אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן נד

סימן נג

ב"ה ו' דברים תרנ"ח פלונסק. לכ' ש"ב החו"ב מ' יצחק נ"י בחאריער בק' קאליש:

א) אשר הצעת לפני ק' בדברי חו"ז הגה"ק זי"ע בס' שירת ישראל סי' כ"ט להקשות מדברי התוס' סנהדרין ד"ג והניח בצ"ע, וכתבת ובאמת שם הקשה התוס' רק אי אמרינן דהא דאזלינן בתר רוב בליתא קמן, הוא משום דלא אפשר כמבואר בחולין די"א אבל אי אמרינן כשיטת רש"י ז"ל שם, דרובא דליתא קמן הוא מהלכה למשה מסיני יע"ש אין מקום לקושיות התוס' כיון דאין דנין ק"ו מהלכה וזה ברור ומוכת כן מכמה שיטות הש"ס דהעיקר כשיטת רש"י ולא כדברי התוס' סנהדרין ודו"ק, וכמדומה לי שכבר האריך בזה הח"ס בתשו', אבל אנכי לא כן עמדי דאדרבה יש להביא סמוכים דגם שיטת הרמב"ם ז"ל הוא כתוס' הנ"ל וכאשר אבאר בעזהשי"ת:

דהנה זקיני הגה"ק בס' הפלאה בשמעתין בתוס', ד"ה (וזו הואיל וכו' ויש לומר דרוב נשים וכו' כ' וז"ל לכאורה סברא זו מוכרחת אליבא דרב אבל לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואיכא לאוקמי מתניתין דלקמן ואלו נאמנין ביש לה קול איכא למימר דהיכא דליכא קלא איתרע ליה רובא ובאמת אין הקטן נאמן ולפי"ז קשה על הרמב"ם וטוש"ע באהע"ז סי' צ"ו ובח"מ סי' ל"ה דכתבו סתמא דקטן נאמן משמע אפילו דליכא קלא וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ע שכתבנו בסמוך דמנ"ל הא ואדרבא מלשון המתניתין דכאן דנקט אם יש עדים משמע טפי דאין הקטן נאמן אלא היכא דאיכא קלא אבל היכא דאין לה קול בעינן עדים גמורים וכו' עיי"ש:

וראיתי בס' שער יהודה שכ' לתרץ שיטת הרמב"ם דהא בתוס' הנ"ל כ' וכי תימא כשמעיד הוא ואחד גדול עמו חשבינן קול א"כ היכי פריך אי כל הנשאת בתולה וכו' הנך סהדי שקרי נינהו ע"כ ונראה ליישב קושיות התוס' דהרמב"ם פי"ח מה' עדות ד"ת והביאו המקנה בריש סוגיא דשליח נ"ע פסק דאין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו א"ע דבעינן שלא יהי' הכחשה בגוף העדות אבל אם יש בהזמה הכחשה בגוף העדות כגון שאמרו עמנו הייתם עם ההורג בטילה העדות ואין כאן עדות כלל עיי"ש א"כ ניחא שפיר סוגיא דכאן דאי אמרינן כל הנשאת בתולה יש לה קול אבל אי אין לה קול לאו בתולה היתה בשעת הנשואין א"כ דאתי עדים מה הוי ואם משום דהני חשבינן קול זה אינו כיון דאם יבואו עדים אחרים ויזימו אותם בטילה ומבוטלין גוף העדות דהא בודאי לאו בתולה היתה, ופריך שפיר הנך סהדי שקרי נינהו, כיון דהם עדים שאי אתה יכול להזימם ואין עדות כלל, לכך מסיק הגמ' שפיר אלא רוב הנשאת בתולה יש לה קול וא"כ יכולים הם בעצמם להיות הקול כיון דאף אם יזימו אותם לא יהי' הכחשה בגוף העדות דאפשר דבתולה היתה כיון דאיכא מיעוט בלא קלא, א"כ בין הכא במתניתין דיש עדים ומתניתין דואלו נאמנים להעיד בגדלן דלקמן העדים בעצמם הם הקלא לפי"ז כתבו שפיר הרמב"ם והמחבר בסתם בלא קלא כיון דהם עצמם הן הקלא ע"ש בשם חמיו הגאון ז"ל:

ב) אבל יש לדחות תירוצו עפ"י מש"כ בתומים סי' ל"ח סק"א וזקיני במקנה קידושין דמ"ג דהא דפסק הרמב"ם דהכחשה והזמה הוי רק הכחשה היינו דוקא כשאומרים עמנו הייתם וגם מכחישין גוף המעשה והוא ללא צורך רק שמכוונים ג"כ להכחשה, לכך מי יימר דהזמה עיקר דילמא הכחשה עיקר אבל במקום שהכחשה מוכרחת ונמשוך ממילא אחר ההזמה אף שהוא אינו מתכוין להכחשה בזה שפיר הוי הזמה ולא הכחשה ולפי"ז לא קשה קושיות דו"ז הגאון רשכבה"ג מוהר"ר חיים יונה תאומים בקרח"י על הרמב"ם מפלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להרגו ולדעת הרמב"ם איך מהני עדותם להרגו הא הוי עדות שאאילה"ז דהא אם יוזמו אותם יהי' גם הכחשה בגוף המעשה דהא הבעל דבר הוא העד גם הקשה זקיני במקנה משליח נעשה עד דהוי עדות שאאילה"ז דהא אי יוזם העד יהי' הכחשה בגוף המעשה ובסברא הנ"ל ניחא דהא שם ממילא בא ההכחשה וגם הרמב"ם מודה דהוי הזמה [ועיין בברוך טעם מדו"ז הגאון ז"ל בדין פלגינן דיבורא סי' ב' ובשו"ת בנין ציון סי' ע"א ק"א ובס' ערוך לנר יבמות דצ"ד ובס' פתח הבית סי' כ"ח ובס' דורש לציון דנ"ח ע"ב ובדף ס"א ע"א ובס' מנחת חינוך מצוה תס"ב ובשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' מ"א ובס' אמרי בינה קידושין דמ"ג] א"כ לפי"ז אין לפרש הא דהקשה הגמ' הנך סהדי שקרי נינהו משום דהוי עשאאילה"ז באם נאמר כל הנשאת בתולה יש לה קול זה אינו דהא ההכחשה הוי מוכרחת ונמשוך ממילא אחר ההזמה אף שאין העדים מתכוני' להכחשה וא"כ הוי שפיר הזמה כנ"ל, וגם יהי' נדחה דברי הש"י עפ"י מש"כ בס' שובע שמחות בקידושין דמ"ג לפרש פסקו של הרמב"ם דהכחשה והזמה דב"א דלא כמו שפירשו הלח"מ וזקיני התוס' יו"ט בכוונתו רק דגם הרמב"ם מודה דאם אמרו עמנו הייתם במקום אחר וגם הלוה והמלוה דהוי הזמה כיון דעכ"פ הוסרה גופן של עדים ממקום שאמרו שהיה שם וכ"מ מפרש"י מכות דף ה' בהא דלא אמרו אלא עד שתסרה גופן של עדים והרי מעידין על גופן של עדים שלא היו באותו יום במקום זה דהעדים אינם נאמנים ע"ע שהיו שם, אבל הרמב"ם ז"ל מיירי שאמרו היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא הוסר גופן של עדים ממקום זה כלל רק שאמרו שלהד"מ שלא הרג זה את זה ולא הלוה זא"ז דאין מעידין כלל על גופן של עדים רק הכחשה שלא הרג זא"ז ושפיר מקרי הכחשה ולא הזמה ופירוש זה מביא בלח"מ פי"ח מה' עדות בשם מהר"י בן לב עיי"ש א"כ גם כאן בעידי הינומא אם יוזמו שהי' במקום אחר אף דעי"ז יבטל הקלא דכל הנשאת וכו' אפ"ה יהי' נחשב להזמה כנ"ל וכן ישבתי עפ"י סברות אלו כל הקושיות שנאמרו בשיטת הרמב"ם ז"ל עיין בשו"ת שם אריה בקונטרס הזמה שהק' מב"ב דף כ"ט דפריך הגמ' למ"ד דחזקה בעי רצופין דהא חנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעינן ובלילה לא ידעינן ומתרץ רבא כגון דאתי בי' תרי ואמרין אנן אגרינ' מיני' ודיירין בי' תלת שנין יממא ולילא וקשה ג"כ דהא אם יוזמו נמצא שם גוף המעשה שקר שלא דרו שם והוי רק הכחשה ולא הזמה וכן יש להקשות ממה שכתבו הפוסקים בחו"מ סי' ל"ד סקכ"ז דהעד ובע"ד מצטרפין לפסול הבע"ד לעדות ולשבועה וקשה דהוי עשאאילה"ז דאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה בגוף המעשה, וכן יש לדחות ד' הש"י עפ"י מש"כ בשם אדמו"ר הגה"ק מביאלא ז"ל בהקדם הרמב"ן, בקונטריסי צפחת השמן בסו"ס שמן הטוב דע"ב, ע"ג, וע' בס' תקון משה ה' נשואין דק"ג, ובס' אגודת אזוב למו"ר הנ"ל: והנה לכאורה אמרתי ליישב שיטת הרמב"ם דלא כתב בדאיכא קלא אף דפוסק כשמואל דאין הולכין במאה"ר משום די"ל דפוסק כבעה"מ דקושיות הגמ' וכיון דרוב נשים בתולות נשאת הוי גם לשמואל משום דאיכא חזקת הגוף המסייע לרוב וכמש"כ בגליון הגמ' בתוס', אכן מצאתי אח"כ שגם זקיני בהפלאה שם מתרץ כן ושוב דחה תי' זה עיי"ש, וגם חזינן דהרמב"ן דחה שיטת הבעה"מ דלא חשיב זאת כחזקה כיון דעומדת להנשא, וכבר הארכתי בזה בחידושיי ליישב שיטת הרמב"ן וכאשר אבאר:

ג) דהנה בגמ' דף ט"ז ע"א טעמא דאיכא עדים וכו' ראיתי בס' אהבת ציון שהקשה דמאי מקשה הש"ס דלמא ר"ג ס"ל כר' יהודה לקמן דף מ"ג ע"ב דכתובה ראשונה של אב אף בנשואה דס"ל בתר כתובה אזלינן יע"ש, ולקמן דף ע"ו ע"א אמר ר' אשי רישא מנה לאבא בידך וכ' רש"י ז"ל מהדר נמי לאוקמי כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא וברישא להכי לא מהני חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה והו"ל מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתהני חזקתה עכ"ל וא"כ כאן במשנתינו דלפי טענתה דבתולה היתה א"כ הכתובה של אביה והו"ל מנה לאבא בידך ולא מהני חזקה דגופא שלה לגבי אב א"כ מה מקשה הש"ס די"ל שפיר דמתני' אתי' כר"ג רק דמתני' דלעיל מיירי בבוגרת דכתובה שלה או דאין לה אב ושפיר מהני לה חזקת הגוף אבל כאן מיירי דבשעת נשואין קטנה או נערה היתה והכתובה של אב לפי טענתה וע"כ לא מהני חזקת הגוף שלה ומאי מקשה הש"ס וכו' עיי"ש, ולענ"ד ליישב בהקדם מש"כ בס' חי' הרי"ם בגמ' לימא מתניתין דלא כר"ג וכו' ופי' רש"י היא נאמנת דאזיל בתר חזקת הגוף וכו' והנה לקמן פריך כיון דרוב נשים וכו' וכ' התוס' דלרב פריך וכו' עיי"ש והבעה"מ כ' דאף לשמואל פריך משום דאיכא חזקת הגוף ודחה הרמב"ן ז"ל דבריו די"ל דהכא במתניתין ליכא כלל חזקת הגוף דבשלמא התם במשארסתני נאנסתי שייך חזקת הגוף דאינה עומדת לזנות משא"כ הכא דעומדת להנשא ע"ש ותמהו כולם על הרמב"ן דמאי פריך לימא מתניתין דלא כר"ג הא במתניתין י"ל דליכא חזקה ומודה ר"ג ועיין בפ"י שהניח בצ"ע, ונראה ליישב דהנה בירושלמי פריך אמאי לא תני במתניתין אם יש עדים שנשאת ברביעי וכו' ועיין בשיטה מקובצת שתירץ משום דרגילות הוא לשכות מתי נשאת ולא ימצא עדים על זה אבל שיצאה בהינומא שפיר זוכרים ע"ש ויש להקשות הא קיי"ל דמדאורייתא כל העדיות צריכין דרישה וחקירה ואם אינם יודעים החקירות באיזה יום נעשה המעשה עדותן בטילה וא"כ אם אינם יודעים שנשאת ברביעי גם העדות שיצאה בהינומא לא הוי עדות אכן י"ל דקיי"ל דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה מדרבנן, אמנם עדיין קשה למאי דקי"ל בדין מרומה בעינן דו"ת אף בדיני ממונות והנה הפוסקים כתבו דהיכי דהבע"ד מכחיש ואית לי' מיגו או חזקה נגד העדים הוי דין מרומה וכו' והנה לעיל כ' בתוס' להקשות מאי מהני העדים למ"ד יכול לטעון פרעתי הא אית לי' מיגו ותירצו דהוי מיגו במקום עדים, ולמ"ש קשה הא כיון דאית לי' מיגו ליכא עדים כלל דהוי דין מרומה וכיון שאינם יודעין החקירות עדותן בטילה ואיך הוי מיגו במקום עדים הא לא הוי עדים כיון דאית לי' מיגו, אמנם גם זה לא קשה דהנה הש"מ הקשה מאי מהני המיגו הא הוי מיגו במקום חזקה דאיכא נגדה חזקת הגוף ותירץ דממילא אין יכולין להוציא דנשאר חזקת ממון עיי"ש והנה המפורשים כתבו דחזקת ממון אינה חזקה המכרעת על המעשה להורות שכך הי' כמו שאומר המוחזק זה אינו רק שאין יכולין להוציא ממון ואינה דומה לשאר חזקות ע"ש וא"כ ממילא א"ש דמהני העדים דכל הטעם דהיכא דאיכא מיגו או חזקה הוי דין מרומה הוא משום דיש ראי' שמעידים שקר ע"ש וא"כ הכא לענין זה לא מהני המינו דהוי במקום חזקת הגוף וא"ל כנ"ל דנשאר חזקת ממון ז"א דע"ז שפיר מהני העדים דמחמת חזקת ממון לא הוי דין מרומה וא"ש, ולפי"ז מיש ים דברי הרמב"ן ז"ל דפריך שפיר לימא מתניתין דלא כר"ג וא"ל כנ"ל דלמא מתניתין ליכא חזקת הגוף ז"א דאי נימא דליכא חזקת הגוף א"כ מאי מהני דאיכא עדים הא הוי דין מרומה כנ"ל דאית לי' מיגו כיון דליכא חזקת הגוף ומוכת דאיכא שפיר חזקת הגוף ופריך שפיר, אך לכאורה י"ל דבאמת ליכא חזקת הגוף ואעפ"כ לא הוי דין מרומה כיון דרוב נשים בתולות נשאות רק דאין הולכין בממון ב"ר א"כ נגד המיגו שפיר איכא הרוב ואף דנשאר חזקת ממון שפיר מהני העדים דלא הוי דין מרומה אך ז"א דלפי האמת איכא רוב הנשאת בחולה יש לה קול נגד הרוב דבתולה נשאת ומוכח שפיר דאיכא חזקת הגוף במתניתין ופריך שפיר, ומיושב שפיר דעת הרמב"ן דלמאי דפריך כיון דרוב נשים בתולות נשאת ולא ידע מרוב הנשאת בתולה יש להם קול כ' הרמב"ן שפיר דלרב פריך דלשמואל לא קשה די"ל שפיר דליכא חזקת הגוף במתניתין וא"ל כנ"ל דא"כ מאי מהני העדים ז"א כיון דאיכא רוב נגד המיגו ולא הוי דין מרומה אבל לעיל דפריך לימא מתניתין דידע שפיר מהא דרוב הנשאת יש להם קול, א"כ הוכיח שפיר דאיכא חזקת הגוף דאל"כ גם בעדים לא מהני כנ"ל ולפי"ז מיושב שפיר קושית הס' אהבת ציון דע"כ לא אזיל משנתינו אליבא דר' יהודה דכתובה לאב, וחזקה דגופא לא מהני לאב, משום דא"כ לא מועיל גם העדים כיון דיש לו מיגו והוי דין מרומה כיון דליכא נגדו חזקת הגוף ובעינן שידעו החקירות וכאן אינם זוכרין אם ביום הרביעי כנ"ל, אלא ודאי דמיירי דיש לה חזקת הגוף ושפיר פריך לימא מתניתין דלא כר"ג והבן:

ד) אכן י"ל בישוב שיטת הרמב"ם עפימש"כ חו"ז הגה"ק בס' שירת ישראל אות כ"ט בהא דכ' התוס' ד"ה כיון דרוב נשים כו' לרב פריך דאמר הולכין בממון אחר הרוב וכו' ואני בעוני לא זכיתי להבין דברי התוס' דהא אף לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פריך שפיר דבסנהדרין ד"ג: הק' בתוס' אמאי לא ילפינן לילך אחר הרוב בד"מ מד"נ וכו' וי"ל דבאמת אף בד"מ האה"ר ולא אמר שמואל דאין הבמאה"ר רק גבר דזבין לרדי' דשם לאו רובא גמור הוא ע"ש. ולפי"ז אף לשמואל פריך שפיר דהא גם לשמואל הולכין אה"ר בממון ולא פליג רק ברדי' ובפרט דזה רוב נשים רוב גמור וצע"ג ע"ש, ועי' בב"ח חו"מ סי' רל"ב מש"כ בכוונת התוס'. ובשב שמעתתא שפי' משום דהוי רוב התלי' ברצון ולא בטבע והוי רוב גרוע ולכך לא אזלינן בת"ר בממון, וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כסברת התוס', וא"כ קושי' הגמ' כיון דרוב נשים בתולות נשאת קאי גם אליבא דשמואל ושפיר מדקדק הרמב"ם בהא דנאמנים להעיד בגודלן ולא כ' באיכא קלא דהא גם לשמואל כיון דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מהא דרוב הנשאת בתולה יש לה קול ומועיל עדות דראה בקוטנו ואחר עמו, ויש להמתיק יותר ולבאר שיטת הרמב"ם ז"ל לשיטתו:

ה) דהנה בש"ס נדה דף ב' ע"ב ורמי חבית אמקוה מאי שנא הכא ודאי ומאי שנא הכא ספק א"ר חנינא מסוריא מאן תנא חבית ר"ש היא דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי ליה וכו' עיי"ש מכאן מקשים על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"י מה' מקוואות במקוה שנמדד דהוי ודאי ובפ"ה מה' תרומות ה' כ"ד פסק לגבי חבית דהוי' ספק וכאן מפורש בגמרא דלרבנן דהוי מקוה ודאי גם בחבית הוי ודאי ורק לר"ש דהוי חבית ספק גם במקוה הוי אליבי' ספק עיי"ש ולענ"ד ליישב דהנה בכו"פ יו"ד סי' א' סק"ו מקשה על קושית הגמרא מהא דחבית על מקוה הא י"ל כיון דרוב יין אינו מתחמץ וזה יעיד המציאות דאם רוב יין מתחמץ יין מהיכא בא, וא"כ מה פריך הגמרא דנימא בחביות ודאי למפרע החמיץ דהוא הוא לסתור הרוב משא"כ מקוה ליכא רוב נגדו וצ"ל דא"כ למה ספק החזקהו לודאי יין דהא יש כאן רוב וע"כ צ"ל כהרשב"א דחולק על הרא"ש דמתיר בגבינות בהמה שנמצא טריפה מכח רוב והרשב"א לא ס"ל כן דהרי איתרע רובא דהי' טריפה ולא אוקמינן על חזקה דאתי' מכח רובא, וגם כאן כיון דאיתרע רובא דהא החמיץ ולכך מקשה הגמרא שפיר דנימא בחבית ודאי כמו במקוה אכן אכתי יש לומר לעולם דאיכא רוב ומ"מ ספק הוא דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רובא כמש"כ הר"ן בביצה דביצים אף דרובה הם מקודם יו"ט מ"מ בדשיל"מ לא אזלינן בתר רוב ומחמרי' וטבל הוי דשיל"מ עיי"ש בכו"פ שהאריך ליישב בזה שיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י דרכו דרך הקודש בדברים מאירים ונפלאים דפח"ח, והנה רש"י פי' דשיטת הגמרא בנדה קאי לרבי דיין וחומץ שני מינין הן דאי לרבנן הא קיימא לן תרם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה אכן בתוס' שם ד"ה הי' פי' דקאי גם לרבנן דאית להו בב"ב ד"פ יין וחומץ מין אחד הוא היינו כשמתכוין לתרום מן החומץ והכא מיירי שנתכוין לתרום מן היין ונמצא חומץ דהוה לי' תרומה בטעות עיי"ש והנה קושיות הכו"פ דהוי דשיל"מ לכאורה זה דוקא אם נאמר דקאי קושיות הש"ס לרבנן דכיון דבאמת הוי מין אחד חומץ ויין, ורק משום דהי' בטעות א"כ הוי שפיר דשיל"מ להפריש שנית זה החומץ בעצמו אחר שנודע לו שהיא חומץ ולא יהי' טעות עוד אבל אם נפרש כרש"י דקושיות הגמרא. קאי לרבי א"כ לא הוי זאת דשיל"מ דדוקא בטבל שנתערב ברוב חשיב לענין דשיל"מ דהא לא הוי הפסד דהא הי' מחויב להפריש תרומות ומעשרות ממנו ולכך לא בטל אבל כאן בחבית דהספק הוי אם כבר נתתקן הטבל או לא היינו אם בעת שהפריש לא החמיץ עוד, או דכבר הוי חומץ ועי"ז יצטרך להפריש שנית ממק"א והוי הפסד ואיך נחשב זאת לדשיל"מ הא מבואר בש"ע יו"ד סי' ק"ב סעיף ג' דאפילו במקום הפסד קצת לא הוי דשיל"מ ועיין בטו"ז יו"ד סי' ס"ט סקל"ה ועיין בכתובות דף כ"ח בתרומה הנמכרת לכהנים נמכרת בזול, וא"כ ניחא שפיר דהא הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דמין אחד הוא והוי שפיר דשיל"מ וא"כ אף לרבנן דמקוה שפיר ניחא דבחבית הוי ספק משום דאיכא בחבית רוב ואי נימא דיהי' ודאי יין ז"א דיש לומר כתי' הכו"פ דהוי דשיל"מ, אבל הגמרא קאי לרבי דלא הוי דשיל"מ וא"כ ע"כ דליכא רובא וכשיטת הרשב"א בגבינות, דאל"כ למה נחזקהו כספק יהי' ודאי יין כנ"ל והבן, וד' יודע כי חידשתי זאת מדעתי ת"ל ומצאתי אח"כ שכבר הלכו בדרך זה במפורשי' עי' בטיב גטין ובבית לוי גטין דל"א ובס' אריה דבי עילאי ריש נדה: ו) עוד נ"ל ליישב עפ"י מה שהקשו דשאני חבית דיש לו חזקה טובה כיון דג' ימים הראשונים הוי ודאי יין משא"כ מקוה דלא נתבררה חזקתו דאפשר עם סלוק ידיו אחר המדידה התחיל להתחסר ולכך הוי במקוה ודאי ובחבית ספק לכך יש לומר דקושיות הגמרא מחבית אמקוה קאי לר' יהושע בן לוי דסובר כל ג' ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ ודאי חומץ ומכאן ואילך למפרע ספק עיי"ש ברש"י נדה ובב"ב דף צ"ו אבל הרמב"ם ז"ל דסובר כר' יוחנן דכל ג' ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין א"כ לא קשה מחבית אמקוה ושפיר הוי בחבית ספק והבן:

ז) עוד נ"ל ליישב בהקדם דברי הר"ן ז"ל בתולין בסוגיא דסימני ביצים פ' אלו טריפות אהא דמקשה שם הגמרא וליחוש דלמא דעוף טמא הוא ואמאי לוקחים ביצים מ"מ והקשו התוס' דמה מקשי הש"ס הא רוב עופות טהורים ותי' הר"ן הואיל ואיכא ב' מיעוטים דאף אם נימא רוב עופות טהורים מ"מ ישנו מיעוט נבלות ולכך לא אזלינן בתר רובא ע"כ, וראיתי בס' צרור החיים שער רו"ח פרק ז' שכ' דלכאורה דברי הר"ן צריכים ביאור דהא אף דאיכא תרי מיעוטים הא איכא ג"כ תרי רובא נגדם רוב עופות טהורים ורוב אינם נבלות, ואולם הדבר פשוט בביאור דברי הר"ן הוא כך דע"כ לא גילתה התורה דאזלינן בתר רובא מקרא דאחרי רבים להטות אלא היכא דהרוב הוא מבורר להיתר או לאיסור ואין שום צד בו להיפך והמיעוט המנגדו הוא להיפך אז גילתה התורה מגזה"כ דאזלינן בתר רובא, אבל היכא דזולת המיעוט ישנם בצד של הרוב גופא מיעוט להיתר אז לאיסור ואין הרוב מבורר לגמרי להיתר או לאיסור אינם דומים לאר"ל דשם בצד הרוב מזכים אין בו שום מיעוט להיפך זולת במיעוט המתנגד אז שפיר אזלינן בתר רובא, וא"כ בהך דביצים אין כאן רוב מבורר דאף אם נימא רוב עופות טהורים ע"כ יש בו צד לאיסור דהמיעוט בתוכו נבלות ואף דרוב אינו נבלות מ"מ בהאי רובא איכא מיעוט עוף טמא וא"כ בצד של הרוב אינו מבורר הכל להיתר זולת המיעוט המנגדו בכה"ג לא גילתה התורה דאזלינן בתר רובא ושפיר פריך הש"ס ודלמא דעוף טמא הוא עיי"ש, ושם בפרק ט' כ' ועתה שביררנו דברי הר"ן הנ"ל קשה לן לכאורה מאי מקשה הש"ס חביות אמקוה דהא פשיטא דאף דאמרינן גבי מקוה וחביות דהוי תרתי לרעותא מ"מ מכח הני שני חזקות חזקה דמעיקרא דהעמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך מ"מ לא עדיפא מתרי חזקות דעלמא וידוע שיטת הריב"ש דב' חזקות הוי כמו רובא גבי נטבע במים שאין להם סוף אבל לא דעדיפא ועכ"פ לכ"ע לא עדיפא מרובא ואם אמרינן סברתו גבי רובא ה"ה גבי ב' חזקות פשיטא דאמרינן ועתה אם כנים דברים הללו הא כתבו התוס' גבי חבית דאתי' אפי' כרבנן דהתורם מן החומץ על היין תרומתו תרומה דהוי מין אחד אלא כל הטעם דיחזור ויתרום משום דהוי מקח טעות דהוא הי' סובר דהוי יין וחזינן דדעתו הי' לתרום מן היין והשתא דאשתכח תרומה מן החומץ הוי תרומה בטעות לפי הפרשתו א"כ דמשום זה אתינן עלה נוכל לומר בפשיטות דאף דחזינן דדעתו הי' לתרום מן היין לפי סמך על הרוב דגם השני שתרם עליו הוי יין ורצה לתרום יין על יין, אבל אי אתרמי דהשאר דהיינו היין האחר יחמיץ ומה דסופו להיות חלא מעיקרא נמי הוי חלא כמבואר בפ' איזהו נשך ובש"ש יעיי"ש א"כ אולי הי' יודע דהיין השני יהי' חומץ אלא שאינו ניכר עדיין ודאי לא הי' איכפת לי' לתרום מין החומץ דבאמת אליבא דרבנן מין אחד אלא דהוי תרומה בטעות א"כ בכה"ג לא הי' איכפת לי' ולא הוי תרומה בטעות אלא דאית לן רובא דבודאי לא יחמיץ יין השני ואולם בהך איכא עכ"פ מיעוטא דיין הזה שתרם עכשיו הוא דהחמיץ וממילא הוי תרומתו תרומה ואף אם היין הזה החמיץ כבר דאיכא תרתי לריעותא דהוי כמו רובא מ"מ בהאי רובא איכא מיעוטא להתירא דהיין השני יחמיץ וממילא מעיקרא חלא ובכה"ג לא הוי איכפת לי' בחומץ והוי דומה לשיטת הר"ן גבי ביצים ולא מהני רובא והוי פלגא ופלגא והוי ספק משו"ה גבי חבית הוי ספיקא, אבל גבי מקוה אי אמרינן תרתי לריעותא הוי ודאי והוי כמו רובא דהוי מקוה אז לא נשאר שום צד היתר בהאי רובא ומשו"ה הוי לי' ודאי ומה מקשה הש"ס חביות אמקוה וצ"ע בזה וכו' עיי"ש, אכן יש לומר דבאמת קושיות הגמ' קאי אליב' דרבי דהוי שני מינים ולא תלי' בטעות, א"כ חבית דומה למקוה ומיושב שפיר קושיות הצרור החיים, אבל הרמב"ם ז"ל דסובר כרבנן א"כ לא קשה כלל קושיות הגמרא מחביות אמקוה דיש לתרץ כנ"ל כסברת הר"ן ושפיר הוי במקוה ודאי ובחבית ספק כנ"ל והבן:

ח) עוד יש ליישב בהקדם דברי רש"י בנדה ד"ב ע"ב ד"ה שנעשו על גביו טהרות שנשתמשו בכלים שטבלו בו והנה בס' לחם ושמלה סי' ר"א סקמ"א הקשה דלמה לא פי' רש"י כאן כמו בגיטין דף ל"א בכלים ואנשים שטבלו בו וכאן לא כ' רש"י בטהרות שנעשו בידי אדם, ותי' כיון דכאן מקשה הגמרא מחבית אמקוה והנה לאדם בעינן מ' סאה מדאורייתא, ובחבית דמיירי בחומץ ויין דהוי שני מינים לרבי מבואר בפ"ג דירושלמי תרומות מ"א דרבי רק מדרבנן קאמר דלא הוי תרומה וא"כ אי גם באדם מיירי דהוי דאורייתא לא הוי קושי' כלל מחבית דהוי דרבנן למקוה דהוי דאורייתא לכך פירש רש"י דמיירי בכלים שנטבלו דהוי ג"כ דרבנן דהא מדאורייתא סגי בכלים ברביעית עיי"ש והוא נכון מאוד ובאמת מבואר בכ"פ יו"ד סי' א' סק"ו ליישב קושיות המהרש"א ומהר"ם לובלין בגמרא אדרבה העמיד יין על חזקתו ואימר לא החמיץ דמקשים דמה בכך דאיכא חזקה נגד חזקה אכתי הוי ספיקא, ובחבית ממילא הוי ספיקא, ותירץ דכוונת הגמ' כיון דתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ הקושי' הוא שלא יהי' ספק כלל, ושלא נחמיר גם מספק, משום דספיקא דרבנן להקל, וא"כ ניחא ג"כ הא דדייק רש"י בלשונו הזהב דמיירי לענין כלים דאי באדם דהוי דאורייתא לא הי' קשה כלל מחבית אמקוה ועיין בס' ארי' דבי עילאי ריש נדה שתי' כן קושיות המהרש"א עיי"ש דף כ' מדפי הספר באורך, עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל מיושבים היטב דהא הרמב"ם מיירי באדם כמבואר בדבריו וז"ל הטמא שירד לטבול וכו' ואפי' טבל ספק יש בו מ' סאה וכו' עיי"ש וא"כ ניחא דתפס במקוה ודאי כיון דהוי תרתי לריעותא בדאורייתא וחבית הוי ספק כיון דהוי תל"ר בדרבנן כנ"ל אי משום דלרבי הוי רק מדרבנן בחומץ על היין או משום דתרומה בזה"ז דרבנן, אבל הגמרא מוכרת לתרץ לר"ש כיון דשניהם מיירי בדרבנן ועכ"ז חשיב במקוה ודאי ושפיר הי' קשה למה בחבית חשיב רק ספק, וכוונת הגמרא הי' דכיון דתרתי לריעותא חשיב כודאי א"כ גם בדרבנן חשיב ודאי, כמו דמתורץ קושיות המהרש"א בהא דהעמיד יין על חזקתו דהי' כוונת הגמרא להקשות שלא נחמיר כלל כדין ספיקא דרבנן לקולא, ועכ"ז מתרץ הגמרא דהוי תל"ר א"כ מה לי דהוי דרבנן כיון דתל"ר הוי כודאי וגם בדרבנן מחמירין, א"כ שוב איכא קושי' דיותר נחמיר שיהי' בגדר ודאי כמו במקוה בכח התל"ר דהוי כודאי כנ"ל והבן ויש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם מש"ס גיטין דף ל"א המניח פירות להיות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין אם אבדו ה"ז חושש מעל"ע ובגמרא חלוקים עליו חבוריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר וכו' ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא מאי למפרע מל"ע, וקשה אפילו נימא למפרע מל"ע נמי חלוקין דהא ר"א חושש קאמר משמע דספיקא הוא וכמו שפירש"י בהדיא ובמקוה ודאי טמא למפרע וע"כ צריך לומר כנ"ל דבמקוה הוי ודאי משום דהוי דאוריי' ושם באמת פירש"י ז"ל דמיירי באנשים דמ' סאה הוי דאורייתא, אבל לענין מעשרות ותרומות דהוי בזה"ז דרבנן שפיר הוי ספק והוא ראיה גדולה ונפלאה בעזהשי"ת: ט) עוד יש ליישב בהקדם מה שהובא בפוסקים דאף דקיי"ל לא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו אבל דבר שחזקתו מכח רוב אין צריכין לברר וכן מבואר ברש"י חולין דף י"א שכ' ואהא סמכינן ולא בדקינן וכ"מ ברש"י חולין ד"ג ע"ב ד"ה מומחין הן ול"צ בדיקה ועיין בזה בבינת אדם שער רוב וחזקה אות יוד והנה ידוע קושיות הכו"פ סי' א' דאיכא בחבית רוב והוי חזקה דאתי' מכח רובא אלא דא"כ צריך להיות מותר ולא להחמיר אף מספק, אכן אם נאמר כשיטת הסוברי' דבמקום דליכא טירחא צריך לברר א"כ אכתי י"ל דהוי ספק עד שיברר ועיי"ש בבינת אדם, וא"כ הנ"מ בין רבי דשני מינים הוי, וצריך להפריש אחר א"כ אין לברורי, אבל לרבנן דרק משום טעות לא הוי תרומה וצריך להפריש שנית את החומץ הזה בעצמו בלי טעות דמין אחד הם, וא"כ הגמרא דקאי לרבי שפיר מקשה מחבית אמקוה דע"כ ליכא רובא דאין יין נעשה חומץ, דאל"כ לא להוי אף ספק ולא נחמור כלל, וע"כ כהרשב"א דלא הוי חזקה משום דאיתרע כתי' הכו"פ, אבל לשיטת הרמב"ם כרבנן אכתי י"ל דאיכא רוב בחבית ועכ"ז הוי ספק משום דאיכא לברורי שיפריש מחדש כנ"ל והבן:

י) עוד יש ליישב בהקדם דברי הב"ח במג"א סי' ח' בהא דצריך לבדוק הציצית משום דהוי חזקה דתלי' במעשה בני אדם ולא הוי חזקה גמורה כמו רובא דתלי' במעשה בש"ס בכורות די"ט והנה המג"א הקשה שם מהא דמקוה דהוי חזקה טובה עיי"ש סקי"א, והנה לפי"ז לכאורה לא קשה מחבית אמקוה דבמקוה כיון דלא הוי חזקה גמורה דנעשה ע"י בני אדם שהמשיכו למקוה מ' סאה ולכך הוי ודאי וצ"ל דסוגיו' הש"ס שם בנדה קאי לרבא כמש"כ בכו"פ יו"ד סי' א' סק"ו ביסודותיו בישוב שיטת הרמב"ם, ורבא סובר בבכורות דף י"ט דאין נפקותא בין רובא דתלי' במעשה לרובא דלא תלי' במעשה, אבל הרמב"ם סובר דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב כרבינא בבכורות שם, ובאמת י"ל דפלוגתתם תלי' אם נימא דרוב הוי כודאי כשיטת התוס' ב"מ בסוגיא דתקפו כהן או דנימא דרוב הוי כספק כדעת השיטה מקובצת שם וכעין שכתב בס' צרור החיים שער רו"ח פרק דבזה תלי' אם אמרינן חזקה דאתי' מכח רובא עיי"ש ועיין צל"ח מגילה ד"כ, ובס' בית יהודה פ' בחקותי, והנה הכו"פ ביו"ד סי' ס"ג כ' דמאן דסובר אין הולכין בממון בתר רוב סובר דרוב הוי כספק, אבל רב דסובר הולכין בממון בתר רוב משום דרוב חשיב כודאי עיי"ש ושיטת הרמב"ם ז"ל דאין הולכין בממון ב"ר סובר דהוי כספק וקיי"ל דרוב דתלי' במעשה לא הוי רוב וממילא לא קשה מחבית למקוה דהא יש לתרץ כנ"ל דחבית הוי חזקה גמורה, אבל במקוה כיון דתלי' במעשה לכך הוי ודאי כנ"ל, וראיתי כי כוונתי ת"ל קצת לתי' הפני אריה ריש נדה עיי"ש:

והנה ראיתי בכתי"ק בנו של חמי זקיני הגאון בעל משכן שילה מ' יוסף שמואל לאנדא ז"ל אבד"ק קעמפנא שכ' וז"ל כולם תמהו על הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מקואות וכו' ונ"ל פשוט דהנה באמת במפריש מן החומץ אין ס"ל לרבנן דהוה תרומה דמין א' הוא רק תרם מרעה על היפה ורבי ס"ל דהוה שני מינים ורש"י באמת מפרש בנדה אליבא דרבי חביות לא הוה תרומה דנמצא חומץ ושני מינין, ותוס' מפרשי שמה אף לרבנן דס"ל מין אחד הוא, רק כשמכוין להפריש מן חומץ אבל סבר יין והי' חומץ וטעה לא הוי תרומה מכח טעות נהי דמדינא הוי מין אחד מ"מ הוא לא מתכוין וטעה עיי"ש והנה נ"ל נ"מ בין רבי דמדינא לא מהני מכח שני מינים, ובין רבנן דס"ל משום טעות דבאמת אף בתר"ל וחדא לטיבותא כגון מקוה אינו ודאי דאעפ"כ יש ספק שמא השתא אסור ויש חזקת מקוה אכן טעמא דטמא כיון דעכ"פ אינו ספק השקול ולכן אסור משום דאינו ספק השקול אבל עכ"פ אינו ודאי רק דטמא כיון דלא הוי ספק השקול, ויותר יש להמתיק עפ"י דברי השיטה מקובצת בב"מ בסוגי' דתקפו כהן בקפץ אחד מן המנוים לתוכן קשה נימא מרובא ותי' דרוב אינו מחליט שהוא ודאי מן אינו מנוים דאעפ"כ הוא בכלל ספק רק אינו ספק השקל, אכן ספק שאינו שקל אסרה תורה אבל לא מפני שרוב מחליט לודאי רק דתורה אסרה ספק כזה שאינו שקל, וא"כ דהתורה אסרה עשירי ודאי שיהי' הדבר מוחלט לודאי לא מהני רוב דהתורה גילה בכאן שיהי' ודאי ורוב אינו מחליט החפץ לודאי רק ספק שאינו שקל וא"כ שפיר לרבי דהוא שני מינים התורה אסרה, וא"כ אף שתל"ר אינו ודאי רק רוב והדבר עדן ספק אם שהוא חומץ רק עכ"פ אינו ספק השקל והתורה אסרה ספק כזה שאינו שקל וחשבה לשני מינים אף שאין החפץ מוחלט ע"י הרוב שהוא חומץ רק דהתורה אסרה ספק כזה אכן לרבנן דמן התורה מותר לתרום רק לומר שהוא טעה שתרם מן החומץ על היין אף שהתורה לא אסר אין אנו יכולין לומר שהוא טעה בודאי שתרם מן החומץ, דעל החפץ עדן ספק דרוב אינו מחליט שהיין הי' חומץ, על החפץ לעשות כודאי רק ספק שאינו שקל, ואעפ"כ ספק, ואינו טעות ודאי רק ספק לכן שפיר פסק רבינו בחבית ספק כיון דתלה בטעות והוא לא טעה בודאי דאין החפץ מוחלט מכח רוב שהוא חומץ וטעה ולכן הוא ספק, אכן בש"ס דנחית לרבי דהתורה אסרה משום שני מינים אף שאינו ודאי חומץ כיון דאינו ספק השקל התורה אסרה ספק כזה, אכן מה שתלה בטעותו צ"ל ודאי טעות וזה הרוב אינו ודאי ובחון בזה, דרוב לא אסרה תורה משום דהוא ודאי רק דתורה אסרה ספק שאינו שקל כחזיר וכו' עכת"ד ולפי דברינו לעיל יש לומר אף דנאמר כשיטת התוס' דקושית הגמרא מחבית קאי גם לרבנן ג"כ ניחא דהא באמת מבואר בזה פלוגחת התוס' והשיטה מקובצת אי רוב הוי כודאי ובעל כו"פ בסי' ס"ג כ' דבזה פליגי רב ושמואל בהא דאם הולכין בממון בתר רוב, וגם כתבתי דבזה פליגי רבינא ורבא בהא דרוב התלי' במעשה וכאן קאי הגמרא אליבא דרבא כמבואר בכו"פ, וכן בהא אם תרתי לריעותא הוי ודאי או ספק יש בזה פלוגתא דהנה דעת התב"ש סי' ל"ז סק"ו דתרל"ר הוי ספק וכ"מ מדברי הראב"ד בתמים דעים סי' מ"ב בכל שורש הדין דתרל"ר וכבר האריך בזה הלב"ש סי' ל"ז סק"ו להוכיח כן מהראב"ד ז"ל אכן מדברי הב"ח סי' ל"ז שלמד דין תרל"ר מהא דנדה במקוה משמע שחשב תרל"ר לודאי כמו במקוה ועיין בזה בס' מאירת עינים כללי תל"ר אות א' ואות ט' ובאמת מבואר כן בשמעתין בנדה דף ג' ע"א כיון דאיכא תל"ר כודאי טומאה דמי ועיי"ש ברש"י ד"ה ועשאוה כודאי ומה שפירשו דברי רש"י בס' פני אריה שם, א"כ חזינן דסוגית הגמרא בנדה קאי בשיטה דתל"ר הוי כודאי וגם רוב הוי כודאי וא"כ גם לרבנן נחשב כטעות ודאי, אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דפוסק כשמואל דאין הולכים בממון ב"ר ורוב הוי רק ספק א"כ לשיטתו אליבא דרבנן הוי בחבית רק ספק כנ"ל והבן ועיין שבת דכ"ג ע"א דתי' רבא רוב ע"ה מעשרין הן והוי כודאי עיי"ש, ועיין תי' יקר על הרמב"ם בס' אריה דבי עילאי נדה דכ"א מדה"ס עפ"י התורת חיים עירובין דל"ה, ובמשל"מ פ"י ה"ז מה' מקואות, ובשעה"מ פ"ה מה' תרומות בישוב הרמב"ם, ובאריה דבי עילאי דף כ"ד כ"ה כ"ו בהקדם סוגיא דדשיל"מ, ובפסחים בסוגיא דמין במינו, ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"א סי' ל"ט:

יא) בגמרא נדה ד"ב ע"ב ורמי חבית אמקוה בכו"פ ביו"ד סי' א' סק"ו הקשה הא בחבית איכא רוב דאין יין נעשה חומץ ואף דאיתרא הוי עכ"פ חזקה דאתי' מכח רובא וא"כ נגד התרתי לריעותא הוי רוב דלא החמיץ והוי פלגא ופלגא ולענ"ד ע"ד שכ' בלבושי שרד סי' ל"ז סעי' ה' דכל היכא דאמרינן תר"ל טריפה דוקא דכל ריעותא משם אחר לאפוקי היכא דחד שמא נינהו וכחדא נחשבת עיי"ש וכ"ד כל האחרונים וא"כ אכתי יקשה דהתרי לריעותא בחבית לאיסורא הוי מתרי שמות דאוקמי סבל על חזקתו וריעותא דיין דהשתא חומץ, אבל נגד זה החזקות להתירא כחדא הוי דהכל הולך למקום אחד אי משום דהעמיד יין על חזקתו ואימר לא החמיץ ואי משום דרוב אינו מחמיץ ואף דהשתא איכא ריעותא עכ"פ איכא חזקה דמעיקא לא הי' חומץ כנ"ל והכל חד והבן:

שם אדרבה העמיד יין וכו' עיי"ש במהרש"א ומהר"ם לובלין שהקשו הא כאן ממילא הוי ספק, ואנכי לא הבינותי לפי קט שכלי דהא קושית הגמרא הוא שלא להחמיר כלל דהא כיון דאיכא למימר הממר יין על חזקתו א"כ חזקת א אזל לי' דהא היין שפיר תיקן הטבל וכמו בקושי' הגמרא אדרבא העמד מקוה על חזקתו וא"כ חזקת טמא אזיל לי' וע"ז מתרץ הגמרא דהחזקה דיין ומקוה איחרא להו וראיתי בס' פני אריה נדה בשמעתין דף ע"ג ע"ב מדפי הס' אשר ת"ל כיוונתי לדבריו בישוב קושייתם עיי"ש:

יב) והנה בכדי שיתבררו יותר הדברים בשיטת הרמב"ם ברוב התלוי' בטבע ובמעשה הנני להביא עוד מש"כ בס' שער יהודה בשמעתין בהא דאיתא בחולין דף ב' ע"ב כלהו כר"א לא אמרו להך לישנא דאמר מומחין אין שאמל"א רוב מאשמ"ה להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאמל"א לעלופי לא חיישינן ומדקדקים הרשב"א והרא"ש למה אצל מוחזקין אמר לעלופי לא חיישינן כלל ואצל מומחין אמר רק רמאשמ"ה ונקדים דברי הרא"ה בס' בדק הבית שער א' דף ו' דמקשה על הא דאמר רמאשמ"ה נימא סמוך מעוטא דא"מ לחזקת איסור ולא ניזיל בתר רובא ובמשמרת הבית תירץ דזה לא הוי רק מעוטא דמעוטא דגם אם הוא אינו מומחה מ"מ יכול להיות ששחט יפה ולא קילקל, וראיתי בשו"ת כתר כהונה מביא קושיא אשר כ' אליו תלמידו הרב הגאון החסיד איש אלקים רבי ר' מאיר מסטאבניץ שהוא הרה"ק מאפטא לדברי הרשב"א הנ"ל קשה אהא דאמרינן לקמן די"ב במצא גדיו ותרנגוליו שחוטין במקום שרוב ישראל מצויין מותר קושי' הרא"ה הנ"ל דנימא סמוך מועט עכו"ם לחזקת איסור ש"ז וע"ז ל"ש תירץ הרשב"א הנ"ל דהא במועט עכו"ם גם אם שחט יפה מ"מ אסור משום שחיטת עכו"ם ונימא סמוך מיעוטא לחזקה, ולענ"ד בעזה"ש ונקדים קושית השעה"מ אהא דאמר שמואל בב"ק דנימא סמוך מעוטא לחזקה ואין הולכין בממון אה"ר א"כ קשה הא דאמרה תורה במפותה שיתן לאביה קנס כמוהר הבתולות וביתומה מפותה פטור א"כ קשה גם כשאביה חי נימא דלמא לאו אבוה הוא ואי דניזיל בתר רובא הלא בממון אין הולכין אה"ר ועיי"ש שמקשה עוד כמה קושיות כאלה וכן בהפלאה סופ"ק דכתובות, ולפי מה שמצאתי בתוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב בד"ה ד"מ דרובא דזבני לרדיא לאו רוב גמור הוא לק"מ כל הנ"ל כפי שנבאר לקמן בעז"ה, אכן בב"ק דף כ"ז: בתוס' ד"ה קמ"ל ובב"מ ד"כ ע"ב בתוס' ד"ה איסורא לא כתבו כן רק משמע שם דס"ל דהוי רוב גמור יע"ש ובאמת מצאתי שהם שני שיטות הובאו בהר"ן קידושין ד"נ ע"ב וז"ל אבל הגאונים כתבו דניהו דבעלמא לא חיישינן למעוטא הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחויב דומיא דרוב נשים מתעברות ומיעוט מפילין שהוא רוב קבוע מצד טבע כל העולם אבל רוב זה אינו אלא מצד המנהג אין זה רוב חשוב שלא ליחוש למעוטא וכן כ' הרמב"ן בס' המלחמות שם, ובעה"מ לא ס"ל חילוק הנ"ל ע"ש בר"ן שמביא שכן דעת הרמב"ם לחלק כנ"ל, א"כ לדעת הר"ן להרמב"ם והרמב"ן יש ב' מיני רובא (א) שהוא רוב גמור כגון רוב בהמות כשרות הן וכן רוב נשים יולדת ולד מעליא וכן הא דניזיל בתר רובא ולא נימא דלמא לאו אביה הוא באלו המועט כמאן דליתא דמי (ב') הא דשמואל דרובא זבני לרדיא וכו' דאין רוב גמור אלא מצד המנהג וכיוצא בו ובזה אמר שמואל סמוך מעוטא לחזקה דלא הוי רוב הטבע ולא רוב דגילה לנו התורה כגון במכה אביו ואמו דחייב דודאי אביו הוא דהמיעוט כמאן דליתא א"כ מתורץ קושי' שעה"מ דמקשה לשמואל דמפותה יהי' פטור מקנס דנימא דלמא לאו אביה הוא ואין הולכין בממון אה"ר, ז"א כמו שכתבו תוס' והר"ן לשיטת הרמב"ם דרוב מצד המנהג לא הוי רוב גמור, והשתא ניחא הא דקאמר דרוב מצויין אשמ"ה ולא כן קאמר בעילוף דדוקא גבי רוב פאשמ"ה דאע"ג דיש מועט שאין מומחין ל"ק דנימא סמל"ח כסי' הרשב"א דאף מועט דאין מומחין ג"כ יוכל להיות ששחטו יפה אכן בפילוף אי הוי אמר רוב אין מתעלפין הוי קשה דנימא סמוך מועטא לחזקה, ועתה נתרץ קושית מהר"ם מסטאבניץ דקושית הרא"ה דנימא ס"מ לחזקה ל"ש להקשות רק על רוב מאשמ"ה דלא הוי רוב קבוע רק רוב מצד המנהג ומצד ההרגל והמועט כמאן דאיתא ולכך הקשה והוצרך הרשב"א לתרץ אכן אברייתא דמצא גדיו וכו' ל"ק קושית הרא"ה דנימא ס"מ לחזקה דשם הוא רוב גמור דאחרי רבים להטות ומועט כמאן דליתא אין צריך לחלק כתירץ הרשב"א והוי כמו הא דסבלונות שמביא הר"ן לחלק בין רוב טבע העולם כמו רוב בהמות כשרות וכו' אכן ברוב גמור מודה שמואל דמועיל כמאן דליתא וגם בממון אזלינן ב"ר וכו' עיי"ש דפח"ח, א"כ לפ"מ שכתבתי לעיל בישוב שיטת הרמב"ם דמקוה שנמדד דשיטת הרמב"ם לחלק בין רוב התלוי בטבע לרוב התלוי במעשה, וכן מבואר שיטת הרמב"ם ז"ל שהובא בהר"ן בהא דסבלונות, א"כ עולה יפה דברי שכתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל באם הרוב תלוי בטבע גם שמואל מודה דאזלינן ב"ר גם בממון וקושיות הגמ' וכיון דרוב נשים בתולות נשאת קאי גם אליבא דשמואל ולכך לא כתב דבעינן קלא בהא דנאמנין להעיד מה שראו בקוטנן גם לפי ההלכתא כשמואל ובאמת מצאתי שם בשע"י שדרך קצת בדרך זה, וא"כ סברת התוס' בסנהדרין הנ"ל סברא אלימתא הוא, וגם רבינו הרמב"ם ז"ל יסבור כן, וכאשר בזה מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל מקושיות זקיני ההפלאה ז"ל בהא דנאמנין להעיד בגודלן וכו' כנ"ל:

יג) בדרך זה אמרתי בגמ' כתובות דף ט"ז ע"ב ר' פפא אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן וכ' ח"ז בשירת ישראל אות ל"א וזל"ק רבים תמהו בשלמא ר' אבוה אינו מתרץ כר"פ דדוחק גדול לאוקמי במקום שאין כותבין כתובה אבל על ר"פ קשיא מה דלא משני מתני' אף בכותבין כתובה וע"י שובר ועיין באסיפת זקינים והאריך שם לתרץ דר"פ לשיטתו דסובר בקידושין דף י"ג ע"ב שעבודא דאורייתא לא יועיל לדידיה אף אם נכתוב שובר דאכתי יש לחוש שמא מכרה כתובתה בטוה"נ לאחר ויגבה האחר פעם שנית עיי"ש דברים מאירים נופת צופים, ולענ"ד לתרץ בהקדם מש"כ בשירת ישראל אות בד"ה גמ' וליחוש וכו' ר' אבוה אמר כותבין שובר וקשיא לי טובא עפ"י דאיתא בס' או"ח דלא אמרינן רוב בתולות יש להן קול רק במקום שאין כותבין כתובה דאמרינן מפקו לקלא כדי למען ידעו שהיא בתולה וכתובתה מאתים, משא"כ במקום שכותבין לא מפקו לקלא ואין להם קול ע"ש באורך, ולפ"ז קשה לי על ר"א דאמר דמתני' איירי במקום שכותבין כתובה, א"כ קשה קושי' הש"ס דלעיל וכיון דרוב נשים בתולות נשאת כי לא אתי עדים מאי הוי ואין לומר כשינויא דרבינא מחמת דאין לה קול איתרע רובא, ז"א כיון דמתניתין איירי במקום שכותבין כתובה לא אתרע רובא ע"י זה דבמקום שכותבין ליכא קול בשום בחולה כנ"ל, ולכאורה י"ל דר' אבוה סובר כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב, אמנם לפמש"כ בשם התוס' סנהד' אף לשמואל פריך עיין לעיל בציוני על תוס' ד"ה כיון וצע"ג עכ"ל א"כ ניחא שפיר דר' פפא לא יוכל לתרץ במקום שכותבין כחובה וכותבין שובר דהנה כבר כתבתי לעיל בישוב שיטת הרמב"ם דמקוה שנמדד דהא דרוב התלוי במעשה אי הולכין ב"ר או לא תלי' בהא אי רוב חשיב כודאי או ספק, ובזה תלי' פלוגתא דרב ושמואל אי הולכין בממון ב"ר כמש"כ הכו"פ סי' ס"ג, והנה מצינו לר' פפא דס"ל דרובא דתלי' במעשה חשוב רוב במה דאמרינן בקידושין דף נ' ע"ב דר"ה ורבה ס"ל חוששין לסבלונות ומסיק ר"פ דבאתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי דחוששין לקדושין היכא דשלח סבלונות חוששין שמא קידש מקודם מטעם דרובא מקדשי מקודם ואזלינן בתר רובא ואף דהרוב תלוי במעשה שקידש מקודם וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שם דהוי רובא דתליה במעשה ש"מ דס"ל דאף רובא דתלי' במעשה הוי רוב ועיין בזה בס' מנח הרועים אות ר' בסוגי' דרובא דתלוי במעשה סי' ת' דמסיק דר"פ לדעת התוס' ס"ל רוב התלוי במעשה הוי רוב ולדעת הפנ"י בקידושין שם גם לדעת רש"י סובר ר"פ כן עיי"ש, וא"כ סובר ר"פ דרוב הוי כודאי וגם בממון הולכין אחר הרוב, א"כ מיושב שפיר דר"פ לא מתרץ במקום שכותבין כתובה דא"כ לית לי' קלא דבתולה היתה ולא איתרע רובא, ושוב יתעורר קושיות הגמ' וכיון דרוב נשים בתולות נשאת כי ליכא עדים מאי הוי ולא נוכל לתרץ משום דרוב הנשאת בתולה יש לה קול, דהא במקום שכותבין כתובה ליכא קלא, ודוקא לר' אבוה יש לתרץ כמש"כ תו"ז הגאון ז"ל דר' אבוה סובר כשמואל וכל עיקר קושיות הגמ' וכיון דרוב נשים וכו' ליתא אליבי' דר' אבוה, אבל ר"פ דסובר הולכין בממון אה"ר, וקשה לדידי' קושיות הגמ' וכיון דרוב נשים וכו' ומוכרחין לתרץ כיון דרוב הנשאות בתולה יש לה קול ואיתרע לה רובא וזה דוקא במקום שאין כותבין כתובה דאז מוכרת להיות קול, אבל במקום שכותבין כתובה ליכא קלא ולא איתרע רובא משום הא דליכא קלא כנ"ל ולפי"ז מיושב קושית התוס' כתובות דט"ז ע"ב ד"ה מאי איבדה וכו' וא"ת אם כן אפי' במקום שכותבין הו"ל לאוקמי וכו' מיהו הוי מצי לאוקמי וכו' ונשרפה אחר הגירושין וכו' ולהנ"ל ניחא דהא לא נוכל לאוקמי במקום שכותבין לר"פ כנ"ל ועיין בהא דר"א ור' פפא בס' אהבת ציון במשנה ולקמן בגמרא בהא דר' אבוה ור"פ ועיי"ש בשירת ישראל שמתרץ הא דר' פפא לשיטתו בקידושין די"ג דשיעבודא דאורייתא:

יד) עוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דלא כ' בהא דנאמנין להעיד בגודלן באיכא קלא דהנה איתא לעיל דף י"ב ע"ב אתמר מנה לי בידך והלה אומר א"י ר"י ור"ה אמרי חייב ור"נ ור"י אמרי פטור וכו' א"ל אביי לרב יוסף הא דר"ה ור"י דשמואל היא דתנן היתה מעוברת וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ואר"י אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' לימא רב יהודה ור"ה דאמרי כר"ג ור"נ ור"י דאמרי כר' יהושוע אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפי' כר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו וכו' ומקשים המפורשים דהו"ל להגמ' לומר אמרו לך ר"נ ור' יוחנן וע"ש בפ"י, והארכתי בזה בחידושיי בסוגיא דבו"ש, אכן לענ"ד ליישב דהנה בש"ך חו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו סי' א' איתא כ' הב"ח סעיף י"ט וקשיא לי מדקי"ל כר"ג פ"ק דכתובות דבאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני אלמא דאית לן מנו להוציא וי"ל דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפ' ולכך נאמנת במגו אע"ג דהוי להוציא קשה דברפ"ב דכתובות קאמר מ"ש האי מנו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך ואמאי לא משני הכא לא הוי מנו להוציא שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד בה והוחזק וכו' עיי"ש, אכן יש לומר דהנה איתא בהגהות מרדכי כתובות פ' אלמנה ניזונית הובא בש"ש ש"א פכ"ד וז"ל תשובות רבינו מרדכי על ששאלת ראובן הלך לעולמו בלא בנים והניח אח קטן ואשה מעוברת ואחר פטירתו ילדה ומת הולד תוך שלשים יום והיא תובעת מזונות ממה שהכניסה ועוד טוענת כיון שאינו יכול ליבם כשיגדיל דשמא בן קיימא ילדה שיפקדו נכסי בעלה ביד איש נאמן עד שיגדיל ויחלוץ או אם ימות שתגבה כתובתה, וגם אמר האפטרופס שאין שייך לומר משמיא קנסו אלא היכא דודאי היא זקוקה, אבל הכא לא ע"כ תשובה מטיבותיה דמר נראה דמזונות לית לה כלל אלא שלשה חדשים הראשונים כדאי' בפ' החולץ אבל זאת נראה לי שנוטלת כתובתה לאלתר דאזלינן בתר רוב המצוי בהן, ורוב נשים ולד מעליא ילדן, ונמצא הגיע עתה לגבות כתובתה ואין להקשות לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי דאטו אשה שנפל בעלה למים שאין להם סוף וכי לא תגבה כתובה לעולם, וכ"ת ה"נ א"כ כ"ש שאין האחים יורדין לנחלה ונמצא הממון מונח עד שיבוא אליהו וכו' דבמים שאין להם סוף מגבין כתובתה ומחלקין הנחלה ליורשין וכו' ה"נ רובא דנשים ולד מעליא ילדן ושכיח טובא ומהני להוציא ממון אפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא שלהי פ"ק דכתובות אם רוב ישראל למאי הלכתא להחזיר לו אבידה ופי' רבוואתא שמוציאין מיד ישראל הזוכה בו וכ"ש הכא להחזיק שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ועוד ראי' דגבי כתובתה אזלינן בתר רובא מפ' הבא על יבמתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אבל משני אית לה כתובה, אלמא אע"ג דלגבי איסור' מחזקינן בתרי זימני הוי בחזקת עקרה לגבי ממון לא הוי מוחזקת עד תלתא זימני וטעמא כדפי' ר"י ז"ל, התם דאזלינן בתר רובא ורוב נשים שאינן יולדות בתרי זימני וכתובה היינו טעמא דאלים מעשה ב"ד דכתובה וכמוחזקת היא עכ"ל: וכתב הש"ש שם הרי דבכתובה דהוי כגבוי אזלין ביה בתר רובא וה"ה דס"ס מהני ביה דהוי ליה כרוב מהני נמי להוציא כתובתה והיינו שכתבו תוס' בכתובות ד"ט דס"ס מהני, וא"כ מוכח דבכתובה לא אמרינן אוקי ממונא בחזקתיה ומשום דכמוחזקת ע"י מעשה ב"ד דהוי ליה כגבוי ואע"ג דמדברי תוס' יבמות דס"ה משמע דלא ס"ל לחלק בהכי דהניחו שם בתימה דהשתא לענין איסורא לא סמכינן ארוב נשים ולענין ממון סמכינן ארוב נשים ובעלמא אמרינן איפכא דאזלינן בתר רובא באיסורא ולענין ממונא לא אזלינן ע"ש הרי דלא מחלקי כתובה משאר ממון מ"מ לפי' ר"י שם שכ' דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה א"כ ע"כ צ"ל דאזלינן בתר רובא להוציא כתובה, וכמש"כ במרדכי אלא דלפעמים החזיקו באיסור שלא לילך אפר הרוב, וא"כ י"ל דס"ל לתוס' דוקא בכתובה הוא דמהני ס"ס להוציא דהוי ליה כמוחזקת דהולכין אחר הרוב בכתובה וכדמוכח מהאי דפ' הבא על יבמתו דמשני אית לה כתובה:

ונראה מזה דה"ה בעלמא היכא דאי' שטרא נמי מהני רובא וה"ה ס"ס דהוי ליה כגבוי וכמוחזק, ואף ע"ג דקיי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דהא בכתובה נמי לאו כגבוי דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה אי כגבוי או לאו בכתובה הוא דפליגי בסוטה, ואפ"ה הולכין אחר הרוב בכתובה ומשום דאע"ג דשטר העומד לגבות לאו כגבוי אפ"ה לכמה דברים הוי ליה כגבוי וכדאשכחנא נמי לענין מגו להוציא דלא אמרינן ואלו בשטר אמרינן מגו להוציא ומוהרי"ן לב הקשה בהא דאמרינן מגו להוציא בשטר וקיי"ל לאו כגבוי וכבר השיג עליו בתקפו כהן סי' ק"ל דכל שיש שטר בידו אינו נקרא מוציא והביא ראיה מתשובת הרמב"ן סי' ז' וז"ל ולא מרענא לשטרא בחשש כזה לפי שהשטר מוחזק הוא ביד המלוה וכאלו הממון הכתוב בו מוחזק בידו כדמשמע בהאי דשבועות הדיינין דסטראי נינהו ג"כ, ואע"ג דקיי"ל במגו לאפוקי ממונא לא אמרינן וטעמא דמלתא משום דשטרא מוחזק הוא וכאלו ממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה ואוקי ממונא הוא וכו' עכ"ל הרמב"ן וא"כ כי היכי דמהני שטרא למגו להוציא ומשום דהוי ליה ממון מוחזק ביד המלוה ה"ה לענין רובא מהני שטרא והו"ל כמוחזק לענין זה וכו' עיי"ש: אכן הקשה שם בש"ש לשיטת המרדכי דבכתובה אזלינן בתר רוב דהוי כמוחזקת א"כ בהא דכתובות דט"ז ע"א דמקשה הגמ' וכיון דרוב נשים בתולות נשאת כי ליכא עדים מאי הוי וכ' בתוס' דלרב פריך דאית ליה הולכין בממון אה"ר, ולשיטת המרדכי הנ"ל גם לשמואל קשה דניזל בתר רובא לענין כתובה עיי"ש, אכן י"ל למש"כ הרא"ש כתובות פ"ב סי' א' בהא דטעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואף שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה ולא חשבינן ליה כמודה במקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקעות היא ואפי' לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך האי מנה דמודה ביה הוה ליה הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו ואאידך מנה ה"ל כופר הכל ופטור משבועה והכי איתא בירושלמי וכו' ופריך כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה פירוש שאינו יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך כאילו יש לה שטר על אותו מנה ושיעבוד קרקעות הוי וכו' עכ"ל, ולפי"ז יש לחלק ולומר דהא דכ' המרדכי דכתובה הוי כמוחזקת ומשום דהוי מעשה ב"ד הוא דוקא לר' יוחנן דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי לא אמר כלום א"כ הוי כגבוי וכסברת הרא"ש הנ"ל דהוי ליה הילך כיון שלא יכול לכפור בהאי מנה, אבל למ"ד דהטוען אחר מעב"ד פרעתי נאמן א"כ גם כתובה לא חשיב כמוחזקת ולא אזלינן בתר רובא למ"ד דלא אזלינן בתר רובא בממון וכן מצאתי סברא זו בס' אמרי בינה דלרב ושמואל דסוברי הטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי נאמן כמש"כ בתוס' כתובות דף פ"ט א"ב לא הוי כתובה כמוחזקת וא"כ ניחא שפיר הא דכ' בתוס' דלרב פריך אבל לשמואל לא קשה מהא דרוב נשים בתולות נשאת דהא סובר דאהב"מ אחר הרוב וכתובה לא עדיף משאר ממון, ובזה מיושב הא דמבואר בדף י"ב ע"ב בכתובות דהא דר"ה ור"י דשמואל הוא דאמר הלכה כר"ג, אף דלכאורה קשה דלמא דוקא בהא דר"ג לענין כתובה היא נאמנת בברי כיון דהוי להחזיק כסברת המרדכי הנ"ל דכתובה חשיב כמוחזקת אבל מנא לן לומר ברי עדיף במנה לי בידך להוציא מחזקת ממון אבל להנ"ל ניחא דהא לשמואל לשיטתו דאמר הלכה כר"ג ליכא עדיפות בכתובה משאר ממון וגם בכתובה היא נחשבת כמוציא מיד המוחזק בכח הברי ושפיר קאמר הגמ' הא דר"ה ור"י דשמואל הוא היינו רק לשמואל לשיטתו:

ולפי"ז מיושב שפיר קושיות הב"ח שמביא הש"ך בכללי מיגו הנ"ל דשפיר מקשה הגמ' מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דהא אין לתרץ דבכתובה הוי מיגו להוציא ובשדה זו של אביך היתה הוי להחזיק ז"א דהא לשיטת המרדכי גם בכתובה חשיב מיגו להחזיק וכמו שהאריך בשב שמעתתא לענין מיגו בדנקיט שטרא דלא הוי מיגו להוציא, וא"כ כחובה דהוי מעשה ב"ד ואינו יכול לטעון פרעתי הוי מיגו להחזיק, ומעתה מיושב שפיר ומדוקדק לשון הגמרא כתובות דף י"ב ע"ב אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפילו כר"ג ולא אמרו אמרו לך ר"נ ור' יוחנן, דהא באמת על ר' יוחנן לא הוי קושיות הש"ס כל עיקר דהא ר' יוחנן לשיטתו דסובר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"כ ממילא ניחא דהוא יכול לסבור כר"ג דבהא דכתובה שאני דברי עדיף משום דהוי כמוחזקת, אבל במנה לי בידך לאו ברי עדיף להוציא ממון: ולפי"ז מיושב שפיר שיטת הרמב"ם דיש לומר דסובר ג"כ כסברת המרדכי דבכתובה לכ"ע הולכין אחר הרוב משום דהוי כמוחזקת וגם אליבא דשמואל, והוא ז"ל יפרש קושיות הגמ' וכיון דרוב נשים בתולות נשאת כי ליכא עדים מאי הוי גם אליבא דשמואל וע"ז מתרץ הגמ' דאיתרע לה רובא משום דרוב הנישאת בתולה יש לה קול, וא"כ בהא דנאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן לא הוצרך לאוקמי באיכא קלא דוקא גם לשמואל, ויש לבאר יותר דעל כרחך להרמב"ם גם לשמואל הוי כמוחזקת ולא ס"ל להרמב"ם לחלק בין אליבא דר' יוחנן דהטוען אחר מע"ב פרעתי לא אמר כלום ובין שמואל דסובר דיכול לטעון פרעתי כאשר כתבתי לעיל בשיטת התוס', דהנה כבר הבאתי לעיל מה שהקשה הרא"ש ז"ל דלמה לא חשבינן ליה כמודה במקצת ותי' משום שאין יכול לומר פרעתי כר' יוחנן הילכך האי מנה דמודה ביה הוה ליה הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו כנ"ל אכן הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' אישות הכ"ד כ' ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי מודה במקצת הטענה, ובמגיד משנה שם תמה בזה דהא אינו נאמן לומר פרעתי בעיקר כתובה וכיון שכן האיך נקרא זה מודה מקצת וכבר נתבאר פ"ד מה' טוען שאין מודה מקצת חייב שבועת התורה אלא בדבר שאפשר לכפור בו ע"ש וראיתי בס' קרבן נתנאל ריש פ"ב דכתובות אות ב' שכ' על המ"מ וז"ל ותמהני שלא זכר מה שכתב הוא עצמו שם בשם הרמב"ן לפ' דברי הרמב"ם בשטר דוקא ד"ל שעבוד קרקעות שגובה בו מן הלקוחות אבל אם הודה בחמשים שהם בכתב ידו אפילו בנאמנות חייב כיון שאינו גובה בו מנכסים משועבדים אף שאין לו טענה לכפור ולפטור הימנו, וא"כ כאן דהוי במקום שאין כותבין כתובה וכיון שגובה גם מן המטלטלין לא הוי כפירת שעבוד קרקעות בלבד משא"כ דהוי בשטר ועיקר השטר לשיעבוד קרקעות הוא עשוי אע"ג שגובה ג"כ מן המטלטלין וע"כ צריך לחלק כן וכמ"ש הרב בעל לח"מ דאל"כ מ"ש כאן משאר בעל חוב שאפילו מדין גמרא גובה המטלטלין עכ"ל, וא"כ י"ל דוקא להרא"ש דס"ל דלא הוי מובמ"ק משום דהוי הילך משום דאינו יכול לכפור ולטעון פרעתי ודוקא לר' יוחנן דאינו יכול לטעון פרעתי א"כ שפיר כתבתי לעיל דלרב ושמואל דיכול לומר פרעתי שוב לא הוי כתובה כמוחזקת ואליבייהו דרב ושמואל לא אמר המרדכי את דינו דכתובה הוי כמוחזקת, אבל להרמב"ם דסובר דהוי מובמ"ק כיון דליכא שטרא והיינו כיון דמיירי במקום שאין כותבין כתובה כמש"כ הק"נ א"כ לא תלי' דווקא בזה דאינו יכול לכפור פרעתי א"כ י"ל להיפך דגם לרב ושמואל דיכול לומר פרעתי יש כח במעשה ב"ד להיות נקראת כמוחזקת וקושי' הגמ' כיון דרוב נשים וכו' הוי גם אליבא דשמואל כנ"ל:

טו) עוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם דהוא מפרש דלא כתוס' דקושי' הגמ' קאי דוקא לרב רק דמפרש דקאי גם לשמואל דהא לכאור' ק' הא הולכין בכ"מ אסר חזקה ורובא וחזקה רובא עדיף וגם באיסור הולכין אחר הרוב, וצ"ל משום דאיכא נגד זה רוב ישראל בחזקת כשרות, והנה שם בפלוגתא דרב ושמואל שרוב עולם לרדי' זבין והמוכר אומר שאני מן המועט ומכרתי לשחיטה וע"כ אין לך להוציא ממני ואם באמת יודע בעצמו שמכר לרדי' גוזל מן הלוקח והלוקח אינו יודע דעתו של מוכר ע"כ א"א להוציא ממנו וללכת אחר הרוב שלוקחים לרדי' זה אפשר לומר הטעם שאין הבמאה"ר, אמנם היכי דליכא רוב הזה שאמרנו דהיינו אם מורה התירא כי דעתו שכשר לעשות כן ליכא רוב ישראל בחזקת כשרות נשאר לומר הולכין בממון אה"ר, והיינו היכי דלא מפסיד מידי מקרן שהי' בידו כדמיון דאמרינן בריש ב"מ ד"ב:

במציאה מורה התירא חברי לאו מידי מפסיד אף שקנה דבר תורה וממונו הוא אעפ"כ דומה בנפשו כיון שבא לידו בלא יגיעה ולא נתן מעות בעדו לא מיקרי וכסברא זאת ראיתי בכתי"ק ש"ב הגה"ק ר' משה אפרים ז"ל אבד"ק קאליש בילדותי בביאלא, וכה"ג א"ל גבי כתובת אשה כיון דהחוב כתובה לא נתנה מעות בעד הכתוב' מורה התירא במה שכופר ואומר לא בתולה היתה וע"כ איכא למימר דבזה כ"ע מודים דהולכין אה"ר בממון והקושי' היא לכ"ע גם לשמואל, ומיושב שיטת הרמב"ם, ועי' טעם דאין הבמאה"ר בתה"ד הובא בחתנ"ע בסוגיא דרוב:

והנני ש"ב ידידך:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה