אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן נ

סימן מט

ב"ה א' עקב תרמ"ה קרסניבראד. לכ' הרה"ג מ' מנחם מענדיל ראטנבערג מו"צ בק' הורבשוב:

א) מכתבו קבלתי, ואשר הציע לפני ח"ת בישוב הרמב"ם דמפרש המשנה (בחולין די"ד.) דמיירי בשוגג, במה דקשה לי' הא משכחת גם במזיד בעוף ובחצי קנה פגום דלא נעשה מומר בתחילה, והאריך בזה, הנה כבר העיר בזה בכו"פ סי' י"א ע"ש, והנני לעשות רצונו ליתן לפניו מה שאמרתי ת"ל בישוב שיטת הרמב"ם, ובסוגיא זו בחידושי, וזה החלי:

שם בתוס' ד"ה השוחט בשבת וכו' אפילו במזיד בעי לאוקמי תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו וכו' וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא וכו' ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשוב מומר וכו' עיי"ש, והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כאן חולק על התוס' וכ' ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה, וש"ת ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה דע דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור הוא פסול וכו' עיי"ש וכבר תמהו עליו דהא באמת בעי הגמ' בתחלה לאוקמי במזיד וכר"מ וכמו שהקשו בתוס' הנ"ל, עוד הק' בפלתי סי' י"א מב"ק דף ע"א ע"א גבי גנב וטבח בשבת דר"ט מחייב תשלומי דו"ה וחכמים פוטרין ומוקי לה הגמ' בטובח ע"י אתר דלא יהי' קלב"מ ופריך א"ה מ"ט דרבנן דפטרי ומשני ר"ש היא דס"ל שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וס"ל כר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת במזיד אסור לכל העולם וקשה כיון דשם איירי במזיד ובמזיד הא הוי מומר וא"כ לא זו דפשיטא דהוי שחיטה שא"ר וא"צ כלל לר"י הסנדלר אף גם כיון דמומר לא בר זביחה היא כלל א"כ אין כאן גדר שחיטה כלל רק נחירה כשוחט נכרי וכמ"ש התוס' לענין או"ב ע"ש:

ב) ובס' לב אריה כ' ואני מוסיף להקשות דנראה דאף דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה היינו במומר לחלל שבת דוקא, אבל לא במומר לחלל יוה"כ הן אחת שראיתי להתב"ש ז"ל שכ' דמומר לחלל יוה"כ הוי כחומר לחלל שבת ואולם לבבי לא כן ידמה דהוא ז"ל כ' כן מסברא דנפשי' כדרכו להחמיר תמיד אבל באמת הוי חומרא דאתי לידי קולא לענין כסוי ואו"ב וכה"ג ולפי הטעם שכ' רש"י ז"ל לעיל דף ה' במומר לחלל שבת דהוי כעובד עכו"ם דהעובד עכו"ם כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית ע"כ וזה הטעם לא שייך במומר לחלל יוה"כ ואח"ז רב מצאתי להרב פרמ"ג לאו"ח בפתיחה חלק רביעי אות ג' שהקשה בזה על דברי התב"ש וכ' שמדברי התוס' וב"י משמע דבמומר לחלל יוה"כ לא הוי כמומר לחלל שבת עיי"ש ונהניתי ולפי"ז קשה מעיקרא דפריך התם הגמ' אהא דגנב וטבח ביוה"כ דחייב נהי דמיתה ליכא מלקות מיהו איכא דקי"ל דאינו לוקה ומשלם ומשני ר"מ הוא דס"ל לוקה ומשלם ופריך אי ר"מ אפילו טבח בשבת נמי וכו' ולדברי הרמב"ם הנ"ל הא מעיקרא לא קשה מידי דטבח בשבת פטור משום דהוי מומר לכל התורה ולא הוי בגדר שחיטה כלל אבל טבח ביוה"כ דלא הוי מומר לכל התורה וכמש"כ הוי שחיטה גמורה ולכך חייב לר"מ דס"ל לוקה ומשלם והא דתני בברייתא גנב וטבח בשבת ר"מ מחוייב מיירי בשוגג דלא הוי מומר וחכמים פושרין מחמת חייבי מיתת שוגגין פטורין מתשלומין וכו' עיי"ש הן אמת לענין מומר מיוה"כ עיין שבט שמעון דס"ג ע"ב עוד ראיתי בס' ראש יוסף דף ט"ו בהא דמקשה הש"ס ומי מצית לאוקמי בשוגג וכר' יהודה והא אעפ"י שמתחייב בנפשו קתני כ' קשיא לי כיון דלא ידע המקשה מהא דשחיטתו כשירה משמע אף לו מדפריך ונוקמי בשוגג וכר' יוחנן הסנדלר א"כ מנא ליה להמקשה דהא דמוקמינין בשוגג וכר"י אימא בין בשוגג ובין במזיד ובו ביום אסור אף שוגג דומי' דיוה"כ ושחיטתו כשרה בין שוגג ובין מזיד שוגג לעצמו למ"ש ומזיד לאחרים למ"ש וכו' עיי"ש אכן לתרץ כל הקושיות נלענ"ד עפ"י מש"כ בחי' ח"ס חולין בסוגיא זו וז"ל ואמנם הרמב"ם בפי' המשנה פי' דמתניתין בשוגג דאי במזיד תאסר הבהמה משום שחיטת מומר לחלל שבת בפרהסיא ע"ש ק' עליו הא הש"ס הקשה ונוקמא במזיד כר"מ, ונ"ל עפ"י מ"ש הר"ן דמה שמחתך בעור טרם גמר שחיטה ליכא אלא איסור דרבנן משום מקלקל בחבורה ע"ש בחידושיו והא"ש דבש"ס הוריות דף י"א ע"א ס"ל לר' יהודה הלובש כלאים דרבנן בפרהסיא נעשה מומר וא"כ יפה כ' הרמב"ם דהא מתני' כר' יהודה מתוקמא וא"כ לא מיתוקם במזיד דמשחתך בעור נעשה מומר לאי' דרבנן במקלקל בחבורה מיהת וה"ל מומר לכל כנ"ל, ומ"מ הש"ס פריך ולוקמא במזיד כר"מ דהוא ח"ק דר"י התם דפליגא וא"כ לא נעשה מומר בחתיכת עור במקלקל דרבנן בעלמא הוא וכמ"ש בחי' הר"ן הנ"ל עכ"ל וממילא מיושב ק' הל"א דשם בב"ק אין לתרץ אליבא דר' מאיר דלית ליה קלב"מ ולחלק בהא דשוחט בשבת דאם הוא במזיד פטור מדו"ה משום דל"ה שחיטה משום דהוי מומר לחלל שבת ושם בשוחט בשבת דחייב בדו"ה אליבא דר"מ היינו בשוגג דלא הוי מומר, דהא לר' מאיר גם בשוחט בשבת במזיד לא הוי מומר, כיון דהוי מקלקל והוי רק דרבנן וכדבעי לאוקמי בשמעתין אליבא דר"מ במזיד לפי שיטתו בש"ס הוריות הנ"ל, וכן מיושב קושיות הראש יוסף אליבא דר' יהודה אין לאוקמי בין בשוגג בין במזיד זה אינו דהא לר' יהודה דש"ס הוריות הנ"ל ע"כ במזיד הוי מומר ושחיטתו פסולה כשיטת הרמב"ם, ובאמת יש ראי' לשיטת הרמב"ם דלפי דמוקמינין משנתינו כר' יהודה מיירי בשוגג דוקא, דאל"כ קשה קושיות הראש יוסף הנ"ל דילמא מיירי לר' יהודה בין בשוגג ובין במזיד ומה מקשה הגמ' והא שמתחייב בנפשו קתני אלא ודאי דלר' יהודה מיירי רק בשוגג וכמו שהביאו התוס' ראי' דגם במזיד מיירי משנתינו מהא דבעי לאוקמי במזיד כר"מ כן הי' לו להרמב"ם ראי' דאליבא דאמת דמוקי כר"י מיירי רק בשוגג מהא דמקשה הש"ס והא שמתחייב בנפשו קתני ולא בעי לאוקמי לר' יהודה בין בשוגג בין במזיד כנ"ל ולפ"ז מיושב קושיות הפלתי בש"ס ב"ק דמוקי במזיד וכר' יוחנן הסנדלר אבל בלא ר' יוחנן הסנדלר לא יהי' מיושב דהא אף דמיירי במזיד ושחיטתו פסולה משום שחיטת מומר מ"מ כיון דהוי מקלקל והוי רק מומר דרבנן ולענין שחיטה שא"ר לפטור מדו"ה בעינין איסור דאורייתא כמבואר שם בב"ק פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן וכו' ומקשה הגמ' בשלמא למ"ד דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרו רבנן וכו' עיי"ש מבואר בהדי' דע"י איסור דרבנן הוי שחיטה ראויה, ולכן מוכרח לומר משום ר' יוחנן הסנדלר ועיין בס' ים התלמוד ב"ק ובמפורשי הים שם אות כ' ובתב"ש סי' י"ד, ובשו"ת מהרי"א חיו"ד סי' כ"ז:

ג)

וראיתי בס' ל"א ליישב שיטת הרמב"ם מהא דקאמר הגמ' ונוקמי במזיד כר"מ דהנה בלא"ה צריך להבין דברי הרמב"ם שכ' דבמזיד הוי מומר ואי משום דבאותה שחיטה לא נעשה מומר מ"מ בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור הוא מחלל שבת ובעת שיגמור השחיטה תו הוי מומר ולכאורה קשה הא בלא"ה כל שחיטה מיקרי מקלקל דבחייה עומדת לשלשה דברים רק דאפילו הכי חייב לענין שבת מחמת התיקון שהוציא מידי אבר מן החי ואם כן בתחלת השחיטה הא עדיין לא תיקן והוי מקלקל ולא חילל שבת עדיין והתיקון להוציא מידי אמ"ה הוא רק בגמר שחיטה ואז הוא מחלל שבת ולא מיקרי רק פעם א' ולא נעשה מומר ושוב מצאתי בפלתי ובפ"מ שעמדו בזה וכן מצאתי להר"ן ז"ל בחידושיו שכ"כ עיי"ש אבל לע"ד לא שייך זה רק אם אינה לשחיטה אלא בסוף ועל תחילתו אין תורת שחיטה רק כשאר חובל והוי מקלקל אבל אם ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס א"כ מתחלת השחיטה מיד מתחלה תיקון להוציאה מידי אמה"ח דהא בכל מלאכה שיש בה תיקון אטו לא מחייב עד שיגמור כל התיקון וה"נ כאן כיון דגם על התחלה חלה שם שחיטה א"כ מתחיל התיקון מיד בתחילתו והוי מחלל שבת ובגמר שחיטה תו הוי פסול עיי"ש, ועיין בזה בקצה"ח סי' נ"ב:

ויש להמתיק דבריו עפ"י שהקשו על הר"ן בחידושיו לחולין שחולק על הרמב"ם וסובר דבתחלת שחיטה לא נעשה מומר משום דהוי מקלקל וע"כ גם בשוחט בשבת במזיד שחיטתו כשירה והקשו הא המקלקל על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות חייב וכאן ג"כ הקלקול הוי ע"מ לתקן מאמה"ח אכן יש לומר דהר"ן שפיר הקשה על הרמב"ם דהוי מקלקל דהא מבואר בחולין דף ח' ע"א סכין של עכו"ם מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא וכ' בתוס' ד"ה מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואע"ג דבס"פ אלו דברים בפסחים דע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לעכו"ם משום תיקון כל דהו דתקן להוציא מידי אבמה"ח שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע"פ שקלקולו יתר על תקונו אבל לענין נהנה מעכו"ם לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יתר על תקונו עכ"ל א"כ יש לומר דהא דמקלקל על מנת לתקן וסותר ע"מ לבנות חייב זה דוקא באם התיקון הוה תיקון גמור, ואז חייב גם על הקלקול, אבל בשחיטה בשבת כיון דהשחיטה גם בסוף הוי תיקון פורתא וקלקולו יתר על תקונו, א"כ די לנו לחייבו על גמר השחיטה דאיכא עכ"פ תיקון פורתא, אבל על תחילת השחיטה דהוי מקלקל פטור ושפיר כ' הר"ן דלא הוי מומר בתחילת השחיטה, אכן זה רק באם אינה לשחיטה אלא בסוף ועל תחילתו אין תורת שחיטה שפיר הוי מקלקל אבל אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שפיר הוי מקלקל ע"מ לתקן כקושית המפורשים הנ"ל, ושפיר עולה מה דסיים הלב אריה עפ"י הגמ' זבחים ד"ל דרבא סובר אליבא דר"מ דאינה לשחיטה אלא בסוף וסתמא דגמ' ס"ל אליבא דר"ח דאינה לשחיטה אלא בסוף וכדקאמר רבא אליבי' לכך קאמר הגמ' שפיר ונוקמי במזיד וכר"מ ואפ"ה לא הוי שחיטת מומר דבפ"א לא נעשה מומר ואי משום דכבר חילל שבת בתחלת השחיטה מ"מ כיון דעל התחלה לא חל שם שחיטה רק שם חובל וא"כ הוי מקלקל והתיקון הוא רק בסוף ובאותו פעם לא נעשה מומר אבל הרמב"ם ז"ל דפסק לדינא דישנה לשחיטה מתחלה וע"ס תו ליכא לאוקמי מתני' במזיד דכיון דחל על תחילת השחיטה ג"כ שם שחיטה תו הוי מחלל שבת בתחילתו דמיקרי מתקן והוי מומר:

ד) עוד י"ל דהנה הל"א כ' הא דלא מוקי הרמב"ם הכא דמתני' מיירי במזיד רק דמיירי בצינעה דלא נעשה מומר וכמו שתי' התוס' היינו משום דהרמב"ם ס"ל הא דמחלל שבת בפרהסיא לא מיקרי בפרהסיא דוקא בפני עשרה וכמ"ש הר"ן אלא במפקיר עצמו ואינו חושש משום אדם מיקרי בפרהסיא יהי' עשרה או אחד וכן משמע מדברי המרדכי וכו' עיי"ש וכ"כ הכו"פ יו"ד סי' י"א סק"ב אבל באמת דוחק לומר כן דהא מבואר בכל מקום דבפרהסיא הוי בפני עשרה בכתובות ד"ז זיל אייתי לי בי עשרה ואימא לך וכו' המזכה לעובר וכו' וכן במנחות ד"מ לירמז בי עשרה וכו' ובש"ס סנהדרין דע"ד, ובמדרש רבה וירא פנ"ד בפני עשרה, ובקונטריסי בסו"ס חבלים בנעימים ח"א, ועיין בשו"ת דברי יעקב סי' ע"א לכן נלענ"ד דכוונה אחרת היה להרמב"ם דלא מוקי במזיד ובצינעה דהנה בשו"ת מהרי"ט סי' ס"ט הקשה בהא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה הא כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני עיי"ש ולכן מוקי הרמב"ם דמיירי בשוגג וכבר פלפלו האחרונים אי גם בשוגג אמרינן כל מילתא דארל"ת אי עביד לא מהני עיין בשו"ת נודע ביהודה מה"ת תיו"ד סי' ט' ובתאע"ז סי' קי"א ובשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' נ"ו ובס' שושנת העמקים להפרמ"ג כלל י"ט ובשו"ת שאילת שלום מה"ת סי' ל"ד ובס' מלא הרועים באות כ' בסוגיא דאעל"מ אות י"ד וזה דוקא לדידן אבל לקמן שפיר קאמר הגמ' ונוקמה במזיד כר"מ דהא ר' מאיר סובר כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני דהא מבואר בתוס' ב"מ דף ד' ע"ב ודף ק' ע"ב דר' מאיר דריש ריבויי ומיעוטי ועיין בכו"פ סי' פ"ד סק"ב, ועיין בס' מלא הרועים בח"ב מער' כ' בענין כללי ופרטי אות י"א שכ' דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי ע"כ סובר לחלק צריך קרא ועיין במלה"ר ח"ב בכללי לחלק אי צריך קרא אות ח' שכ' עיין בחלק א' ערך כל מילתא דארל"ת פלפלנו דזה תלי' בזה אי לחלק צריך קרא או לא דרבא לשיטתו דס"ל לחלק ל"צ קרא לכך ס"ל דאי עביד לא מהני ואביי לשיטתו דס"ל לחלק צריך קרא לכך ס"ל א"ע מהני ושם אות ט' כתב שנית וז"ל עיין בערך כללי ופרטי אות י"א שכתבנו דמאן, דס"ל לחלק צריך קרא צ"ל דדריש ריבויי ומיעוטי כדמסקינן בשבועות דף כ"ז ע"ב לר' יאשיה דמיבעי' או לחלק וצ"ל כר"ע ס"ל יע"ש דאל"כ מנ"ל דאין שבועה תלה על דבר מצוה עכ"ל א"כ מוכת דר"מ סובר כל מילתא דארל"ת אע"מ, ויותר יש להביא ראי' עפימש"כ במפורשים דלכאורה אביי דלא ניחא ליה לומר דלקי משום דעבר אמימר' דרחמנא אפשר טעמו דאי ס"ד המעשה בעצמותה לא פעל ולא מידי והוי כמאן דלא נעשה כלל רק אמה שעבר אמימר' דרחמנא יתחייב א"כ מה לי לאו שיש בו מעשה או אין בו מעשה הרי המעשה כאלו אינו ולא ניחא לי' לאביי למימר משום דעבר אמימר' דרחמנא במעשה חמור מעבר אמימר' בלא מעשה דהא אין אנו דנין על גוף מעשה העבירה רק על מה שעבר אמימר' דרחמנא ע"כ סבר אביי דע"כ המעשה קיים ונמצא לוקה אמעשה עבירה שיש לה קיום ורבא דס"ל לוקין אמימר' דרחמנא י"ל דסבר באמת כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין ושפיר מצי אמר דלוקין משום דעבר אמימר' דרחמנא, נמצא דתלי' פלוגתת אביי ורבא באע"מ או לא מהני בפלוגתת התנאים בענין לאו שאין בו מעשה ומאן דס"ל אין לוקין ע"כ כאביי ומאן דס"ל לוקין מצי סבר כרבא עיין בזה באורך בס' חתנ"ס דף קמ"ג ע"א והנה רבי יהודה סובר לאו שאין בו מעשה לוקין עיין בש"ס תמורה ד"ט ובמכות דף ג' וע"כ דסובר כל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ ולכן סובר ר' יהודה עדים זוממין ממונא במכות שם משום דס"ל לאו שאב"מ לוקין וגמיר במה הצד מעדים זוממין ומוש"ר דאי פרכח מה למוש"ר שכן קנס עדים זוממין יוכיחו דממונא עיי"ש אכן ר' מאיר דסובר כר"ע עדים זוממין קנסא במכות שם וזה תלוי בהא דס"ל לוקה ומשלם וצ"ל דגמר ממוציא ש"ר ומוציא ש"ר קנס וצ"ל דגם עדים זוממין ס"ל דקנסא אך אחרי דגמרינן עדים זוממין ממוציא ש"ר דלוקה ומשלם הדר ילפינן בכל דוכתא דלוקה ומשלם אף בממונא והטעם ע' בתוס' שם ובכתובות פרק נערה עיין במלא הרועים במע' ע' עדים זוממין קנסא אות ב' וא"כ ע"כ סובר ר' מאיר לאו שאין בו מעשה אין לוקין כיון דס"ל עדים זוממין קנסא ועיין במלא הרועים במע' ל' בסוגיא דלאו שאב"מ אות ה' שכ' דר' אושעי' ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין כיון דס"ל עדים זוממין קנסא בב"ק דף ה' ליכא למיגמר ממוציא ש"ר ועדים זוממין ע' תוס' מכות דף ד' ד"ה הל"ק דהוכיחו דר"ע ס"ל אין לוקין עכ"ל, ולפי"ז מוכח דר' יהודה סובר אעל"מ ואפ"ה לוקין משום דעבר אמימר' דרחמנא כמו בלאו שאב"מ דלוקין, ור' מאיר סובר אי עביד מהני כיון דסובר אין לוקין על לאו שאב"מ כנ"ל, וא"כ לר' מאיר דסובר אי עביד מהני שפיר יוכל לאוקמי במזיד ולא קשה ק' מהרי"ט דלמה שחיטתו כשרה נימא אעל"מ, דהא איהו סובר אי עביד מהני, אבל הרמב"ם לפי ההלכתא דכל מילתא דארל"ת אעל"מ וגם לפי דמוקי הגמ' משנתינו כר' יהודה שפיר כ' הרמב"ם דמיירי בשוגג דאי במזיד יקשה נימא אעל"מ כנ"ל, ולפי"ז מיושב גם קושית הראש יוסף לקמן דמקשה הגמ' לר' יהודה והא מתחייב בנפשו קתני דאין לאוקמי אליבא דר' יהודה בין בשוגג ובין במזיד דהא במזיד יקשה נימא אעל"מ, וכן מיושב קושית הלב אריה בב"ק דע"א דאין לומר לר' מאיר דלית לי' קלב"מ ולחלק בטובת בשבת בין שוגג למזיד דהא לר"מ גם במזיד שחיטתו כשירה כיון דסובר א"ע מהני וכדחזינן כאן בחולין דקאמר הגמ' ונוקמה במזיד כר"מ והבן:

ה) ובאופן יותר קרוב ע"ד הנ"ל אמרתי ליישב ת"ל בהקדם מש"כ בס' שער יהודה לחולין ליישב שיטת הרמב"ם מהא דבעי לאוקמי כר"מ ובמזיד וכן ליישב קושית הראש יוסף הנ"ל וז"ל ונ"ל דידוע קושי' מהרי"ט דמקשי דלמה שחיטתו כשירה ונימא כמדארל"ת אעל"מ ותירץ דדוקא במקום שיתוקן האיסור אם לא מהני אכן במקום שלא יתוקן האיסור אי נימא דל"מ שפיר אמרינן דמהני ולפי"ז נימא דלהרמב"ם יכול לאוקמה במזיד ור"מ ואי דנעשה מומר ושחיטתו פסולה הלא יש מציאות בזה האופן בעוף שהי' חצי קנה פגום ושחט הוא כל שהוא וכמעט ששחט נגמר שחיטתו ואז נעשה החבלה והשחיטה ובאים כאחד ושחיטתו כשירה וכמו שכתב הפלתי בסי' י"א סק"ב עיי"ש אכן כל זה למ"ד דס"ל דמקלקל בחבורה חייב א"כ גם אי נימא דלא מהני ולא תיקן כלום מ"מ מה דעבר עבר ולא יוכל לתקן עוד אכן לר' יהודה דס"ל דמקלקל בחבורה פטור בשבת דף ק"ו א"כ לדידי' לא יכול לאוקמה בשוגג ובמזיד דיקשה למה תהי' שחיטתו כשירה במזיד לאחרים נימא כל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ ואם לא מהני מתוקן האיסור דמה ששחט הוי מקלקל בחבורה לבד ופטור לכך יהי' שחיטתו אסורה גם לאחרים והא דמכשיר ר' יוחנן רק במבשל ליכא לתקן האיסור אכן בשחיטה אם לא מהני מתוקן האיסור מכל וכל וצריך לומר דר' מאיר ס"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב עכ"ל ולדברינו הנ"ל יש לומר דגם אי ס"ל לר' מאיר דמקלקל בחבורה פטור אפ"ה יוכל לאוקמה במזיד ואין להקשות אליביה נימא דשחיטתו אסורה דכל מילתא דארל"ת אעל"מ כיון דיהי' מתוקן האיסור, זה אינו דהא ר"מ סובר א"ע מהני, אבל לר' יהודה ע"כ מיירי בשוגג דאי במזיד ובעוף באופן שכ' הכו"פ סי' י"א זה אינו דאכתי יקשה נימא אי עביד לא מהני כיון שיהי' מתוקן האיסור כנ"ל, ולפי"ז ג"כ מושב קושית הל"א בש"ס ב"ק דע"א ופשוט:

והנה עפ"י המהרי"ט אמרתי במה שמק' על תוס' שהק' מר"מ במומר לד"א הא זאת הוי רק לענין חשד אבל אין זביחתו זביחת מומר וי"ל דכאן מיירי באחרים רואים עיין בשו"ת מהרי"ק הובא בתב"ש סי' י"א, והובא גם בס' חוסן ישועות בד"ה תוס' ד"ה השוחט, ובד"ה בא"ד, ומש"כ הח"י בד"ה בא"ד דלשיטת מהרי"ק וכו' כונתי לדבריו, ועיין בכו"פ סי' י"א, ובח"ס ריש סוגיא זו, והתב"ש שם בשם מהרי"ק תי' דאי באחרים רואים מה למימרא פשיטא, אכן לפי מהרי"ט י"ל דטובא קמ"ל דלא נימא אעל"מ וקמ"ל דשחיטתו כשרה כסברת מהרי"ט דלא יהי' מתוקן האיסור, שוב ראיתי בח"ס שם, וע' בלב אריה ד"ה בתוס' ד"ה השוחט, ומש"כ זקני הגה"ק מזאלקווא זי"ע בס' חמדה גנוזה בסוגיא זו בענין דחשד ואחרים רואין דבר מושכל, אבל יש להעיר בד"ק דאף דאחרים רואין לא הוי עוד בפרהסיא דבעינן עשרה כנ"ל: ו) גם יש לומר בשיטת הרמב"ם דהמפו' כ' על קושית הר"ן על הרמב"ם דהוי מקלקל והלא הוי מקלקל ע"מ לתקן ועיין בזה בקצה"ח סי' נ"ב, ובתוס' חולין ד"ח ע"א הקשו בהא דסכין של עכו"ם וכו' מקלקל הוא והקשו מש"ס פסחים דע"ג דשוחט בשבת הוי מתקן מאמה"ח אכן י"ל עפימש"כ הספורנו פ' ויקהל בפ' לא תבערו אש וכו' אעפ"י שהבערה בעצמה הוא קלקול על הרוב בכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן הוא אסורה בשבת עיי"ש וא"כ גם בשחיטה דמקלקל הוא כיון דעל פי רוב נעשה לתיקון אע"ג דהוא מקלקל מ"מ גוף המלאכה הוא לתיקון ועפ"י רוב נעשה המלאכה לתיקון ומש"ה חייב לענין שבת ועיין בשו"ת מהר"י הכהן מה"ת בשער הענינים סי' כ"ו וא"כ י"ל לר' מאיר דחייש למעוטי א"כ אולי כוונתו לקלקל ולא חשיב קלקול ע"מ לתקן ולא נעשה מימר בתחילת שחיטה אבל ר' יהודה דפליג על ר"מ ולא חייש למעוטי א"כ כיון דרוב עושין השחיטה לתקן שפיר נעשה מומר ועיין בס' מלא הרועים בכללי רובא לר"מ: ז) שם בתוס' ד"ה מחחכין את הדילועין וכו' ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכו' כ' בס' לב אריה לא זכיתי להבין דבריהם דא"כ במשנתינו דהשוחט בשבת במאי מוקי לה אי מיירי ג"כ ביושב ומצפה א"כ מאי האי דקאמר לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת ופרש"י כגון מי שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניח ע"מ לשחטה בשבת ואי איירי ביושב ומצפה א"כ איך הובררה דלגדל עומדת דהא כבר קיוותה נפשו והתאוה תאוה שתשחט בשבת ואי לימא דמתני' מסתמא איירי באינו יושב ומצפה א"כ אמאי נסבין חבריא למימר ר' יהודה היא הא בזה אפי' לרבנן אסור לבו ביום משום מוקצה אלא ע"כ דבבהמה לא שייך כלל להיות יושב ומצפה למלתא דלא שכיח כזה שישחטנה חש"ו ואחרים יהיו רואין אותם ועיין בשבת דף מ"ו ע"ב ואפי' באינו יושב ומצפה מותר בזה לר"ש דלא שייך בהא דחי' בידים כגרוגרת וצמוקין ועיין בב"י וטו"ז סי' שכ"ד ודברי התוס' אלו צל"ע וכו' עיי"ש, ולענ"ד ליישב דבס' חוסן ישועות בשמעתין בדברי התוס' אלו וז"ל ואין להקשות לפי' התוס' דמיירי ביושב ומצפה ובלא"ה מודי ר"ש דאסור א"כ אמאי מוקי רב משנתינו כר"י לוקמי כר"ש ובאין יושב ומצפה די"ל דניחא ליה טפי לאוקמא כרבי יהודה משום דקתני שבת דומיא דיוה"כ ומשמע בכל גווני אסור עכ"ל א"כ י"ל שפיר דמיירי באינו יושב ומצפה ולכך לר' יהודה אסורה באכילה ביומא והובררה דלגדל עומדת, ואפ"ה לא אוקמי' אליבא דר"ש משום דדומי' דיוה"כ מיירי והבן:

גם י"ל עפימש"כ שם הח"י ונראה דהא דמהני יושב ומצפה היינו דוקא בענין שהיה בטוח שיבא נכרי ויתלשנו מן המחובר ובבהמה שיבא חש"ו וישחטו וכמ"ש הג"א אבל אם לא בטוח בכך לא מהני והכא משמע בפ' אין צדין דף כ"ו דאמר התם אי דלא חזי כי אזמין להו מאי הוי ע"ש, א"כ י"ל דתוס' ס"ל דיושב ומצפה היינו אף שאינו בטוח שיבוא חש"ו וישחטנו ג"כ מהני לר"ש וכאן במשנתנו מיירי ביושב ומצפה כזה שאינו בטוח ואפ"ה לר' יהודה אסורה באכילה ביומא כיון דלר"י גם ביושב ומצפה אסור ורק משום קושיות אביי מי דמי הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם ע"ז שפיר תי' מי סברת וכו' בהמה בחייה לגדל עומדת וכו' לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת ושפיר פירש"י כגון מי שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניח ע"מ לשחטה בשבת היינו דמ"מ לא נוכל לומר על בהמה זו דהוה מוכן לאדם כיון שלא שחטה אתמול, ואי משום דיושב ומצפה עכ"ז כיון דאינו בטוח שיבוא חש"ו וישחטו לא הוי מוכן לאדם והבן:

ח) שם בתוס' ד"ה בהמה וכו' וגבי תרנגולת אמר אביי (ביצה דף ד' ע"א) דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים עכ"ל ולכאו' קשה דלפי מה דמסקינן דר' יהודה לית ליה ברירה א"כ קשה לאביי עוף לר' יהודה ביו"ט היכי שחטינן כקושיות הגמ' בהמה לר' יהודה ביו"ט היכי שחטינן דכל תירץ הגמ' הוא משום דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ובנשחטה הובררה דלאכילה עומדת וכו' וא"כ אביי דסובר נמי דעומדת לאכילה ולגדל ומשום ברירה ליכא למימר אליבא דר' יהודה כדמסיק דלית ליה ברירה א"כ עוף היכי שחטינן ולענ"ד ליישב בהקדם מש"כ בח"ס בחולין בד"ה בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן כ' הרשב"א דאין לומר ע"י הזמנה מעיו"ט דלא משמע כן במתני' שלהי ביצה גבי משקין ושוחטין את הביתות ובדבריו י"ל קושיות תוס' מדאמר אביי ביצה ד' ע"א תרנגולת עומדת לגדל נמי דודאי יש לחלק בין בהמה לעוף דאפי' אי סתם בהמה לאכילה מ"מ אפשר סתם עוף לגדל נמי מה תאמר עוף לר' יהודה ביו"ט היכי שחטינן י"ל ע"י הזמנה וכו' עיי"ש א"כ ניחא דלאביי אליבא דר' יהודה שוחטין עוף ביו"ט ע"י הזמנה כקושיות הרשב"א דדוקא בבהמה ליכא למימר הכי כמו שתי' הרשב"א דמשמע בשלהי ביצה דשוחטין בהמה בלא הזמנה דהא התם איירי בבהמה כמבואר שם דמשקין את הביתות משום סרכא דמשכא אבל בעוף שפיר י"ל דשוחטין ע"י הזמנה שוב ראיתי בס' ל"א שכ"כ ות"ל כונתי לד"ק, אכן עוד יש ליישב דבס' ל"א הק' בגמ' התם כדקתני טעמא אמרו לו וכו' בלא"ה ה"מ למימר דדוקא לענין תרומה דאורייתא לית ליה לר"י ברירה אבל במשנתינו דהוי רק מידי דרבנן כדפרש"י לעיל ומוקצה הוי דרבנן אית ליה לר"י ברירה וכדקי"ל באמת כן להלכה דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וכן הרמב"ם בהעתיקו דין ההוא בפ"ז מה' מעשר כ' מי שהיה לו יין טבול לתרומה דאורייתא לא יאכל ואח"כ יפריש שאין אומרים ברירה בדאורייתא ע"ש אח"כ ראיתי בפ' בכל מערבין דף ל"ז דפריך התם לר' יוסף דמקשי מר"ש דהכא בהלוקח יין אר"ש גבי עירוב דמאי קשיא דלמא כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ומשני דס"ל לר' יוסף דאין חילוק לענין ברירה בין דאורייתא ובין מדרבנן וכן צ"ל דס"ל לסוגיא דהכא ובפרט דהסוגיא הכא אזלא אליבא דרב כמ"ש התוס' ולרב עכצ"ל דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דהא קאמר התם ליתא למתניתין מקמי דאיו משום דמתניתין דהלוקח יין מסייע לי' דל"ל לר' יהודה ברירה ומאי ראי' דלמא דוקא בהלוקח יין דהוי דאורייתא וכו' ועכצ"ל דרב אינו מחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דהיינו דוקא בסוגיות הגמ' כאן דקאי אליבא דרב שפיר מקשה מהא דר' יהודה לית ליה ברירה, אבל לאביי דסובר דתרנגולת עומדת בין לאכילה ובין לגדל ואפ"ה שוחטין עוף ביו"ט משום ברירה אליבא דר' יהודה ואף דלית ליה לר' יהודה ברירה היינו בדאורייתא אבל במוקצה דהוי דרבנן שפיר יש ברירה כנ"ל, וגם יש לומר הא דלא מחלק הגמ' כאן בין דאורייתא לדרבנן לענין ברירה משום דסוגיות הגמ' קאי אליבא דמ"ד דמוקצה הוי כעין דאורייתא כמו שחידש בתוס' ישינים ביצה דף ג' ע"ב בהא דקאמר הגמ' בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא וכל סד"א לחומרא אלא לרב יוסף ולר"י וכו' ספקא דרבנן היא והקשה בתוס' ישינים למה לא מקשה הגמ' גם לטעמא דרב נחמן משום מוקצה דהוי ספיקא דרבנן ותי' דמוקצה הוי כעין דאורייתא עיי"ש, אבל באמת בתוס' ביצה דף ד' ע"ב ד"ה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה כ' דהא דאמר בדרבנן מבטלין איסור לכתחילה היינו בדבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן אבל בתרומה וכו' עיי"ש א"כ חזינן בתוס' שם דמוקצה עיקרו מדרבנן ועיין בחתם סופר ביצה ד"ג ע"ב, א"כ י"ל דאביי דסובר בודאי כרבה דהוא רבו משום הכנה סובר באמת מוקצה דרבנן ושפיר שוחטין עוף ביו"ט משום ברירה דבדרבנן יש ברירה כנ"ל:

ט) גם יש ליישב על פי דרך הנ"ל בהקדם מש"כ בס' ת"י בד"ה והא לית לי' לר"י ברירה, פירש"י וכי שחיט לי' ביו"ט היכי משתרייא דילמא מאתמול דעתי' לגדל הוי, איכא למידק אימא דלית לי' לר"י ספק מוכן ובהמה שנתנבלה בשבח הוי ודאי אינו מן המוכן וכו' וע"כ נראה לפענ"ד דאביי פריך בממ"נ אי ספק מוכן אסור בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן ואי ספק מוכן מותר א"כ הדק"ל אמאי אמר רב אסורה באכילה ליומא והא לא הוי אלא ספק מוכן דליכא למימר לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת דהא לית ליה לר"י ברירה א"נ דפשיטא לי' דספק מוכן שרי וכו' ועיקר קושייתו אהא דאמר רב אסורה באכילה ליומא אמאי אסורה כיון דלית לי' לר"י ברירה לא הוי אלא ספק ותישתרי, ובזה יש ליישב מה שיש להקשות עוד מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא כי לי"ל לר"י ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אי"ל וכדמחלק בעירובין דל"ז ע"ב ולמ"ש ניחא דכיון דעיקר קושייתו היא אהא דאמר רב אסורה באכילה ליומא השתא אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן דלהחמיר מילחא דפשיטא היא דבין בדרבנן ובין בדאורייתא אין ברירה, וכו' עיי"ש א"כ לפי"ז כל עיקר קושיות הגמ' מהא דר"י לית לי' ברירה ולמה כאן אסורה באכילה ליומא הא בזה גם בדרבנן לית ליה ברירה, אבל עכ"פ מיושב לאביי אליבא דר"י שפיר מותר לשחוט עוף ביו"ט דהא לקולא שפיר בדרבנן יש ברירה דעומדת לאכילה והבן:

י) דף ט"ו ע"א ברש"י בד"ה רבי יהודה וכו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד וכו' אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ול"ש אחריני עכ"ל עיין לזקיני במהרש"ל שהקשה הא מסקינן להדיא בפ' הנזקין דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יהודה הוא דקניס שוגג אטו מזיד ולכן מפרש המהרש"ל דלא כרש"י ובאמת טעמא דר' יהודה משום דקנסו שוגג אטו מזיד ואי משום קושיות רש"י ז"ל דאי משום קנסו שוגג א"מ אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית על זה תירץ המהרש"ל דצריכין אנו לפרש דקנסו שוגג אטו מזיד לאסור באותו היום לכ"ע כאילו נעשה במזיד אבל שהחמירו עוד במזיד לאסור לו עולמית משום קנסא לא החמירו בשוגג עיי"ש ויש לכוין בכוונת זקיני המהרש"ל הא דכ' בס' חוסן ישועות על פי' רש"י דקשה מגיטין דמבואר שם דטעמא דר' יהודה הוא משום דקנסו שוגג א"מ וכ' דנראה דסוגיא דשמעתין נמי סברה דטעמא דר"י הוא משום דקנסינן שוגג א"מ ומאי דקשיא ליה לרש"י דא"כ אמאי מישתרי הוא לאורתא יש לומר דהא טעמא דקנסו שוגג אטו מזיד היינו שלא יבשל במזיד ויאמר שוגג אני ובהא דקנסו שלא יאכל עד מוצאי שבת שפיר הועילו בתקנתן שלא יבשל במזיד וכ"כ הרשב"א עכ"ל וזה י"ל ג"כ כונת המהרש"ל דלא הצריכו להחמיר לאסור בשוגג גם לאורתא אטו מזיד כנ"ל: אכן אכתי נשאר קושיות רש"י ז"ל דאי נימא כאן דטעמא דר' יהודה משום דקנסו שוגג אטו מזיד א"כ אמאי אסור לאחריני אבל ראיתי שם בס' חו"י שמתרץ גם זאת די"ל דאם היה לאחרים מותרים באכילה בו ביום הוי חשוב הנאה להמבשל כיון דאהני מעשיו ועדיין איכא למיחש שיבשל במזיד ויאמר שוגג אני כדי שיאכלו אחרים ותדע דהא דקאמר במזיד הוי נמי מהך טעמא דמה שאחרים אוכלים חשוב הנאה לדידיה וק"ל עכ"ל ובאמת יש להביא ראי' לסברתו דמשום קנסו שוגג אטו מזיד מהראוי לאסור גם לאחרים מהא דמבואר בש"ס פסחים דף למד דחמץ לר"ש אחר זמנו אסור לכל העולם משום קנסא דעבר על בל יראה ולשיטת רש"י היה לן לאסור רק לעובר בבל יראה וב"י ולא לאסור על אחרים עד דקשה לי באמת על רש"י דמנ"ל דאין הטעם דר' יהודה משום קנסו שוגג א"מ דאל"ה לאחריני שרי, ומש"ס פסחים הנ"ל משמע דגם משום קנסו שוגג וכו' אסור לאחריני, ועיין בס' לב אריה שכ' להקשות בשיטת רש"י ז"ל וז"ל בפירש"י בד"ה ר"י אומר בשוגג וכו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו וכו' עיין במהרש"א שכ' דס"ל לרש"י דאם הטעם משום קנסו שוגג א"מ לא שייך למיקנס לאחרים וכן הוא באמת לפי סוגיא דהניזקין אבל לרב דס"ל דגם לאחריני אסור ע"כ דלא ס"ל הטעם משום קנסו שוגג א"מ רק כדי דלא ליתהני מעבירה וע"ז כ' רש"י דמנ"ל לרב לפרושי הכי דטעמא דר"י משום דלא ליתהני מעבירה ולאוקמי מתני' כוותי' ולזה קאמר דס"ל לרב דאם טעמי' דר"י משום קנסו שוגג א"מ הו"ל למיקנס בשוגג דלא יאכל עולמית כמו במזיד עיי"ש, אלא דלכאו' כמו דהקשה לרש"י הכא דמנ"ל לרב דטעמי' דר"י משום קנסו שוגג א"מ ולמירמי דר"י אדר"י דלמא טעמי' דרב משום דלא ליתהני מעבירה ואין לומר דלא ס"ל לסוגיא דהתם דבשוגג מיקרי עבירה דהא ע"כ צ"ל הך סברא לר' יוחנן הסנדלר דקאמר בשוגג יאכל במ"ש לאחרים ולא לו וע"כ הטעם משום דלא ליתהני מעבירה דאי משום קנס הא לאחריני ליכא למיקנס לפום סוגיא דהתם וא"כ כיון דלר"י הסנדלר עכצ"ל דבשוגג נמי מיקרי עבירה דלמא גם ר' יהודה ס"ל הכי ומנ"ל למירמי דר"י אדר"י וכו' עיי"ש, ולתרץ הכל נלענ"ד דאיכא למימר קנסו שוגג אטו מזיד בשני אופנים, אופן אחד דקנסו שוגג אטו שיעשה במזיד ויאמר שוגג הייתי ומפני זה די לקנוס אותו לאסור בו ביום אבל לאורתא בכדי שיעשה יאכל דשוב לא חיישינן שיעשה במזיד כיון שלא הועילו מעשיו כסברת החוסן ישועות הנ"ל וכאשר כן הבינותי בכוונת זקיני המהרש"ל ז"ל אכן מפני חשש זה אכתי יש להחמיר לאסור אפילו לאחרים כסברת החוסן ישועות הנ"ל דאי היה לאחרים מותרים באכילה בו ביום הוי חשיב הנאה להמבשל כיון דאהני מעשיו ועדיין איכא למיחש שיבשל במזיד ויאמר שוגג אני כדי שיאכלו אחרים, ואופן אחר דקנסו שוגג אטו מזיד איכא היינו לקנוס בשוגג אטו אם לא נקנוס בשוגג איכא חשש דגם במזיד לא יקנסו אותו, ובקנסו שוגג א"מ כזה יש סברא להחמיר לאסור גם לאורתא כמו במזיד דאסור עולמית דאי לא נקנוס בשוגג יש חשש שלא נקנוס גם במזיד, ולעומת זה יש קולא שלא נקנוס לאחרים, ולאחריני שרי כיון דבמזיד ג"כ לא קנסו רק לו ולא לאחרים א"כ גם בשוגג נמי אין לקנוס רק לו כיון דאין הקנס רק גזירה שמא לא נקנוס אותו במזיד וע"ז כתב רש"י ז"ל דאין לפרש טעמא דר' יהודה משום קנסו שוגג אטו מזיד דאופן השני ואשר עי"ז יהי' שרי לאחריני ולא יהי' משנתינו כר' יהודה ע"ז כ' רש"י דא"כ דמשום קנסו שוגג אטו מזיד כזה הי' מהראוי לאסור גם לאורתא משום דשאי לא נקנסו בשוגג דילמא לא נקנוס אותו גם במזיד, א"ו דטעמא דר' יהודה שלא ליתהני מעבירה היינו כטעמא דש"ס גיטין דקנסו שוגג אטו מזיד דאופן ראשון שלא יעשה במזיד ויאמר שוגג אני ויתהנה מעבירה, ומפני טעם זה באמת אסור גם לאחרים דאי יהי' שרי לאחריני אכתי איכא חשש דיעשה במזיד ויתהני ממעשיו להאכיל לאחרים, וגם מפני טעם זה באמת שרי לאורתא כנ"ל, ולפי"ז לא קשה לרש"י מש"ס פסחים דבאמת אסור לכל העולם, דהא גם רש"י מודה דמשום קנסו שוגג א"מ דאופן ראשון אסור גם לאחריני, וממילא מיושב גם קושיות הלב אריה דבש"ס גיטין רמי דר"י אדר"י ולא קאמרו דטעמא דר' יהודה הוא שלא יתהנה מעבירה ז"א דהא לטעמא דלא יתהנה מעבירה ג"כ הכוונה משום קנסו שוגג אטו מזיד כנ"ל:

עוד יש ליישב קושיות הלב אריה הא דרמי מר"י אדר"י בגיטין משום דשם קאי לשאר אמוראי דכאן ולא לתי' דרב אשי ועפ"י הקדמת חתם סופר חולין בשמעתין דט"ו ד"ה רב אשי אמר וכו' ע"ש ודו"ק:

יא) אגב אכתוב לו מ"ש בתוס' חולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין חבריא וכו' שכ' אבל לרבנן שרי באכילה אפי' בו ביום וא"ת והא אין יכול למלחה בשבת וכו' דלכאורה משמע שכיונו בתוס' להקדים הא דלרבנן שרי אפי' בו ביום וע"ז הקשו והא אין יכול למלחה בשבת, והלא גם בלא הקדמתם דלרבנן שרי היה יכולים תוס' להקשות על הא דאר"ה וכו' משמי' דרב אסורה באכיל' ליומא ונסבין חבריא למימר רבי יהודה הוא ומסיק הי רבי יהודה והלא גם בלא טעמא דמוקצה או מעשה שבת ג"כ אסור ליומא משום דאין יכול למלחה בשבת וכבר דקדקו כן במפורשים ולענ"ד ליישב דהנה הכו"פ בסי' ע"ה סק"א הקשה בהא דהוכיחו התוס' הנ"ל בפ"ק דחולין בשוחט בשבת דאמרינן עלה אסורה באכילה ליומו והטעם אמרו משום מוקצה והקשו התוס' הא לא מצי לבשולי או לצלותו או למולחו ומזה הוכיחו דדם שלא פירש מותר ומותר לאכול באומצא בלי מליחה כלל ד והקשיתי דלמא רוצה לאכול בני מעיים והם א"צ מליחה כלל דאין בהם דם והוצרך הגמ' לאסור משום מוקצה וכדומה, וכ' וכעת אחר העיון נראה ליישב בפשיטות וכי ברור לן שאין בהם דם ועיין מ"ש בזה רק לא ברור ומ"מ מותר דאימת יאכל לאחר מליחה וצלי' הא דם שבשלו דרבנן וספיקא דרבנן להקל וכאן לא הוי אתחזיק איסורא דאין מחזיקין דם בב"מ וכו' ואי שרוצה לאוכלו באומצא פשיטא דלית כאן חשש דלו דיש בו דם מ"מ דם אברים שלא פירש מותר, וזה הכל א"א דם אברים שלא פירש מותר אבל א"א דם אברים שלא פי' אסור א"כ אסור לאכול בני מעיים דלא ברירי לן דלית בהו דם ובעודנו חי הוי ספיקא דאורייתא ושפיר דייקו התו' דמותר לאכול באומצא דאל"כ ל"ל משום מוקצה כקו' התוס' וא"ש ודו"ק עכל"ק אכן תירוצו ניחא רק לשיטת התוס' דדם שבשלו דרבנן א"כ שפיר יש לפרש הא דאין מחזיקין דם בב"מ היינו דאיכא ספיקא ואפ"ה מותר לאחר שנתבשלו כיון דהוי ספיקא דרבנן אבל לשיטת רש"י ז"ל בחולין דק"ט ע"א שכ' בהא דלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו להיות בכרת ובמס' כריתות דף כ"ב מוקים. לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו וכו' עיי"ש ועיי"ש בתוס' דרש"י סובר דם שבשלו עובר עליו א"כ מוכרחין אנו לפרש הא דאין מחזיקין דם בב"מ היינו שברור לנו דתנן בב"מ דאי משום ספיקא אכתי הוי ספיקא דאורייתא וא"כ הדרא קושיות הכו"פ לדוכתי' דנוכל לתרץ דשוחט בשבת שחיטתו כשרה היינו הבני מעים, ומה גם לפי מה שראיתי בס' חוסן ישועות חולין דק"ט שכ' ליישב דעת רש"י והרמב"ם ז"ל דסוברים דם שבשלו דאורייתא מהא דהקשו בתוס' שם ממנחות דכ"א ע"א דאמר זעירא דם שבשלו אינו עובר עליו ותירץ עפ"י מה דאיתא בברכות פ' כ"מ דף ל"ח ע"ב דפליגי התם רב ושמואל ועולא משמי' דר"י דרב ושמואל ס"ל שלקות מברך עליהם בפ"א ור"י סבר דמברך שהכל וקאמר התם ר"נ דבמחלוקת שנוייה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר"מ רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אעפ"י שלא נמוח דרב ושמואל כר"מ דאמר מבושל קאי במילתיה ועולא משמיה דר"י כר' יוסי דאמר כיון דמבשל ליה נפיק ליה מתורת לחם וה"נ לענין ברכה תו לאו ירק איקרי והש"ס דחה התם לדעולא וקאמר ולא היא דכ"ע שלקות מברך עליהם בפ"א וע"כ לא קאמר ר"י התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' ר"י מודה ומסיק התם דליתא לדעולא אלא כר"ח בר אבא דאמר משמיה דר"י דשלקות מברך עליהם בפ"א, ולפי"ז נראה דרבי חנינא דאמר בהקומץ דדם שבשלו אינו עובר עליו טעמיה הוא משום דבשול מבטל ליה מתורת דם וכדס"ל לר' יוסי גבי מצה דאחר הבישול תו לאו לחם איקרי ולא ס"ל לחלק דהתם טעם מצה בעינן כדמחלק הש"ס אלא כעולא וכר"נ דלא מחלקי בהכי וא"כ א"ש הא דאמר רב בכריתות דמשנתינו מיירי בלב עוף אבל בלב בהמה חייב כרת דמשמע אפי' אחר הבישול משום דרב לטעמיה דס"ל בברכות דשלקות מברך בפה"א הרי דאחר הבישול נמי קאי במילתיה וה"נ גבי דם קאי במילתיה לעבור עליו ולפ"ז ניחא הא דהרמב"ם השמיט להך דרב חנינא דאמר דם שבשלו אינו עובר עליו משום דאנן קימ"ל כרב ושמואל גבי שלקות דמברך עליהם בפה"א וע"כ משום דאחר הבישול נמי במילתיה קאי כנ"ל עכת"ד היוצא לנו מזה דרב לשיטתו דאמר בכריתות דמשנתינו מיירי בלב עוף שאין בדמו כזית והוא לשיטתו בברכות שם סובר דם שבשלו עובר עליו א"כ מדוקדק שפיר דלא הקשו בתוס' קושייתם על מימרא דרב דאסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא, דהא באמת יש לתרץ דמיירי לענין בני מעים ומוכרח לאסור ליומא משום דר' יהודה ולא משום דאין יכול למולחה בשבת כיון דלרב ע"כ הא דאין מחזיקין דם בב"מ היינו דודאי אין דם בב"מ, כיון דמשום ספיקא הי' ספד"א דהא רב סובר דם שבשלו דאורייתא, והי' נשאר קושיות הכו"פ בתוקפו כי תירץ הכו"פ ליתא לרב דסובר דם שבשלו דאורייתא לכן הקדימו תוס' הא דלרבנן שרי באכילה אפי' בו ביום וע"ז הקשו והא אין יכול למולחה בשבת ואי משום קושיות הכו"פ דלוקמי בבני מעים ז"א דהא י"ל כתירוצו דאין מחזיקין דם בב"מ היינו דהוי ספיקא דרבנן כיון דתוס' לשיטתם סוברים דם שבשלו דרבנן והבן:

יב) בש"ס מנחות דף כ"א ע"א תקריב ואפילו בשבת וכו' וברש"י ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות עכ"ל הנה בס' טהרת הקדש בחידושיו למנחות כ' יש להקשות דהא אמרינן בשבת דף ע"ה ע"ב דגם למ"ד דמולח בשר חייב משום מעבד היינו דוקא כשמלחו מליחה דבעי לאורחא ע"ש ומאחר שכ' התוס' כאן ד"ה דם וכו' שאין צריך למלוח מליחת קדשים כל כך כמו לאורחא א"כ ל"ל להש"ס למדרש אפילו בשבת, ובס' משנה למלך פי"א מה' שבת הקשה על ברייתא זו מהא דקיי"ל אין עיבוד באוכלין ותירץ שם דמאחר שהוא למזבח אין שם אוכלין עליהן ולכך יש בהן עיבוד אבל עדיין לא עלה ארוכה לקושייתינו בזה, וי"ל עפ"י מ"ש התוס' דף י"ח דלכ"ע בעינן כהן במליחה וא"כ משכחת לה כשמלחו זר ושהה במליחתו ואח"כ צריך הכהן למלחה וא"כ ע"י מלח זה שימלחנו הכהן אח"כ יהי' כמו מליח לאורחא ואפ"ה שרי רחמנא דעבודה היא ודחי שבת עכ"ל:

ולענ"ד לתרץ בהקדם מש"כ בחידושים מס' חק נתן שנדפסו בש"ס ד' ווילנא במנחות דף כ"א וז"ל תקריב אפי' בשבת, הקשה הרב בס' משנה למלך בפי"א מה' שבת איזה מלאכה כאן דאיצטרך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלין ע"ש ולי נראה הא דאיצטרך קרא לומר דמליחה דחי שבת הוא משום הבערה דאי לאו קרא דגלי לן דמליחה עבודה הוא הוה אמינא דאסור למלוח איברי התמיד בשבת משום דכשמעלין אותן ע"ג המזבח אנו מרבין בהבערה בשביל המלח לכך איצטרך קרא לומר דמליחה עבודה היא ודחיא שבת כשאר עבודות וק"ל עכ"ל וא"כ לפי"ז מיושב גם קושית הטהרת הקודש דאף דלענין קדשים לא בעינן למלוח כמו לאורחא אפ"ה אשמעינן רבותא דאין איסור מה דמרבין בהבערה משום דמליחה עבודה היא ועיין בס' מהר"י הכהן שער הענינים מה"ת סי' כ"ו ובשו"ת זכרון יצחק סי' ע"ח ובס' שערי תורה ת"א סי' כ"ז והבן:

ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה