אור ברסלב
שות בן ימין סימן לב

שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל

סימן לב

סימן לא

וזה אשר חזר והשיב

לקראת אור כי יהל או"ר הו"א מראש ת"ת ישראל ריכא ובר ריכא מזרע המלוכה מלך ישראל הד"ר הוא לכל חסידיו נאמנים כל פקודיו ח"ק לישראל מע' הרב המופלא וכ"ה מלת מג"ן וצנה כקש"ת רחמים

חיים יאודה ישראל נר"ו יושב בשבת תחכמוני בעי"ת

רודיס יע"א ועוד רד עם אל יהי שמו לעולם כיר"ח יכין עולם במזוני רויחי ובני סמיכי לעד לעולם ה"ן משיח לישראל כיר"א:

מאורות דברות קדשו האירו אל עבר פני במועדם קודם חג הפסח ויען הימים ההם נזכרים ונעשים הבאתי קונטריסו הטהור אל בית האוצר ועתה כי עבר עלי המועד לחטו"ל נטפלתי להשיב על דבריו כי נעמו וחזרתי על המקרא משום עשה דכבוד תורה. בריש כל מראי"ן חזינא למשיח"א שתפס אותי בציצת ראשי ויען ויאמר. שיחתו איני מכיר מתחילה לא בא אנא לדון על שלוחו אם מותר או לאו ואח"כ יצא בפטור המשלח לומר שאינו חייב אפילו בד"ש. וחזר וסיים דבריו על השליח שאינו חייב אפי' בד"ש משום שאינו אלא גרמא בעלמא עכ"ל: זאת אשיב תשובה נצחת כי כונת דברי כך הם על צד הדמייון וכאשר דמיתי חייוב השליח דנ"ד עם המשלח דעלמא כן הוא על דרך ההיקש אם מצד הפועל ר"ל הגורם הוא המשלח שעל פיו נעשה פעולת ההריגה וגרם להרוג את חבירו ואם מצד המקבל הפעולה ר"ל הנהרג עצמו אם מצד הפועל או הגורם הדמיון כך הוא כשם שהאומר לחבירו צא והרוג אה"נ המשלח הוא הגורם שילך זה ויהרוג א"ח כן המושיט סה"מ לחבירו הוי כאלו נתן חרב בידו להרוג את עצמו ונמצא הוא הגורם והיה ס"ד לומר דכשם שהמשלח אעפ"י שפטור מדיני אדם חייב בד"ש בעבור שהוא היה הגורם כך יהיה המושיט סה"ס לחבירו חייב בד"ש לזה אמרתי דלא דמי משום דהתם היה בריא היזקא כמו הזורק חץ לחבירו והרגו כך השליח הרגו עפ"י שליחותו של משלח אבל המושיט סה"מ ולאו בריא היזקא הוא משום דגם אחר שהושיט לו הסה"מ זו החרב בידו היה שלא יאכל ולא ימות. ונמצא דכבר אפסיקו גירי דיליה וכשאכל איהו ניהו דאפסיד אנפשיה ולכן אמרתי דהוא פטור אף מד"ש אפילו שהוא היה הגורם משום דגרמא בניזקין לחייבו ממון מצינו אבל לא לחייבו מיתה או עונש וכמ"ש המחנ"א ואם מצד מקבל הפעולה הוא הנהרג נמי לא דמיין אהדדי דאלו התם הנהרג קבל פעולת ההריגה ע"כ שלא בטובתו ולכן בדין הוא שיהיה חייב המשלח בד"ש לפי שהמיתה הייתה מוכרחת מחמת מה"מ הוא השליח אשר עשה שליחותו של משלח ולא שב מפני כל אבל כאן לא יאכילהו הסה"מ בידיו בעל כרחו רק שהושיט לו דוקא והוא מדעתו ורצונו רוצה לאכול כדי למות ונמצא דאיהו ניהו דאפסיד אנפשיה והמושיט אינו אלא גורם בעלמא משו"ה פטור אף מד"ש וכן יל"ד מד' הרמז"ל בפ"ד מה' רוצח ה"ב שכ' וז"ל הצ"ל אבל השוכר את ההורג להרוג את חבירו כו' או שכפתו והניחו לפני הארי והרגתהו כו' עון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים עכ"ל. הרי מבואר מזה דדוקא אם כפתו לפני הארי שאין לו תקנה לברוח דזה הוי דומיא דשולח את עבדיו להורגו שאין מידו מציל אז הוא דחייב מיתה לשמים אבל אם הניחו ולא כפתו דאז היה יכול לברוח משם פטור אף מד"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דהוא פטור ועתיר וכמובן למעיין ולזה כיונתי באומרי ועו' כו' ככתוב בקונטריסי הא' יראה המעיין וישפוט בצדק דברי ודוק:

ומה שתמה עלי כת"ר נר"ו דאיך עלה על דעתי לפטור מד"ש את המושיט סה"מ לחבירו מטעם שמדעתו ורצונו עשה כן להביא לו סה"מ והלא משנה ערוכה שנינו האומר לחבירו סמא א"ע קטע את ידי כו' חייב אעפ"י שאמ"ל ע"מ לפטור ואיך פשיט"ל הכא בנ"ד דמשו' שעשה כן מדעתו ורצונו פטור ומותר ע"כ דבריו נפלאו ממני ולא ידעתי מה דמות יערוך דמלבד שכבר פירשתי דברי כמ"ש שאני הכא דהמושיט עשה כן מדעת ורצון האוכלו רציתי בזה לאפוקי מדין השולח את חבירו להרוג אה"נ דהתם השליח עושה שליחותו להורגו ע"כ שלא בטובתו של נהרג והוא בריא היזקה משו"ה חייב המשלח עכ"פ בד"ש לפי שהוא היה הגורם בזה משא"כ המושיט סה"מ דהוא ברצונו אמר לו שיביא לו סה"מ ולא האכילהו בע"כ א"כ מהיכא תיתי לחייבו בד"ש. והא דתנן סמא א"ע וכו' חייב התם שאני דהוא בעצמו עשה הפעולה לסמות א"ע אשר בעבורה יתחייב וכפועל אדם ישלם לו. ברם הכא בהושטה זו לא פעל לו המיתה אלא דאכילה גרם לו המיתה ומי הכריחו הי"ל שלא יאכל ואיהו ניהו דאפסיד אנפשיה:

ותדע דגדולה מזו מצינו שפ' בש"ע ח"מ סי' תי"ח ס"ח וז"ל הניח חבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי' התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרג חבירו ע"כ. אמור מעתה הדברים ק"ו השתא ומה התם שהוא בעצמו הניח הגחלת על לבו ש"ח אשר בה מת אפי"ה אמרינן כיון שהיה בידו לסלקה ולא סלקה המניח פטור הגם דמתחילה לא הניחה בצוויו של נשרף כ"ש וק"ו ן' בנו של ק"ו בנ"ד שלא עשה המושיט הזה שום מעשה בגופו ש"ח להמיתו כ"א ההושטה לבד ואף זה היה עפ"י צוויו ובקשתו והוא ברצונו לקח ואכל מהיכא תיתי לחייב את המביא. ועיין למוהרשד"ם תח"מ סי' תל"ה ה"ד בס' אי"ש אמונים הנ"מ דקט"ו שכתב כעין זה:

ועוד דע"כ לא אמרי' התם אפי' אמ"ל ע"מ לפטור חייב א"ד לענין חייוב ממון ר"ל לחייבו בחמשה דברים כמבואר שם משום דאמדינן דלא אמ"ל אלא דרך השטאה וקטע והתחייב קאמר ואוקמינן ליה אדיניה שהתורה חייבתו להעושה כן בה' דברים. ברם בדבר הזה שאין בו חייוב ממון והתורה לא דברה בזה מניין לנו לומר דאעפ"י שחבל בו עפ"י צוויו של הנחבל שהוא חייב בד"ש ונפ"מ דאם בא לשאול אין מתירין לו לכתחילה לעשות שליחותו של נחבל. ואת"ל דהדמי"ן יתעבד עד"ז דכשם שלענין חייוב ממון לא מהני מה שהרשהו לחבול בגופו לפוטרו מכלום כך לענין חייוב עונש בד"ש לא מהני מה שצוהו להושיט לו סה"מ לפוטרו מד"ש לזה אמינא בורכא היא דניזיל בתר טעמא התם טעמא הוי משום דהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך לפי שאין ן אדם מוחל בראשי אברים כמ"ש הרמז"ל בפ"ה מהחו"מ הי"א וכ"פ בש"ע ח"מ סי' תכ"א סי"ב כיעו"ש משו"ה אמרי' דמשטה הוא בו וחייב בה' דברים משא"כ בנ"ד דהסבה לזה היא מפורשת יוצא מפיו של המצוה כדי שלא יהיה נמסר מיתתו ביד מלך מלאכי מות דמגיע לו ולמשפחתו בושה וכלימה מה וח"ה גדול מכולם פשיטא דאעפ"י שלא אמ"ל ע"מ לפטור הוא פטור ומותר גם מד"ש:

ותדע שכן מצינו בתוספתא פ"ט דב"ק האומר סמא א"ע שמזיקתני קטע את ידי כו' פטור וכ' ה' חסדי דוד בפי' התוספתא וז"ל אע"ג דאם אמ"ל סמא א"ע ע"מ לפטור חייב לפי שאין אדם מוחל בראשי אברים כו' אשמועינן הכא שאם אמ"ל מלתא בטעמא סמא א"ע לפי שמזיקתני כלו' דכאיב לי טובא ולא מצינא למיקם בההוא צערא וניחא ליה לעקרה להציל מן הכאב וכן ביד כו' פטור אעפ"י שלא אמ"ל עמ"ל דהא עדיף ומלתא דמסתברא היא שו"ר בירוש' דגרסי' איפכא חייב במקום פטור ואם נסחא דווקלית היא י"ל דהי"ט דהואיל ומחמת הכאב הוא דקא' לא משגחין בדבריו דהו"ל איוב לא בדעת ידבר דהכאב אפשר דיעלה ארוכה אבל העין או היד דאינן חוזרות אנ"ס דלא מלבו קאמר אלא אנסיה ליה כאיבא. ועכ"פ לא ידענא למה לא הזכירוהו הפוס' לא לחיוב ולא לפטור וצל"ע עכ"ל. הרי מצינו הדבר מפו' בתוספתא דאפי' לענין חיוב ממון כל שאמ"ל קטע א"י לפי שמזיקתני פטור ואעפ"י שלא אמ"ל ע"מ לפטור משום דכבר נתן טעם לדבר. וכשפליג התוספתא עם הירוש' כמאן פסקינן עיין מעשה אברהם דקי"א ע"א שהאריך בזה וזכורני שהג"פ בשתי מקומות דבר בפרט זה וכעת לא מצאתי איה מקומו ועיין כנה"ג א"ח בכללי הפוס' אות ג' ואות ס"ו מ"ש משם מהרש"ך ח"ג סי' נ"ז עי"ש. א"כ כ"ש בנ"ד שהוא פטור נמי מד"ש ואפי' לפי נסחת הירוש' דקא' חייב הגם שנתן טעם לדבריו יש לחלק ולומר דהתם שאני משום דזה הכאב מעלה ארוכה וזה חסרון אברים לא מעלה ארוכה ועל כן אמרי' אנ"ס כי לא מלבו שלם אמר כן אלא כאבה אנסיה וכדפי' הרב ז"ל ברם בנ"ד ל"ל הך טעמא משום דבין הכי ובין הכי מיתה שכיחא גביה ולא ימלט נפשו מיד שאול סלה אלא אדרבא הכא טיבותא היא לגביה וניחא ליה לברור מיתה יפה באין מכלים דבר. ומה גם דהמושיט הזה הוא בעצמו לא יאכילהו הסה"מ אלא דוקא יביאהו לידו והוא שולט בעצמו המות פשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דהמושיט פטור ומותר: עוד ראיתי למני"ר חיים ומלך נר"ו שתמה עלי וז"ל. ואעיקרא נ"ד אינו בסוג דין שליחות דשליחות לא שייך אלא באומר לחבירו שיהרוג אה"נ דהשליח עושה עבירה בשליחותו. אבל נ"ד לא דמי אלא לנזיר כו' עכ"ל. ואני אומר יציבא מלתא שכן הוא ואני לא דברתי ולא עלתה על לבי לחייבו או לפוטרו מד"ש מדין שליחות שהרי התם המשלח הוא שחייב בד"ש וכאן אנו דנין על השליח ר"ל המושיט סה"מ שהוא עשה שליחותו של בעל דבר להביא לו סה"מ ואיך יעלה על הדעת ללמוד ממשלח לשליח אלא שכונת הדמיון הוא עד"ז מפני מה אמרו התם דהשליח חייב אעפ"י שהוא עשה כן עפ"י צווי המשלח משום דאמרי' ליה דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין כן הוא הדבר הזה שאם הוא מוזהר מן התורה שלא לאבד אע"ל כן הבא להורגו הוא מוזהר שלא להרוג א"ח אפי' עפ"י צוויו מהך טעמא גופיה דדה"ר ודה"ח דמ"י שומעין לולא דהכא בנ"ד שאני שלא האכילו הוא בעצמו להמיתו אלא שהושיט לו דוקא והוא שלט בעצמו לרע לו לכן אמרנו דהוא פטור מד"ש וכנ"ל ותדע שגם הרלב"ג ז"ל בפי' לשמואל א' הד לעיל בקונטריסי הא' כ"כ שטעם שהרג דוד את ן' איש גר העמלקי על שהמית את שאול אעפ"י שפיהו צוה לו עמד עלי ותמותתני משום דלא הי"ל לשמוע אל שאול דדה"ר ודה"ת דמ"ש כיעו"ש. ואף נ"ד כיוצא בו הוא וז"פ:

ובהיותי בזה חזה הוית למופת דורינו מרן החבי"פ זצוק"ל בס"ה גנזי חיים מער' המ' אות ע"ד שעלה ונסתפק במי שהמית אדם שהיה חייב מיתה בד"ש או כרת אם הורגין אותו או לא וציין ע"ז קצת ספרים שאינן עמדי ולע"ד נ"ל פשוט דכל כה"ג דיינינן ליה כמו שהרג אדם בריא ול"א גב"ק קטל ואמינא לה מתרי טעמי חדא דאיך נחשבהו לגברא קטילא מאחר דבידו הוא לעשות תשו' וקי"ל בד' חלוקי כפרה שהיה דורש רי"ש ביומא דפ"ו דיוה"כ תולה ויסורין ממרקין ונפטר עצמו מכרת ומיתה בד"ש כיעו"ש ולא עוד אלא אפי' עבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד וכבר נגמר דינו למיתה אמרי' בפ' כל הגט דכ"ח ללישנא קמא דנותנין עליו חומרי חיים כיעו"ש ואיך באדם שעבר עבירה שמיתתו בד"ש שתלוי בדעת עצמו לחזור בתשו' שלימה ולהנצל מעונש ידי שמים איך נחשוב אותו לגברא קטילא ויהיה כל אדם רשאי להורגו אתמהה ועוד דאמרי' בסנהד' דפ"ו ע"ב על מתני' דקתני ב"ד מכניסין אותו לכיפה פריך בגמ' משו' דלקה כו' ומשני הכא במלקות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מקרב קטליה וכיון דקא מוותר ליה נפשיה [פי' שמפקיר עצמו לעבירות] מקרבינן ליה לקטלא שמעינן מזה דדוקא כשלקה ושנה שנראה כמפקיר עצמו לעבירות ודוקא לב"ד נמסר הדבר לקרב מיתתו. אבל בפעם אחת שעבר על דבר שחיובו כרת או מיתה בד"ש אינן כשאין אפי' ב"ד לקרב מיתתו וכ"ש איש פרטי שאינו רשאי לקרב מיתתו אפי' עבר אותו האיש על כמה כריתות לפי שלא נתנה התורה רשות לכל אדם לענוש את חבירו מהעולה על רוחו ואף כי לעונש מיתה רק הרשות נמסר לב"ד דוקא ולא לזולתו. ואם לחשך אדם לדחות ראיה זו באומרו דמכאן לא ילפינן אלא שאין רשות ביד כל אדם לקרב מיתתו אלא הדבר נמסר דוקא ביד ב"ד אבל אם עבר אדם והרגו מנ"ל מכאן דחשיב זה כחי ונהרג עליו צא תאמר לו דמ"מ הסברא מחייבת דהרי הוא כחי ונהרג עליו משום דיכול להציל את עצמו בתשו' כנ"ל א"כ מהיכא תיתי לומר דגב"ק הוא וז"פ ודוק:

ואנכי חז'ון הרביתי להר"ב פני מבין בשיטתו על סנהדרין בח"ב דרכ"ד ע"ד דשקו"ט ע"ד רש"י בפ' כי תצא ע"פ ומתו גם שניהם שכ' גם לרבות להבאים מאחריהם ע"כ ופי' בתוס' עהת"ו שר"ל דאם בא אחר עליה אחר שנגמ"ד דחייב מיתה דסד"א דכמתה חשיבא ולא לחייב עליה קמ"ל גם עכ"ל והרב המחבר ז"ל שקו"ט אי ת"ד ס"ל להך דרשא או לאו ופעם נטה דעתו לומר דת"ד ס"ל דהבא על אחת מהעריות אחר שנגמרה דינה למיתה דהוא פטור דכמתה חשיבא וע"ז הוק"ל מהא דאיתא בב"ר ס' נח פל"ג על דואג שהתירה למיכל לפלטי בן ליש משום דדו"ה היה מורד במלכות וחייב מיתה וע"ז אמר דוד תאבד דוברי כזב כו' לפי שהוא דין שקר כיעו"ש ומחמת כן נדחק לומר דת"ד אפ"י דחי' גם מפיק ליה לדרשא אחריתי כדאיתא בערכין ד"ז ע"א מ"מ לענין דינא ס"ל שהוא חייב מכח סברא ואייתר ליה קרא לדרשא אחריתי אלת"ד ועש"ב ותמהני על רוב בקיאותו איך נעלם ממנו בעת ההיא דהר"ם בפ"ו מהא"ב הי"ב שכ' וז"ל הבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב חי הוא אעפ"י שסופו למות מחולי זה ע"כ והוא דין מפו' בת"ד בסנהדרין דע"ח ע"א וה"ד מרן כ"ט שם וז"ל מהד"ת להוי כמאן דמשמש מת ולפטר קפ"ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה עי"ש א"כ מה לי שבא על הטריפה ומ"ל שבא על האשה אחר שנגמ"ד למיתה סו"ס חי הוא ואית ליה הנאה ופשיטא דהוא חייב. הרי מצינו מפורש דגם ה"ד ס"ל דכה"ג הוא חייב ולא זכאי ובהכי א"ש דאתי דברי ב"ר הנ"ל ומה שפי' בו היפ"ת שוים עם ת"ד והוא תימא על ה"ה שלא זכר שר מהסוג' הלזו ומד' הרמב"ם אלו:

ואחר החיפוש מצאתי להרה"ג בפתח הדביר ח"ב ד"ך ע"ג שהביא דה"ר סנ מבין הללו וקדמני בקושיא הלזו מסוג' זו כיע"ש אלא שעלה במחשבתו תחילה להליץ בעד הרב ז"ל ולו' דל"ד נדון הרב להא דאיתא בש"ס באומרו דנדון הרב שאני דביד ב"ד הוא להמיתו וכל שבידו לאו מחוסר מעשה ואמטול הכי הסברא מחייבת דגברא קטילא הוא משא"כ טריפה אין מיתתה מסורה בידי אדם ושוב דחה סברא זו ואמר אדרבא איפכא מסתברא עי"ש. אמנם לע"ד אחר המחי"ר לא ידעתי מאי קאמר מאחר דהטעם מפורש בגמ' דבהנאה תלייא מלתא א"כ מ"ל טריפה ומ"ל נגמ"ד למיתה סו"ס הרי נהנה א"כ התמיהה עדיין במקומה עומדת על הרב ז"ל איך נעלם ממנו סוג' ערוכה ודין מפורש ברמב"ם וכמדובר. ומצאתי עוד בחפיש"א להרב פני מבין בח"א על סנהדרין בד"ד מהש"ס שעלה ונסתפק היכא דהרג למי שהיה ספק חייב מיתה כגון מי שהעביר למולך את בנו סומא או ישן דהוא בעיא בפ"ד מיתות דס"ד ע"ב אי חייב סקילה ע"ז או לאו ולא אפשיטא ונשארה בתיק"ו. נמצא דאביו של זה הוא בס' אי חי"מ או לאו ובא אחר והרגו נסתפק הרב אי מחייבינן מיתה לזה משום ספק דילמא המעביר זה לא היה חייב סקילה משום דהעביר את הסומא והרי הוא כחי או"ד כיון שיש צד לו' דנקרא מעביר למולך וחי"מ א"כ גברא קטילא קטל וה"ה בקש לפשוט ספקו הלז מכמה משומות בש"ס ושוב דהאם כיעו"ש ואנא זעירא נוראות נפלאתי עליו ולא ידעתי מאי קא מספקא ליה דמאחר דחז"ל לא הכריעו בדין אם זה נקרא מעביר למולך או לאו ונשאר הבעיא בתוק"ו א"כ ב"ד פוטרין אותו ממיתה דספק נפשות להקל הוא וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' עכו"ם ה"ה כיעו"ש וכיון שב"ד פטרוהו ממיתה מכח דס'ן להקל א"כ הרי הוא כחי לכל דבריו ואיך יעלה על הדעת לו' דהוא גברא קטילה וההורגו פטור הן לו יהי שהרג אדם שעבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד ועדיין לא נגמ"ד למיתה מי איכא דלימא שיהא פטור ההורגו משום שהוא ס' חי ס' מת ודילמא יגמר דינו למיתה זה לא אמרו אדם מעולם ובכמה מקומות בתלמוד מצינו דדייקי ואמרי דאחר שנגמ"ד למיתה הרי הוא כמת משמע הא קודם גמ"ד הרי הוא כחי לכל דבריו וכמו שיראה המעיין ברמב"ם פ"א מה' ערכין הי"ג ופ"ט מה' תרומות ה"ב ובפ"ה מה' ממרים הי"ב כמו שיעו"ש. ובהדייא שנינו בפ' כל הגט היוצא לידון:

בחזקת שהוא קיים רוצה לומר כיון שלא נגמר דינו לא חיישינן דילמא יצא חייב בבית דין וקטליה ליה אלא הרי הוא כחי ומאחר שכן אם בא אחר והרגו לזה פשיטא שהוא חייב. ואם כך הוא הדין במי שהרג את היוצא לידון שלא נגמ"ד אעפ"י שהוא ס' חי ס' מת העומד להתברר אחר שיגמר דינו ודילמא יגמור דינו למיתה ונמצא למפרע גבק"ק אפי"ה אמרי' דההורגו חי"מ כ"ש וק"ו בספקו של הרב פנ"מ הנ"ל שהס' אינו עומד להתברר בשום זמן שהרי לא הכריעו חכמים ונשאר הדבר בספק ומחמת כן ב"ד פוטרין אותו ממיתה משום דס"ן להקל מי שם פה לאדם לומר דההורגו לזה יהיה פטור אלא אדרבא הר"ז כהורג אדם שלם חי ובריא דודאי חייב מיתה וזהו סקט"ו למה שהביא ה' הנז' בהשמטו' לד"ד מהש"ס משם הרה"ג מהר"ח מוצרי ז"ל בס' גרסא דינקותא דפשיט"ל שההורג את האדם שהוא ס' חי"מ שהוא פטור כיעו"ש ולפי מה שביארנו הוא כמעט טועה בדבר משנה ח"ו וכעת צ"ע. ועדיין פש גבן לבאר מה שהוכיח ה' הנ"ל דגם ההורג את הנפש שהיה ס' חי"מ פטור מהא דחולין די"א שרצו להוכיח דאזלינן בתר רובא מהורג אה"נ דרחמנא אמר קטליה ודילמא טריפה הוה אלא דאזלינן בת"ר משמע טעמא דאזלינן בת"ר הוא דקטלינן ליה הא לא"ה אעפ"י שהוא ס' טריפה ס' בריא הו"א דפטור אלמא דההורג למי שהיה ס' חי"מ פטור. אמנם אחר ההתבוננות היטב גם ראיה זו אינה ראיה לפי שכל זה היה להס"ד וכבר דחו אותה בגמ' ראיה זו באומרם ודילמא בדבדקינן ליה וכן דחו כל הראיות בגמ' כיעו"ש ומסיק רב אשי משמיה דרב כהנא דהיכא דאפשר בדקינן ליה והיכא דלא אפשר אזלינן בת"ר וכ' הרא"ש שם בפסקיו וז"ל הילכך מכל הני לא שמעינן דאזלינן בת"ר היכא דאפשר לברר הדבר אלא ודאי הלל"מ הוא דסמכינן ארובא אפילו דאפשר עכ"ל. א"כ נמצ"ל דלמסקנת הש"ס ילפינן אדרבא כל בתר איפכא שההורג אה"נ אעפ"י דמספיקנן ביה דילמא טריפה הוה כל דלא ידעינן בבירור שהוא טריפה חייב ההורגו וה"ה והוא הטעם במה שנסתפק הרב פנ"מ ז"ל דכל דלא ידעינן בבירור שהיה חי"מ לא חשיב גברא קטילא וההורגו חי"מ וז"ב.

ועפי"ה מתורץ שפיר מה שראיתי לה' מאמר מרדכי בכמהר"ם ז"ל דס"ו ע"ב שהק' משם ה' מר אביו ז"ל על הכ"מ בפ"ב מה' רוצח ה"ח שעמ"ש הרמב"ם שם שההורג את הטריפה פטור וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכ' הכ"מ ז"ל ונראה שלמד כן מדתנן ספ"ק דמכות ר"ט ורע"א אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים ים בה רג"א אף הם מרבים שופכי דמים בישראל ע"כ. והק' ה' הנז' דמה לו להכ"מ להוציא דינו של הר"מ ממשמעות והלא סוגייא ערוכה היא בפ"ק דחולין ר"כ אמר אתייא מהורג אה"נ דרחמנא אמר קטליה וליחוש דילמא טריפה הוה אלא דאזלינן בת"ר עכ"ל. אמנם לפי מאי דכתיבנא בנא מהא ליכא למשמע מינה כלום משום דהא אידחי בגמ' ודילמא דבדקינן ליה והא דקי"ל דאזלינן בת"ר לאו מהתם גמרי' לה אלא הלל"מ היא כמ"ש הרא"ש ז"ל שם א"כ הרמב"ם דכ' כאן דכל אדם בחזקת שלם וההורגו חייב נראה לו להכ"מ דהוציאו מההיא דמכות וכס' ר"ג דמסתמא מטמא דידיה הוא משום דכל אדם בחזקת שלם ולא שיילינן לעדים ראיתם אם שלם הרג דמהיכן ידעי ובודאי דעי"כ היו מרבים שו"ד בישראל וז"ב ודוק. ועיין עו' לה' הנז' בתחי"ד שנסתפק במי שהיה ודאי טריפה ואתא אנס ואמר לישראל קטול לזה או קטילנא לך אם מותר להורגו או לאו ופשיט ליה דפטור ומותר ממ"ש הרמב"ם ההורג את הטריפה פטור מדיני אדם עי"ש. ועוד עיין להרב מעשה אברהם בה' קידושין סי"ו ולהרב פתח הדביר בח"ב די"ח ע"ג עד דכ"א ע"ד דשקו"ט לענין אדם טריפה מסתעף לכמה דינים ע"ע באורך ותרוה צמאונך:

תבנא לדיננא מה שהשיג עלי מעלת כת"ר שי' באומרו דל"א גבק"ק אלא בנגמ"ד בדיני ישראל אבל לא בנגמ"ד בב"ד של אוה"ע והוכיח כן מד' הרמב"ם ומשאר פוסקי' אחרונים זכר כלם לברכה בהא ודאי מודינא ליה כעת שאין ספרי דב"ר מצויין אצלי שהדין עמו. הגם דיש מקום אתי לחלק בין זמנם לזמנינו דהן עתה אחר שנגמ"ד למיתה במושב הסנהדרין ויצא גזר דין מלפניהן כתוב וחתום בטבעת המלך הנקרה דיקריט] עליו אין להשיב ושוב ליכא למיחש לשוחדא וכיוצא כידוע לכל יודעי נמוסי המלכות בזמנים אלו דודאי גב"ק הוי וחשוב כמת לכל דבריו. ומה גם דגם להפוסקי' שפסקו כלישנא בתרא בגיטין דכ"ח דל"ש אלא בב"ד של אוה"ע וכו' מ"מ אפשר להיות דלא פליג אלישנא קמא דאמר בב"ד של אוה"ע גברא קטלא הוא די"ל דל"ב מיירי בדלא חתים פורסני שנמג ר"ל הדיין הגדול דאז איכא למיחש לשוחדא אבל כשחתם הדיין הגדול דליכא למיחש לשוחדא גם לל"ב הרי הוא כמת וכמ"ש הרא"ש כן להדייא שם בפסקיו וכן פסק רהט"ו בחא"ה ססי' קמ"א ע"ש וכ"ש בזמנינו זה שנוהגים לכתוב הגמר דין במכתב עת היוצא מבית המלכות הנקרא מוני'טור דודאי בכה"ג י"ל מלכותא לא הדרא ואיך ניתן עליו חומרי חיים לו' שאם בא אחר והרגו שהוא חייב מיתה. אמנם מה אעשה כי אין לי ספרי דב"ר מגדולי האחרונים ז"ל שמני"ר אותם זכר לראות דבריהם במקומן ולשאת ולתת בהם וכל למודי אינו אלא כמציץ מן החרכים ועל כן אומר אם לדין בדרך קבלה אקבל עפ"י מה שרמז לנו דבריהם מעכ"ת שי"א: אמנם מה שכת"ר העתיר עלי דברים מדעת עצמו לו' דאין זה גב"ק באומרו דבידו ית' לסבב כמה סבות להציל ממות נפשו ע"י שימות המלך או דילמא יעבירוהו ממלכותו כו' או שמא יבא איזה מרידה ובלבול בעיר ויברחו כל האסירים שם או כי ישוב המלך ונחם על דעתו זאת ולא ימיתוהו וכו' וכו'.

אחרי המחי"ר הראוייה אליו הם דברים של מה בכך ולא אקבל דבר זה ולטעמיה דמר שי"א קשה לל"ק התם בגיטין למה החליט ר"ט דבב"ד של אוה"ע כיון שנגמ"ד לקטלא מקטל קטלי ליה והרי הוא חשוב כמת ונפ"מ לכמה דינים ולמה לא ניחוש חששא כזו העומדת עפ"י הנס דאין מעצור לה' להושיע ושמא יבא לו הצלה ממקום אחר באחד מהדרכים שכת' פאר"מ או בפנים אחרים אשר לא יעלה על לב בני אדם כי הוא רב להושיע א"ו כי הצלה בדרך נס אינו נכנס בסוג זה כיון שהוא נדון עפ"י המשפט בדבר אשר זדה וז"פ:

ועפ"י מונח הישר הלזה אצא חפשי ממה שטען עלי מני"ר הרב המג"ן באומרו דגם בנ"ד אינו רשאי להרוג א"ע אעפ"י שהוא עומד למות עפ"י גזרת המלכות והביא לנו לראיה מ"ש רש"ל ביש"ש לקמא די"ט כי הוא אמר בפי' אם נתפס בידי גוים והוא מתירא שלא יענו אותו או שלא יכריחוהו לעע"א אפי"ה אינו רשאי להמית את עצמו ושאני שאול שחשש להצלת הרבה נפשות מישראל אגביה כיעו"ש וכן ממ"ש היפ"ת על המדר' פ' נח שכ' דאין ללמוד מכאן למסובב מאויבים ומתירא שלא יתעללו בו דאינו יכול להמית א"ע בעבור זה כו' ע"כ ולפי מה שחילקנו הא נמי לאו שמא מתיא מהטעם שאמרנו דשאני התם כי נתפס בידי נפשות אשר אורבין לדמן של ישראל בלא דינא ודיינא רק מחמת חמדת ממון וכיוצא עושים כן והם בחירים ברצון על כן י"ל אולי מן השמים ירוחמו כי יתן אנו אליהם ולא ימיתוהו ותשועת ה' כהרף עין. לכן אמרו חז"ל כי אינו רשאי לחבול בעצמו גם שהגיע לשערי מות לפי דזהו ודאי ומה שימיתוהו האנסים הוא ספק דשמא ירחמו עליו וכיוצא. אבל כשיוצא ליהרג בדינא דמלכותא עפ"י המשפט כי אחר שנו"ן בדינו יצא חייב וכתבו הפס"ד. איך שייך לו' בזה אפשר דמן השמים ירוחמו ולא יכהו נפש דכגון זה מלכותא לא הדרא: גם ראיתו מד' הגאון חיד"א ז"ל בס"ה חיים שאל ח"א סי' מ"ו דאיירי ברוצח שנתפס למשפט כו'. הא נמי יש לדחות דהתם מיירי שהניחוהו בבית אסורים עד שיגמור דינו ועדיין לא נגמ"ד למשפט ועל כן כתב דלא היה רשאי לשלוט בנפשו משום דיש לחוש שמא ינצל ע"י סיבה ולא ימיתוהו. אמנם בנ"ד שנגמ"ד למיתה עפ"י חקי המשפט לא שייך בזה לו' שמא ירחמו עליו וניחמו על רעתם דזו אינו תלוי ברצון אלא מלך במשפט יעמיד ארץ לשלם לאדם כפועל ידיו עפ"י חקי המשפט וכיון שיצא דינו למיתה שוב אינו חוזר א"כ הו"ל העני הזה חשוב כמת ועל כן אם קדם והרג א"ע כדי שלא יתחלל שם הלאום מישראל כשיוציאו אותו להרוג בפני המון רשעים רבים ושונאי הדת אז יאמרו בגוים הראיתם האיש הישראלי כו"כ עשה כו' וכך מנהגן של שלומי אמוני ישראל כדרכם וכעלילותם להפיל מום בקדשי בני ישראל ולכן כדי להרים ממנו בושה זו מעל משפחתו בפרט ומעל כל ישראל בכלל קדם והרג א"ע אומר אני דאינו בכלל מע"ל משום דבלא"ה גברא קטילא הוא א"כ מהיכא תיתי לחייב את ההורגו אטו יציבא בארעא וגיורא בש"ש וכנ"ל:

הן אמת כי מני"ר הרב המג"ן השיג עלי ע"ז מהירוש' דפ' החובל דקא' התם האומר ס"ע כו' לפי שמזיקתני חייב ע"כ אלמא דאפי' שאם היה חובל בעצמו היה פטור לפי שעשה כן להפיג צערו ממכתו האנושה. מ"מ אחרים שחבלו בו חייבים אעפ"י שעשה כן לטובתו עפ"י צוויו וה"ה והוא הטעם לנ"ד והוא הטעם נמי לחייב את גר העמלקי שהרג את שאול עפ"י צוויו משום שאינו רשאי דדה"ר ודה"ת דמ"ש אלתד"ק. אמנם גם לזאת כבר פקחתי את עיני אחת למעלה ואמרתי דזו אינה משלנו ואין לו ערך ואין לו דמיון עם נדון דידן משום דהתם שאני דחסרון אברים לא מעלה ארוכה ולהכי אמרינן דכאבא אנסיה להרשות כן לחבירו ואיוב לא בדעת ידבר משא"כ היכא דכאיב ליה כאבא בעלמא דניתן להמחל וכדפי' הגאון מהרד"ף ז"ל בפי' על התוס'. ברם הכא שם מיתה חד הוא מ"ל הכא מ"ל התם. ואם נניח במונח התם דהוא בר קטלא והיה מותר לקדם ולשלוט בנפשו לרעה מפני איזה סבה וירא כי לא יכול לפגוע בעצמו וצוה לאחר לפגוע בנפשו מהיכא תיתי לחייב לאחרים עדין התמיהה במקומה עומדת אטו יציבא בארעא כו' וזהו מאי דק"ל על רלב"ג ז"ל שנ"ט לחייב את איש גר העמלקי שהרג א"ש אעפ"י שהיה עפ"י צוויו משו' דדה"ר ודה"ת דמ"ש שאם לפי האמת רז"ל פטרוהו לשאול משום מע"ל יהיה מאיזה טעם שיהיה באיזה פנים נחייבהו לשלוחו מאחר כי לא במרד ולא במעל עשה השליח שליחותו רק לבקשת שאול כי ידע שלא יחייה אחרי נפלו וזה אין הדעת סובלתו ודוק:

עוד ראיתי לרא"ג מג"ן הוא חיים מדבר עמ"ש דכל דליכא אחר זולת בנו ומצוהו שימית אותו בכל דבר הממית טרם שיוציאוהו ליהרג מצד המלכות ולא יגיע לו אותה בושה וכלימה דמותר הואיל דגם זה לטובתו ועושה רצון אביו. והבאתי ראיה לזה מהא דקי"ל דהעושה חבורה לאביו חי"ע ועם כ"ז אם הוא מכוין לתועלתו כגון להוציא קוץ ממנו או להקיזו דם לרפואתו מותר כיון שעושה להקל ממנו צערו וע"ז מני"ר חלק עלי בדברים בעלמא בלי שום ראיה הכי אמר מר שי' ראיתו איני מכיר דהתם דוקא לרפואה הוא דמותר כדי שלא יסתכן וימות. אבל להמיתו בידים מי שם פה לאדם להתיר לבנו שימיתהו דאם כדי לעשות נח"ר לאביו יותר טוב לפייסו בדברים היוצאים מן הלב וכו' וכו' ולא להמיתו בידים דזהו נטילת רוח ולא נח"ר לאביו אלת"ד:

ונוראות נפלאתי על עומק עיונו וזכות שכלו איך דחאני בקנה רצוץ בלתי שום סעד לדבריו המעיין ישפוט בצדק דהדמי"ן יתעב'ד עד"ז דמאחר שעל עיקר המיתה אין אנו דנין עליה מעתה לפי שאף אם לא ימיתהו בנו ימיתוהו עכ"פ מצד המלכות וגברא קטילא הוא כנ"ל ועתה אין אנו מטפלין אלא מטעם שעושה חבורה באביו הן בעודנו חי דמשו"ה חייב ע"ז הוא שהבאתי סמוכות דמשמע מכאן דכל שאין כונתו להזיק אלא אדרבא כונתו לעשות נח"ר לאביו ולהקל מצערו מותר. אף כאן בנ"ד שמיתתו ע"י בנו זהו רצונו והחבורה שעושה באביו הן בעודנו חי בזה עושה רצון אביו ונ"ר הוא לו שמצילו מאותו צער שיגיעהו כשימיתוהו בהמון רשעים רבים על כן שפיר התרתי לו משום ס"ס כמבואר בקונטריסי הא' כיעו"ש. ומה גם עפ"י חילוק השני שאמרתי דגם לס' הרי"ף ודעימיה שאוסרים בכה"ג אינו אלא שחוששים שמא יעשה חבלה באביו יותר מכדי הצורך אבל על החבורה עצמה שעושה לצורך אביו להקל מצערו לא חלק אדם מעולם שיהא אסור דפשיטא דהוא פטור ומותר והכא בנ"ד דאינו שייך חששא זו כמובן פשיטא נמי דמותר כיון דבזה מיקל צער בושתו. אבל מיתה כמיתה וק"ל. ועל מה שהוספתי לחלק עו' ולו' דגם לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דאסרו שלא לעשות חבורה לאביו ואפי' במקום רפואה ואף דליכא אחר לא מיירי אלא כשאינו מצוהו אביו ומפצירו על זה אלא שמרשהו להקיזו דם וכיוצא ובא לשאול את פי בדה"ץ בכה"ג הוא דסברי מרנן דאסור מחשש דאיידי דטריד חביל יותר והרי הוא בשגגת חנק. אבל כגון ל"ד שאביו מפציר בו ומצוהו כמצות האב על הבן שיעשה בו חבורה שהיא לטובתו ובחבורתו ירפא לו מצערו בהא גם המה יודו דמותר לבן לשמוע אל מצות אביו מטעם דאתי עשה דכאו"א ודחי ל"ת דפן יוסיף כו' וכמו שהארכתי שם:

אמנם ע"ז פקח עינו עין הבדולח והגיע לפרק השג יד באומרו ועהס"ר לא דק דאם אפילו בחבורה בעלמא שעושה בגופו לצורך רפואה דרך גב"ר בעל'מא שהם מצטערים הרבה ולפעמים ה"ן מסרבין בזה והי"ט דהאוסרין כ"ש כשבא עד קצו ושם קץ לחייו ע"י דקירת חרב או כיוצא בזה דאעפ"י שאביו נותן תפקידו עליו להמיתו מ"מ אנ"ס דלבו דופק בקרבו ומצטער והולך בצ'ער הגב'וה כנו"ז חלילה לומר שיש בזה רצון שמים זהו הד"ק אעפ"י שאין זה לשונו ואחרי המחי"ר הראויה לו. אנכי לא ידעתי מה טעם קאמר לפי שהוא מצטער אטו איסור המכה את אביו בצערא תלייא מלתא אלא מעתה אם הכהו כשהוא ישן יאמר נא ישראל שהוא פטור לפי שלא הרגיש בצערו הא ודאי לא שהרי המכה את אביו לאחר מיתה תנן שהוא פטור משום דאין חבורה לאח"מ אבל כשהוא ישן דעושה חבורה פש פשיטא דחייב וכ"כ להדייא רש"י בסנהדרין דפ"ה ע"ב בד"ה מידי דהוה כו' דטעמא דהמכה לאח"מ פטור משו' דבעינן חבורה ולאח"מ ליכא חבורה ע"כ. ומינה נשמע דכל שהוא חי אעפ"י שהוא ישן איכא חבורה וחייב אע"ג שלא הרגיש בצערו א"כ איפוא מה לי לצערו של אבא עתה כל עוד דסוף סוף לצע"ר מות יגיע אלא דמדאגה מדבר פן ימיתוהו בצ'ער הגבוה כשיוציאוהו להרוג בפני רבים הוא צוה שימיתהו בנו ביחיד דכל למעוטי בצערא שפיר דמי א"כ למה לא ישמע לאביו כאשר יאמר הכני בדבר ה' וכמו שהארכתי בקונטריסי הא'. סוף דבר אני במקומי עומד ואמינא ולא מסתפינא ומחוינא ומחוינא דמותר עכ"פ להושיט לו סה"מ וליכא בזה משום איסור ל"ע לח"מ מהטעמים הנאותים הנתנים למעלה מאחר שאינו עושה שום מעשה בידים להמיתו וכמו שנתבאר למעלה לפי קוצר השגת דעתי אין בהם נפתל ועקש. ברם לענין הס' השני שנסתפקתי אם מותר עכ"פ להמיתו בידים דהיינו ע"י דקירה חרב בבטנו או ביריית קנה שריפה עליו וכיוצא עפ"י צוויו או לאו. הגם שהראתי פנים בהלכה להתיר גם בזה מ"מ לא מלאני לבי לומר בזה קבלו דעתי מאחר שיצאו עליו עוררין לו' דבב"ד של אוה"ע אעפ"י שנגמ"ד לאו בודאי קטלי ליה וא"כ לא חשיב גב"ק. והגם דגם לזה כבר עשינו סניגרון לעיל בקונטריסי הא' כיד ה' הטובה עלינו. מ"מ לא ארהיב עז בנפשי להקל בזה כיון שאין לי ספרי דבי רב המדברים בזה לשאת ולתת בהם ולהתלמד מדבריהם והמעיין בספריהם ובדברי יבחר וישפוט בצדק כיד ה' הטובה עליו: כל זה ראיתי ונתון אל לבי למען שתי שומי אותותי אלה להשיב מפני הכבוד ולהציל את עצמי מתלונות האי גי"סא דנ"הר דע"ה ופו"ם בדת"א חיים לראש רב ט"ב יו'מי כי שיח וכי שיג לו על כל דברי וישלך אמת ארצה כל הנקרא בשמי על כן אמרתי הגם כי לא בינת אדם לי מכיר אני את מקומי. ובפרט בארץ הנגב מכון שבתי בלא ספרי דב"ר מה טוב ומה נעים הזאת נעמי בכל זאת חלקי אמרה נפשי מה תשתוחחי ומה תהמי מצוה עליך לאהדורי סברא זכה וברה והאמת יורה דרכו ואני בתומי ומני"ר רחמים לחיים הי"ו השב ישיב לי לאסור או להתיר ואל יתן לו דמי. יאודה יעלה תורתו דיליה רב גובריה ורב חיליה משכבי עד קומי וזאת התעודה בישראל כי לא לפניו חנף יבא והאמת אהובה אצלו והחיים והש' באהל משכן של"ו לשלמנא נקיטנא גם איש שלומי הכו"ח פה מתא בוקרישט בשנת ארית"י מר"י ע"ם בש"מי [תרנ"ב לפ"ק] בשלהי כסליו זה זכרי וזה שמי ירושלמי ולא קרתני הקורא בין עומד בין יושב מצפה רחמי קוני. הצעיר מתתיה אברהם צורמאני ס"ט

תוכן העניינים

שות בן ימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה