שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
סימן לג
וזה אשר חזרתי והשיבותי לו אני היר"א בן א"א ה"ה הכ"מ זצוק"ל עיני ראו אור יקרות דפח"ת הוא עט"ר הודי והדרי מ"ד הרב המובהק המאיר כברק. אחד היה אברהם נר"ו תשובה נצחת. את כל ונוכחת. ע"ד עט"ר הרב ר' אב"ה אור החיים הכ"מ. זאת באתנו קודם חג הפסח דהאי שתא ויען באותן הימים היה עט"ר הרב א"מ הכ"מ חלו"ש סב"א בשתים רעות חזו"ת קשה וחולי מעים אשר שמו קץ לחייו לא עצר כח לעבור על דב"ק טוב ונר אלהים טרם יכבה בה' שם מבטחו ויאמר אם יהיה אלהים עמדי לסעדני ולהחלימני ושבתי בשלום לאיתני. אז אשנה פרק זה. והן בעון לא נתנו אלהים וידום השמש ויר"ח עמד. ותחשך הארץ. ואנכי בנו המר ונאנח. הגם שמכיר אני דלות ערכי וקוצר שכלי ויר"א אנכי ליכנס בין ב' הרים גדולים עכ"ז נדחקתי ונכנסתי בעובי התור"ה כדי להתלמד. ואף גם זאת למעבד כי נייחא להאי שופרא דבלי בחגא דפסחא ולקיים מילי דאבוס ושפתי צדיק ידעון רצון ויהיו דובבות זיע"א:
הנה אדוני אברהם בראש רמי ומקשה על מה שתמה עליו עט"ר ר' אבא הכ"מ דאיך עלה ע"ד דתני"ר לפטור את המושיט סה"מ לחבירו מד"ש מטעם שמדעתו ורצונו עשה כן דהלא משנה ערוכה שנינו האומר לחבירו סמא א"ע כו' חייב וכה אמר מר וז"ל דבריו נפלאו ממני ולא ידעתי מה דמות יערוך הא דנ"ד להא דאמ"ל סמה א"ע דחייב. התם שאני שהוא עשה הפעולה בידיו לסמות א"ע וכו' אבל הכא הפעולה היא המיתה והוא לא האכילהו סה"מ רק שהושיטו ואיך יתחייב ע"ז והלא בידו היה שלא יאכל ע"כ. ויען ראובן עבדו דברי אדוני הראשוני' שכ' ועו' דהתם הרגו שלוחי שלא מדעתו של נהרג וכו' מוכיחין להדייא דכונתו הן היתה שהדבר תלוי בין מדעתו של נהרג לשלא מדעתו וע"ז שפיר הקשה עליו ר' אבה הכ"מ דאיך פשיטה ליה בנ"ד דפטור ומותר מהאי טעמא הפך ממאי דתנן האומר לחברו וכו' ברם אה"ן דמטעם שהוא לא ימיתנו בידו אלא יהיה גרמה בעלמא ודאי דהיה פטיר ועתיר אף אם הביאו הסה"מ מעצמו והוא לא צוה ולא סליק אדעתיה דאותו צדיק ר' אב"ה הכ"מ לו' דכונתו באומרו ועו' דהתם הרגו וכו' היה להוכיח דהתם הוא בריא היזקא והכא אינו אלא גרמה כמו שרצה לתקן עתה] דהרי כתבו פעם אחת קודם זה וז"ל ע"כ לא אמרו התם דחייב בד"ש אלא משום דהשליח הלך והרגו בשיליחותו והוייא בריא היזקא משא"כ הכא דליכא אלא גרמא בעלמא וכו'. ומה חידש לן תנא באומרו ועו' וכו':
עוד אנא חזיתיה לאדוני נר"ו שכ' וז"ל. אמנם מ"ש מני"ר והעתיר עלי דברים מדעת עצמו לו' דאין זה גברא קטילא משום דבידו ית' לסבב כמה סיבות להציל ממות נפשו וכו' וכו' אחרי המחי"ר הראויה אליו הם דברים של מה בכך ולא אקבל דבר זה וכו' וכו' אלא ודאי כי דרך נס אינו נכנס בסוג זה וכו' ע"כ ואחרי ניו"ק תמה אני מה כל החרדה הזאת ללא צורך אחר שעט"ר ר' אבא הכ"מ גופיה חזר ודחה דברי עצמו וכה אמר וז"ל ואם יאמר האומר שכל הדברים הללו אינם אלא חששות רחוקות ואין בהם כדי שביעה לסמוך עליהן לנין דינא אף אתה אמור לו דאעיקי אינו נקרא גב"ק אלא מי שנגמ"ד למיתה עפ"י סנהדרין דוקא וכו' ועוד דלסניף בעלמא מיהא ראויין ליכתב וכך היא דרכה ש"ת. כמ"ש בתשו' שבות יעקב ומובאה בקונטריסו של מרן אב"א הכ"מ וז"ל כלל הדבר כל זמן שהוא חי חייב בכל המצות וכו' ואולי עי"ז שיקיים מצות בוראו בזמנה ואולי זכות המלה יעמוד לו שיהא ניצול והרבה ריוח והצלה לפניו וכו'. גם מ"ש מני"ר שאותן חששות רחוקות בנ"ס היו עומדין אנכי הפעוט איני מוצא אף שמץ נס כי כולם מקרים טבעיים המה. עוד ראתה עיני לאדוני אברהם נר"ו שכ' וז"ל ומ"מ מה שרצה מני"ר הרב המג"ן להוכיח כי גם בנ"ד אינו רשאי להרוג א"ע ממ"ש רש"ל ביש"ש לקמא וכו' וכן מה שהביא מהיפ"ת על המדר' ס' נח וכו'. אחר המחי"ר אינו דומה לנ"ד דהתם לא מיירי אלא שנתפס בידי גוים וכו' משא"כ בנד"ז כי הוא נדון עפ"י המשפט להריגה וכו' ואפי' מה שהביה לנו לראיה מהגאון חיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"א סי' מ"ו וכו' יש לדחות דמיירי כשעדיין לא נגמ"ד למשפט וכו' וכו' אטו יציבא בארעא וגיורא בשמיא ע"כ:
ואנכי בע"ר תמיהא לי טובא מדוע לא דקדק אדוני ש"י בדברי עט"ר הא"מ הכ"מ שכל כונתו בהבאת דברי הרבנים הללו לא היתה אלא על מה שכ' מני"ר כי האי גברא דנ"ד אנוס הוא לאבד א"ע כדי שלא יתעללו בו ביום המועד להריגה בפני המון רב ע"ז הוכיח במישור מדבריהם ז"ל דזו אינה טענה מספקת להתיר בעבורה לאבד עצמו דלדעת רש"ל לא הותר אלא א"כ יש חשש איבוד נפשות מישראל וה"ט דשאול שהרג א"ע. או אפשר דשאני שאול שהיה מלך ישראל אך שאר כל אדם חייב לסבול כל הדבר הקשה ולא יהרוג א"ע ולדעת היפ"ת ג"כ לא הותר אלא כנדון דשאול שהיה מלך דמסתמא יתעללו בו לבזותו אבל סתם אדם מנ"ל שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעוללות ולדעת הגאון חיד"א ז"ל לפי דברי הריטב"א ז"ל לא הותר אלא במקום שיש ליתא שמא יעבירוהו על דת הא לאו הכי אסור להרוג א"ע אפי' שבודאי יהרגוהו והאי גברא דנ"ד אף שנאמר שאם עבר והרג א"ע אין לו דין מע"ל שלא להתאבל עליו וכיוצא דגברא קטילא הוא [לדעת מני"ר] מ"מ לפום דבריהם דרבנן הנ"ל איסורא מיהא איכא דמוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו וחלילה לנו להתיר לו לכתחי' להרוג א"ע וא"כ ה"ה לאחר הרוצה להורגו עפ"י צוויו שאין אנו מתירין לו לכתחי': עוד ראיתי לאדוני ש"י שכ' וז"ל. עו' ראיתי לרא"ג מג"ן הוא חיים מדבר ע"מ שהבאתי ראיה לדברי דכל דליכא אחר זולת בנו ומצוהו שיחנק אותו וכיוצא כו' דמותר דוגמא למאי דקי"ל דבן המקיז דם או מוציא קוץ לאביו מותר כו' וע"ז חלק עלי בדברים בעלמא בלי שום ראיה הכי אמר מר שי' ראיתו אינו מכיר דהתם דוקא לרפואה הוא דמותר כו' ונוראות נפלאתי על עומק עיונו וזכות שכלו איך דמאני בקנה רצוץ בלי שום ראיה והמעיין ישפוט בצדק דהדמי"ן יתעב"ד וכו' וכו'. דכל שעושה חבורה כדי לעשות נח"ר לאביו ואין כונתו להזיק מותר ואף בנ"ד כן הוא שמיתתו זהו רצונו כו' שפיר התרתי עפ"י ס"ס כו' עכ"ל. ואנכי עבדו אחרי ניו"ק ת"ם אני לא אדע שכי"ול דאדרבא דבריו באו בלי שום ראיה דמי מלל לאברהם אדוני דטעם ההיתר להקיז או להוציא את הקוץ וכיוצא הוא מטעם דעושה נח"ר דמלבד דשם זה של נ"ר לא הוזכר בש"ס ובפוסקי' כ"א מטעם רפואה דוקא ובהכרח לו' כן דהלא מהיקשא דמכה בהמה יליף לה ובבהמה לא שייך לו' דטעמא הוי משום נח"ר דאין אנו אחראין לנח"ר שלה אלא דוקא לרפואה פטור שהרי לא הזיקה וא"כ גם במכה אביו ועושה בו חבורה לרפואה דוקא הוא דמותר הא לאו הכי בכל גוונא אסור. עוד בה דאם איתא דמשום כח"ר נגעו בה הרי בשעת הסרת הקוץ או נתוח המכה וכיוצא אנו רואים שמלבד שלא יש לו שום קו"ר אדרבא מצטער וכואב מאוד והיאך מתירים לו לעשות כן מה תאמר דהנח"ר יר'גיש אדם אחר מעשה החבורה לכשיתרפא. א"כ דון מינה לנ"ד דאין לו נח"ר לא בשעת המעשה דמיתה קשה מכולם וגם אין אחר מעשה כלום דהרי מת ואינו מרגיש ולא נשאר בידו כ"א נטילת רוח דודאי אסור לבן לשמוע אל אביו בזה דאין לך חבורה גדולה מזו:
עוד כ' מני"ר וז"ל ועמ"ש אני הצעיר דיש לחלק עו' ולו' דאף לדעת הרי"ף והרא"ש דאסרו כו' לא מיירו אלא כשעושהו ברשות אביו ובא לשאול את פי בדה"ץ כו'. אבל כשאביו מפציר בו ומצוהו כו' אז גם הרי"ף ודעימיה יודו דמותר כו' משו' דאתי עשה דכאו"א ודחי ל"ת דלא יוסיף להכותו כו' וכמו שהארכתי שם בראיות. גם ע"ז פקח עינו ודנני בהשג יד באומרו ועהס"ר לא דק דאי אפי' בחבורה בעלמא וכו' מצטערים הרבה כו' כ"ש כשבא עד קיצו ע"י דקירת חרב וכיוצא כו' חלילה לו' שיש בזה רצון שמים זהו תד"ק. ואחרי בקשת המחי' מכת"ר לא ידעתי מה טעם קאמר לפי שהוא מצטער אטו איסור המכה את אביו בצערא תלייא מלתא. אלא מעתה אם הכהו כשהוא ישן יהיה פטור לפי שלא הרגיש בעצמו וזה אינו וכו' וכו' וכמו שהארכתי בקונטריסי הא' אלו דברי אדוני אברהם נר"ו. ואנכי עבדו חזרתי להתבונן בראייותיו שהביא בקונטריסו הראשון על חילוק זה וראיתי כתוב שם וז"ל. ברם היכא שהאב מצוה לבנו בכל תוקף כו' מהיכא תיתי שלא ישמע אליו וכו' וכו' והלא על המיתה אינו חייב דגב"ק הוא ועל החבורה הוא בהזהרה דלא יוסיף להכותו ככל ישראל א"כ ליתי עשה דכאו"א ולדחי ל"ת דלא יוסיף כו'. ואפי' דהל"ת דהכא חמור שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דענוש ע"ז מיתת חנק מ"מ כך הוא המידה דאתי עשה ודחי ל"ת אפי' שיש בו כרת כדאיתא בפ"ק דיבמות ד"ו ע"א עכ"ל שם:
ונוראות נפלאתי איך נעלם מעיני אדוני דברי הש"ס שם ביבמו' בעידנא דקא עסיק בה דהך כללא דאתי עשה ודחי ל"ת ליתא בעשה דכאו"א דהכי תנייא התם יכול אמ"ל אביו המטא או שאמ"ל אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו וא"ש תשמורו כולכם חייבים בכבודי ע"כ [ועיין תוס' שם בד"ה והא תנא כו'] ופסקו הרמב"ם בפ"ו מה' ממרים הי"ב וז"ל מי שאמר לו אביו לעבור על ד"ת כו' אפי' של דבריהם הר"ז לא ישמע לו שנאמר כו' ע"כ ומני"ר גופיה הביא הך ברייתא דיבמו' שם בקונטריסו הראשון בד"ה ועתה נחזור לעיקר שאלתינו כו' ואיך לא זכר שר ממנה לא בדברות ראשונות ולא בשניות ומעתא נבא לתמיהתו הנ"ל. דגם בזה לא זכיתי להבין דבריו דמלבד דזה גלוי וידוע דלא בצערא תלייא מלתא דהרי בפירושא אתמר עד שיעשה בו חבורה ואי בצערא תלייא מלתא הא יכול לצערו במכות גדולות וכיוצא בלא חבורה ולא היה צריך אדוני להסתייע מדבר הרחוק מן הדעת דהיינו כשהוא ישן ולא הרגיש בצערו אף שעשה בו חבורה. ועוד אני תמיה דאיך לא זכרמנ"ר דברי עצמו דמר הוא דקאמר בקונטריסו הראשון האי טעמא דמצטער שכ"כ וז"ל. זאת ועו"א יש לחלק ולו' דגם לסברת הרי"ף ודעימיה שהחליטו לאסור את הבן לעשות חבורה לאביו אפי' שמכוין לרפואה אינו אלא כשאביו מצטער באותה חבורה כו' וע"ז הוא דקאמר עט"ר ר' אב"א הכ"מ דאי בצערא תלייה מלתא אדרבא משם תברא דכ"ש וק"ו צער המיתה דקשה מכל אך על חילוקו השני שכ' שם וז"ל אי נמי אפי' שהאב מרשה לבן לעשות כחפצו משום רפואה מ"מ לא יתן תפקידו עליו להיות כמצווה ועושה וכו' ע"ז הוא שפסקו הרי"ף ודעימיה כו'. ברם היכא שהאב מצוה לבנו כו' מהיכא תיתי שלא ישמע אליו וכו' וכו' ע"כ ע"ז לא דבר כלום עט"ר ר' אב"א הכ"מ וכל לגבי דידי אחרי התאבקי בעפ"ר כעבד לפני רבו. גם חילוקו השני הלז קשה לאומרו דמלבד דלא קי"ל הכי בעשה דכאו"א כנ"ל. עוד בה דמה לי אם מרשהו לבנו לעשות כחפצו מה לי אם מצוהו לעשות דהלא סו"ס זהו רצונו שיקיז אותו או שיטול הקוץ כדי להתרפאות והרשאתו זהו צוויו. ועוד דאם איתא דבנותן תפקידו עליו ומצוהו פטור ומותר ואדרבא איכא רצון שמים למה לא שבקו רב ומ"ב דרבינא לברייהו למשקל להו סילווא כו' הא סמא בידייהו לצוות להם בכל תוקף שזהו רצונם ולא יקפידו אף אם ישגו ול"ו יעשו חבלה יותר מכדי הצורך ואז מלבד שלא היו נכשלים אף בשגגת לאו אדרבא יעשו רצון שמים ? ואף לדעת הרמב"ם דכיון דהוו משכחי אחריני לא שבקו לברייהו למיעל לבית הספק לפי חילוקי של מני"ר מאי בית הספק איכא צ אלא ודאי שאף שהם יתנו את תפקידם על בניהם אפי"ה אסור להם לדעת הרי"ף ודעימיה לעשות חבורה באביהם מטעם דכולכם חייבין בכבודי:
וכל זה איננו שוה אלא לפום מאי דהוה סליק אדעתיה דמני"ר מעיקרא דהאיש הזה דנ"ד הוא גברא קטילט ברם כבר בא חכם הוא עט"ר ר' אב"א הכ"מ ואייתי מתניתא בידיה ש"ס ערוך בערכין דדוקא בנגמ"ד בדיני ישראל עפ"י סנהדרין הוא דנקרא גברא קטילא ולא מי שנגמ"ד בדיני אוה"ע וכיון דהוא בעצמו אינו יכול לקדם מיתתו דחי הוא גם המביא לו סה"מ אפי' עפ"י צוויו עובר על לאו דל"ע לת"מ ובנו אסור להושיט לו סה"מ אף במצות אביו עליו מטעמא דכולכם חייבין בכבודי. וגם אדני שי' הודה על האמת וכ' וז"ל. תבנא לדיננא מה שהשיג עלי כת"ר שיח"א דל"א גבק"ק אלא דוקא בנגמ"ד בדינ"י וכמו שהוכיח מד' הרמב"ם ומכמה פוסקי' אחרונים ז"ל בהא ודאי מודינא ליה שהדין עמו הגם שהיה מקום אתי לחלק כו' ע"כ. כי מן האמור מה מאוד נפלאתי בראותי מ"ש מני"ר אסיפא דמגילתא וז"ל. סוף דבר אני במקומי עומד ואמינא ולא מסתפינא מחוינא ומחוינא דמותר עכ"פ להושיט לו סה"מ וליכא בזה משום ול"ע לת"ע מהטעמים הנאותים הנתנים למעלה כיון שהוא אינו עושה שום מעשה בעיקר המיתה כמו שנתבאר למעלה כו'. אבל לענין הספק הב' אם מותר הוא עצמו להורגו כו' לא מלאני לבי לו' קבלו דעתי מאחר דיצאו עליו עוררין לו' דבב"ד של אוה"ע לאו בודאי קטלי להו כו' לא ארהיב עוז בנפשי להקל בזה כו' עכ"ל. ואחרי ניו"ק דבריו קשים להולמם ולא ידענא מאי קאמר דהרי האי טעמא שכ'. שהוא אינו עושה שום מעשה בעיקר המיתה לא שייך אלא למימר דהוי גרמא ואינו בריא היזקא וכמ"ש אדוני ר"ם בתחילת דברות ראשונות ושניות. אך באיסור דל"ע לה"מ לא שייך כלל דהרי המושיט כוס יין לנזיר לא עביד אלא גרמא דאם לא היה רוצה הנזיר לשתותו לא היה שותהו ואפי"ה עבר המושיט על לאו דל"ע:
ובכן העולה מכל האמור דדברי בט"ר הר' ר' אב"א הכ"מ חיים וקיימים ונגמר הדין בדיני ישראל דהאי גברא דנ"ד כיון דאסור להרוג א"ע דחי הוא גם אחר או בנו אסור לו להביא טה"מ וכ"ש להורגו בידים אפי' עפי' צוויו הנלע"ד כתבתי אם יראה בעיני אדוני ר"ם ונשא הא לאו הכי דברי לעו והיו כלא היו ולכולם רוח ישא נאם עבדו ותלמידו אפרוח שלא נתפתחו עיניו הכותב בלב דוה בוכה ומילל אי חסיד אי עניו העבד ישראל ראובן אליהו ישראל ס"ט: סי' לד:
וזה אשר חזר והשיב אלי:
יפה פרי תואר דחביב עלי כגופאי ש"ב ויתיב אליבא דידי הא בבתי גוואי נושא משך הזרע בר אבהן ובר אוריין אוריין תליתאי. הלא זה הו"ד מעלת החה"ש והכולל ונזב"י כאן הל"ל כמוה"ר ראובן אליהו ישראל נר"ו יאיר ר"ב נהוראי תירום רישך אכוליה כרכא מהני תלת מילי דש'נו רבנן ר"ב הו'נא ור"ב חיי"א ור"ב בניי"א ב"ן טב'"איי ברכות אביך יחולו על ראשך הרואה אומר ברכ"אי כיר"א:
מכאן לקבלנ"א דבריך הנעימים אשר יצאת לישע לקיים מילי דאבות הרה"ג אור היר"ח זצוק"ל. ואני מצדי לא הייתי צריך לחזור ולהשיב ע"כ דבריך דא"כ אין לדבר סוף. והיה בהני"ח לכל מעיין בדברי ובדבריך יראה וישפוט במבחן עיונו למי יותן המשפט והצדק אבל כאשר כבודך הפצרתני להשיב מילין ע"כ דבריך נעתרתי לבקשתך ומשכתי הקס"ת לתומי אחרי שתי שימי רק לברר דברי אשר כתבתי כי לעשות רצונך חפצתי אמנם שלא להיות ממהדורי מילי חלקתי כל דבריך לסעיפים ע"ס א' ב' ואבוא להשיב עפ"י קונטריסך בע"ה להקל מעל המעיין וזה החלי בעזר צורי וגואל:
א) מ"ש בדברות הראשונות ועו' וכו' עד ומדעתו ורצונו שי, כן ע"כ אחר אשר בררתי דברי בדברות שניות ש כר' בזה הוא שאין לדמות נ"ד להאומר צא והרוג אה"ן לא מצד הפועל ולא מצד הנפעל כמו שיעוש"ב ממילא משמע ומ"ש אז ומדעתו ורצונו עשה כן על השולח להביא לו סה"מ תסוב מילתי שהוא מדעתו ורצונו אכל הסה"מ להמית את עצמו דמי הכריחו ל ולא על המושיט לו סה"מ דברתי דאל"כ מאי ועוד דקא אמינא וז"פ ודוק:
ב) כתבת עוד כלם מקרים טבעיים המה. תשובה גם לפי דבריך שכלם מקרים טבעיים הם. מ"מ בנ"ד שאני דע"פ משפט המלך ויעציו יצא דינו להריגה אחר שנו"ן בדינו עפ"י הדת והנימוס א"כ אין לך גב"ק גדול מזה וכמובן למעיין וק"ל:
ג) עוד כתבת מנ"ל שלא יהרגוהו בלא התעוללות כו' ידידי. לא כתבתי פה לשון התעוללות ע"ד שארז"ל גבי שאול המל' שהכונה התעוללות בפועל מיתתו. דכאן לא שייך זה שהרי כאן יהרגוהו כהריגת כל אדם שנתחייב מיתה הא' בא להרוג וישפוט שפו"ט בנימוס המלכות ותורה אחת ומשפט אחד יהיה לכלם אבל כאן ר"ל התעוללות בכח והוא לשון מושאל על השחוק וההתעוללות שיליצו עליו בעת שיוציאוהו להרוג אותו בהמון רשעים רבים לפי שהוא יהודי ונפל בידם כתוא מכמר וז"פ:
ד) כתבת עוד זה דנ"ר לא נזכר בשום מקום כי אם טעם רפואה וכשאינו עושה לאביו שום רפואה כ"א נטילת רוח ודאי דאסור ע"כ. ומחילה מכבודך אומר בזה שלא הבנת כונתי ואפי' הנקדנין לא היו תופסין אותו על כך כי פשוט להבין בזה אומרי נחת רוח שר"ל על תועלת ורצון אביו וכלו' שלא היתה כונתו להזיק לאביו ולעשות בו חבורה כ"א למלא רצון אביו שמצטער שלא יגיעהו לאותה בושה וכלימה כנ"ל. ועפ"י זה' סרו כל תמיהותיך בזה עלי כמו שיראה כ המעיין ודוק:
ה) עוד כתבת וז"ל ונוראות נפלאתי איך נעלם ממנו ברייתא דיבמו' בעידנא דעסיק בה שאם אמ"ל אביו לעבור על ד"ת ל"א אתי עשה ודחי ל"ת שהרי כולכם חייבים בכבודי ע"כ תמהני עליך ידידי יר"א איך לא הרגשת נמי על הרה"ג מר אביך זצוק"ל צדיק הראשון בריבו איך לא ערער עלי בקושייתך זאת כי גדולה היא בעיניך אבל בקושטא האמת עד לעצמו דאין כאן תימה. אין כאן פליאה אין כאן קושייא כלל משום דע"כ ל"א דאין הבן חייב לשמוע אל אביו כשאו'ל לעבור עד"ת אל"ד כשאו"ל לעבור בשאט בנפש על ד"ת כגון שהוא כהן ורוצה שיטמא עצמו וכיוצא שאין הדבר נוגע אל עצמו ואל בשרו אזי נא' כולכם חייבים בכבודי ואי"ח לשמוע אליו אבל בכגו"ז כי בלא"ה הוא בר קטלא מצד המלכות ולא אתינא ליה לחייבו אלא מצד שעושה בו חבורה דבאחר הוא בלאו דוקא לזה אמינא ז"ד כשמכוין להזיקו שלא ברצון אביו אבל כשאביו נותן תפקידו עליו שיכנו נפש לפי שזהו רצונו לתועלתו ולקורת רוחו שלא ישלטו זרים בו א"כ הו"ל כמקיז אותו שהוא ג"כ לתועלתו דפטור ומותר והא נמי דכוותא היא ומאי כולכם ח' בכבודי שייך כאן והלא אלו היה שולט בעצמו לרעה לא היה חייב משו' מע"ל כדאמרן לעיל דמה"מ הוא מ"ל הכא מ"ל התם א"כ כשהוא צוה לבנו להכותו נפש חייב לשמוע לו משום עשה דכאו"א ודחי את ל"ת מאחר דמעיקרא אין כאן ל"ת מכיון שזהו רצונו וכבודו ומלבד שלא יח"טיא השערה לשמוע אל אביו אבל אדרבא מצוה הוא עושה כדאמרן:
ו) ומה שהקשית ע"ז דא"א להא למה מר בריה דרבינא לא מצא אופן לצוות לבריה ה למשקל מיניה סלווא ואפי' אם יעשה בו חבורה יותר מכדי צורכו ובזה היה מובטח שלא יכשל בנו בשגגת חנק מאחר שכן צהו !? תמהני עליך ידידי יר"ר מה דיות תערוך עובדא דמר בד"ר לנדון שלפנינו דשר: הכא בנדון שלפנינו שהאב מפקיר עצמו למיתה ע"י בנו ושוה דיודע שלא יחיה עוד דבר קטלא הוא מצד המלכות ומה לו דאג מעתה על כל החבורה מאחר דהכא שם חבורה ושם מ' אחד הוא משא"כ בעובדא דמר בד"ר דכונתו היתה דוקא להתרפאות מחוליו ולא להצטער. וא"כ איך אפשר ליתן ל רשות שיקיזהו וכיוצא גם אם חב"ול יחבול יותר מן הצו"ן ויעשה בו חבורה תחת חבורה. זה אין הדעת סובלתו דאפשר ביתרון זה נפש הוא חובל ועד מתי ליצטער וליזיל וע"ז נאמר ויקו לעשות ענבים ויעש באושים לכן שפיר עבד שלא להרשות את בנו למשקל ממנו סלווא דילמא חביל יותר והוי שגגת חנק וז"פ:
ז) ומה שהקשית לשאול ע"ז דמה לי הרשאתו ומ"ל צוואתו מחילה מכבודך לא צדקת בזה דענין הרשיון מועיל לענין שאינו חייב משום עושה חבורה באביו כל שבחבורתו. נרפא לו כמ"ש הר"מ והט"ו שם. אבל אם הבן חושש לעצמו ואינו רוצה להקיזו וכיוצא מי יימר שהוא חייב להקיזו משום עשה דכאו"א הלא הוא לא צוה אלא נתן לו רשות דמשמע אם ירצה אבל לא יכריחנו משא"כ כשנותן תפקידו עליו לעשות דבר ולא יעשנו אז נקרא עובר על מצות אביו ובכה"ג שייך לו' אתי עשה דכאו"א ודחי ל"ת וז"פ:
ח) עמ"ש בקונ' הב' אטו איסור המכה את אביו בצערא תלייא מלתא כו' הוספת להפליא עלי איך לא זכרתי דברי עצמי מ"ש בקונטריסי הא' דגם לס'. המחמירים שלא להתיר את הבן לעשו' חבורה באביו אפי' לצורך רפואה איני אלא כשהוא מצטער באותה חבורה כו' וע"ז הוא דקאמר עט"ר מ"א ז"ל דאי בצערא תלייא מלתא אדרבא משם תברא וכו' עכ"ל. אמנם גם לזאת אנכי אענך כי מ"ש דשאני התם שהוא מצטער באותה חבורה כו' אין כונתי על צערא דגופא שהוא סובל בשעת ההכאה דהא ודאי מי יכחיש דיש צער בכל מין חבורה שיהיה.
אבל רצוני בזה לומר צער הנפש שמצטער מקודם איך יניח א"ע לסבול מכת רעהו אשר יחבול בו ויעשהו חבורה אשר בעבור זה יתכן דבשעה שסובל מכת רעהו או בנו ירע בעיניו ולא ימחיל לו אעפ"י שמתחילה הרשהו משא"כ בנדון שלפנינו שבחושבו כי הוא ימות ביד זרים הוא מצוה את בנו בלב שמח שיפגע בו פעם אחת ולא ישנה כי זהו רצונו לברור לו מיתה יפה ולא ימסור מיתתו ביד זרים וישיגהו אותה כלימה א"כ נמצא שהוא מקבל המיתה ביד בנו בלב שמח ומאחר שבזה עושה לאביו קורת רוח מהיכא תיתי שלא יאבה לו ולא ישמע אליו דהא נמי בכלל כאו"א וק"ל:
ט) אסופא דמגילתא כתבתי למסקנא דמלתא דמותר להושיט לו סה"מ וליכא בזה משו' לתא דל"ע לת"מ מהטעמים הנאותים למעלה מאחר שאינו עושה מעשה בידים להמיתו כו' וע"ז. תמהת עלי דמאי בעי מעשה בידים בכאן והלא המושיט כוס יין לנזיר שאסורו משום ול"ע לת"מ אלא גרמא בעלמא ואפי"ה אסור ע"כ בהא ודאי מודינא לך שהדין עמך, אבל חסרון הניכר. בכאן ואינו אלא שמוטת אג"ב ריהטאי וכצ"ל גם אין המושיט לו סה"מ חייב בד"ש משום שהוא היה הגורם כדין השולח להרוג אה"ן דחייב בד"ש משום דהכא לאו בריא היזקא ולא עשה שום מעשה בידים להמיתו וכמו כו' ובזה יתוקן ויבושם הכל כמבואר אמור מעתה כי חזר הדין לסיני כמו שאמרתי דמותר לאיש להושיט לו סה"מ לגברא בר קטלא דנ"ד מהטעם שכתבתי לעיל דגם אם היה חובל בעצמו לא היה חייב לשמים ואיך נחייבהו לאחר דעלמא יציבא בארעא כו'. וכ"ש אם הוא בנו דמצותו עליו לקיים דברי אביו כמש"ל וצ"מ. נאם דודך הכו"ח פה בוקורישט בש"א לחדש שבע ש' התרנ'ג הצעיר
מצ"א חן ס"ט:
אמר ראובן אליהו ישראל ס"ט. מעתה אתה ידידי קורא נכבד חכם ומבין בין תבין את אשר לפניך ותוכיח בין שנינו כי עינינו לך תלויות עד שתוציא לאור משפטינו למי המשפט והצדק: