אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן נג

סימן נב

ב"ה י"ח אדר תרמ"ו קרסניברארד. לכבוד י"נ מחו' וש"ב הרב הגאון הגדול המפורסי' וכו' מוהר"ר יעקב שור שי' אבד"ק ולאדמיר, וכעת בקיטוב: א) אחדשכ"ת, בנוסעי אתו בצוותא חדא בשבוע העבר לעיר לאדמיר, ולקיים ובלכתך בדרך, בין השיחים בד"ח, דברנו בסוגיא דגיטין דל"ד, ודל"ה, בקושי' המפורשים בתוס' ד"ה אין אלמנה נפרעת וכו' דמאי מקשו, דילמא באמת קושי' הש"ס הוא אאביי ורבא דסברי אדם פורע ת"ז, ופריך שפיר ליתני בשאר שטרות ח"ז דג"כ צריך לישבע עי' בתי' הרי"ם, ולענ"ד לתרץ דבס' ט"ג הק' על הפוס' שהקשו אליבא דר"ל דאאפת"ז ולכאורה למ"ש התוס' ב"ב דף ה' ע"ב דבפדיון הבן גם אביי ורבא מודו כיון דאפשר שלא יבוא לידי חיוב לכ"ע א"א פורע ת"ז א"כ לא הוי צריכה לאקשויי אליבא דר"ל דוקא דהא כתובה דמי' להתם שמא תמות בחייו ולא תבא לידי גבי' ע"ש, ופשוט י"ל דהן אמת דקושי' התוס' הוא גם לאביי ורבא אבל מ"מ מקשים בתוס' אליבא דר"ל דהקושי' פשיט יותר בלי כל סברא ותידוש דין, ועל זה תירצו דיש לחוש דצררי אתפסה ואף לריש לקיש דהוא בעל המימרא דאאפת"ז עכ"ז יש לחוש בכתובה ואף בתוך זמנה צריכה לישבע ושוב הק' דמה מק' הגמ' מאי איריא אלמנה לימא דנקט אלמנה אע"פ שהיא תוך זמנה, וא"כ לא קשה קו' המפורשים דנימא דקאי לאביי ורבא וליתני בשאר שטרות תוך זמנו דג"כ צריך לישבע, ז"א דהא באמת יש לנו סברת התוס' דבכתובה הוי לאביי ורבא תוך זמנה כמו לריש לקיש כיון דדילמא לא אתי' לידי גוביינא ולידי חיוב וא"כ אכתי הוי אלמנה רבותא יותר דאף דאיכא סברא הנ"ל דאינו פורע בתו"ז כמו בפדיון בכור עכ"ז יש לחוש לצררי, ואף דקושי' התוס' הראשונה לא קאי אליבא דאביי ורבא היינו משום דעדיפא להם הקשו אליבא דר"ל אבל לפי תירוצם שפיר הקשו קו' השני' דאף אליבא דאביי ורבא הוי רבותא יותר באלמנה דהא הדין אמת דבכתובה דשמא לא יבוא לידי חיוב יש סברא דאינו פורע ת"ז ועכ"ז אלמנה נשבעת כנ"ל והבן:

ב) ובגוף קו' הט"ג וכ"ס דלמה לא הק' תוס' אף לאביי ורבא כמו בפדיון, י"ל דדוקא פדיון אינו משלם לכהן ת"ז דילמא לא יבוא לידי חיוב, אבל כתובה מה לו לחוש אם ימות הוא א"כ מגיע לה כתובה ולא תתבזה אשתו בב"ד בתבועת כתובתה, ואם תמות היא בחייו ולא יתחייב כתובה א"כ ויחזר אליו הכתובה מצד ירושה דבעל יורש את אשתו:

והנה בגוף קושיות התוס' והא לא נתנה כתובה ליגבות מחיים וחזקה א"א פורע ת"ז ליפרע בלא שבועה י"ל בסברת הבאר יעקב סי' ע"ח בשם ס' ברית שלום דאם טוען הנתבע שפרע בגוי זמנו פורתא פורתא כדי שלא יתחייב כל החוב בבת אתת אמרינן דנאמן שפרע בתו"ז ולא שייך חזקה ועיין בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ע"ז וא"כ יש לחוש ששילם לה בצררי פורתא פורתא ואפשר דלכך לא מקשה תוס' לאביי ורבא דאפשר דתוס' סוברים הא דפורתא פורתא רק לענין הסברא דשמא לא יבוא לידי חיוב דאביי ורבא מודים דאפת"ו ע"ז שפיר יש סברא דפורתא פורתא משלם בת"ז והבן:

עוד י"ל דבכתובה יש סברא דפרע ת"ז שלא יפסיד מזונות דהא קיי"ל כאנשי גליל דהיורשים אינם יכולים לסלק כתובתה בע"כ ולכן מקדים א"ע ופרע, ומצאתי בזה בט"ג ועיין כסברא זו בשו"ת חתם סופר תתו"מ סי' קמ"ד דאם ההלואה הוא על היתר עיסקא י"ל דמשלמין בתוך זמנו ליפטר מרווחים ועיין בשו"ת מהרי"ט חו"מ סי' קכ"ד ובכנה"ג הגב"י אות ד' חחו"מ סי' ע"ת, ועי' בהר"ן ר"פ האשה שנתארמלה, ובס' חידושי הריב"ש ד"ת ע"ב מזקני הגה"ק זי"ע:

ג) והנה ראיתי בכ"ס שתי' בסברות דכתובה לא דמי' לפדיון, ויש סברות יותר לומר דפרע בת"ז, ודוקא לר"ל הק' בתוס' קושייתם, ומצאתי סעד דע"כ איכא מ"ד דסובר אפב"ז גם בכתובה, ממש"כ תו"ז הגה"ק מקעמפנא בעל מעוה"ב בתי' לכתובות דט"ז:

וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי ב"ד וגבי' והדר מפקא וכו' פי' למ"ד הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום, ולר"פ דמשני אין כותבין כתובה פריך וע"ש בתוס', ותמה באס"ז דלמא ר"פ דמשני לעיל במקום שאין כותבין כתובה סובר דיכול לטעון, אחר מעב"ד פרעתי, ומאן דסובר הטוען אחר מעב"ד לא"כ סובר כר"א דכותבין שובר ודלא כר"פ, ומאי פריך אליבא ב' דיעות, ונ"ל לתרץ דיהי' מוכרח דר"פ בעצמו סובר הטוען אחמעב"ד לא א"כ, דהאס"ז הק' אמאי לא פריך וניחוש דלמא כבר פרע לה בעלה כיון דאין לה כתובה ומתרץ ב' תירוצים חדא דאיירי שתבעה הכתובה תיכף אחר מיתת הבעל ולא חיישינן שמא פרע בעלה בחיים דאז הוי תוך זמנו ואין אפת"ז, ועוד דהלכה כמ"ד הטוען אמעב"ד לא"כ וא"כ אינו יכול לטעון פרעתי כבר ע"ש היוצא מזה דאף למה דמשני ר"פ ק' קושי' א"ז וניחוש שמא פרע הבעל כבר וצ"ל כשני תי' הנ"ל, והנה ר"פ אומר בב"ב עביד אינש דפרע בגו זמניה ולא אמרינן לר"פ חזקה אאפרת"ז, וא"כ לפי"ז נסתר תי' ראשון של אסיפת זקנים לר"פ, וצ"ל כתי' השני דר"פ סובר כמ"ד הטוען אמעב"ד ל"א כלום, ופריך הש"ס שפיר כיון דר"פ בעצמו משני במקום שאין כותבין כתובה ואין כותבין שובר וסובר כמ"ד הטוען אמעב"ד לא"כ וניחוש דלמא מפקא וכו' עכ"ל, [ועיין בס' שירת ישראל אות ל"ב, ובמאסף תרנ"ז סי' קל"ו] ולפי סברת התוס' לענין פדיון ואם נאמר כן גם בכתובה א"כ נסתר ד"ק בישוב התוס', וע"כ דכתובה לא דמי' לפדיון והבן:

ד) בתוס' ד"ה ליחוש וכו' משמע דאדר"ה פריך אבל אי לאו דר"ה וכו' ויש ליישב דבכ"ס דנ"ט:

מרפה"ס אבל חוץ לב"ד משביעין אותה ורב אמר אפי' חוץ לב"ד א"מ אותה כ' י"ל דפליגי בפלוגתא אי אפת"ז או לא שמואל ס"ל אא"פ ת"ז ושבועה זו דאלמנה דתוך זמנו וכ' התוס' משום דתנאי ב"ד הוא חוששין אפי' ת"ז מ"מ ליכא חשש דרבנן כ"כ כמו לאח"ז בכ"מ לכן הקילו עלה להאמינה בשבועה קלה דחוץ לב"ד ורב ס"ל א"פ ת"ז בדין הוא שלא תטול בלא שבועה לכן ס"ל דבשבועה קלה שחוץ לב"ד לא תגבה וכיון דקיי"ל אאפת"ז ממילא הלכתא כשמואל דמשביעין אותה חוץ לב"ד וסגי בשבועה קלה כזו עכ"ל וא"כ מיושב שפיר דעל המשנה לא הי' קושי' וליחוש די"ל דס"ל למשנתינו דאאפת"ז ובדין הי' לתת לה בלא שבועה ונדר, וכל ענין שבועה ונדר הוא רק לתוספת בירור כמו דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ולכן אין לחוש שהלכה לחכם להתיר דמה נוכל לעשות יותר הא באמת מגיע לה עפ"י הדין בלא שבועה ונדר, אבל ר"ה דסובר דניסח אין מדירין אותה דחושש שמא יפר לה בעל משמע דר"ה סובר דכל עיקר נתינת הכתובה הוא על יסוד הנדר ומה גם דר"ה כרב רבו ס"ל כמבואר בתוס' ע"ז דנ"ו וסובר אדם פורע ת"ז ורק על הנדר אנו סומכין לחת לה כתובה ובמקום דאיכא חשש כל דהוא אין נותנים לה הכתובה על יסוד הנדר וא"כ גם קודם שניסת ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם והבן ובגוף דברי הכ"ס יש לדבר מסברת התוס' ב"ב ד"ה ע"ב הנ"ל דכאן בכתובה לכאורה כולם מודים דאא"פ ת"ז שמא לא יבוא לידי חיוב:

ה) עוד יש ליישב עפ"י מש"כ בכ"ס שם דנ"ד ערב דרב ושמואל לשיטתי' אזלו דרב הא ס"ל כתובה דאורייתא כמ"ש הרא"ש (כתובות יו"ד ע"א) ובש"ס שם מבואר דשמואל ס"ל כתובה דרבנן ונ"ל אי כתובה דרבנן אם לא נגבה כתובה לכל ארמלתא איכא משום חינא דעיקר תקנת כחובה דאלמנה משום חינא הוא ואי נחשוד כל אלמנה ולא גבי' כתובתה מיעקרא כל כתובת אלמנה ואיכא משום חינא ולכן שמואל דס"ל כתובה דרבנן ס"ל דמשביעין אותה חוץ לב"ד דבע"כ לנו להאמינה בשבועה קלה כזו ורב לטעמיה דס"ל כתוב' דאורייתא ולא נתקנה התקנה משום חינא וחוב דכתובה ככל חוב דעלמא וכיון שצריכה שבועה צריכה שבועה ככל תובע שחייב שבועה בב"ד וכו' ולהלכתא דפסקי' דכתובה דרבנן ממילא נקטי' כשמואל דנשבעה חוץ לב"ד כנ"ל נכון עכ"ל וא"כ מיושב דמק' הגמרא דייקא לרב הונא דכרב רבו ס"ל דכתיבה דאורייתא וליכא טעם משום חינא וצריך להחמיר בשבועת אלמנה וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם ולפי"ז מיושב קושיות הכ"ס שם ד"ה אמר ר"ה ל"ש אלא שלא ניסת וכו' הקשה תוס' ידירוה שלא תאכל ככר זה וכו' והעלה דלאיסור שעה לא חששה ויש להק' א"כ מאי מקשה ש"ס כי לא ניסת נמי י"ל בלא ניסת סומכין על איסור שעה ג"כ משום תינא וזה בכלל תקנת ר"ג משום תק"ע שסומכין על איסור שעה אבל בניסת כבר דליכא עוד משום חינא שכבר ניסת ועיין א"ע סי' ק"ב בניסת כבר אין נזקקין לגבות מקטנים דליכא עוד חינא ועיין ח"מ שם וכן י"ל לענין נדר באיסור שעה וכו' עיי"ש, אבל לדברינו ניחא דר"ה כרב רבו ס"ל דכתובה דאורייתא ואין הטעם משום חינא כלל ולפי"ז מיושב קושיות הכ"ס ד"ס ע"א ד"ה ואתיישב אליבא דר"נ דהא ר"נ כשמואל רבו ס"ל ומשום תינא וכעין תי' הכ"ס והבן:

ו) הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' אישות פסק דאלמנה שתובעת מזונות צריכה ג"כ שבועה והקשה הרמב"ן דא"כ אמאי הוצרך כאן לטעמא דתובעת כתובתה אין לה מזונות הא בלא"ה אין לה מזונות משום דנמנעו מלהשביעה על המזונות כמו דנמנעו להשביעה על הכתובה וממילא איך יתנו לה מזונות ולענ"ד לתרץ דהנה כבר כתבתי ליישב קושיות התוס' ד"ה ליחוש וכו' דרק על ר"ה הקשה הש"ס ולא על מתני' משום די"ל דהשבועה הוא רק משום בירור דכל היכא דאיכא לברורי ע"ש ולפי"ז י"ל לפי תי' הזכרון שמואל בשמעתין קושיות התוס' בהא דאלמנה צריכה לישבע הא הוי תוך זמנה ותירץ דאאפת"ז הוא משום רוב ואף דאין הולכין בממון ב"ר הא איכא גם חזקת חיוב אבל בכתובה ליכא חזקת חיוב דהא החזקה לא נתבררה בשעתה ולכן י"ל דזאת כוונת הפוסקים דס"ל דלענין מזונות אינה צריכה שבועה דהא בזה שפיר אמרינן אאפת"ז והוי רוב, וגם איכא חזקת חיוב מזונות מעת הנשואין, אבל הרמב"ם דחולק וס"ל דגם לענין מזונות צריכה שבועה יש לומר משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן כמו דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, וזה דוקא במקום דיכולה לישבע אבל כאן כיון דלא נתנו לה הכתובה דלרב אין להאמין לה בשבועה, אז שפיר תבעה מזונות ואין לומר דאין להאמינה בשבועה על מזונות דהא כיון דכל עיקר השבועה הוא לברר, א"כ במקום דאין לברר באמת מגיע לה מזונות מטעם דאאפת"ז ובמזונות איכא חזקת חיוב דדוקא לענין כתובה כיון דלא נתבררה בשעתה, אבל מזונות צריך ליתן לה, לכך קאמר דאין לתת לה מזונות מטעם דאשה התובעת כתובתה אין לה מזונות והבן:

ז) בגמ' רב נחמן אמר אפי' ניסת וכו' עיין בס' כתי"ק עיר מגרש בשמעתין לחמי זקיני הגאון מאור הגולה זי"ע מו"ה ישראל יונה לנדא זצ"ל אבד"ק קעמפנא שכ' וז"ל בתוס' ד"ה אבל נשאת וכו' בא"ד וי"ל שאינה חוששת וכו' עיין בס' מהר"ם שיף שהקשה בגמ' ל"ל דמשני הגמ' לר"נ דמדרינן ברבים הא י"ל דר"נ כקושי' התוס' ס"ל כפשוטו דכך חוששת לאיסור לשעה אחת יעו"ש דקושיא זו אינו קושיא כ"כ די"ל דמשני הא כיון דקושטא דמלתא לר"נ נדר ברבים אין לו הפרה ע"ש ועדיין קשה טובא על הפוסקים דפסקו כר"ה ולא כר"נ הא הילכתא כר"נ ועיין בס' פני יהושע שתירץ דלכך נאדו מדר"נ דלר"נ צ"ל נדר ברבים אין לו הפרה וקי"ל כאמימר לקמן דנדר ברבים יש לו הפרה וקשה טובא הא יש לקיים גם הלכתא כר"נ, דר"נ אתי שפיר אפי' לאמימר דנדר ברבים יש לו הפרה וכקושי' מהר"ם שיף וזה תמוה מאוד וכו' עכל"ק, ולענ"ד ליישב בהקדם מה שכ' בס' עיר מגרש שם ד"ה דמדרינן לה ברבים רבים תמהו מה דלא משני ע"ד רבים דלכ"ע אין התרה ולחד תי' בתוס' דבבעל אין הפרש בע"ד רבים ניחא אבל לתי' הב' קשה וכו' עיי"ש והנה אמרתי לתרץ בטוב טעם דהנה בפי' המשניות להרמב"ם (בכורות דמ"ו) הקשה דלמא יאמר הכהן לחכם נדרתי עד"ר ויש מצוה בהתירו ויתיר לו החכם ותי' דהא קיי"ל צריך לפרט את הנדר ודקדקו מזה המפורשים דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרבינו אביגדור הובא בש"ך יו"ד סי' רכ"ח סקס"ט דבעל דעת רבים בדיעבד מהני התרה עיי"ש, וא"כ ניחא דהנה רב נחמן סובר אין צריך לפרט את הנדר כמבואר בסוגיא דידן וא"כ אם יתרץ לר"נ בעד"ר אכתי יקשה קושיות הפי' המשניות להרמב"ם דיש עצה לרמות את הבעל שצריכה היתר לדבר מצוה ויהי' מותר בדיעבד ולכן מתרץ דמדרינן לה ברבים דאז אין מועיל היתר אף לדבר מצוה כמו שהוכיחו בתוס' בשמעתין ד"ה אבל נשאת בסוף דבריהם וא"כ אין לחוש כלל והבן: אכן ראיתי בס' עיר מגרש שם שתי' קושי' הנ"ל הא דלא משני לר"נ נעד"ר וז"ל הקדוש ונלענ"ד עפ"י דפסקינן בש"ע בעד"ר אם. עברה הנדר יכול החכם להתיר או הבעל להפר אפי' עד"ר ועוקר הנדר מעיקרו ועיין בש"ע יו"ד בנדר לזמן שיש לה התרה גם לאחר שעבר כדי שלא יעבור עוד ע"ש היטב ועתו"ס דעל איסור שעה אחת אינה חוששת בנדר רק שלא תעמוד באיסור כל ימי' ועפ"ז קשה טובא מה מועיל נדר ברבים או עד"ר הא תוכל להתיר ולהפר והיינו שתעבור פעם א' ותאכל דעל איסור לפי שעה אינה חוששת ואחר שעברה פסקינן דיש התרה והפרה אפי' בע"ד רבים ומכ"ש נדר ברבים דקיל ממנה ותלך לחכם ויתיר לה או הבעל יפר לה דבכה"ג מהני הפרה והתרה כיון שכבר:

עברה ואפי' למ"ד צריך לפרט ותפרוט שנדרה ע"ד רבים להסוברים דא"צ לפרט הסבה שבגללה נדר ועבפ"י ולא תפרוט שנדרה בשביל גבי' כתובה רק שנדרה ע"ד רבים ועברה יתיר לה החכם, וי"ל בדוחק בנדר שנדרה לכל ימי' חוששת לעבור גם לפי שעה ודוקא בנדר שלא תאכל ככר זה וזה דוחק ויותר נלענ"ד דהנה הטעם דהסוברים דבעד"ר אם עבר מפירין ומתירין משום דהוי כדבר מצוה להצילו מעונש עבירה ע"ש וניחא להו לרבים ע"ש היטב ועתו"ס דבנדר ברבים אף דקיל מעד"ר לענין התרה והפרה מ"מ למ"ד נדר ברבים אין לו הפרה אפי' לדבר מצוה אין הפרה וע"ש מלחא בטעמא ועיין במפורשים מזה ועפ"ז יש להמציא למ"ד נדר ברבים אין מפירין לא מהני הפרה והתרה אפי' כבר עבר הנדר כיון דבנדר ברבים אפי' לדבר מצוה לא מהני הפרה והתרה וכמו"ש תוס' ובזה עמדנו ליישב על נכון מה דלא משני הש"ס דמדרינן ע"ד רבים דא"כ הי' קשה כיון דאינה חוששת לאיסור שעה א' יש לחוש שתעבור ותאכל ואח"כ שוב מהני הפרה או התרה כיון שכבר עברה וכדפסקינן בש"ע וכן הכריע המשנה למלך בעבר הנדר מהני הפרה והתרה גם בע"ד רבים כמו לדבר מצוה ולכך משני דמדרינן ברבים ובנדר ברבים למ"ד אין הפרה לא מהני הפרה גם לדבר מצוה וממילא הדר הדין דלא מהני הפרה והתרה גם אם עברה הנדר וכנ"ל וזה ברור ונכון לענ"ד ודוק ועיין במשל"מ פ"ו מה' שבועות ה"ת בשם הרשב"א ז"ל עכ"ל:

ח) והנה איתא בשמעתין זימנין דגייז לי' לדיבורי' וחכם מה דשמע מיפר ופי' רש"י בד"ה וחכם וז"ל אינו מיפר אלא לדעת וכו' פירות מין פלוני וברש"י בד"ה משום איסורא פי' וז"ל שמא על דבר איסור נדרה כגון על גיבוי כתובה וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם וכו' ומקשים המפורשים דדברי רש"י צריכין ביאור כי למה פי' מעיקרא פירות מין פלוני והדר כל פירות שבעולם עיין בס' תפא"י לגיטין ולענ"ד לתרץ דהנה בתוס' ד"ה ליחוש כ' דעל משנתינו לא קשה דניחוש דלמא אזלה לגבי חכם דהי' נוכל לומר שתאכל לאלתר בפנינו כקו' התוס' בד"ה אבל נשאת, אבל לר"ה דסובר דניסת אין מדירין אותה א"כ חזינן דר"ה סובר דאין עצה מה שתאכל לאלתר משום דאין חוששת לאיסור שעה אחת א"כ ניחוש דילמא אזלה לגבי חכם עיי"ש ומקשים המפורשים א"כ למה הקשה הגמ' על ר"נ ניסת ודאי מיפר לה בעל הא יש לומר אליבא דר"נ שתאכל לאלתר בפנינו ולאיסור שעה ג"כ חוששת לכן יש לומר דבאמת סוברים התוס' דגם ר"נ סובר דאינה חוששת לאיסור שעה אחת ובאמת מדוקדק לשון הגמ' ניסת ודאי מיפר לה בעל דהול"ל בלשון קושיא ניסת הא מיפר לה בעל ומדקאמר לשון ודאי, על כרחך דכל זאת הוא דברי ר"נ בעצמו, ואין זאת בגדר קושי' רק דר"נ סובר דאינה חוששת לאיסור שעה אחת, והוא עצמו אומר כל אריכות דבריו והפי' ר"נ אמר אפי' ניסת, ולא תפרשו את דברי, דאין מיפר לה בעל, רק גם אני ידעתי דניסת ודאי מיפר לה בעל, היינו בזאת הנני מודה דניסת ודאי מיפר לה בעל, רק מ"מ מצאתי עצה להדירה ברבים, וא"כ לא קשה על התוס' דדילמא ר"נ סובר דחוששת לאיסור שעה ולמה הקשה הגמ' דניסת ודאי מיפר לה בעל, דהא באמת אין זאת בגדר קושי' על ר"נ, רק דברי ר"נ עצמו דניסת ודאי מיפר לה בעל רק דמדרינן לה ברבים, ובזה מיושב קושיות כ"ס דף ס"א וז"ל ויש כאן דקדוק עצום שלא מצאתי מי שהרגיש בו תחילה מביא ר"נ ומקשה עליו ואח"כ חוזר להקשות על ר"ה תחילה הי"ל להקשות ולפרק כל מה דיש להקשות על ר"ה ואח"כ להביא ר"נ ולהקשות עליו והוא דקדוק חמור דבעי ישוב עכ"ל אבל לדברינו ניחא דהא על ר"נ לא מקשה הש"ס מידי כי לשון הגמ' ניסת ודאי מיפר לה בעל הוא דברי ר"נ עצמו שסיים דברי עצמו אחר שמביא דברי ר"ה והבן עכ"פ מבואר דר"נ סובר ג"כ הא דלאיסור שעה אינה חוששת, וכן יש לנו ראי' מתוס' הנ"ל דהקושי' הוא רק על ר"ה משום דסובר דלאיסור שעה אינה חוששת, וא"כ אף אם נאמר כפשוטו דגם על ר"נ מביא הגמ' בתורת קושי' דניסת ודאי מיפר לה בעל ע"כ דהי' להש"ס לפשיטות דר"נ סובר בזה כר"ה דאינה חוששת לאיסור שעה אחת:

ט) וכן יש ראיה ממה שמצאתי בכתי"ק זקני הגה"ק רשכבה"ג ר"צ הירש זי"ע אבד"ק ברלין בסוגיא דנודרת וז"ל האמנם צ"ע דא"כ מאי מקשינן לר"נ ניסת ודאי כו' דלמא ר"נ ס"ל דאעפ"י שאינה עומדת באיסור כל ימי' סגי וכדסליק אדעתי' דמקשה מעיקרא, וי"ל דא"כ אין עיקר פלוגתייהו אלא האיך מדירין אותה וכיון דלר"נ מדירין אותה באופן אחר ממה שמדירין אותה לר"ה הוי ליה לפרש בהדיא אפי' ניסת ותאכל לאלתר, בשלמא למאי דשנינן דמדירין ברבים ולר"ה אינו מועיל, ל"ק דאין וודאי סתמא מדירין לה ברבים דהיינו בב"ד, וכן משמע בההיא ברייתא דתנינן סתם נודרת ולא מחלק בין ניסת ללא ניסת לפרש משום דמסתמא מדרינן לה ברבים משום התרת חכם כדס"ל לר"נ לקמן אליבא דאמת משא"כ בזה דהוי לי' לפרושי עכל"ק, וכעת נדפס בס' צבי לצדיק פ' מטות:

עוד יש ראי' לפ"מ שהק' המהרש"א בתוס' ד"ה אבל שכ' דלר"א ניחא, והק' הא לר"א לא יהי' מיושב קודם שנשאת דאז יש עצה טובה שתאכל לאלתר בפנינו ע"ש. ולדעתי ניחא דבאמת עיקר יסוד תי' התוס' הי' משום דאינה חוששת באיסור שעה א' וגם לר"א צריכין אנו לתי' זה לענין קושי' התוס' גבי חכם שתאכל לאלתר דאז לא שייך לתרץ אליבא דר"א אלא ודאי דנקטו התוס' התי' דאינה חוששת וכו' בכדי שיהי' מיושב גבי חכם, ורק בדרך אגב כ' דלר"א יש עוד אופן לתרץ עכ"פ לגבי בעל, וא"כ במקום דליכא האופן דר"א אז נבוא לתירץ השני, והוא התירץ הכולל והעיקר שאינה חוששת לאיסור שעה אחת, וכן נראה מהא שתירצו בתוס' ד"ה וליחוש דהקושי' הוא דייקא על ר"ה דעל כרחך רב הונא סובר דאינה חוששת לאיסור שעה אחת כיון דאמר ניסת אין מדירין אותה עיי"ש וקשה מנ"ל לתוס' לדייק כן דילמא סובר גם ר"ה דחוששת לאיסור שעה, ואי משום הא דאמר ניסת א"מ אותה היינו משום דר"א דיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור, אלא ודאי דגם אליבא דר"א יש פשיטות דצריכין אנו לבוא לסברא זו דלאיסור שעה אינה חוששת כנ"ל, וכן הי' פשיטות להש"ס אליבא דר"נ דאינה חוששת לאיסור שעה אחת והבן:

א"כ מיושב שפיר דברי רש"י ז"ל דבתוס' דף ל"ד ע"א ד"ה ונודרת כ' דאם תאסרה כל פירות שבעולם אז הוי רק איסור שעה ולאיסור שעה אינה חוששת עיי"ש, וא"כ מיושב שפיר כיון דר"נ סובר דלאיסור שעה אינה חוששת ורש"י ד"ה וחכם וכו' קאי אליבא דר"נ דסובר אין צריך לפרט לכך נקט מין פירות פלוני, דאי כל פירות שבעולם הוי רק איסור שעה אחת כדברי התוס' הנ"ל, אבל ברש"י ד"ה משום אסורא קאי לר"פ דסובר צריך לפרט שפיר כ' דיהי' האיסור מכל פירות שבעולם, ואף דהיא איסור שעה אחת דדילמא ר"פ ס"ל כמשנתינו דגם לאיסור שעה אחת חוששת והבן:

ולפי"ז ההילכתא עולה יפה כר"ה דאי כר"נ הא קשה ניסת ודאי מיפר לה בעל ואי שנתרץ דשתאכל לאלתר בפנינו ז"א דהא ר"נ סובר ג"כ דאינה חוששת לאיסור שעה, ואי לתרץ עד"ר ז"א כמו שתי' חו"ז העיר מגרש דאכתי שמא תעברה פ"א ואז יש התרה והפרה לנדר עד"ר כנ"ל, ומוכרח ר"נ לתרץ רק דמדרינן לה ברבים, ואנן קיי"ל כאמימר דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולכך הלכה כר"ה ועיין תי' נפלא בעיר מגרש דצ"ד ע"א ועיין מה שהעתקתי לקמן מעיר מגרש ובשם אביו הגה"ק ז"ל:

י) בתוס' ד"ה וליחוש כו' הק' למה מק' הגמ' על ר"ה הא גם על המשנה קשה ליחוש דילמא אילא לגבי חכם ע"ש, ולענ"ד דבשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ד' הק' על ר"ה בניסת יש אופן להדירה בנזירות שמשון, ומחדש דהא דנ"ש ליתא בשאלה דוקא בהתרת חכם משום דעוקר הנדר מעיקרא, ואין שייך בנזירת שמשון שהי' ע"י מלאך, אבל בעל יכול להפיר לאשתו אף בנ"ש משום דמיגז גייז, ועיין במשל"מ ה' נזירות והמפורשי' הק' א"כ מאי מק' הגמ' וליחוש כו' הא חכם אינו יכול להתיר נ"ש דלית מאן דפליג על גמ' סוף מכות, ותי' עפ"י טעם המהרי"ט משום דבעל מיגז גייז וחכם עוקר מעיקרו וכאן בנדר לגבות כתובתה דכבר מקשה בשו"ת המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה על הגמרא דידן ניחוש דלמא תיזול לגבי חכם הא לית לה חרטה דמעיקרא ולא פתח דהא אי לאו דאסרה פירות אנפשה לא הוית שקלה כתובתה ותי' כיון דהנדרים אינם מחמת עצמה רק מחמת קנס ואונס אינם נדרים חזקים ואפי' בחרטה דהשתא סגי עיי"ש ולכך כיון דחכם ג"כ אינו עוקר מעיקרא: יוכל ג"כ להתיר אף נזירות שמשון, וא"כ ניחא דעל המשנה לא הי' קושי' ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם דהא הי' נוכל לומר דמדירין אותה בנזירות שמשון, אבל לר"ה דסובר דבניסת אין מדירין אותה וע"כ יוצא לנו מדברי ר"ה חידושו של המהרי"ט דבעל מיפר אף נזירות שמשון ויוצא לנו דגם חכם בנדר כזה יש לו דין בעל דמיגז גייז ויוכל להתיר אף נזירות שמשון א"כ מקשה שמא חכם יתיר לה והבן:

יא) דף ל"ו בתוס' ד"ה אמר אמימר וכו' ומדאדרי' ר"א נמי לההוא מקרי דרדקי וכו' י"ל דחפץ יותר בע"ד רבים בכדי שיועיל היתר לעת הצורך לדבר מצוה כי נדר ברבים אין מועיל היתר אף לדבר מצוה כמבואר בתוס' לעיל ד"ה אבל:

יב) בתוס' ד"ה אבל נשאת וכו' וי"ל דלענין נדרי אשתו. אין לחלק בין ברבים בין עד"ר וכיון דלר"ה ברבים וכו' ראיתי לחמי זקיני הגה"ק בס' עיר מגרש בשמעתין שכ' וז"ל משמע מתוס' לסברא זו ע"ד רבים כמו נדר ברבים בבעל ולר"ה דברבים יש הפרה כ"כ עד"ר אבל למ"ד ברבים אין הפרה כ"כ עד"ר אבל דעת הרשב"א בהפך אפי' למ"ד ברבים אין הפרה בבעל אבל עד"ר יש הפרה ועכפ"י מזה שנתקשה לשיטת הרשב"א הא בעד"ר איכא תרתי רבים ועד"ר ע"ש ועיין בתה"ר סברת שיטה זו דברבים הטעם משום דאלים אין הפרש בין בעל לחכם אבל בעד"ר דמשום פתתם וחרטה לא שייך בבעל כמ"ש תוס' ועל זה הקשה בפ"י הא בעד"ר איכא תרתי ושייך ג"כ אלומי ולענ"ד דתוס' לשיטתייהו ושיטה שני' לשיטתם דהנה הרשב"א ז"ל כתב טעם דמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה דמלתא דמתעבדי באפי תלתא או עשרה אין החכם או הבעל יכול למשלפי' כדאיתא לעיל האי סברא דל"ג ולעיל בסוגיא מבואר דבר נחמד בחדושים של אאמ"ו הגאון ז"ל דסברא זו דמלתא דמתעבדא וכו' משום דמאלים וכו' לא שייך רק היכא דאיכא הוכתה דדעתו לאלים ולחזק והיינו באמר לי' כתבו דהי' סגי בשנים לעדים ואמר לעשרה איכא הוכחה דדעתו לאלומי אבל באמר לב' דלא סגי בלא"ה ליכא הוכחה ויכול למשלפי' ונתקשה בברייתא דאמר לב' ואמר דבר נחמד דתלי' בפלוגתא דרבנן ור"י בן קרחה דלרבנן דצריך שנים כא' ליכא הוכחה דדעתו לאלומי וא"צ למשלפי' אבל לריב"ק דא"צ שנים כא' איכא הוכחה דדעתו לאלומי דאל"כ למה אמר לב' כא' ולא אחד אחד ע"ש בחידושי אאמ"ו ז"ל שחידש בזה ענינים נחמדים ראוי' לגאון מובהק כמוי"ב ושפתי' ישקו ואם יזכנו ה' להדפיס חבורנו זה אעתיק דבריו כאן בשלימות לכבוד נשמתו הטהורה זלה"ה (הוא אביו הגאון הקדוש מ' יוסף הלוי לנדא אבד"ק חמעלניק זי"ע) ות"ל מצאנו כאן סעד לדבריו ז"ל דסברא זו לא שייך רק היכא דאיכא הוכחה דדעתו לאלומי וא"כ נדר ברבים איכא הוכחה דדעתו לאלומי הנדר דאל"כ למה נדר ברבים אבל נדר עד"ר ליכא הוכתה ומה דצריך להם י"ל כדי שידור על דעתם וזה נכון וא"כ בעד"ר ליכא סברא דאלומי וי"ל שפיר כמו"ש הרשב"א לחלק בין בעל לחכם דבחכם כיון שבעינן ע"ד משא"כ בבעל כמו"ש תוס' והנה המעיין ברשב"א יש שני שיטות בעד"ר לחד שיטה בעינן שידור על דעתם בפניהם דוקא ולדעת ר"ת שהובא בתוס' בסמוך עד"ר שאומר ע"ד פ' ופ' ואפי' שלא בפניהם ולפ"ז אם אומר עד"ר בפניהם דוקא א"ש כמו"ש דליכא אלומי מלחא משום דליכא הוכחה בדעתו די"ל בשביל נדרו על דעתם נדר בפניהם וכיון דליכא רק משום שנדר על דעתם יש לחלק בין בעל לחכם והיינו אפי' למ"ד נדר ברבים אין הפרה משום דאלים הנדר היינו דברבים איכא הוכחה כנ"ל ובטעם דאלומי אין חלוק בין בעל לחכם אבל בעד"ר ליכא טעם אלומי דליכא הוכחה דאלים הנדר רק משום דנדר על דעתם ויש לחלק שפיר בין בעל לחכם וכמו"ש הרשב"א בשם י"מ אבל לתוס' בשם ר"ת דנדר עד"ר לא בעינן בפניהם דוקא א"כ אם נודר עד"ר בפניהם איכא תרתי דאיכא ג"כ דאלים הנדר דיש הוכחה דדעתו לאלומי דאל"כ ל"ל ברבים ואי משום נדר על דעתם הא יכול לידור בינו לבין עצמו ע"ד פ' ופ' כנ"ל ובע"כ למ"ד ברבים בבעל אין הפרה כ"ש עד"ר דאיכא תרתי וא"ש דתוס' לשיטתייהו בסמוך בשם ר"ת דבעד"ר א"צ בפניהם דוקא ובעד"ר איכא תרתי שנדר על דעתם וגם דאלים הנדר ולטעם אלומי אין הפרש בין בעל לחכם וא"ש דלר"נ דס"ל ברבים אין הפרה בבעל משום דאלים הנדר גם בעד"ר אין הפרה והבן, והרשב"א בשם י"מ ס"ל דבעד"ר צריך בפניהם דוקא וליכא טעם לאלומי בעד"ר רק משום דנדר עד"ר וי"ל שפיר אפי' למ"ד נדר ברבים אין הפרה לבעל אבל בעד"ר יש הפרה לבעל וכמו"ש הרשב"א ולפי פשוטו יש הוכחה להרשב"א בשם י"מ מכח קושי' ראשונים מה דמשני לר"נ דמדרינן ברבים אף דקושטא דס"ל לר"נ נדר ברבים אין לה הפרה ה"ל לישני עד"ר דאתי' דינו דאפי' ניסת לבעל אולם להרשב"א בשם י"מ דגם למ"ד נדר ברבים אין הפרה לבעל בעד"ר יש הפרה א"ש כיון דפריך אדר"נ מבעל מוכרח לישני ברבים דעד"ר יש הפרה אבל לתוס' ז"ל דדוקא לר"ה אבל לר"נ גם בעד"ר בעל כמו חכם קשה ולפמ"ש יש לתרץ דבאמת גם לתוס' בעד"ר שלא בפניהם היינו שאמר בינו לבין עצמו ע"ד פו"פ הבעל יכול להפר וא"כ א"א לומר בעד"ר לחוד רק בעד"ר ושהי' בפניהם ולתוס' ז"ל דלא צריך בעד"ר בפניהם מהני גם בבעל כנ"ל א"כ הוצרך להאריך עד"ר ושהי' בפניהם ברבים משני יותר פשוט בנדר ברבים לחוד לר"נ דס"ל ברבים אין לה הפרה ויש לפלפל בזה טובא תן לחכם וגו' ודו"ק היטב עכ"ל ועיין בס' תבואת השדה בסוגיא דנודרת אות ז' בישוב דברי רש"י דברבים היינו עשרה לענין סברת אביו הגה"ק ז"ל: יג) ומה שהק' אותי כ"ח לשיטת המרדכי יבמות דאשת מומר לא מתייבמת, ואיך טענו בנות צלפחד תתייבם אמנו הא מומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה, מלבד מה שיש להעיר בזה עפ"י התוס' ב"ב דקי"ט ממדרש דמקושש לש"ש נתכוין, ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' צ', ובס' לחמי תודה דקצ"ג, ובס' חלפות שמלות בנימין סו"פ אמור:

י"ל עוד עפ"י תי' התוס' חולין די"ד ע"א דה"מ בפרהסיא, א"כ י"ל דצלפחד חילל שבת בצנעה, דהיו רק המוצאים אותו שני עדים, ובפרהסיא הוי עשרה, ועי' כו"פ יו"ד סי' י"א, וצ"ע לי במש"כ הלב ארי' חולין י"ד דגם בפני אחד הוי בפרהסיא מהא דמקושש, דע"כ הוי עדים, וכבר כתבתי בחידושי בגיטין דל"ה ע"ב ברש"י ד"ה ברבים נודרת בפני עשרה, והק' הפ"י הא לקמן דמ"ו ע"א סובר ר"נ דנדר שידעו בו רבים היינו שלשה ור' יצחק א' עשרה וכאן קאי לר"נ, וראיתי בכתי"ק זקני הגרצ"ה אבד"ק ברלין וז"ל מה שפירש"י רבים עשרה אפשר משום דקשיא לי' דמאי הק' הגמ' הא ודאי כיון דמדרינן לה בב"ד סתם ב"ד תלתא משמע ולכן פרש"י דהמקשה סבור דהא לא מקרי רבים ומשני באמת דמדרינן ברבים היינו עשרה עכל"ק וע"ש בפ"י, ויש להסביר דבריו משום דעד כאן אמרינן דנדר ברבים אלים טפי הוי רק משום דלמה נודר ברבים והא יכול לנדור בפ"ע, וע"כ שקיבל ע"ע שלא יחזור מנדרו ולכך עושה ברבים כדי שיבוש מלהתיר את נדרו ולכן אין לו התרה משום דאם עושה ברבים הוא עושה בהסכמה גמורה ובודאי הי' דעתו מעיקרא שלא להתיר אותו, אמנם הכא גבי אשה שנודרת בב"ד דבלא"ה מוכרחים שם הב"ד להיות וא"כ ע"י מה שנודרת בב"ד לא אלים הנדר טפי מש"ה כיון דלא סגי לי' בלא"ה, דבאופן אחר לא יגבו לה הב"ד ולכך פרש"י דבעינן י' ונעשה הנדר אלים טפי וכאן לא סגי ג' כיון דבלא"ה צריכים להיות שם השלשה שהם ב"ד, ועיין בס' צבי לצדיק מטות, ובס' תבואות השדה מ' טיב גיטין ש"ד אות ז':

ולחומר הנושא נ"ל לתרץ ק' הפ"י דהנה בענין רבים מבואר בגמ' (שבועות דכ"ט.) והוא שניכר לג' בני אדם וע"ש ברש"י (שבועות כ"ה ע"ב) דמידי דידעו בי' תלתא בנ"א הוי פרסום, וכן (בנדרים מ"ה ע"א) הפקר בפני ג', וכ' הר"ן דכל דאיכא תלתא אוושא מילתא, אכן בש"ס (סנהדרין ע"ד ע"ב) אין בפרהסיא פחות מעשרה, וכן הק' כ"ת בשו"ת דברי יעקב סי' ע"א, וכבר הי' לי מו"מ של הלכה באחת מתשובותי אליו בימי ילדותי והעירותי מירושלמי הובא בהרשב"א גיטין נ"ה ע"א) בחטאת גזולה שנודעה לרבים, ובמדרש רבה (וירא פנ"ד) גזלן בפרהסיא וכו' בפני עשרה הוי גזלן, ועי' תענית (י"ד ע"א וט"ז ע"א) וברש"י ברכות (נ' ע"א) ד"ה שמע, ועי' מנחות (מ' ע"א) לירמי בי עשרה וכו', ובכתובות (ז' ע"ב), ב"ב (קמ"ב.) פוק ואייתי לי בי' עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר כו', ועי' רלב"ג שופטים י' תועלת הששי, ובתניא רבתי סי' ע"ט לבקש מחילה בעשרה, ועי' באליהו רבא ה' יוה"כ סי' תר"ו, וגבי קצירת העומר (מנחות ס"ד, ס"ה.), ובהג"א שבועות דשבועה במנין עשרה, ובחו"מ סי' פ"ז, והיטב אשר דיבר כ"ת בספרו שם לחלק דזה אמת דגם בג' איקרי פרסום אמנם אין הפרסום בעת שעושה דבר זה בפניהם אלא דאמרינן דכל דידעו בי' תלתא שוב יתפרסם הדבר על ידם לכ"ע ולזה בהאי דשבועות ונדרים גבי הפקר כיון דידעו ג' בנ"א יפרסמו הדבר לרבים, משא"כ היכא דבעינן שהפרסום יהי' בשעת עשיית גוף הדבר בזה אין בפרהסיא פחות מעשרה, ולזה גבי קדה"ש דכתי' ונקדשתי בתוך ב"י ש"מ דבעינן בעת שמוסר נפשו בפרהסיא לכן בעינן עשרה, ועי' ערכין (ט"ז ע"א) כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בי' משום לישנא בישא, אכן בסברא זאת אין מיושב בכל המקומות שרשמתי לעיל, ועי' בשו"ת אורי וישעי סי' ק', ובשו"ת הרי בשמים סי' קכ"ג, ובס' תיבת גומא ח' ה', לענין המלבין פ"ח ברבים וז"ל ומסתבר' דרבים הוי כל שיש ג' כמו בטומאה דרה"ר, ויש רבים עשרה וכו', ועי' נזיר (נ"ז.) שני נזירים כו' והוי ספק טומאה ברה"ר, וביבמות (ק"א.) חליצה בה':

ועיין בשו"ת בנין ציון ח"א סי' ס"ד, קע"ב, לענין אי בעינן שיעשה העבירה בפני עשרה ביחד, או גם בזה שלא בפני זה, וכ"ת כ' אלי ביום א' לך שנת תרמ"ב בזה"ל ומה שהקשה על מה שכ' בספרי דברי יעקב וכו' מכתובות ד"ז וכו' נהי דהתם הי' סגי בג' והי' נתפרסם לרבים, י"ל דשמואל עביד הכי לרווחא דמילתא שיתפרסם הדבר בשעת אמירה דאז ודאי הוי פרסום, וכן יתפרש במנחות וכו' עכ"ל, עכ"פ י"ל דשם קאמר ר' נחמן בענין נדר שידעו בו רבים די בג' דע"י שידעו ג' ידעו כולם ויתפרסם, אכן הא דנדר ברבים, היינו שיהי' רבים בשעת הנדר דאלימא מילתא ע"י שהי' הנדר ברבים בפרסום, אז צריך שיהי' עשרה יחד כמו בקידוש השם כסברת כ"ת, ועי' בפי' המשנה להרמב"ם גיטין (מ"ו ע"א) נדר שידעו בו רבים לא משום חומר הנדר אלא משום פרסומו ברבים, ועי' מש"כ בפי' המשניות אלו בח"ס גיטין דמ"ו, וא"כ אם ידעו ג' שפיר יתפרסם על ידם לאחרים, ועיין ב"ב דל"ט לענין מחאה בפני ג', ובפ"ת יו"ד סי' ב', ובשבת (דק"ל ע"א) איבעיא להו עדים, ובסנהדרין (ד"ע ע"ב) וברש"י ד"ה אכל, ובמגילה (ד"ה ריש ע"א) וברש"י שם, וב"ב (מ"ב.):

והנה בשו"ת הרשב"א הובא בב"י יו"ד קי"ט כ' דמחלל שבת בפרהסיא היינו בפני עשרה, דיליף מקדוש השם, ועי' בזה בש"ך יו"ד סי' קנ"ז סק"ד, ובתב"ש סי' ב', ובאע"ז סי' קל"ג בנתינת הגט בעשרה, והטעם לפרסומי מילתא שהותרה זו לעלמא ושנאסרה לכהן פי' בלבוש וסה"נ סעי' נ"ד, ובס' חבלים בנעימים סי' מ', עכ"פ מיושב בהא דמקושש, ועיין לעיל סי' נ': גם י"ל במקושש בתי' התוס' דבפעם א' לא הוי מומר ע"ש, ועיין בספרי פינות הבית אות ל"ט, שוב ראיתי שנדפסו מחדש ס' ילקוט הגרשוני פ' שלח, ובס' קובץ דרושים ח"ב הובא קושי' כ"ח, ועי' בס' דמשק"א פ' בהעלותך, שלח, ובס' עט סופר ת"א דע"ז, ובס' אפריון פ' פנחס, ובס' שעב"ר שלח:

יד) בתוס' ד"ה אבל נשאת.

בכ"ס מביא ממהר"ם שיף שהק' נדיר אותו שלא יפר בלחש, כונתו שידור הנאה ממה שקשה לו לפרוש אם יפר לה, הוא מותיב והוא מפרק דא"צ לסמוך עליו ודוקא עלי דידה שהיא בע"ד ולא על בעלה, אבל ק' לי נשביעהו שלא יפר בלחש ונדירה מיד ואם יעביר שבועתו אעל"מ, ודוחק לומר דר"ה ס"ל אע"מ ע"ש, ולענ"ד דבאמת ר"ה סובר אע"מ, דהוא ס"ל מב"מ במשהו (כ"כ תוס' ע"ז דנ"ו ע"ב) ועי' מלא הרועים מ' מב"מ אות כ"ד, ומאן דס"ל מב"מ במשהו ע"כ ס"ל מערבין לקרנות (עי' מלה"ר בסוגיא דמב"ק), והסובר מעב"ק סובר אע"מ עי' מלה"ר בסוגי' דכל מה דארל"ח אות ד', [והובא עוד מחידושי בסוגי' זו בספרי פינות הבית אות ע', ע"ב]:

והנני ידידו ש"ב ומחו':

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה