שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קנא
ב"ה:
פרעמישלא ברכ"ת אפב"ה לפ"ק:
להרב החריף מ' יעקב פריינד נ"י מבאריסלאוו:
א מה שהקשה כת"ה על הראב"ד דס"ל פ"ה מנזירות הי"ז דכהנים בזה"ז טמאי מת הן ואין עליהם חיוב טומאה וע"כ ס"ל אף כשפירש מהטומאה ואף ביום הב' מהטומאה אינו חייב א"כ קשיא לדידי' בשבועות י"ז בהא דבעי בנזיר בקבר אי בעי שהי' למלקות דקשה קושיות התוס' והלא כבר נטמא וא"ח משום טומאה ול"ש תי' התוס' להראב"ד דאין חילוק בין כהן לנזיר וכבר הקשה כן השואל בתשו' חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ז ושואל ומשיב מהדורא קמא ח"ר סי' ש"ה וסי' ש"ו הנה קו' זו י"ל בפשיטות דאף הראב"ד מודה דנזיר עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה כשטימא עצמו ביום ב' ומוסיף יום על טומאתו ונהי דמשום טומאה אינו לוקה הואיל ומחולל ועומד מ"מ משום בל תאחר עובר ולוקה וכ"כ במנ"ח מצוה שע"ו א"כ שפיר מיבעי בגמ' דשבועות בנטמא סמוך לחשיכה ומוסיף יום אחד אי בעי שהי' למלקות לענין בל תאחר כמו שתי' תוס' בשבועות לשיטתם ואף שהרא"ש כ' בנדרים דאינו עובר בבל תאחר עד אחר ג' רגלים כבר השיג עליו בט"א ר"ה ה' עיי"ש. אמנם בגוף דברי הראב"ד הנה בשומ"ש סי' הנ"ל כ' דאף הראב"ד מודה דהיכא דמוסיף על ימי טומאה חייב ורק הראב"ד קאי על כהני זה"ז דאין לנו הזי' הוה כטומאה אריכתא. ושוב הביא כן בשם הסמ"ג דמשמע קצת כדבריו ותמה בסי' ש"ז שם על רמב"ן מכות כ"א שתמה על הראב"ד דהרי דוקא באותו יום פליגי ר"ע ור"ט והנה בגוף הסברה היטב אשר דיבר. אמנם במנ"ח מ' רס"ג כ' דע"כ דעת הראב"ד דבכל ענין כהן אינו חייב משום הוספות טומאה בימים דל"ל דוקא בזה"ז דאין לנו הזי' דשמא יבא בן דוד היום ומוסיף ימי טומאה דלא יוכלו להזות עליו היום או למחר עכ"ד והנה בעירובין מ"ג אמרינן בהריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין ומ"מ שילקה משום טומאה שמוסיף שמא יבוא בן דוד אין ראי' משם דאיך ילקה מספק וע' ע"ז י"ג דמטיל מום בזה"ז לדעת תוס' אינו אסור רק מדרבנן ולדעת הר"מ אסור מדאורייתא ואין לוקין. וי"ל טעם הר"מ שמא אתי בן דוד כהך דעירובין ומ"מ אין לוקין. ולפ"ז שפיר ס"ל לראב"ד דאין לוקין. ולכאורה י"ל כמו שכתבו התוס' בעירובין מ"ג לענין נזיר דמיירי באומר ביום שראוי שבן דוד בא. ובודאי באומר כן גם לוקין אם עובר על נזירותו כיון שראוי שיבוא כן בכהן כיון דס"ל אם מטמא עצמו ביום השני חייב שמוסיף ימים ואין חילוק בין אם יש לו מי הזי' או אין לו כיון שראוי שיזה למחר אם יהי' לו מי הזי' כן י"ל בזה"ז כיון שראוי שיהי' לו הזי' אם יבא בן דוד הו"ל מוסיף טומאה וחייב. אך יש לחלק דכיון דאין בידו ל"ש ללקות עליו משום האי טעמא ודו"ק:
ב והנה י"ל בדעת הראב"ד לפי המבואר בחגיגה כ"ב ובר"מ פי"א מפרה ה' ב' שמי שנטמא במת ושהה כמה ימים בלא הזי' כשיבא להזות מונה בפנינו ג' ימים ודוקא בעם הארץ ולא בחבר ומבואר בתשו' הרשב"א הובא ברמ"א סי' ר"ה ביו"ד דבזה"ז לכ"ע דנינן כעם הארץ הואיל ורובן אינן בני תורה עי"ש שפיר קאמר הראב"ד דאף אם יבא בן דוד ביום ב' לטומאתו צריך למנות מחדש כשיבא להזות ולא מקרי מוסיף טומאה ומ"ה הכהן בזה"ז א"ח ואף דדבר זה מדרבנן מה שצריך למנות בפנינו מ"מ כיון שבאמת אין לנו הזי' רק שראוי להזי' כשיבא בן דוד וכשאינו ראוי מדרבנן שוב הוי א"ר מדאורייתא. לדעת ר"י בסוכה כ"ג ודעת קצת פוסקים (אך צ"ע אם גם אם יבא ב"ד במתרה בימינו נפסק כן) אמנם לפמ"ש לעיל א"צ לכ"ז דאף דאיכא סברא שמא יבא בן דוד היום מ"מ אין לוקין מפאת כן. אך נ"מ רבתא אם נימא דדעת הראב"ד דבזה"ז אף איסור דאורייתא ליכא רק איסור דרבנן ולפ"ז יש חילוק בין שבת ויו"ט וימי החול דבשבת ויו"ט דליכא חשש שמא יבא בן דוד היום דאין אליהו בא בע"ש ל"ה איסור טומאה לכהן רק מדרבנן לשיטת הראב"ד משא"כ בימי החול נהי דמלקות ליכא מ"מ איסור דאורייתא יש (וע' מ"ש לעיל סי' קי"ט אות ד' דלהרמב"ם החשש שמא יבא בן דוד הוא דאורייתא ומ"ה ס"ל ספירת העומר בזה"ז דאורייתא עיי"ש):
ג ובעיקר המחלוקת שבין הר"מ להראב"ד פ"ה מנזירות ה' י"ז דס"ל להר"ב דבשלא בחיבורין חייב כהן משום טומאה כשנטמא שנית והראב"ד חולק נ"ל דבר חדש. הנה לפי המבואר במנחות כ"ד אמרינן בטומאה שבע לה טומאה בקלה על קלה ולא בחמורה על קלה והנה אביי לא ס"ל שם סברא דשבע לה טומאה ואנן פסקינן דהיא איבעיא דלא איפשטא כמ"ש הר"מ פי"ב מאבות הטומאה ה' י' וע' בתוס' ומ"ל שם באריכות דגם אביי ס"ל דטומאה קלה לא חלה על קלה. אך דוקא בהאיבעי' דמנחות בכשרון שחלקו דמוסיף טומאה ע"י נגיעה השני' שיטמא גם חצי עשרון ע"י צירוף לא ס"ל לאביי שבע לה טומאה ורבא ס"ל דהוא ספק גם בכה"ג ואנן פסקינן כרבא ומעתה נאמר לענין כהן שנטמא במת ופירש ונגע שנית. הנה לאביי דס"ל היכא דמוסיף טומאה בצירופו ל"א שבע לה טומאה ה"ה הכא הכהן חייב מה דנטמא שנית ול"א שבע לה טומאה כיון דקודם שנגע שנית אם יגע באדם אינו טמא ז', ובעודו בחיבורו יטמא טומאת ז' הוא מוסיף טומאה כמו התם במנחות ע"י צירוף. ומ"ה ס"ל לאביי בנזיר מ"ג כשיטתי' במנחות ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכ"ז לשיטתא דאביי אבל לדידן דס"ל בהך דמנחות דהוה ספק ה"ה בכהן שפירש מטומאה ונגע שנית במת שב"ע לה טומאה וכמו בהך דמנחות לא יטמא החצי עשרון השני' ע"י צירוף ה"ה הכא כשיגע אדם בו אף בעודו בחיבורין לא יטמא טומאת ז' כיון דכבר שבע לה טומאתן. והוא לא נטמא עתה במת ואיך יטמא הנוגע בו ומה דקי"ל טומאה בחיבורין טמא ז' זה דוקא אם לא נטמא הנוגע במת מעיקרו. וא"כ איך אפשר לחייב הכהן בנגיעה במת משום שמוסיף טומאה בחיבורין הרי זה תלוי באיבעי דלא איפשטא ומ"ה ליכא לחייב לכהן מלקות לדידן אף אם פירם מעיקרא ומתברר שיטת הראב"ד הגם דהראב"ד לא כ' כן אבל הענין נכון. ואם כנים אנחנו בדברינו ונאמר עוד דהיינו טעמא דקרא גופי' בנזיר שהי' מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר דאינו חייב משום שהוא מחולל ועומד טעמא דקרא משום דהוא שבע לה טומאה מיושב קו' תוס' בשבועות י"ז בהא דמיבעי לן בנזיר בקבר צריך שהי' למלקות והלא כבר מחולל ועומד. לפמ"ש תוס' שבת קי"ב ומנחות כ"ה דלא שייך שבע לה טומאה בטומאה הבאה מעצמו שא"צ לנגיעה ודוקא במה שצריך ליגע בדבר אחר אמרינן שבע לה טומאה, א"כ בנזיר כשעומד בקבר, א"צ ליגע וטמא מעצמו ול"ש שבע לה טומאה ומ"ה חייב משום טומאה אף שנטמא כבר ול"ק ממה דאמרי' בנזיר כ' עייל ידו אסתאב כי עייל גופו טמא הוא דשם צריך לעייל ולכנוס ומ"ה אמרינן שבע לה טומאה ודו"ק:
ד והנה מה שתי' התוס' דהא דפטור כשהושיטו לו מת היינו כשלא הספיק להשליך מת ראשון מעליו אבל הכא כל שעה צריך לפרוש צ"ע מסוגיא דנזיר מ"ג דמקשה שם בבית נמי כיון דעייל ידיו איסתאב כי עייל כולה האי טמא הוא ומה מקשה נהי דעייל ידו ואיסתאב הרי תיכף צריך לפרוש וכי עייל כולה חייב משום לא יבא כמו במת היכא שיש בידו להשליך שחייב להתוס' וכן קשיא במה שמקשה לר"א ולרבא שם עוד קשיא בהא דמקשה בנזיר מ"ג אר"ה דאמר אפי' טומאה וטומאה מהא דכהן שהי' לו מת והושיטו לו מת אחר א"פ ולישני דר"ה מיירי כשהי' לו שעה להשליך מת הראשון מעליו ולזה י"ל דהגמ' ל"מ לשנויי דר"ה מיירי בהי' לו שעה להשליך דא"כ חייב על טומאה ראשונה כשהתרה בו שישליך הטומאה מעליו ולא השליך ואמאי נקט והושיטו לו מת אחר דהרכי במזיד בחוץ לכ"ע ל"ב שהיה דע"כ לא איבעי לן אי בעי שהי' אלא בטומאת עצמו באונס כפרש"י ומדנקט מת אחר ע"כ מיירי בשלא הספיק להשליך מת הראשון ואפ"ה חייב אבל מה שהקשיתי בהא דמקשה כיון דעייל ידו איסתאב עדיין קשה דהרי משום לא יבא א"ח רק כשמכניס גופו וקמ"ל דחייב משום ביאה היכא שהי' יכול לחזור ולקבל ידיו לחוץ ומצאתי בספר אהל דוד להגאון מ' דוד דייטש שפירש באמת לדברי התוס' הא דמשני כאן בחיבורין הכונה בשלא הספיק להשליך וס"ל לתוס' דרבה ור' יוסף פליגי בסברה זו דרבה ס"ל א"ח משום טומאה משום מה שלא השליך רק במה שמוסיף טומאה ור"י ס"ל כסברת התוס' והאיבעי בנזיר קאי לר' יוסף. ולפ"ז מיושב קושייתי דהרי בגמרא קאמר אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי' וזה מקשה לרבה דס"ל אליבא דר"ה טומאה וטומאה לא ולא ס"ל כתוס' אך דתליא בתוס' טומאה ולא במה שלא השליך ושפיר מקשה בבית נמי' כיון דעייל ידו איסתאב אמנם אף פירושו של אהל דוד דהא דמשני כאן בחיבורין כונת הגמ' שלא הי' שהות להשליך המת מעליו לא משמע כן בגמ' והמובחר דהא דמשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין זה תי' אביי אליבא דרבה דס"ל דלא אפל ר"ה בטומאה וטומאה וגם לא ס"ל כסברת התוס' בשבועות דתליא אם הי' יפול לפרוש מהטומאה ורב יוסף ס"ל כסברא התוס' כמ"ש לעיל וזה נכון וברור:
ה והנה מ"ש לע"ל דכמו דבמנחות אמרינן שבע לה טומאה ולא נטמא חצי עשרון השני ה"ה בנטמא במת ופירש ואח"כ נגע לא נטמא האחר בחיבורו יש לחלק לפ"מ דאמרינן דצירף כלי ל"ה רק מדרבנן וכן פסק הר"מ פי"ב מאבות הטומאה ה' א' כמ"ש הכ"מ שם ומ"ה לא מקרי זאת טומאה חמורה משא"כ אי טומאה בחיבורין דאורייתא מקרי זאת טומאה חמורה וחלה על קלה אולם הר"מ פסק דטומאה בחיבורין ג"כ רק מדרבנן כדאיתא פ"ה מטומאת מת ה' ב' עמ"ש בכ"מ ומ"ל. והעיקר מה שנ"ל בזה. דהנה קשיא בגמ' דנזיר דלמ"ל קרא דלא יחלל למעט אם הוא מחולל ועומד שא"ח ת"ל דשבע לה טומאה דמשמע דלא מטעם שבע לה טומאה ממעט ע"כ נראה דתליא בזה למאן דלא ס"ל שבע לה טומאה והוא שיטת אביי במנחות ולחד שיטה בתוס' לא ס"ל לאביי כלל סברת שבע לה טומאה. אתיא קרא דלא יחלל על טומאה שנגע פעם שנית, בעודו מחובר בטומאה אבל אם הוא שלא בחיבורין ועכשיו נגע חייב. אבל למאן דס"ל שבע לה טומאה ע"כ מוקי קרא דלא יחלל אף אם הי' שלא בחיבורין ונגע עתה שמוסיף טומאה שהנוגע בו יטמא ז' דל"ש שבע לה טומאה כיון דהוה טומאה חמורה וחלה על קלה כמ"ש לעיל. מ"מ קרא ממעט לי' דלחיבורין לא איצטריך קרא דבלא"ה שבע לה טומאה ואביי דמחלק בנזיר מ"ג כשיטתי' דלא ס"ל שבע לה טומאה ולדידן דהדבר ספק א"א לחייב כהן אף שלא בחיבורין וזה בירור שיטת הראב"ד וזה הערה יקרה:
ובתשו' הרשב"א סי' שכ"ד הקשה על ר"ת שפוסק כר"ע דאפי' פירש מן המת ונטמא א"ח ותמה עליו למה לא פסק כר"ט דסתם מתניתין כוותי' ועוד ר"ה דהוא אמורא ס"ל בנזיר כר"ט עיי"ש. ולפמ"ש ניחא דסוגיא דנזיר כאביי דלא ס"ל שבע לה טומאה אבל לדידן דפסקינן דהדבר ספק אי אפשר לחייב כהן דאם אמרינן שבע לה טומאה ע"כ ממעט קרא אף שלא בחיבורין מיהו מה דמשמע מתשו' הרשב"א דר"ת ס"ל אם כבר נטמא אף שלא בחיבורין ל"ה טומאה שנית רק איסור מדרבנן לפמ"ש הו' איסור תורה ועכ"פ ספק הוא אך שאין לוקין מספק. ולכאורה י"ל דהא דפליגי ר"ט ור"ע במס' שמחות פ"ד אי לאחר שפירש חייב על טומאה פליגא ג"כ בסברת שבע לה טומאה שכתבתי לעיל דלמ"ד דס"ל שבע לה טומאה קרא ע"כ ממעט אף לאחר שפירט כמ"ש לעיל וכמו דפליגי בסברא זו ת"ק ור' יוסי הובאו במנחות דאר"י וכי איזה טומאה נגע ות"ק לא ס"ל שבע לה טומאה. ולפ"ז י"ל דסתמא דמתניתין דאמרי אל תטמא שכ' הרא"ש במס' שמחות דס"ל כר"ט אתיא כת"ק דר' יוסי דלא ס"ל שבע לה טומאה ומה דאמרינן בברייתא דשמחות דביום הב' שנטמא לכ"ע מחייב היינו משום דהוה טומאה חמורה שמוסף ימים ובחמורה על קלה ל"ש שבע לה טומאה כדאיתא במנחות ומ"ה אתיא שפיר הא דחיילה טומאת קרי אטומאת מת וכן טומאת מת אקרי כיון דכל אחד יש לו חוער מחברו ל"ש שבע לה טומאה ודו"ק. ומ"מ עדיין צ"ע בכל ענין זה וע' מ"ש בבית יצחק א"ח סי' ק"ט אות ה' וע' ברכות כ"ו דס"ל לר"י בזב שראה קרי א"צ טבילה לתפילה והערני תלמידי דטעמא דר"י משום דשבע לה טומאה וזה למה דס"ד מעיקרא בברכות דדוקא בראה זיבה מעיקרא ס"ל לר"י כן. ואמנם לתוס' שבת הנ"ל דטומאה היוצאה מגופו לא אמרינן שבע לה טומאה זה ליתאואכ"מ: ו ונשוב לענין הנ"ל הנה ראיתי באהל דוד שבועות י"ז מביא דברי ירושלמי פ"ג דנזיר דמקשה שם לר' יוחנן דס"ל דחייב אכל פרישה ופרישה ממתניתא דכהן שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר אינו חייב ועשני להחלו יצא זה שאינו מוסיף חילול שלא יאמר הואיל ונטמאתי על עצמות אבא אלקט עצמות פלוני ופי' הפני משה דדוקא במטמא עצמו בהיתר כגון לאביו אינו חייב אם מטמא עצמו אח"כ אבל במטמא באיסור חייב במטמא אח"כ. וכ"כ בתשו' חסד לאברהם סי' י"ז ובאמת אין סברא לחלק דאיך משמע זה מקרא דלהחלו. ואמנם גם במ"ל פי"א דתרומות כ' דהא דאמרינן כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו משום דכתיב ומתו בו כ' יחללוהו יצא זה שהוא מחולל צידד לומר דדוקא בכהן שסך בהיתר הדין כן אבל אם ישראל סך באיסור אסור לישראל להתעגל. לפי שלא נתחלל בהיתר וזה קצת כעין דברי המפרש בירושלמי הגם שיש לחלק הענינים ובאמת אם נחזיק דברי המפרש בירושלמי כפשטן קשיא בש"ס דזבחים ק"ו דס"ל לריה"ג טמא שאכל טמאה פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו ודלמא לא פטר ריה"ג רק כשנטמא בשוגג שכבר הוא מחולל משא"כ כשנטמא באיסור במזיד אם אמת סברת הירושלמי הנ"ל ויש לישב דכיון דטמא שאכל בשוגג חייב קרבן אזה מקשה איך חייב כיון שנגע בו טימאהו. בזה מיושב קו' תו' בחולין ק"א לשמואל דטמא שאכל תרומה טמאה א"ח מית' משום שהוא מחולל ושיט' הר"מ כפשטי' משום שהוא מחולל ולא משו' דא"א חע"א ע' ראש יוסף ופתיחה לפמ"ג יו"ד א"כ איך משכחת מיתה ומלקות הא מכי נגע בו טימאהו ולהנ"ל ניחא דטמא שאכל תרומה אינו חייב קרבן ולא נ"מ רק במיתה ומלקות ואם נטמא במזיד חייב קרבן כנו כהן שנטמא באיסור חייב על טומאה אח"כ. איברא דבלא"ה יש לחלק בין נטמא בהיתר לנטמא בשוגג ואין להאריך בזה דגוף סברת המפרש אינו מבורר: איברא דיש לומר בסברת המפרש כמו שכ' התוס' ביבמות כ' דהיכא דהוא דחוי' ל"א הותר רק ביאה ראשונה משא"כ ביבום דהותרה מותר אף ביאה שני' ולפ"ז ס"ל לירוש' טומאת קרובים הותרה ומ"ה מותר אח"כ לטמאות משום הואיל ואישתרי אישתרי ולפ"ז נכון מה דס"ל ר"ע במס' שמחות דביום שנטמא כבר אינו חייב משום טומאה דלפמ"ש בספרי לא"ח סי' נ"ה אות ב' דר"ע ע"כ ס"ל טומאת קרובים הותרה עיי"ש שהוכחתי זאת ומ"ה ס"ל א"ח באותו יום. איברא דגוף סברת הואיל ואישתרי לא נהירא דל"מ רק להתיר ביאה שניה באותה אשה או כהך דזבחים הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו אבל הואיל והותר היום לקרובים הותר נמי לטמא עצמו לרחוקים ל"א דהרי בהך דהותר לצרעתו אמרינן בזבחים ויבמות דדוקא שנעשה אח"כ בעל קרי. וכן ביבמות ז' בענין נשא מת ומת ואח"כ נשא חי שיהי' שעת היתר מעיקרו משא"כ שיטמא עצמו לרחוקים שנאסר מעיקרא לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ועיין בט"א מגילה ד'. ולא משכחת לה רק בנזיר שהי' לו מת מצוה קודם שקיבל נזירות ואח"כ קיבל עליו נזירות וגם זה אינו דומה להך דיבמות כיון דמעיקרא קודם שקיבל נזירות לא הי' איסור כלל דנימא הואיל ואישתרי אישתרי ודוקא שחל איסור אחד קודם והותר ואח"כ בא לחול השני אמרינן הואיל כמו בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי. והנראה דכונת הירושלמי וחידושי הר"ן שהובא באוהל דוד כמו שכתבו תוס' דהיכא שמחויב לפרוש חייב אטומאה. משא"כ כשנטמא ברשות ועדיין עסוק בטומאת הקרוב וא"א לפרוש ממנו אז מותר לטמא גם לאחר או א"ח על אחר כיון שעדיין צריך לטמא לקרוב ואין להאריך בזה אולי יבואר עוד לקמן:
ז וקצת הי' מקום לומר דבשלמא בנטמא באיסור אמרינן כמדארל"ת אעל"מ והוה כטהור וחייב משום טומאה שיטמא אח"כ. משא"כ בנטמא ברשות וכמו שרצה התוס' לומר בצורם אוזן בכור דנימא כמדארל"ת ואסור לשחוט ה"ה דכהן חייב משום טומאה הן אמת למ"ש התוס' לחלק בין צורם אוזן בכור דהיכא דנפל מום ממילא מותר ל"ש כמדארל"ת ה"ה בנטמא דל"ב מעשה דידיה ל"ש כמדארל"ת. ואולי חידושי הר"ן ומפרש בירושלמי לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל ובפרט אם נאמר בגוף הטעם דכמדארל"ת אעל"מ הוא מטעם קנס וכן משמע מתשו' פנים מאירות שפיר יש לחלק בכהן בין נטמא באיסור. ושמא לפ"ז גם במטיל מום בבעל מום יהי' חילוק אם עשה מום באיסור ומ"מ כיון ששיטת התוס' אינו כן ע"כ אין להאריך כאן. והנה בראשית דברינו הערתי בישוב דברי הראב"ד מש"ס דשבועות וכתבתי דהאיבעי דגמ' קאי לענין בל תאחר. ובזה מיושב מה דלא איבעי בגמ' רק בנזיר ולא בכהן ולהראב"ד מיושב שפיר דבכהן א"ח משום בל תאחר ול"ש למיבעי כיון שכבר נטמא ושוב א"ח משום טומאה. וכעת בא לידי תשובת שאג"א החדשות מצאתי שהרגיש קצת בישוב דברי הראב"ד עפ"י דרך הנ"ל ונהניתי שכונתי לדבריו:
ח אחת היא מה שיש להורות קצת קולא בעובדא שבא לידינו במתי נכרים אם מחויבים כהנים בזה"ז להרחיק מבתיהם לפי שיש כמה ספיקות וע' בס' שע"ב ובד"מ אולי בשבת ויו"ט יש להקל שלא יצטרכו כהנים להרחיק לסמוך על דעת הראב"ד לפמ"ש דגם הראב"ד מודה במוסיף ימי טומאה אך בזה"ז כיון דליכא הזי' מקיל הראב"ד ואמנם בימי חול יש לומר שמא יבא בן דוד היום אם בקולו תשמעו ומוסיף טומאה משא"כ בשבתות ויו"ט דלא אתי בן דוד אולי יש להקל. והנה בבית הסמוך לבית שהטומאה שם המקיל במקום צורך גדול במת עכו"ם לא הפסיד דביש"ש פ"ו, דיבמות סי' כ"ה כ' דשלא לכנוס באותו דרא שיש שם מת שאנו נוהגים שלא יכנוס אף ששכונת מבוי שלנו אינן מאהילות כל כך (תיבת א"כ ט"ס וצ"ל כ"כ), להיות אהל דאורייתא אין להחמיר כולו האי בעת נכרי. והגם שנראה דס"ל כהש"ך דבית הסמוך ל"ה דאורייתא והמג"א סי' שמ"ג חולק וס"ל דהוא דאורייתא וכ"כ בסי' שי"א ס"ק י"ד. מ"מ גם הפנ"י כ' בסוכה דף י' ובכמה דוכתא כהש"ך דמאהל לאהל ל"ה רק מדרבנן על כן בכה"ג אמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק:
ט והנה ראיתי דבר חדש בס' מנ"ח מצוה רס"ג דנזיר אינו מגלח אקבר ומביא זאת בשם כ"מ פ"ו מנזירות ה' ה' בד"ה ומ"ש ואם נטמא עיי"ש. הנה אם הי' דבריו אמיתים הי' אפשר לפרש דברי ירושלמי בפ"ג מנזיר ה' ה' הנ"ל וז"ל מתניתא פליגא על ר' יוחנן כה ן שעומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא בעל בעמיו הרי שקיבל יכול יהי' חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו א"ר זעירא א"ר יוחנן להחלו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו שלא יאמר הואיל ונטמאתי לעצמות אבא וכו' ולא נודע מה הוסיף ר' זעירא והמפרש פי' דזעירא ס"ל דוקא כשנטמא בהיתר כגון שנטמא לקרובים חשיב מחולל ועומד וכבר כתבתי לעיל דלא נודע הסברא אמנם יש לפרש דברי ירושלמי הנה לפ"מ דסובר הכ"מ דנזיר שנטמא בקבר אינו מגלח א"כ ודאי דאם נטמא במת אח"כ חייב דמוסיף טומאה על טומאתו. ובאמת בש"ס דידן מבואר בזה"ל כהן שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר יכול יהא חייב י"ל דוקא בהושיטו לו מתו פטור על מת אחר דלא כפירש"י שפירש או עתו או מת אחר. אבל משום טומאת בה"ק חייב על מת אחר כנ"ל שמוסיף טומאה שנזיר מגלח, אבל בירושלמי מבואר שהי' עומד בבה"ק והושיטו לו מת אחר משמע משום טומאת בה"ק גופו פטור על מת אחר ואזה י"ל פליג זעירא ואמר להחלו שאינו מוסיף טומאה כגון שנטמא לעצמות אבא אבל בנטמא בקבר חייב משום טומאה כיון שמוסיף טומאה שהנזיר מגלח. הנה לפי שיטה הנ"ל הפירוש עולה יפה,. אבל גוף הדין לא נהירא דאין שום ה"א דטומאת הקבר יהי' טומאה שאין הנזיר מגלח. דלהדיא מבואר בירושלמי פ"ז דנזיר ה"ג ופ"ט ה' ב' בשם ר' יאשי' טומאה טמונה בקרקעו של בית הנזיר מגלח ומסיק בירושלמי דאין חילוק בין מן הצד בין שכנגדו ע' במפרש שם. וזה טומאת הקבר וכן מוכח כל הסוגיא דטומאת התהום ומ"ש הרמב"ם פ"ו ה"ח מי שנדר והוא בביה"ק וכו' ואם נטמא שם בביה"ק באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח ומשמע דבביה"ק אין הנזיר מגלח הכוונה דברישא י"ל שהי' בביה"ק גולל ודופק שהוא טומאה שאין הנזיר מגלח קמ"ל בסיפא שהי' על קבר ממש. שוב ראיתי שצדקו דברי ספר מנ"ח דמ"ש דקבר הוי טומאה שאין הנזיר מגלח היינו קבר שיש אוהל טפח דחוצץ בפני הטומאה ואף לדעת תוס' ב"ב ק' דמטמא משום קבר סתום אף ביש בו אהל טפח מ"מ אטומאה זו אין הנזיר מגלח וירושלמי הנ"ל מיירי בטומאה טמונה ואין חלל טפח דבוקע ועולה הוי כמת ממש וכ"כ במרכבת פ"ה מטומאת מת בדעת הר"מ כדברי ס' מנ"ח ונמצא דברישא מיירי הר"מ ביש בו אהל טפח ואח"כ כ' ואם נטמא בטומאה שהנזיר מגלח היינו שאין בקבר חלל טפח. ולפ"ז יש מקום לדברינו לעיל בביאור דברי הירושלמי ומ"מ עדיין צ"ע דהרי מה דקאמר בירושלמי הנ"ל בין מן הצד ע"כ מיירי ביש חלל טפח דאל"כ אינו מטמא מן הצד ומ"מ מסיק דנזיר מגלח מיהו תוס' בב"ב ק' כ' דאפילו אין בו חלל טפח מטמא כל סביביו וצ"ל דהכ"מ יפרש קצת כפירוש קרבן העדה בירושלמי פ"ט סוף ה"ב דר' עזרה בשם ר' יודן אמר בניחותא (דלא כפי' פ"מ שאמר בתמי') אפילו תימא כאן וכאן מן הצד מאי טמא טמא ואינו מגלח היינו דביש חלל טפח באמת אינו מגלח (ומ"ש קרבן העדה דאינה אלא מדרבנן דבריו צ"ע). ואמת אם נימא דגם בקבר שיש בו חלל טפח אין נזיר מגלח ונאמר כשיטת המרכבה ח"ג פ"ה ה"ח דנזירות דטומאה שאין הנזיר מגלח א"ח הנזיר משום בל יחל ובל יטמא רק משום בל תאחר מיושב קו' שעה"מ פי"ד ממאכלות אסורות בהא דמכות כ"ב חשיב כהן ונזיר אבית הטומאה והרי בנזיר גופי' לוקה ד' ושם ל"ח נזיר אלא בחד להנ"ל בבית הקברות ליכא אלא מלקות דבל תאחר אבל כבר כתבתי שיש לפקפק ע"ז הגם דסתם בה"ק יש בו בקבר חלל טפח כדמשמע בתוס' ב"ב ק' דמ"ה הי' עושין רומו שבעה עיי"ש בשם רבינו שמואל. מ"מ גוף הדין צ"ע דמפשטות דברי ירושלמי פ"ז דנזיר הנ"ל מבואר דנזיר מגלח:
י ואשוב לדבריו מה שהקשה בתוס' נדה נ"ז ד"ה ודילמא שכתבו ובפ' ג' מינין אר"ה נזיר שעומד בבית הקברות הושיטו לו מתו או מת אחר חייב וטעמא לפי שמוסיף טומאה בחיבורין. ותמה דהרי בר"ה אינו מוסיף טומאה כלל זה באמת תמוה וכבר הרגיש מהרש"א ומהר"ם. ואמנם מה שפירש דר"ה לא מיירי שעמד עתה בעת שהושיטו לו אך שכבר עמד ומ"ה מוסיף טומאה זה דוחק גדול. הגם שמצינו בסוטה ג' ועבר עליו שכבר עבר ועיין מ"ל פ"א מק"פ ועיין גיטין מ"ב עבדי שהי' כבר אבל דר"ה שאמר נזיר שעומד הכונה שכבר עמד הוא רחוק מאוד. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל יש מקום לדברי התוס' נדה הנ"ל בפשיטות לפי מה שכתב הרמב"ם דבקבר אין הנזיר מגלח ונמצא דבהושיטו לו מת מוסיף טומאה ושפיר כתבו התוס' דמ"ש וטעמא קאי למה שתירץ אביי כאן בחיבורין שלא יסתרו המשנה והברייתא וגם ר"ה מיירי במוסיף טומאה שהנזיר מגלח דעל בית הקברות אין הנזיר מגלח וכשהושיטו לו מתו או מת אחר חייב שמוסיף טומאה שהנזיר מגלח והוא פי' נחמד. ומצאתי בדברי אמת דף פ' ע' ג' שהביא ג"כ דטומאת בית הקברות אין הנזיר מגלח עיי"ש ע"כ דברינו בדברי ר"ה שרירין וקיימין ודו"ק היטב בכ"ז:
יא והנה הקשה כת"ה על המ"ל פ"ג מביאת מקדש ה' כ"א שכתב על דברי הרמב"ם דהיכא שנכנס למקדש ויש בה טומאה חייב כרת שביאתו וטומאתו באין כאחת וכ' המ"ל דטעמא דרבינו הוא דכל שטומאתו וביאתו באין כאחד חשיב כטומאת חוץ ול"ב שהי' אף שהתרו בו אח"כ לוקה אף בלא שהה והוא תמה ממ"ש הרמב"ם פ"ה מנזירות נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת לוקה שהרי טומאה וביאה באין כאחת והוי טומאת חוץ ומ"מ בעי שהי' ע"כ ולק"מ דדוקא במקדש לא גמירי שהי' בטומאת חוץ. אבל בנזיר בעי שהי' דהרי זה איבעי' בגמ' נזיר בקבר. אי גמירי שהי' בחוץ ומדלא איבעי במקדש בטומאת חוץ אי בעי שהי' משמע דזה פשיטא דבמקדש ל"ב שהי' בטומאת חוץ אך בנזיר מיבעי. ולכן שפיר פסק הר"מ דבנזיר בעינן שהה ובטומאת מקדש היכא דבאין בב"א דהוי כטומאת חוץ ל"ב שהי' וז"פ. ודע דמה שפסק הר"מ דמה שבא בב"א הוי כטומאת חוץ עיין זבחים צ"ג איבעי דלא איפשטא אי דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותו שעה ואמנם הרמב"ם פ"ח מביאת מקדש ה' ח' פסק שם דניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס דהוי כטומאה קדומה ועיין בכ"מ ולכן פסק הכא ג"כ דהוי כטומאה קדומה וזה דלא כמ"ש מהר"י קורקוס בתירץ האחרון ודו"ק. (וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קי"ד אות ט' מענין זה):
יב מה שהקשה על דברי הפ"י דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה גם ס"ל דעשה דוחה לב' לאוין ואמאי לא דחי עשה ללתו"ע ביבמות כ' באלמנה מן הנשואין ליהוי כב' לאוין כבר הקשה כן בדברי אמת בענין לאווין דף פ"ד ופ"ה דפוס האלבערשנואדט אדברי אסיפת זקנים בשם הרשב"א ע"ש ועיקר הדין אי עשה דוחה ב' לאווין הוא פלוגתא בנזיר מ"ח וע' בשושנת העמקים וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' צ"ד אות ב'. והנה בדברי אמת הקשה בדרך זה דהרי כ"ג באלמנה לוקה ב' משום לא יקח ומשום לא יחלל ומ"מ עשה דוחה לב' לאוין ואמאי ל"ד לעול"ת דהוי כב' לאווין להאסיפת זקנים. ובאמת קושיתו יש ליישב דדוקא היכא שביאתו בעבירה נתחללה אשתו ועובר משום לא יחלל אבל אם עשה דוחה לל"ת ליכא עבירה ואינו עובר משום לא יחלל דגם היא לא נתחללה וע' בשעה"מ ה' יבום וחליצה פ"ו שנסתפק ביבם שנשא ממזרת אי הולד ממזר ובאבני מילואים סי' קע"ד באריכות. ולפענ"ד נראה דהא לא נתחללה וראיה מקדושין ע"ח דמקשה מה לכ"ג באלמנה שכן ביאתו בעבירה. והרי לדעת הר"ן קדושין דף י' מותר ביבום ביאה ראשונה אף בגמר ביאה וא"כ משכחת לה בתו דכ"ג באלמנה בביאת היתר. ומ"מ הוי חללה ול"ה ביאתו בעבירה ומה מקשה וע"כ בכ"ג באמת לא נתחללה לא היא ולא זרעה ונמצא דליכא באמת רק חד לאו ואזדה לה קו' דברי אמת:
ועיקר דין הנ"ל תליא אם עשה דוחה ל"ת הוי דחוי' או הותרה דאם היא דחוי' נעשית חללה כמ"ש רש"י בפסחים פ"ד. דאם טומאה דחויה בציבור מקרי פסח פסול וה"ה אם עשה דוחה לל"ת מ"מ נעשית חללה (וע' מ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' קס"ז מדברי המקנה ותוס' קדושין ד' וי"ג וכל הענין באריכות). ואחרי שקו' דבר אמת מיושב גם קושיתו מיושב בדרך זה די"ל דס"ל להרשב"א דהיכא דעשה ול"ת בחד איסור הוא לא אתי חד עשה ודוחה לעול"ת דגם לב' לאוין אינו דוחה היכא דהם מחד איסור משא"כ כשלאוין חלוקין כמ"ש המ"ל פ"א משופר ה' ד' דאף לשיטת החולקים על הריב"א דהיכא דאיכא עול"ת ועבר לוקין אל"ת מ"ע היכא דנזדמנו ב' איסורין חלוקין ועבר אל"ת אינו לוקה דהוא נדחה מפני העשה ה"ה י"ל כן להרשב"א דהיכא דאיכא עול"ת הוי כב' לאוין בדבר אחד לא נדחין מפני העשה משא"כ כשב' לאוין חלוקין ורק כאן נזמדנו כאחד ודוק:
והנני ידידו: