אור ברסלב
שות בן ימין סימן לא

שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל

סימן לא

סימן ל

וזאת תשובתי אליו

הן היום האירו אל עבר פני אמרות טהורות מעשה ידי אמן נהירו דעיינין מע' ה' המובהק רכו דבריו משמן תורק מג"ן אברהם אהובי נר"ו. על שאלה כי באה במ"ע המרוץ על איש אחד ישראלי שנתחייב מיתה למלכות ונגמר דינו להמיתו ליום נועד רח"ל ומאי דביצ' ביצי שמו אותו במשמר כנודע והאיש ההוא בחושבו את יום מר אשר תהיה לו באחרונה יום אשר יוציאוהו ליהרג בהמון רש"ר ויהיה ח"ה בדבר וגם בזיון לכל ישראל בכלל ולכל משפחתו בפרט צוה לבנו שיביא לו סה"מ לאכול וימות מיתת עצמו ולא ישיגהו אותה כלימה ביום ההוא ושאל השואל אם מותר לבן לשמוע אל אביו ולגרום לו מיתה ע"י או לא ע"כ ומע' ידי"ן רב אח'אי נר"ו מצ"א את המציאה ונפל עליה ופתח לה פיתחא בתשו' ראה וית"ר מלתא בטעמא מפי סופרים ומ"ס והאריך הרחיב כחכמתו הרמה אשר חננו ה' מתת"יה ורצה לעמוד על דעתי הקלוש וכשאני לעצמי תמה אני למה זה תשאל לשמי ומה זו סמיכתי כי מכיר אני את מקומי שאיני כדאי לכוין אימ"רא אליבא דהלכתא ונוסף עוד כי זקנתי ושבתי ויסר יסרני יה בחולי החזה חז'ות קשה ואין בי כח לצאת ולבא בד"ת. אך משום עשה דכבוד תורה אמרתי אשנה פרק זה ואתנהלה לאטי מאין אונים ודין גרמא כי אחרתי עד עתה להשיב כהלכה וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

הנה בראשית אמריו לצדדין קתני מי אמרינן כיון דבלא"ה יוצא ליהרג בדת המלכות א"כ גברא קטילא הוא ומה"מ הוא מ"ל הכא מ"ל התם יכול הבן להושיט לו סה"מ וימות בכבוד ולא בביזוי או"ד כיון שעכ"פ הוא מקרב מיתתו והוא בריא היזקא אין הבן רשאי לגרום מיתה לאביו או"ד אדרבא כיון שהוא בנו וחייב בכבודו והוא צוה לו הכי א"כ זהו כבודו ואדרבא חייוב ומצוה איכא לעשות כדבר אביו והשיב וז"ל:

תשובה טרם כל נובין ונדון אם צוה כן לא לאיניש דעלמא מה דינו דאע"ג דקי"ל דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דשולחיו פטור מד"א משום דדה"ר ודה"ת דב"מ שומעין מיהו חייב בד"ש כמבואר בקידושין דמ"ג וכ"פ הרמז"ל ע"כ לא אמרו התם דחייב בד"ש אלא משום דהשליח הלך והרגו בשליחותו והויא בריא היזקא משא"כ הכא דליכא אלא גרמא בעלמא שהושיט לו סה"מ ותו לא ואלו לא היה רוצה לא היה אוכלו ונמצא דבשעה שאכלו כבר פסקו גירי דיליה ואיהו דאפסיד אנפשיה וגרמא בנזקין לחייבו ממון מצינו אך לא לחייבו מיתה או עונש בד"ש ע"כ. ועמו הס"ר תקפה עלי משנ'תו ושיחתו איני מכיר דפתח בכד וסיים בחבית דמעיקרא לא בא אלא לדון על שלוחו אם מותר לעשותו או לא ואח"כ יצא בפיטור המשלח שאינו חייב אף בד"ש וחזר וסיים על השליח דאינו אלא גרמא בעלמא ואינו חייב בד"ש גם מה שסיים וכ' עוד וז"ל ועוד דהתם הרגו שלוחו שלא מדעתו של נהרג אבל הכא הוא צוה לו להביא סה"מ ומדעתו ורצונו עשה כן א"כ פשי' דהוא פטור ומותר ואי"ח בד"ש לא בד"ר ולא בד"ז ע"כ אחר המח' נעלם ממנו משנה ערוכה בפ' החובל האומר לחבירו סמא את עיצי קטע א"י שבר א"ר חייב אף שאמ"ל ע"מ לפטור וה' החבי"פ ז"ל בס' חקות החיים בסי' פ"ג כ' וז"ל. יעצוני כליותי למען דעת בראובן שהיו מבקשים אותו מצד המלכות לתופסו ולהורגו. ונמצא בשום אחד מערי המלכות וכשנתוודע לו זה קרא לשמעון וא"ל לך למלך ואמור לו כי אני בכאן אם מותר לו למסור אותו למלכות כיון דניחא ליה לנמסר בהכי או"ד כיון שהוא סכנה אין היתר למסור אפי' אי ניח"ל אם מותר או אסור ואען ואומר דנראה ודאי דאסור דהו"ל כאומר אדם לחבירו סמא א"ע קטע א"י כו' כדתנן בב"ק דצ"ב ע"א ועי"ש בגמ' דצ"ג ומ"ש התוס' שם ד"ה ור"י עכ"ל. הרי להדייא דאף אם הוא מדעתו של נהרג חייב ואיך פשיט ליה דפטור ומותר:

ועוד דאעיק' נ"ד אינו בסוג דין שליחות דדין שליחות לא שייך אלא באומר לחבירו שיחלל שבת או שיהרוג את הנפש וכיוצא דהשליח ח עושה עבירה בשליחותו אבל נ"ד לא דמי אלא לנזיר האומר לחבירו שיביא לו כוס יין שאסור לו להביאו משום ול"ע לח"מ וכיוצא באיסורים אחרים וכמ"ש ידי"ן הרב הפוסק נר"ו. אלא דהרב הפוסק נר"ו לחלק יצא דגם איסו' דל"ע ליתיה בנ"ד משום דאם היה אוכל הסה"מ הוא מעצמו לא היה בסוג מע"ל דהרי נגמר דינו למיתה מצד המלכות והוא אנוס לעשות כן כדי שלא יתעללו בו ביום המועד להריגה בפני המון רב וכמ"ש בש"ע יו"ד סי' שמ"ה ס"ג וכן גדול המע"ל והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר והדברים ק"ו בנ"ד ומה התם שלא נגמ"ד למיתה מד מדינא דמלכותא אלא שהיה נרדף מפלישתים כו' הגם דאיכא ספקא דילמא אם יכנע לפניהם לא יהרגוהו כו' ועכ"ז לא הי"ל דין מע"ל כו' כ"ש כשהוא בר קטלא מדינא דמלכותא ומסתמא מלכותא לא הדרא דפשי' ד דיכול לקדם מ מיתתו ע"י עצמו בעבור איזה סיבה ולא יחשב ה' לו עון דגב"ק הוא ואם הוא עצמו היה מותר להרוג א"ע מהיכא תיתי לחייבו את חבירו בשביל שסייעו פשי' דלא עון איכא ולא מכשול איכא וז"ב א"ד נר"ו:

ואנא דאמרי מה שנראה לידי"ן הרב הפו' נר"ו פשוט וברור לי ההדייוט צריכא רבה דהיסוד שעליו בנה בנינו לקרוא לאיש הזה העתיד ליהרג גברא קטילא ושהותר לו לקדם מיתתו יסוד הנופל הוא דידוע מאמר רז"ל אפי' חרב חדה מונחת ע"ץ של אדם אל יתיאש מן הרחמים שבידו ית' ויתעלה לסבב סבות מה שלא יעלה על לב אדם כדי להציל נפשו ממות דאפשר שימות המלך ההוא או יעבירוהו ממלכותו ויקום מלך חדש ויבטל גזרות הישן או אפשר יצא איזה מחלוקת ובלבול מרידה בעיר ואדהכי והכי יברחו כל האסורים בבית הסהר וימצאו מפלט למו כמו שיסופר שאירע כן בדמשק זה שנים רבות ועוד במקומות אחרים או אפשר ישוב ונחם המלך על גזרתו זאת ולא ימיתהו כי לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו וכהנה סבות מסבות שונות אשר לא תקצר יד ה' מעשותן וינצל ממות או זיל לאידך גיסא דאפשר מרוב אנחתו וצערו ימות שם מיתת עצמו דאנחה שוברת גופו ש"א רח"ל ולא ימסר בידי המלכות וממילא יעשה רצונו בלי פגיעתו רעה בו בעצמו. ואם יאמר האומר שכל הדברים הללו אולם אלא חששות רחוקות ואין בהם כדי שביעה לסמוך עליהן לענין דינא. ומה גם כי לא פורש בשאלה אם הימים שבנתים לא היו מועטים אף אתה אמור לו דאעיקרא אינו נקרא גברא קטילא אלא מי שנגמר דינו למיתה ע"פ סנהדרין דוקא שכך שנינו בערכין פ"א הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ופי' הרע"ם ז"ל שננמ"ד בב"ד של ישראל אבל יוצא ליהרג עפ"י המלכות ל"ש מלכי ישר' ול"ש מלכות של נכרים ד"ה מעריך ונערך וכ' התיו"ט ט ז"ל משם הרמז"ל דהיוצא ליהרג עפ"י ב"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו אלא התורה ממיתה אותו אבל היוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד"ה שלפעמים חוזר המלך מדיבורו והרב כמוהרד"ף ז"ל בשושנים לדוד נרגש עמ"ש בש"ס שאני מלכותא דלא הדרא ביה ותירץ דהיינו בשאר דברים דזכות וכדומה. אבל להרע ולהשחית חוזר דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וקרא כתי' חמת מלך מ"מ ואיש חכם יכפרנה ונר' שזו כונת רש"י ז"ל שפי' בההיא דלעיל דלא הדרא ביה הואיל ותחילתו לטובה נתכוון שוב אינו חוזר עכ"ל והרב הנז' בחסדי דוד על דברי התוספתא דקמא פ"ט הובאה בש"ס ערכין ד"ו היוצא ליהרג וכו' אחרים ם שחבלו בו פטורין כ' וז"ל ודע דרש"י ז"ל פ' שם [בערכין] דכל הנך יוצא ליהרג בדיני ישראל קאמר ונראה טעמו משום דבפ' כל הגט דכ"ח איכא תרי לישני לפ' היוצא ליהרג דתנן התם דנותנין עליו חומרי חיים וח"מ לישנא קמא מפרש כו' וללישנא בתרא איפכא הוא דמתני' בשל אוה"ע דמקבלי שוחדא אפי' בתר דחתים אבל כי נגמ"ד בדיני ישראל תו אין נותנין עליו חומרי חיים כו' ונקט רש"י כלישנא בתרא דהיינו מסקנא דתלמודא ולמדנו מזה דהחובל ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל דוקא הוא דפטור אבל הנגע"ד בב"ד של אוה"ע אפי' חתים פורסי שפיר יש לו דמים דשכיח דהדרי בהו ע"י שוחדא כו' ואע"ג דהרמז"ל לא ביאר דין זה בה' חובל י"ל דסמך עמ"ש בה' ערכין פ"ק הי"ג כו' ומרן בכ"מ כ' שם ודייק רבי' לכתוב שנגמ"ד בב"ד של ישראל דאלו בב"ד ש"ג אפי' נגמ"ד לא חשיב מת כדאמרי' בפ' כ"ה ודבריו חיים וקיימים ם שכן נר' מפירש"י וכדאמרן והיינו נמי דבפ"ד מה"ג לא כתב הר"מ שנותנים עליו חומרי חיים ם אלא ביוצ"ל בב"ד ש"ג וכן בפ"ט מה"ת מבואר כן עי"ש עכ"ל הרי מבואר דדוקא מי שנגמ"ד בב"ד ש"י נשים לו ש"ם גברא קטילא:

ובתשובת הרק שבות יעקב ז"ל בח"ב סי' פ"ב הביאה הבאה"ט ד' אמשטרדם ביו"ד סי' רס"ו ס"ק ה' מצאתי דגם מי שנגמ"ד בב"ד ש"י הרי הוא כחי לכל דבריו חוץ מלענין ערכין וז"ל. שאלה אשה אחת ילדה ן' זכר שהעידו עליה בערכאות שזינתה ותצא דינ"ה שישרפו אותה ואת ולדה אחר ימי לדתה. אם יש למול הבן כמצותו ביום השבת או לא חשי' הנה סתמה שאלתך וכו' ואולי שאלתך כיון שהוא עומד לשרוף כשרוף ואיך יחללו עליו את השבת לענין מילה וגם מצינו לענין ערכין בסתם מתני' היוצא ליהרג ל"ן ול"ן וכ"פ הר"מ פ"א מה' ערכין אי משום הא לא תברא חדא דכ"ז נאמר ביו"ל בדיני ישר' דוקא וכו' אבל יו"ל בדיניהם הוא בחזקת חי וכדאיתא בגיטין כו' ותו אפי' בדיני ישר' הוא בחז"ח והא דאינו נידר ונערך היינו משום דגזרת הכ' כל חרם כו' אבל לענין שאר דברים הוא כחי וכ"פ מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל' לענין פדיון הבן דחייבין לפדותו וכה"ג איתא שם בערכין ד"ז ע"א היו"ל מזין עליו כו' ופירש"י כו' כלל הדבר כל זמן שהוא חי חייב בכל המצות האמו' בתורה וחביבה מצוה בשעתה ואולי עי"ז שיקיים מצות בוראו בזמנה ואולי זכות המילה יעמוד לו שיהא ניצול והרבה ריוח והצלה לפניו כו' וגדולה מזו מצינו ברע"ק אף כשהוציאוהו להריגה קבל עליו עמ"ש כו' עכ"ל: ובכן בנ"ד אינו יכול לקדם מיתתו ע"י עצמו מדין גברא קטילא דכחי חשיב והמביא לו סה"מ עובר על לאו דל"ע לת"מ. גם מ"ש ידי"ן ה"ה נר"ו דנ"ד הוא ק"ו מההיא דשאול כנז"ל עהס"ר ק"ו דאית ליה פירכא הוא דאדרבא בשאול היה ודאי שימיתוהו וכמו שיבא קמן ועו' דאעיק' אנכי לא ידעתי מה חילול ה' ובזיון לכל ישראל איכא בנ"ד כדי שנתיר לו לאע"ל אם האיש הזה הרשיע לעשות איזה עון גדול ולכן דנוהו למיתה הוא רשע בעונו ימות וכבוד ה' ואומתו במקומו מונח. שהרי גם החוטאים אשר לא מבנ"י המה נענשים כמוהו כי תורה אחת ומשפט אחד לכולם שאלמלא מוראה כו' וכיצד תתבייש עדת ישראל בעבורו האיש אחד יחטא וע"כ העדה תכס'וף. ואם האיש הזה נקי הוא מעון ובעלילה באו עליו כ"ש שאין בזה לא בזיון לישראל ולא חי"ה. גם מ"ש דאנוס לאבד ע"ל כדי שלא יתעללו בו ביום המועד להריגה בפני המון רב אם כונתו הוא שיהתלו בו ויצחקו עליו או שיענו אותו ביסורין ואכזרייות בשעה שיהרגוהו מלבד שלא שמענו ולא ראינו שעושים כן בזה"ז לחייבי מיתות כ"א אחת דתו להמית לבד אף אם נאמר שיעשו לו כן אפי"ה לאו כל כמיניה להרוג עצמו בעבור זה שהרי כ' רש"ל בס' ים ש"ש לקמא סי' נ"ט וז"ל לענייננו וכן האי קרא דרשינן בגי' בהאי סוגייא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש א"ר אלעזר מיד נפשותיכם אדרוש היינו נמי שאסור להרוג א"ע בשביל שום דבר שירא וכ"פ ר"י להדייא ונראה אפי' אם נתפס בידי גויים ומתיירא שלא יענו אותו עד ש שיעבוד ע"ז מ"מ לא ימית א"ע ויסבול כל העינויים כפי כחו והבא לטהר מסייעין לו ואולי יכול לקבל העינוים וכו' וכו' ומ"מ אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר שמענין יהודי אחד על הכלל ואחד יאבד הרבה בעו"ה מותר להרוג בעצמו ואולי שאול ע"ה כיוין ע"ז שנפל על חרבו שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו ויענו אותו ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו ויפלו כמה רבבות מישראל והוא כבר ידע שנגזרה שלא ימלט מהם כו' ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח שאין ראוי שימות בידי הערלים ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון והוא חילול ה' בדת אמונתו כו' עכ"ל. גם מוהר"ש יפה ז"ל עמ"ש במדר' ס' נח ע"פ ואך את דמכם כו' יכול כשאול ת"ל אך כ' וז"ל שנפל הוא עצמו על חרבו ומת פן יבאו הערלים ודקרוהו והתעללו בו ומ"מ אין ללמוד מכאן לכל מסובב מאוייבים וירא פן יתעללו בו שימית את עצמו דדילמא שאני שאול דקים ליה שימות שכבר נאמר לו מחר אתה ובניך עמי (עיין תוס' מועד קטן דכ"א ע"א ד"ה דאלת"ה] אבל אחרים לא דאפשר יחיוהו ואפי' ח"ח מונחת עצש"א לא ימנע עצמו מן הרחמים כדאי' בפ"ק דברכות ועו' דשאני שאול שהיה מלך דמסתמא יתעללו בו לבזותו אבל סתם אדם עכ"ל שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעללות ע"כ. והרב יקרא דשכבי ז"ל בדכ"ז כ' וזה תו"ד כללו של דבר כי אין האדם יכול להמית עצמו אעפ"י שיודע שעתידים אויבים להרוג אותו מטעם דמוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול בעצמו וכו' וכל הורג עצמו מחמת יראה של איזה דבר בין שהוא מחמת שירא שיהרגוהו אויבים בין מחמת שירא שיעבירוהו על המצוה מאותן המצות שאינו חייב למסור עצמו הר"ז מתחייב בנפשו ולזה אמר יכול כשאול כו' ובזה זכינו ללמוד סניגורייא על שאול שחבל בעצמו והוא מ"ש למעלה בשם מוהר"ש יפה ז"ל אלא שה' הנז' עשה ב' טעמים מחולקים כו' אבל אין גם אחד מספיק כו' כי ודאי שאול המלך אע"ג דהוה קים ליה שיהרגוהו לא היה חובל בעצמו אך כיון שהיה שם חששא דג"ע שיתעללו בו הותר לו לחבול בעצמו כו' שהרי עי"ז ינצל מהאיסור כו' עכ"ל:

גם הרב חיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"א סי' מ"ו עמד בנדון קרוב לנ"ד ברוצח שנתפס למשפט ויתנוהו במשמר ואחר ימים אמרו שומרי בית הסהר דמצאוהו חנוק אם יש בו דין מע"ל והביא מ"ש ה' המאסף ז"ל ביו"ד סי' זק"ן וז"ל ולכן נראה דמשאול ליכא ראיה שכבר היה יודע שלא יחיה עוד שאמ"ל שמואל מחר אתה ובניך עמי ומוטב שיהרג עצמו ולא יתעללו בו פלישתים אבל מי שהוא ספק שאם לא יהרוג את עצמו אולי ינצל אין לפגוע בעצמו ע"כ ואח"כ הביא ד"ה מהרש"י ז"ל הנ"ל הא למגמר לנדונו דאין לו דין מע"ל ושו"כ שראה להריטב"א ז"ל משם ר"ת דהיכא שמתיירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו ופי' בכונת המדר' יכול אפי' כשאול שחבל בעצמו משום שהיה מתיירא שמא יעבירוהו ע"ד ובסו"ד כ' דלפי הריטב"א ודעימיה לא הוה שרי בנ"ד להרוג א"ע אם לא במקום שיש ליתא שמא יעבירוהו ע"ד מ"מ בכה"ג שכבר הורגים אותו ודאי וירא שיתעללו בו וכבר הרג עצמו אין זה מע"ל דהוא סבר דבכה"ג מותר גמור אף שאסור לעשות כן את"ד ז"ל. גם הרב צפיחית בדבש ז"ל בסי' ס"ט דקע"ה ע"ג חזות קשה הוגד לו על תשו' הרא"ש אשר בס' בשמים ראש סי' שמ"ה וכ' וז"ל ולא אשכחן שהותר לאבד ע"ל אלא כשהוא חושש שיכרחוהו לעבור ע"ד כמ"ש הרה"ג חיד"א בס' חיים שאל ח"א סי' מ"ו שזה הוא כנגד הכלל כולו וכופר בכל התורה כולה. אבל כשירא שמא יעבור על עון פרטי או אפי' עוכנת רבים ואינו ממיר דתו לא הותר ומה גם כשאין מי שיכריחוהו לשום איסור כו' שהרי אפי' אם ממית עצמו שירא מיסורין כו' אפי"ה הוכיח הרה"ג חיד"א בסו' התשו' כו' דלא הוה שרי כו' הרי דאפי' הדרגה זו דעדיפא מנדון תשו' בשמים ראש אפי"ה דינא יתיב דאסור לעשות כן אלא שאם עשאו בדיעבד אין לו דין מע"ל כו' ואיך פסיק ותני שאין בזה שום איסור. סו"ד לע"ד כל דברי תשו' זו נפלאו ושגבו ממני עכ"ל ולהיות ידי"ן הרב הפו' נר"ו מחוסר ספרי הוצרכתי להעתיק תו"ד הרבנים הנ"ל עכ"פ תורה יוצאה מדבריהם לנ"ד דלא כמ"ש הוא נר"ו דהותר לו לקדם מיתתו ונהפוך הוא וכמו שביארנו:

תו חזיתיה לידידי הרב המג"ן בתו'מהו הולך ע"ד רלב"ג שכ' דמה שהרג דוד את ן' איש גר כדין היה לפי שלא הי"ל לשמוע אל שאול דדה"ר ודה"ת כו' וז"ל והוא תימה רבתי שדבריו הם הפך דרז"ל שא' דשאול היה אנוס כו' ולא נכנס בכלל מע"ל כו' אלמא דס"ל שהתירו לו את דמו מה שהרג א"ע ע"י אחר מחמת אונס א"כ איך אפשר שיחיבוהו לההורג אותו יציבא בארעא וגיורא בש"ש את"ד נר"ו. ולדידי לק"מ ודברי רלב"ג נאמנו מאד שכן איתא בירושלמי ס"פ החובל האומר סמא את עיני שמזיקתני קטע ידי שמזיקתני חייב וכ' ה' פני משה ז"ל וז"ל הכי הני לה בתוס' פ"ט וזהו כמו דמפ' המתני' וכי מה עלתה על דעתו לו' כן אלא מפני שיש לו יסורין וכואב לו הרבה והוא אומר לו סמא כו' או קטע ידי שמזיקתני ועושה לו רע אפי"ה חייב ע"כ. גם ה' חסדי דוד כ' וז"ל. ושוב ראיתי בירוש' דגרסי' איפכא האו' סמא כו' שמזיקתני חייב ואם נסחא דווקנית היא י"ל דה"ט דהואיל דמחמת הכאב הוא דקאמר אין לו להשגיח על דבריו דהו"ל איוב לא בדעת ידבר דהכאב אפשר שיהא מעלה ארוכה אבל העין או היד אינה חוזרת ואנן סהדי דלא מלבו הוא דקאמ"ל אלא דאניסיה כאיבא עכ"ל והשתא אף למ"ד אין אדם רשאי לחבול בעצמו ל"א אלא כההיא דנזיר שציער עצמו מן היין וכיוצא שהוא בשאט בנפש מבלי שום אונס וצער כלל. אבל בכה"ג דהולך וצו'ער מאד מעינו רעה או ידו ואינו יכול לסבול עד שהוא בעצמו רוצה לסמות עינו או לקטוע ידו להנצל מכאבו האנושה בודאי דמותר ורשאי לעשותו ועכ"ז אמרו אחרים שחבלו בו ברצונו וצוויו חייבים והיא גופא היא ההיא דשאול במכ"ש דאע"ג שהוא בעצמו היה אנוס ורשאי להמית א"ע מהטעמים האמורים הבן איש גר לא הי"ל לשמוע אל דבריו דדה"ר ודה"ת כו' ושפיר קאמר רלב"ג ז"ל דמה שהרגו דוד כדין היה:

עוד חזה הוית בדברי ידי"ן הרב הפו' נר"ו דפשיט ותני מכח ס"ס דאם לא ימצא בנו אופן להושיט לו סה"מ דמותר לו לדוקרו בחרב או לחונקו דהר"ז דומה לדין הקזת דם והוצאת קוץ וכיוצא דמשום רפואה מותר לבן לעשות לאביו בליכא אחר דלרפואה ל"ד אלא לאפוקי שלא יכהו בשאט בנפש מלא דבר העושה נח"ר לאביו אבל כשהוא מכוין להקל צערו בכל אופן שיהיה מותר ע"כ ואף דלפי כל האמור ומדובר זו אינה משלנו דהרי אפי' להביא לו סה"מ אסור. אף למטוניה דחשיב ליה גברא קטילא עמו הס"ר ראייתו איני מכיר דאדרבא משם ראיה להפך דדוקא לרפואה ולהקל מצערו הוא דמותר משום דחיישינן שמא יכביד החולי או המכה ויסתכן ונמצא עביד תרתי לטיבותא דמרפא לאביו. וגם עושה לו נח"ר שמיקל צערו ומכאובי גופו ואז הוא שוכח הצער שהיה לו בעת מעשה הרפואה ומרגיש בעצמו קורת רוח מתוק ונעים אך להמיתו בידים מי שם פה לאדם לומר לבנו שמותר ומצוה לעשותו דאי משום לעשות נח"ר לאביו מהצער שהוא מצטער על העתיד יותר טוב ונכון לפייסו בדברים היוצאים מן הלב ומרפא לשון באומרו לו לא כן אבי אל תתיאש מן הרחמים כאומרם אפי' חרב חדה כו' ועת ועת ישועת ה' כי גדול הוא ורב להושיע כאשר שמענו כן ראינו מאורעות דומות לאלו שבעת דכדוכה של מות הושיעם ה' ואם ח"ו לא תנצל וסופך לימסר בידי המלכות קבל עליך דין שמים והתודה על עוניך ותפטר בתשו' מהעוה"ז ומיתתך תהיה כפרתך ומה בצע כי תפגע בנפשך שלא ברצון ה' ותורתו שאם הוא היה רוצה היה ממיתך עתה כמות כל האדם ולא היית נמסר בידי אחרים אל"ו שכך גזרה חכמתו ית' וכיוצא דברים כאלו אשר כח בהם לישב דעתו ולהקל צערו ולקבל עליו גזרתו בספ"י דאז עושה בודאי נח"ר אמתי לאביו ולא להמיתו בידים ח"ו ולצערו בצער המיתה הקשה מכל דזה אינו אלא נטילת רוח ולא קורת רוח:

גם מ"ש עוד ועו' יש מקום להתיר בשופי בנ"ד אליבא דכ"ע כשלא יש אחר רק בנו והוא דאפי' לסברת הרי"ף ודעימיה כו' אינו אלא שמא יעשה חבורה יותר מכדי הצורך לרפואתו וכן מפו' בגמ' דילמא חביל כו' כלו' איידי דטריד כו' שמא יחבול יותר כו' וכן מתבאר מדברי הר"מ והטו' שם כו' את"ד נר"ו תמהני מאחר שכ"כ להדייא הר"מ שם וז"ל ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דר"פ ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לברייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ"כ נמק"י בשם הרמב"ן עכ"ל וכן הב"י שם הביא ל' הרמב"ן וכן מבואר בלבוש ובפרישה. גם השירי שם בהגהב"י או' ד' כ' שכ"כ ה' המאירי מדוע לא נשא את שמותם על שפתיו:

עוד כ' מע' ה"ה נר"ו וז"ל זאת ועו"א יש לחלק ולו' דגם לסברת הרי"ף ודעימיה שהחליטו לאסור את הבן לעשות חבורה לאביו אפי' שמכוין לרפואה אינו אלא כשאביו מצטער באותה חבורה שעושה לו באשר שכן דרך כל הארץ רובם ככולם מסרבין בעצמם שיעשו להם חבורה ואעפ"י שמצטערים בחוליהם מ"מ ממאנים הם מחמת מורך לבבם ופועלים בהם ע"כ שלא בטובתם או ע"י שמישנים אותם שלא ירגישו בכאב א"נ אפי' שהאב מרשה לבן לעשות כחפצו משום רפואה מ"מ לא יתן תפקידו עליו להיות כמצווה ועושה וכאן הבן שואל לב"ד אם מותר לו לעשות כן ע"ז הוא שפסקו הרי"ף ודעימיה שמורין לו שלא לעשות באביו חבורה אפי' מכוין לרפואה לפי חומר איסורו שהוא בחנק ברם היכא שהאב מצוה לבנו בכל תוקף שיכהו נפש ומפציר בו כו' מהיכא תיתי שלא ישמע אליו כו' אטו מי זוטר מ"ש במלכים א' ס' ך' ואיש א' מבני הנביאים כו' וימאן האיש להכותו ואכלו אריה כו' והכ"ן איכא רצון שמים כו' את"ד נר"ו: ועה"סר לא דק דממקום שבא משם תברא דאי אפי' בחבורה לבד קאמר מר שכן דרך כל הארץ לסרב ולמאן אף שבטוח להם שעיי"ז יתרפאו מחולייהם ופועלים בהם ע"כ שלא בטובתם מחמת שמצטערים במעשה החבורה וה"ט דהאוסרים כ"ש וק"ו במיתה ממש דאפס תקוה ובטחון ויבא עד קיצו דאף שאנו רואים את האב מפציר בבנו להמיתו אנ"ס דלבו דופק בקרבו ומיעיו מתחתן בחושבו צער המיתה שיעשה לו בנו דקשה מאד פרידת הנפש בכל אופן שיהיה אלא דמרוב צערו ועומק מחשבותו על העתיד לשונו תהלך לצוות כן וחלילה לו' שיש בזה רצון שמים אף שחביו יתן תפקידו עליו הנלע"ד כתבתי להלכה ולמעשה בשב ואל תעשה וזאת התעודה בישראל וכגון דא לימרו מן שמאי ושמו את שמי על בני ישראל ואני תפלה משגיאות יצילני צור ישראל יחזקני ואמצני בכח ואל ינחני ויובילני אל הר הקדש ארעא דישראל אני הגבר מיחל רחמי האל. הצעיר רחמים חיים יאודה ישראל ס"ט

תוכן העניינים

שות בן ימין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה