שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
סימן ל
שייך
לי"ד:
שאלה זו נשאלה במכתב עתי ישראלית איטלקית הנקרא [קוריירו] או המרוץ. שלחו מתם מארץ הודו איש אחד ישראלי שנתחייב מיתה למלכות ונגמר דינו להמיתו ליום נועד רח"ל ולמאי דביני ביני שמו אותו במשמר כנודע. והאיש ההוא בחושבו את יום מר אשר תהיה לו באחרונה יום אשר יוציאוהו ליהרג בהמון רשעים רבים ויהיה חילול ה' בדבר וגם בזיון לכל ישראל בכלל ולכל משפחתו בפרט. צוה לבנו שיביא לו סם המות לאכול וימות מיתת עצמו ולא ישיגנו אותה כלימה ביום ההוא. ושאל השואל אם מותר לבן לשמוע א אל אביו ולגרום לו מיתה על ידו או לא. ע"כ
והנה צדדי השאלה יש לברר על דרך זה מי אמרי' כיון דבלא"ה יוצא ליהרג מדת המלכות א"כ גברא קטילא הוא ומלאך המות הוא מ"ל הכא מ"ל התם יכול הבן להושיט לו סה"מ וימות בכבוד ולא בביזוי. או"ד כיון שעכ"פ הוא מקרב מיתתו והוא בריא היזקא אין הבן רשאי לגרום מיתה לאביו. או"ד אדרבא כיון שהוא בנו וחייב בכבודו והוא צוה לו הכי א"כ זהו כבודו ואדרבא ח חיוב ומצוה איכא לעשות כדבר אביו:
תשובה טרם כל נבין ונדון אם צוה לאיש אחר שאינו בנו מהו דינו. אם מותר לו להושיט לו סה"מ או לא. ואומר דזה פשוט דמותר. דאע"ג דקי"ל דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דשולחיו פטור מד"א משום דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין. מיהו חייב בד"ש כמבואר בקי' דמ"ג וכ"פ הרמז"ל בפ"ב מה' רוצח ה"כ עי"ש. ע"כ לא אמרו התם דחייב בד"ש אלא משום דהשליח הלך והרגו בשליחותו והוייא בריא היזקא. משא"כ הכא דליכא אלא גרמא בעלמא שהושיט לו סה"מ ותו לא ואחר שהביא לו הסה"מ אלו לא היה רוצה לא היה אוכלו ונמצא דבשעה שאכל כבר פסקו גירי דיליה ואיהו דאפסיד אנפשיה הוא ולא אחר.
וגרמא בניזקין לחייבו ממון מצינו אך לא לחייבו מיתה או עונש בד"ש עיין מח"א ה' נזקי ממון סי' ז' ודוק. ועו' דהתם הרגו שלוחו שלא מדעתו של נהרג אבל הכא הוא צוה לו להביא סה"מ רועץ ומדעתו ורצונו עשה כן. א"כ פשיטא דהוא פטור ומותר ואינו חייב בד"ש לא בדינא רבה ולא בדינא זוטא: אמנם מטעם אחר יש לחוש לאיסורא משום דעובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול דהכי איתא התם בפ"ק דע"א ד"ו מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו' ת"ל ולפני עור לת"מ ואת ואסיקנא התם בגמ' דלא קא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל אבל אי מצי שקיל לא קא עבר אלפ"ע לת"מ ע"ש. והרא"ש והתוס' בפ"ק דשבת כתבו דדוקא מדאורייתא הוא דלא עבר אבל איסורא דרבנן מיהא איכא כיעו"ש. והכא כיון דזה האיש הוא בבית האסורים ואינו יכול להביא מן השוק ע"י עצמו סם זה א"כ הו"ל כקאי בתרי עברי דנהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל ומאחר שהאדם מצווה שלא להמית את עצמו כדכתי' את דמכם לנפשותכם אדרוש כמ"ש הר"מ שם בה"ג. נמצא זה שהושיט לו הסה"מ עבר אל"ע לת"מ מדאורייתא. ולא עוד אלא אפי' היה רואה את חבירו שהוא אוכל סה"מ חייב הוא להפרישו מאיסורא מטעם דכל ישראל ערבים זל"ז עיין בית יאודה ח"א יו"ד סי' ט'וב. וכ"ש להושיט לו סה"מ במקום דלא שכיח פשיטא דאסור. כן היה נראה לכאורה:
אמנם אחר האמת והצדק חזינא שאין הדין כן אל"ד באיניש דעלמא דהרי הוא כחי לכל דבריו ואלו היה אוכל מעצמו סה"מ היה נחשב לו לעון והי"ל דין מע"ל דקי"ל בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ה דאין מתאבלין כיעו"ש ולכן גם אם אחר הושיט לו סה"מ הרי הוא עובר אל"ע לת"מ. אבל כגון נ"ד דנגמר דינו למיתה מצד המלכות והוא אנוס לעשות כן לאבד א"ע לדעת כדי שלא יתעללו בו ביום המועד להריגה בפני המון רב אינו בסוג המע"ל כמ"ש בש"ע יו"ד שם ס"ג וז"ל. וכן גדול המע"ל והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר. ע"כ. ופי' הש"ך ז"ל הטעם משום דשאול הרג א"ע לפי שראה שהפלישתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו ע"כ:
אמור מעתה הדברים ק"ו ומה התם שלא נגמר דינו למיתה מדינא דמלכותא אלא שהיה נרדף מפלישתים וחשב דמסתמא כשישיגוהו לא ימלט מהריגה הגם דאיכא ספקא דילמא אם יכנע לפניהם לא יהרגו שהרי מצינו בשאול עצמו שחמל על אגג והיה הפך מאמר האל כנודע וגם המלך אחאב הניחו חי לבן הדד מלך ארם כמבו' במלכים א' סי' ך' ועם כל זה לא הי"ל דין מע"ל ונענשו על שלא נספד כהלכה כ"ש כשהוא בר קטלא מדינא דמלכותא ומסתמא מלכותא לא הדרא דפשיטא דיכול לקדם מיתתו ע"י עצמו בעבור איזה סיבה ולא יחשב ה' לו עון דגברא קטלא הוא. ואם הוא עצמו היה מותר להרוג את עצמו ולא היה נחשב כמע"ל א"כ מהיכא תיתי לחייבו את חבירו בשביל שסייעו פשיטא דלא עון איכא ולא מכשול איכא וז"ב:
והשתא דאתינא להכי יוצא אני לדון בדבר חדש דאם הגע עצמך לא יכול חבירו להתראות פנים עמו עוד הפעם כדי להביא לו סה"מ רועץ כאשר צוהו ולכן אמר לו שיכהו נפש ע"י דקירת חרב על לבו או ע"י יריית קנה שריפה. אומר אני דגם זה מותר מההוא טעמא גופא שאמרנו לעיל. דכל מלתא דאיהו גופיה מצי עביד לנפשיה ואינו שכלל מע"ל משום דהוא אנוס הכי נמי מצי עביד ליה השליח דמה לי אם ימות ע"י עצמו או ע"י אחר. כשם דשופך דם עצמו פטור כך אחר ששפך את דמו על פיו פטור דמה לי הן מה לי שלוחיהן.
וכן מצינו גבי שאול כשראה שהדבקוהו פלישתים נפל על חרבו למות בה וכאשר ראה שעוד נפשו בו קרא לן' איש גר העמלקי ואמר לו עמד נא עלי ומותתני ועמד עליו וימותתהו ככתוב בשמואל ב' סי' א' עי"ש ומאחר דרככותינו לא האשימוהו לשאול על שנפל על חרבו כדי למות משום שהיה אנוס כדאמרן כן אין להאשים גר העמלקי אחר גמר מיתתו ע"פי צוויו ולפ"ז צ"ל דמה שהרגו דוד את ן' איש גר העמלקי לא היה אלא משום הוראת שעה שלא יהיה קל בעיני ההמון להמית את המלך וכמו שאמ"ל דוד איך לא יראה לשחת משיח ה' כיעו"ש:
אלא שראיתי להרלב"ג ז"ל בפי' על נביאים שם בשמואל פ' י"ט שכ' וז"ל. יש לתמוה מדוע צוה דוד להורגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו. אלא שהתשובה בזה שהאומר לחבירו חבול בי וחבל בו חייב כמו שהתבאר בגמ' כ"ש בה שהה מלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין וכו' ואפ"י שלא היה שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה זה דוד להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח יד במלכות עכ"ל. וכ"כ הרמז"ל בס"פ י"ח מה' סנהדרין כיע"ש. הרי למדנו מד' רלב"ג דמה שהרג דוד את ן' איש גר על שהמית את שאול כדין היה לפי שלא הי"ל לשמוע אל שאול דדה"ר ודה"ת וכו' והוא תימה רבתי שדבריו הן הפך דרז"ל שא' דשאול היה אנוס להרוג א"ע ולא נכנס בכלל מע"ל. וממ"ן קשה אם כה נאמר בכונת רז"ל שא' דשאול איבד על"ר ר"ל על שצוה לן' איש גר שיעמד עליו וימותההו דהו"ל כאלו הרג א"ע. א"כ מאחר דהם אמרו שאי"ח שאול משום מע"ל כיון שהיה אנוס ממילא משמע דגם ההורג אותו ע"פי צוויו פטור כיון דאף הוא לטוב נתכון [עיין בזה להגאון מוהרי"שא ז"ל בס' קדושת יו"ט דע"ז עי"ש) ואם כה נאמר דמה שהינו רז"ל לשאול שאיבד על"ד היינו על שנפל על חרבו ולא נגמר מיתתו אלא ע"י אותו האיש גר כ"ש דאין מקום לשאלת הרב דה"ר ודה"ת וכו'. מאחר דבלא"ה כבר היה מת בנפילתו על חרבו ואמע"ל וגברא קטילא קטל. הן אמת כי הרב שם בח' כי אחזני השבץ פי' כלו' כי החנית אשר נפל עליו אחז לו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור ולדוקרו וכאשר אמר שהוא חי עדיין עכ"ל. אשר מזה נראה דכשנפל על חרבו לא היה בו כדי להמית ולכן צדק הרב בטעמו שחייב את ההורג משום דה"ר וכו'. אך דרז"ל הם כנגדו דמאחר שא' דאין בו דין מע"ל דאנוס הוא אלמא דס"ל שהתירו לו את דמו מה שהרג א"ע ע"י אחר מחמת אונס. א"כ איך אפשר שיחייבוהו לההורג אותו יציבא בארעא וגייורא בשמי שמייא ? ! גם מפשט דרז"ל יותר נראה דס"ל דשאול הרג א"ע ע"י נפילת על חרבו והיה קרוב למות כמו שא' גר העמלקי כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ועי"ש פי' רלב"ג ז"ל. שכן אמרו בב"ר כל"ד ע"פ ואך את דמכם כו' אפי' חנק א"ע יכול אפי' כשאול ת"ל אך ע"כ ומשמעותו כפשוטו שהרג א"ע ממש והעמלקי גברא קטילא קטל ולא הרגו דוד אלא משו' הוראה שעה כמ"ש לעיל:
ואיך שיהיה בנדון שלנו דנגמר דינו למיתה ויוצא ליהרג ביום נועד פשיטא ופשיטא דהוא אי"ח בד"ש אם הרג א"ע וה"ה אחר שהרגו אי"ח אפילו בד"ש משום דגברא קטילא קטל. ואע"ג דאמרו בסנהדרין דע"ח ע"א אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה דהוא פטור ופירש"י דגב"ק חשיב ליה וכן פ' הרמב"ם בה' רוצח פ"ב ה"ח וז"ל ההורג את הטרפה אע"פ ששותה ואוכל ומהלך בחוץ הר"ז פטור מדיני אדם ע"כ. דמזה נראה דפטור מד"א אבל בד"ש חייב. התם שאני דהרג א"ח טרפה בשאט בנפש דהגם דגב"ק הוה מ"מ הוכיח מזה שסורו רע ולכן אמרו דלא ימלט מדין שמים ברם כגון נ"ד שאינו ממית אותו אלא מדעתו ורצונו הטוב ועפ"י צוויו ורק לתועלתו ודאי דפטור אף מד"ש
ואל תשיבני דזה הוה ניחא אם היה פוגע בו בחרב בשעה שיוצא ליהרג דאז היה מקום לו' מה"מ הוא מ"ל הכא מ"ל התם וגברא קטילא קטל. ברם כגון שאלתינו דאנן קיימין באיש שעדיין יש לו עוד ימים לחיות בעולם ההבל עד בא יבא יום תוכחה שיוציאו אותו ליהרג ונמצא זה מקרב מיתתו יותר ואפשר דאינו יוצא מדין שמים אין זאת דממקום שבאנו משם תברא שהרי ההורג את הטרפה אין אנו יודעים ם כמה ימים או שנים יחיה עוד על פני האדמה שהרי הוא אוכל ושותה ומהלך כמ"ש הרמז"ל ועם כ"ז כיון דסופו למות לא חששון אנחנו אם יחיה עוד ימים וזה קרב מיתתו דעיקר הטעם הוא דגברא קטילא קטל. ועדיפא מינה מצאתי בפ' הנשרפין דפ"א ע"ב גבי מהני' דקתני מי שלקה ושנה ב"ד מככסין אותו לכיפה כו' ופריך בגי' משום דלקה ושנה מכניסין כו' אמ"ר ירמיה אר"ש ן' לקיש הכא במלקות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מקרב קטליה [פירש"י בידי שמים יכריתוהו ועדיין לא נתקרב מיתתו] וכיון דקא מוותר לה נפשיה [ופירש"י דמפקיר עצמו לעבירות] מקרבינן ליה לקטליה עילוה ע"כ. הרי שמעינן מזה דאפי' בשביל שנתחייב כרת שהוא מיתה בידי שמים ואין אנו יודעים מתי יגיע קצו ואולי ג"כ שיעשה תשובה ויה"כ חולה ויסורין ממרקין ולא ימות כדאיתא בסו' יומא דפ"ו בד' חלוקי כפרה דרי"ש כיעו"ש. ועם כ"ז לא חשו להו חכמים וקרבו מיתתו ע"י שמכניסין אותו לכיפה מטעם דהשתא מיהא בר קטלא בידי שמים א"כ כ"ש כשנגמר דינו בידי אדם דהתם אינו מועיל תשובה וכיוצא עסי' דאין אנו חוששים להקריב מיתתו דסו"ס בר קטלא הוא וגב"ק קטל:
שו"ר דאי מהא לא אירייא דשאני התם דכח ב"ד יפה לאקרובי מיתחיה משום מגדר מלתא מכיון שראו דעבר ושנה בחיוב מלקות שיש בו כרת ועד השלישי לו בא אבל באיניש דעלמא אינו רשאי להקריב מיתתו. ותדע דאמרי' שם בדע"ח ע"א אמר רבא הכל מודים בגוסס בידי שמים שהוא חייב פירש"י ובא אחר והרגו הכל מודים דחויב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי ע"כ וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח ה"ז וז"ל אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפי' הרג את הגוסס נהרג עליו ע"כ וכ' הכ"מ דפ' רבינו כת"ק דר"י ן' בבא עי"ש אלמא דההורג את הגוסס בידי שמים אעפ"י שהוא נוטה למות ורוב גוססין למיתה כדאי' בקי' דע"א עכ"ז חייב לפי דלא איתעביד ביה מעשה ברישא ואיך היו מכניסין אותו לכיפה משום דעבר על לאו שיש בו כרת והיו מקריבין מיתתו אלא ודאי צ"ל שאני ב"ד דכחן יפה כמ"ש:
אלא דמ"מ הדין דין אמת דכל שהוא גברא בר קטלא לא חיישי' אי מקרב מיתתו יותר וכראייתנו מההיא דההורג את הטרפה שהבאנו וכן מוכח מהא דאי' התם עוד המכה את חבירו ויש בו כדי להיות ובא אחר והמיתו דלת"ק דר"י ן' בבא הוא פטור אעפ"י שקירב את מיתתו וכן פ' הר"מ שם ע"ע. וכן יש ללמוד ממ"ש עוד שם אדם טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור משו' דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ופירש"י שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למקטל ע"כ וכ"פ הר"מ שם ע"ע. מכל אלו המקומות יש להוכיח דכל שהוא גברא קטילא בכל אופן שיהיה או שהוא טרפה או שהרג את הטרפה או שהוא בר קטלא אמרי' גב"ק קטל והוא פטור ההורגו ולא חיישי' אי קירב מיתתו איזה ימים קודם וה"ה לנ"ד כמובן אלא דהתם אפשר הוא פטור אבל אסור לפי שעשה שלא ברשותו אבל אם עשה עפ"י דעתו ורשותו לטובתו כגון נ"ד אה"ן דפטור ומותר עד הנה דברנו באיניש דעלמא שצוה לעשו' כן דפטור ומותר כמו שביארנו:
ועתה נחזור לעיקר שאלתנו דאנן קיימין באב שצוה לבנו לעשות עמו זר מעשהו כנ"ל אם מותר לעשות כן כיון שהוא בנו או לא. ואומר דאם צוהו להביא לו סה"מ לאכול כמו שבא בשאלה הא ודאי פשיטא שדינו שוה לאחר שהוכחנו לעיל דמותר להושיט לו סה"מ ולברור לו מיתה יפה שיהיה בכבוד ולא בביזוי ואדרבא בבנו איכא תוספת מצוה לעשות רצון אביו כי הוא חייב בכבוד או"א וזהו כבודו ולא דמי למאי דאמרי' ברפ"ק דיבמו' ד"ו יכול אמ"ל אביו שיטמא למתים או שיחלל שבת ישמע לו ת"ל איש או"א תיראו וא"ש תשמורו אני ה"א כולכם חייבים בכבודי וכ"פ בטוש"ע יו"ד סי' ר"מ סט"ו וז"ל אמ"ל אביו לעבור ע"ד תורה אפי' במצוה של דבריהם אין שומעין לו ע"כ דז"ד אי לא הוה בר קטלא והוא צוה לו הכי כדי לאבד עצמו לדעת א"כ הו"ל כהושיט כוס יין לנזיר דלכל הפחות הו"ל כמסייע ידי עוברי עבירה וכל כה"ג אי"ח לשמוע אליו. ועתה לא כן הוא אלא אפי' היה עושה דבר זה לאבד א"ע לדעת לא היה בו עון אשר חטא כי הוא אנוס כדי שלא יתחלל ש"ש על ידו כנ"ל א"כ מהיכא תיתי לאסור לבנו להושיט לו סה"מ הלא א איפכא מסתברא כיון שהוא בנו מצוה לקיים דברי אביו. אמנם מה שיש להסתפק בזה הוא אם לא ימצא אופן להושיע לו סה"מ אם מותר לו לפגוע באביו בדקירת חרב על לבו או ביריית קנה שריפה או לא ומה שהביאני אל בית הספק בבנו יותר מאחר לפי דקי"ל בסנהדרין דפ"ד וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים והטוש"ע יו"ד סי' רמ"א דהמכה לאביו ועשה בו חבורה חייב מיתה בחנק כיעו"ש וא"כ תינח דמשום רוצח א אינו חייב משום דגב"ק קטל ובזה שוים בנו ואחר אך לגבי בנו איכא חומרא יתירה דחויב מיתה אפי' לא המיתו בהכאה זו רק שעשה בו חבורה לבד חייב כדיליף התם בגמ' ר"פ אלו הן הנחנקין עי"ש וכיון שכן הכו"מ שהכה בו בחרב או בחנית הרי עבר על מכה אביו כו' וא"כ חזר הדין למאי דקי"ל דאם אמר לו אביו לעבור על ד"מ אין שומעין לו:
אמנם גם לזה אשכחנא לה פתרי עפ"י מאי דאבעייא להו שם בסנהד' בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתכא אמר ואהבת לרעך כמוך [פירש"י לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו] רב דימי אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור פירש"י כגון מקיז דם פטור מן התשלומין שהרי לא הזיקה] אף מכה אדם לרפואה פירש"י אדם היינו אביו לרפואה פטור ממיתה ואע"ג דחבורה הוא] רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילווא [פי' קוץ התחוב בבשרו] מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא דילמא חביל והו"ל שגגת חנק ופריך אי הכי אחר נמי [ופירש"י לא לפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתי' לא יוסף פן יוסיף] אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק ע"כ וכ' מרן הב"י ביו"ד סי' רמ"א דמשמע ליה להרמז"ל דר"מ ורב דימי להיתרא פשטוה ופטור דאמר רב דימי פטור ומותר הוא כו' ועובדא דרב ומר בריה דרבינא לא פליגי אפשטא דר"מ ור"ד אלא כיון דהוו משכחי אחר כי דלעברו להו לא שבקו לברייתו למיעל לבית הספק אבל אי לא הוו משכח מאן דעבד להו שבקי לברייהו אבל הרי"פ והרא"ש נראה מדבריהם שהם סוברים דעובדא דרב ודמר בד"ר פליגי אפשטותא דר"מ וכ"ד וקי"ל כרב וכמר בד"ר שאין הבן מקיז דם לאביו עכ"ל:
והנה רהט"ו ז"ל פסק כהר"מ דלא יקיז דם ולא יחתוך אבר לאביו אעפ"י שמכוין לרפואה כל שיש שם אחר לעשות אבל אין שם אחר והוא מצטער הר"ז מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות עי"ש. וכן הוא ס' רמ"א ז"ל בהגהת ש"ע כיעו"ש. אבל דעת מרן בש"ע שאסר בהחלט שלא יקיז כו' ולא חלק להם בין איכא אחר לליכא אחר נראה להדייא שפ' כס' הרי"ף והרא"ש ור' ירוחם ז"ל דלא יש שום ה היתר לבן לעשות חבורה לאביו אפש"י שמכוין לרפואה. א"כ איפוא נדון שאלתנו תלייא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל דלדעת הר"מ ורהט"ו והרמ"א ז"ל דס"ל דכל שהבן מכוין לרפואה או להקל צערו מאביו והוא מרשהו לעשות כן ואין שם אחר שיעשהו דאז מותר הבן לעשותו אעפ"י שעושה בו חבורה גם ה"נ כיון שאביו הרשהו להכותו נפש והבן אינו מכוין אלא להקל צער אביו שחושב איך יוציאו להרוג אותו בהמון רשעים רבים ואיכא ח"ה בדבר שרי ליה מאריה לעשות כן דלרפואה לאו דוקא אלא לאפוקי שלא יכהו בשאט בנפש מלא דבר העושה נח"ר לאביו אבל כשהוא מכוין להקל צערו מעליו בכל אופן שיהיה מותר. אמנם לדעת הרי"ף והרא"ש ור"י ז"ל שאסרו בהחלט לעשות בו חבורה אעפ"י שמכוין לרפואה ואפי' אין שם אחר. גם בנ"ד אסור כיון שעושה בו חבורה אפי' דבלא"ה הולך למיתה וגברא קטילא הוא מ"מ לענין חבורה הרי הוא כחי. ותדע דהכי אמרי' בסנהדרין דפ"ה ע"א היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר כו' פטור והוינן בה מ"ש בנו ומ"ש אחר ומסיק בגמ' אליבא דרב ששת טעמא הוי דאחר גברא קטילא הוה אבל בנו חייב פירש"י שם בע"ב ד"ה מידי דהוה כו' דאע"ג דיוצא ליהרג וסופו למות מ"מ איכא חבורה דחי הוא עי"ש וכ"פ הרמז"ל בפ"ה מה' ממרים הי"ב והטוש"ע יו"ד סי' רמ"א ס"ד דהמכה לאו"א אפי' נגמ"ד להריגה ויוצאין ליהרג הר"ז חייב ונהרג עליהן אבל באחר פטור הואיל והולך למיתה עי"ש. הרי למדנו מכאן דאע"ג דלענין מיתה אם הרגוהו בנו ואחר שוים דאינם חייבים משום רוצח דגברא קטילא קטלו אבל משום חבלה שנא בנו מאחר דאלו אחר פטור משום חובל כיון דהולך למיתה אבל בנו חייב מיתה כיון שעשה חבורה באביו הן בעודנו חי. וה"ה בנ"ד דלס' הרי"ף ודעימיה חייב בנו משים עושה חבורה באביו אעפ"י שמכוין להקל צערו מאביו אע"ג דמשום קטלא פטור:
אלא שראיתי להב"ח ז"ל שתמה על ס' מרן הב"י דאיך אפשר לו' שהטור קאי בדעת הרמב"ם ולא זכר דעת אביו הרא"ש שהוא להפך ולכן מסיק הוא ז"ל כן בדליכא אחר ליכא למ"ד דלימא אסור וסיים והכי נקטינן ע עי"ש ולדבריו בנ"ד דליכא אחר מותר לבן להכותו נפש אלדכ"ע כיון שמכוין לטובת אביו ולזה הרשהו. אמור מעתה בנ"ד איכא ס"ס ספק אי הלכה כהרי"ף ודעימיה דס"ל לדעת מרן ב"י דאינו יכול לעשות חבורה באביו גם כשמכוין להכותו ואפי' דליכא אחר או אם הלכה כהרמב"ם ודעימיה דס"ל בדליכא אחר מותר ואת"ל דהלכה להרי"ף ודעימיה דילמא הנכון כס' הב"ח דמסכים גם להרי"ף ודעימיה כהרמב"ם דהיכא דליכא אחר מותר והוי ס"ס המתהפך כמובן למעיין: ועוד יש מקום להתיר בשופי בנ"ד אלדכ"ע כשלא יש אחר רק בנו והוא דאפי' לס' הרי"ף ודעימיה שפ' כרב ומר בד"ר דלא שבקו לברייהו למעבד בהו חבורה אפי' לרפואה ומסתמא איירו אפי' שלא היה להם אחר לא אסרו בשביל אותה חבורה עצמה שהיה עושה ע"י הקזת דם דאותה חבורה כיון שהוא מכוין לרפואה מותר אלדכ"ע ומאי דאחרו אינו אלא משום חששא שוא יעשה חבורה יותר וכדי הצורך לרפואתו והוי שגגת חנק וכן מפו' בגמ' דק"א טעמא דילמא חביל והוי שגגת חנק כלו' איידי דטריד לחבול משום רפואה שמא יחבול יותר מכדי הצורך והוי שגגת חנק ואע"ג הלשון זה אתמר בגמ' אחר עובדא דמר בד"ר בלי ספק דטעם זה אשניהם קאי ר"ל גם אעובדא דרב דלא שרי לבריה למשקל סלווא אפי' שהחבורה שהיה עושה כדי למשקל סלווא היה מותר דכונתו להקל מצערו של אביו מ"מ אפש דילמא חביל יותר מהצורך וכן מתבאר מר' הר"מ והטו' שם שאחר שכ' דין זה דרב דאם היה לאביו קוץ תחוב בבשרו לא יוציאנו שמא יבא לעשות בו חבורה כ' וז"ל. וכן אם הוא מקיז דם. או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אעפ"י שמכוין לרפואה כו' והרי בהקזת דם וחתיכת אבר אין לך חבורה גדולה מזו ואיך קא' דאם הוא מצטער שאין שם אחר מותר א"ו דכל שהוא צורך רפואה מותר לעשות לו חבורה אלא דיש לחוש שמא יוסיף על החבורה במה שאינו צריך לרפואה והוא הטעם שנתן ג"כ על הקוץ כיעו"ש. וא"כ ממילא משמע דגם להרי"ף ודעימיה שנטו דעתם להחמיר אפי' דליכא אחר אינו אלא משום חששא זו שמא יעשה בו חבורה נוספת על מה שצריך לרפואה אבל על מה שהוא צורך רפואה לא פליגי וכ"ע מודו דמותר. אמור מעתה בנדון זה שמה שדוקרו בחרב הוא מכוין להמיתו שזהו רפואתו לנוח דעתו מהצער שהוא צוער והולך על אותו היום נורא ואיום שיוציאוהו ליהרג וא"א בא"א גם ליכא אחר שם שימלא רצונו אלא בנו ומדין קטלא פטור ומותר דגב"ק הוא ולא אתינן לחייבו אלא מדין חובל באביו וכיון שחבלה זו היא צורך רפואתו לכ"ע פטור ומותר וזה נ"ל כפתור ופרח ודוק:
זאת ועוד אחרת יש לחלק ולו' דגם לס' הרי"ף ודעימיה שהחליטו לאסור את הבן לעשות חבורה לאביו אפי' שמכוין לרפואה אינו אלא כשאביו מצטער באותה חבורה שעושה לו באשר שכן דרך כל הארץ שרובם ככולם מסרבין בעצמם שיעשו להם חבורה ואעפ"י שמצטערים בחולייהם מ"מ ממאנים הם מחמת מורך לבבם ופועלים בהם ע"כ שלא בטובתם או ע"י שמישנים אותם שלא ירגישו בכאב א"נ אפי' שהאב מרשה לבן לעשות כחפצו משום רפואה מ"מ לא יתן תפקידו עליו להיות כמצווה ועושה וכאן הבן שואל לב"ד אם מותר לו לעשות כן ע"ז הוא שפסקו הרי"ף ודעימיה שמורין לו שלא לעשות באביו חבורה אפי' שהוא מכוין לרפואה לפי אומר איסורו שהוא בחנק. ברם היכא שהאב מצוה לבנו בכל תוקף שיכהו נפש ומפציר בו כדי להנצל מצער יום הדין והנורא שמוציאין אותו ליהרג מהיכא תיתי שלא ישמע לו מאחר דמצות האב על הבן לעשות לו קורת רוח בדבר הזה אטו מי זוטר ממה שכתוב במלכים א' סי' ך' ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ואכלו אריה יען אשר לא שמע בקול ה' ומכאן למדו בפ' הנחנקין דפ"ט דהמוותר ע"ד נביא חייב מיתה בידי שמים עי"ש והכא נמי איכא רצון שמים לשמוע אל אביו בדבר הזה אפי' שהוא להכות נפש כדי להצילו מן הבושה והבזיון כדאמרן והוא צוה לנו על כבוד או"א והשוה כבודו לכבוד שמים כדאי' בפ' ד"מ ד"ן ע"א וב' ופירש"י שם ד"ה הוקש כבודם לכבוד המקום וז"ל כא' כאן כבד את אביך וכתי' להלן כבד את ה' מהונך ע"כ. א"כ מהיכא תיתי שלא יהיה חייב לשמוע אל אביו והלא על המיתה אינו חייב דגברא קטילא הוא ועל החבורה הוא באזהרה דלא יוסיף להכותו ככל ישראל א"כ ליתי עשה דכאו"א ולדחי ל"ת דלא יוסיף כיון שבעידנא דעובר על הלאו מקיים העשה דכבוד או"א כמו סדין בציצית ומילה בצרעת ואפי' דהל"ת דהכא חמור שנתן לאזהרת מיתת ב"ד דענוש ע"ז מיתת חנק. מ"מ כך הוא המדה דאתי עשה ודחי ל"ת אפי' שיש בו כרת כדאי' בפ"ק דיבמות ד"ו ע"א שו"ר בס' שדה חמד בקיכט' ד"ח סי' ע"ו הנ"מ לרא"ג הה"מ כמהר"ח מדיני נר"ו שאסף איש טהור בע"ז ויראה שאינו מוסכם דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת ושנוי במחלוקת הפוס' כיעו"ש:
אלא דאי את אתינא למשרי ליה מהך טעמא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ה נפ"מ דהי"ד היכא דא"א לקיים את שניהם כגון דליכא אחר א"ל דאין לו אופן להושיט לו סה"מ כדי שימות מיתת עצמו אבל היכא דאפשר להמיתו באחד משניהם ולא יעבור הבן על איסור מכה אביו אזי ודאי דאינו רשאי כמ"ש במס' שבת דקל"ג ע"א גבי מילה בצרעת דכל שמכוין אביו לקוץ בהרת בנו אי איכא אחר שיקוץ הבהרת לעביד אחר דאר"ש ן' לקיש כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ע"כ וכן פ' הר"מ בפ"ג מה' ציצית ה"ו וכ"כ ר' ירוחם "ד הב"י בה"ץ סי' י"א בד"ה ועתה אמנם הב"י חלק עליו ואמר דאעפ"י שאינו מצוי ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אלו היה מצוי לו לא דחינן את ל"ת ע"כ ומ"מ בנ"ד אפשר, דגם הב"י יודה דהיכא דא"א באחר דוחה עשה דכאו"א את ל"ת והתם שאני דציצית חובת מנא וכשלא מצא ממינו לא ילבש ודוק ועיין בתשו' ש"א סי' צ"ו ובשו"ת דרמ"ץ אשכנזי א"א בא"ח סי' י"ג דשקו"ט בזה וכן יל"ד בלשון חכמים שאמרו אתי עשה ודחי ל"ת ולא אמרו דכשיש עשה נגד הל"ת דהותר הל"ת אלא לשון דחיה יורנו כי אינו מותר לעבור היכא דאפשר לקיים את שניהם כמ"ש בפסחים ד"ע טומאה דחויה היא בצבור ופירש"י אע"ג דאכשר רחמנא למייתי בטומאה לאו היתר גמור הוא ע"כ. גם הר"מ ברפ"ב מה' שבת נקט לשון זה שבת דחויה אצל פק"ן ועיין כ"מ שם שכ' שרבי' פסק דדחויה היא ולא. הותרה עי"ש והכי דייקי' נמי בהך לישנא דאמרו אתי עשה ודוחה ל"ת דלשון דוחה ילמדנו להועיל דאם אפשר לקיים את שניהם אין ראוי לעבור על ל"ת ועיין תו' בפ' התכלת ד"מ ע"א ד"ה כיון ודוק: והשתא דאתינא להכי דצריך הבן לחוש שלא לעבור על הלאו היכא דאפשר שלא לעבור אומר אני דאי ליכא אחר וגם לא יכול הבן להביא לו סה"מ והאב מפציר בבנו ומצוהו שיכהו נפש נ"ל לכאורה דאין ראוי להכותו ע"י דקירת חרב כיון דעושה בו חבורה והוא מוזהר עליה משום מכה או"א כו' ויליף בגמ' בהנחנקין שאי"ח אלא על מכה שעושה בה חבורה כיעו"ש ולכן מהיות טוב יקיים מצות אביו להמיתו במיתת חנק דאינו עושה בו חבורה כדאי' בפ' ד"מ דנ"ב ע"ב לענין הבא על א"א דכתי' ביה מות יומת ואמרו דסתם מיתה הוא בחנק ושאיל בגמ' מנ"ל ר' אומר מה מיתה האמורה בידי שמים (וימת גם אותי] שאין בו רושם אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ופירש"י אין בה חבורה וסימן ע"כ שמעינן מזה דבמיתה חנק אינו עושה חבורה ולכן מוטב שימתהו בחנק דהוא פטור ומותר מכל ואל ימיתהו בדקירת חרב דעושה בו חבורה אשר הוזהר עליה במיתה. הן אמת דשם בדכ"ז ע"ב אמרו בגמ' דכל מיתה האמורה לב"ן אינו אלא חנק ודריש הכי באדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק ופירש"י זה חנק דאין דמו יוצא לחוץ ע"כ. הרי למדנו דגם החונק נקרא שופך דם אלא שאין דמו יוצא לחוץ אלא נשפך דמו בקרבו וסוף סוף נקרא עושה חבורה וצ"ל דמ"ש התם בגמ' דחנק אין בו חבורה כלו' שאינו ניכר החבורה שהרי כל הוצאת דם נקרא חבורה כדאי' בפ' הנחנקין דפ"ד ע"ב דיליף דא דאינו חייב על הכאת אביו אלא"כ עושה בו חבורה מהיקשא דכתי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתי' בה נפש פירש"י ונפש משמע דם דהוא חבורה] אף מכה אדם עד דעביד חבורה ע"כ ומאחר דחנק קרי ליה התורה שופך דם נמצא דגם בזה חייב משום חבורה ועזרנו ללא הועיל:
ועוד דגמ' ערוכה שנינו בפ' החובל דפ"ו ע"א אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שא"א לחרישה בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה ע"כ. ודין זה פסקוהו הפוס' הר"מ בפ"ה מה' ממרים והטוש"ע ביו"ד סי' רמ"א ע"ש אלמא אע"ג שלא נראה טיפת דם לחוץ נקראת חבורה כי ממנו נקח גם להחונק את אביו אעפ"י שאין נראה שפיכת דמו לחוץ חשיב חבורה ולפ"ז צ"ל דמ"ש בפיה"מ דחנק אין בו חבורה צ"ל שאינו ניכר החבורה וסו"ס בעלמא חייב משום חבורה ומאי טיבותא דחנק יותר מדקירת חרב על לבו דלפי האמור שניהם שקולים וסבור הייתי לומר דחנק עכ"פ היא מיתה יפה יותר מדקירת חרב ומצד מה שאמרו רז"ל ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה הייתי סבור ליועצו שיברור לאביו מיתה יפה דהיינו בחנק יותר מדקירת חרב אך ראיתי בתוס' פ' אלו נערות דל"ז ע"ב ד"ה ברור לו מיתה יפה שכתבו להדייא דאם תחב סכין בלבו הוי' נמי מיתה יפה עי"ש:
אמנם כאשר שאלתי לרופאים על המת בחנק מה טיבו ואמרו לי כי אינו אלא חסרון תנועת האויר שבגוף כלי הנשימה ע"י שדוחק בסודר וסותם כלי הנשימה ואינו עושה שום חבורת דם ע"כ. ולפ"ז צ"ל דמ"ש בגמ' באדם דמו ישפך זה חנק לאו למימרא דע"י החנק שופך את דמו לא מבפנים ולא מבחוץ אלא לשון מושאל הוא על ההריגה גם אם אינו שופך אפילו טיפת דם ועל צד זה אמרו ג"כ ביבמו' כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים שאין הכונה על ש"ד ממש אלא ע"ד ההשאלה כלו' כיון שאינו עוסק בפו"ר להרבות צאצאיו מפני ישוב העולם חשיב ליה מניעת הוייתם כאלו הורג אותם אחר הוייתם ולזה קורא אותו שופך דמים וז"ב. ולפ"ז בהכרח צ"ל דמ"ש בסנהדרין דנ"ב כי מיתת חנק אין בה חבורה וחסרון כנ"ל משמעותו כפשוטו דאין בה חבורה כלל כיון שאינו מוציא דם לא מבפנים ולא מבחוץ. וחזר הדין כמ"ש בתחילה דעדיפא טובא להמיתו בחנק שאינו עושה בו חבורה מלהמיתו ע"י מכת חרב אעפ"י שמכוין לתועלתו ואעפ"י שעושה כן עפ"י צוויו דכל למעוטי בטפלא שפיר דמי. שו"ר בס' מנות הלוי ד"ז ע"ב שה"ד המד' לנפשותיכם אף החונק את עצמו ופירש"י וכן אם תאבדו נפשותיכם אפי' בחנק שאין בו ש"ד אדרוש אותו מכם ע"כ מזה מוכח דגם מ"ש בגמ' שו"ד בגופו של אדם זה חנק לאו דוקא. וכ"מ מפירש"י בפ' נח ע"פ זה ועיין בס' שפתי רננות דכ"ט ע"ג מה שנו"ן בד' רש"י והרא"ם ע"ש ואולי דלפי הת"ד בקמא דצ"א דדריש לנפשותיכם קאי אדמכם כיעו"ש ס"ל דגם חנק הוא שו"ר ולכן אתי שפיר עם מ"ש בסנהד' דנ"ז ודוק:
מסקנא דמלתא בנדון השאלה דבנו פטור ומותר להושיט סה"מ לאביו כאשר צוה וליכא למיחש לא משום איסור לאו דלפני עור כו' ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה מאחר דבלא"ה בר קטלא הוא ואלו היה עושה כן עצמו לא היה בסוג מע"ל דאנוס הוא כשאול המ' ועדיפא משאול כנ"ל ומהיכא תיתי לאסור לאחר. וכ"ש שהוא בנו דחייב בכבודו וזהו כבודו והכא איכא נמי משום ואהבת לרעך כמוך כדפרש"י שלא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ע"כ. וא"כ בנדון זה אנ"ס דאלו הוה המאורע הזה בבנו ח"ו היה בוחר באהבה רבה להמית את עצמו קודם באבן או באגרוף ולא יהיה נמסר מיתתו ביד זרים אכזרים והמון רשעים רבים ולכן כל כמה שיוכל הבן לעשות טצדקי למלאות רצון אביו בזה הר"ז משובח
ולא עוד אלא אם אי אפשר להושיט לו סה"מ בעבור כי לא יניחוהו שר בית הסהר לבא אל אביו עוד הפעם וצוהו אביו להמיתו בחרב על לבו גם זה מותר אעפ"י שעושה בו חבורה אי ליכא אחר דמשום קטלא לא מחייב דגברא קטלא קטל ומשו' חבורה נמי לא מחייב משום דעושהו בשביל כבוד אביו ואתי עשה דכאו"א ודוחה ל"ת אפי' שיש בו מיתת ב"ד כיון דא"א לקיים את שניהם ומטע"ז אם אפשר להמיתו בחנק עדיפא טובא לפי שאין עושה בו חבורה ונמצא בזה מקיים העשה דכאו"א ואינו עובר על ל"ת דלא יוסיף להכותו משום דאי"ח אלא על הכאה שיש בה חבורה כדיליף בגמ' כנ"ל ומשום אקדומי לפורענותא דנמצא מקרב מיתתו יום או יומים לא חיישי' כמו שהוכחנו לעיל דכל שהוא גברא בר קטלא כל הימים אשר הוא חי על האדמה למאי דביני ביני הרי הם ימים שאין בהם חפץ והרי הוא חי כמו מת ופטיר ועתיר הוא מד"א אף מד"ש ובכל זאת לא אסמוך על דעתי קלה כמות שהיא להורות היתר בביטוי שפתים וה"ה ת"ן על בניכם אפקוד יקים אביו ויאכל סמא דמותא במאכל הצהרים ואשר לא ס"ם אל לבו ידקר בחרב ישפוך דמו כמים לא יש חרב בידו חנקי כתי' עד הצואר יגיע ביד חזקה שתים כי מלתא דתמיה דכירי בה אינשי תרי תמיהי מפני חומר שבה חמו"ר חמר'תיים הראיתם בן יכבד אב ברצח בעצמותיו לשמע אזן תצלנה אזנים על כן לא אומר קבלו דעתי עד אבא אל מקדשי אל מקודש שקדשוהו שמים הוא הראש רישא דדהבא כאב נר שר הצבא ר"מ ור"מ איש אחד מן הרמ"תים שושילתא דבי נשיאה כלם בעלי הוראה בעי"ת רודס יע"א רובץ בין המשפ'טים דין הוא הדר האמור בתורה האי גיס"א דנה'רא מעלת הרב המופלא חסין קדוש ומלא
כקש"ת רחמים חיים יאודה ישראל בהלו נר"ו יאיר כשמש בחצי השמים ימים על ימי מלך יוסיף בש' ובמישור בש'וה קריי"ת ם אם יסכים עמדי בתוספת מח'ול כמח'ולת המחניים כי עשו עז ותושיה הכל צריכים למרי חיטיא והיה שכרו כפלים רחמים לחיים יאודה יעלה לעילא [תרנ"א] מן כל ברכתא בהר הקדש בירושלים כא"ון הרמה וגם חסידה בשמים ונפש אדם מו'"עט נאמן אהבתו המעתיר בעדו לאל בכל לבי נפשי ובטני ותשוקתי מלאה לחזות בנועם פנ"ק מר באתריה יושב בשבת תחכמוני הלא כה דברי זעירא דמן חברייא החותם פה עיר הבירה בוקורישט יע"א ב"ך יברך לחדש טבת דהאי שתא תזל כטל אמר"תי [לפ"ק] ירושלמי ולא קרתני. הצעיר מתתיה אברהם צורמאני ס"ט