שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן נז
ב"ה אור ליום ט' תשרי עיוה"כ תרמ"ב כפר יעזערניא. נמח"ט לכ' י"נ החו"ב מ' דוד נ"י רייזקעס מק' זאבלורבא ברוסיא:
שאלתני אם שילח האם והבנים אם קיים מצות שה"ק או דנימא דדוקא אמרה התורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, הנני בתשובה מאהבה אך בקצרה, כי הימים לרבות הלילות המה ימי חשבון הנפש, לשוב בתשוב' להפותח יד בתשובה, ונותן יד וכו' יענה ויאמר סלחתי גם לזעירא כמוני בתוך כלל ישראל השבים ברוח נשברה, העולה לרצון לפני אבינו שבשמים: הנה כבר הביא ספק זה בשו"ת זקיני החכם צבי סי' פ"ג בשם חכמי לובלין ודעתו דאף בשאינו רוצה לזכות בקן מחויב לשלח האם והא דאמרה התורה והבנים תיקח לך הוא כמו ששת ימים תעשה מלאכה דאינו מהמצוה אך ראיתי לדו"ז בס' ברוך טעם דיני עדל"ת ת"ג סי' א' שכ' דהחיוב הוא דווקא בשרוצה לזכות בקן עיי"ש ולענ"ד דזאת חלי' בטעם המצוה דשלה"ק דלטעם המדרש רבה אמור פכ"ז וכ"ה במדרש רבה תצא פ"ו דהוא משום רחמנות שריחם הקב"ה על בריותיו דאם נוטל הבנים והאם רואה אז צערה גדול וע"כ ציוה הקב"ה לשלוח האם לבל לצערה עיי"ש, ובמורה נבוכים פמ"ח ובהרמב"ן עה"ת פ' תצא וא"כ ממילא כשלא רוצה בבנים אז ליכא מצות שלה"ק אבל למש"כ הזוה"ק דמצות שלה"ק הוא כדי שהאם תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש בני' ועי"ז יתגלגל רחמי הקב"ה על בניו שבגלות ועיין בזוה"ק שמות ובריש התיקוני זוהר א"כ הוא גזירה וממילא אם אינו רוצה לזכות בבנים מחויב לשלח וראיתי שכ"כ גם בשו"ת חות יאיר סי' ס"ז עפ"י טעם הזוה"ק עיי"ש ואינו תח"י כעת, ועיין בזוה"ק רוח דצ"ב ע"א:
ובזה נלענ"ד לפרש הש"ס ברכות דל"ג ע"ב האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ופליגי תרי אמוראי ח"א מפני שמטיל קנאה במע"ב וח"א מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות עיי"ש, ולכאורה אמאי משתקין מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ומאי טעמא דמ"ד דאינם אלא גזירות הא באמת מידותיו של הקב"ה רחמים והוא מי"ג מידות רחום וחנון ורחמיו על כל מעשיו ועיין שבת דקל"ג הדבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום, וסנהדרין דקי"א ובמדרש נח פל"ג ובסדר אליהו זוטא פ"ו כיון שראה משה שמידותיו של הקב"ה של חסד ורחמנות, ולדברינו ניחא די"ל דמאן דסובר הטעם מפני שמטיל קנאה במע"ב סובר דאם אינו רוצה לזכות בבנים אינו מחויב לשלח האם דהטעם הוא משום רחמנות כטעם המדרשים ועיי"ש בחי' אגדות מהרש"א ומאן דסובר מפני שעושה מידותיו רחמים סובר דאף בשאינו רוצה לזכות בבנים מחויב לשלח האם דהטעם הוא גזירות כטעם הזוה"ק ולכך סובר דמשתקין אותו משום דהוא משנה טעם המצוה ונ"מ רבתי לדינא:
ובזה יבוא לנכון הא דאיתא שם בברכות ההוא דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קן ציפור אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למרי' אמר לי' אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי עיי"ש ולכאורה מה חידוד איכא בדבר המפורש במשנה להיפך ועיין בצל"ח שם ולדברינו ניחא בעזהש"י דהא המשנה לא מזכיר סיום תפילתו אתה חוס ורחם עלינו ואיכא למימר דדוקא במשנה משתקין אותו משום שעושה מידותיו רחמים ובאמת הוא גזירה אבל ההיא דנחית קמי' דרבה דסיים אתה חוס ורחם עלינו ויש לומר כוונתו כטעם הזוה"ק דמזה שרואה הקב"ה צער האם בחסרון בני' ירחם עלינו בגלות וזה שאמר אתה חסת על קן ציפור כשראית אם מבקשת בני' ממילא מתעורר הרצון בך עלינו וחוס ורחם עלינו וזה כוונת רבה כמה ידע ההיא מרבנן לרצויי למרי' לעורר רחמים עלינו והקשה לו אביי והא משחקין אותו תנן במשנה וא"כ עדיין לא שמענו מה שרצונו לסיים ואעפי"כ משתקין אותו מכלל שבכל ענין אסור וזהו חידודו של אביי ונכון הוא בעזהש"י ועיי"ש בצל"ח שגם הוא הלך קצת בדרך כזה באופן אחר עיי"ש, נחזור לענינינו דלטעם המדרשי' משמע כהב"ט, ולדעת הזוה"ק משמע כזקני הח"צ, אך קי"ל אין למדין הלכה ממדרש ועי' בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' ל"ו, ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרמ"ז ובשו"ת תה"ד ב' ב ק"ח וגם איתא ובשו"ת תה"ד בפסקים סי' ק"ח וגם איתא דלא דרשינן טעמא דקרא עיין קידושין דס"ת:
אבל נ"ל להביא ראי' כדעת הב"ט מהא דהקשו בתוס' קידושין דל"ד ד"ה מעקה אמאי נשים פטורות משלה"ק אף דהם מ"ע שהז"ג מ"מ הא הוי בהו איסור לאו לא תיקח האם על הבנים עיי"ש וא"כ לסברת זקיני הח"צ דאף באינו נוטל הבנים מחויב לשלח האם א"כ מחויב בעשה אף בשלא עבר הלאו דהא הלאו אינו רק באם נוטל האם והבנים כמש"כ זקיני הח"צ שם לפרש האבעי' דרב ירמי' בחולין דק"ס ע"ב ב' סדרי ביצים מהו עיי"ש ובאמת כן הוא פשטי' דקרא לא תיקח האם על הבנים משמע שלא יקח האם והבנים כמו בפ' וישלח פן יבוא והכני אם על בנים וכן בהושע פ"י י"ד אם על בנים רוטשה וכ"כ רש"י חולין דע"ח ע"ב וז"ל באם על בנים שלה"ק שהוזהר שלא ליקח שניהם עכ"ל הרי מפורש דהלאו הוא דווקא בשלוקח שניהם וכ"מ בחינוך מ' תקמ"ד וא"כ קשה כנ"ל לשיטת הח"צ ז"ל, אך יש לדחות דראיתי בס' י"ש יור"ד סי' רצ"ב שהקשה על הח"צ שכ' דהלאו הוא רק בשיקח גם שניהם מהש"ס חולין דקמ"א דאמר רב כהנא לא צריכא דעבר ושקלה לאם דהלאו עברי' משמע דבלקת האם לבד הוי הלאו וראיתי שהובא קו' זאת גם בשו"ת מהרי"א סי' ק"ד ותי' דהח"צ מפרש כן אליבא דר' ירמי' אבל באמת רב כהנא סובר דהלאו הוא אפי' בלוקח האם לבד וכ"מ ברש"י חולין דקט"ו וברש"י עה"ת פ' תצא וגברא אגברא קרמית וא"כ י"ל דקושיות התוס' שם קאי אליבא דר"כ דסובר דבאם בלא הבנים איכא לאו וא"כ הוי שפיר במצות שלה"ק איסור לאו ובל יוכל לקיים העשה בלא הלאו דהא כמו דאיכא חיוב עשה באם לבד גם איסור לאו איכא:
אכן נלענ"ד לכאורה כדעת דו"ז הברוך טעם מהא דהשיב הר"י פליט בשו"ת הרשב"א סי' י"ח, ובשו"ת הרמב"ן המיוחסת סי' קפ"ט, דלכך אין מברכין על מצות שלה"ק משום דהוי מצהב"ע ואין זה מברך אלא מנאץ ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"ג וא"כ לשיטתם דאף באינו נוטל הבנים מחויב לשלח האם א"כ מחויב לקיים העשה בלא עבירה דהא לר"י ליכא עבירה בלקיחת האם לבד אלא ודאי דהעשה הוי ג"כ רק בשיקח הבנים ואז איכא איסור דלא תיקח האם על הבנים והוי שפיר מצהב"ע ולכך אין מברכין ויותר יש להוכיח לסברת הפ"י סוכה דף ל' דבאפשר בלא עבירה לא הוי מצהב"ע אף בעושה ע"י עבירה ובזה נראה לי לפרש דברי הרבינו בחיי פ' תצא שכ' על הא דלא תקנו ברכה במצות שלה"ק וז"ל ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשרוצה לקחת הבנים עכ"ל וכוונתו כיון דאינו רק בשרוצה ליקח הבנים א"כ הוי עבירה ולכך אין מברכין כדעת הרשב"א והוא נכון בכוונת הר' בחיי עכ"פ משמע דלא כדעת הח"צ, ועיי' ברכ"י יו"ד רצ"ב, ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רפ"ט, ובשו"ת בנין ציון ח"ב סי' י"ד:
אך האיר ד' עיני וראיתי דברי הר"א מגרמיזא בס' הרוקח סי' שס"ו שכ' וז"ל כל מצות שהם חקות וגזירה צריך לברך שילוח הקן וכו' עיי"ש והוא פלא דהוא נגד דעת כל הראשונים דאין מברכין, ובאמת קשה הא הוי מצהב"ע ולדברינו ניחא דהרוקח דיקדק בלשונו הזהב וגזירה כוונתו שהוא סובר כטעם הזוה"ק דשלה"ק הוא גזירות כנ"ל וא"כ ממילא מחויב לשלח האם אף בשאינו נוטל הבנים כנ"ל וממילא ליכא עבירה דהא הלאו הוא רק בשנוטל שניהם ולא הוי מצהב"ע דאפשר בהיתר כנ"ל, ועוד יש להאריך בזה עפ"י הב"י או"ח סי' קצ"ו אם יש לברך במצהב"ע:
ופשוט י"ל כונת הרוקח עפ"י מש"כ רש"י ברכות דל"ג מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות היינו שהוא מצוה חקיות שאו"ה משיבין עלי' ע"ש, ובעיון יעקב, [ובדרוש אשר דרשתי בש"ק תצא שנת תרס"ט בעיר סעראצק, שנקראתי שמה לישב בד"ת בטו"ת שבין הקהל עם השובי"ם, אמרתי בגמ' ברכות מפני שעושה מידותיו וכו' דמקשי' הא מידותיו רחמים, ע"ד התוס' ר"ה דט"ז ע"ב בהבדל בין מדת רחום, למדת חנון דחנון הוא שחונן על הצועק אף שלא כדין כדכתיב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני כלומר אע"פ שבדין בא העבוט לידך כי הלוית עליו מעותיך אעפ"כ תשיבנו לו כי אם יצעק אלי המדה היא כך שאשמע צעקתו לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעניו ע"ש, והגה"ק ר' יחיאל מאיר זי"ע מגאסטינין אמר פ"א בר"ה לפני קהל עדתו, עס איז א מצוה אז יעדער יוד זאל וויסען פון דעם תוספת יל, אז דער אייבערשטער זאגט, איך קען נישט הערין וויא איוד שרייט, קען ער אפילו שרייען אומגירעכט, והיה כי יצעק וכו' כי חנון אני עכל"ק, ולכאורה למה באמת הוא כן שאם הוא צועק שלא כדין ישמעו במרום צעקתו, לכן י"ל דהוא כעין גזירה הוא מלפני, ואין לך להרהר אחריו והנהגתו עם בריותיו ית"ש, ובגיטין ד"ז כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין, היינו מי שהצדק אתו נגד חבירו אינו צריך גם לצעוק, וגם בדומם עושין לו הדין, יען שהדין עמו, אבל הצועק גם שלא כדין, בזה מועיל מדת חנון כנ"ל, ועד"ז נ"ל כונת גמרא יומא דס"ז ע"ב גזירה שמא תאמר מעשה תהו הוא, וברש"י מה כפרה יש בשילוח זה וכו', היינו תמוה איך הקב"ה מוחל ומכפר, וכו' אני ה' גזרתיו ואין לך רשות להרהר וכו' ע"ש, והוא דמדותיו גזירות, וזה גם כאן מפני שעושה מידותיו רתמים, היינו דהוא חושב דזאת הוא קצה האחרון ממידותיו לרחם, אבל באמת המה עמוקים יותר, והמה גזירות, היינו גם חנון, שגזירה הוא מלפניו גם בצועק שלא כדין, וע"ד שאומרים אבינו מלכינו חננו וכו' כי אין בנו מעשים, והארכתי בזה בפיוט לר"ה היום הרת עולם וכו' עינינו לך תלויות עד שתחניינו, היינו במדת חנון, ונדפס משמי בס' דובר שלום דפ"ז ע"ב בזה:
והנה לפי מש"כ לעיל משו"ת מהרי"א יש ליישב גם קושיות הס' לב אריה חולין דף קמ"א ע"א במשנה אמר הריני נוטנ את האם וכו' שהקשה על זקיני הח"צ דא"כ קשה בהא דקאמר הגמ' טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לא"ה ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עדל"ת ומאי קושיא לימא דהך תשלח איצטרך להיכא דנוטל רק את האם לדבר מצוה ומניח את הבנים ואין בזה רק עשה לבד וה"א דהך עשה דוחה עשה משום דגדול השלום וכו' אכן להנ"ל ניחא דגם זקיני הח"צ מודה דסוגיות הגמ' כאן קאי דלא כר' ירמיה ואשר כן חזינין מתירוצא דר"כ כאן דבלוקח האם לבד איכא הלאו:
וגם מה שהק' בל"א מלשון רש"י בעוד שהאם על הבנים. ועפ"י הרא"ם ל"ק וכ"מ שהק' באמת הל"א על הרא"ם ואדרבה מרש"י וישלח ראיה פן יבוא והכני, וכן אם על בנים, שוב ראיתי עתה בזה בס' מור ואהלות, ובס' פרדס מרדכי, ובס' דבש וחלב פ' תצא, וראיתי בס' דברי שאול תצא בשם ס' יסוד מורא מהראב"ע שער ט' וז"ל ואריכות ימים על שלה"ק לא על לקיחת הבנים שהם רשות, מבואר כדעת ז' הח"צ, ועי' בס' משנת חכמים ה' יסוה"ת בצ"פ סק"ד, ובשו"ת אמרי שפר בסו"ס מרגניתא דרב סי' ז', ובס' שושנת העמקים כלל ב':
והנה במורה נבוכים ח"ג פמ"ח סותר עצמו לחיבורו היסוה"ח כמבואר באריכות בס' מעון הברכות לדף ל"ג, ועיין שיטת הרמב"ם על פי שכתבתי בחי' בסוגיא דטעה בדבר מצוה דסובר כהרא"ש דפר"א דמילה דמל בתוך ח' אינו צריך להטיף ועיין בס' סידורו של שבת ח"א שורש רביעי ענף א' אות ה' בזה דאם צריך להטיף תלי' בטעם אי משום רחמנות אי משום גזירות עיי"ש וניחא שפיר והבן:
ועיין בעיון יעקב סוף חולין במשנה לא יטול אם וכו' דהי' הו"א דרחמנות דאדם עדיפא ותמוה דבגמ' דקמ"א ע"א איתא הו"א משום הבאת שלום בין אשתו לאשתו הי' ההוי אמינא דניקח לטהר וכו', אכן י"ל דזאת באמת סברת הגמ' דהבאת שלום שהאדם מרוחק מביתו ועי"ז דניקח לטהרו יבוא לביתו ולקונו ועדיף הרחמנות על האדם מעל האם שיתרחקה מקונה והיינו הך והבן:
ועיין בלב אריה חולין דקמ"ב ע"א דכ' רבים חתרו למצוא קשר וחבור לזה הק"ו ומה מצוה קלה להך דלא יטול וכו', אכן י"ל דכונת המשנה ומה מצוה קלה שהוא כאיסור, היינו תרי מילי, אחד שהוא מצוה קלה, (עיין בתולדות יצחק מנעזכיז ז"ל בח"ת לסוכה אל תהי' מצות סוכה קלה וכו' בפיוט, ובש"ס ע"ז מצוה קלה יש לי ושוכה שמה), ושנית דהיא כאיסור, ופרש"י בלא חסרון כיס, והענין קלה משום דקאי על מה דקדום דלא יטול לטהרת מצורע, וא"כ אם היה נוטל לטהרת מצורע היה ג"כ מקיים מצוה ועוד עשה דהבאת שלום כנ"ל בגמ', וכעין שפירשתי בשם עיון יעקב דאז הוי הרחמנות על האדם, ועכ"ז אם עושה מצות שלה"ק אף דנשאר רק מצוה קלה כיון דאין יתרון משלה"ק על טהרת מצורע א"כ י"ל ק"ו למצוה חמורה היינו בעת שעושה המצוה ואם לא היה עושה כן לא הי' מקיים מצוה כלל והבן: ידידך: