אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן נב

סימן נא

ב"ה ט"ז סיון עת"ר פלונסק. לכ' בני יקירי החריף ובקי, מופלג בתורה איש אשכולות, נגיד ונדיב וכו' מו"ה אברהם חיים שמחה בונם נ"י מיכלזאהן בק' זניערז:

א) בהיותך בביתי דברנו מקושי' המהרש"א שבח דף י' ע"ב בהא דא"ר חסדא מאן דאמר לי מילתא חדתא דרב וכו' דלמה אמר דוקא הא דרב ולא משאר הדברים הנזכרים שם, ותירצתי לך עפ"י תי' המהדורא בתרא שם על קושיותו, והוא קושיות העולם, דמנא ידע רבא בר מחסיא דר"ת לא שמע הא דרב דהנותן מתנה וכו' ע"ש תירוצו, וממילא מיושב הא דלא אמר מימרא אחרת דרב, משום דמימרא אחרת חשב אולי כבר ידע ר"ח מזה, שוב מצאתי במהדורא בתרא עצמו שתי' כן, ועיין במפורשים למס' שבת, וביצה דט"ז, ובח"ס שבת שם, ובכתי"ק עין הבדולח לשבח וביצה שם מחו"ז הגה"ק בעל מעון הברכות זי"ע ועוד נ"ל לתרץ עפימש"כ בהק' ס' בנין יהושע בשם הגה"ק בעל חי' הרי"ם זצ"ל, לתרץ קושי' העולם, כיון דקיי"ל שאם אדם שומע ד"ת ששמע כבר אסור לו לומר שמעתי ד"ז, ממילא היה רבא בר מחסיא יודע דר"ת לא שמע עדיין הא דא"ר הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו דאילו שמע דבר זה לא היה אפשר לו לומר שיתן המתנות למי שיאמר לו מלתא חדתא דממ"נ אם יאמר לו האדם דבר משמי' דרב מה שהוא כבר שמע מה יעשה אם לא יתן לו ויאמר לו שכבר שמע הרי זה אסור כנ"ל, ואם יתן לו המתנות אע"פ ששמע כדי שלא לומר שמעתי א"כ צריך ליתן לו במתנה כי באמת אינו חייב ליתן לו מחמת שדבר זה אין אצלו מילתא חדתא ומוכרת ליתנו במתנה והנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, וע"כ צריך הוא להודיעו שנותן לו במתנה ובע"כ משום שכבר שמע דבר זה, וזה אסור, ומזה ידע רבא ב"מ שפיר שר"ת לא היה שמע עדיין דבר זה מה שא' רב דהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו דאילו הי' יודע מילתא דא דרב לא הי' אומר כן ודפח"ח, ממילא מיושב הא דלא אמר רבא מימרא אחרת משמי' דרב, משום דמימרא אחרת לא הוי לי' למידע דר"ח צא שמע עוד ושיהי' אצלו מילתא חדתא, ועיין דבר יקר בס' דברי שאול על אגדות הש"ס שבת ד"י, ובס' קרבן תודה שבת שם, ובס' תורת משה פ' בשלח:

ב) אגב אכתוב לך איזה חי' בסוגיא זו, בשבת ד"י מתקיף לה ר"ש טריחותא, ועוד ליקו הכי ע"ש קושי' התוס' דמתורץ רק קושי' שני', ולענ"ד עפימש"כ בס' בית ישראל למס' שבת מהגה"ק המגיד מקאזניץ ז"ל בגמרא טריחותא למיסר אדלעיל לא הוי מצי להקשות דתני משיתיר חגורה וכו' דהוי אמרינן דבאמת לאו טירחא הוא אלא דהתחלת סעודה מקרי, אבל הכא דתני לא מטרחינן שפיר מקשה וק"ל, וא"כ י"ל באמת כונת הגמ' בקושי' שני' ועוד ליקו וכו' היינו ועוד אף דתתרץ לי שאין לדקדק בלשון מטרחינן וכמו בהא דלעיל דצא תני משום טרחא רק דגם בלא טירחא הוי התחלת סעודה א"כ עכ"פ איכא קושי' אחרינא דליקו הכי ולמה נקרא התחלת סעודה הא יוכל להתפלל כמו שהוא עומד עתה וא"כ הקושי' הראשונ' ממילא מתורץ ועיקר הוה כונת הגמ' להקשות קושי' שני', וע"ז מתרץ הכון וכו', ולפי"ז מדוקדק לשון התוס' שכ' ולא חייש לשנויי קושיא קמייתא ולא כתבו בלשון קושי' וא"ת למה לא משני קושיא קמייתא, רק דכונת התוס' הוא כנ"ל בניחותא, היינו דלא חייש לתרץ קושי' קמייתא כיון דאין הקושי' כ"כ נחשב להגמ' אחר דהגמ' מקשה קושי' שני', ועיין תי' הפ"י, ובס' מרום הרי"ם ד"ד:

ויותר ניחא לי עפ"י מש"כ בס' שארית הברכה בחי' לשבת שמצא בחי' הר"ן שכ' דאית דלא גרסי ועוד, אלא ה"ג טריחותא למיסר המייני' ליקום הכי ולצלי, כלומר אם הוא טורח לחגור יקום ולא יחגור ויתפלל עכ"ל, א"כ מיושב קושי' התוס' ופשוט, גם יש לישב עפימש"כ בס' עץ הדעת טוב ד"ה גמרא טריחותא, ועפ"י דבריו שם בתוס' ד"ה טריחותא, ועיין מה שתי' קושי' התוס' בס' שארית הברכה, ובראש יוסף שבת שם להג' בעל פרמ"ג, ובס' קרבן תודה:

ג) בגמ' שבת א י"א ע"א אר' יוחנן ל"ש אלא כגון רשב"י וחבריו וכו' אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה וכו' הנה בירושלמי שבת פ"א ה"ב איתא ר' יוחנן אמר בשם רשב"י כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקין בת"ת אפילו לתפלה אנו מפסיקין וכו' עיי"ש והוא דלא כש"ס דילן דמבואר דלרשב"י מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ויותר קשה לי ממה שכתבו בתוס' בשמעתין ד"ה כגון רשב"י וחבריו והא דאמר לקמן דף ע"ג ע"ב כי הוה מטי עידן צלויי לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק"ש עכ"ל וזה ניחא לפי המבואר בש"ס דילן דלק"ש גם רשב"י פוסק אבל לשיטת הירושלמי רשב"י גם לק"ש אין מפסיק א"כ קשה קושיות התוס' הנ"ל והנה לכאורה יש ליישב לפי מש"כ זקיני בתוס' יו"ט במשנתינו דהא דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דמוקי הגמ' דסיפא אתאן לד"ת מיירי בליכא שהות ואם כן י"ל דהירושלמי מיירי באיכא שהות דאז רשב"י לא הפסיק גם לק"ש שוב ראיתי דהעיר קצת בזה בס' קרבן נתנאל בהרא"ש שבת פ"א סי' כ"ו וכ' וז"ל ועיין תוס' פ"ק דמ"ק דף ט' שהביאו ירושלמי דרשב"י אפי' לק"ש לא הפסיק, איכא לאוקמיה בדאיכא שהות, וע"פ דרך זה יש להשוות הירושלמי והבבלי ודלא כראנ"ח בדרשותיו פ' שמיני עכ"ל, אכן אם נאמר דהירושלמי חולק על הבבלי בזה שוב יקשה קושיות התוס' מהא דלקמן דף ע"ג אכן ראיתי בס' מגיד תעלומה לברכות שמביא דברי הירושלמי הנ"ל וכ' וז"ל ר"י בשם רשב"י כגון אנו וכו' אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין, הנה הקשו בתוס' המפרש הא אמרינן בגמ' דידן בשבת כי מטא זמן תפלה הוה מכסי ומצלי נראה דלק"מ דודאי א"א לומר שלא היו מפסיקין מלמודם כלל כרגע והרי צריכין לאכילה ושתי' ושינה וכל דבר ההכרחי, והנה כשהגיע זמן תפלה בעת שהיו מופסקין בלא"ה אז היו מכסים א"ע ומתפללים אבל כשהגיע זמן תפלה באמצע לימודם לא היו מפסיקין עכ"ל וכ"כ בס' מגיד תעלומה שם דף מ"ט ע"ב על דברי הירושלמי שם בד"ה ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב וכו' לכאורה למה מקשה מעשי' ולא מעיקר יום המצוה אבל הוא לפימש"ל דהרי מבואר בגמ' דידן דרשב"י גופי' בעידן צלותא הוה מכסי ומצלי עכצ"ל כמש"ל דבהגיע זמן תפלה בעת אשר הי' מופסק בלא"ה מד"ת אז הי' מכסי ומצלי א"כ מקיום כל המצות אין קשיא דבעת אשר הי' מופסק והגיע זמן איזה מצוה הי' מקיימה משא"כ עשיית הסוכה הנה מן הצורך לעשותה קודם חיובה הנה לסברתו לפי הנ"ל אין להפסיק:

ד) בגמ' שבת ד"ט ע"ב הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא האיכא שהות ביום טובא והקשה הפנ"י דאכתי כי איכא שהות ביום טובא מאי הוי הא קיי"ל בכל התורה כולה זריזין מקדימין למצות אף בדבר שזמנו כל היום או כל הלילה ועוד דבפסחים בפ"ק אמרינן נמי לענין בדיקת חמץ דלא ליפתח באורתא דתליסר דנגהי ארביסר אע"ג דאיכא שהות טובא כל הלילה וכו' עיי"ש שתי' בשני אופנים או די"ל דנהי דזמן מנחה מתחיל ממנחה גדולה אפ"ה עיקר זמנה אינה אלא בשעת מנחה קטנה שהוא עיקר זמן הקרבת תמיד ברוב השנה, ולכן גם משום זריזין ליכא במנחה גדולה או דעיקר קושית הגמ' אהא דמחמרינן כולי האי דלא ישב לפני הספר אפילו קודם שהגיע זמנו דלא שייך לעשות גדר בקודם זמנו כיון דאיכא שהות עיי"ש דפח"ח ולענ"ד לתרץ דהנה רש"י כ' במשנתינו והא אפי' בחול נמי והא דתני הכא משום דדמי להא דתני גבי לא יצא החייט במחטו ע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך עכ"ל וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם אכן הקשה למה הקדים זאת המשנה על לא יצא החייט עיי"ש ולכאור' אינני מבין הלא גם בפ"ט דשבת כ' רש"י ז"ל ד"ה אמר ר"ע מנין לעכו"ם וכו' משום דבעי למיתני בהדיה מניין שמרחיצין את המילה כייל להו להנך דדמיין לה עכ"ל והרי גם שם הקדים לכל המשניות הללו שאינם שייכים לשבת דוקא ואח"כ סידר המשנה דמניין שמרחיצין וכו':

אכן ראיתי בח"ס לשבת שכ' בד"ה לא ישב, נדחק רש"י מאי שייכות לכאן וקצת י"ל למ"ד סמוך למנחה גדולה ובתספורת בין אלעשה שהוא תספורת של כה"ג וקיי"ל כה"ג מסתפר מע"ש לע"ש שהמשמורת מתחדשת בו, ואין לגלח בע"ש מן המנחה קטנה ולמעלה עיין מג"א סי' רנ"א סוף סק"ה בשם האר"י ז"ל ועיין סי' ר"ס ס"א דכל אדם מצוה לגלח בע"ש אם שערות ראשו גדולים וא"כ שייך הך דינא לע"ש (והנה לכאורה לדברי הח"ס יש ליישב קצת מה שדקדקתי במשנתינו דהו"ל לכלל הכל בחדא מחתא ולומר לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי וכו' סמוך למנחה עד שיתפלל, אכן לפי תירוצו י"ל משום דעיקר המשנה כאן במס' שבת הוא משום דלא ישב אדם לפני הספר לכן סידר ביחוד יסוד המשנה ממה דשייך לכאן ואגב כ' אח"כ שאר הענינים והבן] עוד כ' שם הח"ס והנה מה שסיים עד שיתפלל הוא לכאורה משנה שאינה צריכה פשיטא דאם התפלל דשרי, וצ"ל דסד"א דאסור עד שתחשך שלא ימהר להתפלל כדי שיסתפר או יאכל אח"כ ולא תהיה תפלתו רצוי' ובכונה וסברא זו כ' תוס' בפ' ערבי פסחים ק"ז, ע"ב ד"ה ואתי לאמנועי וכו' והר"ן פסק כן לדינא ה"א ה"נ אסור עד שתחשך קמ"ל נהי בפסח חיישינן להכי בתפלה דקולא לא מחמרינן כולי האי, והשתא לפ"ז שפיר אצטריך לאשמועי' הכא דבעלמא ה"א דוקא בשאר ימות החול דמותר להסתפר ולאכול כל אימת דבעי לא חיישי' שימהר תפלתו כדי להסתפר או לאכול דמה לו למהר הרי יש לו זמן להסתפר ולאכול כל אימת דבעי ואין זמנו בהול, משא"כ בע"ש דאינו נכון להסתפר ממנחה קטנה ולמעלה כמ"ש לעיל וכן לאכול כמ"ש בש"ע סי' רמ"ט סוף סעיף א' ולר' יהודה מדינא אסור עיין ר"פ ע"פ, וא"כ שפיר איכא למיחש שימהר להתפלל בבהילו כדי להסתפר ולאכול קודם ט' שעות ומשום האי חששא תיאסר עד שתחשך קמ"ל אפי' בע"ש אינו אסור אלא עד שיתפלל ושוב שרי משום דתפלה קילא וא"ש דתנן הכא בפירקן עכ"ל ולפי"ז מיושב קושיות הפנ"י דהא איכא למימר דבקושיות הגמ' נכלל שני קושיות על המשנה דאי נימא דסמוך למנחה גדולה האיכא שהות ביום טובא וא"כ למה לא ישב אדם לפני הספר הא יש לו שהות טובא וגם למה אמרו במשנה עד שיתפלל וכפי' הח"ס משום דהיה ההוי אמינא דגם אם התפלל לא משום שלא ימהר להתפלל כדי שיסתפר או יאכל, והלא באיכא שהות טובא בוודאי לא ימהר להתפלל כדי שיסתפר ויאכל, א"כ פשיטא דאם התפלל דשרי ולא הי' נצמח לנו טעות לאסור גם בהתפלל וא"כ אף דעל קושיא ראשונה דלא ישב אדם וכו' שפיר יש לומר כמש"כ הפ"י דאף דאיכא שהות אפ"ה יקדים משום זריזין מקדימין אבל אכתי קשה האיכא שהות ביום טובא ובודאי לא ימהר להתפלל ולמה כתב במשנתינו עד שיתפלל כדקדוקו של הח"ס ז"ל:

ה) בסוכה דל"ח ע"א בתוס' ד"ה מאי, והא דמשמע בריש נזיר וכו' הנה הכפו"ת שם הקשה ודברי רש"י תמוהי' הרבה דאיך ס"ל דטעימת יין קידוש והבדלה הוי דאורייתא והנזיר יכול לשתות יין קידוש והבדלה והרי קידוש על היין אינו מוכרח דהרי יכול לקדש על הפת כמו על היין כדאיתא בפ' ע"פ דף ק"ו ע"ב דרב זמנין דחביבא עליו רפתא מקדש ארפתא זמנא דחביבא עליו חמרא וכו' ואע"ג דר"ת ס"ל דאין מקדשין על הפת מיהו דעת כל הפוסקים ורש"י מכללם ס"ל דיכול לקדש על הפת וכו' תו ק"ל על הבדלה איך ס"ל לרש"י דהבדלה על היין ולטועמו הוי דאורייתא והנזיר יכול לשתות יין הבדלה והלא תלמוד ערוך הוא ברכות דף ל"ג דאנשי כנה"ג תקנו הבדלה בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס עיי"ש אלמא דהבדלה הוא מד"ס ועיקר תקנה תקנוה בתפלה אלא דשוב תקנוה בכוס וא"כ איך ס"ל לרש"י דאדם מושבע ועומד מהר סיני לשתות יין קידוש והבדלה והנזיר מותר לשתותו וכו' עיי"ש שהניח בקושיא וה' האיר עיני ומצאתי שכבר עמד בזה חד מקמאי רבינו ישעי' מטראני הזקן בס' המכריע סימן יו"ד ותירץ שם בהמשך דבריו המאירים וז"ל וקשיא דבפ"ק דנזיר ד"ג מוכח דמן התורה הוא לקדש על היין וכו' מאי הוא קדישא ואבדלתא הרי מושבע ועומד מה"ס הוא וכו' אלמא כל כך הוא מן התורה לקדש על היין עד שהנזיר מותר בו ואע"ג דנזירות דחייא לשבועה שאשתה מצות קדישא ואבדלתא לא דחיא ואי לא הוי אלא מדרבנן היכי מצינן למימר דלא חיילא נזירות עלי' וכו', וכ"כי גם המורה בפרדס שחיבר [כונתו בודאי לפרדס לרש"י ז"ל ורש"י לשיטתו] דהא תניא זכור וכו' זכרהו על היין בכניסתו לאו דוקא יין אלא ה"ה פת יכול לקדש עליו ואורחא דמילתא נקט יין המשמח אלקים ואנשים ואפי' אם נדור הוא מערב שלא לאכול יכול הוא לקדש על הפת ולאכול דאין שבועה בתוך שבועה ומושבע ועומד מה"ס הוא שיקדש ואין קידוש אלא במה שהוא קובע סעודתו או פת או יין וכו' מיהו אנן לא שרינן לכתחילה שיקדש הנזיר על היין וישתה אלא יקדש על הפת ויפטר מן היין אבל אם מיהר וקידש על היין נתחייב לשתות ואם אין לנזיר פת יקדש על היין לכתחלה וישתה דאין גזירות חלה על היין קידוש וכו' אבל קשיא לי וכו' ותו היכא מתמה תלמודא על קידושא ואבדלתא נהי דבקידושא הוי מושבע דנפקא לן מזכור אבל באבדלתא מי הוי מושבע אטו הבדלה מדאורייתא הוא והרי לא תקנוה, אלא אנשי כנה"ג כדאמרינן בברכות דל"ג בתחילה קבעוה בתפלה וכו' עיי"ש ועתה נדפס מחדש ס' מנחת יהודה על המכריע והאריך שם בענין זה עיי"ש באורך:

ו) בדף י"א, סיפא אתאן לד"ת הק' בחי' הר"ן לשבת אמאי מפסיקין לק"ש הא קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה וי"ל דשאני הכא דיכול לקיים את שתיהן עכ"ל, והנה זה הוא דעת התוס' סוכה דכ"ה, אבל הר"ן שם חולק, ועי' תוס' ב"מ דכ"ט, ובמג"א סי' ל"ת, ובהריטב"א קידושין דל"ב, ובתוס' ב"ק נ"ו, ובס' מלה"ר בסוגיא דעוסק במצוה אות א', ב', גם יש לדבר בזה עפימש"כ בס' ערוגת הבושם סי' כ"ח לתרץ ק' תוס' שבועות דל"ד, דעוסק במפמ"ה, רק במצוה כיוצא בה, אבל במצוה שבין אדם למקום לא מפטר מבין אדם לחבירו, ועיין בשו"ת שם ארי' תאע"ז סי' צ"ז, [ויש לדבר בזה ממש"כ ביפ"ת פ' שמיני בפי"א] ובשו"ת שערי דעה חאו"ח סי' נ"ז, ובס' נחלת יעקב פ' ראה, ובסברא דאם אין המצות שוח וי"ל דגם בק"ש דאינו שוה לת"ת עפ"י גמ' ברכות ד"כ דהי' הו"א דק"ש משום דאית בי' עומ"ש לחיובי נשים ע"ש, או עפ"י סברת ס' בית מנות פ"ג מה' סוכה דאותן שאומנתן לכתוב תמיד ס"ת ותפילין אם יהי' פטורין מכה"מ וכו', וכן כאן דקאמר הגמ' כגון רשב"י דתורתו אומנתו, עוד י"ל דדוקא בעוסק במצוה זו פטור מאחרת, אבל אם מפסיקין מת"ת לק"ש הוי כמו עוסק במצוה זו גופי' כיון דזה שינון וזה שינון כסברת הירושלמי פ"א דשבת ה"ב הטעם דרשב"י דאין מפסיקין לק"ש, כן י"ל לש"ס דילן דרשב"י הי' מפסיק לק"ש מבום דהוי שינון, ולא נקרא שמניח מצוה א' בשביל לעשות אחרת ויש להסביר זאת עפמש"כ בס' קול סופר סוכה פ"ב מ"ד, [ועיין לעיל סימן נ"א עוד בסוגיא זו]:

והנני אביך דור"ש:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה