שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן נה
ב"ה ו' דעשי"ת תרע"ט פלונסק. גמח"ט לכ' י"נ ש"ב הרה"ג מ' פנחס ליבש נ"י פרענקל תאומים בק' וויעליטשקא:
א) מכתבו קבלתי וכו' וע"ד שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת, ובפ"ו מה' חו"מ כ' דכפאוהו ואכל מצה יצא, דכ' הר"ן בר"ה דכ"ח, דס"ל בתק"ש כר"ז דצריך כוונה, אבל במצה יצא שכן נהנה, ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר ע"ש, הנה הא דהרמב"ם ס"ל כמהו דתימא בגמ' שם, ולא כהא דקמ"ל רבא דאין חילוק בין שופר למצה דלא ככל הראשונים שפסקו או דמצ"כ במצה ובשופר, או דמצאצ"כ במצה ובשופר, י"ל דהא הלח"מ הק' דמנ"ל לומר זאת אומרת אימא ה"נ דשאני התם שכן נהנה, ותי' בפ"י שהי' נ"ל כיון דלא אכל עד שכפאוהו לא מקרי הנאה, וע' בס' קרבן ראשית בר"ה דכ"ח שתי' בסברא זו קו' המהרש"א בפסחים דקט"ו, ובס' דג"ש בר"ה שם:
והנה עוד י"ל קושי' הלח"מ דהקמ"ל דרבא הוא שגם בשופר הוי נהנה כסברת התוס' ר"ה דכ"ו, ד"ה חוטא, שמתנאה נמי בקול תקיעתו, וכ"כ הכלבו בשם הגאון דגרס במודר הנאה משופר תוקע לו, ר"ל איש אחר תוקע לו אבל המודר עצמו אסור משום שבלעדי הנאת קיום המצוה עוד נהנה גופו שרוב ב"א מתגאים בקול תקיעתם והובא בב"י או"ח סי' תקפ"ו וטו"ז שם סק"ד, והפר"ח שם ס"ה, ובס' יום תרועה שם מביאין ראי' לשיטת הכלבו בשם גאון מתוס' דכ"ו הנ"ל, ולפי"ז להרמב"ם דגריס בפ"א מה' שופר הג' המודר וכו' תוקע בו, בו תמורת לו, ר"ל דהמודר עצמו תוקע בו, ועי' בעטרת זקנים סי' תקפ"ו שמביא עוד מראשונים דפליגי בגרסא זו, א"כ הרמב"ם לשיטתו לא יוכל לתרץ כנ"ל דגם בשופר הוי נהנה, ולתרץ כפ"י ג"כ ליתא לשיטת הרמב"ם בהקדם מש"כ בספרי דגן שמים לפסחים דל"ה לשיטת הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין דמועיל כפי' משום דהנפש חפץ באמת לקיים כד"ת רק החומר מעכב הלכך כופין שגם החומר יאמר רוצה אני ולא יעכב הרצון שבנפש הישראלי בכפאו לאכול מצה כשרה ע"ש, א"כ לפי"ז גם באכל אחר שכפאוהו מקרי הנאה להרמב"ם ז"ל, ושפיר כ' הר"ן לשיטתו דהוא ל"ל הזאת אומרת דרבא דאימא ה"נ דשאני התם במצה שכן נהנה ול"ל הקמ"ל כקושי' הלח"מ והבן:
ב) והנה בשנת תרע"ד בפרוץ המלחמה האיומה, נשארתי בקרלסבאד בעוה"ר, ולא יכולתי לשוב לביתי ערך שנה שלימה, ואז גם כ"ת גר שם, בהיותו בין הפלטים, ובכ"ע היה בינינו מו"מ של הלכה, וזכור אזכיר כי פ"א בין השיחים בד"ת, הגדתי לו בפ' יתרו ויתיצבו בתחתית ההר, (ובשבת דפ"ח) שכפה עליהם וכו' הדר קיבלוהו וכו' וברש"י מאהבת הנס, ופירשתי ת"ל בהק' גמ' (קידושין ד"מ) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים כו' ויעשה מה שלבו חפץ, וע"ש בתוס' בשם הר"ח. ומש"כ זקני הגה"ק מהרצ"ה אבד"ק ברלין זי"ע בספרו צבא רב (ברכות פ"ט מ"ה), ולענ"ד הענין ע"ד שכ' הרמב"ם פ"ג מגירושין בכל עניני כפיות, משום דנפש ישראל רוצה לעשות טוב, וע"י הכפי' סר המונע, וזש"א ילבוש שחורים וכו' היינו סימני אבל ונמוכת רוח ע"ד גמ' (ב"ק דנ"ט) אליעזר זעירא הוה סיים מסנאי אוכמי וכו' דקא מאבילנא אירושלים, וילך למקום שאין מכירים אותו, ע"ד או חברותא או מיתותא (תענית דף כ"ג) ובגמ' (ב"ב דט"ז) או חברא כו' או מיתותא, ועי"ז נכנע לבו כיון שהוא נודד בגלות רחוק ממכיריו ויודעיו, ואז יעשה מה שפנימיות לבו חפץ הטוב, [ונודע בשם הגה"ק מהר"א מטשעכינאווי זי"ע בפי' וההר בוער באש עד לב השמים, וכי יש לב לשמים, רק כי ישראל לבם התלהב כאש לשמוע דברי אלקים חיים, כי הי' לבם זך וטהור כעצם השמים, וזה עד לב השמים, דאם הארץ איז גיווארין הימעלדיג, ובפ' יתרו ויחן שם ישראל וברש"י כאיש א' בל"ב אחד, היינו שבאו עם לבם, ונודע מיע"ד דרוש ג' בצחות על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, בה"כ ובהמ"ד נקראי' שערי ציון כחז"ל שערים המצוינים בהלכה, וידוע במשלי שועלים הובא בבן סירא המלך שבדגים הוא הלויתן פ"א נתיישב היות ששמע שפיקח שבחיות הוא השועל, ולכן צוה לדג א' גדול שישוט אל שפת הים ולתפוס שם שועל א' ולהביא אליו והוא יאכל את לב השועל ויחכם כמוהו, וכן עשה הדג ההוא ובא אל שפת הים ומצא שם שועל שבא לתפוס דגים לאכלן כדרכו, ותפס את השועל והושיבו על גבו להושיטו אל הלויתן, בדרך ששט עמו, אמר הדג להשועל כמה גדול מזלך שהמלך שלנו יאכל היום את לב"ך לסעודת צהרים, כי רוצה להיות חכם כמוך, אז פתח השועל בערמה את פיו ואמר, א"כ לשוא יגיעתך וטרחתך אהובי! כי שכחתי היום את לבי בביתי, ולזאת עצתי אהובי יקירי, אם את נפשך לעשות שליחתך בצדק כדי למלאות רצון מלכך, הושיטו אותי בחזרה אל שפת הים כדי שאוכל לילך לביתי ליקח את לבי עמי ואז אבוא חזרה ואעשה כחפצך, ונתיישב הדג, הלוא כל עמלו רק עבור הלב של השועל, ואם אין לבו עמו לשוא יביאו אל מלכו, ושט עמו חזרה אל החוף, וזה הי' ערמת השועל, כאשר בא אל היבשה מובן מעצמו ששכח לבא בחזרה שנית, וז"ש כי השועל אומר ששכח לבו בביתו, וזהו על הר ציון ששמם שועלים וכו' שבאים לבה"כ ובהמ"ד להתפלל בבחינת שועלים ששוכחים לבם בביתם, ובאמת איזה עבודה שהוא בלב זה תפלה, ועיין לזקני מאורן של ישראל בשו"ת חכם צבי סי' ע"ד, ובא' מדרושי פי' (במשלי י"ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ול"ב אין, עפ"י משל הת"נ ח"א ד"ה והובא בס' צבי לצדיק פ' ראה, ונודע מחז"ל בפי' כבד לב פרעה מייתי משל לארי שגזר מיתה על החמור שמרד בו והשועל הי' שר הטבחים הוא אכל לב החמור בעת נתחו לנתחים, וכששאל הארי איה לבו, השיב השועל לא הי' לו כ"א כבד, דאל"כ לא הי' מורד בך, ה"נ אמר הקב"ה כבד לב פרעה פי' שגם לבו הוא כמו כבד מש"ה אמר מי ה' ע' ברבה וארא, ובח"ס בחי' פסחים ד"ז], וזה י"ל הי' ענין שכפה ההר וכו' ואז יבואו לרצון הלב הפנימי: ג) וזה י"ל תי' הגמ' הדר קבלוהו וכו' מאהבת הנס, א"כ חזינן דע"י אהבת הנס יש רצון בלב ישראל לעשות טוב, ולאמור נו"נ, (ונודע פי' הבעש"ט הק' זי"ע בפי' אל נקמות וכו' דע"י הטובות חוזרים בתשובה), מזה יש ראי' גם על שעת מ"ת, שע"י אהבת הניסים שנעשה להם ביצ"מ קיבלו התורה ברצון הלב הפנימי, כנא' בהוציאך וכו' תעבדון וכו', והכפי' הי' רק להסיר המניעה, וא"כ אין הכונה דייקא אשר הקבלה ברצון הי' בימי אחשורוש, רק שמשם ראי' שנא' קימו וקבלו וכו' שע"י הנס קיבלו ברצון גם במ"ת, ולפי"ו מיושב קושי' הראשונים ז"ל למה נענשו בגלות וכדומה עד אחשורוש, ולא הי' להם טענת מודעה רבה לאורייתא, כי באמת קיבלו גם אז במ"ת מאהבה, וההר בוער באש עד ל"ב השמים וכסברת הרמב"ם ז"ל, ועד"ז יש ליישב קושי' התוס' שבת דפ"ח ד"ה כפה בגמ' ע"ז ד"ב באו"ה שיאמרו כלום כפית עלינו וכו' והא יש טענת מודעא, אכן להנ"ל ניחא דגם ישראל אין להם טענת מודעא, וזאת יאמרו גם האו"ה כלום כפית וכו' ואז הי' סר המונע, והיינו באים לרצון הפנימי שבלב, וע"ז תהי' הבחינה ממצות סוכה, ושם (בע"ז ד"ג ע"ב) בעוטי מי מבעטי, ומזה ראי' דאין שרשם טוב, ולא הי' מועיל אצלם כפיה, דהי' נשאר להם שוב טענת מודעא רבה:
ד) ובהקדם שפירשתי בכונת הילקוט (במדבר רמז תרפ"ד) נתקנאו או"ה מה ראו להתקרב יותר וכו' הביאו ספר וחסין שלכם, ולכאו' הא אחז"ל (אבות פ"ב) שא נה ירושה לך, אכן לכאו' למה נתקנאו האו"ה הא גם להם רצה הקב"ה ליתן התורה כנא' הופיע מהר פארן, וצ"ל דקנאתם מה שלא כפה עליהם ההר כגיגית, וע"ז התי' הביאו כו' דאצלם אין מועיל כפי' בהק' מש"כ בס' ייטב לב בחקותי בגמ' (ר"ה ד"ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני וכו' כאן בישראל כאן באומות, ובתוס' שם אל תהי' כעבדים וכו' עמלק"פ היינו כעכו"ם, עפ"י סברת הרמב"ם הנ"ל, ובישראל הגם שאומר בשביל שיחיו בני כיון שעכ"פ הוסר המונע אנן סהדי שנותן באמת לש"ש, משא"כ באו"ה כיון דשורשם הוא היפך הטוב רק שהוא מוכרח מכת הכפי' וההכרח לא ישובח ע"ש, ומצאתי סעד בס' תפארת ישראל במדבר, ובס' אפריון ברכה ע"ש:
וכבר פירשתי (באבות פ"א) אל תהי' וכו' עמלק"פ ויהי' מורא שמים עליכם, ענין הסמיכות, כי ע"י יראת שמים יעשה בסתר ולא יתכוין גם עמלק"פ של כבוד, כפי' דו"ז הגה"ק ז"ל בלחמי תודה ד"ט:
פי' תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה, היינו שעושה משום גאוה וכבוד, מה רב טובך אשר צפנת ליראי"ך, ר"ל שעושין לשמה כו', פעלת לחוסים בך נגד ב"א, היינו למי שאינו עושה לשמה רק נגד בני אדם להתפאר, הרי דיר"ש הוא היפך העושה נגד ב"א, וע' (ע"ז די"ט.) על הפסוק תהלים קי"ט אשרי איש יר"א את ה' במצותיו חפץ מאד, ולא בשכר מצותיו, ועד"ז י"ל בתהלים קכ"ח, וע' במשנה (שקלים פ"ה מ"ו) לשכת חשאי"ם יראי חטא נותנים לתוכה בחשא"י, וזש"א אל תהי' וכו' עמלק"פ כנ"ל ולא בשכר מצותיו, כי כן דרך יר"ש, וזה שסיים ויהי' מורא שמים וכו', וזה יש לישראל ירושה מאבותיהם, כי וכו' כי ירא אלקים וכו', ושורשם טוב ומועיל כפי' והבן:
ה) ובדבר הגמ' גיטין דל"ת מצוה שאני מקשים מברכות דמ"ז דמקשה הגמרא מצהב"ע היא ומת' מצוה דרבים שאני וכאן בגיטין לא מקשה מצהב"ע הוא, ולענ"ד בהקדם מה דבברכות הגרסא והא"ר יהודא ובגיטין ר"י אמר שמואל, והנה בתו' ר"ה דכ"ת ע"ב ד"ה אר"י הק' דר"י אר"י דמ"ש שלמים דלא יצא ובשופר של ע"ז יצא דמללה"נ ולענ"ד לתרץ דהנה שיטת הר"ן נדרים דט"ו ע"ב דהנאת הגוף בהדי מצות אסור והרשב"א חולק כמבואר בשעה"מ פ"ט מלולב דמפרש לשיטת הרשב"א בהא דמודה"נ ממעין דלא יטבול בימוה"ח משום דנמשך הנאה אחר המצוה, והנה הכלבו הובא בב"י או"ח סי' תקפ"ו ובטו"ז סק"ד דהמודה"נ משופר הוא עצמו לא יתקע משום שרוב ב"א מתגאים בקול תקיעתם ועיין תו' ר"ה כ"ו ע"א דתוקע מתגאה בתקיעתו, ומקשים על רבא דסובר מותר לתקוע בו וע' ש"ך יו"ד סי' רכ"א והנה תו' שבועות דמ"ד ע"א הקשו בהא דמללה"נ הא יש הנאה בפרוטה דר"י ותי' דיכול לתקוע במקום שאין עני ובישוע"י תקפ"ו בשם בנו הגאוז"ל מקשה מהא דשופר ש"ע דמיירי בשוגג ול"ש שיתקע במקום שלא יבא עני ושוב נתעורר קו' התו' בשבועות, וראיתי בשו"ת אורי וישעי סי' מ"ט דכ' לתרץ דרבא סובר כרבה דפרו' דר"י לא שכיח אכן ז"א דהא מבואר בש"ס ר"ה דף ו' ע"א דרבא סובר דהא שכיחי עניים ולפי"ז תירצתי קו' שו"ת רמ"ץ חאו"ת סי' מ"ג אות ז' מדוע נקטו תו' בשבועות קושיותם על מימרות דרבא במודה"נ מחברו וממעין ולא מהא דשופר של עולה הקדום אכן להנ"ל ניתא דהנה שיטת בעה"מ בר"ה דהא דאמר רבא אחד זה וא"ז יצא קאי אליבא דר"י, וא"כ לר' יודא ל"ק מפרוטה דר"י די"ל דסובר כרבה דלא שכיח לכך הק' לרבא דהוא ע"כ סובר בר"ה דף ו דשכיחי עניים והבן. והנה האחרונים רצו להוכיח מקו' החו' בשבועות דס"ל כהר"ן דהנה"ג בהדי מצוה אסור עיין בשו"ת מח' ש"ב בר ליואי תאו"ח סי' כ"ט ובשו"ת בנו בשמים ראש סי' ט"ז אכן לע"ד הכל ניחא דיש לומר דבאמת סובר ר' יהודא מללה"נ רק דר"י ורבא חולקים במחלוקת הר"ן ורשב"א דר"י סובר מלל"נ דוקא באם אין הנה"ג בהדי מצוה ולכך בשלמים סובר דלא יצא כיון דאיכא הנה"ג דפטר מפרוטה דר"י דל"ש לתרץ כתי' התוס' שיתקע במקום שלא יבא עני כקו' ישוע"י דהא מיירי בשוגג. אבל בשל ע"ז יצא דהא יכול לתקוע במקום דאין עני, אבל רבא סובר אף דיש הנה"ג בה"מ מותר כשיטת הרשב"א והא דלא יטבול בימה"ח משום דנמשך הנאה אחר מצוה כהשעה"מ ולכך סובר באמת במודה"נ אף דרוב מתגאין מ"מ מותר ולכך גם בשל עולה יצא לרבא כנ"ל, אף דאיכא הנה"ג בה"מ. והנה בלא זה שיטת הבעה"מ דר' יהודא סובר מללה"נ והא דאמ"ר אחד זה וא"ז יצא אליבא דר' יהודא קאמר לה היינו דר"י סובר כן, וא"כ הכל ניחא דהנה שיטת הר"ן גיטין דל"ח דהא דמשחרר עבדו עובר בעשה היינו משום לא תחנם ואם אינו עושה לטובת העבד מותר והק' המג"א סי' צ' מהא דברכות דמקשה הגמ' מצהב"ע הוא ולהר"ן אין כאן עבירה במקום שהוא לצורך מצוה. אכן בשו"ת ארץ צבי סי' ל' חידש דזה תלי' בהא דמלל"נ דאם נאמר מלל"נ אז ל"ש לומר דלמצוה הוי הנאת עצמו אבל סברת הר"ן שייך רק אם נאמר מלה"נ ע"ש מלתא בטעמא וא"כ בברכות דקאי לר"י דסובר מללה"נ וא"כ שפיר מקשה הגמ' מצהב"ע הוא דל"ש לומר דהוי טובת עצמו כנ"ל. אבל בגיטין דקאי לשמואל דסובר מלה"נ דהא בתוס' שבת דפ"ח ע"א הקשו לשמואל דדריש קיימו וקבלו על הא דאסתר ברוה"ק נאמרה א"כ איכא פירכא דצריך הקרא על דהדר קבלוהו, בימי אחשורוש ולענ"ד עפ"י קו' האחרונים בהא דמודעה רבה לאוריי' הא תלוי וזבין זבוני זבוני ותי' הר"ש אלגזי הובא בס' אפריון פ' יתרו דלא הוי תלוי וזבין משום דמללה"נ ולכך י"ל דשמואל דדרש מהא דקיימו וקבלו דאסתר ברוהק"נ באמת לא בעי לתרץ כרבא דהדר קבלוהו בימי אחשו' משום דממילא ל"ק הא דמודעה רבה דהא הוי תלוי וזבין משום דסובר מצלה"נ כנ"ל וא"כ לא מקשה הגמרא בגיטין מצהב"ע הוא די"ל כקו' המג"א וכשיטת הר"ן דמשום מצוה הוי טובת עצמו דמלה"נ ולא הוי עבירה כלל כן י"ל ע"ד החידוד:
ועפ"י קו' התוס' ועפ"י דברי בענין פרוטה דר"י ל"ש י"ל הבעה"מ כ' דבתקיעות תענית מלה"נ והר"ן בר"ה דכ"ח הקשה עליו דמ"מ מצוה איכא גם מקשים דסותר עצמו למ"ש בסוכה בלולב של ע"ז דמיי' ביו"ט שני גם מקשים מעירובין דל"א כנודע. ובאמת לפי"מ שפירש הר"ן בכוונתו לחלק בין דאוריי' לדרבנן קשה הא גם תקיעת תענית דאור' מקרא וכי תבואו וכבר עמד בזה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קנ"ב אכן לדברינו י"ל דנקיט דוקא תקיעת תענית משום דבתענית פרוטה דר"י שכיח טובא כברכות ד"ו אגרא דתעניתא צדקתא, ועי' תוס' מגילה דכ"א, ובסנהדרין דל"ה כל תענית שמלינין בו את הצדקה וכו' והבן:
ו) ועוד נ"ל לתרץ בעזהשי"ת במש"כ חו"ז הגאון בס' מעון הברכות שם בתוס' ד"ה מצוה דרבים וז"ל ועפ"ז עלה בידי ליישב קושי' חמורה שהובא לעיל בחידושיי מה דלא פריך בגיטין מצהב"ע ונראה בהקדים לדקדק עוד דהא בברכות פריך אדר' יהודה ושם פריך אדשמואל וא"כ י"ל דחדא מתורצת בחברת' כיון דפריך בגיטין אדשמואל ושמואל ס"ל במס' סוכה ר"פ לולב הגזול דלא חיישינן למצהב"ע מש"ה סגי שם בשינוי זו לחוד לדבר מצוה שאני כיון דלא חייש למצהב"ע אפס לכאור' יש לסתור למ"ש תוס' שם בסוכה דשמואל דוקא במצוה דרבנן לא חייש למצהב"ע אכתי קשה הכא להסוברים תפלה דאורייתא וכו' עיי"ש ובאמת כד הוינא טליא רציתי לתרץ כן ומצאתי כדרך זה בסוף שו"ת נוב"י מהד"ק מחתן המחבר ז"ל ועתה נראה לי ליישב עפ"י הקדמה זו, וגם יהי' מיושב קושיות המג"א סי' צדיק הנ"ל על הר"ן בשם י"מ דטעם לעולם ב"ת משום לא תחנם ובמקום מצוה דעושה לטובת עצמו ליכא עבירה ומאי הקשה הגמ' בברכות מצהב"ע הוא לכן נראה דלכאורה קשה על סברת הר"ן שכ' דאם עושה בשביל המצוה הוי כעושה טובת עצמו ולא משים תנינה דעבד והלא באם לא ישחרר אותו ג"כ אית ליה מצוה דלעולם בהם תעבודו ומה נפ"מ לי' בהשתרר וכן הקשה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ב וכ' על סברת הר"ן ועל קושיות המג"א דמ"מ אי לאו דהוי מצוה דרבים הי' ניכר שהוא עושה לטובת העבד, דאל"ה מאי אולמא דהאי מ"ע מהאי מ"ע דאי יהי' משתררו יהי' מקיים עשה דתפלה בציבור וכו' ואי יהי' בשוא"ת משום לעולם בהם תעבודו ג"כ יקיים מ"ע, וע"כ רוצה בתקנת העבד והו"ל מצהב"ע, ולכך מתרץ הגמ' מצוה דרבים שאני דיש יתרון בשחרר שיהי' מצוה דרבים ולכך חשיב טובת עצמו עיי"ש וראיתי בס' ברכת ראש שם שמביא סברת הר"ן בשם י"מ וכתב ג"כ להקשות כן ותירץ כעין דאיתא בחולין דקמ"א דעשה הקל קדמה מפני עשה התמורה וה"נ הכא כיון דהאי עשה דתעבודו בא מכת ל"ת דלא תחנם וכיון דעדל"ת כש"כ האי עשה אם אינו עושה משום תנינה, אבל למצוה דרבנן י"ל דעשה דקרא עדיף כיון דס"ס מגיע מזה להעבד תנינה דבלא"ה שדי בה הרשב"א נרגא על סברא זו דהא מותר ליתן לגר תושב וכ"ש לעבד אך למש"כ י"ל דלא אמר הר"ן זה אלא כלפי עשה אחרת דזו קילא דנפדית בכסף ש"מ דטעמא דחנינה פתיך בי' והבו דלא לוסיף עלה למצוה דרבנן עכ"ל. היוצא מדבריהם דהר"ן אמר סברתו רק באם ע"י השחרר יעשה מצוה דאורייתא, אבל לא באם יעשה מצוה דרבנן דמה אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה דלעולם בהם תעבודו, והנה הרא"ש בברכות פ"ז סי' כ' כתב להקשות על הבה"ג שסובר שאם נקבר לאדם מת ביו"ט אחרון של חג שהיא מדרבנן דאתי אבלות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי עשה דרבים שמחת הרגל והקשה מהא דר"א דמשמע דעשה דרבים דרבנן דחי עשה דלעולם ב"ת, דר"א שחרר אף למצוה דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מה"ח דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מה"ת דמשמע דבכל ענין איירי עיי"ש. וא"כ הכל ניחא ולפי התוס' סוכה דף למד ע"א בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דשמואל לא חייש במצוה דרבנן למצהב"ע, אבל רב יהודה סובר גם במצוה דרבנן מצהב"ע אינו יוצא כמבואר בסוף שו"ת נוב"י מה"ק מתוס' נדרים דף יוד ועתה עולה יפה דבברכות מקשה הגמ' מצהב"ע כיון דקאי על רב יהודה והוי מצהב"ע, דהא ליכא למימר כסברת הר"ן בשם י"מ וכמו שהקשה המג"א דהא שם מיירי אף לענין דרבנן כדברי הרא"ש ז"ל ובמצוה דרבנן לא אמר הר"ן סברתו כנ"ל דמאי אולמא האי מצוה ממ"ע דלעולם בה"ת, אבל בגיטין ממה נפשך לא קשה הא דמצהב"ע דאם נאמר דר"א שיחרר עבדו למצוה דרבנן א"כ אליבא דשמואל לא חייש במצוה דרבנן למצהב"ע, ואם נאמר דר"א שיחרר למצוה דאורייתא א"כ שוב איכא סברת הר"ן בשם י"מ דאם עושה לקיים מ"ע דאורייתא ליכא עבירה כלל משום דעושה לטובת עצמו ולא משום חנינה דעבד ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ה"ו שכ' דבמקום מצוה מותר לשחרר והקשה שם הלח"מ מסוגיות הש"ס דברכות דדוקא במצוה דרבים מותר וכבר האריך בזה לתמוה בס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז גם הש"ע שם אכן לדברינו ניחא דהא הרמב"ם לשיטתו דפסק כשמואל דביו"ט שני יוצא בגזול וסובר דבמצוה דרבנן לא חיישינן למצהב"ע, א"כ לא קשה כלל קושיות הגמ' דברכות מצהב"ע הוא דשם קאי רק לרב יהודה, אבל הרמב"ם דסובר כשמואל בסוכה א"כ סוגיות הש"ס דגיטין סייעתא לדידי', דלא מקשה מצהב"ע, ולא נצרך לאוקמי משום מצוה דרבים, ומיושב גם מה שהקשו על הרמב"ם דפסק כשמואל בהא דיו"ט שני יוצא בגזול והא קיי"ל דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ולדברינו ניחא דסוגיא דגיטין מסייע לי' לשמואל דלא הקשה מצהב"ע הוא כנ"ל ובדרך זה ישבתי במק"א שיטת הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה שפסק דא"י במצה של טבל ותמהו עליו מסוגיא דפסחים דף ל"ה דאמרינן שם דא"י בשל טבל דאתי' כר"ש דס"ל אאחע"א ואין בו משום ב"ת חמץ אלא בב"ת ורבינו הרמב"ם דפסק כרבנן דאיסור חל על איסור בכולל שפיר יוצא בטבל ואמאי פסק דא"י בטבל ולהנ"ל ניחא דהנה בתוס' סוכה דף למד ע"א הקשו למה לי משום דכל שישנו משום ב"ת חמץ הא בלא זה אין יוצאין במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע וראיתי בצל"ת פסחים שם שתירץ עפ"י שיטת הסוברים דבמצוה דרבנן לית לן בה באם היא מצהב"ע ורב אחי בר יעקב סובר בפסחים דק"כ ע"א דמצה בזה"ז דרבנן וכן רב ששת דהוא מרא דשמעתא דמוקי הא דאין יוצאין במצה של טבל אליבא דר"ש דאאחע"א משום דרב ששת סובר בפסחים דקט"ז דמצה בזמן הזה דרבנן ולא הוי מצהב"ע, אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"ו מה' חו"מ דמצה בזה"ז דאורייתא לכן אף דסובר אחע"א בכולל מ"מ אין יוצאין במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע, ולפי"ז מיושב מה שהשמיט הרמב"ם הא דאין יוצאין במרור של טבל שהוא מתני' בפסחים דל"ט ולדברינו ניחא דהא מרור הוי דרבנן ולהרמב"ם לשיטתו במצוה דרבנן במצהב"ע יוצאין שפיר ועיין בס' המאסף שנה ב' סי' ק"ל:
ז) עוד יש לתרץ סתירת הסוגיות עפ"י מש"כ בס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז דסברת הר"ן בשם י"מ תליא בפלוגתא דר"מ ור"י בש"ס ע"ז דף כ' ע"א דאיתא שם דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע האי לא תחנם מיבעי' ליה וכו' ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם וכו' ומתנת חנם גופה תנאי היא דתניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וכו' אחד גר ואחד נכרי בין בנתינה בין במכירה דברי ר"מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה וכו' עיי"ש א"כ דוקא לר' יהודה דסובר איסור דלא תחנם דהיינו לתת להם מתנה שפיר קאמר הר"ן דלעולם בהם תעבודו הוא משום חנינה, אבל לר"מ הוי כעשה דעלמא ורק משום מצוה דחינן העשה ושפיר שייך להקשות מצהב"ע הוא עיי"ש שכ' דסוגיות הש"ס דברכות קאי לר"מ ובגיטין קאי לר"י אכן אכתי טעמא בעי למה סוגיא דהתם קאי לר"מ ובגיטין לר"י אבל ניחא שפיר דהנה בתוס' סוטה דף ג' הקשו בחלתא דס"ל לר' ישמעאל רשות א"כ חסר ג' מצות מתרי"ג וראיתי לידינ"פ הגאון בס' המקנה ח"ג כלל נ"ה פרט ט' שמביא תי' בשם הגאון רשכבה"ג ר' אברהם ברודא דר' ישמעאל ס"ל ציצית אין מעכבות זו את זו, דד' מצות הן ואפיק תלת ועייל חלת דציצית וע"ז הקשה הגאון ר' דוד דייטש להחתם סופר הא שמואל סובר במנחות כר' ישמעאל וס"ל לעולם בהם תעבודו חובה א"כ אייתר מצוה אחת על תרי"ג עיי"ש אבל ראיתי לח"ס שתירץ עפ"י סברת הר"ן בשם י"מ דעשה דלעולם ב"ת הוא משום לא תחנם א"כ אין זאת מצוה מיוחדת רק נכלל בכלל מצות לא תחנם ולא הוי יותר מתרי"ג לשמואל עיי"ש וא"כ הכל עולה יפה דבגיטין קאי אליבא דשמואל והוא סובר כר' ישמעל בציצית ומוכרח דסובר לעולם ב"ח הוא משום חנינה כנ"ל וא"כ אין להקשות מצהב"ע הוא דהא לסברת הר"ן ליכא עבירה כלל אבל בברכות קאי לר' יהודה ואליבא דדינא דציצית מעכבין זא"ז, וליכא קושיות הגר"ד דייטש ואין ההכרח לומר כסברת הר"ן דלעב"ת הוא משום חנינה וכקושיות הרשב"א מגר תושב דמותר לתת לו מת"ת מכש"כ לעבד, ורק כונת הגמ' בברכות דלמצוה שאני היינו דדוחין העשה דלעולם ב"ת משום מצוה ולזאת מקשה הש"ס מצהב"ע הוא ומיושב קושיות המג"א הנ"ל:
ח) איברא דלכאורה קשה על הר"ן בשם י"מ מש"ס ב"ב דף י"ג ע"ב בדין תצר שאין בו דין חלוקה ואמר אחד לחבירו טול אתה כשיעור חלוקה ואני אטול הפחות דסובר ת"ק שומעין לו ורשב"ג סובר דאין שומעין לו וטעם רשב"ג דאי במתנה לא ניחא לי' דכתיב שונא מתנות יחי' והנה הרמב"ם ז"ל והרי"ף בשם רבוואתא קמאי פוסקים כרשב"ג ועיין בסמ"ע חו"מ סי' קע"א ס"י שכ' דטעמא דת"ק דס"ל דלית בזה משום שונא מתנות יחי' כיון דחבירו נותן לו יותר משום טובת עצמו ולאו מתנה הוא עיי"ש וא"כ רשב"ג סובר דאף בכוונתו טובת עצמו אפ"ה טובת המקבל מיקרי מתנה כיון שבין כך המקבל מתנה נהנה וא"כ ליתא לכאורה לסברת הר"ן דמכוין לטובת עצמו אינו בגדר חנינה אכן יש ליישב זאת דהנה המפורשים הקשו עוד על הר"ן מש"ס ע"ז דס"ד ע"א דקאמר הגמ' מדר' יהודא נשמע לר"ע לאו מי אמר ר"י אסור ליתן להם מתנת תנם אבל למעוטי תפלה שפיר דמי לר"ע נמי אע"ג דמקיים בי' כלאים לוקה למעוטי תפלה ש"ד וקשה מה ענין זל"ז בשלמא דר"י אתי שפיר כיון דעביד למעוטי תפלה תו אינו נותן להם מתנת תנם דהו"ל כמוכרו לו והוי לטובת עצמו משא"כ במקיים כלאים לא שייך זה וכו' עיי"ש קושי' זו בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שכ"ב ובשו"ת רע"א סי' קצ"ד ובס' באר יעקב יו"ד סי' רס"ז ובשו"ת מהר"י אסאד ת"ב סי' ס"א ובשו"ת כתב סופר ת"ב חיו"ד סי' קע"ד והנה בחידושיי תירצתי קושייתם דיש לומר דכל סברת הר"ן הוא דאם הוא מכוין לטובת עצמו אין עוד איסור משום דאינו מכוין לטובת העבד וזאת הוא רק באם נאמר דבר שאינו מתכוין מותר כר"ש, אבל לר' יהודא דסובר דשא"מ אסור א"כ אף דאינו מתכוין לטובת העבד אסור והעשה דלעולם ב"ת יהי' גם באופן שמתכוין לטובת עצמו, וא"כ שם בש"ס ע"ז דקאי הגמ' לר' יהודא שסובר דשא"מ אסור א"כ לא שייך לשיטתו סברת הר"ן, ועכ"ז באם למעוטי בתפלה מותר ממילא נשמע לר"ע דמשום מיעוטי בתפלה מותר בכלאים והבין, והנה ראיתי בשו"ת כ"ס חאו"ת סי' ס"א שמיישב קושי' זו באופן נחמד בשים לב במ"ש הר"ן בטעמא דלעולם ב"ת משום לא תתנם בנכרי וצ"ע הא מיד שנותן שחרורו בידו מתהפך מעבד לישראל ואז כששבת בר ישראל נהנה וברגע שהוא עבד אין לו תועלת והנאה ושאני גבי נכרי שנהנה ממתנה זו בגיותו וצ"ל דזה עצמו שמשחררו כדי שלא יהי' עבד רחמנותו עליו בעודו עבד וזה מביאו לתת לו גט שחרור זה עצמו הוא משום לא תחנם שלא יחונן אותו בעוד שהוא עבד כיון שאם יניחו כמו שהי' עבד לאדונו משועבד לעבדו ולכך אסור הגם כששבת כבר ישראל הוא ואתר הוצאה זו אומר אני מש"ה כשמשחרר אותו להנאת עצמו ליכא משום. לא תתנם משום דאז כשנהנה כבר ישראל הוא וליכא רק משום דמרחם לגוף זה שהוא עכשיו עבד ובכה"ג אינו עושה משום רחמנותו עליו ולפי"ז לא קשה מש"ס ע"ז דשם בנכרי גם אם עושה כדי לקים מצוה למעוטי בתפלה סוף כ"ס נהנה העכו"ם ממת"ח וזה אסרה תורה אע"ג דהתחלתו הי' לטובת ולהנאת עצמו ואמת נכון הדבר, עכ"ל הזהב וא"כ מיושב גם מהא דב"ב דדוקא בעבד משום דהחנינה שנצמח לו הוא בהיותו כבר בר ישראל ומה גם דהרשב"א הקשה מגר תושב דמותר לחונן מכש"כ לעבד, ובפרט בעת שיקבל הטובה כבר אינו עבד, ורק מטעם ההתחלה שפיר מועיל באם הענין נצמח לטובת עצמו משא"כ שם דהוא שונה מתנות ומקבל הנאה וטובה בעת שהוא שונא מתנות, א"כ אף דנצמח הענין משום טובת עצמו מ"מ הוי הנאה למקבל מתנה שהוא שונא מתנות והבן:
ט) אכן גוף דברי הר"ן צ"ע מש"ס ברכות דמ"ז וכן הקשה במג"א סי' צ' סק"ל, ובטורי אבן חגיגה ד"ב ובמחנה אפרים חי' הרי"ף דף תקע"ד ועיין בס' ברכי יוסף או"ח סי' א' ולתרץ זאת יש לומר בהקדים מה שיש עוד לדקדק בסוגיא זו, א) דמאי שייך כאן בברכות להקשות והיכי עביד הכי דזה הוא קושי' על מימרא דר"י ומה שייכות לדריב"ל וכבר עמד בזה בצל"ח (הן אמת דבחידושיי תירצתי עפ"י מש"כ חו"ז הגאון בס' מעין הברכות שם דהיכי דאפשר בהיתר אין מצהב"ע לשמואל ועיין בפ"י סוכה דף למ"ד בהא דאבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, א"כ י"ל דזאת כוונת הגמ' להקשות דוקא לדריב"ל דמוקי בתרי הוי לי' א"כ אי אפשר בהיתר והוי מצהב"ע, דבשלמא לדידן נוכל לומר דהי' לו רק עבד אחד והי' אפשר בהיתר והוי שפיר התי' בגיטין מצוה שאני אבל לריב"ל הוי מצהב"ע ולזאת מדויק דבגיטין איתא מצוה שאני וכאן איתא לדבר מצוה שאני משום דאין זאת גמר התירץ רק כל זאת בהמשך הגמ' קאי לקושיא והיינו חפצם להקשות שאין לתרץ כמו בגיטין דלדבר מצוה שאני דהא אכתי מצהב"ע הוא ויש לדחות זה):
ב סתירות הסוגיות דבגיטין לא מקשה הגמ' מצהב"ע הוא ובברכות מקשינן:
ג יש לדקדק בלישנא דגמ' דבגיטין קאמר מצוה שאני ובברכות לדבר מצוה שאני:
ד מקשים על הרמב"ם פ"ט מה' עבדים דפסק דלמצוה מותר לשחרר והא בברכות איתא דרק במצוה דרבים:
ויש לתרץ הכל בחדא מחתא דמה דהגמ' מקשה בברכות והיכי עביד הכי קאי על ריב"ל דתשעה ועבד מצטרפין וע"כ הוצרך לומר דר"א תרי הוי לי' ושיחרר חד ונפיק בחד וא"כ קשה להגמ' היכי עביד הכי בשלמא אי נאמר דעבד אינו מצטרף ולא הי' לר"א רק עבד אחד שפיר ולא יקשה היכי עביד הכי דהא נוכל לתרץ מצוה שאני דהא בשיחרורו נגמר מצוה וגוף השחרור מצוה הוא דתיכף בשחרורו נגמר המנין ולא יהי' מצהב"ע כסברת הר"ן וכקושיות המג"א, אבל לריב"ל דהוצרך לומר דתרי הי' וא"כ כל זמן דר"א לא שיחרר עבד אחד לא הי' השני יכול להצטרף דהא הי' שמונה אנשים ורק אחר דשחרר לאחד שיהי' ט' אז נוכל להצטרף גם העבד השני להיות עשרה, א"כ העבד ששיחרר ר"א לא עשה בו המצוה דהשתא בשחרורו עדיין ליכא מצוה ושפיר קשה מצהב"ע הוא והמקשן מפרש קושיתו דהא בעת ששחרר הי' עבירה דאז לא הי' רק ט' ולא שייך לומר מצוה שאני וכסברת הר"ן דהא לא נעשה עמו המצוה ולכך דייק הגמ' בברכות לומר לדבר מצוה שאני ולא אמרו מצוה שאני דהא אין נגמר עמו המצוה דצריך עוד לצרף העבד השני וא"כ ניחא שיטת הרמב"ם דהא אנן דלא פסקינן כריב"ל, ונוכל לאוקמי דחד הוי לי' לר"א, ועמו נעשה המצוה דתשלום העשרה ותו לא קשה מצהב"ע הוא וכסברת הר"ן וכסוגיות הש"ס בגיטין ולא נצרך מצוה דרבים שאני (עתה בעת חוזרי על הדברים שנכתבו ממני בשנת תרמ"א, הביא לי אחד מתלמידיי ס' תפא"י על גיטין שם וראיתי אשר בגוף סברתי לחלק בין אי חד הוי לי' אז נגמר עמו המצוה, ובין אם נאמר דתרי הוי לי' אז לא נגמר עמו המצוה הייתי בר גילו ושמחתי שכונתי לדעת הגדול ועיי"ש בביאור יותר:
י) עוד יש לתרץ סתירות הסוגיות דהא לכאורה קשה מה מקשה הש"ס בברכות מצהב"ע הוא הא עדל"ת וגם לאו הבא מכלל עשה מיקרי ל"ת לענין דחוי' עיין בהרשב"א כתובות דף מ"ם ועיין בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' ק"ן וא"כ לדעת הראשונים דר"א הי' צריך עשרה לקרות פ' זכור דהוא דאורייתא נימא עדל"ת ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ו שהקשה בכל מצהב"ע דנימא עדל"ת ותי' דהא דאמרינן מצהב"ע הוא באם אינם מתאחדים כל הכללים ודינים השייכים לעדל"ח עיי"ש וא"כ כאן י"ל דאין שייך לומר עדל"ת משום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ולכך משני הגמ' מצוה דרבים שאני הכוונה הוא דהא דעת השבלי הלקט סי' צ"ז הובא במגן אברהם סי' תמ"ו סק"ב דבמצוה דרבים עדל"ת ואין צריך להיות בעידנא, וזאת שייך דוקא בברכות אחר דהתרצן נקיט בלשונו לדבר מצוה שאני אבל בגיטין דקאמר מצוה שאני תו לא קשה מהצב"ע הוא דהא באמת י"ל עדל"ת ומיירי דהוי בעידנא כמו דאיתא בש"ס כתובות דכ"ח קראו רבו לעלות לתורה זהו שיחררו ונוכל לומר דגם ר"א שיחרר עבדו באופן זה דקראו לתורה והוי בעידנא וזה דווקא בגיטין דאיתא מצוה שאני משמע שהי' השיחרר עם המצוה, היינו עם קריאת פ' זכור, אבל בברכות איתא לדבר מצוה משמע דהשיחרר לא הי' עם המצוה גופא רק בענין אחר שיהי' משוחרר לדבר מצוה וא"כ לא הוי בעידנא ולא שייך עדל"ת ומקשה מצהב"ע הוא והבן:
וכבר כתבתי בענינים אלו בס' דגן שמים דף כ', ודף ס', ובקונטרסי דברי השירה בסו"ס שירת ישראל (ד' ירושלים תרנ"ז) בתשובה משנת תרמ"א, ובס' ילקוט הגרשוני חאו"ח סי' קנ"א, ועי' בס' פינות הבית אות ל"ח: והנני ידידו ש"ב: