שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן נח
ב"ה א' עקב י"ד מנ"א תרע"ג פלונסק. לכ' בני יקירי האברך המופלג איש אשכולות וכו' מ' שמואל שמעלקא פנחס נ"י מיכלזאהן מ"מ, שו"ב, ומוהל, בק' לונדון:
א) מכתבך קבלתי, וע"ד שאלתך בעובדא שבא לידך, אודות הטפת דם ברית הגר שנולד מהול אין לעשות ברכה כמבואר בש"ע יו"ד סי' רס"ח הלכות גרים דבנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ואין מברכין עליו ע"ש ס"א, וכ' שם הש"ך ואין מברכין, לפי דמספקא לן אי מטיפין או לא, הלכך מספק יש להחמיר ולהטיף ד"ב אבל אין מברכין מספק עי"ש וביו"ד סי' רס"ה ס"ג בזה, ושם בסי' רס"ח ס"ה מובא דהמל את הגרים מברך ברוך אתה ד' אמ"ה אשר קב"ו למול את הגרים, ואח"כ מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו ש"ו וכו' וחותם ברוך אתה ד' כורת הברית (כן הגיה בפרישה הובא בבאה"ט שם), אבל בנולד מהול ליכא שום ברכה כלל כנ"ל:
אכן מבואר בס' כורת הברית דצ"ג דאף דאין מברכין הברכות הנ"ל אבל לכ"ע אומרים התפלה על הכוס מדברי המתחיל אלקינו וא"א קיים וכו' או קיים את האיש וכו' אף כשרק מטיפין, וקצת ראי' ממ"ש בפרד"א פמ"ח דקראו למשה שם כשמלוהו לח' אף שנולד מהול כמ"ד בסוטה פ"ק וכו' ע"ש, ע"כ נכון לעשות כן ועל הכוס ליתן לו השם אברהם כנהוג:
ב) אגב אכתוב לך בענין הטפת ד"ב מה שאמרתי ת"ל בהא דכתב הרמב"ם פ"ב מה' שגגות ה"ח כל העושה מצוה ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה ה"ז פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות וכו' וכן מי שהיה לו ב' תינוקת אחת למול בשבת ואחת למול בע"ש או בא' בשבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור שהרי יש לו רשות למול א' מהם בשבת ושבת דחוי אצלו ומצוה עשה אע"פ שהם שני גופים וכו' עוד כ' שם שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראוין לפסח פטור וכתב הכ"מ דבפסחים משמע דתלוי בפלוגתא דר"מ ור"ש בתינוקות דפליגי אליבא דר' יהושיע דלר"מ פוטר ר' יהושיע בטעה בדבר מצוה אע"ג דלא עשה מצוה כלל ולר"ש הא דר' יהושיע פוטר הינו דווקא בעשה מצוה כגון שמל של ערב שבת בשבת אבל אם מל של אחר השבת בשבת גם לר' יהושוע חייב אף דטעה בדבר מצוה כיון דלא עשה מצוה, והנה הרמב"ם פסק בתינוקות כר"מ דגם במל של א' בשבת בשבת פטור ובזבחים פסק כר"ש, וכן מבואר שם בהרמב"ם במי שהיה לפניו בלילה צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר ה"ז חייב שהרי לא עשה מצוה באכילה זו וכן כל כיוצא בזה וקשה מהא דמל של אחר השבת בשבת דפטור ועיי"ש בלח"מ מה שהקשה על הרמב"ם, ולענ"ד דהנה הרא"ש כ' בפ' ר"א דמילה סי' ה' דקטן שנימול תוך שמונה אין צריך להטיף ממנו דם ברית ומביא ראי' מדאמר בשילהי פירקין דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש שלא נתנה שבת לדחות עיי"ש וכן הובא להלכה בהג"ה בש"ע יו"ד סי' רס"ב א"כ י"ל דהמל של א' בשבת בשבת אף דהוי תוך זמנו מ"מ עביד מצוה קצת מיקרי אף דלכתחילה אסור לעשות כן אפ"ה הוי קצת מצוה כיון דחזינן דא"צ להטיף דם ברית שנית, ולא דמי להא דאכל בשר נותר דלא הוי עושה מצוה כלל, אבל במל של א' השבת בשבת לא גרע מהא דזבחים ששחטן לשם פסח דר' יהושיע פוטר ופירש"י (פסחים דע"א ע"ב) דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וכו' משמע דמצוה כל דהו די לפוטרו ועיין ברש"י פסחים דע"ב:
ד"ה דמחייב שכ' דאין שם לחלוחית מצוה אבל הכא וכו' עיי"ש משמע דאין צריך דוקא מצוה גמורה ולא גרע הא דמל של א' בשבת מלחלוחית מצוה, ועוד ראי' לזה מהא דמוקי אביי בש"ס סוכה דף מ"ב ע"א הא דר' יוסי בשהפכו ומקשים על הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות שמביא הא דר' יוסי ולא מביא בשהפכו וכ' בס' כפו"ת שם לתרץ וז"ל ואפשר דטעמו דהרמב"ם דלא אייתי הנך שינויי משום דסוגיא דהכא סברה כיון שהגביהו יצא בו והנענועים הם שיורי מצוה ולא חשיבי לברך עליהם אבל בריש פסחים מוכח דאפילו הגביהו ויצא בו מברך על הנענועים על נטילת לולב וכיון דאכתי לא יצא לגמרי דהרי מברך על נטילת לולב על הנענועים א"כ חשיב דלא יצא אע"ג דלא הפכו ולא הוציאו בכלי סמך הרמב"ם בחבורו על סוגיא דפסחים, וכו' עיי"ש ובחי' הח"ס בסוכה הסביר דברי הכפו"ת וז"ל ולענ"ד להוסיף בו דברים דאין ספק לר"א דס"ל לולב וכל מכשיריו דוחה שבת א"כ בעוד לולבו בידו ולא פירש יכול לחלל שבת על הנענועים וכל זריזות מצוה שבו כדקיימא לן פראד"מ משום זה אלי ואנוהו מחללי' שבת כל זמן שלא פירש עיי"ש קל"ג ע"ב, וכיון דלר"א מחללי' שבת א"כ לדידן לכל הפחות הוה טעה בדבר מצוה ופטור מחטאת אלא התם משמע בש"ס לר' יוסי דס"ל נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת כל שלא ניתן שבת לדחות לא אמרי' כנ"ל ע"ש היטב, א"כ בשמעתין דקאי לר' יוסי לא הו"מ לשנויי משום נענועים אבל להלכתא יפה פסק הרמב"ם ולא צריך לאוקמתות דש"ס עכ"ל, ובאמת יש ראי' לסברת הכפו"ת מהא דכ' הר"ן בסוכה שם לענין הברכה וז"ל ונמצא שא"א לברך עליו אלא בתר דאגביה ונפיק ביה ולא תקשי לך הא דאמרינן שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן דהכא נמי אע"ג דמדאגביה נפק ביה אפ"ה עדיין יש כאן שירי מצוה שצריך לנענעו הילכך שפיר מיקרי עובר לעשייתן שלא בא למעט אלא שאין גומרין את המצוה כולה קודם שיברך עליה עכ"ל וא"כ כמו דלענין ברכה שיהי' נקרא עובר לעשייתן חשבינין השירי מצוה שאחר כך לעשיית מצוה כמו כן לענין טעה בדבר מצוה חשבינין אח"כ כעושה מצוה ע"י הנענועים, וא"כ מכש"כ במל קודם ח' חשוב עכ"פ כעושה מצוה כל דהיא כנ"ל:
ג) איברא דהש"ך ביו"ד סי' רס"ב סק"ב הכריע דלא כהרא"ש ופוסק דצריך להטיף דם ברית והק' על הרא"ש דאי נימא דנימול תוך ח' כשר אמאי דחי מילה שבת לימהלי' מע"ש וכדאיתא במנחות דע"ב ע"א אי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ע"ש א"כ לפי"ז במל של אחר השבת בשבת חשיב לכאורה כלא עשה מצוה כלל כיון דצריך להטיף דם ברית וביותר יקשה למה שראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' נ"ב שמיישב קושית הש"ך ממנחות ותוכן דבריו דהא דמבואר מדברי הש"ך דלדעת הרא"ש דא"צ להטיף דם ברית הוא משום דקיים מצוה דמילה אלא דלא עביד מצוה מן המובחר שלא מל בזמנו דמשו"ה קשיא לי' לימהלי' מע"ש והא ודאי ליתא דכל היכא שמולהו קודם זמנו לא קיים כלל מצות מילה וה"ל כאלו נכרת הגיד דאין לו מה למול ולא שייך אצלו מצות מילה כלל, ה"נ כיון דחתך את הערלה קודם זמנו ואין לו ערלה בזמנו לא שייך אצלו מילה כלל ואפי' אם יטיף דם ברית ביום הח' בזה לא עשה כלום כיון דכבר נחתכה ערלתו קודם זמן מצותו וא"כ אין קושיא כלל לימהליה מע"ש דבזה אינו מקיים כלל מצות מילה אדרבה מבטלה לגמרי לעולם דבהגעת זמן מצותו א"א לקיימה כיון דאין לו ערלה שכבר נחתכה קודם זמנה וכו' ועוד האיך ס"ד דאם מל בתוך ח' שיצא ידי חובת מצות מילה בדיעבד הא שנינו בפראד"מ דקל"ז מי שהיה לו שני תינוקות וכו' ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב וכו' משום דלא עביד מצוה וש"מ היכא דמל קודם זמנו לאו כלום הוא וא"כ ע"כ ה"ט דמאן דס"ל דבמל בתוך ח' דא"צ להטיף דם ברית לאו משום דבדיעבד קיים מצות מילה אלא משום דחשיב ליה כמעוות שא"י לתקון וכמ"ש וכו' עיי"ש, אבל אי משום הא לא ארי' דיש לומר דשיטת הרא"ש הוא כמו שהבין הש"ך בכונתו וכי כן באמת שיטת הרמב"ם ואי משום הקושי' דנימהליה בע"ש כהא דמנחות דאי נקצר שלא כמצותו כשר יש ליישב כתירוץ הקרבן נתנאל בפראד"מ שאחר שמביא קושיות הש"ך כ' ובמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' במנחות שם שהקשו ואע"ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד ומסתברא דדומיא דאמיד בעינן עכ"ל וכל זה ניחא לענין קרבנות דדמי להדדי כיון דקצירת עומר ג"כ קדשים וילפינן מקדשים דתמיד אבל מצות מילה דדחי שבח צוה לנו ה' ביום אפי' בשבת משום דלכתחילה מצות מילה ביום ח' עכ"ל, וכן תי' גם בשאג"א שם מקודם וא"כ י"ל דחשיב שפיר כעושה מצוה גם בתוך זמנו, ועיי"ש בק"נ שכ' והלכה שאין צריך להטיף ד"ב אם נימול תוך ח' כמש"כ רבינו והרשב"א בתשובה, אע"ג דלא עביד מצוה כדאמרינן לקמן דקל"ז, (ואשר מהא דקל"ז בתינוקות מביא השאגת אריה ראייתו דחשיב לא עביד מצוה כנ"ל), מ"מ העביר חלק הערלה מבשר קודש, וכ"כ הרשב"א דגם עכו"ם המל תוך ת' דהוי כמחתך בשר בעלמא מ"מ א"צ הטפת דם, דעכ"פ אין כאן ערלה ואין צריך תיקון יותר עכ"ל, א"כ שפיר נוכל עכ"פ לומר דהן אמת דשם דקל"ז יש חילוק בין ר"מ לר"ש אליבא דר"א ור"י ובמל של א' בשבת בשבת חשיב לא עביד מצוה היינו דאינו מצוה מן המובחר או דאינו מצוה גמורה, אבל לא גרע משירי מצוה או: מלחלוחית מצוה כיון דהעביר חלק הערלה מבשר קודש כדברי הק"נ הנ"ל: ד) והנה ראיתי בס' פני אריה פ' תזריע שהק' בהא דקאמר בש"ס שבת דף קל"ב ר"א ב"י אמר אמר קרא שמיני ואפילו בשבת וכו' האי תנא מעיקרא וכו' ה"ק שמיני ימול אפילו בשבת ומה אני מקיים וכו' אבל מילה דחי' מ"ט קו"ח הוא ומה צרעת דותה עבודה ועבודה דוחה שבת או אימא וכו' ת"ל ביום ואפילו בשבת עיי"ש, והקשה לשיטת הפוסקים דנימול בתוך ח' אין צריך להטיף ממנו ד"ב א"כ האיך יליף ק"ו דמילה דוחה שבת מצרעת דדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת הא העבודה דדוחה שבת היינו כפירש"י היינו שזמנו קבוע שא"א לעשותם מאתמול כפירש"י דהיינו תמידים ומוספים שזמנם קבוע ע"ש משא"כ במילה דאי נימול לע"ש שפיר דמי וא"כ לא דמיא כלל לעבודה ואלא ע"כ דגם במילה בחל תוך ח' לא תיקן כלל וצריך לחזור ולהטיף וכו' עיי"ש הן אמת דלפי מה שפי' השאגת אריה בכוונת הרא"ש דהא דאין צריך להטיף ד"ב הוא משום דהוי מעות שלא יוכל לתקן ובזה דמל בע"ש אינו מקיים כלל מצות מילה אדרבה מבטלה לגמרי לעולם דבהגעת זמן מצותו א"א לקיימה כיון דאין לו ערלה שכבר נחתכה קודם זמנה וכאשר תירץ בזה קו' הש"ך א"כ גם מכאן לא קשה כלל, אבל באמת גם לפי מה שכיון הש"ך בכונת הרא"ש מ"מ לא קשה כלל וכמוש"כ בקרבן נתנאל: ה) ועיין בחידושיי בריש ברכות דהבאתי מס' סידורו ש"ש שורש רביעי דכ' דהא דהרא"ש אי צריך להטיף ד"ב או לא תלי' בטעמים אי משום רחמנות או גזירות וא"כ הרמב"ם דסובר במו"נ ח"ג פמ"ח דהוי משום רחמים ועיין מעון הברכות דל"ג בסתירות פסקי הרמב"ם בזה א"כ ע"כ סובר כהרא"ש דא"צ להטיף ד"ב והבן וא"כ ניחא הא דמל של אחר השבת, (ועיין לעיל סי' נ"ז):
ו) והנה יש להביא ראי' דכונת הרא"ש ז"ל כמו שפי' הש"ך דהוי כמו שעשה בדיעבד קצת המצוה מהא דהקשה בשאגת אריה על דברי עצמו דאם נאמר דבמל בתוך ח' לא עשה מציתו כלל ואדרבה עוד ביטל מצות מילה א"כ מדוע במל של אחר השבת בשבת מבואר במשנה שבת דקל"ז דחייב הא מבואר לעיל דק"ו ע"א דמקלקל בחבורה פטור והא דאיצטרך קרא למישרי מילה משום דמילה מתקן גברא הוא שמקיים מצות מילה ע"י חבורה זו א"כ הכא במל של אחר השבת בשבת שלא עשה שום מצוה בחבלה זו א"כ הכא במל של אחר השבת בשבת שלא עשה שום מצוה בחבלה זו שמל קודם זמנו ואין כאן משום מתקן גברא, וה"ל מקלקל בחבורה זו וליפטור הן אמת דהשאג"א תירץ שם דאולי יש לומר דאע"ג דבמל בתוך זמנו לא עשה כלום אפ"ה לענין שבת חייב משום מתקן גברא שהרי מחמת שמלו אע"פ שמלו שלא כדין ולא עשה מצוה אפ"ה כיון דאין צריך למולו מעתה בזמנו ה"ל מתקן גברא שהרי אם לא מלו הי' צריך עדיין למולו עיי"ש, אבל בס' מגן אבות בסוגיא דף ע"ה הצד צבי (מהגאון מהר"ם בנעט ז"ל) הובא בס' עט סופר ח"א כלל ז' פ"ד כ' וז"ל קשה בהך תינוקות דטעה ומל של אחר שבת בשבת דה"ל נמול בשביעי דצריך להטיף ממנו דם ברית בשמונה, וא"כ ליכא תקון מצוה כלל, וה"ל מקלקל וגם מתעסק ואפ"ה חייב, דז"א דניהו דתיקון מצוה ליכא מ"מ תיקון גברא איכא דהולד שנימל תוך שמונה שוב אינו ערל ומותר בתרומה אלא שלא קיים המצוה, אבל לתי' הר"ת בשבת דק"ו דצריך להיות התיקון בשעת הקלקול והכא אם הוא יום ז' לא הוי התיקון בשעת הקלקול לפי מש"כ הרמב"ם פי"א מתרומה דסכין בשמן תרומה בתוך ז' שכל ז' אינו חשוב עדיין ערל וא"כ לא הוי תיקון עד למחר מ"מ הוי תיקון ע"ש, א"כ הרמב"ם לשיטתו בתרומה ליתא לתירוץ השאג"א, וצ"ל כפי' הש"ך דהוי כעשה מצוה עכ"פ גם בתוך זמנו והוי מתקן ועיין בתוס' יו"ט שבת שם שכ' בהא דמל את של אתר השבת בשבת דחייב לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהי' פטור עיי"ש, וראיתי בס' קול סופר שבת אות צ' שכ' על דברי התויו"ט ונ"ל הגם דלא קיים מצות מילה ולא הוה מתקן עכ"פ גם מקלקל לא הוה דכל זכר מישראל עומד שנכרת בשר ערלתו א"כ אין בכריתות קודם זמנו מקלקל וכו' ע"ש, והנה לדברי המגן אבות עפ"י הרמב"ם דתרומה עדיין קשה כנ"ל, אבל לשיטת הש"ך בכונת הרא"ש מיושב הכל והבן. שוב ראיתי בצל"ח שבת דקל"ב שהאריך בזה דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרא"ש, וכן בצל"ח פסחים דע"ב ד"ה א"ל ר"ז האריך ליישב שיטת הרמב"ם עפ"י שיטת הרא"ש וסיים בסוף דודאי קודם זמנו לא נתקיימה המצוה אבל אם מלו תוך חי"ת כשיגיע יום חי"ת מתקיימת מצוה זו שהתורה אמרה ביום השמיני ימול שכשיגיע יום שמיני יהיה נימול וכו' עיי"ש, שוב ראיתי בזה בשו"ת רע"א סי' קע"ד, ובשו"ת כתב סופר חאו"ח ל"ה מה שמפלפל עם המחבר שו"ת בן יהודה סי' י"ח וסי' כ"ט שם ועיין בפתחי תשובה יו"ד סי' רס"ו, שוב ראיתי בס' איגרא רמא סוכה דמ"ב שכ' והנה י"ל עוד טעם של הרמב"ם משום דהוי הדין דאם מל קודם הזמן נמי בדיעבד יצא ומקרי עשה מצוה ויע"ש בתוס' יבמות ד"ב גבי נדה וכו' עיי"ש:
ז) אכן באופן אחר יש לפרש שיטת הרמב"ם ז"ל דבאמת דעתו דטעה בדבר מצוה פטור אף דלא עשה מצוה וכהא דמל של אחר השבת בשבת דפטור אף אם נימא דמל בתוך זמנו חשיב לא עשה מצוה כלל עיין לחמי תודה דצ"ט ע"א ובאמת חזינן דהרמב"ם פ"ב מה' שגגות ה"י פסק כמשנתינו בשחטו ונמצא טריפה בסחר דפטור וכבר הקשו בתוס' פסחים דע"ג ע"א ד"ה שחטו תימא לר"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה וכו' דע"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום טועה בדבר מצוה וכו' ותי' ר"י דכל זה מדברי ר"מ עכ"ל, והא דקשה מהא דפסק הרמב"ם בשפוד של נותר דחייב דמשמע משום דלא עשה מצוה יש ליישב בהקדם מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם שם שכ' מי שהי' לפניו בליל פסת צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהי' מצוה ושגג ואכל הנותר הרי זה חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה וכו' עכ"ל, והנה יש להקשות כמה קושיות, א') מה דמשני הרמב"ם מלשון ר"ל בגמ' דהא ר"ל נקט נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו דמשמע דהוא הניח צלי של קודש ומצא במקומו שפוד של נותר, והרמב"ם נקיט באופן שהי' לפניו צלי של פסח ונותר מן הקדשים דמשמע דהי' לפניו שני שפודים גם יחד אחד של קודש והשני של נותר, ב') קשה מהא דמבואר בסוגיא דידן ארשב"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב רבי יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור איכא דאמרי כ"ש בההיא דמחייב דלא עשה מצוה אית דאמרי בההוא פטור מ"ט התם הוא דהו"ל לשיולי אבל הכא דלא ה"ל לשיולי לא ור"י מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה וכו' באשתו מעוברת וכו' יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה וכו' עיי"ש, א"כ משמע ממסקנא דסוגיין דלאיכא דאמרי כ"ש בההוא דמחייב דלא עשה מצוה והיינו דחייב בשפוד של צלי משום דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב ואז לא תלי' החיוב באשתו נדה משום דהו"ל לשיולי דהא באשתו נדה ג"כ החיוב פשוט משים דהוי לא עשה מצוה אבל לאית דאמרי דטעם החיוב באשתו נדה הוא משום דהו"ל לשיולי אבל באמת בשפוד פטור משום דאף בלא עשה מצוה פטור באם לא הו"ל לשיולי, ועיי"ש בתוס' ד"ה באשתו נמי קא עביד מצוה ותימא הא באשתו נדה קיימינן דליכא מצוה וכו' ואור"י דפריך אלישנא בתרא דפוטר טעה בדבר מצוה אעפ"י שלא עשה מצוה וכו' ומסיק דהוה ליה לשיולי עכ"ל, והוא כדברינו דלפי האית דאמרו תלי' הכל בהו"ל לשיולי, ובאם לא הו"ל לשיולי פטור אף בלא עשה מצוה ולכך סובר ר"י ללישנא בתרא דבשפוד פטור, וא"כ הרמב"ם דס"ל באשתו נדה החיוב משום דהו"ל לשיולי, דהא כ' החילוק בין אשתו נדה ליבמתו נדה כמסקנת הגמרא יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה ולפי מש"כ בתוס' לפי המסקנא דחלי' בהו"ל לשיולי באמת פטור בשפוד אף בלא עשה מצוה וא"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק בשפוד דפטור דהא כל הטעם דלישנא קמא דר' יוחנן כ"ש דמחייב בשפוד הוא משום דלא עשה מצוה כמפורש בגמ' אבל לאית דאמרי דר' יוחנן פוטר בשפוד הוא משום דסובר טעה בדבר מצוה אף דלא עשה מצוה פטור, ואמאי פסק בשפוד דחייב. הן אמת דהלח"מ שם בפ"ב מה' שגגות הקשה על הרמב"ם דלמה כ' הטעם דחיוב באשתו נדה משום דהו"ל לשיולי הא בלא זה חייב משום דלא עביד מצוה כקושי' התוס' עיי"ש וזה רק לשיטתו דהרמב"ם סובר בלא עשה מצוה חייב אבל לפי דרכינו דהרמב"ם סובר דגם בלא עשה מצוה פטור כהא דמל של אחד בשבת בשבת כנ"ל א"כ ניחא דנקיט הרמב"ם הטעם לחיוב באשתו נדה משום דהו"ל לשיולי, רק דלפי"ז קשה דהו"ל להרמב"ם לפטור בשפוד של צלי כמסקנא דגמרא אליבא דר' יוחנן: (ג) הקשה הצל"ח בשמעתין בד"ה נתחלף לו שפוד של צלי וכו' וז"ל ראיתי לרבינו הגדול בפ"ב משגגות הט"ז שכ' מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסת ונותר מן הקדשים ונתכוין וכו' עכ"ל רבינו יצא רבינו מדרכו בכל מקום ששומר לשון הגמרא וכאן שינה שבגמ' לא אמרו בצלי של פסח אלא סתם שפוד של צלי ואף דודאי מיירי בצלי של קדשים וכו' אבל אכתי אין ראי' משאר קדשים לפסח דבשאר קדשים יכול להיות שמיירי ביום זבחו שאם הוא קדשים קלים יש לו זמן כל היום וכל הלילה ולמחרתו כל היום ואם הוא ק"ק יש לו פנאי כל היום והלילה עד חצות אבל פסת שזמנו בהול ביותר שאינו נאכל אלא בלילה עד חצות ואינו נאכל אלא למנוייו מנא לי' לרבינו שחייב בזה וכו' ולדעתי הדבר תלוי בשני תירוצים דלקמן באוכל תרומה ונודע שהוא ב"ג דלהך שינויי בתרומה בע"פ דזמנה בהול א"כ גם פסח בליל פסח זמנו בהול ולהך שינויא דשאני תרומה דאקרי עבודה אין ראיה לפסח אבל גדלה התמי' ביותר על רבינו שפסק בהדיא בה' תרומות פרק יו"ד הי"ב הטעם משום שהיא בע"פ שזמנו בהול וא"כ קשה מדידי' אדידי' וכו' גם בפסח בלילי פסח זמנו בהול וכעת לא ראיתי בכל מפרשי רבינו שהרגישו בזה והדבר צריך עיון עכ"ל, ולענ"ד דקושיא חדא מתרצת חברתה דכיון דנקיט הרמב"ם בהי' לפניו שני שפודין אחד של פסת ואחד של נותר א"כ בזה באמת גם בשפודין הו"ל לשיולי, ולכך באמת לא נקיט בהניח שפוד אחד ומצא שפוד אחד רק דנתחלף משפוד של צלי לשפוד של נותר כדאמר רשב"ל בגמ' משום דבזה האופן הי' פוטר הרמב"ם כאית דאמרי לר' יוחנן דתלוי בהו"ל לשיולי ובשפוד גם בנא עשה מצוה הי' פטור, ולכך נקיט בכוונה דהי' לפניו שני שפודין דאז הו"ל לדקדק היטב איזהו של פסח ואיזהו של נותר כיון דיש כאן אחד של נותר וגרע מאשתו נדה דהו"ל לשיולי, ובזה גם ר' יוחנן מודה דחייב אף לאית דאמרי ולא משום דלא עשה מצוה דיש לומר דבאמת לא בעינן להרמב"ם עשה מצוה רק משום דהו"ל לחקור ולדרוש הדק היטב, ומצאתי כסברתי בס' תבואות השדה קונטרס שירי מצוה שער ט' אות י"ח שכ' ראי' מהלח"מ גבי תינוקת כיון שהי' שנים הו"א דלחייב כיון שיודע שאין לו למול רק אחד וה"נ כיון שהוא מסתמא לא נמנה רק על גוף אחד, ומונח לפניו שני גופים צלי של פסח ונותר א"כ לא הו"ל למטעי כולו האי וא"כ באמת ס"ל להרמב"ם דר' יוחנן דמחלק בין אשתו נדה ליבמתו משום דלא הו"ל לשיולי פליג אהך דרשב"ל גבי נותר וס"ל לפטור דהא לא הו"ל לשיולי כלישנא בתרא בגמ' רק ע"כ פטור היכא דלא הו"ל לשיולי היכא שהטעות מצוי לו כגון שהניח שם פסת ומצא נותר במקומו שפיר מקרי טעה בד"מ ולכך שינה הרמב"ם ונקט שהי' לפניו צלי של פסח ונותר כלומר ב' גופים וא"כ הי' לו ליתן אל לבו ולדקדק כיון שאחת בוודאי אסור לו ולכך כ' ונתכוין לאכול צלי שהי' מצוה ושגג ואכל וכו' כלומר דכה"ג שהי' לפניו ב' גופים ליכא לפוטרו מטעם טעה בד"מ דעיקר הטעם בטעה בד"מ דפטור דלא הוי שוגג כיון שלא הי' לו לשאול מחמת טרדת המצוה לא מקרי שוגג וכ"כ הרמב"ם להדי' פ"ה מה' שגגות ה"ו דכל שלא היה לו לבדוק ולדקדק לא מקרי שוגג רק אונס שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק, אמנם היכא שמונת לפניו ב' גופים והוא אינו מותר רק בגוף אחד כגון הכא בצלי של פסח ונותר שמונחים לפניו שניהם א"כ הי' לו לדקדק וכיון שלא דקדק שפיר קרי לי' שוגג ולכך חייב והבן:
ח) וא"כ מיושב קושיות הצל"ח דאיך יליף הרמב"ם דיו דשפוד בפסח דבהול על מצותו ולדברינו ניחא דלו הי' טעם החיוב בשפוד משום דלא עשה מצוה א"כ שפיר נוכל לחלק באם הוא בהול על מצותו טפי דאז יש לפטרו גם בלא עשה מצוה אבל כיון דהחיוב הוא מטעם אחר דכיון דהי' לפניו שני גופים הו"ל לדקדק ולשיולי והוי כפשע והוא דאפסיד אנפשי' מה שלא דקדק בראותו שני שפודים, והוא הניח רק שפוד אחד מפסח דידי' אז באמת אין לחלק בין בהול על מצותו וזה גופי' מחדש הרמב"ם דחיוב זה דהו"ל לדקדק ולשיולי הוא גם בבהול על מצותו כמו גבי פסת והבן ולפי"ז ניחא מה שהקשיתי לכאור' מנ"ל להרמב"ם למילף לענין צלי מפסח דהמצוה רמי' עליה מצלי דקודש דלא רמי' עליו וכסברת התוס' סוכה דמ"ב ע"א ולהנ"ל ניחא דכיון דחייב משום דהו"ל לשיולי אין נ"מ בזה:
וכן ראיתי במפורשים שהביאו ראי' דהרמב"ם ז"ל ס"ל דטעה בד"מ אפי' בלא עשה מצוה פטור דהנה בכל טעה בד"מ י"ל דהוי כמחשבתו להיתר ואיתא במס' מנחות דס"ד ע"א גבי שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פליגי רבא ורבה אי אזלינין בתר מעשיו או בתר מחשבתו אמנם אם פרש מצודה להעלות תינוק והעלה דגים זה לא נזכר בגמ' רק הרמב"ם בפ"ב מה' שבת הט"ז הביא הך דינא נמי וכ' שם הלח"מ דהרמב"ם כתב כך מסברא דנפשי' דכיון שמחשבתו הי' עכ"פ להיתר להעלות תינוק פטור אפי' לא העלה התינוק פטור, וא"כ ה"נ כיון דמחשבתו הי' למצוה אע"ג דלא עשה מצוה נמי פטור וכן כ' בתי' הגאון ר' משולם פרעשבורגר ז"ל למס' סוכה דטעה בד"מ הוי כמחשבתו להיתר עיי"ש, ועיין בצל"ח בשמעתין בד"ה א"ל ר' זירא וכו' מודה הי' ר"מ בבעלי מומין והקשה אחד מן התלמידים מה קושיא מבעלי מומין דלא עשה מצוה כלל לעגל של זבחי שלמים שעשה מצוה שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ורציתי לדחות קושיא זו דחזינין דר"מ לא קפיד אם עשה מצוה או לא שהרי בהי' לו שני תינוקות ומל את של אחר השבת בשבת פוטר ר"מ וכו' עיי"ש והוא כדברינו עתה דמל בתוך זמנו חשוב לא עשה מצוה וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל:
ט) ולפי"ז יבוא על נכון סוגיות הש"ס סוכה דמ"ב ע"א ויהי' מיושב פסקו של רבינו הרמב"ם שם דאיתא במתני' ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות ואיתא בגמ' אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופירש"י וז"ל אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הי' ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה ופריך הגמ' הא מדאגבי' נפיק בי' וא"כ ה"ד לא יצא בו אמר אביי כשהפכו וכתבו התוס' ד"ה אמר אביי דהכא אזלינן דמצות אצ"כ דאי ס"ל מצ"כ א"ש בפשיטות דמיירי שלא נתכוין לצאת, ורבא משני כגון שנטלו בכלי, והנה הרמב"ם בפי' המשניות במס' סוכה נקט נמי להני גוונא דמיירי שלא יצא עדיין כגנן שהפכו או נטלו בכלי דאי כבר יצא לא הו"ל טעה בד"מ ועיי' בס' כפו"ת דלכאור' משמע דהכא גבי לולב מאצ"כ דאל"ה לא בעינן לאוקמי כשהפכו, וע"כ דלולב כיון דהוי מצוה ע"י מעשה אצ"כ, ולא דמי לשופר דלא הוי רק שמיעה בעלמא דבעינן כוונה אמנם בפ"ב מה' שגגות לא הביא הני אקומתא כשהפכו רק נקט סתמא המוציא את הלולב ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ד"א ברה"ר פטור שהרי ברשות הוציא ולא נקט כלל כשהפכו, א"כ י"ל ב' דרכים בדברי הרמב"ם או דס"ל אפי' כשכבר יצא נמי הו"ל טעה בד"מ ולא כאביי או דס"ל מצ"כ אפי' במעשה ולא דמי לאכילת מצה דלא בעי כוונה משום דהתם נהנה עכ"פ כמש"כ הב"י או"ח סי' תע"ה בשם הר"ן ר"ה דכ"ח והנה הכ"מ בהלכות שגגות כ' דמשו"ה נקט הרמב"ם כדי לצאת בו לאשמעינין כאביי דמיירי שעדיין לא יצא ולפי"ז ע"כ צ"ל דמשו"ה לא נקט הרמב"ם כשהפכו דלדינא ס"ל מצוה צ"כ וא"כ אפי' לא הפכו נמי לא יצא כשלא כיון לצאת ועיין לזקיני מאורן של ישראל התויו"ט סוכה שם מה שנתקשה בדברי הרמב"ם שם:
ולדברינו ניחא די"ל הרמב"ם לא פירש בכונת אביי דל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב כפי' רש"י ז"ל דאם יצא בו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טריד מהשתא במצוה לעשותה רק דאביי בשיטת ר' יוסי סובר כר"ש אליבא דר' יהושע דטעה בד"מ דפטור הוא רק אם עשה מצוה ע"י האיסור אז המצוה פוטרתו, אבל באם כבר יצא בו חייב משום דלא יעשה עוד מצוה בזה והוי כטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, וחפשתי ומצאתי בס' איגרא רמא בחי' לסוכה שכ' והנה בס' כפו"ת הקשה דלפי סברת הרמב"ם דאפילו אם כבר מל של שבת מ"מ פטור הואיל דמקודם שעשה המצוה הי' טרוד וא"כ לפטור אפי' אם כבר יצא בהלולב אך לפמ"ש דבאמת שיטת דבעינן דוקא עשה מצוה ל"ק משום דהא עכ"פ אם כבר יצא לא עשה השתא מצוה והרמב"ם כ' רק אם השני הי' של ע"ש, ואם השני הי' של אחר השבת ע"ז לא קאי דכבר מל של שבת יע"ש בכ"מ וכו' עכ"ל וכדבריו בשיטת הרמב"ם פירשתי בשיטת אביי ובטעמו דלכך באם כבר יצא בלולב חייב משום דאביי סובר דבטועה בדבר מצוה בעינן עושה מצוה וזה לא יעשה עוד מצוה כיון דכבר יצא כנ"ל: י) והנה איתא שם אחר דברי אביי א"ר הונא אומר הי' רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור מאי קמ"ל דטעה בד"מ פטור היינו הך מה דתימא התם הוא דטבד"מ פטור היינו דעבד מצוה אבל הכא דטעה בד"מ ולא עבד מצוה אימא לא קמ"ל עיי"ש והקשה הכפו"ת ק"ל מנ"ל לרב הינא דר' יוסי ס"ל אפי' לא עבד מצוה ורש"י הוקשה לו זה ותירץ דכך שמיע לי' מרביה וק"ל אמאי תנא דמתני' לא אשמעינן דר' יוסי אמרה אפילו לא עבד מצוה ע"כ הי' נראה דר"ה דקדק לדינו ממתני' גופא דהוציא את הלולב לרה"ר פטור דמי לא עסקינן דהוציא את הלולב ללכת אל בקי ולא מצא את הבקי ונמצא דטעה בד"מ ולא עשה מצוה דכיון דלא מצא בקי לא נטל הלולב כהלכתו ולא יצא י"ח, אך אכתי ק' אמאי ר"ה הלך ואייתי מציאות חדש מעולת העוף וכו' יאמר דינו וחידושו במציאות דמתני' גופא ולימא הכי אר"ה הא דר' יוסי אפי' לא עביד מצוה כגון שלא מצא בקי ולא נטל לולב כהלכתו ולענין הלכה ראיתי בהרמב"ם פ"ב דשגגות דפוסק כמ"ד דטעה בד"מ ועבד מצוה פטור ולכך לא הביא הא דר"ה בפ"ג דה' מעילה יע"ש אמנם ק"ל דלפ"ז כשהביא הרמב"ם ז"ל בפ"ב דשגגות הך דמוציא את הלולב דפטור הו"ל לפרש דוקא שמצא בקי ועשה מצוה אבל לא מצא בקי ולא עשה מצוה דלא נטל לולב כהלכתו חייב ושמא דלא חש הרמב"ם לפרש זה כיון דגילה דעתו שם בסופ"ב דשגגות ופוסק כמ"ד עבד מצוה פטור עכ"ל והנה דברי קדשו נאמרים לשיטתו דהרמב"ם סובר דטב"מ דוקא בעשה מצוה פטור כהא דשפוד דמחייב אבל לדרכינו נאמר דבאמת הא דר"ה דאמר אומר הי' ר' יוסי בזה הוא בא לחלוק על דברי אביי וסוגיות הגמ' מביא דברי ר"ה להורות דהוא מפרש בשיטתו דר' יוסי דפוטר הי' בעולת העוף וכו' ומקשה היינו הך מ"ד התם וכו' היינו דעבד מצוה ולכאור' יש לדקדק בגמ' דתי' מ"ד התם הוא דטעה בד"מ פטור היינו דעבד מצוה ולכאורה שפת יתר דהול"ל מ"ד התם דעבד מצוה, ומה זה דאמרו החם הוא דטעה בד"מ פטור היינו דכל אלו הדברים כיתרים הם אכן לדברינו זה גופא מחדש ר"ה דלא נימא דר' יוסי פוטר במשנתינו דוקא באופן שלא יצא בו, אבל באם כבר יצא בו חייב משום דלא יעשה עוד מצוה וע"ז חידש ר"ה דגם בלא עביד מצוה פטור כיון דהי' טועה בדבר מצוה, וזה שהאריך הגמ' לומר מ"ד התם הוא דטבד"מ פטור היינו דעביד מצוה הכוונה דמ"ד התם נפרש בדברי ר' יוסי דמיירי באופן דעביד מצוה היינו שלא יצא עדיין, ע"ז השמיענו ר"ה דלאו דוקא בעביד מצוה ולא נצרך לדחוק ולפרש במשנה דר' יוסי מיירי בלא יצא בו ולתרץ דוקא בשהפכו, רק כסתמא דמשנה בשם ר' יוסי דמשמע דמיירי בכל אופנים אף דמדאגבהיה נפיק בי' ומגופא דמשנתינו יליף ר"ה דינו כיון דהוא מפרש דברי ר' יוסי במשנה בפשיטות דאף דכבר יצא בו פטור, ולמה לו לחדש בדברי ר' יוסי דמיירי באופן דלא יצא כאביי ואשר באמת גם לדברי אביי כבר הקשה בשו"ת נטע שעשועים סי' ח' דמנ"ל לפרש כן דברי ר' יוסי הא חזינין בש"ס פסחים דע"ב ע"א דגם ר"מ ס"ל השוחט לאימרי ציבור פטור אע"ג דקדים ושחטינהו לאימרי ציבור ברישא ודילמא גם ר' יוסי ס"ל כר"מ עיי"ש והרמב"ם באמת סובר דגם בלא עשה מצוה פטור וא"כ פוסק כר"ה בפי' דברי ר' יוסי ולא כאביי ולכך איננו מוכרח להביא כשהפכו דהא גם באם כבר יצא דשוב לא יעשה מצוה פטור, ומיושב כל הקושיות של הכפו"ת דהא דלא הביא הרמב"ם ז"ל בלולב באם לא מצא הבקי בביתו שלא עשה מצוה דחייב, ז"א דהא אדרבה הרמב"ם סובר דגם בלא עביד מצוה פטור והא דלא הביא דינו דר"ה משום דכבר גילה לנו הרמב"ם ז"ל דעתו בהא דמל של אחד בשבת בשבת ובהא דנמצא טריפה בסתר ובשאר מקומות כמו בהא דלהעלות תינוק וכדומה דלא בעינן עביד מצוה דוקא, ולשפת יתר יהי' להביא עוד דינו דר"ה, די לו שאינו מביא תי' אביי כשהפכו, וכבר ידעינין דינו של ר"ה בשיטת ר' יוסי: יא) ובזה יבוא לנכון קושיות שו"ת ר' משולם איגרא חאו"ת סי' כ"ת דאיך נקרא לר' יהושע טעה בדבר מצוה ועשה מצוה הא שאר זבחים שזובחו אחר תמיד של בין הערביים פסול, ותי' דמיירי בעולה של מחוסר כפורים, אכן ברש"י כ' דמיירי בשלמים עיי"ש ובאמת קשה על רש"י למה נקיט דייקא בשלמים וראיתי בשו"ת חיים אריה סי' כ' שתי' עם קושיות הגאון ר' משולם דיש לתרץ לשיטת הפ"י דחגיגת י"ד לא נפסלה כשנשחטה אחר תמיד של בה"ע וא"כ ע"כ מיירי בשלמים, אכן לשיטת המשל"מ שהובא שם בחיי אריה ליתא לתירץ זה, אכן ראיתי קושיות הגר"מ גם בלחמי תודה לדו"ז הגאון רשכבה"ג דף ק' ע"ב ומוקי דמיירי קודם חצות דייקא דאז הוי קודם תמיד של בה"ע ובזה מתורץ קושיות המהרש"א ברש"י במשנתינו די"ל לר"א דמימילא פסול כיון דסובר שאר הזבחים שנזבחו לשם פסח פסול אכן אם מיירי קודם חצות ניחא דגם ר"א מכשיר, והנה ראיתי באור חדש דהקשה דלמה לא מקשה ברישא מה תיקן ותי' דמיירי קודם חצות ותיקן לענין שלמים עיי"ש ובזה מיושב לי גם רש"י דמוקי בסיפא בשלמים דהא הרישא נקטו רק משום פלוגתא דר"י ור"א וא"כ כיון דרישא בשלמים בודאי גם סיפא סתם בשלמים מיירי ולפי"ז יש סייעתא לתירץ הלחמי תודה דמיירי קודם חצות, משום קושיותו וקושיות הג"ר משולם א"כ גם רישא קודם חצות ושפיר תיקן, אכן להרמב"ם משום קושיות הלחמי תודה והג"ר משולם דהוי לא עשה מצוה י"ל דסובר באמת דר"י פוטר גם בלא עשה מצוה, ובזה מתורץ גם קושית הצל"ח שהקשה על ר"י דפוטר הא הוי לא עשה מצוה כיון דאסור בזריקה ונפסל ולשיטת הרמב"ם ניחא דגם בלא עשה מצוה מיירי ועכ"ז פוטר ר' יהושע והבן:
והנני אביך דור"ש: