שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
מפתחות
סימן א בשותפים שלוו מעות על עיסקא. ומת אחד מהם. אם יכול המלוה ליתבע הפיסקא מהיתומים או מהשותף השני מדין ערב. בדין שבועת לא הרוחתי, ובדין אם אחד הלוה לחבירו מעות בג"ח אם מותר אח"כ לעשו' עמו ה"מ:
ביאור דברי הר"ן בקידושין פ' האומר דהמקדש ע"מ שיתן ר' זוז וכנס וטען שנתן נאמן. ביאור דברי התוס' בכתובו' י"ח שהקשו למ"ד צריך לפרעו בעדים תיקשי מתניתין. בדין אם טענינן ליתומי' שאביהם לא עשה ה"מ. וגם אם טענינן להם לא הרוחתי:
סימן ב עוד בענין הנ"ל אם טענינן ליתומים שאביהם לא עשה ה"ע. וביאור דברי הש"ס בסנהדרין כ"ה גבי בר בניתוס:
סימן ג בדברי המל"מ פ"ח ממלוה סוף ה"א שכ' דבהלוה באיסור רבית הרשו' ביד המלוה לתבוע המעו' תוך זמנו, ביאור דברי התוס' בב"מ ס"א ד"ה רבא אמר וביאור דברי הש"ס במכות ג' המלוה את חבירו לי' שנים וכו': סימן ד באחד שעשה נאטאריאטסאקמ על חוב עם העיסקא אם מותר ליקח הריבית:
סימן ה' באחד שתובע לחבירו סך מסוים על טראטע. והלוה טוען שהיא רבית יען כבר שילם הקרן. והמלוה הודה כי בהסך הזה נכלל גם הרבית. בדין כולל הקרן עם הריבית ובדין ממרני:
סימן ו בשאלה הנ"ל, בדין אם מהני תפיסה ע"י נכרי. ובדין אם מודה בדבר דמהני תפיסה אם הוה מודה במקצת:
סימן ז באחד שלוה לחבירו סך מסוים על משך ששה חדשים, ואחר ג' שנים פרע הלוה שליש מהסך הזה עם העיסקא המגיע על כל הסך במשך זמן הנ"ל. ויתר המעו' לא פרע לו עד אחר עבור י"ב שנים, וכעת רוצה לפרוע רק הקרן באמרו כי לא הרויח עוד במעות אלו אחר שפרע פעם ראשונה והמלוה טוען שישבע שלא הרויח משעה ראשונה. בדין תקנת מהר"מ מקראקא, ובש"ה ביאור דברי מהרש"א בתוס' ב"מ ס"א ד"ה לעבור עליו בריבית לא מקרי ניתק לעשה:
הנה בפנים כתבתי טעם דלאו דרבית ל"ה ניתק לעשה דרבית אניו חייב להחזיר רק אם תבעו על כן אין העשה בידו לקיים דשמא לא יתבע לו. ועוד י"ל דהלאו כולל יותר מהעשה דהל"ת היא בלא תביעה. והנה בב"י ח"מ סי' ע"ה מביא בשם תלמידי הרשב"א דבטוען לחבירו מנה של רבית יש לי בידך אינו נשבע דל"ש ספק מלוה ישנה יש לו עליו דברבית אי אפשר בחזרה דלאו לא מתוקן בחזרה ולא נודע סברתו אמאי לא מתקן לאווי דהרי הוה לאו הניתק לעשה ולפמ"ש ניחא דכיון דהלאו כולל יותר לא מתקן הלאו כמ"ש הרמב"ם בה' תמורה והב"י כ' שראה מהגדולים חלוקים עליו המה יסברו דאפי' בלא תבעו חייב להחזיר והו"ל לאו הניתק לעשה:
סימן ה בדין רבית ע"י שליח, ביאור דברי הטו"ז בסי' ק"ס דאף דאשלד"ע מ"מ איסור עושה, ביאור דברי הריטב"א דאף דבמעילה גילתה התורה דיש שלד"ע אם השליח הי' שוגג בה"ב מעל:
ביאור דברי התוס' ב"ק ע"ט ד"ה נתנו. וביאור דברי הש"ס בגיטין ל"ה: הנה בפנים אות ג' כתבתי דרב הונא ס"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחה"ר אמנם יש לעיין דר"ה ס"ל ב"ק קי"ח ברי ושמא ברי עדיף והפנ"י כ' בכתובות י"ב ע"ב ד"ה איתמר מנה לי בידך דמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל הולכין אחה"ר בממון. וע' בפנים סי' א' אות ז"ח וסי' קי"ג סוף אות ט' שהארכתי בפרט זה דרוב משוה לברי ושמא והנה בתוס' בכורות ב' ד"ה ור' יהושע כ' דרב לא ס"ל הולכין בממון אחה"ר רק בטוען ברי. ובאמת מכל הסוגיא דב"ב צ"ב לא משמע כן. ועי' ברי"ט אלגזי ריש פ"ג דבכורות שכ' דתוס' כתובות פ"ו לא ס"ל כתוס' בכורות. והנה צ"ע ברא"ש דקדושין פ"ב אות ח' בסופו שרצה לומר הטעם דניסת שלא מדעת אבי' דמודה רב דאינו יורשה משום דאין הולכין בממון אחה"ר וכ' דאי אפשר לומר כן דרב ס"ל הולכין בממון אחה"ר והרי הוא בעצמו כ' בבכורות כמ"ש התוס' ובקידושין לא אמר קים לי בנפשאי ואף רב מודה וצ"ע (שוב הראו לי בתשובות אמרי איש חאה"ע סי' מ"א שהרגיש בזה) וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ח אות א'. וע' ב"מ כ' ע"ב תד"ה איסורא מממונא שהקשו הרי ממונא חמיר מאיסורא דא"ה בממון אחה"ר. לפמ"ש לשיטת הפנ"י ס"ל לר"ה הולכין בממון אחה"ר יש לישב קושיתם דשם אמר ר"ח לרבה פוק עיין דלאורתא בעי לה ר"ה מינך ונפק דוק ואשכח. א"ל היכי פשיט מר איסורא מממונא היינו לר"ה דהוא בעל האיבעי' ולשיטתו אין ליליף איסורא מממונא אמנם בפשיטות י"ל דהנה הטעם דמיגו להוציא ל"א דמיגו לא עדיף מרוב ול"מ מיגו דא"ה אחה"ר להוציא ולפ"ז רבה דס"ל בב"ב ל"ב ע"ב מיגו להוציא אמרינן ס"ל הולכין בממון אחה"ר ולכן מקשה היכי פשיט מר ממונא מאיסורא והרי לדידך ממונא קיל מאיסורא ול"ק קו' התוס' ודוק:
סימן ט באשה שראתה ג"פ דם מ"ת בליל טבילתה וקודם לזה שימשה כמה פעמים ולא ראתה ולא הרגישה שום כאב וכעת אומרת שמרגשת קצת כאב אם מותרת לבעלה ביאור דברי הש"ס בב"ב כ"ד אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו' ובדין שור הנסקל שנמצא טרפה אחר סקילה וידוע שהי' טרפה עוד קודם שהרג אם חוזר להתירו או לא:
סימן י' באשה שאחר לידתה ראתה ב' פעמים מ"ת ואח"כ עסקה ברפואות ואמרו לה הרופאים שהי' לה מכה ונתרפאה ושמשה וראתה ג"פ מ"ת ועי"ז החזיקו הרופאים שאין לה מכה והאשה הזאת מרגשת כאב בשעת תשמיש ואינה יודעת אם הרגשת כאב או הרגשת תשמיש ויש לה וסת קבועה מה דינה, יבואר אם מהני בדיקת שפופרת. ביאור דברי הש"ס בנדה י"ח, ישוב לקו' התוס' בנדה ס"ו ע"א ד"ה ותיבדק. ובדין אם רואה מ"ת יש לה כתובה:
סימן יא באשה שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה יען מוצאת בכל פעם בעת הבדיקה נקודות קטנות לפעמים אדומות ולפעמים שחורות. ורופא עכו"ם אמר שהנקודות האלו באות ממכה שיש לה בצדדים. והאשה הזאת מרגשת כאב באותו מקום בצדדים עת תיבדק ותמצא הנקודו' האלו ויש לה וסת קבוע מה דינה בדין אם אמרינן הואיל ואישתני אף לקולא. ביאור דברי הש"ס בנדה ס"ו. בדין דם נדה שיבש. ביאור דברי רבינו סעדי' שצריכה ז' נקיים אפי' ראתה בי"א ג' ימים מפוזרים ביאור דברי הש"ס דפסחים פ"א. וישוב לקו' התוס' נדה ל"ג ד"ה רואה:
סימן יב באשה שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה יען תמצא על העד קרטין דקין מאד. וכשנלקטין ע"י מחט לא נשאר שום רושם על הבגד. וכמה פעמים בדקה אם נימוחו ע"י רוק ולא נימוחו. ויש לה וסת קבוע. ביאור דברי התוס' בכתובו' ט' שם אונס חד הוא:
סימן יג באשה שראתה כ"פ דם מ"ת ואומרת שאח"כ פסקה מלראות והבעל אומר שלא פסקה רק פעם אחד אחר דם בתולים. ואח"כ ראתה דמ"ת כמה פעמים. ואין לה וסת קבוע. בדין שאחד"א:
ביאור דברי הש"ס ביבמו' ל"ז בספק בן ט'. ישוב לקו' הפלאה ברש"י כתובו' ט'. ובדין שאחד"א באיסור דרבנן. ובש"ה יבואר אם לר"י סומא פטור אף ממצות ל"ת:
סימן יד באשה שיש לה כאב ברחם ועשה לה הרופא איינשפריצונג
באינסטרומענט הנכנס לפנים ערך טפח ויותר. אם צריכה לספור ז"נ משום דא"א לפתחה"ק בלא דם. ביאור דברי התוס' בנדה י"ח ע"ב ד"ה למעוטי. ביאור דברי הש"ס בכריתו' י':
ביאור דברי מהרש"א בנדה ל"ח תד"ה מאי דעתך. ישוב לקו' התוס' זבחים ס"ח ד"ה אימר. ולקו' התוס' בנדה ע' ד"ה ומביא. ובש"ה ביאור דברי הש"ס במנחו' מ"ה וכל נבלה וכו':
סימן טו באשה שאין לה וסת קבוע ובשעת הבדיקה וכן כמה פעמים ביום זב ממנה כמראה דבר לבן:
אם יש להתירה בלא בדיקה. ביאור דברי הש"ס בנדה י"ח תני ר"ח וכו' ובדין אם מחזיקין מטומאה לטומאה ביאור דברי הר"ן בחידותיו לנדה ר"פ הרואה ובדין אם מהני ס"ס במקום שאפשר לברר:
סימן טז באשה שבתחילת היום לא רצתה לספור, רק גמרה בדעתה לספור ז"נ מיום שלאחריו, ובאמצע היום חזרה מדעתה והתחילה לספור. אם נחשב היום הזה בין ז"נ בדין אם ספירת ז"נ בעי כוונה. ביאור דברי הש"ס בנדה י"ג החרשת וכו' ישוב לדברי רש"ל בתשובה סי' ס"ה התמוהים, בדין רב אשר בעת התמנותו נתן מעות אם צריכין לכבדו. ובש"ה ביאור דברי התוס' נדה ט' דיה הא:
סימן יז ביאור דברי התוס' נדה נ"ח ד"ה ולענין ודברי הש"ס שם אמר ר"ש ולענין דינא תנן. ביאור דברי הירושלמי שבועו' פ' ד' שומרין דגונב משואל אינו משלם כפל, ישוב לקו' תקצוה"ח סי' פ"ז ס"ק ל"ב על הרש"ל והש"ך דאם דינא דגרמי קנסא דרבנן ל"ש שבועה דאורייתא. בדין טבח שקנה בהמה בקנין דרבנן ונמצא ריעותא במקח אי אמרינן מי שנולד הספק ברשותו, ביאור דברי הש"ס בכתובות ע"ה ע"ב כאן נמצא וכו'. ביאור שיטת הרי"ף בכתובות ע"ו הובא בטוש"ע ח"מ סי' רכ"ד. בדין אם לספירת ז"נ בעי בדיקה בחורין ובסדקין ובש"ה ביאור דברי הש"ס בנדה ד' מחלוקת חזקי' ור"י. ודברי הש"ס בע"ז ל"ז ע"ב העיד יוסי בן יועזר:
סימן יח אם מותר הבעל להושיט. גט לאשתו נדה מידו לידה ביאור דברי רש"י בפסחים י' ע"ב דדוקא עד שתחשך בודק. בדין אם רשאי הבעל להתעסק בקבורת אשתו נדה ובדין אם בחופת נדה רשאי החתן לחושיט הטבעת להכלה: סימן יט באשה שיש לה חולי שניים. ונחוץ לה להושיב שינים תותבות, אם ל"ה זאת חציצה בטבילה, ישוב לקו' המנ"ח על הרמב"ם למה לא מייתי דברי רב כהנא ביבמות ע"ח דיש חילוק בין רובא לכולא וביאור דברי הש"ס בנזיר מ"ב דבכל התורה רובא ככולא:
הנה בפנים הארכתי בדין אם ריבוי קאי אדיבוי או לא. עיין נגעים ס"א מ"א דשני תולדות אין מצטרפות וכ' הברטנורא דקרא דוהי דילפינן דמצטרפות לא קאי רק אמה דכתיב בהדי' ולא אתולדות דאתי' מריבוי עיי"ש. ומזה מוכח דריבוי לא קאי אריבוי ודו"ק:
סימן כ באשה שהי' לה כאב במעי' ועשה לה הרופא טבעת של עצם בבית הרחם. אם יכולה האשה הזאת לטהר עצמה לבעלה בבדיקה ובספירת ז"נ ואם ל"ה הטבעת הזה חציצה בטבילה יבואר אם הא דבית הסתרים בעי להיות ראוי לביאת מים אם הוה זאת מדאורייתא או מדרבנן. ביאור דברי התוס' בנדה ס"ז ד"ה פתחה, התמוהים:
סימן כא בנמצא כתם על כתונת הבעל אם טמאה האשה משום כתם. ביאור דברי התוספתא דבנמצא על חלוק בנה הרי זו טמאה:
סימן כב באשה שבכל עת שבודקת א"ע מצד אחד תמצא על העד מראה מוגלא הנוטה לירוק וכשנתיבש נתהפך לאודם וכשבודקת בצד השני תמצא על העד מראה לבן ואין לה כאב אבל מקודם לזה הי' לה כאב בצד זה שהמוגלא יוצאה ועשתה לה כיס קטן כמו אצבע שתבדוק א"ע בו ומצאה על הצדדים המוגלא ועל ראשו לא נמצא והאשה הזאת אין לה וסת קבוע ואינה יכולה לספור ז"נ:
סימן כג דרוש בסוגיא דיומא ו' ובסוגיא דטומאה דחוי', בישוב דבר' רש"י שכ' דאחר אות יום הוא כדי שתרד מן המטה בדברי הירושלמי יומא וכי ישראל חשודין על הנדות וכו' בדברי התוס' ריש נדה שכ' דטומאה למפרע וטומאה היוצאה מגופה לא ילפינן מסוטה, בדברי הש"ס יומא שם בועל נדה אינו כנדה וטובל ביום וכו' בדברי הש"ס שם עד שאתה מפרישו מטומאת מת וכו' בדברי התוס' שם ד"ה אמר רב תחליפא בישוב קו' השאג"א בסי' ל"ח על דברי התוס' הנ"ל, בענין אם היכי שישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מה"ת בדברי התוס' ביומא שם ד"ה הא אינו נושא שכ' דבדבר שאין לו מתירין פיגול הותר מכללו ואפי' פסול ליכא. בדברי רש"י בסוגיא דפי' קושי' הש"ס דמקשה מביתו למה, פי' תבא אשתו עמו: סימן כד דרוש בסוגיא דיומא י"ג בישוב שיטת הרמב"ם דכה"ג אסור לישא ב' נשים, בישוב קו' השאג"א סי' צ"ג דיקדש אשה על תנאי שלא יחולו הקידושין עד שתמות חברתה בקו' הב"א אהע"ז סי' ק"ט דאם כהן המגרש ע"ת אסור לו להחזיר איך מזמנין לו אשה אחרת ומגרש ע"ת בדברי הירושלמי דבאלמנה ל"מ חופה בקו' האחרונים בש"ס יבמות נ"ח דמשני בבא על ארוסה ולא משני שקדשה בביאה בקו' התוס' שם שהקשו ולוקמא שבא עלי' בשוגג. בקו' התוס' שם ד"ה דכותי' בקו' התוס' ביומא ל' מביתו למה פירש והרי הוא בעל קרי, בקו' התוס' יומא ו' דאמאי לא משני בפסחים סיפא איצטריך לי' אלא שחמור בועל נדה שמטמא מו"מ, ובקו' השעה"מ איך מזמנין לו אשה אחרת הרי הוי חופה שא"ר לביאה:
סימן כה דרוש שני בסוגיא דיומא י"ג. בדין אם וכפר בעד ביתו מעכבא או ל"ה רק לכתחלה ביאור דברי התוס' ישנים בדף י"ב דהפר משל ראשון ביאור דברי הש"ס דמקשה א"כ הו"ל ב' בתים. בישוב קו' השאנ"א בסי' צ"ג דיקדש אשה על תנאי שלא יחולו הקדושין עד שתמות חברתה בדין אם כ"ג מותר לישא ב' נשים. ביאור דברי התוס' בסוגיא ד"ה כל. בישוב קו' השעה"מ פ"ח מגירושין על המהרי"ט דבתנאי בשוא"ת ובידה לקיים התנאי אף אם עברה על התנאי אסורה לכהן ובישוב קו' התוס' אמאי לא משני דמגרש לשני' ע"מ שלא יכנוס לביהכ"נ:
סימן כו אם מותר לעשות מקוה שהמים ילכו דרך צנורות. ביאור דברי המרדכי בקידושין שהחמיר בסילו' שאין לו לבזבזין משום חשש חטטין. ביאור דברי הש"ך דאף לענין דאוריי' מהני קבעו ולבסוף חקקו ביאור נחמד לדברי הש"ס בב"ק ס"ו ואס"ד קונה בשינוי השם וכו' וישוב לקו' התוס' בסוכה ל' ד"ה הא שינוי:
סימן כז במקוה העשוי' כפי הציור הנדפס בסוף ספר לחם ושמלה ובתשו' שואל ומשיב תנינא ח"א סי' כ"ד וכ"ה יבואר שיטת הראב"ד הובא בש"ך סי' ר"א ס"ק נ"ו ובדין אם במקוה אמרינן חוזר וניעור, ישוב לקו' המפורשים על הרמב"ם שפסק בה' תרומו' דאינו חוזר וניעור וסותר עצמו למ"ש בה' טומאת אוכלין דאמרי' חוזר וניעור וביאור דברי הש"ס במכות ג' אמר ר"י אמר רב וכו':
הגה הנה נשאלתי במקוה העשוי' בדרך זה שלמטה, חפרו מעיין ובו מ' סאה ותחבו בהמעיין קנה חלול ארוך שבחללו יותר ממוציא דימון והמעיין מכוסה ודרך הקנה חלול המעיין נובע עד למעלה ולמעלה מקוה ששופכין לתוכה מים ע"י פלומפ וכשתתמלא מים עד למעלה מהקנה מתחברין מים העליונים עם מים התחתונים ע"י הקנה ונכשרים. והנה לכאו' זה הוה ניצוק חיבור ולא קטפרס כיון שהמים שבהקנה הולכים בשוה מלמטה למעלה ולא בשפוע אך התוס' כ' בגיטין ט"ז ד"ה הנצוק דנצוק גרוע מקטפרס למי שהקלוח של הנצוק עומד באויר ול"ה חיבור אפי' סופו ליפול והנה שהקלוח אינו עומד באויר רק בהקנה לא גרע מקטפרס. והנה בתשו' נטע שעשועים סי' כ"ד סמך עצמו על דברי המרדכי בשם ר"ת דנצוק וקטפרס ל"ה חיבור דוקא במי גשמים שעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוה ניצוק חיבור וגם טעם הרמב"ם שכ' שאין הזוחלין מערבין ל"ש בזה שהניצוק עומד תמיד. ובתשו' שואל ומשיב תנינא ח"א סי' כ"ד וחליתאי ח"ב סי' כ"ז פוסק דקטפרס חיבור והפנ"י בגיטין רפ"ב פוסק ג"כ דקטפרס חיבור לענין שאובין דהיא מדרבנן ולפ"ז אם נאמר דכולה שאוב מדאורייתא ל"מ בקטפרס אך בנ"ד ששופכין מים על ידי פלומפ ודעת הרבה פוסקים דל"ה שאובין כלל ע' זכרון יוסף ועי' נחל אשכול ה' מקוואות שקיבץ כל הפוסקים המתירין על כן אף להאוסרים ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן יש לסמוך על קטפרס כמ"ש הפנ"י וע' דברי אמת דף נ"ה על כן המקוה הנ"ל יצאה בהכשר:
ושוב מצאתי בשירי טהרה להגאון מהרש"ק ז"ל ה' מקוואות סי' ר"א תשובה א' הכשיר מקוה כזו. ומה שהקשה השואל שם מש"ס דיומא ל"א דאמרינן ש"מ עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות מדטבל כ"ג במקוה ע"ג שער המים ופירש"י שא"א למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין ודילמא הי' המקוה ע"י חיבור בקנה כנ"ד. ל"ק לדידן דמכשירין שאובין על ידי פלומפ דוקא אולי לא הי' יודעין אז ממלאכת הפאמפע ומה שהקשה עוד השואל מנ"ל שהי' המקוה גבוה ג' אמות ממי המעיין עין עיטם שמא לא הי' רק אמה אחת באורך ג' אמות שהוא שיעור מקוה ואי משום שהכ"ג לא הי' יכול לטבול כמ"ש תוס' שמא שפכו לתוכה מים שאובין הי' נ"ל לכאורה לישב לשיטת הראב"ד דס"ל דהכשר דמים שאובין לתוך מקוה כשרה ל"ה מטעם זריעה רק מטעם ביטול כמו שהוכחתי בפנים א"כ לכתחלה אין לשפוך דאין מבטלין איסור לכתחילה כמ"ש בטו"ז ר"ס רצ"ט בשם הדרישה דגם בכלאים שייך אין מבטלין איסור לכתחלה כיון שאסור ללבוש ה"ה במקוה כיון דל"מ טבילה בשאובין הוה זאת איסור. אך לפמ"ש הטו"ז בסי' תכ"ו ס"ק ב' דמ"ה ל"ש בסוכה אין מבטלין איסור לכתחלה דאינו עושה איסור רק שאינו יוצא המצוה ה"ה בטבילה ל"ש אין מבטלין איסור אבל לתירוץ השני, שכ' הטו"ז דכיון דאין מבטלין ל"ה רק מדרבנן א"כ במצות דלאו ליהנות ניתנו ל"ש אין מבטלין איסור ועמ"ש בפנים סי' ק"ב אות ב' שהבאתי ראי' לזה ומשמע מטו"ז דזה דוקא אם אין מבטלין ל"ה דק מדרבנן אבל למ"ד דהוה דאורייתא אף במצוה שייך זה וכ"כ הפמ"ג. א"כ לשיטת הראב"ד דס"ל אין מבטלין הוה מדאוריי' אף במצוה אמרינן כן על כן יפה הוכיח בגמ' דלכתחלה אין לשפוך מים שאובים היכי דניחא לי'. שאין הכ"ג יכול לטבול ובאמת הכי משמע קצת מברייתא הובא ביבמות פ"ד, דתני נתן סאה ונטל סאה משמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין ליטול, ולתוס' מיירי במי פירות ולהראב"ד בפסול שאובים, אמנם ממשנה ג' פ"ז ממקואות דתני הי' בו מ' סאה ממלא בכתף ולהראב"ד דהוא מטעם ביטול מבואר דמותר לבטל לכתחלה וע"כ כתירוץ א' של הטו"ז בסי' חכ"ו, דכיון דל"ה איסור רק דאינו יוצא המצוה מותר לבטל לכתחלה. וצ"ל דבריי' דיבמות לאו דוקא בדיעבד וליתא לתירוץ הנ"ל וע"כ צ"ל דבכ"ג החמירו כדאמרינן בירושלמי פ"ג דיומא ויחם לו חמין ומשני טעם דהדין תנא שלא יהיו אומרים ראינו כ"ג טובל במים שאובים ביוה"כ. והכונה דבכ"ג החמירו שלא לשפוך שאובין כלל., אך הרי מבואר במשנה דיומא שם דמחמין לו חמין וצ"ל דהירושלמי טעמא דר' יהודא קאמר דפליג אמתניתין וס"ל דלא התירו בחמין בכ"ג. ולפ"ז במשנתינו לא החמירו בכ"ג. אך לפמ"ש בתוס' ר"ע ביומא פ"ג מ"ד בשם הפר"ח והובא בפנים סי' ל"ה אות ו' דדוקא במקדש התירו להטיל חמין אכל בשבילה הראשונה שהי' בחול לא התירו עיי"ש שהארכתי בזה. י"ל דבטבילה שהי' בחול לא התירו לכ"ג לשפוך שאובים כהך דירושלמי ושפיר הוכיח בש"ס דיומא דעין עיטם גבוה כ"ג אמות דשם מיירי בטבילה הראשונה שהיתה בחול ודוק היטב בכ"ז:
סימן כח במקוה העשוי' כמו ארגז בתוך חפירה אחת, והמים נמשכים אל תוכה דרך צינור ממעיין הסמוך ולפעמים כששואבין מהמעיין הרבה נפסק החיבור אכן גם בעת אשר נפסק חיבור המעיין יתאספו מים לתוך המקוה וכפי הנראה המים הנאספים יבואו מתחת הארגז אשר נתקבצו שמה ודרך פרצות ונקבים יבואו המים אל תוך הארגז. ויש לחוש שמא כמו שיבואו המים כן יצאו דרך הנקבים. יבואר אם איסור זוחלין הוה מדאורייתא או רק מדרבנן:
ביאור שיטת הראב"ד דמחצה על מחצה סגי, וביאור דברי הש"ס בחולין פ"ד תלתא קראי כתיבי וכו':
סימן כט במקוה שהיא באר ומעיין. וביען שהמעיין עמוק והמים קרים עשו תיבה מנוקבת כשפופרת הנוד, והנקב הזה עשוי לסתום בברזא ובעת הטבילה מסירין הברזא וגם יש נקבים קטנים בהתיבה שאינם נסתמים בברזא, והתיבה אינה משוקעת במי הבאר רק כחצי אמה וקודם שטובלין שופכין מים יותר מאמה למען יוכלו הנשים לטבול והמים יוצאים לתוך הבאר תיכף אחר הטבילה עד שבמשך ב' או ג' שעות מי התיבה אינם גבוהים ממי הבאר. יבואר אם מים היוצא ממקוה למקוה דינן כזוחלין וישוב לקו' התוס' בחגיגה בהך דג' גממיות:
סימן ל. אם מותר לעשות מקוה ע"י ווואססערלייטונג, ופרטי השאלה יבוארו בפנים, פלפול ארוך בדין כלים העשוים לשמש את הקרקע ובדין צינור שחקקו ולבסוף קבעו ביאור דברי הש"ס בב"ק ס"ו ובב"ב בענין זה בדברי הצל"ח פסחים בסוגיא דר"ח סגה"כ דאפי' כבר נטמאו המים אם באו לקרקע אפי' רביעית נטהרו המים מדאורייתא. בדברי הרמב"ן במלחמות בע"ז פ' ר' ישמעאל דכיון דבאו פרוצים וחללוה לית בי' משום מעילה. בקו' התוס' על התורה אמאי לא נטמא המשכן לשיטת ר"ע דאמר נדב ואביהו בפנים מתו. ובענין איך אכלו הכהנים שעיר נחשון אם המשכן הי' טמא הרי בבואם למשכן נטמאו והאוכל קדשים בטומאת הגוף חייב כרת וקו' על דברי הרמב"ם פי"א דכלים הכ"ד:
הנה א בפנים אות י"ט פלפלתי בדברי התוס' נזיר נ"ד דאטומאת חרב הרי הוא כחלל אין הנזיר מגלה ואין הכהן מוזהר. הנה לשטה זו י"ל במקרא דויהי אנשים טמאים בפ' בהעלותך ששאלו למה נגרע לבלתי הקריב וגומר וכי לא ידעו דטמאים אסורים לאכול קדשים ומה שכ' רש"י לגירסא ישנה יזרק הדם בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטמאים בודאי אכילת קדשים בטומאת הגוף בכרת, ואין לומר דס"ד דעשה דוחה לל"ת דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ואין לומר עשה דפסח יש בו כרת ודוחה ל"ת שיש בו כרת כעין שכ' התוס' זבחים ל"ג ע"ב. דהרי כרת דפסח לא נאמר רק לאחר שהשיב להם הקב"ה ובעת ששאלו לא ידעו עוד מזה. ועי' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ו אות ב' אמנם י"ל לדברי ר"ע שאמר מישאל ואלצפן הי' בסוכה כ"ה והתוס' כתבו שם דלמ"ד נשרפו גופן נטמאו משום דשלדן קיימת היתה ולפמ"ש התוס' בנדה כ"ז בשם הירושלמי דמדאורייתא אפי' שלדן קיימת טהור ע"כ נטמאו בבגדים דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב כמ"ש התוס' בנזיר וכ"כ בפנים יפות פ' שמיני ודורש לציון סי' א' דנטמאו בבגדים, ולדעת התוס' דנזיר הנ"ל אין הנזיר מגלח. ודעת הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש דאטומאה שאין הנזיר מגלח אינו חייב כרת אביאת מקדש, ובפח"י מפסולי המוקדשין ה' י"ג כ' דכל שחייבין כרת אביאת מקדש חייב כרת אאוכל קודש וכ' הכסף משנה דאיתקש קודש למקדש א"כ בחרב כחלל דלשטת רח"ב הנ"ל אין הנזיר מגלח אינו חייב כרת באוכל קודש (הגם דהרמב"ם גופי' ס"ל בנוגע בכלים שנגעו במת הנזיר מגלח. אבל אנן קיימין בשטת הראב"ד ותוס' דאין הנזיר מגלח) א"כ לר"ע שפיר שאלו למה נגרע דיאכלו הבשר משום דעשה דוחה לל"ת שאין בו כרת והוא יתברך השיב להם דכיון שיש להם תקנתא בשני אין עשה דוחה לל"ת ע' תוס' זבחים ק' וע' בספרי לא"ח סי' ח"י אות ב' ועוד דכיון דלר"ע הי' יכולין ליטהר אין עשה דוחה לל"ת שבא בפשיע' כמ"ש התוס' בעירובין ק' ומ"ה נדחו לפסח שני וזה הערה יקרה (וע' בפנים סי' מ"ג אות ג' שכתבתי דאם נטמא ברביעית דם עושה פסח ע"כ עשה דוחה לל"ת בפסח עיי"ש) וע' בפנים סי' ס"ב אות ז' שהקשיתי קו' גדולה על שטה זו דנטמאו בבגדים אמאי לא טמאו עצמם אלעזר ואיתמר דמבואר בת"כ משום שאין כהנים מטמאים למתים [הכוונה למת חסר אף קרובים אין מטמאין כמו שמפרש בתשו' מקום שמואל] והרי לטומאת חרב כחלל אין הכהן מוזהר ומה שתירצתי שם ודוק:
ב והנה בפנים אות כ"ב הבאתי דברי הנתיב חיים. דגם בימי האמוראים הי' הזי' בארץ ישראל והבאתי ראי' מתוס' בכורות. ובאמת כן הוא בר"ש פ"ד דחלה שכ' בימי חכמים הי' מזין בארץ ישראל כדאמרינן חברי' מדכין בגלילא ועי' במ"ל פ"ג מאבל שפי' מדהי' עושין בטהרה ע"כ הי' מזין עליהם מטומאת מת. והנה התוס' בחגיגה כ"ה ד"ה לרצועה הקשו איך הביאו אפר פרה לגליל הרי נטמא בהבאת דרך ארץ העמים וכ' ביד דוד מה בכך הרי מי חטאת שנטמאו מטהרין. ומ"ד מי חטאת שנטמאו אין מטהרין ס"ל אהל זרוק שמי' אהל ויכולין להביא ע"י אהל זרוק ולפ"ז צ"ע אמאי אמרינן בבכורות כ"ז וכי הזי' יש לנו והכוונה בחוץ לארץ כמ"ש התוס' אמאי לא הביאו לח"ל כיון דמי חטאת שנטמאו מטהרין בשלמא למ"ד אין מטהרין רק שהי' מביאין ע"י אהל זרוק זה ניחא שהביאו לגליל שהי' טהור רק שרצועה מפסקת בדרך הי' יכולין להביא דבשעת הזי' הי' בגליל משא"כ בח"ל איך יוציאו להזות והרי אז נטמא אבל אם נאמר שהביא על סמך מי חטאת שנטמאו הי' להם להביא לח"ל. אמנם דברי היד דוד ליתא לפמ"ש התוס' חגיגה כ"ג דדוקא בשאר טומאות מטהרין ולא בטומאת מת א"כ ארץ העמים דגזרו משום טומאת מת כמ"ש רש"י שבת ט"ו משום שהי' קוברין מתיהם יפה הקשו בתוס' הן אמת דבלא"ה ל"ש לתרץ כן דלדעתי אסור לטמא מי חטאת כמו קודש ואיך הביאו ואף דנדה מזין עלי' כמו שאמרו בזבחים צ"ג שם אי אפשר בענין אחר. וקצ"ע על תוס' חגיגה כ"ג ד"ה מת שהקשו ממי חטאת שנטמאו על גוף הגזירה. והרי עשו איסור שגרמו טומא' למי חטאת וכן מה"ט לא הי' רשאין להביא לח"ל ולגליל ע"י רצועה המפסקת אמנם לא מצאתי מפורש דאסור לטמא מי חטאת ואם אסור לטמא קודש ותרומה מדאור' כש"כ מי חטאת ואף דלכאו' אין איסור לטמא שעומד בלא"ה ליטמא שהרי מי נדה מזין עלי' וגם טמא מת בשלישי מזין עליו אף שהמים נטמאו דומיא למ"ש התוס' בסוטה י"ז ד"ה לא בשם הירוש' דכותבין פ' סוטה על עור בהמה טמאה כיון דניתן למחיקה (עי' בפנים סי' קמ"ה) מ"מ ודאי דאסור לטמא מדאורייתא דמשמרת למי נדה כתיב וכתרומה דאסור לטמא דכתיב משמרת תרומתי וע' בתוס' זבחים ל"ג דלר"י חייב מלקות בנוגע בתרומה. ובחטאת לא מצינו שחייב מלקות דהוה כקודש דאינו לוקה כדאמרינן במכות וע' במנחות נ"ב דאין מועלין באפר פרה ומשמע דאסור ליהנות רק דאין מועלין וכ"כ רש"י בחומש פ' חוקת שהוא כקדשים דאסור בהנאה אמנם מקדושין נ"ח משמע דמי חטאת מותר בהנאה מדלא אסור לקבל דמי שכר הזאה וקידוש רק משום דשכר לימוד מצוה אסור ליטול כפירש"י ותוס' ד"ה מימין משמע דלא אסור בהנאה משום הקדש דהוה כפולין וצע"ג שוב מצאתי בשפתי חכמים דדוקא מה שבחיל אסור בהנאה ולתי' הב' משפתי חכמים עדיין קשה קושיתי ודוק:
מ"מ לענין טומאה חמור יותר מקודש וז"ב. וראיתי דבר תמוה במקנה קדושין שם ספ"ב דקדושין ד"ה כאן שכ' אם הי' כהן כיון דמזה מי חטאת ומטמאהו מתרומתו וזה צ"ע דמזה מי חטאת לא נטמא וכן מביא מי חטאת לצורך הזי' כדאי' בר"מ פי"א מפרה וביומא י"ד, ובספרי לא"ח סי' מ"ה אות ח' כתבתי לישב קו' תוס' פסחים ס"ט איך ישא מי חטאת הרי נושא טמא ויחזור ויטמא את המים וכתבתי דנושא בפכים קטנים שאין נטמא לא במגע ולא במשא וכעת נ"ל דכיון דאין חטאת ניצול בצמיד פתיל ה"ה דאין ניצול בפכין קטנים דפכין קטנים גרועים מצמיד פתיל לענין אהל המת והדיין צ"ע:
ג ודרך אגב אמינא בענין מה שהקים משה רבינו המשכן בכל ז' ימי המלואים ומפרקו כפירש"י פ' נשא במקרא דויהי ביום כלות משה וכן הוא בירושלמי ריש יומא דקשיא איך העמיד ומפרק בשבת דמשמע דכל ז' ימים העמיד ומפרק. הנה מצאתי בפנים יפות פ' נשא שעמד בזה ומה שתירץ דמשה רבינו הי' עוד אחד עמו ושנים שעשאוהו ל"ה רק איסור דרבנן צ"ע דלפענ"ד שנים שעשאו הוא איסור תורה ואף דזה עוקר וזה מניח ל"ה רק איסור דרבנן כדמוכח מתוס' עירובין ל"ג והובא בספרי לא"ח סי' ו' אות י' מ"מ שנים שעשאו לא ממעטינן רק מחיוב חטאת אבל איסור תורה ודאי יש ולדעת מק"ח סי' רס"ו בשנים שעשאו לא אימעט רק מקרבן וזה ברור דאיסור תורה יש. ולכאורה י"ל דנהי דאיסור תורה יש מ"מ כיון דאין חיוב כרת ומיתת ב"ד העשה דוחה לל"ת דבודאי נצטוה משה להקים המשכן ולפרקו דז"א דהרי בנין בהמ"ק אינו דוחה שבת אף בלאו דמחמר כדאיתא ביבמות דף ו' ולא יתכן דהקמת המשכן תדחה שבת, והמובחר דבשבת לא פרקו ולא הוצרכו להעמידו. וכן כ' המפרש בירושלמי ריש יומא והנה לפמ"ש בספרי לא"ח סי' ל"ה ובספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ה אות ב' לישב קו' מעיין הסכמה אמאי פסח דוחה שבת לישחט ע"י שנים וכתבתי דכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין א"כ אם נימא דאחד אינו רשאי לשחוט הפסח הוה כזה אינו יכול וז"א יכול דמה לי אם אינו יכול מצד חסרון כח או אינו יכול מצד איסור א"כ שוב גם שנים חייבין שוב קו' פנים יפות אינו מיושב בתירוצו דא"כ מה הועיל משה רבינו שהי' שנים אך הפנים יפות לא ס"ל כסברתו. וגם בגוף סברתו יש לשדות נרגא. והנה רש"י פי' במקרא דויהי ביום כלות משה הנ"ל דבשביעי גלח הלוים והקשו עליו דהרי יום זה נטל עשר עטרות כדאמרינן בשבת פ"ח והי' השביעי בשבת ואיך גלח הלוים ועימ"ש ע"ז בספרי ליו"ד ח"ר סי' נ"ו אות ה'. לפמ"ש לעיל בשם פנים יפות י"ל שגלחו ע"י שנים דהו"ל ל"ת שאין בו מיתת ב"ד וכרת ושוב עשה דוחה לל"ת:
סימן לא בדין אם יוצאין בנר הדולק בלי פתילה ידי חובת. נר חנוכה ביאור דברי הש"ס בשבת כ"א הדלקה במקומה בעינן, בדברי הרמב"ם שפסק דמותר להדליק המנורה בחוץ, בדברי הסמ"ג הובא במהרש"א חולין שהקשה מה מועיל שהי' השמן טהור הרי נטמא המנורה בדין המכבה נר הדולק ע"י כח עלקטרי בשבת אם חייב משום מכבה ובש"ה בישוב קו' בנין אריאל על הש"ס דיומא כ"ו ע"ב וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר עיי"ש: הנה בפנים דברתי אודות נר עלעקטרי אזכיר בזה בדין אם רשאים לדבר בשבת ע"י מכונה הנקראת טעלעפאן. והנה לפע"ד יש איסור בדבר ושומר נפשו ירחק מזה. כי מלבד מה שמוכרח המדבר במכונה כזאת להכות מקודם בפעמון עת ירצה לדבר וזה אסור משום משמיע קול יש לאסור עוד משום דע"י סגירת זרם העלעקטרי נולד כח עלעקטרי וזה אסור בשבת דכמו במחופא כסא אש אשיראי אמרינן בביצה כ"ג דאסור משום דמוליד ריחא ה"ה דאסור לעשות עלעקטרישע פערבינדונג בשבת ומה"ט לדעתי יש לאסור לעשות זאראוואסער בשבת משום דגם שמה מוליד הרכבה חמית [העמישע פערבינדונג] ואין לדמות הטעלפאן להא דמבואר בשבות יעקב ח"ג סי' ל"א שהראני הרב הגדול מ' משלם סאלאט נ"י מפה"ק שכ' בזה"ל וביחוד ע"י כלים המיוחדים לדיבור ומשמיעים קול על כמה וכמה מילין ובריחוק מקום יכול אדם לדבר עם חבירו ויהי' אסור לדבר עמו בשבת ומעולם לא שמענו שום פוצה פה לפקפק בנידון זה עכ"ל דהתשובה הנ"ל בשבו"י נכתבה מהגאון מ' דוד אפענהיים זצ"ל עוד בשנת תפ"ב ואז לא ידעו עוד מכונת טעלעפאן שנתחדשה בזמנינו ובודאי כלי אחר הי' לפני הגאון הנ"ל שלא הי' בה החששות האלו אבל בפעלעפאן שיש לחוש להתעוררות כח החשמל עלעקטריציטעט בודאי יש ליזהר בשבת ואף אם מכה הפעמון ע"י נכרי כיון שאין קול המדבר נשמע רק ע"י העמפפאנגס אפעראט והעמפפאנגס אפעראט עושה ע"י העלעקטרישע שווייגונגען טאהשוויינונגען בהעמבראן וע"י זה הקול נשמע הוה ג"כ משמיע קול בהמכונה. והנה נשאלתי בפה"ק לבוב יצ"ו עת שנתחדשה שנתחדשה העגלה הנוסעת ע"י העלעקטריציטעט בתוך העיר [עלעקטרישע באהן בל"א] אם מותר ליסע עלי' בשבת והשבתי דאסור משום דמבואר בש"ע או"ח סי' ש"ה דאסור לישב על קרון שהעכו"ם מוליכו משום שהעכו"ם משתמש בבהמה גם שלא יחתוך זמורה וע' מג"א דאפילו ליכא חשש שמא יחתוך זמורה אסור ה"ה בנ"ד שהעכו"ם המוליך פותח וסוגר כח העלעקטרי אסור לישב על קרון כזה. וגם יש לחוש דע"י ריבוי המשא מוכרח מנהל העגלה להרבות ג"כ כח העלעקטרי היינו לקרב כח העלעקטרי בהמכונה שיש לו בקרון להזרם העלעקטרי וכשישראל יושב בעגלה הוא מרבה בשבילו וזה אסור כמבואר בש"ע א"ח סי' שכ"ה סעיף י"א ובלא"ה איכא איסור בזה משום עובדא דחו"ל כמבואר בש"ס דביצה כ"ה ובש"ע א"ח סי' תקכ"ב סעיף ב' דאין יוצאין בכסא ועיין בטו"ז שם ס"ק ד' שכ' משום דהוא עובדא דחול ואיכא זילותא ליו"ט וכ"ש לשבת ובדין אם מותר לדבר בשבת להמכונה הנקרא פאנאגראף והוא כלי המחזקת הדיבור ימים רבים זה ודאי אסור מפני שנתהוה רושם בהשעוה הנמצאת בהמכונה הזאת והוה ככותב כמבואר בסי' ש"מ דמוחק שעוה שעל מנקס חייב וה"ה בכותב על שעוה וכן אסור להשמיע הקול מהפאנאגראף משום משמיע קול והנה כעת בונים בתים ועושין עלעקטרישע אפראטע בהדלת באופן כאשר יפתח "הדלת" תתמלא החדר אורה ובעת יסגר הדלת יכבה האור העלעקטריא וכן עושין בוויען בבתי המכובדות בודאי אסור לישראל לכנוס בשבת לחדר זה ולצאת ממנה דבכניסתו הוא מבעיר ובצאתו הוא מכבה. והנה כתבתי בפנים אות ח' ובספרי חיו"ד ח"א סי' ק"פ אות ד' דבגליהליכט שמחבר הזרם העלעקטרי עם חוט פלאטין הוה מכבה גחלת של מתכת ויש ספק אם אסור מדאורייתא. כעת גודע לי בבירור שגם בגליהליכט רק בשני צדדיו יש חוט ממתכת אבל באמצע במקום הדולק עושין חוטין מכאמבוס [מין צמח] או מחוטי צמר גפן מטובל בחומץ גפרית [שוועפעלזיירע] וא"כ גם בגליהליכט יש משום כיבוי דאוריית':
סימן ל"ב בדברי הש"ס בנדה ב'. מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות. בדין אם מ' סאה הוה מדאורייתא או רק מדרבנן. בדברי הש"ס בחולין י' טבל ונמצא עליו דבר חוצץ. ובדין אם טבל במקוה פסולה מדרבנן:
הנה בפנים אות ג' הבאתי דברי השטמ"ק כתובות ק"ד שכ' בשם תלמידי ר' יונה כל מדות חכעים כן הוא פי' חכמים תקנו מ' סאה ומשמע מדבריו דהוא מדרבנן. ודבריהם צ"ע דהרי במנחות ק"ג ובר"ה י"ג חשב ג"כ כביצה מטמא טומאת אוכלין. ג' על ג' מטמא מדרס. והתם בודאי מדאור' ואפ"ה חשיב להו במדות חכמים. אמנם י"ל דדבריהם מדוקדקים דקשיא להו אמאי לא חשיב בכתובות רק הך דמ' סאה ולא חשיב ג"כ טומאת אוכלין כמו בר"ה וניחא להו דבכתובות דמיירי לענין כ"ה שנים דל"ה רק שיעור דרבנן חשיב רק מ' סאה דהוא ג"כ שיעור דרבנן ולפ"ז לגירסת הרא"ש דגורס גם בכתובות הך דטומאת אוכלין ע"כ לא ס"ל כתלמידי ר"י ובמשנה דמנחות דלא חשיב רק הך דמ' סאה מוכח דלא כתלמידי ר"י ע"כ דבריהם צ"ע:
סימן לג בדברי הרמב"ם בפ"ו ממקואות שפסק דטבל בים במקום שנפל לתוכו חבית מים לא עלתה לו טבילה דא"א שג' לוגים לא יהיו במקום אחד ובדברי הרא"ה הובא בריטב"א מכות דמים שאובים לא נטהרים בשפופרת הנוד רק אם הם בתוך מקוה או מעיין שמטהר דוקא כמותן:
סימן לד במקוה שנמצא בה נקב שיזחיל המים לחוץ מהמקוה, מה דינה, בדין שיעור מקוה אם צאלל גדול יותר מגודל, ובדברי תשו' חוט השני דהאנשים בדורות הראשונים כלם היו גבוהים יותר מאתנו:
סימן לה במקוה שאין מימיו מגיעים, רק כשני טפחים למעלה מהארכובה. בדברי המרדכי סוף מקוואות דאסור לטבול בחמין. בדין אם מותר לרחוץ בחמין בשבת וביאור דברי התוס' ביומא ל"א ד"ה אמה על אמה:
סימן לו בדברי הכ"מ פ"ו מפרה ה"ב שהקשה על הרמב"ם למה לא אסר לטבול בים הגדול משום דהוה מי מלוחים. ביאור דברי התוס' בזבחים ע"ג ד"ה ר"י. וביאור דברי התוס' בשבת נ"ד שהקשו איך הפריש ראב"ע מעשר בכל שנה ושנה הרי בשעת חורבן הי' עוד קטן:
סימן לז בסוגיא דקופיץ פסחים ע' בדברי הצל"ח דכ"ש מקבל טומאה מולד הטומאה מדאורייתא. בדברי התוס' חולין ב' ע"ב דהסכין לא מטמא לבשר בעודה מפרכסת. בדברי הש"ס בפסחים ק"ט שלחן של מקדש של פרקים הי'. ובדין אם בקדשים ח"ש אסור מה"ת:
סו' לח בדברי התוס' חולין ט' לענין ב' נזירין שנטמאו אחד מהם. בדין אם נזיר מגלח אספק טומאה ברה"י. ובדברי הכ"מ פ"ו מאבות הטומאה הט"ז שאין טמא נטהר אלא בעליתו מן המים:
סימן לט עוד בדברי התוס' חולין הנ"ל ובדברי הכ"מ הנ"ל. בדברי הש"ס תמורה לר"נ אחת היא והעמידן על חמש. בדין אם יש לבעל הזכר חלק בהוולדות. בדברי ר' ישעי' דבן פקועה טעון נחירה. בישוב קו' מהרש"א בפסחים ס"ה ד"ה שמא. ובדין אם אסור לזרוק דם פסול:
סימן מ במקוה שמחממין מימי' בצינור הנמשך מיורה שע"ג:
אם ל"ה זאת כתנור המבואר בפ"ח דכלים משנה י"א. ובדין אם מותר לעשות רצפת המקוה מצימענט:
סימן מא בנמצא כתם על רביעית מים שבקרקע אם טמא משום כתם בדברי הרמב"ם רפט"ו מטומאת אוכלין דמים שבקרקעות אין מתטמאין אלא לרצון ביאור דברי הש"ס בפסחים י"ז. בדין ספק טומאה צפה על פני המים וביאור דברי הש"ס בנדה ר"פ האשה דף נ"ט ע"ב:
סימן מב במקוה ששאבו להכשירה, ונפל לתוכה ג' לוגין מים שאובים ונתנו לתוכה יין ומי צבע ונשתנה מראיתה ובשביל היין לבד לא הי' נשתנה מראיתה, רק בצירוף המי צבע מה דינה בדברי הירושלמי רפ"ג דערלה דאמר ר"י סממנים בסממנים בטלים במאתים בדין חזותא מילתא. בדין זוז"ג, אם גורם איסור מרובה מגורם היתר. בדברי הש"ס במכות ג'. בדברי התוס' חולין כ"ו ד"ה בשהחמיץ. בדין אם יכולין להכשיר המקוה במשקה הנקרא בארשט בדין תפוחי אדמה שמרסקין ומטגנין בשומן אם מחמיצין ובדין אם דם דגים פוסל המקוה:
סימן מב (נכפל בטעות) באשה שראתה ג"פ דם מ"ת ולא בדקה מקודם אם מותרת לבעלה. ביאור דברי התוס' נדה ס"ו ד"ה ונאמנת ובש"ה ביאור דברי הרמב"ם שכ' ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה ה"ז חוששת לוסתה:
סימן מג בדברי הש"ס פסחים ס"ז דילפינן דטומאה הותרה בציבור בדברי הרמב"ם פ"ו מק"פ דטומאת התהום לא הותרה. ביאור דברי הרמב"ם דטמא מת בז' שלו אף שטבל אין שוחטין עליו. בדין אתרוג כשר שנתערב באתרוג ערלה. ביאור דברי הש"ס בפסחים פ"ח. ודף פ"ד ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:
סימן מד בסוגיא דקופיץ פסחים ע'. בדברי הר"ן דאין עונשין מהלכה בדין אם אונן רשאי לאכול בלילי פסח אפילו משאר קדשים, בדין אם חייבין אמה שאינו מפורש בתורה בביאת מקדש, וישוב לקו' מהרש"א בברכות י"ט ע"ב תוס' ד"ה מדלגין:
סימן מה ברב אשר מקצת מבני עירו אסרו הנאתם עליו אם רשאי לקבל משכורתו הקצוב לו משחיטת בהמות ועופות. ביאור רחב לדברי המהרי"ט בתשובה ח"א סי' ה':
בישוב קו' התוס' בכתובות ע' ד"ה המדיר, בדברי השטמ"ק בכתובות דקונמות מפקיעין מידי שעבוד במשכון ובישוב קו' הר"ן בנדרים כ"ט לענין קדושה לא פקעה בכדי:
סימן מו בשוחטים שחתמו כתב באיסור שחיטה שמחויבים לשלם להרב משכורתו וכעת עזב אחד מהם את העיר, אם מחויב השני לקיים הכתב, או לא, בדין שנים שנשבעו לאכול ככר ואכל האחד החצי והשני לא אכל אם מחויב הראשון לאכול המותר. ובדין שנים שלוו אם המה ערבין קבלנים או רק סתם ערבים: סימן מז באחד שחתם כתב בח"ח ובשד"א ע"ד ראשי העיר שלא ימכור בשר בשותפות עם שאר הזובחים ושוב התירו לו ראשי הקהל לעשות שותפות עם זובח אחד, אם רשאי למכור בשר גם עם יתר הזובחים משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. יבואר היכי דאיכא אומדן דעת דהמתירין אלו ידעו שאם הותר מקצתו הותר כולו לא הי' מתירין כלל הנדר, אם אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובדברי הש"ס גיטין ל"ה כהן נושא נשים בעבירה וכו':
סימן מח בשו"ב שנדר בעת חליו שאם ישוב לאיתנו יסלק עצמו משחיטות ובדיקות ואחרי ששב לאיתנו שחט ובדק כמה שנים בלא התרה. וכעת רוצה לשאול על נדרו. אם רשאין לאכול משחיטתו הואיל ועבר כמה שנים על נדרו. בדין נודר בעת צרה בישוב קו' המהרי"ק. על שיטת ר"ת דנשבע בפני חבירו בשביל שעשה לו טובה אין מתירין לו משבועות כ"ט, ובישוב דברי רש"י בחומש בפ' ויחי בפסוק עלה וקבור את אביך כאשר השביעך התמוהים. ובדין שו"ב שעבר על השבועה. ואח"כ שאל על שבועתו אם מותר לאכול משחיטתו הואיל דחכם עוקר הנדר למפרע:
סימן מט בשו"ב אשר רבים מבני העיר חתמו שלא יאכלו משחיטתו, ובהכתב נכתב ששחיטתו תהי' עליהם אסורה כנבילה וכבשר פיגול, אם יכולין לשאול על נדרם. ובדין מתפיס בדבר האסור ובדבר הנדור:
סימן נ' בשאלה הנ"ל ובדין רבים שנדרו ועברו מקצתן אם כופין האחרים שישאלו על נדרם למען לא יהי' העוברים באיסור:
סימן נא בזובח שקיבל עליו באלה ובשבועה בנדר עד"ר וע"ד הרב שלא ישחוט שום דבר הטעון שחיטה רק אצל שו"ב הממונה עפ"י הסכמת הרב. וגם שלא יביא בשר מחוץ לעיר למכור בעיר, ובאם יעבור ע"ז, הבשר שימכור אסור לכל העולם כקרבן. ועבר על הכתב, אם מותר לקנות אצלו בשר, בדין אם נדר חל על דשלב"ל בישוב קו' הש"ך על הרמ"א באה"ע סוף סי' רל"ד שכ' דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן צריך להפר, בדין נהנה מדבר שאסר עליו בקונם אם יצא הדבר לחולין, בדברי הש"ס בשבועות כ"ב לענין ב' שבועות אין מצטרפות. ובדברי הרשב"א בנדרים ט"ו דהנאת תשמיש הוה דשלב"ל:
סימן נב בדין שבועה בכתב. ביאור דברי התוס' בגיטין ע"א ד"ה והא, ודף ע"א ד"ה אמר ר"ז. בדין אם מותר לכתוב את השם הרי הוגה את השם באותיותיו. בדין אם מהני תנאי בשבועה בכתב. בדין אם מהני שאלה בכתב בשבועה בכתבו בדין אם בנדר הוה תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח. בדברי מהרי"ט סי' קכ"ז דבהקדש לא מהני שליח משום דמילי לא מימסרן לשליח, ביאור דברי הש"ס בקידושין בהאי גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל וביאור דברי הש"ס בנזיר י"ג בעי מיני' בן רחומי מאביי וכו': סימן נג בשוחט שקיבל עליו שלא יסע לאחד מצדיקי הדור. ובאם יעבור ע"ז יהי' שחיטתו אסורה כנבילה וכטריפה, וחלה השו"ב והחזירו לו הכתב הזה למען הפיס דעתו של החולה, וכאשר שב לאיתנו עבר על הכתב ונסע לאחד מצדיקי הדור, אם מותר לאכול משחיטתו בדברי הרמב"ם בפ"ה דנדרים שפסק דראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם וכו' נאסרה הנאתו על שמעון ואם עבר ונהנה אינו לוקה. בדין אם בשחיטה שייך אומן קונה בשבח כלי בענין אם מניעת הרעה הוה טובה. ובדין אם בחרם אמרינן הותר מקצתו הותר כולו:
סימן נד בדברי הש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק י"א שהביא בשם תשובות הרא"ש דבנשבע שלא למכור לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קודם להשבועה מותר למכור. בדברי הריב"ש דאין שבועת ביטוי חלה להרע לאחרים ולהפסיד זכותם עיי"ש בסי' קנ"ט. ביאור דברי הש"ס בב"ק צ"א ע"ב אמר שמואל ביושב בתענית וכו' בדין אם נדר חל בכולל נגד שיעבוד. בישוב קו' הב"י בסי' תקי"ח על הטור שפסק דנשבע להתענות בחנוכה ופורים השבועה אינה חלה. בדברי תשו' הר"ן סי' ע"ד הובא ברע"א סי' רל"ח סעיף ו' דהיכא דיש זכות לחבירו ל"מ שבועה. ובדין נשבע שלא לפרוע ואין לו רק מטלטלין:
סימן נה בשוחט שקיבל עליו באלה ובשבועה ובנדר, עד"ר שלא ישחוט שום עוף בביתו רק בבית השוחטים. מלבד אם יקרא לבעה"ב לשחוט הכפרות קודם יוה"כ ובאם יעבור ע"ז אזי שחיטתו אסורה כקרבן, ועבר ושחט בביהמ"ד מה דינו. ובדין אם מותר לו לשחוט בביה"מ הואיל בהכתב לא נאמר רק בביתו. בדין אם בנדר עד"ר נאמן לומר ע"ז לא נשבע, בישוב קו' התוס' והר"ן בשבועות כ"ו ע"ב אהא דאמרינן גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין. בדברי הש"ך בחו"מ סי' ר"ח דהיכא דהיום והזמן גורם ל"א כמדארל"ת אעל"מ הואיל ואפשר לעשות בהיתר. ביאור דברי הרמב"ם בפ"ח מה' שחיטה שפסק דאחולין שנשחטו בעזרה אין לוקין רק חייבין מכות מרדות. בדין אם בלאו הבא מכלל עשה שייך כמדארל"ת אעל"מ. בישוב קו' התוס' בפסחים אהא דאמרו בגמ' דר"י ס"ל חשנ"ב ל"ד ופרש"י איסור הנאה ל"ד. ובדברי הצל"ח בפסחים ע"ג שרצה לומר דש"ח מטמא דאמרינן כמדארל"ת אעל"מ ול"ה שחיטה:
סימן נו בדברי הש"ס בזבחים ד' דיליף דכל הזבחים בעי לשמן למצוה מהקישא דזאת התורה בישוב קו' הש"ך על ר"א דס"ל יש שאלה בתרומה והרי ס"ל אין שאלה בהקדש. בדין אם מהני נזירות בלב בדברי הש"ס בזבחים ח' דאמרינן נזיר מחטאת לא ילפינן שכן ישנו בשאלה. ביאור דברי התוס' בחולין ט"ו ד"ה המבשל. ובענין אם א"ר מדרבנן הוה ראוי מדאורייתא: סימן נז בדברי הש"ס בשבועות ג' דס"ל לר"י דלאו דלא תותירו הוה ניתק לעשה ואין לוקין עליו. ביאור דברי הרמב"ם בה' תמורה דהיכי דהלאו כולל יותר מהעשה ל"מ העשה לנתוקי ללאו. ביאור דברי הרמב"ם דציבור ושותפין לוקין אף דל"מ התמורה. ביאור דברי הש"ס בנדרים ג' דמקשה בל יחל דנזירות היכי משכחת לה. בדין נזיר שהשיר שערותיו בסם או בסיקרא אם עובר על לאו דבל יחל. וביאור דברי התוס' בפסחים מ"ג שתירצו דמשו"ה איצטריך קרא דנשים אסורים בחמץ דסד"א דפטורות ממצה עיי"ש: סימן נח בישוב קו' הר"ן בנדרים ט"ו בקונם תשמישך עלי הא מצות לל"נ. בדין אם אמרינן מלל"ב היכי דאפשר בשאלה. בישוב קו' התוס' בר"ה כ"ח אהא דס"ל לר"י בשופר של שלמים לא יצא ובשופר של ע"ז יצא. ביאור שיטת הרז"ה דמצות דרבנן ליהנות ניתנו ביאור דברי הש"ס בביצה ג' דמקשה אהא דספיקא אסורה הרי הו"ל ספק דרבנן. ובדברי הש"ך ביו"ד סי' ק"ב דל"ה דשיל"מ רק כשהמתיר עתיד לבוא בודאי:
סימן נט בשוחטים שחתמו כתב באיסור שחיטה שחלילה להם לקבל משכרתם קצובה מקופת הקהל, ועי"ז נתהוה מחלוקת בעיר והראשים רוצים להביא להם שוחטים אחרים ויקופח עי"ז פרנסת השוחטים. ואשר ע"כ שואלים השוחטים להתיר להם הכתב ואומרים שבהכתב מבואר שאם יאמרו ג' רבנים שמחויבים לציית להראשים אזי בטל הכתב:
והכתב נאבד ולא נודע אם נכתב כדין יבואר אם מהני תנאי בנדרים. ובדין אם רשאים השוחטים לקחת יותר מבהמות כשרות מבטרפות. ובדין נודר ע"ד חבירו אם יכולין להתיר שלא בפניו:
סימן ס' בשוחט שחתם כתב באיסור שחיטה שלא ישחוט מבלי קחת פרס הקצוב להרב, אם רשאי לבדוק דבר הטעון בדיקה בלי משכרת הרב:
סימן סא בדברי הש"ס בשבועות י"א וי"ב דאמרינן טעמא דרבנן דפרה תפדה משום דלב ב"ד מתנה. בדין איך מותר לפדות הפרה אחר שחיטה הרי עבר הכהן למפרע באיסור כלאים בישוב קו' השאג"א על ר"ל דס"ל בנזיר כ"ט כדי לחנכו במצות איך עובר הכהן בלאו דכלאים משום עבודה דרבנן. בדברי הש"ס בברכות מ"ג מנין שמברכין על הריח וכו'. ובדברי הצל"ח שם התמוהים מאד, ובדברי הרא"ש פ' כיצד מברכין סי' י"ט בענין אם על פת צנומה מברכין המוציא:
סימן סב בדברי הש"ס במכות כ"ב יש חורש תלם אחד וכו' בישוב קו' השעה"מ פי"ד ממאכלות אסורות על הש"ס דחשיב כהן ונזיר אבות הטומאה בב' מלקיות והרי נזיר שטימא עצמו אף אם לא הי' כהן חייב ב' מלקיות משום בל יחל ובל תאחר. התוס' בברכות י"ט ובשבת קנ"ב שתמהו על מס' שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר. מרביעית דם שאין הנזיר מגלח והכהן מוזהר ובמהרש"א שם התמוה. ביאור שיטת הראב"ד, בפ"ג מטומאת מת דהא דנזיר אינו מגלח על רביעית דם דוקא במגע ומשא אבל בטומאת אהל מגלח. בישוב קו' התוס' בסוכה כ"ה על ר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' למ"ד שריפה ממש שנשרפו גופן אמאי נטמאו, וביאור דברי התוס' ב"מ כ"א ד"ה אלו מציאות שהקשו כריכות ברה"י אמאי צריך להכריז הא מתיאש וסבר שברה"ר נפל:
הנה בפנים דברתי מענין כהן ונזיר, אזכיר בזה מה שראיתי במנ"ח מ' קמ"ט דכ"ג שקיבל עליו נזירות. דאף דהוא מוזהר בלאו דראשו לא יפרע מ"מ אסור לגלח אף דעובר בלאו. משום דמוטב שיעבור בלאו דראשו לא יפרע שהוא בשב וא"ת משיעבור בלאו דנזירות שהוא בקום ועשה. וקשיא לי לפ"ז איך מקבל עליו נזירות לעבור ע"ד תורה דאף אם מגלח ביום ל' יצא דזה הוה גדל פרע ע"כ כה"ג מגלח ביום כ"ט או בליל כ"ט שלא יעבור על ראשו לא יפרע דהרי ילפינן כ"ג מנזיר לענין פרוע ראש ונהי דמה שמגלח בכל יום או בכל שבוע הוא מדרבנן אבל קודם י מחייב לגלח מדאורייתא אמנם הרי ילפינן מקרא בנזיר ד' באומר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר דאתיא נזירות וחלה וא"צ לשתות וה"ה בכ"ג ונזיר. אך קשיא קצת איך מקריב ענפת חביתין ביום כ"ט. או ביום ל' למ"ד דאם גילח ביום ל' לא יצא והרי אסור לכנוס למקדש פרוע ראש והרמב"ם פוסק בפ"ב מביאת מקדש דטמא מת אין משלח קרבנותיו וה"ה פרוע ראש. וצ"ל דפרוע ראש דמי לטמא דמשלח קרבנותיו כמבואר בר"מ שם ודו"ק. והנה אם נאמר דלכתחלה אסור לכ"ג לקבל נזירות דאין העשה דקדוש יהי' גדל פרע דוחה ל"ת דראשו לא יפרע דמי הכריחו לקבל נזירות והו"ל דחיית ל"ת ע"י פשיעה קשיא לר"ע דמוקי בזבחים ק' וברכות כ' קרא דלאחותו בכ"ג ונזיר דמטמא למת מצוה והרי הוה. דאי להיתרא דלכתחלה אסור לקבל נזירות ודאי להיתרא לא נקט בקרא כמבואר ביבמות ע"ח. ומוכח מזה דכמו דאמרינן בברכות כ' דכבוד הבריות דוחה עשה דפסח משום דהוה שוא"ת ה"ה דעשה דוחה ל"ת בשוא"ת והותרה לגמרי ול"ה דחוי' ואף באפשר לקיים שניהם ול"ה כמו דחיית עשה לל"ת ע"י פשיעה ומ"ה מותר הכהן לכתחלה לקבל עליו נזירות, ובתשו' ברית אברהם חאה"ע ס"ס קכ"א הוכיח דבדיבור ולא במעשה ל"א כמדארל"ת אפל"מ מדאצטריך קרא דאין שבועה חלה לבטל מ"ע והרי בלא"ה בודאי לכתחלה אסור לישבע [ומ"ש שם דלקי משום שבועת שוא זה ליתא דאם נימא דשבועה חלה לא לקי דל"ה ש"ש אך כונתו משום דלכתחלה אסור לישבע] ונימא אם עביד ל"מ וה"ה שהי' לו להוכיח סברתו מכ"ג ונזיר אם נאמר דכהן אסור לכתחלה לקבל עליו נזירות. אבל לפמ"ש גם הוכחתו ליתא דה"א דשבועה חלה ועשה ול"ת דשבועה דוחה עשה דסוכה בשוא"ת והוה הותרה ולא דחוי' ומותר אף לכתחלה לישבע קמ"ל קרא. מיהו לפמ"ש אתוס' ביבמות ע"ח ד"ה מצרי שני דיתורא דקרא אתי שפיר לדאי א"כ קרא דלאחותו דהו"ל יתורא דקרא י"ל דאי נקט. ואין ראי' מקרא דמותר לכתחלה ודו"ק הטיב. (וי"ל דמיירי בהי' נזיר ונעשה כ"ג) והנה מ"ש בפנים באות ב' והנה בתשו' אחת שכתבתי בימים אלו רמזתי על התשו' הנדפסת לקמן סי' קנ"א דרוש שם:
סימן סג דרוש בסוגיא דכהנים שלוחי דידן יומא י"ט ונדרים ל"ו. ביאור דברי התוס' ביומא שכ' דהאיבעי' קאי אי הוה דוקא שליחא דרחמנא או שליחא דידן ג"כ. בדין כהן וזר שעבדו שניהם עבודה אם העבודה כשרה, בדברי הרמב"ם שמביא בה' עבודת יוה"כ אתה שלוחנו ושליח ב"ד ובש"ס דחי זאת, בדין אם הבעלים הדירו הכהן אם מותר הכהן להקריב קרבנם ולא מקרי זאת הנאה. ביאור דברי הש"ס בגיטין נ"ד בסוגיא דכהנים שפיגלו, בישוב קו' תשובות פנים מאירות על הא דאיבעי' לן אי כהנים שלוחא דידן והרי נכרים מביאין נדרים ונדבות כישראל והם אינם בני שליחות. בישוב קו' הריטב"א איך ילפינן שליחות מושחטו כל קהל עדת ישראל דילמא שם הטעם משום זכי'. בישוב קו' המל"מ על הרמב"ם שפסק בתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים. ביאור דברי הש"ס בב"מ כ"ב ותיסברא והא בעינן מה אתם לדעתכם. ובישוב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ד דתרומות ה"ט דהאומר לשותפו או לבן ביתו לתרום וביטל השליחות קודם שתרמו אם לא שנה השליח תרומתו תרומה. כר"ל ולא פסק כר"י:
סימן סד באשה שחתמה על כתב במסה"ק שבאם עד עבור ב' שנים לא תבנה בזש"ק מוכרחת היא לקבל ג"פ מבעלה ואם לא תקבל אזי אוסרת עצמה בקונם בשר ויין ועבר הזמן הזה ולא נפקדה ואינה רוצה לקבל ג"פ מבעלה אם רשאי הבעל לגרשה בע"כ או לישא אחרת עלי' בהיתר מאה רבנים למען יקיים מצות פ"ו יבואר אם בנודר ע"י שליח שייך אשלד"ע משום דנודר כאלו בנה במה, בדין אם יכול הבעל לקיים נדר שהוא נגד שיעבודו. בדין אם יכול הבעל לקיים נדר קודם שיחול. ביאור דברי הרמב"ם בפי"ב מה' אישות הכ"ד דבנדרה שלא תטעום אחד מכל הפירות וקיים לה הוא צריך ליתן לה כתובה אבל אין כופין אותו לגרשה ובהדירה הוא כופין אותו לגרשה, ובש"ה בישוב קו' התוס' בכתובות ע"א ד"ה שנדרה היא. וביאור דברי הגהות מרדכי בשבת פ"ג דהיכי דהיא נדרה וקיים לה הוא שוב ל"מ התרת חכם: סימן סה דרוש בסוגיא דבל תאחר ר"ה דף ה"ו בישוב קו' הפנ"י על הש"ס דקאמר נ"מ לנודר למיקם עלי' בבל תאחר והרי בלא"ה ברגל הראשון עובר בעשה ואלאו דב"ת אין לוקין. בדברי המוצל מאש סי' מ"ה דמותר להשביע לחבירו אף שיודע דנשבע לשקר. בישוב קו' השאג"א בסי' ס"ו על הרמב"ם שפסק דאשה עוברת בב"ת ובש"ס היא איבעי' דלא איפשטא. ביאור דברי התוס' בסוגיא דף ד' ד"ה ומעשרות שנסתפקו אם במעשר ותרומה עוברין בב"ת. בישוב קו' התוס' בחולין ל"ז אהא דאמרינן ביחזקאל שלח אכל מבהמה קודם שהופרשו מתנותי'. ביאור דברי התוס' ד"ה לקט שכחה ופאה שכ' דלא משכחת ב"ת רק בעבר ונטל דחייב להחזיר וביאור דברי הש"ס בסוגיא אלא מאי חליפי חליפי תודה וכו':
הגה בפנים אות א' הבאתי דברי הפמ"ג דלהציל מלאו שהוא בשוא"ת א"צ לפזר כל ממונו עיי"ש. הנה מפשטא דגמ' חולין מ"ט ע"ב דאמרינן שם רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, משמע דבשום איסור דאורייתא לא חסה התורה על ממונם של ישראל. אך ממה שצותה התורה לכהן להמתין עד שיפנו הבית משמע דבשביל הפסד ממון משהינן מצוה וה"ה דאלאו שהוא בשוא"ת א"צ לפזר כל ממונו אבל יש לשדות נרגא בזה ודוק: סימן סו המשך הדרוש הנ"ל, בישוב קו' התוס' בסוגיא דף ו' ס"ה יקריב אותו על התוס' יבמות פ"ח לענין שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי. בישוב קו' האור חדש קידושין מ"ב על קו' התוס' שם לענין שליחות בקדשים ביאור דברי התוס' בד"ה הנ"ל שכ' דלאחר ג' רגלים גם בחטאות ממשכנין. בישוב קו' השאג"א בסי' ס"ו המובא בסי' הקודם. ובענין אין נשאלין על ההקדש:
הגה בפנים פלפלתי בסוגיא דשעבודא דאורייתא. הנה קשה לי אדברי ירושלמי פ"ג דכתובות הובא בתוס' ר"פ א"נ ד"ה ועל אשת אחיו שהקשה בבא על בתו דפטור משום דקלב"מ והלא בלא"ה קנסא לאבי' ומשני כשבא עלי' עד שלא מת ומת דאי לאו קלב"מ היתה תובעת ליורשים, ואיך תתבע ליורשים שישלמו מנכסיו והרי כל היכי דלא מצי ליתבע מיני' דידי' גם מנכסיו אינו גובה כמבואר בבכורות מ"ח וכיון דקנסא לאבי' ולא מצית ליתבע בחייו גם מנכסיו לא גבי' דהמה רק עריבין, ונראה מזה להוכיח כמ"ש בתומים סי' מ"ט ס"ק י"ט דדוקא למ"ד שעבודא ל"ד הנכסים המה רק עריבין אבל למ"ד שעבודא דאוריתא הוה שעבוד גמור ואף דליכא למיגבא מלוה גובה מנכסי הלוה דלא כסוגיא דבכורות ומה"ט בבא על בתו לולא דקלב"מ שעבוד חל על הנכסים דבמלוה הכתובה בתורה שעבודא דאוריתא רק דבחיי אבי' לא תוכל לתבוע שהתורה זכתה לו בשעת העמדה בדין אבל כשמת היא תובעת מהנכסים שירשו האחים וע' בנתיבות סי' ל"ג ס"ק ב' שכ'. ג"כ דבמת הלוה גובין מיורשיו לא מתורת ערב רק בשעבוד הגוף מהלוה ותי' זה ל"ש בקנס דהגוף לא נשתעבד כיון דל"מ ליתבע מיני' ע"כ המובחר כדכתיבנא עוד י"ל בעיקר הקושיא דכיון דכשבגרה מצית לתבע לאב כדאמרינן בירושלמי בבא עלי' עד שלא בגרה ובגרה א"כ עכ"פ כבר התחיל שעבוד נכסים שמא לא תתבע עד שתבגור ע"כ במת האב יכולה ליתבע מנכסין אף שלא בגרה ודו"ק: סימן ס"ז בדברי הרמב"ם ספ"ז דנזירות שכ' דמה"ט נזיר מצורע מגלח משום שאינו קדוש, בישוב קו' הש"ך בסי' רס"ב על הד"מ שפסק דאם מל תוך ח' א"צ להטיף דם ברית. וביאור דברי הש"ס במנחות ע"ב ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת:
סימן סח בדברי הש"ס במכות ט"ז סוגיא דבטלו ולא ביטלו. ביאור דברי התוס' ד"ה אי דקטלי' שהקשו דילמא מיירי שהרגה בשוגג. ודברי מהרש"א שם. בישוב שיטת ר"ת הובא בב"י סי' רכ"ח דנדר עד"ר אף לדבר מצוה אין לו התרה. וקושיא ע"ד הש"ס דמקשה והא איכא משכון וכו':
סימן סט בדין אם יש לחתן הרב חזקה ברבנות. ואם אותן בעלי הבתים שמגידים חות דעתם למנות וקרוביהם נכנסים למנין בדבר התמנות הרב: סימן ע' בשמש העיר שנפטר והניח אחריו שתי בנות נשואות. וצוה ראש הקהל לנכדו מבתו שישמש בבהכ"נ ועשה כן והחזיק בשמשות כמה ירחים. אם רשאים בני העיר למנות כעת שמש אחר במקומו. יבואר אם בשמשות שייך דין חזקה. ואם בן ברתא כבן, הן לענין ירושה והן לענין חזקה:
סימן עא בעיר קטנה שהיתה שייכת לעיר גדולה בעניני מסים וזכות הרב ועתה מטעם המלך שייכת לעיר אחרת בעניני מסים ומעטריקא. אם גם זכות הרב והשו"ב שייכים עי"ז לעיר השני. בדין אם שכירות מהני בדשלב"ל בדברי הקצוה"ח סי' של"ג ס"ק מ' דשכר פעולה נקנה בדיבור אפי' בדבר שלב"ל. בדין אם מותר לאחר לסדר קדושין במקום שיש רב בלי רשותו. וביאור דברי התוס' בסנהדרין ס"ח שכ' דיש לקטן זכי' בשכר פעולה: סימן עב ברב אשר הי' שייכים לו כפרים אחדים בעניני רבנות ושל"ח וקם בנו תחתיו אם יכולים בני הכפרים לקחת להם רב אחר נגד רשות הרב דמתא או לא. ובדין אם במכירי כהונה מחויב הבעה"ב ליתן גם ליורשיהם: סימן עג בעיר אחת שממאנת לשלם להמו"ץ משכרתו אם יכול הוא לעקל שחיטת השו"ב ולאסרו אם לא ירצה לגבות לו פרס הקצוב לו:
סימן עד אם רשאים ראשי העיר לקבל מעות לצורך העיר עבור משרת הרבנות מאת הרב אשר בדעתם לתת הכתר הזה על ראשו:
סימן עה באחד שהניח חידושי תורה כתובים אם מותר לאחר להעתיקם ולהדפיסם שלא ברשות היורשים. בדין אם במצוה שייך ירושה. ואם מותר לדפוס פעם שנית ספר שהוציא אחד לאור אחרי שהמחבר מכר כל ספריו. ואם בכור נוטל פי שנים בריוח ספרים הנדפסים אחרי מות אביו:
סימן עו באשה שנדרה בעת חלי' הש"ט והנזמים שלה, ובעלה עמד אצלה והחריש לה. ואחרי ששבה לאיתנה אמר כי מעולם לא רצה לקיים נדרה. ולא החריש רק שלא לצערה. והאיש הזה אין בידו לותר כ"כ כי איננו איש אמוד. בישוב דברי הטו"ז באהע"ז סי' צ' שכ' דל"ה נדר רק באמר הבעל בפירוש אין אבל אם שתק בשעת צוואתה לא מקרי נדר. ביאור דברי התוס' בכתובות נ"ט ע"ב ד"ה כגון שכ' דמשו"ה לא חל הנדר כיון דנשתעבדא לי'. בדברי הטו"ז בא"ח סי' תקס"ב שכ' דבתענית גם הרא"ש מודה דמהני גמר בלבו. בדין אם יכולין להקדיש טובת הנאה ובדין אשה שמתה בלא זש"ק אם הבעל יורש הבגדים שעשה לה אבי':
סימן עז באחד שהקדיש קודם מותו מנורה לבהכ"נ ואחר מותו לקחה אלמנותו המנורה ונתנה לבעלה השני אשר מכרה לאחר. ותובעים אנשי בהכ"נ את המנורה מהקונה, והוא טוען כי לא ידע אם הקדישה הראשון יבואר בהקדיש בזה"ז ומת אם היורשים מחויבים לקיים ובדין אם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוה קנין גמור:
סימן עח באחד שנאבד בנו ולא נודע מקומו ונדר שיתן חמשים ר"כ לצדקה אם יבוא בנו לביתו. ושב הבן והשליש האב הסך חמשים ר"כ שנדר, ואח"ז הענו האב והבן, אם מותר להחזיר להם המעות שנדר האב בישוב קו' הר"ש פ"ד מ"ט דפאה על רש"י ב"מ ט' ע"ב שפירש דברי הש"ס שליקט את הפאה אדם דעלמא שאינו בעל השדה. בדין בעה"ב שהי' עשיר והעני אם מותר במעשר עני שלו ביאור דברי הש"ס בנדרים פ"ד ע"ב לענין אם נחשדו ע"ה על מעשר עני, ובש"ה ביאור דברי רש"י בב"מ הנ"ל ובדין אם רשאי אדם להפקיר כל נכסיו:
סימן עט באחד שצוה לפני מותו שיתנו מהונו סך מאה וחמשים ר"כ על גמר בנין בהמ"ד וסך מאה ר"כ לקנות מקום להרחיב בית מועד לכל חי. אם רשאים ראשי הקהל לקחת הסכום הזה לצורך בנין בית המרחץ. ובדין אם רשאים לקחת יותר מהנפטר עבור הקבורה משווי דמי הקרקע:
סימן פ באחד שצוה בחליו בצואת ש"מ שיתנו הס"ת שלו אחר מותו להקלויז, ויום אחד קודם מותו חזר מדבריו וצוה לתת הס"ת לבהכ"נ, למי שייך הס"ת. בדין אם בס"ת שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. ובישוב קו' הש"ך בסי' רנ"ה ס"ק ה' על הרמב"ם שפסק בפ"ז מערכין דבהקדש אף תכ"ד אינו יכול לחזור, וסתירת הסוגיות מתמורה כ"ה לב"ק ע"ג בענין זה: סימן פא באשה השולטת בנכסי בעלה שכתבה לה ס"ת והניחו בעיר פלוני ואח"כ לקחו משם והניחו בעיר אחרת ואחרי מות האשה הזאת רוצים יורשי בעלה שהס"ת ישאר במקום אשר הי' שמת באחרונה. באמרם כי הס"ת נכתב מנכסי אביהם אכן נמצא כתב מהאשה שנותנת הס"ת במתנת בריא לקלויז אשר הי' שם בראשונה, פלפול עצום בביאור שיטת הפוסקי' דרשות הנפקד נקנה למפקיד. בדין אם בס"ת אמרינן אמל"ג כמל"ד. בדין אם חצר קונה בלא כוונה בישוב קו' הקצוה"ח על הטו"ז בסי' קפ"ט שכ' דהנפקד ל"ק בדיבור דרשות הנפקד שייך למפקיד. בדין אם בס"ת שייך דעת אחרת מקנה כיון שלא נמצא בו רק טובת הנאה בישוב קו' המרדכי על הש"ס דב"מ י"א ע"ב דמשני דעא"מ וביאור נחמד לדברי הש"ס שם, ביאור דברי הירושלמי בפ"ד דשביעית מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית וכו' ובדין אם חצר קונה הפקר שלא מדעת:
סימן פב המשך התשובה הנ"ל. בדין אם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. בדין אם יוצאין בס"ת שאינו שלו ידי חובת קרי', ביאור דברי התוס' בפסחי' צ"א ד"ה שהי' שכ' דמה"ט מפקח הגל חייב בפסח שני שכל הטמאות כשעת מציאתן. בדין אם יוצאי' בספק גזל ידי חובת אתרוג, בדין אם אמירה לגבוה שייך בכתב. בענין אם בהקדש י"ל שלא להשביע כתב כן הואיל ואמל"ג כמל"ד, וביאור דברי הש"ס בב"ק מ"ח ע"ב ת"ר כנוס שורך וכו':
סימן פג אם יכולין להקריב ק"פ בזה"ז אעפ"י שאין בית משום דטומאה הותרה בציבור וכה"ג אין מעכב. בדברי רבינו חננאל שאמר לבא לירושלים בשנת י"ז לאלף הששי. פלפול בענין כהן מחוסר בגדי' שעבד עבודה ובדברי הפמ"ג בפ"כ ה' תפילין שנסתפק בכתב תפילין וס"ת על איסורי הנאה אי שריין:
סימן פד מחתן המחבר הרה"ג האבד"ק פאקשאן נ"י בדבר השאלה המבוארת לעיל סי' פ"א. בדין אם מהני דעת אחרת מקנה בלא כיון לקנות. בענין אם בס"ת מהני דעת אחרת מקנה ביאור דברי הירושלמי פ"ד דגיטין ה"ג ר"ז בעי קומי ר' מנא מסר לה במוסירא מהו, בדין אם הפקר ב"ד פטור ממעשר, בענין אם בגט מהצורך שיקנה הבעל להאשה כל נייר הגט אף החלק או יכשר אם יקנה להאשה את חלק הנייר אשר הגט כתוב עליו וישאיר לעצמו החלק, ביאור דברי הש"ס בע"ז ס"ג דמוקי לה לברייתא שם בעומד בחצרה ואסור משום אתנן, ביאור דברי הירושלמי בגיטין פ' התקבל חצרו של שליח קבלה מה שתעשה כידו. בישוב קו' הקצוה"ח בסי' קפ"ט על הש"ס בקידושין מ"ז דאמרינן דאם נשתייר ש"פ מקודשת והרי החצר קנוי הוא להמקדיש. ישוב דברי הש"ך בחו"מ סי' קצ"ח ס"ק ז' דל"א חצרו ומתנתו אין כאחד. ביאור דברי התוס' בקדושין י"ט ד"ה אומר. ביאור דברי הש"ס בקדושין כ"ב גבי עבדי' דר"י הנדאה. ובדין אם יש חצר להקדש:
סימן פה המשך התשובה הנ"ל. אם אמרינן במ"ע אמירה לגבוה כמל"ד, בישוב קו' הרז"ה למה הקנה ר"ג לר"ע בקנין אגב או בקנין חצר ת"ל דאמל"ג כמל"ד, בישוב קו' המפרשים על התוס' פסחי' כ"ד ע"ב ד"ה אלא. בדין אם מותר להלות מ"ע בריבית. בישוב קו' הש"ך בסי' רנ"ח סקי"ח על התוס' ב"ק ל"ו. בענין אם בס"ת שייך אמל"ג, ואם אמל"ג הוה בכתב, בענין דהמקדש חייבי לאווין נימא דהוה קדושי טעות. ובדין אם בגזבר הממשכן עבור הקדש שייך לאו דלא תבוא א"ב:
סימן פו באחד שהניח בית לחלק פירותיו בכל שנה ושנה לעניי העיר, אם מותר לתת מהמעות הזה לקרוביו שאינם מבני העיר:
סימן פז בישוב קו' השאג"א על הא דמבואר בפסחים ע"ז דס"ל לר"י טובת הנאה אינה ממון וממשנה דמע"ב מוכח דס"ל ט"ה ממון. בענין אם מתנות כהונה הוה שכר פעולה. ביאור דברי התוס' בפסחי' מ"ו ד"ה הואיל בישוב קו' התוס' בפסחים סם על רש"י שפירש חורש בשור וחמור דהחמור של קדשי בדק הבית. בדברי המל"מ בפ"ט מכלאים שכ' דהמנהיג בהמת קדשים עם בהמת חולין חייב משום כלאים. בענין אם זכר מבהמת קדשים בא על בהמה בעלמא אם יש חשש על הולד. ובדברי המל"מ שכ' דמרביע פסולי המוקדשין על פסולי המוקדשין ל"ה כלאים:
סימן פח באחד שנהג תמיד להניח תפילין בחוה"מ. ובא לעיר שרובן אין מניחין בחוה"מ ואין דעתו לחזור איך יתנהג הפעם. בדין אם מותר לקרות ק"ש בבוקר בלא תפילין, פלפול בש"ס קידושין כ' בסוגיא דגואל לחצאין, בדברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' עכו"ם ה"ט דעושה עכו"ם לעצמו אף שלא עשאה בעצמו רק ע"י אחר לוקה. בדין ממיר בכתב וביאור דברי התוס' ב"מ צ' ע"ב ד"ה ר"ל אמר:
סימן פט בדבר הכתב שעשו בעיר אחת שלא ישכור שום אחד האראנדע רק באופן שהמוזגים יהיו שותפים ואם יעבור אחד על הכתב אזי יהא פתו פת כותי ויינו יין נסך וכו' וכעת יצאו אנשים ועברו על הכתב מה דינם ואם בתקנות הקהל בעינן שיעשו במעמד כל אנשי העיר:
סימן צ. במי שמתו לו ב' בנים מחמת מילה. ונולד לו בן ג' ולא נבלע בו דמו ואבי הבן אמר שנראה לו שהבן השני שעת לא נבלע בו דמו אם מותר למול הילד הזה כשיבלע בו דמו יבואר אם נאמן האב נגד רוב דמצוין אצל מילה מומחין הם בדברי התוס' חולין מ"ז שכ' דס"ל לר"נ בב' זימני' הוה חזקה מדא"ל המתינו. ביאור דברי התוס' בע"ז כ"ז ע"ב שכ' דאם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו רשאי. ובדברי הרמב"ם שפסק דאם מוסר נפשו למצוה במקום שאינו חייב מתחייב בנפשו:
סימן צא באחד שמת לו בן ביום ה' למילתו. ואח"כ נשא אשה אחרת ומת לו בן גם מאשה הזאת ביום ה' למילתו אחרי שכבר נתרפא מהמילה ויש ספק אם הילד הזה הי' בן ט' או בן ח' חדשים ואח"כ מת לו עוד בן מהאשה הזאת ביום ד' למילתו אחרי שכבר נתרפא מהמילה ומהילד הראשון אין האב זוכר אם נתרפא. ונולד לו עוד בן והוא כעת בן ג' שנים בריא וחזק אם מותר למולו. פלפול גדול בדברי הרמב"ם שפסק דמי שמתו אחיו מחמת מילה אין מלין אותו עד שיגדיל ויתחזק כחו הא כשיתחזק כחו מלין אותו ובכמה ענינים ודינים המסתעפים לזה:
סימן צב באחד בן עשרים שנה שיש ספק אם הוא נימול כהוגן יען כי במקום אחד נדבק בערך חצי האצבע, העור שלמעלה מחוט המקיף העטרה שלצד הגוף עד כי לא נראה שום חריץ במקום הזה. ויתר החוט שהוא הרוב נראה יפה בעומק כראוי ויש ספק אם מתחלה לא נימול יפה או שנדבק אח"כ אם צריך לתקן או לא. ביאור דברי הירושלמי ביבמות פ' החולץ אלו ציצין המעכבין את המילה וכו', ובישוב קו' התוס' בחגיגה דף ד' ע"ב ד"ה דמרבה לר"ע דס"ל ערל כטמא בפסח למ"ל קרא דערל אינו אוכל ת"ל מטמא:
סימן צג בדבר הקושיא שהקשה המחבר בספרו בית יצחק חא"ח סי' ל"ו אות א' על הרמב"ם שפסק דנולד מהול צריך להטיף דם ברית ופסק בפ"ז דתרומות דאוכל בתרומה וזה סותר לסוגיא דיבמות ע"א בדברי הש"ס בשבת קל"ה דאם היא ספק ערלה כבושה לא מהלינן בשבת. בדין אם לא מל כל העור ושייר ציצין המעכבין אך הפורע פרע כל העור ונתגלה העטרה כדת אם הוה כנימול. בדברי הטו"ז בסי' רס"ד שנסתפק בנולד מהול ואח"כ מכח שמנו נמשך העור למעלה אם חייב מילה מה"ת. ובדברי הש"ס בסוכה מ"ב דמקשה והרי מדאגבי' נפיק בי' ול"ה טועה בד"מ:
סימן צד בדברי הלבושי שרד בחידושיו ליו"ד שכ' דאם האשה לא תוכל לילך בידוע שהוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור ומלין את הילד בשבת בישוב קו' התוס' בבכורות מ"ו ע"ב אהא דאמרי' שם פדות פוטר לאתויי הא דת"ר וכו' וביאור דברי הש"ס שם שדברי החוו"ד שכ' דהיכי דהתורה כתבה האיסור ספק מותר, והיכי דכתבה ההיתר ספק אסור, ביאור דברי התוס' בחגיגה ה' ד"ה משום סקרתא. ובדין מי שהסיר המזוזה אדעתא לבודקה אם צריך לברך אח"כ:
סימן צה בתינוק שנולד בע"ש ויש ספק אולי נולד בין השמשות אם מותר למולו בשבת, בענין ס"ס דסתרי ובענין ס"ס בדשיל"מ:
סימן צו בקלויז שמקודם שנבנתה התנו אנשי בהכ"נ שלא ימולו שמה, אם רשאים אנשי הקלויז לחזור מדבריהם, בדברי הח"ץ בסי' ע' דבמכירי כהונה יכול לחזור בשביל צורבא מדרבנן ובדברי התוס' במגילה כ"ז שהוכיחו דקיי"ל בכל דוכתא הלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן עיי"ש: סימן צז אם מותר למול בשבת ולפרוע אחר השבת, בדברי היש"ש פ"ח דיבמות אות ג' דמל ולא פרע אפי' חצי מצוה לא עביד, ובדברי התנחומא פ' לך לך דאברהם אבינו נימול ע"י עקיצת עקרב:
סימן צח אם יש להתיר את המציצה ע"י שפופרת של זכוכית אשר לה שתי פיות האחת ינתן בפי המוהל והשנית על אבר הנימול:
סימן צט בדברי הפמ"א הובא במחצית השקל סי' תל"א ס"ק ד' שפי' הך דמי שיש לו ב' ערלות אין דוחין את השבת למול אותו היינו ב' עורות הפריעה. בדין כל יתר כנטול דמי:
בדין מי שיש לו ב' גידין ולא נימול רק באחד אם רשאי לאכול בתרומה וקדשים בדברי התוס' במנחות ל"ז ד"ה או שכ' דבעולם הזה לא נמצא איש שיהי' לו שני ראשים בדברי הספר גנת וורדים הספרדי דמי שמת והניח בן או בת טרפה אשתו זקוקה ליבם. ובש"ה בישוב קו' הט"א על הרשב"א שכ' דהיכא דמחויב מדרבנן אינו עובר בב"ת מש"ס דעירובין צ"ו:
סימן ק באחד שנולד לו בן משפחה ערלים ורוצה לישא הערלית הנ"ל לאחר שתתגייר אם רשאין לגיירה אעפ"י שהיא לשם אישות למען לא יבוא הוא לידי עבירות חמורות. וגם אם ל"ה זאת הנטען על השפחה דמבואר במשנה יבמות, בישוב קו' השעה"מ פי"ג מאיסורי ביאה על הש"ס בקדושין ס"ב דל"ה בידו להתגייר דמי יימר דמזדקק לי' תלתא. ביאור נחמד לדברי הש"ס ביבמות צ"ב לענין אין קדושין תופסין ביבמה. בישוב קו' התוס' בקידושין ס"ב ד"ה אלא מעתה. בדין גר שאמר שמקבל עליו חוץ מדבר אחד אם בדיעבד הוה גר. וביאור מקראי קודש בדברים פ' נצבים פן יש בכם וגו' והתברך בלבבו וגו' לא יאבה ה' וגו':
סימן קא. בדברי התוס' ב"ק פ"ז ד"ה בעבד כנעני שכ' דגם בעבד כנעני שלו חייב ברפואה כשחבל בו, בדברי הש"ס בב"ק ע"ה בר"ג ששמת שסימא את עין עבדו. ובדברי הירושלמי סוף פרק אלו נערות לענין מודה בקנס אם חייב לצאת יד"ש:
סימן קב בס"ת שמוחזק בכשרות, ואמר הסופר ששכח לקדש שם אחד יען לא ידע אם חול הוא או קודש אם צריך לקדור השם או מהני להעבירו בקולמוס או כשר בלא תיקון:
ביאור דברי הש"ס בגיטין נ"ד לענין נאמנות הסופר. בענין אם פסול דזא"ו הוה דאורייתא או רק דרבנן. בדברי הפמ"ג בסי' ל"ב ס"ק ל"ב דכתיבה לשמה ל"ה רק דרבנן בדברי הרמב"ם שפסק דמעיל שנטמא בחוץ מכניסו פחות מגע"ג שנאמר לא יקרע, ובדין אם בדיו ע"ג דיו יש משום מחיקה:
סימן קג בס"ת שנמצא בשם אלקים מחק וכתב אדום הנוטה לשחרורית על אותיות ה' ויו"ד, והטישטוש מתפשט גם לאות מ' סתומה של השם ואין המם מוקפת גויל, אם יש איזה תיקון לשם הקודש הזה או צריכין לסלק היריעה. בדין שם הקודש שנפסל אם ל"ה כנראה ונדחה ואינו חוזר ונראה דבקדשים יש דיחוי. בדין צבע שנפל על אותיות וחוץ לאותיות אם מותר להעבירו ול"ה חק תוכות, בדין שמות הנמצאים בכותלי בהכ"נ אם מותר לסוד אותם בסיד, ובישוב קו' המנ"ח על הרמב"ם שפסק בפ"א מביאת מקדש הי"ד דאם עבד בקרועי בגדים חייב מיתה בי"ש ועבודתו כשרה:
סימן קד קושיא בדברי התוס' פסחים ד' ע"ב ד"ה לאו שכ' דאף דמשכיר בית לחברו בי"ד חזקתו בדוק אם הבעלים בעיר צריך לשאול, בדברי הש"ס גיטין נ"ד בענין טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו דמייתי ראי' מכ"ג ביום הכפורים עיי"ש. בישוב דברי המל"מ שכ' בפ"ג מגזילה דשומר או גזלן חייב. אף בהיזק שאינו ניכר. ובדין אם מותר לבנות בשבת ע"י היתר למכור הבית נכרי:
סימן קה בסופר שנמצאו פסולים בהסת"מ שכתב מהם מחמת פשיעות ומהם מחמת קלות, וגם העידו עליו בעדות מיוחדת שהחליף תפילין ופרשיות ומכרם שלא ברצון הבעלים, מה דינו ומה דין סת"מ שכתב, בדברי המג"א בסי' ל"ט דמומר לתאבון פסול לכתיבת ס"ת:
בדין אם גר רשאי לכתוב ס"ת, בדברי הפמ"ג בסי' ל"ט סק"ג דסתמא לא פסול רק מדרבנן ובספק הוה ספיקא דרבנן. ובענין אם יריעה או תיבה פסולה בטילה ברוב יתר היריעות או התיבות הכשרות:
הגה בפנים אות י"ד הבאתי דברי התוס' זבחים ע"ט ע"ב ד"ה תנן התם שמבואר בדבריהם דדבר הבטל מצטרף להשיעור. ודברי התוס' זבחים ע"ח דדבר הבטל אין מצטרף להשיעור וכעת הראה לי ידידי הרב הגאון מ' אלכסנדר:
שמואל האלפערן נ"י. מ"מ דפה"ק לבוב יצ"ו דברי המזבח כפרה בזבחים ע"ט שחולק על תוס' ד"ה תנן הנ"ל וכ' וז"ל ול"נ דאע"ג דאינו יכול לאסור מ"מ הוא עצמו נעשה כמבטל ולעולם עומד בפסולו כל מקום שהוא ופגול ונותר שמצטרף להשלים לשיעורו ונהי' כמבטל לפה"ק נתתי טעם משום דאשכחן דמצטרפין לענין לא יאכל והא לא שייך הכא א"כ מדאורייתא נמי הוי תוס' ריב"א עכ"ל הרי דדבר זה אם בטל ומצטרף היא מחלוקת הראשונים ונראה מדברי מזבח כפרה דס"ל לא אמרינן איסור נהפך להיות היתר כדעת הרשב"א דאסור לבטל כאחד יבש ביבש אבל להפוסקים דאיסור נהפך להיתר והוא דעת הרא"ש פג"ה ובסי' ק"ט לדידהו בטל ומצטרף וע' מנחות מ"ב ע"ב דאמרינן שם בטעמו דשרינין לה לההיא ביעתא ואמאי לא מבטלין אותו לדעת הטו"ז דבמצוה ל"ש אין מבטל איסור לכתחלה גם נראה קצת משם דאף בדיעבד אוסר ולא בטל ונראה משום דדרשינן שם כליל תכלת שיהי' כלו תכלת לשמה ומ"ה אם עירב הטעימה ל"ה כולו תכלת לשמה ומזה מוכח קצת דלא בטל ומצטרף ודוק. והנה הרב הגאון המפורסים מ' יעקב וויידענפעלד זצלה"ה האבד"ק הרימולוב השיב על דברי דמה"ט לא שייך הכא ביטול ברוב שיבטל השם או האות משום דכל אחד בספק עומד כמ"ש הכה"ג הובא בפמ"ג סי' ק"ה בש"ד סק"ל. וזה ליתא דכיון דהאות נפסל ע"י אדם והוא ידע איזו אות נפסל רק דאנן לא ידעינן. ובודאי רק מיעוט נפסל הוה כמו כל תערובות ובטל ברוב כמו כל טרפה שנתערב. ואינו דומה למ"ש הפמ"ג בפתיחה לתערובות לענין כבד שנשאר כזית דשם הוה על כל אחד ספיקא דדינא כמ"ש הפמ"ג גופי' בסי' ק"ה ס"ק ל' הנ"ל, וגם דברי החוו"ד סי' ק"א לענין ביטול ל"ש כאן כיון דבעת שנעשתה הריעותא הי' ידוע לעושה הריעותא ועיין בבית אפרים חיו"ד סי' ע' שחולק על החוו"ד ומ"ש עוד הרב הנ"ל דהאות פסול אינו מצטרף דלא יהא אלא אויר ול"ש ביטול ברוב דדוקא אם הי' היתר קודם שנפל האיסור שייך לומר שבטל אבל אם קודם שנפל היה ג"כ איסור ל"ש ביטול. זה סברא נכונה דבזה נדחה הראי' שהבאתי ממקוה מ' סאה נטל סאה ונתן סאה אף דעתה ליכא מ' סאה מים מצרפין המי פירות. דשם בשעת נפילה נתבטל שהי' אז מ' סאה משא"כ בס"ת בשעת נפילה היה הכל פסול. והנה הרב הנ"ל הוסיף עוד דאפי' לראב"ד הובא בש"ך דאם נפל יין ג' לוגין למקוה שאין בה מ' סאה ונשתנה מראיתן גם המה מצטרפין למ' סאה הרי דנתבטל אף בפחות ממ' סאה ומצטרף שם הטעם מתוך שהמים שהי' כמראה יין אם חזרו מטהרין אף היין מטהר כמבואר להדיא בהראב"ד על כן בנ"ד אין לסמוך על הביטול. ולכאורה בלא"ה אין לסמוך על זה דשמא יודע הסופר איזה אות כ' חק תוכות ומבואר בפמ"ג סי' ק"י ס"ק י"ד דאפי' אם אחד בסוף העולם יודע הו"ל קבוע וה"ה דלא שייך ביטול הגם שי"ל דדברי הפמ"ג תליא בהאי בעיא דירושלמי הובא בפנים סי' קי"ד אות ד' מ"מ נ"ל דלא חיישינן לזה דכיון דהספק הוא אם יודע אחד בטל שפיר דהשתא עכ"פ ליכא לברורי וכ"כ בבנין ציון סי' י"ד],. אך על שאר היתרים המבוארים יש לסמוך ומ"ש עוד הרה"ג הנ"ל על ההיתר דשמא העביר הקולמוס ול"ה רק פסול דרבנן דלהשאג"א דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא ה"ה העברת הקולמוס היא פסול מדאוריתא. הנה במהרש"א שבת ק"ד מבואר דל"ה רק דרבנן. ועי' מ"ש בספרי לא"ח סי' נ"ו ולדינא הסכים גם הוא ז"ל ועמו עוד רב גדול אחד להתיר הס"ת שכתב הסופר הזה:
סימן קה [נכפל בטעות] בס"ת שלמ"ד וה' של השם נכתבים על המטלית, וגם נמצא בו כמה אותיות שמקצתן נכתבים על הגויל ומקצתן על המטלית מה דינו. ביאור דברי התוס' בשבועות י"א ד"ה מכל מקום שהקשו ממכתשת שתקנו והלא כ"ש אין מתקנין. ובדברי הש"ס גיטין נ"ד בההוא דאתי לקמי' דר' אמי וכו':
סימן קו בס"ת שהשם לבדו בלי שום תיבה נכתב על המטלית, וגם בהתחלת השיטי חסרים תבות וכתובות בין השיטין בכתב קטן מהכתב שבספר, גם בכמה תבות חסרים אותיות ותלויות בין השיטין מה דינו:
סימן ק"ז בס"ת אשר בשם אלקים נמחקו אותיות ל', ה'. יו"ד. והאותיות ניכרים, רק שהיו"ד נדבקה קצת לאות ה', ותינוק דל"ח ודל"ט הכיר שהוא אות ה', והרגל השמאלי נדבק לגג הה"א והדבק אינו שחור כהרגל ועי"כ ניכר האות כעין געפלאססען, פלפול בדברי הנוב"י סי' פ"ה בענין אם הכתב השני משחיר אי הוה כתב ע"ג כתב. בדברי הב"א שמתיר למחוק ע"י קטן, בדין אם אסור למחוק שם שנכתב שלא בדיו. ובענין אם בעינן בשם כסדרן:
סימן קח בס"ת ישן שתקנו ומצאו בפסוק ויטוש אלוק עשהו חסר ו' והויו תלוי למעלה. ובדברי הס"ח הובא בח"ץ סי' מ"ה דאם יש לו יריעה שאינה מהודרת מותר להחליפה בנאה הימנה:
סימן קט אם מותר ליקח ס"ת מביהמ"ד בלי הסכמת הקהל בדין אם ס"ת הוה בכלל ספרים. ובדין אם מותר לברך על ס"ת גזולה:
סימן קי בעזרה הנקרא פארהויז של ביהכ"נ, אשר הוא דרך כניסה לביה"כ, ובצדה יש שני בתים שמתפללים ולומדים שם, ובבית אחד הנקרא ת"ת יש מזוזה, אם גם הפארהויז אשר הוא דרך כניסה להבתים ולביהכ"נ חייב במזוזה. קושיא על הראש יוסף בברכות שכ' דטב"י שאכל תרומה בעשה, וקושיא על הרמב"ם פ"ג מביאת מקדש ה"ט מחו"כ שנכנס לעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה מכין אותו מ"מ:
סימן קיא בהקושיא על הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש הכתובה בסימן הקודם: סימן קיב במטבע שהי' חקוק עליו שם הוי"ה ב"ה וב"ש, בדין אם שם הקודש מותר להנות ממנו, פלפול בדברי הרדב"ז דס"ת דין הקדש יש לו ובדין אם קידש אשה במטבע כזו:
סימן קיג דרוש בסוגיא דחדש קדושין ל"ז ע"ב, פלפול אם נגעי אדם בגדים ובתים הוי מצוה התלוי' בארץ בענין חדש בשל נכרי.. בדברי התוס' בר"ה י"ז ד"ה קצירכם פלפול בדברי הב"ח שהביא ראי' מר"ה י"ג דאין חדש נוהג בשל עכו"ם. בדברי הירושלמי שהביאו התוס' בקדושין ל"ח אמאי לא אכלו מצה מחדש. בדברי התוספות קדושין ל"ז ור"ה י"ג במה שהביאו בשם האבן עזרא דהרי ממחרת הפסח הוא ממחרת שחיטת הפסח ביום ט"ו והוא קודם הבאת העומר. בענין חצי זית שנתפח, בדברי הירושלמי הובא בתוס' ר"ה דאכלו ממה שתגרי נכרים מוכרים להם ובענין שהותר להם אפי' קדלי דחזירי: סימן קיד דרוש בסוגיא דיש בילה ר"ה י"ג. פלפול עצום בביאור שטת ר"ש בן שזורי דבפול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו אחר ר"ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה. ביאור דברי הירושלמי רפ"ד מתרומות במחלוקת ר' יוחנן ור"ל. בישוב קו' הטו"א על ר"ש בן שזורי מש"ס דמנחות ל"א בענין אף דא"ה בממון אחה"ר מ"מ אם לצי"ש חייב, בישוב קו' התוס' בב"ב ה' ע"ב ד"ה כי היכי. ביאור דברי התוס' בב"ב פ"א ע"ב ד"ה אלא ובישוב קו' הטו"א על הש"ס דקאמר דר"ע ליקט אתרוג באחד בשבט ונהג ב' עישורין: