שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן נא
ב"ה כ"ח תשרי תרס"ו פלונסק. לכ' י"נ הרב הגאון מו"ה מנחם מענדיל נ"י אבד"ק שטוצין פלך ווילנא:
השגתי את ספרו צמ, מנחם שזלת לי למנה ולאות אשר עיינתי בס' אכתוב לו כבקשתו בנוגע לאיזהו מקומן:
א) הנה כ"ת הביא בסי' ט' מה דאיתא בירושלמי שבת (פ"א ה"ב) על הא דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה וז"ל א"ר יוסה ק"ש א"צ כוונה ותפילה צריכה כוונה, א"ר מנא קשייתה קומי דר"י ואפילו תימא ק"ש א"צ כוונה שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה (ומשני) מן ג' דאינין ציבחר הוא מכוון (פי' מתוך שהם מועטים יכול להפסיק ולכוון משא"כ בתפלה) וכו' עיי"ש. וכ' כ"ת אמנם יש להוכיח דתלמוד דידן לא ס"ל כן והוא מדאית' בסוכה דף ל"ח על הא דתנן מי שבא בדרך ולא הי' בידו לולב וכו' יטול על שולחנו ופרכינן אמרת נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין ופלפלו שם רב ספרא ורבא ור"ז לתרץ זה ואם איתא להא דא"ר יוסה בירושלמי דהא דאין מפסיקין לתפילה מפני שהוא צ"כ והוא מרובה, משא"כ בק"ש א"צ לכוין רק בשלשה פסוקים הראשונים והיא מעט ויכול לכוין מש"ה מפסיקין לק"ש א"כ גבי לולב א"צ להאריך בנטילתו ומדאגבי' נפיק בי' וכמש"כ התוס' שם בד"ה יו"ט, ואפילו אם נאמר דצריך כוונה לצאת בו וכמ"ש התוס' שם דף מ"ב ד"ה אמר מ"מ הוא זמן מועט, וגם הברכה מקודם לא יאריך יותר מג' פסוקים הראשונים שבק"ש, וביותר למה דאמרינן שם בש"ס דביו"ט שני עסקינן מדקתני מי שבא בדרך, וא"כ א"צ לברך שהחיינו רק על נטילת לולב, ועוד דברכות אינן מעכבות, ומש"ה מפסיק לנטילת לולב דהוא דומה לק"ש ומאי פריך הש"ס, ובעכצ"ל דתלמוד דידן תופס שארי הטעמים המבוארים בירושלמי שבת שם, וכמו דאמר ר' אחא ק"ש דבר תורה, ותפילה אינו ד"ת, ור' בא אמר ק"ש זמנה קבוע תפילה אין זמנה קבוע עיי"ש וכו' עכת"ד, הנה גם אנכי בלומדי סוגיא דסוכה דף ל"ח הקשיתי מדברי הירושלמי הנ"ל דלמה לא מתרץ הגמ' דלולב הוא דבר מועט ויכול לכוין ותפלה היינו טעמא דאין מפסיקין כיון דבעינן כוונה כנ"ל ותירצתי לעצמי בהקדם מש"כ בחתם סופר לסוכה שם לתרץ קושית המג"א סי' תל"א על הב"ח דרצה לחלק בין בדיקת חמץ שאינו אלא פ"א בשנה איכא למיחש לשכחה טפי מתפלת מנחה ולכך מפסיקין לבדיקת חמץ, א"כ מאי מקשה הגמ' מלולב אמנחה הא יש לתרץ דבתפלה אין מפסיקין משום דהוי תדיר ובלולב לא הוי תדיר וחיישינן לשכחה ותי' די"ל דהב"ח לא קאמר אלא לחלק בין בדיקת חמץ לתפילה דתרוייהו שוים לענין טורח ובעלים מתעצלים בו ואחי הב"ח לחלק ביניהם שחמץ אינו אלא פ"א בשנה משא"כ לולב שאין טרחא מרובה אלא נטילה בעלמא מודה הב"ח אפילו שאינו אלא פ"א בשנה שוה למנחה דתדיר וטרחתו מרובה אלא גוף הענין צל"ע מאי פריך ש"ס דלמא להפסיק לטרוח להתפלל הפסק מרובה לא אטרחו' רבנן אבל הפסק מועט ליטול לולב אטרחו' ואין לומר שצריך להפסיק ולקרות הלל ולנענוע ג"כ דא"כ היינו דרבנן ומאי קאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן הא ה"נ דרבנן וע' תוס' חולין פ"ז ע"א ד"ה מישתא, לשיטת הרי"ט שם י"ל הכא צריך לברך בהמ"ז תחלה ואח"כ נוטל לולב וחוזר ונוטל ידיו מברך המוציא א"כ הוי נמי טירחא יתירה ושפיר פריך אבל לא ס"ל להפוסקים כהרי"ט וא"כ ק' כנ"ל ע"ש, הן אמת דכסברת הח"ס מצינו בחי' הר"ן שבת ד"ט שכ' בד"ה ולמאן וא"ת ואפי' למ"ד רשות אמאי אין מפסיקין ותיפוק לי' משום ק"ש דקתני במתני' ומפסיקין לק"ש וי"ל דק"ש אין צריך הפסק ולא קביעות שהרי הוא יכול לקרותו שם על שלחנו וכדאמרינן האומנין קורין אותה בראש האילן או בראש הנדבך כן פי' בתוס' עכ"ל, והוא תי' אחר ממש"כ בתוס' דילן דמיירי שכבר קרא ק"ש ע"ש, הרי דיש נפקא מיני' בין טרחא שא ב) לענ"ד לתרץ עפימש"כ המג"א או"ח סי' קפ"ד סק"ז בשם יז מהרש"ח והר"י לבית לוי בהא דמבואר שם סעי' ד' אם אכל וא"י אם בירך בהמ"ז אם לאו צריך לברך מספק משום שהוא מן התורה ואע"ג דברכת בונה ירושלים הוא רק דרבנן מ"מ כיון שיש ברכות שהן מה"ת ומחייבין להחמיר בהם א"כ אם אנו מקילין בברכת בונה ירושלים מחמת שע יא רק ספק דרבנן יהי' זילזול לדברי חז"ל עיי"ש ובשו"ת תה"ד סי' ל"ט ועיין בשו"ת אבני שהם כלל ב' שכ' נשמע מזה כלל חדש דאע"ג דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ היכא דמילתא דאורייתא ודרבנן יחדיו באו לפנינו ויש ספק הנוגע לד"ת ולדברי רבנן א"א להתיר בדרבנן ולאסור בדאורייתא כיון שהוא זילזול לדברי חז"ל וכו' עיי"ש וכ' שכן דעת הרדב"ז בתשובותיו הובא בישוע"י ועיין בישועת יעקב יו"ד סי' פ"ז סק"י, ועיין בס' אור תורה מחודש א' וא"כ י"ל לפי"ז דאם יטרחוהו להפסיק מאכילתו משום נטילת לולב דהוי דאורייתא שוב יהי' צריך להפסיק גם לקרות הלל ולנענועים דהוי דרבנן שלא יהי' זילזול לדרבנן כסברת המהרש"ח והר"י לבית לוי דאם מילתא דאורייתא ודרבנן יחדיו לפנינו אם מחויב להפסיק משום דאורייתא מחויב להפסיק גם משום הדרבנן ושוב הוי גם כאן טרחא מרובה כמו בתפילה כיון דיפסיק גם להלל ולנענועים, כמו שכ' החתם סופר לפי ההוי אמינא דנוכל לתרץ כן דיש גם בלולב טרחא מרובה ע"י הנטילה לנענועים ומה שדחה הח"ס מקושי' הגמ' דילמא הא דאורייתא הא דרבנן ואי משום נענועים גם לולב הוי דרבנן, זה אינו דאטו משום הא דצריך להפסיק גם לענין נענועים דהוי דרבנן לא נוכל לתרץ הא דאורייתא והא דרבנן, הא לו יהי' דצריך להפסיק גם לנענועים דהוא דרבנן בכדי שלא יהי' זילזול לדרבנן מ"מ כיון דמפסיק גם לדאורייתא שפיר קאמר הגמ' מאי קושיא הא נוכל לתרץ דהא דלולב היינו משום דהוי דאורייתא ואף דאיכא בלולב גם הנענועים דרבנן מ"מ הוא מפסיק משום הנטילה דהוא דאורייתא, ובתפלה הוי רק דרבנן בלא שום דאורייתא ועיין בתוס' שבת ד"ט ע"ב ד"ה למ"ד וא"ת תיפוק ליה משום ק"ש וי"ל כגון שקרא ק"ש עיי"ש, כן י"ל דבלולב מפסיק משום הדאורייתא ואגב זה מחויב להפסיק גם לדרבנן כנ"ל, הן אמת דתוס' סוכה דף ל"ת ע"א ד"ה יו"ט כ' לתרץ הא דלא קאמר הגמ' שאני לולב משום דכולי יומא זימניה משום דתפילה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגביה נפק ביה הרי דלא תשבו ההפסקה לענין נענועי' דצריכה ג"כ שהות ומתעצל, אבל משם אין ראיה דהא תוס' קאי על יו"ט שני דרבנן וכיון דכל עיקר הנטילה הוי רק דרבנן שפיר י"ל דאינו מפסיק לנענועים ולא הוי זילזול לדרבנן כיון דחזינין דהוא מוקיר גוף הנטילה דהוי ג"כ רק מדרבנן ביו"ט שני ומדרבנן לגבי דרבנן לא הוי זילזול ובחידושי הארכתי ת"ל למה לא כתבו התוס' קושייתם על גוף המקשן בראש הסוגי' רק על הא דיו"ט שני דרבנן, אבל באם מפסיק לדאורייתא היינו ביו"ט ראשון שפיר הוי זילזול לגבי דרבנן באם לא יפסיק לנענועים והלל כנ"ל, ולפי"ז מיושב גם הקושיא מירושלמי הנ"ל דיש לומר דש"ס דילן לא פליג על סברת הירושלמי דאם יש לכוין רק מעט מפסיקין ובתפלה בעינן כוונה מרובה ולכך אין מפסיקין ואפ"ה לא נוכל לתרץ דבלולב הוי כוונה מעט בגוף הנטילה כיון דצריך להפסיק גם לענין הלל ונענועים והוי לכווין מרובה [ועיין שיטת הסוברים דגם בדרבנן מצ"כ ועיין במג"א סי' ס' בשם שו"ת הרדב"ז ובס' עולת שבת סי' תקפ"ט ועיין בישועת יעקב או"ת סי' תר"ץ ועיין בזה בשו"ת כתב סופר חאו"ת סי' ק"ז אות י"ג ועיין בתוס' ר"ה דף כ"ת ובס' עין זוכר מערכת מם אות נ"א ובס' ראשי בשמים פ' שלח ובשו"ת חסדי אבות סי' כ"ט:
ג) והשתא דאתינין להכי דש"ס דילן סובר כשיטת הירושלמי הנ"ל עולה יפה דברי תירוצו על קושיות הגאון רע"א בתי' על משניות דמאי מקשה הש"ס בשבת דף י"א ע"א הא תנא ליה רישא אין מפסיקין והלא י"ל דאתי לאשמועינן דאין מפסיקין אף בתפלת ערבית והוי חידוש אף דשכיח שכרות, וגם כיון דכולא לילה זימנא אתי לאמשוכי כי דהא מהנך טעמי חמיר תפילת ערבית מתפילת מנתה לענין משיתיר חגורו דצריך להפסיק לתפ"ע למ"ד חובה, וכדאיתא שם בש"ס דף י' ולזה קמ"ל בסיפא דגם לחפ"ע אין מפסיקין, משום דתפ"ע רשות או משום דבהתחיל ממש גם בזה אין מפסיקין ורק משיתיר חגורה לא מהני וכמ"ש הר"ן, וא"כ לא היינו יודעים זה מרישא דמיירי בתפלת מנחה ונשאר בצ"ע וכ"ת האריך ליישב קושיותו ושוב דחה דברי עצמו מהא דש"ס דילן לית ליה סברת הירושלמי אכן לפי דברי הנ"ל דברי תירוצו קמה וגם נצבה, האמנם כשאני לעצמי אמרתי ליישב קושיות הגאון רע"א ז"ל וכן מה שראיתי בח"ס שהקשה ג"כ כן, רק דהעמיד קושייתו למ"ד תפלת ערבית רשות לבד דאז י"ל דקמ"ל סיפא דאפילו לתפ"ע אין מפסיקין אע"ג דשכית שכרות ואיכא למיחש נמי לפשיעתא אפ"ה אין מפסיקין והטעם משום דת"ע רשות ולא חובה עיי"ש, ולענ"ד עפ"י מש"כ בס' עץ הדעת טוב לשבת במשנה לא ישב לפני הספר וכו' מפסיקין לק"ש וכו' בגמ' מקשה למה לי סיפא דאין מפסיקין לתפלה ומסיק דאיירי בד"ת עיי"ש, והנה אכתי לא הועיל הגמ' בזה דעדיין קשה למה לי הך דאין מפסיקין לתפלה דכבר נשמע לד"ת דאין מפסיקין מרישא דלאכילה אין מפסיקין מכ"ש בד"ת, ולמ"ד ערבית חובה מיושב דבאמת לפום פשטי' דמתניתין איירי הך סיפא דמפסיקין לק"ש בערבית ולקמן מסקינן דבערבית מפסיקין לתפלה מחמת דשכיח שכרות וגם דזמנה כל הלילה, רק דבד"ת לא חיישינין לפשיעותא ואין מפסיקין וא"ש הסיפא דנקט חידוש דין דבערבית ג"כ אין מפסיקין מה דלא שמעינין מרישא אבל למ"ד ערבית רשות דבאמת דגם באכילה אין מפסיקין כדמסקינין לקמן וע"כ חושב הש"ס זה לס' פשוטה מדמוקי הס פא בד"ת ולא משני בפשיטות דאיירי באכילה ומכ"מ אשמועינן בסיפא מה דלא נשמע מרישא והיינו דגם בערבית אין מפסיקין דע"כ סתמא דש"ס לקמן אזלא אליבי' דהלכתא דערבית רשות בפרט דלמ"ד חובה ג"כ לא שייך להקשות בזה הלשון דתנא רישא ואדרבה הוי ליה להקשות מ"ט אין מפסיקין הא אמרינן לעיל דבערבית מפסיקין אלא וודאי דהש"ס אזלא אליבא דהלכתא דערבית רשות וסברו זה לסברא פשוטה דלא חיישינן לפשיעותא ומקשה שפיר דתני רישא ובודאי לא חמור תפלת רשות דסיפא מתפלת חובה דרישא וא"כ עדיין לא משני מידי, ודוחק לומר דקתני בבא יתירא כדי לידוק מיניה דאיירי בד"ת וכו' ע"ש, היוצא לנו מבין חרכי ידי קדשו של העהד"ט דלא ק' קושי' הגרע"א דאי למ"ד ת"ע רשות א"כ זאת הוי סברא פשוטה ומאי קמ"ל כיון דכבר תנא רישא דאין מפסיקין למנחה דהוי חובה אף דיש מעלה דלא שכיח שכרות וקביעא זימנא כ"כ פשיט הדבר ולא גרע ת"ע אף דשכיח שכרות ולא קביעא זימנא כיון דהוי רשות, ואי לאשמעינין למ"ד תפ"ע חובה הא באמת קיי"ל דמפסיקין, ואי דנימא דאשמעינן בסיפא דאין מפסיקין בהתחיל ממש, י"ל דגם זאת הוי סברא פשוטה כיון דרק לענין משיתיר חגורה לא הוי התחלה בערבית כמש"כ הר"ן ז"ל והבן:
איברא דלפמש"כ דש"ס דסוכה מיירי לענין ההפסקה דנענועים ג"כ א"כ שוב נסתר תי' הח"ס על קושי' המג"א סי' תל"א כיון דיסוד תירוצו הוא דדוקא לענין בדיקת חמץ ותפלה דהוי טרחה מרובה חולק הב"ח לענין תדיר כנ"ל ולפי דברינו גם בלולב הוי טרחה מרובה, אכן כשאני לעצמי תירצתי ת"ל קושי' המג"א בחידושי:
ד) דהנה בסוכה דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה יו"ט ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא וכו' כדאמרינן פ"ק דשבת ד"י ע"א במנחה כיון דקביעא וכו' עיי"ש ראיתי לזקיני הגה"ק מאורן של ישראל מו"ה יהושע הלוי איש הורוויץ ז"ל אבד"ק טרייביטש בספרו סמיכת משה דף ה' ע"ב שהקשה למה לא הקשו התוס' קושייתם תיכף על המקשן ראשון מלולב אתפילה והעמידו קושייתם על מסקנא דסוגיא דהכא ביו"ט שני דרבנן עסקינן יעיי"ש, ולענ"ד לתרץ פשוט דהנה בש"ס שבת (דף י' ע"א) קאמר סברא זאת לחלק בין מנחה לתפלת ערבית דבמנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מירתת ואתי למפשע ולכך גבי ערבית למ"ד חובה בשרי ליה המייניה מטרחינן ליה וגבי מנחה הוי התחלת אכילה משיתיר חגורו עיי"ש א"כ י"ל דדוקא לענין דרבנן כמו בתפלה קאמר הגמ' סברא זאת דערבית כיון דלא קביעא ליה זימנא אתי למפשע אבל במצוה דאורייתא י"ל דלא חיישינין דאתי למפשע באם יש לו זמן רב אדרבה כיון דיש לו זמן רב לקיים המצוה לא חיישינן דיפשע וראי' לזה מהא דכתבו התוס' בשמעתין ד"ה מאי קושיא לתרץ הא דבקידוש היום דהוא דאורייתא סובר ר' יוסי (בפסחים דף ק' ע"א) דאין מפסיקין דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעותא כולי האי עכ"ל, וא"כ לכאורה סברא זאת בקידוש סותר סברת הש"ס דשבת הנ"ל גבי ערבית דע"י דכולי ליליא זמניה לא מירתת ואתי למפשע וכבר עמדו בזה גם בס' סמיכת משה שם, ובח"ס לסוכה מתרץ קושיות הפני יהושע על רבא דקארי' לי' מאי קארי' לי' וכ' הח"ס דאולי י"ל הכי הוה קשיא לי' לרבא מדתני דמפסיק ש"מ אין זמנו כל היום דאי הוה זמנו כל כך לא חיישינן שמא יפשע ולא ס"ל לרבא לחלק בין יום ולילה כמו גבי קידוש לעונה אחת אע"כ מדמפסיק ש"מ אין זמנו כל היום ומטעם שכתבתי לעיל והדר תנן יטול בין הערבים א"כ יש לו זמן רב וממילא לא יפסיק ואמנם ר' זירא דחי לי' דזה לא מיקרי זמן רב כיון שאין זמנו לילה ויום עכ"ל אכן לדברינו ניחא שפיר דדוקא בקידוש היום דהוי דאורייתא שפיר כ' התוס' דכיון דיש לו זמן רב לילה ויום עדיף טפי דלא חיישינן לפשיעותא אבל בערבית דהוי רק דרבנן בזה קאמר הגמ' דביש לו זמן רב גרע טפי וחיישינן דיפשע כיון דיסמוך א"ע דעדן לא עבר הזמן ולפי"ז יש ליישב קושיות המגן אברהם באו"ח סי' תל"א על הב"י דפוסק בהתחיל קודם בדיקת חמץ י"א דפוסק אע"ג דהתחיל בהיתר אינו פוסק שאני בדיקת חמץ שהוא פעם אחת בשנה חיישינן יותר שישכח והקשה המג"א לפ"ז מאי פריך ממנחה אלולב דלמא שאני לולב דאינו תדיר כ"כ פי' אף דיותר תדיר מבדיקת חמץ דנוהג שבעה ימים מ"מ אינו תדיר כ"כ כמו מנחה דנוהג בכל יום עיי"ש וראיתי לזקיני הגאון שם שתירץ די"ל דבדיקת חמץ תרי חסרונות דהוא אינו תדיר ורק פעם אחת בשנה וגם זמנו קבוע כל הלילה אז חיישינן שמא ישכח אמנם בלולב רק אינו תדיר כ"כ אמנם החסרון דזמנו קבוע כל היום ליכא דא"צ שהות מדאגבהה נפיק ביה כמש"כ בתוס' ד"ה יו"ט שני דרבנן עכתד"ק ולדברינו יש לומר דדוקא בבדיקת חמץ דאיכא תרי חסרונות דהוא אינו תדיר וגם זמנו כל הלילה וכיון דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכמש"כ בתוס' ריש פסחים ועיי"ש בהר"ן בכונת רש"י ז"ל שכ' ריש פסחים בודקין שלא יעבור בב"י וב"י עיי"ש א"כ שפיר הוי גם זאת חסרון מה דיש לו זמן כל הלילה דחיישינן שיפשע, אבל בלולב דהוי רק חסרון אחד דאינו תדיר, אבל החסרון דלא קביעא ליה זימנא ליכא בלולב דהא הוי דאורייתא, וגבי דאורייתא עדיף טפי מה דיש לו זמן מרובה כמו גבי קידוש א"כ שפיר מקשה ממנחה כנ"ל, ולפי"ז מיושב הא דהקשו התוס' כאן דעל המקשה ממנחה אלולב לא הי' קשה דלישני דלולב לא קביעא זימנא ובמנחה קביעא זימנא דהא לשיטת המקשה הי' מוקי המשנה בלולב ביו"ט ראשון דהוי דאורייתא א"כ אף דלולב לא קביעא זימנא וזמנו כל היום עדיף טפי דלא חיישינן לפשיעותא, אבל עתה במסקנא דמוקי בלולב ביו"ט שני דהוי דרבנן והקושיא ממנחה הוי מדרבנן אדרבנן שפיר מקשו בתוס' דנוכל לתרץ דלולב לא קביעא זימנא דלענין דרבנן שפיר מצינו בש"ס שבת דבאיכא זמן טובא גרע טפי דחיישינן לפשיעותא כנ"ל והבן, ולפי"ז מיושב לי מה שהקשה זקיני בסמיכת משה דף ו' ע"א למש"כ התוס' דדבר דזמנו קבוע כל היום שייך שמא יפשע א"כ לא קשה מן המשנה דהא י"ל דבאמת הכל חדא מש"ה יטול על שלחנו ומפסיק לפי שלא נטל שחרית יטול בין הערבים וא"כ זמנו כל היום וחיישינן דלמא אתי למפשע עיי"ש אכן לדברינו ניחא דהא כל עוד דאנו מפרשינן המשנה דמיירי ביו"ט א' א"כ הוי דאורייתא ולגבי דאורייתא אין לחוש דאתי למיפשע אף דזמנו כל היום כנ"ל וא"כ אין פרש במשנה כן והבן:
ה) והנה איתא בגמרא שם ומאי קושיא דלמא הא דאורייתא וכו' והקשה בצל"ח בחידושיו לסוכה בשמעתין וז"ל מי דחקו לרבא לפלפל על המקשן ולמה לא פלפל על רב ספרא עצמו והכי הוה ליה למימר ומה דוחקי' דרב ספרא לאוקמי הא בדאיכא שהות והא בדליכא שהות והרי הא דאורייתא והא דרבנן וכו' עיי"ש אכן באמת לפי פירוש רש"י בד"ה מאי קושיא לא קשה מידי דכ' מה קושיא דאיצטרך ר' ספרא לתרוצי ובאמת ראיתי לזקיני הגאון בס' סמיכת משה דמקשה להיפך על פירש"י דמפרש דאיצטרך ר' ספרא לתרוצי ולא פירש על המקשן גופי' ותי' דהנה איתא בס' זכרון יוסף סי' שהקשה למ"ד תפלות כנגד אבות תיקנום א"כ קשה לפ"ז תפלות דאורייתא א"כ מה פריך דלמא הא דאורייתא הא דרבנן ונראה דהנה הפ"י מפרש (ביומא דף כ"ת ע"ב) דאמר צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו אחר חצות כי ינטו צללי ערב, הלא תפילות אבות תיקנום ואברהם תיקן תפילת שחרית, ע"כ האי דאמר זה ס"ל דתפילות לאו אבות תיקנום רק נגד תמידין תיקנום והנה האי דאמר צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי הוא ר' ספרא וא"כ ר' ספרא לשיטתו דתפילות נגד תמידין א"כ תפלה דרבנן ושפיר פריך א"כ לפי"ז מתורץ רש"י דעל המקשן לא קשה די"ל דתפלות נגד אבות תיקנו והוה דאורייתא, אמנם על התרצן דהוא ר' ספרא מוכרח דס"ל נגד תמידין תיקנום והוי דרבנן ע"ש, ועיין בס' בית יהודה פ' וירא, ואני תירצתי קושי' הגאון זכרון יוסף בתי':
דהנה הרמב"ן בהשגות לס' המצות מ"ע ה' הקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל דסובר תפלה דאורייתא דכתי' ולעבדו בכל לבבכם ודרשו בספרי איזו היא עבודה שבלב זו תפלה וקשה מסוגיא דילן דקאמר ומאי קושיא דילמא הא דאורייתא והא דרבנן ורמז לזה בס' כפו"ת בסוגיא דידן שכ' וז"ל ועיין במ"ש הרמב"ם רפ"א מה' תפלה דתפלה דאורייתא וקשה עליו מסוגיא דידן ועיין מ"ש שם בכ"מ עכ"ל [ובמק"א הארכתי בזה במ"ש בס' מגיד תעלומה ברכות דכ"ו ע"ב ד"ה אבות תקנום שכ' דאעפי"כ גם לריב"ח התפלה הוא מדרבנן הגם שפסוקי האבות שהתפללו מבואר בתורה וכו' עיי"ש ועיי"ש בצל"ת ולחמי זקיני במעון הברכות שם ובס' דברי שאול ברכות שם] ולענ"ד ליישב דהנה כאן רבא הוא המקשה ודילמא הא דאוריייתא והא דרבנן ורבא לשיטתו דוקא סובר דתפלה דרבנן דהא מבואר בש"ס ברכות דף כ"ז ע"ב דרבא סובר דהילכתא תפלות ערבית רשות וידוע דמאן דסובר ת"ע רשות ע"כ דסובר תפלות כנגד תמידין תקנום והקטרת אברים ופדרים עצמן שכנגדן נתקן ת"ע הוי ג"כ רשות, דאי נאמר תפלות אבות תקנום א"כ גם ערבית הוי חובה כמו שחרית ומנחה דהא יעקב אבינו תיקן ערבית, וע"כ דסובר, רבא דכנגד תמידין תקנום ושפיר סובר דתפלה דרבנן א"כ מיושב שפיר קושיות הזכרון יוסף דרבא לשיטתו קאמר שפיר דילמא הא דאורייתא והא דרבנן ובדרך זה אמרתי ליישב קושיות הפני יהושע בסוכה דל"ח בד"ה בגמ' אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו נוטלו על שלחנו וכו' א"ר זירא מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק וכו' ולכאורה יש לתמוה דאכתי רבא מעיקרא מאי קשיא ליה רישא אסיפא כיון דפשטא דמתני' בפשיטות איכא לאוקמי כדרבי זירא ורב ספרא נמי אמאי מוקי לה בשינויא דחיקא דהא דקתני רישא יטול על שלחנו היינו בדליכא שהות שנראה דוחק ועוד דא"כ מאי קמ"ל ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כר' זירא וכו' עיי"ש אכן יש לומר בהקדם מש"כ הח"ס בסוכה שם ד"ה אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא וכו' הקשה פני יהושע דקארי' לי' לרבא מאי קארי' לי' ע"ש ואולי י"ל הכי הוה קשי' ליה לרבא מדתני דמפסיק ש"מ אין זמנו כל היום דאי הוה זמנו כל כך לא חיישינן שמא יפשע ולא ס"ל לרבא לחלק בין יום ולילה לעונה אע"כ מדמפסיק ש"מ אין זמנו כל היום ומטעם שכתבתי לעיל והדר תנן יטול בין הערבים א"כ יש לו זמן רב וממילא לא יפסיק ואמנם ר"ז דחי לי' דזה לא מיקרי זמן רב כיון שאין זמנו לילה ויום עכ"ל ויש להמתיק דבריו עפימש"כ לעיל דרבא סובר תפלת ערבית רשות וא"כ סובר דתפלות כנגד תמידין וע"כ דסובר דתפלה דרבנן, אכן ר' זירא סובר דתפלת ערבית חובה וסובר דתפלות אבות תקנום וסובר דתפלה דאורייתא וכאשר כן הוכיח בשיטת ר זירא בס' דברי דוד מאמר ב' וגם אנכי הבאתי ראי' דר"ז סובר כן מהא דחזינין דר' יוחנן ס"ל בברכות דף ד' ע"ב שצריך להסמיך גאולה לתפלה של ערבית וכ' שם בתוס' בשם סדר רב עמרם דע"כ סובר דתפלת ערבית חובה ומה שדחו שם בתוס' עיין לזקיני במעדני יו"ט וכן בפ"י שם שתירצו דברי ר' עמרם גאון בזה וא"כ גם ר' זירא דהי' תלמידו דר' יוחנן כמבואר בבכורות דף למ"ד ע"ב ועיין ברש"י כתובות דף מ"ד ע"ב וכ"כ בש"ס נדה דף כ"ה ע"ב ובס' יד מלאכי ח"א אות תקפ"ח מה שהקשה על הקרבן נתנאל גיטין פ' מ"ש סי' י"ד ועיין בש"ס קידושין דף ע"א ע"ב זעירי הוי קא משתמיט מיניה דר' יוחנן וכו' ובש"ס ע"ז דנ"ג וכ"כ הרמב"ן במלחמות ר"פ אלו עוברין דתלמיד ר' יוחנן הוי ועיין ביד מלאכי אות תקס"ז ובס' מע"ח אות נ"ב ועיין תענית דף ז' ע"א א"כ כרבו ס"ל [ועיין בתוס' שבת די"א ע"א ד"ה כגון שהקשו ג"כ מר' זירא כיון דהי' תלמידו דר' יוחנן ורבין] א"כ הכל עולה על נכון דהנה חזינן באמת דבתוס' תי' גבי קידוש היום דכל דיש זמן רב לילה ויום לא חיישינן לפשיעותא אכן אח"כ כתבו בתוס' ד"ה יו"ט שני מהא דש"ס שבת דף יו"ד ע"א דכל שיש זמן רב כמו גבי ערבית אז חיישינן יותר לפשיעותא ולכאורה סתרו אהדדי וכמש"כ לעיל בשם המפורשים ודוחק לחלק בין עונה אחת לשתי עונות דלילה ויום וכמש"כ הח"ס ז"ל, אכן כבר כתבתי לחלק דבהא דערבית כיון דהוי דרבנן גרע יותר באם יש זמן מרובה דאז הוא סומך א"ע וממשיך עד ששוכח אבל גבי קידוש דהוי דאורייתא אז מוטב יותר באם יש זמן רב ולא חיישינן לפשיעותא, וזאת נוכל לחלק דוקא לרבא דסובר תפלה דרבנן א"כ בש"ס שבת מיירי לענין מילי דרבנן אבל גבי דאורייתא עיקר כסברת התוס' גבי קידוש היום, ושפיר כ' הח"ס ז"ל דרבא מפרש שפיר הקושיא מרישא לסיפא דהא אין לפרש מצוה לאפסוקי ואם לא יפסק נוטל כל היום דהא אדרבה באם נוטל כל היום אין צריך להפסיק דלא חיישינן לפשיעותא כסברת התוס' גבי קידוש וכן מיושב קושיות הפ"י על רב ספרא דלמה לא מתרץ כר' זירא דהא רב ספרא סובר ג"כ תפלות כנגד תמידין כמש"כ הפ"י מהא דיומא דכ"ח וכמש"כ בסמיכת משה שהזכרתי, א"כ סובר דתפלה דרבנן ושפיר סובר סברות התוס' לענין דאורייתא בקידוש היום ולא יוכל לפרש כר' זירא כמש"כ הח"ס, אבל ר' זירא דסובר תפלה דאורייתא א"כ גם בערבית דהוי דאורייתא ועכ"ז מצינו בש"ס שבת דף יו"ד דכל דיש זמן יותר גרע יותר, א"כ מוכרחין אנו לומר דהא דחידשו בתוס' לענין קידוש היום היינו משום דאיכא תרי עונות לילה ויום אבל בלולב דהוי רק עונה אחת כל היום אז גרע יותר כמו בהא דערבית א"כ שפיר יוכל ר"ז לפרש דמצוה לאפסוקי ואם לא נטל כשר כל היום, ומשום זה גופי' דכשר כל היום א"כ גרע יותר ומצוה לאפסוקי ודו"ק:
ו) ואשר האריך כ"ת ליישב שיטת הרמב"ם פ"ב מה' ק"ש, אתן לפניו מה שאמרתי כבר בזה, בחידושי בסוגיא זו ברש"י סוכה דל"ח ע"א ד"ה אם התחילו אין מפסיקין גבי תפלת המנחה וכו' ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל עכ"ל וקשה לשיטת רש"י דמיירי בהתחיל בהיתר ובלולב משעלה עמוד השחר זמנו הוא והוה התחיל באיסור וא"כ לא קשה לולב אמנחה כלל דבהתחילו בהיתר אין מפסיקין כלל ולולב הוה התחיל באיסור ובאמת מבואר בהר"ן בשמעתין דמפרש דלא כרש"י ז"ל אלא דבמנחה מיירי בהתחילו באיסור היינו לאחר שהגיע זמן המנחה ומביא ראי' מסוגיא זו דאל"כ לא הי' מקשה ממנחה אלולב מידי דהא שאני לולב דהתחיל באיסור א"ו דגם במנחה מיירי בהתחיל באיסור, אבל לרש"י קשה כנ"ל ועיין בתוס' שבת דף ט' ע"ב ד"ה ואם שכ' ג"כ דלא כרש"י ומפרשי דבמנחה אין מפסיקין אפילו התחילו באיסור עיי"ש עוד מביא בס' סמיכת משה מה דמקשין על הרמב"ם דפוסק בפ"ב מה' ק"ש האומני' שהיו עוסקין גומרין ואח"כ קוראים ק"ש ואם פסק וקרא הרי זה משובח פי' המפורשים דהכי הוא מצוה לאפסוקי והקשו המפורשים הלא בלולב הוה התחיל באיסור ומנ"ל להרמב"ם בהתחיל בהיתר דמצוה לאפסוקי ועיין קושי' זו בלחם משנה ה' ק"ש הלכה ו' וז"ל ומ"ש ואם הפסיק הרי זה משובח יצא לו ממה שאמר ר"ז מצוה לאפסוקי וקשה לי עליו טובא וכו' הא ר' זירא מאי דקאמר מצוה לאפסוקי הוא על מתני' דלולב ומתני' דלולב אחר דמטא זמן חיובא איירי כדכתב הר"ן דמצפרא מטא זמן חיובא וא"כ מאין לו לרבינו דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא דמצוה לאפסוקי וכו' עיי"ש, עוד קשה בתוס' ד"ה ביו"ט שהקשו לשנויי דקביעא ליה זימנא והקשה זקיני הגה"ק בסמיכת משה דהו"ל להתוס' להקשות זאת תיכף על המקשן ולמה נטרו להקשות זאת במסקנא דיו"ט שני דרבנן עיי"ש ולתרץ הכל נלענ"ד בעזהש"י דרש"י והרמב"ם ז"ל סברו דהמקשן הי' סבור דקתני מי שבא בדרך ולא הי' בידו לולב ולא קאמר לא ישב אדם לאכול קודם נטילת לולב כמו במשנה דשבת לא ישב אדם לפני הספר ע"כ דמשנה מיירי באופן שהי' אנוס בדרך ולא הי' בידו לולב, ואח"כ באמצע סעודה נזדמן לו לולב דהוה התחיל בהיתר ואעפ"כ קתני דמפסיק וכן מצאתי שכוונתי בזה ת"ל לפירוש זקיני בסמיכת משה שדייק ג"כ מלשון מי שבא בדרך דמיירי בהתחיל בהיתר ולכך שפיר מקשה ממנחה אלולב דאף דלרש"י ז"ל מיירי במנחה בהתחיל בהיתר אפ"ה קשה אלולב כיון דגם לולב מיירי בהתחיל בהיתר, ולפי"ז מיושב שפיר הא דלא מקשו בתוס' על המקשן רק במסקנא, דהא באמת לפי מה שתירצו בתוס' ד"ה מאי קושיא דהא דבקידוש היום דאורייתא ואין מפסיקין משום דשאני קידוש היום שיכול לקדש ביום כבלילה וליכא למיחש לפשיעותא עיי"ש א"כ הוא לכאורה היפך הסברא שכ' בתוס' ד"ה יו"ט שני דרבנן דאם יש זמן רב חיישינן יותר לפשיעותא כמו בלולב וכסברת הש"ס שבת דף יו"ד ע"א גבי ערבית דכיון דכולא ליליא זמן ערבית לא מירתת ואתי למפשע, וכאשר הבאתי לעיל בשם הח"ס לתרץ קושיות הפנ"י על רבא דקארי' לה מאי קארי' לה, ועיין כן גם לזקיני בסמיכת משה שכ' דשני סברות התוס' אלו כסותרין אהדדי שכ' שם וז"ל דקשה בגמ' דאמר אי קשיא הא קשיא משנה גופא דקתני רישא דמפסיק ולבתר הכי תני יטול בין הערבים, ובאמת המקשן הקשה מתפלה ואמר דקשיא מן המשנה דזה לא הזכיר כלל בדבריו וכו' אמנם יש לתרץ בדרך אחר דהנה למ"ש התוס' דדבר דזמנו קביעא כל היום שייך שמא יפשע וי"ל דלא קשיא מן המשנה דבאמת הכל חדא משום הכי יטול על שלחנו ומפסיק לפי שלא נטל שחרית יטול בין הערבים וא"כ זמנו כל היום וחיישינן דילמא אתי למפשע אך עתה דאמר דלמא הא דאורייתא והא דרבנן וקשה קושיות התוס' הרי קידוש דהוא דאורייתא ואעפ"כ אינו פוסק ותירצו שיכול לקדש בלילות כימים וא"כ מוכרח אע"ג דאית לי' זמן ארוך יותר בלילה וביום לא חיישינן דלמא אתי למפשע וכיון דליכא למימר האי סברא א"כ קשה רישא אסיפא דקתני יטול על שלחנו ובסיפא קתני יטול בין הערבים וליכא למימר דסיפא פירושו דרישא כנ"ל א"כ ממ"נ קשה חד קושיא אי אמרינן היכא דיש לו זמן חיישינן לפשיעתא א"כ נסתר תי' התוס' בקידוש וקשה קושיא מתפלה וליכא למימר הא דאורייתא דקשה הרי קידוש ואי נימא דסברא טובה דיכול לקדש בלילות כימים קשה מן המשנה גופי' דליכא למימר דסיפא פירושו דרישא והוא כפתור ופרת עכ"ל הזהב, ולפי"ז יש לומר דהנה לכאורה יש לתרץ קושי' התוס' מקידוש היום דלכך אין מפסיקין כיון דהתחיל בהיתר אבל בלולב הוי התחיל באיסור, אבל זה אינו דהא לפי מה שכתבתי סובר המקשן דגם בלולב הוי התחיל בהיתר וכמו שיש לדקדק מלשון מי שבא בדרך ושפיר קשה מקידוש אלולב ומוכרת תוס' לתרץ דכיון דהוי לילות כימים אין לחוש לפשיעותא, ולפי"ז מיושב שפיר דלא העמידו התוס' קושייתם מלולב דהוי לא קביעא זימנא מיד אמקשן בראש הסוגיא דהא לפי סברת המקשן מיירי בלולב בהתחיל בהיתר א"כ קשה מקידוש וצריך לתרץ כיון דהוי לילות כימים א"כ הוי הסברא דאם יש זמן טובא לא חיישינן לפשיעותא כמו גבי קידוש היום, וא"כ לא קשה דנימא דבלולב לא קביעא זימנא דהא אדרבה כיון דלא קביעא זימנא עדיף טפי דלא הוי לן למיחש לפשיעותא, אבל במסקנא דמתרץ ר"ז לעולם כדאמרינן חרינן מעיקרא והכא ביו"ט שני דרבנן עסקינן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב, א"כ כיון דבמסקנא דייקינן מדקתני מי שבא בדרך דמיירי ביו"ט שני שוב י"ל דלולב מיירי בהתחיל באיסור, דהא כל עיקר סברת המקשן דגם לולב מיירי בהתחיל בהיתר הוא מלשון מי שבא בדרך אבל עכשיו במסקנא דייקינן מלשון דמי שבא בדרך לענין יו"ט שני א"כ שוב נוכל לומר דמיירי בהתחיל באיסור וממילא עתה שוב לא קשה קושי' התוס' מקידוש היום דהא יש לתרץ דשאני קידה"י דהתחיל בהיתר, ושוב לא נצרך לחדש דכיון דהוי לילות כימים לא חיישינן לפשיעותא דאדרב' י"ל כסברת הגמ' שבת ד"י גבי ערבית בדאיכא זמן רב חיישינן יותר דיפשע כיון דלא מירתח ושפיר מקשה התוס' למסקנא דייקא קושייתם דלתרץ שאני לולב דלא קביעא זימנא כיון דעכשיו נוכל לומר דאם יש זמן רב גרע טפי כנ"ל:
ז) ועיין בפ"י שבת ד"ט:
בתוס' ד"ה ואם לכאורה אכתי סוגיית הגמ' גופא קשה דמאי פריך בשמעתין אדריב"ל דילמא יש לחלק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור וכ"ש דק' יותר אסוגיא דסוכה מאי פריך בפשיטות כיון דלקושטא דמלתא התם איירי בהדיא בהתחיל באיסור לפי שיטתם, אלא דאיכא למימר דלשון המשנה דהכא משמע להו להדיא דאיירי בהתחילו באיסור דהא דקתני ואם התחילו אדלעיל קאי שהתחיל סמוך למנחה ואע"ג דאכתי מצי לאפלוגי בין התחיל באיסור דקודם זמן המצוה ובין התחיל בא באיסור לאחר שקבוע זמן המצוה ממש מ"מ לא משמע לתלמודא לפי סברת התוס' לחלק בכך כיון דאידי ואידי לא הוי אלא איסורא דרבנן ל"ש בהגיע זמנה ל"ש סמוך לזמנה וכו' ע"ש, וא"כ י"ל דמשום קושי' הפ"י מפרש רש"י דגם במנחה מיירי בהתחיל בהיתר וכאשר יש לחלק דסמוך לזמן מנתה היינו קודם זמן המצוה, וכאשר הי' משמע לי' לשון המשנה בסוכה דמי שבא בדרך דהיינו בהתחיל, דאי נימא בהתחיל באיסור א"כ יהי' קשה ק' הפ"י דנתרץ דכאן במנחה מיירי בהתחיל בהיתר, ולכן מוטב לפרש דגם בלולב מיירי בהתחיל בהיתר כנ"ל, ועיין בס' עה"ט בתוס' ד"ה לימא:
ח) ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם לענין מצוה לאפסוקי דהנה הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש ה"ו כתב היה עוסק באכילה וכו' גומר ואח"כ קורא ק"ש וכו' כ' הראב"ד ז"ל לא כי אלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא במס' סוכה פ' לולב הגזול וכו' עכ"ל וראיתי בס' כפות חמרים בשמעתין שכ' בד"ה אלא, לפי תירץ זה מסקנא דמילתא דביום א' שהוא דאורייתא אפילו בדאיכא שהות ביום מפסיק באכילתו ונוטל הלולב והה"ד לענין ק"ש דאורייתא אבל בשאר ימי סוכות דלולב דרבנן אם יש שהות ביום לא יפסיק ואם לאו יפסיק וכן פסק הטור סי' תרנ"ב ובקשתי דין זה בהרמב"ם פ"ז דלולב ולא מצאתי' וזה מצאתי שכ' בפ"ב דק"ש ה"ו הי' עוסק באכילה וכו' והראב"ד השיג עליו עיי"ש ומרן בב"י או"ח סי' ע' האריך להליץ בעד הרמב"ם וכו' ולתרץ סוגיא דידן אליבא דהרמב"ם דבסוגיא דידן רמי מתני' אהדדי ומשני ר' ספרא הא דאיכא שהות הא דליכא שהות ורבא הקשה ע"ז והעלה דקושי' ר' ספרא הי' במשנתינו מרישא לסיפא ואהא משני ר' ספרא הא דאיכא שהות וכו' באופן דבין למה שסברו למימר מעיקרא דתי' ר' ספרא הי' על קושיות המשנה דשבת על משנה דסוכה בין למה דסבר רבא דתי' ר' ספרא הוא על הקושיא שיש במשנתינו מני' ובי' מרישא לסיפא הדין יוצא דאפי' במצות לולב דאוריית' אי ליכא שהות מפסיקין ואי איכא שהות אין מפסיקין וזה דעת הרמב"ם ואע"ג דלפי דעת ר' זירא דאוקי מתני' ביו"ט שני וס"ל דתי' ר' ספרא הוא על משנה דשבת וסוכה, ובמידי דרבנן הוא דחילק בין איכא שהות אין מפסיקין אבל במידי דהוא מן התורה אפילו יש שהות מפסיקין ס"ל להרמב"ם דלא קיי"ל כר' זירא משום דהוי יחיד לגבי רבא וסתמא דתלמודא, והוא דבקושי' ר' ספרא ותירוצו נאמרו ג' פנים הפן אחד סתמא דתלמודא והפן הב' דרבא ולשני הפנים הללו יצא הדין דאפילו במידי דאורייתא אם יש שהות אין מפסיקין אע"ג דלפי פי' ר' זירא משמע איפכא לא קיי"ל כוותיה דהוי יחיד לגבי רבים, ומה שהכריח ר' זירא דמתני' איירי ביו"ט שני מהא דקתני מי שבא בדרך זה אינו הכרת, דהרי אפשר ע"י עירוב או ע"י בורגנין כמש"כ מרן בכ"מ עיי"ש ועיין בכ"מ בפ"ב מה' ק"ש שתי' שיטת הרמב"ם ז"ל דדעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הה"ד בדאורייתא ומה דאוקמא ר' זירא ביו"ט שני לאו משום דס"ל הכי אלא הכי קאמר ואי הוי קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו"ט שני ומ"ש דייקא נמי מדקתני מי שבא בדרך אינו המסקנא אלא ר' זירא הוא דקאמר לרבא הוי לך למידק דמתני' ביו"ט שני מדקתני מי שבא בדרך, אבל ר"ז ס"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין ביו"ט שני בין ביו"ט ראשון ומה דקתני מי שבא בדרך היינו ע"י עירוב או ע"י בורגנין או שלא היה בגרסתו של רבינו דייקא נמי מדקתני מי שבא בדרך עכ"ל, העולה מזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל גם לפי המסקנא דמתני' מיירי גם ביו"ט ראשון, ולא דייק מהא דקתני מי שבא בדרך, דבין לתירץ הכפו"ת דר"ז חולק על רבא וסתמא דתלמודא, א"כ הרמב"ם פסק כרבא וסתמא דתלמודא ובין לתירץ הכ"מ דגם ר' זירא אליבא דאמת סובר כרבא וסתמא דתלמודא, או דלא הי' בגרסתו של הרמב"ם הא דדיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך, עכ"פ יוצא לנו מזה דהרמב"ם ז"ל לא דייק מדקתני מי שבא בדרך ליו"ט שני ושוב יש לדייק אליבא דרמב"ם גם לפי המסקנא מהא דקתני מי שבא בדרך דמיירי בהתחיל בהיתר, ושפיר פסק הרמב"ם דמצוה לאפסוקי גם בהתחיל בהיתר, ולא קשה קושיות הלת"מ דמלולב אין ראיה להתחיל באיסור זה אינו דהא להרמב"ם ז"ל גם בלולב מיירי בהתחיל בהיתר כנ"ל, דהא כל עיקר יסוד דברינו לעיל היה אליבא דמסקנא דמיירי בהתחיל באיסור היינו באם נדייק מלשון מי שבא בדרך ליו"ט שני, אבל הרמב"ם דסובר גם בדאורייתא באיכא שהות אינו פוסק ולא גרס הא דדייקינן מדקתני מי שבא בדרך, שוב יש לדייק אליבא דהרמב"ם מדקתני מי שבא בדרך ולא קתני לא ישב אדם לאכול קודם נטילת לולב דמיירי בהתחיל בהיתר א"כ גם לענין מצוה לאפסוקי שפיר פסק גם בהתחיל בהיתר ומה גם לפימש"כ הכ"מ לתרץ שיטת הרמב"ם דסובר דאין פוסק לק"ש באיכא שהות משום דרבינו סובר כהר"ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובא ואפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן וכו' עיי"ש והבן: ט) ובמק"א כתבתי בהא דכ' רש"י שבת דף ט' ע"ב ד"ה אין מפסיקין וכו' ובגמ' מפרש בדאיכא שהות לגמור ועיי"ש במהרש"א שכ' דאין כוונת רש"י מדקאמר בגמרא במנחה לא שכיח שכרות דאין זה מקרי מפורש בגמ' ואפשר דר"ל דבגמ' מפורש דאיירי בדאיכא שהות ביום טובא דהיינו מנחה גדולה ולא איירי במנחה קטנה דליכא שהות ביום טובא כדאמר נימא תיהוי תיובתא דריב"ל עכ"ל ולכאורה יש לדקדק למה כ' בתוס' שם ד"ה אין מפסיקין ראיות דמיירי באיכא. שהות מהא דסוכה דל"ח ומהא דלקמן במנחה לא שכיח שכרות ולא כתבו הראי' שמביא רש"י מהא דמוקי במנחה גדולה דאיכא שהות טובא אכן י"ל לפימש"כ בתוס' שם ד"ה ואם התחילו דאפי' התחילו באיסור וכו' ויתיישב נמי הא דקשה בגמ' גבי לימא תיהוי תיובתא דריב"ל עיי"ש, אכן לשיטת רש"י בסוכה דמיירי בהתחיל בהיתר א"כ לכאורה יש לאוקמי המשנה בסמוך למנחה קטנה ואי משום ריב"ל יש ליישב דשם הוי בהתחיל באיסור וכאן הוי התחיל בהיתר, ועכ"ז חזינן דהגמ' מוקי בסמוך למנחה גדולה משמע משום דאליבא דאמת מיירי במנחה גדולה א"כ מפורש בדאיכא שהות אבל לתוס' לא הוי מפורש כ"כ כיון דמוכרח לאוקמי בסמוך למנחה גדולה משום דריב"ל דהא ליכא תירץ אחרינא כיון דגם כאן בהתחיל באיסור כנ"ל:
והנה לפמש"כ לעיל אות ה' יש לישב קושי' הרי"ף בעין יעקב בהבדל בין רבא שא' לרב המנונא, ובין ר' זירא שא' לר' ירמי', ועיין באריכות הדקדוקי' בס' דברי דוד לרד"ט אפרתי מ' ב', אכן להנ"ל ניחא בהקדם מש"כ הח"ס שבת ד"י בד"ה והוא סבר זמן תפלה לחוד דרבא ורב המנונא פליגי אי תפלה דאורייתא או דרבנן ע"ש א"כ דוקא רבא דסובר תפלה דרבנן שפיר אמר לר"ה מניחים חיי עולם וכו' חבל ר"ז סובר תפלה דאורייתא לא א' לר' ירמי' בלשון זה רק בא"א דמסיר אזנו וסז' ולו יהי' דגם תפלה דאורייתא מ"מ נקרא מסיר אזנו, ועיין תוס' שבת די"א ד"ה כגון:
והנני ידידו: