אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן נט

סימן נח

ב"ה ה' דחנוכה תרנ"ט פלונסק. לכ' ש"ב מחו' י"נ הרב הגאון הג' וכו' מ' חיים ארי' ליבש הלוי שי' איש הורוויץ אבד"ק קראקא:

מכתבו השגתי וכו' והנני בתשובה בנוגע לדבריו הנחמדים, וזה החלי בעזהש"י:

בש"ס פסחים דף ע"ג ע"א א"ל רב הונא בר חיננא לבריה כי אזלת לקמיה דר' זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו חייב מה תיקן וכו' והקשה המהרש"א אמאי לא בעי הכי ברישא דשלא לשמו חייב מה תיקן וכ' דיש ליישב דברישא דאיירי בעוקר הקרבן מפסח לשלמים ודאי דתיקן דפסול שלמים הוא ולא מחייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח אבל בסיפא דשלא לאוכליו דמעיקרא הוה פסת ועכשיו נמי פסח פסול אם כן מה תיקן עכ"ל והנה דברי המהרש"א קשה להולמם וכבר תמה עליו זקיני בשו"ת חכם צבי סי' קנ"ט מפ"ק דמעילה דאין נותר בקרבן פסול ועיין בזה לדודי זקיני הגאון בס' לחמי תודה דף צ"ט. וגם הקשה בצל"ח דאכתי מה יענה המהרש"א מה שלא הקשה מסיפא דרישא ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוים חייב מה תיקן ואף שבזה שפיר תיקן שהרי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ושפיר תיקן להתירם באכילה מ"מ קשה דאם ראוים הם אמאי ר"א מחייב חטאת והרי ר"א ס"ל השוחט אחרים לשם פסח בזמנו שפסול כמבואר לעיל דס"ב ע"ב וא"כ מאי תיקן וכו' עיי"ש:

והנה פשוט י"ל בהקדם קו' התוס' ד"ה לדברי וא"ת והלא רבי יהודה הוא דפטר מקלקל בחבורה ומתני' דמחייב בשאינן ראויים דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא אחר לא אתי כר' יהודה דלדידיה מתעסק פטור וכו' אלמא משמע מאן דפטר מקלקל בחבורה פטר נמי מתעסק וא"כ מתני' לא מתוקמא כמאן הפטר מקלקל בחבורה וי"ל דלדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו ר' יוחנן אליבא דר"ש וכו' עיי"ש ובש"ס כריתות דף י"ט ע"ב פריך על מתני' דמי שהיה לו שני תינוקות וכו' בפלוגתא דר"א ור"י בש"ס שבת דקל"ז ע"א הא מתעסק הוא וכל המתעסק פטור ומשני הנח לתינוקות הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב וכ' בס' אור חדש בשמעתין וז"ל משמע מסוגיא זו דכריתות דר"א ור"י ס"ל מקלקל בחבלה חייב והיינו כר"ש כמו דמסיק בש"ס שבת דק"ו ע"א ויליף לה מדאיצטרך קרא למשרי מילה ש"מ חובל חייב ולכאורה יל"ד כיון:

דר"א גופיה ס"ל מכשירי מילה ג"כ ד"ש א"כ מנ"ל לדידיה דמקלקל בחבלה חייב דלמא לעולם פטור והא דכתב קרא למשרי מילה בשבת קאי על מכשירין דד"ש לגבי מכשירין רין משכחת לה דהוה מתקן דעושה כלי ברזל וכדומה אך ז"א דהא ר"א ס"ל הלכה למילה גופיה וביום קאי על מכשירין כפירש"י שם דקל"ב ע"א ממילא מוכת דמקלקל בחבלה חייב מדאיצטרך הלכה למילה גופיה, ובזה מיושב מה שיל"ד על פירש"י הנ"ל לפמ"ש הרשב"א שם דקל"ג להקשות לר' יאשיה דס"ל צרעת חמירא משבת ויליף מקרא דמילה דוחה צרעת א"כ קרא למה לי דמילה ד"ש תיתי בק"ו דצרעת ותי' הרשב"א דר"י ס"ל דביום קאי על מכשירי מילה דד"ש וע"כ הלכה לית ליה כלל, והשתא קשה מנ"ל לרש"י לפרש דר"א אית ליה הלכה למילה גופיה ולעשות ג' מחלוקת וגם לעשות פלוגתא בהלכה זו ר"א אית ליה וחכמים ור"י לית להו ההלכה וזהו דוחק כמ"ש מהר"ם לובלין טפי ה"ל לרש"י לפרש דר"א ס"ל כר"י דצרעת חמיר משבת ויליף מילה גופיה דד"ש בק"ו מצרעת וביום ע"כ למכשירין הוא דאתי אבל לפמש"כ א"ש דאי לית לי' לר"א הלכה קשיא למה מחייב בתינוקת הא הוה מתעסק וא"ל כיון דמקלקל בחבלה חייב ה"ה מתעסק קשיא מנ"ל הא ואי מדאיצטרך קרא במילה ז"א כיון דליכא שום דרש רק אמכשירין ומכשירין הוה מתקן לכן הוכרח רש"י לפרש דר"א אית ליה הלכה כנ"ל עכ"ל ועיין בצל"ח שבת דקל"ב בהא דסובר ר"א מקלקל בחבורה חייב והנה בסוגיא דידן מקשה הגמ' והיא גופא למה לי משום דקבעי לאיפלוגי ר"א ורבי יהושע וא"כ כיון דכל הרישא דשחטו שלא לשמו בשבת נאמר משום דקבעי להביא פלוגתא דר"א ור"י וא"כ מיושב קושיות מהרש"א ז"ל דעל הרישא לא מקשה הגמ' מה תיקן דהא הרישא הוא משום פלוגתא דר"א ור"י והלא ר"א ור"י לשיטתם סוברים מקלקל בחבורה חייב ולא קשה ג"כ קו' הצל"ח מהא דר"א מחייב בראוים כיון דר"א לשיטתו חייב, וכל קושיות הגמ' הוא רק בהא דשחטו שלא לאוכליו דקאי אליבא דר"מ כמש"כ בתוס' דע"ג ע"א ד"ה שחטו ונמצא טריפה דכל זה מדברי ר"מ, וי"ל דסובר מקלקל בחבורה פטור, וממילא מיושב קושיות התוס' הנ"ל מהא דמתניתין לאו ר' יהודה הוא כיון דמחייב בשאינן ראויים דהוי מתעסק ור"י פוטר במתעסק ולדברינו ניחא דאדרבה כיון דכל הקושיא מה תיקן הוא על הסיפא דשלא לאוכליו ולא על הרישא משום דרישא דמחייב בשאינן ראויים במתעסק הוא אליבא דר"א ור"י דסוברים מתעסק חייב, אבל הסיפא דשלא לאוכליו י"ל דאתי' גס לר' יהודה והבן:

שם מתקיף לה רבינא הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים וכו' מה תיקן א"ר עוירא שמוציאו מידי אבר מן החי והקשה הצל"ח מדוע לא משני ליה על קושיא ראשונה שהקשה ממשנתינו משחטו שלא לאוכליו שתיקן להוציאו מידי אמה"ח ולא הי' לו להמקשה שום פתחון פה להקשות עוד וכו' עיי"ש ונלענ"ד לתרץ דהנה רש"י כ' בד"ה מידי אבר מן החי לבני נח שאם אכלו איי נהרג עכ"ל והקשו במפורשים למה כ' רש"י דהתיקן מאבמה"ח הוא לבני נח ולא פי' בפשיטות דתיקן לענין אבמה"ת לישראל והרבה תירוצים שונים נאמרו בזה והצל"ח תי' וז"ל ולכאורה יפלא למה נדחק רש"י לפרש לב"נ הארגם לישראל תיקן להוציא מידי אמה"ח ואי משום של ישראל בלא"ה אסורה משום קדשים מ"מ נ"מ אם התרו בו משום אבמה"ח ולא התרו בו משום קדשים ואמנם כוונת רש"י בזה לפי מה דאמרינן בחולין דף ק"ג דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ממ"א הלכה ה' שכתב ששני איסורי' באים כאחד בתולש אבר ונטרפה בו יעיי"ש דמוכח שאם היתה טריפה מקודם לא חייל איסור אמה"ח על איסור טריפה ואם כן ה"נ דלא חייל איסור אמה"ת על איסור קדשים ולא תיקן לישראל מאומה דבלא"ה לא חייל איסור אמה"ח בזה לישראל לכן פירש רש"י שתיקן לב"נ וזה בלי ספק כוונת רש"י ולב"נ שפיר עשה תיקון שעתה אינו אסור לב"נ שאף שבלי ספק שהישראל אסור היה ליתן קדשים לב"נ היינו שהישראל אסור ליהנות אבל אין האיסור על הב"נ שלא יאכל קדשים וכל זה בשאר כל הקדשים אבל בפסח כתיב כל בן נכר לא יאכל בו והרי לא נאמר לא יאכיל לבן נכר ממנו שאז את הישראל מזהיר שלא יאכיל לבן נכר, אבל כתיב בן נכר לא יאכל, א"כ את הבן נכר הזהיר שלא יאכל בו וזהו בלי ספק טעם הרמב"ם פ"ט מהק"פ ה"ז שפסק שהמאכיל כזית מן הפסח לבן נכר עובר בל"ת ולא היה חייב מלקות רק מכות מרדות והכ"מ נדחק בזה ולדידי פשוט שעובר בל"ת שכ' הרמב"ם היינו לפ"ע לא תתן מכשול כמו המושיט אבר מה"ח לב"נ אבל גוף האזהרה של כל בן נכר לא יאכל את הבן נכר הי' מזהיר והא דלא חשבינין גבי ז' מצות היינו מפני שלא היה רק פעם אחת בשנה בשעת הפסח ובזמן שהפסח נוהג וכו' ולפי"ז לא שייך בפסח שתיקן להוציאו מידי אבמה"ח דמה תיקן בזה ועדיין אסור לב"נ משום כל בן נכר לא יאכל ובב"נ לא היה שייך שהתרו בו משום אמ"ה וגם לא שייך יתחייב שתים ואטו בתרי מיתות הזו קטלינן ליה ולכך ננעלו שערי תירוצין לפניו והוצרך לתרץ בדוקין שבעין ואליבא דר"ע וכו' עיי"ש:

ובס' אור חדש כ' וז"ל והנה לכאורה אמאי לא משני הש"ס אמתניתין דהכא דתיקן להוציא מידי אבמה"ח כמש"כ הלח"מ פ"ד מה' שגגות ה"י ליתן טעם לדברי הרמב"ם עיי"ש ועלה בדעתי לומר מילתא חדתא כיון דלפי פירוש התוס' בד"ה שחטו דסיפא כולה, ר"מ היא דקאמר לה ולר"מ ליכא למימר דתיקן להוציא מידי אבמה"ח והיינו לב"נ כפירש"י לקמן דלישראל בלא"ה אסור דשמעינן לי' לר"מ בחולין דק"ב דס"ל דאבמה"ת אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד וטעמו דכתי' וזבחת מבקרך יעיי"ש א"כ לר"מ י"ל דאבמה"ח אינו נוהג עכשיו לב"נ כלל והא דנישנית אבמה"ת בסיני יש לומר למילתייהו הוא דנישנית להורות דאינו נוהג רק בבהמה כנ"ל וכמו דמסקינין בסנהדרין במילה ופו"ר כיון דלמילתייהו הוא דנישנית לישראל נאמר ולא לב"נ א"כ לא תיקן כלום בשחיטה זו, משא"כ בברייתא משני שפיר למ"ד מקלקל בחבלה פטור דהוא ר"י או ר"ש לפירש"י ותוס' לכל מר כדאית ליה ור"י ור"ש תרווייהו פליגי אר"מ שם בחולין, משא"כ בסיפא דמתניתין דהכא דע"כ רוצה למוקי ר"מ כמ"ד מקלקל בחבורה פטור וא"ל כנ"ל רלר"מ גופי' אין כאן תיקון ובזה מתורץ ג"כ קושי' מהרש"א דעל רישא דשחטו שלא לשמו לא מצי פריך די"ל דתיקן להוציא מידי אבמה"ת ולא אתי' בזה כר"מ וכו' עיי"ש:

אכן לכל אלו התירוצים אכתי קשה לי כיון דחזינין דמוכרת רש"י לפרש דהתיקון הוי רק לב"נ א"כ איך נפרש אליבא דשיטת הרמב"ם דפסק בה' מלכים דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ת בעוף, ובש"ס חולין ד"מ ע"ב מוקי האי דהשוחט חטאת בשבת וכו' דמיירי בחטאת עוף מדלא קתני זבח וא"כ מאי תיקן לב"נ איכא הא ממילא ליכא אבמה"ת בעוף לב"נ ושוב האיר ה' עיני וראיתי בכו"פ יו"ד סי' ס"ב סק"ב שעמד בזה וכן בישועות יעקב סי' ס"ב והנה הכו"פ תירץ וז"ל ומה שנראה בישובו ש הוא דיש לדקדק מנ"ל לרש"י לפרש דתיקן מידי אבמה"ח לענין ב"נ דילמא פשיט בישראל, ואי דעדיין לא הועיל דהא מ"מ אסור משום תקרובות עכו"ם וכדומה, ז"א דהא בכולן צריך כזית בשר אבל אי אכל כזית בשר וגידין ועצמות בצירוף אין לוקה משא"כ באוכל אבמה"ח לוקה בכה"ג משום אבמה"ח כמש"כ הרמב"ם ותוס' להדיא, אבל כשנשחט הוציאו מידי אבמה"ח וא"כ האוכל כזית בצירוף בשר ועצמות וגידין כיון דליכא כזית בשר פטור משום איסורא אחרינא וטובא תיקן וא"צ לב"נ, רק י"ל דרש"י ס"ל דפירוש הגמרא למ"ד מקלקל בחבורה פטור כמש"כ בתוס' בד"ה לדברי היינו לדברי ר"ש פריך ואליבא דר"ש קשה מה תיקן וא"כ שפיר פריך מה תיקן לאבמה"ת, וליכא למימר כנ"ל דבעינן כזית דהא ר"ש ס"ל כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן וא"כ אפי' במשהו בשר יש כאן מלקות לכל איסורים ואסור באכילה והנאה וא"כ עדיין קשה מה תיקן, ולכך הוצרך רש"י לפרש תיקן לגבי ב"נ, אבל הרמב"ם לא ס"ל דהקושיא לר"ש רק הקושיא לר' יהודה דאף אליבי' מקלקל בחבורה וא"צ לדם פטור וא"כ שפיר י"ל דתיקן לאבמה"ת דאין חייב על משהו בשר וגידין ועצמות וצריך כזית בשר והכל לישראל ולא איירי לב"נ ולא קשה מידי עכ"ל והנה לכאורה דבריו תמוהין שכ' דרש"י יפרש כתוס' דהקושיא קאי אליבא דר"ש הלא אדרבה דדוקא תוס' לשיטתם בתוס' שבת דק"ו שפיר פי' דקאי לר"ש אבל רש"י ורשב"ם בתוס' שבת שם שפי' דמאן דמצריך תיקן דצריך לכלבו הוא אליבא דר' יהודה אבל לר"ש מקלקל בחבורה חייב אפי' בלי תיקון כלל וא"כ הש"ס הכא בסוגיין דפריך לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מאי תיקן היינו ר' יהודה וא"כ אכתי קשה למה כ' רש"י לב"נ הא יש תיקון גם לישראל שלא יתחייב בצירוף גידין ועצמות ואין לומר לרש"י דקאי לר"ש דסובר כ"ש למלקות כנ"ל, ובאמת ראיתי לכ"ת בשו"ת חיי אריה סי' כ' לתרץ קושי' המהרש"א ברש"י במשנתינו שפי' באינן ראוים לפסח אם נעלמה ממנו שבת או כסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת עיי"ש והק' המהרש"א דלא הי' צריך רש"י לפרש כן כיון דמוקמינין לה בטעה שפיר הוי שוגג בלא"ה כיון דהי' סבור דפסח הי' ומותר לשוחטו בשבת ותי' דרש"י לשיטתו דע"כ קושיות הגמ' מה תיקן קאי דייקא לר' יהודה אכן ע"ז הקפו בתוס' בשמעתין דע"כ משנתינו לא קאי אליבא דר' יהודה דסובר מתעסק פטור ובמשנה גבי שאינן ראויים הוי מתעסק וחייב, ולכן בכוונה פי' רש"י גבי שאינן ראויים דנעלמה ממנו שבת וכו' דבזה לא הוי מתעסק ומיושב קושיות התוס' ושפיר קאי הקושיא בגמ' אליבא דר' יהודה עכת"ד הנחמדים:

והנה ראיתי בשו"ת בשמים ראש הח' סי' כ"ה לאביו מחו' הגאבד"ק טיסמניץ שי' שתי' דברי רש"י דדייק דהתיקון הוי דוקא לב"נ וזה תו"ד דהרי בש"ס חולין ד"מ מוקי האי דהשוחט חטאת בשבת וכו' דמיירי בחטאת עוף והשתא לר"מ דס"ל דאין אבמה"ת נוהג בעוף לדידיה אכתי הוי קשה קושיות הש"ס מה תיקן דאין לאמר דתיקן להוציא מידי אבמה"ת כיון דס"ל דאין אבמה"ח נוהג בעוף, ולכן פי' רש"י שפיר דתיקן אצל ב"נ והיינו כיון דכתבו התוס' בחולין דל"ג ע"א דגם לר"מ דאית לי' דאין אבמה"ח נוהג בעוף מ"מ נוהג איסור אבמה"ח בעוף גבי ב"נ לר"מ ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור לא שייך כיון דאיכא בישראל איסור דשאינו זבוח והשתא א"ש דשפוד משני הש"ס דתיקן משום אבמה"ת וגם לר"מ אתי שפיר ובחטאת העוף דתיקון הוי לגבי ב"נ דנוהג בהו איסור אבמה"ח בעוף לר"מ עכ"ל אבל אכתי קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דאין אבמה"ח בעוף לב"נ עכ"ל: ולענ"ד לומר בזה עפ"י מה שהקשה בכו"פ סי' ס"ב סק"ב על שיטת הרמב"ם דאבמה"ח אינו נוהג בעוף בב"נ וז"ל אלא אי קשיא הא קשיא הא דאמרינן בחולין דק"א ע"ב אבמה"ח נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טהורים בין טמאים וכו' ואר"י שניהם מקרא אחד דרשו דכתי' לא תאכל הנפש עם הבשר ר"י ס"ל כל שאתה מצווה על דמיו אתה מצווה על אבריו והנהו טמאים דאתה מצווה על דמהם אתה מצווה על אבריהם ופריך הגמ' לר"י ל"ל קרא ליתי איסור אבמה"ח וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ וקשה מה קושי' הא אפי' בעוף אבמה"ת נוהג והיינו מקרא דאתה מצווה על דמיהן משא"כ ללא הקרא רק הואיל ואיסורו נוהג בב"נ זה לא שייך בעוף טמא דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח דעוף וצ"ע וכו' ועוד י"ל דלכאורה קשה ל"ל קרא פשיטא דאיסור אבמה"ח חל קידם איסור טומאה דברור תחילת הוית הבהמה הוא קטן בתכלית הקטנות מה שקשה לצייר שיהי' באבר כזית בשר לבד מבלי גידין ועצמות, אבל ודאי טרם שיהי' באבר בשר יש מתחילה קצת בשר וקצת גידין ועצמות עד שבצירף הם כזית, וזה מעיד טבע החולדה שטרם שיגדל האבר ויהי' לו כזית בשר שיש לו רק קצת בשר, אבל בצירף גידין ועצם הוא כזית, וא"כ איסור אבמה"ח קודם דבקטנותו הוי אבמה"ח, דהא בצירף גידין ועצמות יש כאן כזית, אבל איסור טומאה ליכא דאין כאן כזית בשר, וכשיגדל אח"כ ויש לו כזית בשר אז חל איסור טומאה וכבר חל אבמה"ת, ואע"ג דמ"מ אסור משום ח"ש, כיון דאין בו מלקות ומשום איסור אבר יש מלקות א"כ איסור אבר קדים ושוב לא יחול איסור טומאה ועיין ר"ן ותוס' שבועות דכ"ב וא"כ קשה ל"ל קרא הא אבמה"ת קדים, וצריך לומר דבאמת בכה"ג לא איצטרך רק ודאי יש בהמות גדולים אשר תיכף בהוייתן ויצירתן נקשר האברים בגידין, ואברים גדולים ויש להם כזית בשר כראמים גדולים והו"א טומאה קדים דחל תיכף, ולכך איצטרך קרא כל שאתה מצווה על דמו וכו' דאף בזה חל אבמה"ת, וזה בבהמה אבל בעוף הנולד מן הביצה א"א שיהי' באחת מאברים המרובים כזית בשר בלי עצם וגידין, צא וחשוב כמה נפיש חילא דההיא אפרוח עד שיהי' הביצה מכילו ונרחק לו, ורוב אברים אינו אלא בצירף בשר ועצמות וגידין טרם שיהי' כזית בשר, וא"כ איסור אבמה"ח קדים, ולפי"ז על עוף לא צריך קרא דודאי אבמה"ח קלים, רק קרא לבהמות גדולים, ושפיר קשה הא איסורי' נוהג בב"נ ולא קשיא מידי:

ולפי"ז מיושב שפר שיטת הרמב"ם ז"ל במה דתירץ הגמ' דתיקן להוציא מידי אבמה"ח אף דבחולין מוקמינין דמיירי בחטאת העוף והרמב"ם ס"ל דאין אבמה"ת דעוף נוהג בב"נ זה אינו דהא כיון דהי' קשה על הרמב"ם בהא דפוסק דאין אבמה"ת דעוף בב"נ מהא דשניהם מקרא אחד דרשו מקושיות הגמ' לר"י ל"ל קרא כמו שהקשה הכו"פ ועל ידי זאת יצא לנו חידוש דין להרמב"ם דגבי עוף באמת איסור אבמה"ח קדים מאיסור טומאה כיון דחל בהיות עוד האברים קטנים באיכותם בצירוף גידין ועצמות, א"כ שוב אין הרמב"ם ז"ל מוכרח לאוקמי הא דתיקן מאבמה"ת לגבי ב"נ דייקא רק דבאמת תיקן גם לישראל, דהא כל תי' הצל"ח ברש"י דלכך לא מוקי דתיקן לגבי ישראל הוא משום דבישראל יש איסור קדשים דקדים ולא חל איסור אבמה"ח, אבל זה דוקא בבהמה אבל בעוף י"ל דאיסור אבמה"ח קדים מקטנותו והוי תיקון גם לגבי ישראל כנ"ל:

ולפי"ז מיושב קושיות הצל"ח דעל משנתינו לא נוכל לתרץ דתיקן שמוציאו מידי אבמה"ח דהא ממ"נ בעוף לא שייך בפסח דאינו בעוף וע"כ בבהמה, וא"כ ליכא למימר דתיקן מאבמה"ח דממנ"פ אי בישראל הא איסור קדשים קלים כתי' הצל"ח על רש"י דנקיט דייקא בב"נ כיון דבישראל איכא איסור קדשים דקלים, דהא בבהמה באמת איסור קדשים קלים כיון דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ולגבי ב"נ אף אם נאמר דליכא גבי' איסור קדשים גם בקרבן פסח, ולא נדחוק לחדש כסברת הצל"ח דב"נ מצווה על ק"פ מהא דב"נ לא יאכל בו [ובאמת דוחק סברתו מהא דמתרץ דלא חשבה לגבי ז' מצות משום דלא שכיח מהא דכ' רש"י בסנהדרין דנ"ט ריש ע"ב גבי מילה דאינה בב"נ משום דלא חשבה ולא קאמר דלכך לא חשבה משום דאינו שכיח ועיין בתוס' פסחים דס"ו ע"א מה לתמיד שכן תדיר ותימא ונילף מבינייהו דתמיד דלה ועיין בשו"ת תרומת הדשן סי' רס"ו ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנ"א ובשו"ת זקיני החכם צבי סי' קנ"ב ואכ"מ] מ"מ ליכא לגבי תיקן מאמה"ח די"ל כמוש"כ האור חדש דכיון שכ' בתוס' ד"ה שחטו ונמצא טריפה דמשנתינו קאי לר"מ דהוא אמרה ואליבא דר"מ ליכא כלל איסור אבמה"ח בב"נ דמיקרי לא נישנית בסיני, ועיין בס' ברכת אברהם, קרבן תודה פסחים שם, בישוב הרמב"ם ובס' ישועת יעקב חיו"ד סי' ס"ב, ובשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ד, ובחי' ח"ס לחולין די"ג, ובשו"ת זכרון יצחק סי' כ"ד, ובס' שער יהודא בפסחים בסוגיא דפסח ששחטו שלא לשמו, ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קס"ד, ובשו"ת דבר משה מה"ת סי' ט', ובס"ס שער נפתלי סי' י"ג, י"ד, ט"ו, מהג' רנ"ה קצינעלבוגין:

ולפי"ז עולה יפה מה שתירצתי בסוגיא צ דאין מזמנין עכו"ם על ב"מ שיטת הרמב"ם דפסק כראב"י והראי' מההיא ארמאה דפסחים ד"ג:

אכן לפי' הצל"ח הנ"ל דהבן נכר מוזהר שלא יאכל מק"פ לכאורה נסתר אבל כאן חזינין דהרמב"ם ע"כ לא יפרש כהצל"ח בפי' המשנה לשיטתו והבן, ועי' לעיל סי' ו', וסי' ל"ב בזה:

בסוכה דמ"ב א"ר הונא אומר הי' ר"י עולת העוף וכו' בכפו"ת הקשה אמאי פטור והלא פושע הוא ודמי לשוחט פסח בשבת ונמצא בעל מום דחייב כדאיתא בפסחים דע"א ע"ב דהרי יש הפרש גדול בין עולת העוף לחטאת העוף דעולת העוף מולק ב' סימנים ומבדיל וכחטאת העוף אינו מולק אלא סי' א' ואינו מבדיל וכדתנן (בפ"ז דזבחים מ"ד, ומ"ה, ומ"ו), ותירץ דהא אזלא כר"א בר"ש דאיתא בזבחים דס"ה אומר היה ר"א בר"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדיל ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל עיי"ש ולענ"ד דתי' זה דחוק דא"כ יקשה בגמ' דקאמר מהו דתימא החם הוא דטעה בד"מ פטור היינו דעבד מצוה וכו' ואמאי לא אמר מהו דתימא התם הוי טעה בד"מ כיון דהי' לו לטעות אבל כאן לא הי' לו לטעות דהוי כמו השוחט פסח ונמצא בעל מום ופושע הוא משום דחטאת העוף אינו מבדיל קמ"ל דאומר הי' ר"י גם בזה דהוי טעה בד"מ משום דסובר כר"א בר"ש דמאי לא יבדיל א"צ להבדיל וכעין שהקשה הכפו"ת בהא דכ' התוס' בד"ה עולת העוף דלמאי דאמרינן בפסחים דע"ב ע"ב דלא פטר ר' יוסי בלולב אלא משום דזמנו בהול צריך לומר דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר עיי"ש והקשה בהא דהקשה המקשה תחלה עלה דרב הונא פשיטא אמאי לא משני מהו דתימא התם הוא משום דזמנו בהול אבל הכא לא זמנו בהול קמ"ל דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר ותי' דגם זה פשיטא ליה למקשה דהאי נמי זמנו בהול עכ"ל אבל בהא דר' יוסי סובר כר"א בר"ש טובא קמ"ל, לכן נ"ל דעיקר כתירוצו השני דמצי אתי ככ"ע דודאי הא דקי"ל דאינו מבדיל בחטאת העוף היינו בשעת מליקה קודם הזאת הדם אבל אחר הזאה ומיצוי הדם הרי היא נאכלת לזכרי כהונה ואז ודאי יכיל להבדיל הראש לעצמו והגוף לעצמו וא"כ עילת העוף שנמצאת בין אגפיים אע"ג דמצא הראש מובדל מגופה חשיב דחטאת היא ונעשה ההבדל אחר ההזאה ומיצוי הדם וכו' עיי"ש ועי' עוד מחידושי בסוגיא זו, לעיל סי' נ"ח, ובס' דגן שמים דף נ"ג. והנני ידידו מחו' וש"ב:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה