר"ה היינו משו' דר"ה חשב בדעתו דכל עיקר שאלתו על עצמו הוא דקאמ' הכי כו' ומשו"ה איקפד ואמר מר דהוא אינו צריך לו כלל אלא אדרבא הוא צריך לו שהיה ת"ח שלו ומאי דאמ"ל ר"ה בלשון את כו' את"ד ואה"מ נעלם ממנו מ"ש הר"ב ראשון לציון דצ"ו ע"ד שהוכיח במישור מהך סוג' דפ' א"מ דר"ח ת"ג דר"ה הוה עי"ש ותנוח דעתך: והנה על הך תי' שכתבו התוס' דהא דרב המנונא לא הורי בחרתא דארגיז בשני דר"ה אע"ג דהוה רחוק ג"פ משו' דלא נטל רשות מרבו. חזה הוית להר"ב תורת חיים ז"ל בחי' לשם שכ' וז"ל כתבו התוס' כו' וק' דהא טעמא דגזרו דתלמיד אל יורה אלא א"כ נוטל רשות מרבו לאו משום כבוד רבו הוא אלא כדי שיבדקנו רבו אם לשונו פתוח אם לאו והתם משמע בהדייא דהא דלא הורה רב המנונא משו' כבודו דר"ה רביה הוא דעביד הכי כו' כדאיתא התם עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דמי הגיד לו דטעמא דלא הורה רב המנונא הוא משום כ"ר ומהיכא משמע הכי ומי מעכב על ידינו שלא נאמר דמ"ש התם בשני דר"ה רביה הוא דלא הורה אינו אלא משו' שלא נטל רשות מר"ה והיינו כדי שיבדקנו אם לשונו פתוח אם לאו והורה בשני דר"ח דת"ח דיליה הוה ובת"ח לא גזרו. עוד חזה הוית לה' הנז' שם וז"ל ואם נטל רשות מרבו כ' הרמז"ל שם דשרי חוץ לג"פ אפי' לקבוע וא"כ צ"ל דר"ה לא נטל רשות מרבו ומיהו ק' דלפי זה הא דגזרו דתלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו אפי' באקראי בעלמא קאמר דלקבוע קודם ההוא מעשה נמי הוה אסור אלא א"כ נטל רשות מרבו וא"כ אמאי כתב הרמז"ל שם היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב משמע אפי' בלא נטל רשות מרבו ואמאי נהי דמשום כ"ר ליכא אפ"ל דצריך ליטול רשות כיון דגזרו דתלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו לראות אם לשונו פתוח אם לאו ע"כ וגם בזה לא זכיתי להבין דבריו דמהיכא תיתי דלקבוע קודם ההוא מעשה נמי הוה אסור כי היכי דנימא דהא דגזרו דתלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו הוי אפי' באקראי בעלמא אי ממה שחי' התוס' דההיא דקתני תלמיד אל יורה אא"כ חוץ לג"פ דמשמע חוץ מג"פ שרי איירי בשנטל רשות דמשמע מדבריהם דהיכא שלא נטל רשות מדינא אסור להורות דהא הברייתא מדינא איירי דהא ממשה גמיר תוך ג"פ דאסור וחוץ לג"פ דמשמע דשרי הוא בשנטל רשות זו אינה הוכחה לע"ד דא"ל דכונת הברייתא לדעת התוס' הכי הוי תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג"פ דדוקא עד ג"פ אסור מדינא אבל חוץ מג"פ שרי אפי' בלא נטילת רשות ומשו' מעשה שהיה צריך ליטול רשות ומ"ש רבא שלא בפניו דהיינו חוץ מג"פ אסור איירי בלא נטילת רשות ומשו' הך גזרה וכמ"ש הריב"ש ז"ל סי' ער"א בדעת התוס' עי"ש ואף שהרשב"א ז"ל לא ס"ל כן בדעת התוס' אלא דרבא מדינא קאמר וכדבריו הכריחו ה' ב"ח ז"ל דקפ"ב ע"ב והר"ב ברכות מים דע"ה ע"א וכן ס"ל להר"ן ז"ל בחי' בדעת התוס' מ"מ מנ"ל לה' ז"ל דכן ס"ל להרמז"ל דשפיר מצינן למימר דס"ל דהך דרבא היינו משו' הגזרה וכמ"ש הריב"ש ז"ל שם ג"כ בדעת הרמז"ל ואי מהא דרב המנונא לא הוה הורה משו' שלא נטל רשות מר"ה רבו. גם זו אינה הוכחה כלל לע"ד דבודאי הוה אחר הגזרה שהרי הגזרה היתה בימי רבי ואלו ר"ה לא היה אלא בדור שני מהאמוראים וכמ"ש הגאון רבי' המאירי בפתיחתו לס' בתי אבות עי"ש וא"א לו' דהא ר"ה הוא הראשון שמת בחיי רבי שהרי אמרי' שם בעירובין דר"ח היה תלמידו ואלו ר"ח היה אחר ר"ה הב' אלא ודאי מוכרח דהאי ר"ה דאמרי' שהיה רבו של רב המנונא הוא ר"ה הב' וא"כ שפיר מצינן למימר דהא דלא הוה הורה רב המנונא בשני דר"ה רביה הוה משום שלא נטל רשות והיינו משו' שיבדקנו אם לשונו פתוח אם לאו ומשו' אותה גזרה דוקא וא"כ מוכרח לומר דס"ל להרמז"ל דלא גזרו אלא לקבוע אבל באקראי בעלמא מותר להורות בלא רשות חוץ מג"פ ואי משום מ"ש התם במעשה שהיה כו' אמרו לו תלמיד א' בא לכאן והורה לנו כו' דמשמע דהוה אקראי זה אינו אלא ר"ל דתלמיד א' בא לכאן וקבע עצמו להוראה ובכלל הוראותיו הורה לנו כו'. וכן ראיתי להריב"ש ז"ל שם שכתב כן ועיין ג"כ לה' ראשון לציון דצ"ח סע"א ומשו"ה גזרו באותה שעה תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו והיינו לקבוע וכמעשה שהיה. וא"כ שפיר פסק הרמז"ל דכשהיה חוץ מג"פ ושאל לו אדם דבר הלכה באקראי מותר להשיב והיינו אפי' בלא רשות והכי דייק ג"כ לישנא דגזרה תלמיד אל יורה אלא א"כ נוטל רשות מרבו ולא קאמרי אל יורה הלכה וכמ"ש אח"כ תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו כו' משום דהלכה באקראי משמע וכמ"ש איהו גופיה ה' ז"ל שם וזו היא שק' על ה' ז"ל דכיון דאיהו גופיה הוכיח עמ"ש תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו כו' דמלישנא דאל יורה הלכה משמע אפי' הלכה אחת למה זה לא דייק ג"כ במ"ש תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות ערבו דלקבוע קאמר אלא אדרבא הוכיח להפך באופן שדברי ה' ז"ל בזה תמוהים אצלי וצ"ע:
עוד חזי הוית לה' הנז' ז"ל שם שכ' עמ"ש בב"י ביו"ד סי' רמ"ב דתנחום בריה דר"א אקראי בעלמא הוה דמאי אצטריך לפ' הכי דלמא נטל רשות מרבו הוה ולכך הוה שרי להורות חוץ מג"פ ע"כ. וכן בק' אנא חזיתיה להריב"ש ז"ל שם שכ' כמ"ש בב"י והנה בתחי' עלה ע"ד להוכיח כמ"ש בב"י ממה שהשיב להו לאו אדעתאי וא"א דכבר נטל רשות מיניה איך לא הוה אדעתיה שו"ר דזו אינה הוכחה כלל דלא רחוקה היא לומר דהיום נטל רשות ולמחר בעת הדרוש לא ע"ד מרבו ולא נתן לבו עליו ועו' דאפשר לו' דלא נטל רשו' אלא בצור דהוה אתריה דרביה וכשאיקלע לחתר ודרש להו לא היה יודע שרבו היה שם וכשאמרו לו שהיה שם אמר להו לאו אדעתאי וכלו' לא הייתי יודע שהיה כאן לפי שאין כאן מקומו כי מן הבאר את זה תמהני עמ"ש הרב ברכות מים דע"ד ע"ד במאי דשקיל וטרי ע"ד התוס' שבפ' הדר וז"ל. אמנם אי קשייא להו ק' מעובדא דר' תנחום דמוכח שם בש"ס שהורה בלא נטילת רשות מדתי' לאו אדעתיה ע"כ ואהמ"ר לע"ד זו אינה הוכחה כלל וכדכתיבנא. וא"כ נפל היסוד במה שרצה לתרץ בזה קו' הרשב"א ז"ל סי' קי"א ע"ד התוס' וגם מה שרצה להשוות דברי התוס' שבכאן עם מ"ש התם בסנהד' ד"ה ד"ה אא"כ עי"ש. וכן ראיתי להרמ"א ז"ל שם בסנהד' שכ' וז"ל ואבע"א תנחום רשותא הוה נקיט מרביה ואפי"ה במקום רבו לא ע"כ. ונראה לע"ד להוכיח דמ"ש ה' ז"ל דכבר נטל רשות מרבו דהנה רש"י ז"ל בשבת דצ"ה כ' משם רבותיו דפי' לאו אדעתאי דהתם הוי לא ס"ל וא"כ יכולים אנו לומר ג"כ בתשו' תנחום שהשיב לאו אדעתאי דר"ל ג"כ לא ס"ל וזה אינו אלא במונח שכבר נטל רשות וכמ"ש ה' ז"ל והיינו שרצה לתרץ דכיון שכבר נטלתי רשות מותר להורות אפי' בפ"ר וכמו שכן ס"ל להר"ן בחי' והרשב"א והראב"ד והריב"ש ז"ל דבנטילת רשות סגי לדון בפניו וכמ"ש הר"ב ש"ך ז"ל שם סי' רמ"ב ס"ק ד' כנ"ל. עוד ראיתי כתוב למר עמ"ש הר"מ פ"ה מה' ת"ת ה"ב איזהו חולק על רבו כו' שדבריו קשים מדיוקא אדיוקא ושכל רבני האחרונים נצבו כמו נד בד' הר"מ הללו ומכללם ה' בן ידיד ז"ל כו' אנא דאמרי עירוב פרשיות קא חזינא הכא וה' בן ידיד ז"ל לא נגע ולא פגע בזאת הקו' וקו' ה' ז"ל אינו אלא עמ"ש מרן ז"ל להשגת הרמ"ך דמ"ש רבי' שאסור לקבוע לו מדרש ה"ד בשקובע עצמו להורות ע"ז הוא שהק' ה' ז"ל דא"כ מה זה שחזר רבי' ואמר ואסור לאדם להורות בפ"ר וכו' דמשמע דמלתא אחריתי קאמר וכלומר דהי"לל ובפ"ר אסור לעולם ופשוט דהיינו להורות דבהא קיימינן ולישב זה כתב דכונת רבי' לומר בתחי' כלל הדין שחולק על רבו הוא שקובע מדרש להורות שלא ברשות והדר קא מפרש וכו'. גם מה שכתב דכל רבני האחרונים עמדו בזאת הקו' אנכי הדיוט לא מצאתי ולא ראיתי לשום א' מהם דנרגש מזה. ואף גם זאת דאעיקרא לא חזינא שום סתירה בד' הרמז"ל דמ"ש איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש וכו' ומלמד שלא ברשות רבו דמשמע הא אם יתן לו רבו רשות יכול לקבוע אפי' בעיר שרבו שם מיירי בשקבע עצמו לדרוש דוקא. ומ"ש אח"כ ואסור לאדם להורות בפ"ר לעולם דמשמע אפי' בנטילת רשות היינו להורות. ואף שכ' הכ"מ שם שפי' כל הקובע לו מדרש היינו דוקא כשקובע עצמו להורות כבר חזר בו ה' ז"ל בב"י ר"ס רמ"ב וכתב דאין מקום לתמיהת הרמ"ך ז"ל שמבואר בדברי הר"מ שהוא סו' שזהו חולק על רבו עי"ש ועיין להב"ח ז"ל שם. ומה שהק' עמ"ש ה' בן ידיד ז"ל ושוב קאמר דשל"ב חוץ לג"פ במקרה שרי אבל לקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה בלא קביעות מדרש אסור עד שיטול רשות ע"כ. דלא ידע מאי קאמר דהרמז"ל פסק להדייא אבל לקבוע עצמו להוראה כו' אסור אא"כ נטל רשות מרבו. עמו הסליחה לא דקדק יפה בד' ה' ז"ל דכוונתו לו' דאף דקובע עצמו אינו אלא להוראה דוקא אבל אינו קובע מדרש אפי"ה קאמר הרמז"ל שאסור עד ש שיטול רשות וכונתו לומר דהרמז"ל קמ"ל דלא ס"ד דמ"ש איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש שלא ברשות אף של"ב אינו אלא דוקא בקובע מדרש להורות דהוי חולק על שררתו ש"ר אבל אם קבע עצמו להורות בלא קביעות מדרש אפשר דמותר של"ב אף שלא ברשות. לכן כ' דאף לקבוע עצמו להוראה דוקא כל שהוא בקביעות אף של"ב צריך ליטול רשות:
אלא אי קשיא הא קשייא על ה' ז"ל דאיך עשה עיקר דברי הכ"מ ונדחק עצמו כ"כ לישב דבריו מאחר דכבר חזר בו בב"י וכמ"ש. ועיין לה' ראשון לציון ד"כו ע"ד עי"ש. ע"ק על ה' ז"ל במ"ש בכונת הרמז"ל והדר קא מפרש דאסור להורות בפניו לעולם אפי' נטל רשות והרי הוא ח"מ כו' ומבן ריסי עיניו נר' דס"ל בעד הרמז"ל דכל שהוא תוך ג"פ ח"מ אפי' בנטילת רשות. ואהמ"ר זה אינו דאינו ח"מ אלא בשלא נטל רשות אבל כשנטל רשות אינו אלא איסו' בעלמא. וכונת ד' רבי' כך הוא ואסור לאדם להורות בפ"ר לעולם וכלו' אף ברשות וכל המורה בפ"ר שלא ברשות ח"מ וכ"כ להדייא הר"ב ב"ח בפירוש ד' הטור שהם ד' הרמז"ל עי"ש. וכן כתבו התוס' להדי'א שם בסנהד' בפסקי תוס' וז"ל. מי שלא נטל רשות מרבו תוך ג"פ אסור וח"מ ע"כ. וגם הנמקי בפי' ד' הרי"ף כ' וז"ל. ואם הורה בפניו בלא רשות ח"מ כו' ע"כ. ובודאי דגם הרמז"ל ס"ל כן דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועו' דלא חזינא לשום א' מהפוסקי' האחרונים שחי' בזה בין התוס' והנימוקי מקו ז"ל להר"מ. אלא ודאי דשוים הם בזה וזה ברור לע"ד. ולא עו' אלא דהריב"ש ז"ל שם כ' בכונת הרמז"ל והביאו ג"כ ה' לחם רב סי' ע"ג דאף שלא ברשות כל שאינו בפניו ממש אינו ח"מ ועי"ש להר"ב לח"ר ז"ל שהוכיח במישור דהכי ס"ל להרמז"ל. אשר מזה אני תמ"ה על ה' לח"ר ז"ל דלמה זה לא הק' על הכ"מ דס"ל בעד הרמז"ל דתוך ג"פ חשיב בפניו וח"מ דלפי מה שהוכיח הוא ז"ל לא ס"ל להרמז"ל כן. איך שיהיה. עו' ראיתי לה' הנז' ז"ל שם שהביא קו' הלח"מ על מרן והליץ בעד מרן ז"ל ושו"ר שכ"כ בס' קול ן' לוי ע"כ. ועיין בס' מעשה רוקח פ"ה מה' ת"ת שהביא דברי ה' קולוי לוי ז"ל ודחאם בשתי ידיו ועשה עיקר דברי הלח"מ ז"ל עיש"ב:
וראיתי להרב הגדול כמוהר"י נאבארו ז"ל בס' פ"מ ח"א דכ"ב ע"א שהביא משם הר"ב סם חיי בדרשו' ס' משפטים שתי' הך קו' הלח"מ וז"ל. נר' לע"ד דלק"מ דהנה ראה ראיתי להתוס' שכתבו בפ"ק דסנהד' שתי' הב' סוג' בא"א דברייתא דסנהד' איירי בנטל רשות מרבו וההיא דפ' הדר איירי בלא נטל רשות מרבו ותי' זה ס"ל להרמז"ל כו' והשתא לק"מ על הר"מ וכו' עי"ש. והק' עליו היז"ל דמאי אהני לן מה שסובר הנ"מ ג"כ תי' התוספות דבנטל רשות שרי חוץ מג"פ מאחר דהא מיהא סו' בלא נטל רשות דשרי במקרה א"כ הדרא קו' הלח"מ לדוכתא כו'. ואנכי הדיוט לא ידעתי אמאי לא הק' דמוהריק"ו שו' ק"ע דק"צ ע"א כ' להדייא ע"ד הרמז"ל וז"ל. ולא ס"ל האי תי' דמתרצי תוס' דהתם בלא רשות אלא ס"ל דהא דמשמע דאפי' שיש מובהק מותר להורות חוץ מג"פ היינו דוקא בדבר שנקרה מקרה כו' ע"כ. וכנר' דמשניהם נעלם דברי מוהריק"ו ז"ל הללו וצי. והנה קו' זאת שהק' הלח"מ ז"ל הן ל"ו הובאה ג"כ בס' לח"ר שם והניחה בצ"ע עי"ש:
ותבט עיני בס' נחמד למראה הנ"מ דקל"ד ע"ג שהביא דבריו ז"ל אשר בס' לח"מ וכ' דל"ק מאי דלא אמרו בגמ' וליט' דהא כתבו התי' בפ' א"ד דבכמה מקומות מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר כו'. ועמו הסליחה נעלם ממנו דבריו ז"ל שבלח"מ פ"ה מה' ת"ת שכ' וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך כמו שתי' התוס' בכמה מקומות ע"כ. עו' חזינא לה' הנז' נר"ו שם שהביא מ"ש הרי"ף ז"ל באגדתיה בפ' הדר עמ"ש בגמ' ר"ה רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתי' בשרתי צדק בקהל רב כו' וז"ל. וק' דלמא בשרתי צדק הוא לדרוש בד"ת שאין בהם הוראות ובלבי צפנתי אמרתך הוא בדבר הוראה ושמא לא יצדק כו' וע"ז כ' הרב נר"ו וז"ל. מבואר יוצא דקי"ל דיוכל תלמיד לדרוש ברבים לפ"ר וכ"פ מרן הכ"מ בפ"ה מה' ת"ת ה"ב דמ"ש הר"מ שאסור לו לקבוע מדרש כו' ה"ד בשקובע עצמו להורות הוראות כו' עי"ש. ועיין לה' לח"ר בתשו' סי' ע"ג שהעלה דפשיטא ופשיטא שאין לו רשות לתלמיד להורות או לדרוש במקומו עי"ש וק"ק איך לא זכר שר דברי הרי"ף ז"ל דכתיבנא עכ"ל. ואה"מ לא ידענא מאי קאמר. חדא דאפשר לו' בפשיטו' דהרי"ף ז"ל לא קאמר דמותר לדרוש אלא דרך עראי בעלמא אבל לקבוע עצמו להוראה אה"ן דס"ל דאסור. ואלו נדון ה' לח"ר ז"ל הוא דהתלמיד קבע עצמו לדרוש בכל חדש ג' שבתות. ועוד דלפי הנר' הוא שה' נר"ו לא נתן עיניו תוך התשו' אלא דוקא בסיום דבריו ז"ל ואין ספק דאלו היה רואה מ"ש בתוך התשו' לא היה מק' כלל. שהרי הרואה יראה שם דבתחי' עלה ע"ד דעת עליון לאסור לתלמיד ההוא לדרוש ממ"ש הרמז"ל איזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש וכו' ושוב כתב אלא שראיתי להב"י שכ' בכ"מ דהרמז"ל לא כתב הא דקובע לו מדרש אלא דוקא בקובע עצמו להוראה וא"כ בנ"ד דאינו קובע להוראה הטענה עומדת במקומה דיכול לדרוש כו' אבל אחר העיון נר' פשוט דאין לו רשות לתלמיד להורות בפניו אפי' שלא למד רוב חכמתו הימנו דכל אלו הדברים לא נאמרו בגמ' אלא כשאינו אתריה דרבו אבל כשהוא אתריה דרבו אפי' גדול הימנו או שוה לו אינו יכול לדרוש במקומו כ"ש תלמיד וכו' וכ"ת הא מלתא דאין להורות במקום אחר אפי' שהוא גדול כמותו אינו אלא אורח ארעא ולאו דינא וכו' אין זה כלום דכבר נר' בגמ' פ"ק דשבת גבי ההוא תלמידא דהורה בחרתא דארגיז כר"ש דהוה אתריה דרב ואעפ"י שהורה כהלכה שמתיה ר"ה אע"ג דגם שם ליכא אלא דלאו אורח ארעא וכיון שמנדין אותו על כך ודאי דלא שבקי' ליה למעבד הכי כ"ש וק"ו בנ"ד דקבלו להחכם הש' הנז' כל הקהלו' והקהל הזה בכללם בשבועה ואלה דפשיטא ופשיטא שאין לו רשות לתלמיד להורות או לדרוש במקומו. את"ד ז"ל. הנה מבואר דגם ה' ז"ל זכר עשה למ"ש הכ"מ ומשו"ה היה נר' לו להתיר לתלמיד ההוא אלא דשוב חזר בו משום אתריה דרבו ולאו משום דהיה תלמידו אלא אפי' גדול ממנו אינו יכול לדרוש במקומו ונוסף גם הוא שקבלוהו לרבו בשבועת האלה ומשו"ה עלה בהסכמ"ה דאין לו רשות לתלמיד ההוא להורות או לדרוש במקומו. ועוד שהרי על הראשונים אנו מצטערים דאעיק' איך עלה ע"ד ה' ז"ל להתיר לתלמיד לדרוש בפ"ר ממ"ש הכ"מ דהר"מ לא כ' הא דקובע מדרש אלא דוקא בקובע עצמו להורות מאחר שכבר חזר בו בב"י וכתב שסו' הרמז"ל שזהו פי' חולק על רבו וכמ"ש: עוד תמיהא לי מלתא טובא על גדול שכמותו דהק' לה' לח"ר דלא זכר מהרי"ף באגדתיה. ולפי הנכ' הוא דהבין דהאי הרי"ף הוא הרי"ף בעל ההלכות דאל"כ איך נכנס בסוג קושיא על ה' לח"ר דלא זכר ש"ר מדברי הרי"ף הנז' דהא הרי"ף באגדתיה לפי הנשמע מהרב שם הגדולים הוא היה אחר זמן ה' לח"ר דור אחד ואף אתמ"ל שהיה בדור א' לא יצאו המאורות אלא אחר זמן וע"כ לו' דהבין דהוא הרי"ף בעל ההלכות וא"כ הוא אינו אלא מן המתמיהין דהרי"ף באגדתיה ידוע דהוא הגאון מהר"י פינטו באופן דבכל פינות שאתה פונה דבריו לא יכולתי להלמן וצ"ע ואחת שאלתי מאת מר שידרוש אל ה' הנז' נר"ו פה אל פה ידבר בו במר'אה שיביננו דבריו הקדושים ולח"ר יחשב. עוד ראתה עיני לה' הנז' נר"ו שם ע"א שנתן טעם כעיקר עמ"ש התם בפ' הדר אמר ר"י כל המורה הלכה בפ"ר ראוי להכישו נחש דאיך הוי מכ"מ. וההוא אמר דזה התלמיד שהורה ההלכה בפ"ר הוי פורץ גדר דעובר ע"ד חכמים שגדרו דאין התלמיד יכול להורות ההלכה בפ"ר לכך מכ"מ ראוי הוא שימות בנשיכת נחש וכדכתיב ופגי"ן ע"כ. ואה"מ שותיה דמר לא ידענא דהרי הא דאין התלמיד יכול להורות בפ"ר אינו גדר שגדרו חכמים אלא הויא איסורא דאורייתא דהא ממשה גמרי' וכמ"ש להדייא הר"ן ז"ל בחי' לסנהד' עי"ש וכ"כ מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' א' וז"ל. הרי למדנו כמה חי' יש בין זמן התלמוד לזמנינו דהשתא ומה תלמיד לפני רבו דאית ביה איסו' תורה וח"מ כמו שלמדו ממשה רבינו ע"ה עכ"ז כו' ע"כ. וא"כ איך יכון בזה נשיכת נחש כיון שאינו פורץ גדר אלא אדרבא עובר איסורא דאורי' ועיין בס' בירך יצחק פ' שמיני שנתן טעם לשבח עי"ש:
עוד כתוב בד"ק עמ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סי' ר"פ וכ"כ מוהריק"ו דס"ל למוהר"ם ז"ל דאע"ג דתלמיד נטל רשות מרבו אינו רשאי להורות במקום רבו תוך ג"פ אפי' ת"ח וכן הביא סמ"ג במצו' י"ג וכ"ן מד' הרמז"ל פ"ך ע"כ דאיך השוה דעת הרמז"ל דאפי' בתלמיד חבר אסור תוך ג"פ ואפי' נטל רשות דמד' הרמז"ל בה' ת"ת משמע דלא ס"ל הכי את"ד. ונעלם מעיני דמר שכן כתב הר"ב כנה"ג סי' רמ"ב הגהת ב"י או' ג' וז"ל. וכ"כ מוהרי"ק בשו' קע"ג כו' נ"ב ואפי' ת"ח וכן הביא סמ"ג מצו' י"ג וכ"ן מד' הרמז"ל פ"ך. מהר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ אמר המאסף עיין מ"ש הר"ב המחבר למעלה בסמוך (וצ"ל לקמן בסמוך] בשם הרמז"ל ובמה שאכתוב שאינו מסכים לד' הר"מ מטראני ז"ל עכ"ל, ואהמ"ר לע"ד נר' דאין כונת המבי"ט ז"ל להשוות דעת הסמ"ג והר"מ ז"ל למהר"ם דאף בת"ח אסור תוך ג"פ אפי' בנטי' רשות. אלא כונתו ז"ל עמ"ש לעיל מזה וז"ל. ותרתי בעינן לתלמיד נטילת רשות וחוץ לג"פ כו' וע"ז הוא שכתב וכ"כ מהרי"ק דס"ל למהר"ם ז"ל דאע"ג דנטל רשו' מרבו אינו רשאי להורות תוך ג"פ וכן הביא סמ"ג וכ"ן מד' הר"מ וכו'. אלא דכיון שכבר הביא ס' מהר"ם ז"ל כתב ג"כ דס"ל למהר"ם אף בת"ח. וראיה לזה שהרי הסמ"ג ג"כ לא הזכיר ת"ח בדבריו כלל שכ' וז"ל. ובפ"ק דסנהד' תניא אין תלמיד מורה הלכה בפ"ר אא"כ רחוק ממנו ג"פ ופי' ר"י אפי' נטל רשות מרבו דאי בלא נטל רשו' אפי' חוץ לג"פ נמי אסור עכ"ל. הרי מבואר דהסמ"ג ז"ל לא הזכיר ת"ח כלל אלא ודאי מוכרח דכונת המבי"ט ז"ל כדכתיבנא. וזו היא שק' על ה' ז"ל דכיון דלדעתו מה שהשוה המבי"ט ז"ל להסמ"ג והר"מ עם ס' מהר"ם ז"ל מיירי ג"כ לת"ח למה זה לא הק' ג"כ דבד' הסמ"ג ז"ל לא הוזכר ת"ח כלל וכדכתיבנא וצ"ע:
וראיתי להר"ן ז"ל בחי' לסנהד' שכ' וז"ל. והתוס' ז"ל תופסים דרך אחרת ופירשו בפניו ח"מ והוא תוך ג"פ שלא בפניו חוץ לג"פ אסור מדאורייתא ולדבריהם ז"ל ק' א"כ למאי אצטריכו לגזור הכא תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשו' מרבו דהא בלא הך גזרה איכא איסורא דאורייתא והוצרכו להעמיד גזרה זו בת"ח שבתוך ג"פ איכא איסורא וחוץ לג"פ מותר ומכח גזרה זו נאסר אפי' חוץ לג"פ אא"כ נטל רשות עכ"ל. בתוס' שלנו לא חזינא שכתבו כן דהגזרה שגזרו אינו אלא לת"ח ואפשר דאיזה תוס' הי"ל לה"ר ז"ל שכתוב כן בפי'. או אפשר דאין כונת הר"ן לו' שכן כתבו בפי' אלא דמוכרחים אנו לומר כן בכונתם. אלא דאעיקרא אנכי הדיוט לא זכיתי להבין איך אפשר לו' כן דהגזרה הן היתה על ת"ח דאף חוץ מג"פ אסור לו להורות אא"כ נטל רשו' מרבו. דהא אמרי' בפ' הדר שם דרבינא סר סכינא בבבל ואמ"ל רב אשי מ"ט עבד מר הכי כו' אמ"ל אנא תלמיד חבר דמר אנא וכתבו התוס' ז"ל שם דרבינא היה רחוק הרבה מר"א ומשו' דת"ח הוה משו"ה חוץ לג"פ שרי עי"ש ופשוט דבלא רשו' הוה מדאמר ליה ר"א מ"ט עביד מר הכי ואין לומר דהך מעשה דרבינא קודם הגזרה הוה דהוא סוף האמוראים הוה ואלו הגזרה היתה בימי רבי וכעת צ"ע. ולעיק' דברי התוס' ז"ל שקשה דא"כ למאי אצטריכו לגזור תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו עיין בס' ברכות מים שם ישוב לזה:
עוד כתוב בד"ק על האי טעמא דאמור רבנן בכתובו' דאסור להורות במקום רבו אף ברשות משום דלא מסתייעא מלתא דהא מצינו בחולדה הנביאה דמשו' דלא הוה קפיד עלה ירמיה איסתייעא לה מלתא. ואך חילק בין נבואה לדין וגם תמה על ה' חיד"א ז"ל בס' כסא רחמים וה' מ"מ בעל פ"מ דאיך לא חשו להביא ד' התוס' בכתובו'. והנה מלבד דעין לא ראתה בס' מראית העין לה' ז"ל בחי' לכתובו' שחי' כן וכתב דזהו כונת מ"ש בהגהות אשירי וקצת גמגום יש וכמ"ש כת"ר בשינוי קצת. אלא דגם תמיהתו איני מכיר דלמה להם להביא דברי התוס' הללו דהם לא קיימי אלא בעדיפא מינה בעיקר הדין דהמורה הלכה במקו' רבו ח"מ וכ' בהגה"א דיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו והיינו אף בלא רשות ולזה חי' כל אחד לדרכו פנו ואלו הך טעמא דלא מסתייעא מלתא היינו דאף בנטילת רשות לא מסתייעא מלתא להורות במקום רבו ובהא לא קיימי הכא: וראיתי בס' מראה הגדול ח"ב דמ"ה ע"ד שהביא דברי הגה"א הללו וכתב בפשיטו' בכונת וקצת גמגום יש וז"ל. ומ"ש וקצת יש לגמגם היינו על מה שרצה ללמוד מההיא דהתם דהה"ן לרחוק במקום דידוע דלא קפיד רבו ע"ז הוא שכתב וקצת וכו' אבל בקרוב מפשט פשיטא ליה מההיא דהתם דיכול להורות בפ"ר משו' דסתם קרוב אינו מקפיד וזה פשוט. ולע"ד דבריו נפלאו ממני ולא ידעתי מה יענה ה' ז"ל ביום שידובר בו ההיא ברייתא דפ' הדר דקתני בהדייא לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבם דמוכח להדייא דאף בקרוב איתא להאי דינא וצא"ת ע"כ. ואהמ"ר לע"ד לק"מ דמי הכריחנו לפ' כן ולא נפרש דכונתו ז"ל במ"ש וקצת גמגום יש לח' בין נבואה להוראה וכמ"ש ה' חיד"א ז"ל בס' פת"ע דנ"ב ע"ד עי"ש והגם דבס' ראש דוד פ' פנחס הביא משם בנו כמ"ש ה' ז"ל כבר כת' שם בפת"ע בסו' דבריו ועמ"ש בס' ראש דוד פ' פנחס ע"כ וכלו' דבהא שכתבנו בכונת ויש לגמגם חלף הלך מ"ש בנו דס"ל להגה"א דאם לא מקפיד רבו שרי להורות:
עוד כתוב בד"ק עמ"ש ה' מלך שלם ז"ל דלמה מתו בני אהרן בשביל שהורו הלכה בודאי משה לא היה מקפיד עליהם וכו' וכמו שלא הקפיד ירמיה על חולדה ע"כ. וע"ז כ' כת"ר נר"ו וז"ל קו' ליתא דשאני חולדה דלא קפיד עלה ירמיה משום דהיה בנבואה וליכא מורה הלכה כמ"ש ומסתייעא מלתא וכמ"ש ה' מוהרח"א ז"ל בס' כסא רחמים ומ"מ בס' פ"מ דבנבואה ליכא מורה הלכה ומשו"ה כיון דלא הקפיד לא נענשה וכו' ע"כ. ושותיה דמר לא ידענא דאחז החבל בב' ראשין דמ"מ אם בא לחלק בין נבואה לדין דבנבואה די בשאינו מקפיד א"כ איך תלי טעמא בדליכא מורה הלכה וכ' דשאני חולדה דלא קפיד כו' וליכא מורה הלכה שהרי אף דנימא דבנבואה איכא מורה הלכה אפי"ה טעמא רבה איכא לח' בין נבואה לדין ולומר דבנבואה די בשאינו נו מקפיד וכמ"ש ה' פת"ע שם. ואם בא לחלק ולו' דבנבואה ליכא מורה הלכה א"כ למה תלי טעמא ג"כ בדלא קפיד דאי אעיקרא ליכא משו' מורה הלכה אף דקפיד לית לן בה. גם מה שהשוה לה' חיד"א ז"ל בס' כסא רחמים עם מ"מ ה' פ"מ דשניהם כאחד ס"ל דבנבואה ליכא משום מורה הלכה. איברא דה' פ"מ ז"ל כתב כן אבל בס' כסא רחמים לא חזינא כי האי סימנא אלא אדרבא מדבריו ז"ל משמע דס"ל כל בתר איפכא שהרי כ' וז"ל ומוכרח לח' בין נבואה וכו'. ואם אמרו בחולדה דקרובת ירמיה היא ולא מקפיד עלה שאני התם דהוא לענין נבואה אבל ללמוד משם למורה הלכה ליכא למגמר מינה ע"כ. הרי מבואר דה' ז"ל לא קאמר אלא דהפרש יש בין נבואה ובין מורה הלכה דבנבואה די בשאינו מקפיד לא כן במורה הלכה. אבל דבנבואה ליכא משו' מורה הלכה בזה לא כתב ה' ז"ל כלל. וגם ממ"ש עו' שם אח"כ בד"ה ומיהו כו' מבואר דס"ל דגם בנבואה איכא משום מורה הלכה עי"ש
עוד כתוב בד"ק במה שהק' על ה' מלך שלם ז"ל והיותר תימה עליו במה שפסק ותני דאם רבו מחיל ליה דשרי להורות דנר' דנעלם מעיני דמר ד' התוס' בכתובו' כו' וגם הגה"א כתב וקצת גמגום יש. ע"כ. והנה למה שהק' מהתוס' דכתובו' האמת אתו אלא דעכ"פ גם מעיני דמר נעלם דה' ז"ל גופיה ד' י"ט ע"ג זכר עשה להך סוג' דכתובו' ודברי התוס' הנז' והק' מהתם על נדב ואביהוא ושמואל איך הורו הלכה עי"ש וא"כ הי"ל להק' לה' ז"ל מיניה וביה דאיך כאן מפשט פשיטא ליה דאם רבו מחיל ליה דשרי להורות ולא איכפת ליה משו' ההיא דכתובו' דלא מסתייעא מלתא. אבל מהגה"א לק"מ ואדרבא נעלם מעיני דמר דה' ז"ל שם דכ"ב ע"א הביא דברי הגה"א הללו ולא חש לסיום דבריו. אלא דגם זה ק' דאיך לא חש לסיום דבריו והק' לרש"י ז"ל אחר שנוכל לו' שפיר דכונת הגה"א ז"ל לחלק בין נבואה לדין וכמ"ש ה' חיד"א ז"ל שם בס' פ"ע:
עוד כתוב בד"ק עמ"ש מוהרח"א ז"ל בס' עץ החיים בכונת הכתוב המקנא אתה לי או משה מת או מורין הלכה מה יעשו כי יתן ה' את רוחו עליהם ואין יכולים לכבוש נבואתם ע"כ. דבס' גולל אור כתב דאלדד ומדד נענשו על מה שפירשו את נבואתם ואיך כתב דלא היו יכולים לכבוש את נבואתם. ולדידי לק"מ דמוהרח"א ז"ל לא קאי אלא לפשטן של דברים דהא לא חזינן דנענשו ומה לנו עם מ"ש הרמ"ע ז"ל בס' גולל אור דהנהו תרי אלמי היו גלגול אלדד ומידד ונענשו בשביל כך דההוא אינו אלא לפי סודן של דברי' הנסתרות לה' והנגלות לנו. עוד כתוב בד"ק בעיקר הספק דבנ"ד מותר לו להורות דאי משו' דלא מסתייעא מלתא לית לן בה כיון שהוא חוץ לג"פ וגם טעם אפקרותא ליכא בנ"ד כיון דאינו בפניו ונתן לו רשות מעיק' ובכה"ג כתבו הרשב"א ח"א סי' קו"א והראב"ד והריב"ש ז"ל סי' ער"א דאפי' ברבו מובהק כיון דהוי רחוק י"ג מילין ונטל רשו' ממנו מותר לו להורות ע"כ. ואנכי הרואה דדברים אלו פלטתן הקולמוס שלא מדעת בעלים דהרי בפי' כתב הריב"ש ז"ל שם וז"ל. אבל תוך ג"פ אסור לו להורות משו' כבודו בלתי רשו' ממנו אע"פי שכבר קבל מן הרב האחד וזו דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל. ע"כ. הרי לך בהדייא דס"ל דאף תוך ג"פ מותר לו להורות ברשו' ואינו צריך שיהיה חוץ מג"פ וכן כ' בהדייא הר"ב ש"ך יו"ד סי' רמ"ב סק"ד הבאתי דבריו לעיל וז"ל. ואפי' נטילת כו' ודעת הראב"ד והרשב"א בתשו' סי' קי"א והריב"ש ז"ל סי' ער"א דנטי' רשו' מהני אפי' תוך ג"פ עכ"ל. וא"כ איך כתב כת"ר דס"ל דאפי' ברבו מובהק כיון דהוי רחוק י"ג מילין ונטל רשו' מותר לו להורות. דהא כיון שכבר נטל רשו' ס"ל דמותר אפי' תוך נ"פ וכמ"ש. וזה שכתב כת"ר אינו אלא לדעת התוס' ומוהרי"קו ואגודה וסמ"ק והביאו מור"ם ז"ל במפה סי' רמ"ב ס"ד דס"ל דאפי' נטילת רשו' לא מהני ברבו מובהק תוך ג"פ ולהם אתייא שפיר מ"ש כת"ר דבנ"ד שהוא חוץ מג"פ כו' מודו דמותר לו להורות:
עוד כתוב בד"ק וז"ל. וטעמם הוי כיון דאעיק' מה שגזרו תלמיד אל יורה כו' הוא משו' מעשה שהיה כו'. וא"כ כיון שרבו נותן לו רשו' בודאי בעינו ראה שלשונו פתוח ולא יבואו לטעות בהוראתו ע"כ. גם בזה דבריו באו שלא בדקדוק דהא כיון דהוי חוץ מג"פ דליכא משום חציפותא וגם כבר נטל רשות פשיטא ופשיטא שמותר גמור להורות ובזה כ"ע מודו ומה טעם צריך עו' לזה דמה לו לעשות עוד. ומלישנא שכתב כת"ר וטעמם הוי כו' משמע דיש מחלוק' בדבר והוצרך לומר טעמא דהמתירין ולא היא דבזה כ"ע מודו וכדכתיבנא. וטעם זה לא צריך אלא לההיא דאם נתן לו אחד מרבותיו רשו' דיכול להורות אע"פי שיש לו רב אחר שלא נתן לו רשו' כיון שהוא חוץ מג"פ דכיון דעיקר טעמא דגזרו שיטול רשו' אינו אלא משו' שמא יטעו בדבריו וזה שכבר נטל רשו' מרב אחד בודאי דראה דלשונו פתוח ואין צריך עו' רשו' מאחרי' וכמ"ש הריב"ש ומוהרי"קו ז"ל. עוד כתוב בד"ק שהביא דברי מוהריק"ו שורש ק"ע שכתב דמה שאמרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו אינו צריך ליטול רשות מכל רבותיו וגם לא בכל פעם שיורה אלא דוקא ברבו מובהק ובפעם הראשונה והיינו משו' דטעמא דמלתא אינו אלא משו' שמא לא ידקדק בדבריו ופשיטא שמכיון שנתן לו רבו האחד רשו' אין לחוש עוד לשמא אין לשונו פתוח. ומור הביא דבריו אלו הא למיגמר לנ"ד דכיון שכבר נתן לו רשו' ודאי דמידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולאו כל כמיניה לחזור בו ואף דחזר אין לחוש לחזרתו עכ"ד. ולדידי לאו שמא מתייא ולא דמי כעוכלא לדינא דע"כ לא קאמר מוהריק"ו ז"ל אלא דכיון שכבר נטל רשו' מרבו אחד אין צרי' עו' ליטול רשו' מאחרי' ואף מרבו אינו צריך אלא פעם ראשונה אבל אם רבו מובהק האחר מעכב על ידו וגוזר עליו שלא להורות או מי שנתן לו רשו' חזר בו וגזר עליו שלא יורה עוד ובנ"ד בכגון דא פשיטא שיודה מוהרי"קו ז"ל דמחוייב שפיר לקיים גזרתו ואסור לו להורות ואע"ג שכיון שכבר נתן לו רשו' ומידק דייק ביה אפי"ה מחוייב שפיר לקיים גזרת רבו:
עוד ראיתי כתוב בד"ק שהביא תשו' הרדב"ז ז"ל סימן ש"א קמ"ז וכ' וז"ל.
הרי דעת הרדב"ז ג"כ דאי לאו דקים ליה ביה לא יהיב ליה רשותא וא"כ בנ"ד ג"כ אי לאו דהוה קיים ליה כו' ע"כ. וכל לגבי דידי ביאה זאת אינה אלא ביאה ריקנית שהרי הדבר מוכרח ממקומו דבגמ' מפו' להדייא דטעמא שגזרו ליטול רשות אינו אלא משי' מעשה שהיה כו' וטעו משו' שלא פי' דבריו משו"ה גזרו ליטול רשו' דכי יהיב ליה רשותא מידק דייק ביה ולא יבואו לטעות וכמ"ש רש"י ז"ל ומה צריך עוד להביא ראיה שכ"כ הרדב"ז ז"ל וזה אינו אלא רבוי דברים ללא צורך:
עוד כחוב בד"ק ראיה לנ"ד דאינו יכול לחזור בו רבו מרשותו מתשו' הרדב"ז ז"ל סי' ש"א ק"ן שנשאל על תלמיד שבקטנותו למד עם רב אחד ויצא ממנו ולמד עם רב אחר והוא רבו מובהק ונתן לו רשו' ורבו הראשון רוצה למונעו אם מחוייב לקיים גזרתו או לא והשיב דכיון שראוי לדון ונטל רשו' מרבו המובהק א"כ זה הגוזר עליו עובר משום אל תמנע טוב מבעליו ומשו' ולפני עור וגורם להיות עצומים כל הרוגיה. ואם כן כאן בנ"ד שכבר ראוי להורות שאל"כ לא היה נותן לו רשו' אם אינו מורה עובר על ועצומים כל הרוגיה עכ"ד. וכשאני לעצמי נר' דכד נים ושכיב אמרה בלי עיון ובלי השגחה. שהרי הרדב"ז ז"ל לא קאי אלא לת"ח ומשו"ה הוא דקאמר דמותר לו להורות משום דאעיק' כיון שהוא ת"ח אינו חייב לקיים גזרתו שכן כ' וז"ל. והוי יודע דבדברי הרשו' אינו חייב לקיים גזרתו מחמת רב שכתב הר"מ כו' מכלל דרבו שאינו מובהק יכול לסתור את דבריו וכ"ש שאינו מחוייב לקיים גזרתו ויכול לדון ולהורות בפניו כו' הרי לך להדייא דכל עיקר טעמו של ה' ז"ל אינו אלא משום דת"ח הוה ואינו חייב לקיים גזרתו ומשו"ה אם קיימה עובר על ועצומים כל הרוגיה אבל אה"ן דאם הגוזר עליו ומונעו מלהורות הוא רבו מובהק שפיר יודה הרדב"ז ז"ל דאף שכבר נטל רשו' מרבו אחד חייב לקיים גזרתו ואסור לו להורות וכן ג"כ אם מי שנתן לו רשות חזר בו אח"כ וגזר עליו שלא להורות עוד דמחויב יב שפיר לקיים גזרתו ואף דרבו עשה שלא כהוגן דכיון שכבר ראוי להורות אסור למונעו ועובר משו' אל תמנע טוב מבעליו עכ"פ תלמידו מחוייב לעשות חייובו ולקיים גזרתו ואינו עובר על ועצומים כל הרוגיה משו' שאינו בבחירתו ורבו מעכב על ידו ומה לו לעשות:
ומדי עוברי בתשו' הרדב"ז הלזו את זה ק"ל במ"ש בסו"ד וז"ל. ואמרי' נמי בפ"ק דסנהד' ר' תנחום איקלע להתם כו' אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה בפ"ר כו' וסתם רבו הנזכר בכל מקום הוא רבו מובהק עכ"ל. ואחרי התאבקי בע"ר אי מהא לא אירייא שהרי מצינו בכמה דוכתי דסתם רבו הוי שאינו מובהק וכמ"ש הפ"ח ז"ל סי' תע"ב הבאתיו לעיל ולא הו"ל להוכיח אלא ממאי דגמרי' לה ממשה ומשה רב מובהק הוה וכמ"ש התוס' שם בסנהד' וצ"ע. עוד כתוב בד"ק שם וז"ל ובודאי שלא יכול רבו לחזור מרשותו מפני כבודו דהא מחיל ליה מעיק' וכיון דמחיל והרשה אותו עתה אם מונעו עובר על ולפני עור כו' ע"כ. ואנכי הרואה שדברי' אלו א אינם אלא ב' כתובים המכחישים זה את זה דהא מר הוא שהביא סמוך ונראה ממוהריק"ו ז"ל שכ' וז"ל ופשיטא שאין הטעם משו' כבוד רבו אלא משו' שמא לא ידקדק בדבריו כו' ע"כ. וא"כ בנ"ד ג"כ שהוא חוץ מג"פ משו' כבוד רבו ליכא וא"כ איך תלי טעמא דאינו יכול רבו לחזור מרשותו מפני כבודו משו' דהא מחיל ליה ודברי' אלו לא שייכי אלא לס' התוס' והביאו הר"ן ז"ל בחי' הבאתי דבריו לעיל דת"ג אף חוץ מג"פ אסור להורות מדאורייתא והיינו משו' כבוד רבו. לסברתם דוקא הוה אתי שפיר למימר דאינו יכול לחזור בו מפני כבודו משו' דהא מחיל ליה. אלא דלפי האמור דאף דאינו יכול לחזור בו משו' דעובר משו' אל תמנע טוב מבעליו עכ"פ תלמידו חייב לעשות בשלו ולקיים גזרתו דמצותו עליו חובה. עוד ראיתי כתוב בד"ק שרצה להביא ראיה ממ"ש שם בסנהד' דאמ"ל ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו ע"כ ומדאצטרי' ליה לר"י לומר דהרשות נתונה לו עד זמן פלוני ולא בסתם מנה מוכח דאם היה נותן לו רשו' בסתם היה משמע דלעולם יכול להורות ולא היה יכול ר"י לחזור בו ממה שהרשה אותו דאם איתא דיכול לחזור בו למה לא הרשה אותו בסתם כו'. וראיה זו איני מכיר בה דאף אתמ"ל דיכול לחזור בו אטו משו' דיכול לחזור בו היה צרי' ר"י ליתן לו רשות בסתם ולחזור בו אא"כ וזה אפי' תשב"ר אינם אומרי' אותו דהא דחוזר בו לא שייך אלא כשמעיק' נהן לו רשו' ולא היה בדעתו לזמן קצוב אלא נתן לו רשו' כדרך כל הארץ בעין יפה לדון ולהורות כל ימי חייו ושוב אח"כ עלה טינה בלבו או מאיזה סיבה וחזר בו. לא כן ר"י דמעיק' לא עלה על דעתו ליתן לו רשו' עד לעולם אלא עד שיבא אצלו דוקא וא"כ מי הכריחו ליתן לו רשו' בסתם ולחזור בו אח"כ ולהכנס ח"ו בסוג מי שאינו עומד בדבורו:
אלא דאעיק' אנכי לא זכיתי להבין מאי דעתיה דר"י לומר לו לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו דודאי מוכרחים אנו לומר בכונתו דעד שתבא אצלינו דוקא אתה ברשותך אבל כשתבא ותצטרך עוד לילך פעם אחרת אין לך רשו' עוד להורות וכמו כן הוכיח בש"ס מהא דמהני על תנאי דאין לומר דעד שתבא אצלינו ר"ל דבעודו שם עם ר"י אין לו רשו' אבל כשילך פעם אחרת לבבל הרשו' נתונה לו. דהרי כיון שהוא בפניו אף שיתן לו רשו' אינו יכול להורות משו' חציפותא ולא מסתייעא עא מלתא אלא ודאי מוכרח דכונת ר"י כמ"ש. וא"כ ק"ט למה לא נתן לו רשו' ר"י עד לעולם דודאי היה ראוי והגון רב שמן לדון ולהורות דאל"כ לא היה נותן לו רשו' אפי' עד שיבא אצלו אלא דודאי כבר ראה וידע ר"י דדייק בלישניה וכיון שכן איך היה מונעו ר"י שלא לדון אלא עד שיבא אצלו ולא עוד דהראוי לדון המונעו עובר ח"ו משו' אל תמנע טוב מבעליו ומשו' ולפני עור וגורם להיות עצומים כל הרוגיה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל שם. ואין לומר דכונת ר"י לו' דכשירצה לילך עו' אז יתן לו רשו' וטוב לי א"ז מע'תה דמאי נפקא מינה אם היה נותן לו רשו' בפעם אחת לכל ימי חייו וכעת צע"ר לי. אתאן לסיפא בעיק' הספק שנסתפק כת"ר הגם שאין ידיעתי מכרעת לע"ד לית דין צריך בושש דפשיטא שאסור לו להורות משו' כבוד רבו שגזר אומר שלא להורות ואף דהוא עשה שלא כהוגן עכ"פ הוא בעונו אבל תלמידו מחוייב שפיר לקיים גזרתו ולית ביה עון אשר חטא דלאו בדידיה תלייא מלתא וכאמור זהו הנראה לע"ד לפום ריהטא:
ואבא היום למ"ש כת"ר עמ"ש הש"ג א"ח על השגת מרן ז"ל על הטו' מפרק לולב וערבה דמה השגה היא זו כו' והק' עליו כת"ר דהרי ס' הטו' אינו אלא בתפלין וכשפושטן אנחנו ס' התפלין ממילא נתפשט דין ציצית כו'. ובאמת בעיני יפלא ודבריו תמוהים אך אין אתנו ס' הנז' לראות הדברי' בשורשן. עוד חזינא בד"ק שהביא מ"ש הר"ב כסא אליהו ז"ל בסי' הנז' דעלה מן היש"וב והליץ בעד הטור ז"ל דמשו' הכי לא פשט ספיקו מההיא דתפלין דאיהו לא ס"ל דגם בתפלין אם חלץ אדעתא לחזור ללובשם דצרי' לחזור ולברך דהתם מיירי שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם ע"כ. והק' עליו כת"ר דהיכן מצא דבר זה שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם תמהני עליו הפלא ופלא דאיך אפשר לומר כן מאחר דשם מבורר בהדייא דהיה לבוש אותם מקודם וכמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה כ"ז שמניחן ואפי' חולצן ומניחן מאה פעמים ואיך נוכל לומר דלא היה לבוש אותם מקודם ומה שיש לומר דט"ס כו' את"ד. ולע"ד לק"מ ותרד פלאים ודבריו ז"ל נכונים כמות שהן ונבואה נזרקה מפי ה' ז"ל. דמצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לסוכה דפ"ג ע"ג שכתב עמ"ש ר"י סוכה ז' וז"ל והיינו דאוקימנא מילתיה בתנאי דתפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם ואפי' אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתים דכולה יומא חזי לתפלין ואפי"ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחילת מעשה לגמרי ובעי ברכה. מעתה לר"י דקאי כר' בתפלין חייב הוא לברך בסוכה כ"ז שנכנס בה כתפלין כ"ז שמנאן כו' מיהו כי אמרי' דמברך על הסוכה כיז שנכנס בה היינו כשיוצה ממצה מתחי' יציאה גמורה לעשו' עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כי חליצה דתפלין. אבל לא יצא מתחי' אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר ע"כ. הרי מבואר דהרשב"א ז"ל ס"ל דמ"ש ר' תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם ה"ד כשחלץ אותם לגמרי שלא ע"ד להניחם לאלתר אז כשחוזר ולובש אותם צרי' לברך ואפי' עשה כן כמה פעמים ביום. וא"כ כשאמר אא"כ חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה דהיינו כרבנן אלא מקדים וקאי ועייל לבה"כ ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך וכי אצטריך זמנא אחרינא עייל לבה"כ ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך כו' וכמ"ש רש"י ז"ל דלא עביד כשמעתיה אלא כ"ז דמנח תפלין מברך ע"כ מוכרח לו' דס"ל להרשב"א ז"ל דרבא לא היה לבוש אותם מקודם וכי עייל לבה"כ היה חולצן וכי נפיק מניח אותם דא"כ לא הי"ל לברך בכל פעם דע"כ לא קאמר ר' דמברך כ"ז שמניחן אלא דוקא כשחולצן חליצה גמורה לעשות עניניו. אבל זה אינו דומה אלא למי שיצא מן הסוכה לדבר עם חבירו דלא הויא יציאה לחייבו בברכה כשחוזר. וא"כ הכא נמי שחלץ תפליו כדי לילך לבה"כ כשיוצא ומניח אותם אין צריך לברך אלא ודאי מוכרח דס"ל להרשב"א ז"ל דמ"ש וכי אצטרי' זמנא אחריתי אינו ר"ל דכי אצטרי' פעם אחרת לילך לבה"כ היה חולצן ועייל ונפיק ומנח ומברך אלא ר"ל דכי איצטרי' זימנא אחרינא ללבוש תפלין עייל לבה"כ והיינו כדי ללבוש אותם בגוף נקי ונפיק ומשי ידיה ומניחן ומברך וזה מדוקדק קצת במ"ש וכי אצטרי' זמנא אחרינא עייל ונפיק כו' ולא קאמר חולצן ועייל כו'. וא"ה שפיר קאמר הרמ"ז ז"ל דהכי ס"ל לרבי' הטו' ז"ל דהתם מיירי שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם וכונתו כמ"ש וזה ברור . אלא דאעיק' אנכי תמיה על כת"ר דאף לפי שיטתו מאי ראיה מייתי ממ"ש רש"י ז"ל כ"ז שמניחן וא"כ חולצן ומניחן מאה פעמים להוכיח בהא דרבא דהיה לבוש אותם מקודם דהך פי' רש"י אינו אלא על מילתיה דר' דאמר תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן ע"ז פירש"י ז"ל ואפי' חולצן ומניחן מאה פעמים ביום. ואיך מזה מוכח להא דרבא דהיה לבוש אותם מקודם ומה לתבן עם הבר. ואם כונתו לו' דכיון דרבא עביד כר' ובמילתיה דרבי פירש"י אפי' מאה פעמים ואיך אפשר ללבוש אותם מאה פעמים ודאי מוכרח דר"ל דכל היום כולו היה לבוש בהם וכשהיה חולצן ומניחן או לעשות צרכיו או לאיזה דבר אף שדעתו היה ללבוש אותם לאלתר אפ"ה היה מברך אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך. אף זה א ני חדא דרש"י לא נקט מאה פעמים לדוקא אלא דרך גוזמא קתני ועו' דמי הכריחנו לו' כן במילתיה דרבא. באופן שלא מצאתי בראיה זו לא טעם ולא ריח:
עוד הק' כת"ר עמ"ש ה' ז"ל שם עוד ישיב אחר ע"ד הטו' ז"ל דספקו אינו אלא בנשאר עליו טלית קטן והיה דעתו ללובשו מיד דההיא דפ' לולב וערבה ס"ל לרבי' הטו' דמיירי בשלא נשאר עליו טלית קטן ומשו"ה אף שהיה ה דעתו לחזור וללבשו מיד היה מברך וטעמא ודאי דכיון שלא נשאר עליו טלית קטן אז ודאי מקרי הסח הדעת ומר הגדיל התימה עליו דאיך יצאו מפה קדוש דברי' כאלו דהרי שם לא נזכר דין טלית כלל. ולדידי גם זה לק"מ שהרי כל עק' קו' הב' אינו אלא דהא אמרי' בפ' לולב וערבה דרבא הוה מקדים כו' ומשמע שהיה מניח תפלין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבה"כ ודאי הוא ע"ד לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפי"ה היה מברך וה"ה לציצית וכלו' דכיון דילפינן כל התו' מתפלין הדין ניתן דבציצית ג"כ הוי דינא הכי דכשפשט טליתו אף אם דעתו ללובשו מיד צרי' לברך וע"ז כתב הרמ"ז ז"ל דס"ל לרבי' הטו' דהא דגמרינן מפ' לולב וערבה לציצית ג"כ לא גמרי' אלא לשלא נשאר עליו טלית קטן ומשו"ה אף שהיה דעתו של אדם לחזור וללובשו מיד מברך וטעמא ודאי כו' ואין כונתו לו' על עובדא דרבא מיירי בטלית דבדבר כזה לא טעי אפי' בר בירב דחד יומא ומ"ש היה מברך תיבת היה היא שפת יתר ושלא בדקדוק. א"ן י"ל דסובר ה' ז"ל דמ"ש בב"י וה"ה לציצית ר"ל דכמו שהיה עושה רבא בתפלין שהיה מברך כ"ז שמניחן ה"ה דהוה עושה הכי ג"כ בציצית דבכל פעם שהיה לובשו ביום היה מברך אף שהיה דעתו להניחו לאלתר וכתפלין וא"כ למה לא פשיט רבי' הטו' ספיקו מהתם ולזה תריץ יתיב הרמ"ז ז"ל דספיקו של הטו' אינו אלא בנשאר עליו טלית קטן וההיא דפ' לולב וערבה דמשמע דרבא היה עושה כן בציצית מיירי בשלא נשאר עליו טלית קטן משו"ה אף שהיה דעתו לחזור וללובשו מיד היה מברך. נאם הנרבע לפני כל יודעי דת ודין העבד ישראל קטן שאין בו דעת להשאל יושב ומצפה כל היום רחמי האל והוא. הצעיר
חיים יאודה ישראל ס"ט