שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן מג
ב"ה ב' תבא תרס"ה פלונסק לכ' יד"נ הרב הגאון הג' מ' שמעון דובער שי' אבד"ק שעדליץ:
א) אחדשכ"ת, זה באתי לביתי בשלום ת"ל, ואמרתי אקיים את אשר אמרתי לכ"ת לשלוח לו איזה מחידושי אשר היה משא ומתן בינינו בהיותינו יחד משך שנים עשר יום בעיר פעלצאוויזנא בישיבת ב"ד וד"ת ע"ד הזביחה ושובי"ם דשם, וזה החלי, בחולין דמ"ה:
בתוס' ד"ה נתמזמז מוחיה וכו' תימה לריב"ם דמייתי ראי' ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו הנה בלב אריה כ' דלפי' השני ברש"י ד"ה מפני כבדו דטריפות דנתמרך ונתמסמס משום דאין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה לא עיי"ש א"כ כיון דאין הטריפות משום העור רק משום עצמו של מוח שפיר מקשה מהא דראש למות חוט ושדרה משום דבמוח אין נ"מ בין מוח דראש למוח דחוט השדרה, דדוקא בעיר יש חילוק דבקרום שבמוח הראש נקובתו במשהו ובעור חוט השדרה ברובו, אכן הריב"ם הקשה שפיר לפירוש הראשון ברש"י שהטריפות הוא שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק עיי"ש ושפיר הקשה דדילמא דוקא נקב משהו יהי' ע"י נתמזמז דהיינו במוח שבראש אבל בחוט השדרה דשיעורו ברובו דילמא נתמזמז כשר אכן ראיתי בס' תורת חיים שתירץ גם לפירוש זה דכיון דאשכחן דע"י שנתמזמז מוח הראש עתיד הקרום לנקוב ממילא שמעינין דכשנתמזמז מוח חוט השדרה עתיד הקרום ליפסק דכיון דיש כח בליקוי זה לעשות נקב במשהו יש בו כח נמי ליפסק וחוזר רובו דהיום עושה נקב משהו ומחר חוזר ועושה נקב משהו וכן הולך ונוקב נקב משהו עד שפוסק רובו וכו' עיי"ש ולענ"ד עפ"י מה שהקשה בס' חי' הרי"ם חולין בד"ה תוס' נתמזמז וכו' דהא חזינן דלא קשיא להו לתוס' כלל על הא דפריך מעיקרא מברייתא דבהמה שנמזמז מותה טריפה דנימא דאיירי דוקא במוח שבראש וע"כ דמדנקיט סתמא נתמזמז מוחה היינו בין בראש בין בחוט השדרה וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דהוא הנותנת להקשות מהא דלוי וכו' חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה וכו' היינו כיון דחזינין מקודם דמקשה הגמ' מברייתא דרשב"א אומר בהמה שנתמזמז מוחה טריפה ותי' הגמרא ההיא נתמסמס איתמר ולמה להגמרא לעשות טעות ובמקום נתמזמז נתמסמס איתמר ולא מתרץ פשוט דשם ברשב"א דנתמזמז טריפה היינו במוח שבראש, אבל כאן בחוט השדרה נתמזמז כשר א"ו דהי' ידוע להגמרא דאין חילוק בין מוח דראש בין מוח דחוט השדרה או דנימא כפירש"י דהטרפות הוא משום המוח גופא ולא משום פסיקת החוט וא"כ ממילא אין חילוק במוח גופא בין ראש לחוט השדרה וכתי' הלב אריה או דגם לפירש"י הראשון דהטריפות הוא דסוף שיפסק העור ע"י ליקוי זה מ"מ אין חילוק בין מוח דראש למוח דחוט השדרה משום דהפסוקה בחוט השדרה תהי' נעשית לאחדים ע"י נקיבות בכל פעם משהו כתי' התורת חיים, ומה נ"מ בין נקב משהו בקרום שבמוח הראש ובין פסיקת רוב בעור חוט השדרה ובאמת האיר ה' עיני וראיתי שדברי התורת חיים מדוקדקים בדברי מאור עינינו. רש"י ז"ל שם שכ' שמתוך ליקוי זה עתיד ל"ינקב" וליפסק דלכאור' ל"ל לרש"י לומר תיבת לינקב הא כאן מיירי בחוט השדרה והטריפות הוי רק משום דסופו ליפסק והול"ל שמתוך ליקוי זה עתיד העור ליפסק אכן לפי פי' התו"ח ניחא דבאמת אין החשש. שיהי' נעשה פסוקה בפעם אחת רק שבכל פעם יהי' נעשה נקב משהו מעט מעט וממילא סוף כל סוף יהי' פסוקת רוב ולכך כ' רש"י עתיד לינקב וליפסק דמהנקבים יהי' פסוקה, ובאמת מבואר בהרא"ש בפרקין סי' י"ב וז"ל ומדמקשה ממוח אחוט השדרה אלמא המרכה והמסמסה פוסלת במוח עכ"ל הרי דאין חילוק בין ראש לחוהש"ד וזאת נוכל ללמוד מהא דלא מתרץ הגמרא על הברייתא דרשב"א דמיירי בראש א"כ חזינן דאין.
חילוק ושפיר מקשה מהא דלוי אף דשם הי' במוח שבראש מ"מ משמע דאין חילוק והבן:
ב בחולין דף מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה אפיק חדא ועייל חדא ולמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו' צ"ל דהך סוגיא כר"ש דלרבנן ליכא אלא י"ז עיי"ש ומקשין העולם בל"ז על המקשן דפריך מבהמה שנחתכו רגלי' או על המקשן דהקשה והאיכא כמה חסרון בשדרה הוי להו לרשום דע"כ הך סוגי' כר"ש דלרבנן ליכא אלא י"ז ולא מקשינין מידי וקושיא זו איתא במהדורא בתרא ונראה לענ"ד ליישב דהנה איתא לקמן דמ"ז ע"ב אמר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון כשירה איתביה ר' אבא לעולא ריאה שנקבה או שחסרה וכו' ומשני לעולם מבחוץ וקאמרת היינו ניקבה לא נצרכה אלא לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות ובחסרון כל שהוא מודה ובתוס' שם ד"ה אבל וכו' ויש שרצו לאסור כשנראה הריאה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור קיים והשיב להם הריב"א דטעות הוא בידם דא"כ הוה ליה לשנויה הכא הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקמי כר"ש וכו' עיי"ש והנה הרמב"ם פסק כיש מטריפים באם יש חסרון וקמט על הריאה וכ' הב"י יו"ד סי' ל"ו דלדעת הרמב"ם ז"ל אין צריך לדחוק כמו שכתבו בתוס' ריש פרקין דמ"ב ע"ב בד"ה אפיק חדא וכו' שסוגיא זו דהכא אתי' כר"ש ולא כרבנן דלרבנן ליכא אלא י"ז עי"ש ולכך פסק רבינו הרמב"ם ז"ל כיש מטריפים והוי לרבנן י"ח ושפיר מצי לאוקמי סוגיא זו בריש פרקין כרבנן והא דמשני הש"ס בדף מ"ז ע"ב לא צריכא אלא לר"ש לרווחא דמלתא דאתי' אפילו כר"ש עיי"ש והנה בס' לב אריה חולין דמ"ב ע"ב הקשה בהא דמתרץ הגמ' המסס וביה"כ דחשבת בתרתי חשבינהו בחד ופירש"י דבהדי הדדי סמכי וכחד דמי דקשה לשיטת רש"י ז"ל לקמן דבהמסס לא בעינן מפולש א"כ איך שייך למיחשבינהו בחד דהא אין שיעורם שוה וכמש"כ בתוס' בחולין דמ"ג ע"א לענין חסרון דשדרה, וחסרון דריאה דחשבם בתרתי כיון דאין שיעורם שוה דחסרון דריאה בכ"ש וחסרון דשדרה פלוגתא דב"ש וב"ה וכן הקשה המהר"ם שי"ף ותי' דדוקא לקמן בחסרון דריאה ודשדרה דקושית התוס' הוי דליכללינהו בחד משום דשניהם שם חסרון לזה כתבו בתוס' שפיר דכיון דאין חסרונם שוה לא הוי שם חסרון אחד אבל גבי המסס וביה"כ דכ' רש"י דבהדי הדדי סמכי ולכך אפי' אין נקיבתם שוה מ"מ כיון דמחוברים יחד ואחד באחד יחדיו ידובקו הוי כאבר אחד שייך שפיר למיחשבינהו בחד ושוב מצאתי סברא זו בהרשב"א וכ"כ הר"ן בחדושיו לחולין דכל הטרפות שהוא באבר אחד א' אף שאין שיעורם שוה חשבינן בחד והוכיח זה מנפסק הגרגרת ונסדקה וכן מגלגולת שנחבסה ונחסרה, ונחתכו רגליה וניטל צ"ה עיי"ש וכן תי' בסברא זאת הר"ן בחידושיו לחולין קושיות התוס' חולין דמ"ב ע"ב דלכך לא מנה חסרון הגולגולת כיון דמנה אח"כ בהדי שב שמעתתא גולגולת שנחבסה ברובה אף דאין שיעורם שוה עיי"ש ולפי"ז מיושב גם קושיות הלב אריה חולין דמ"ב ע"א בתוס' ד"ה דרוסת שכתבו ומה"ט לא תני במתני' דמי לדיוחא ודמיא לבישרא משום דהוי בכלל נקובה והקשה לשיטת הר"ת בתוס' חולין דמ"ו ע"ב דהא כדיותא טרפה היינו כשרובה כך עיי"ש א"כ לא הו"ל לתנא למיכללה בכלל נקובה כיון דאין שיעורם שוה דניקבה הוי במשהו וכדיותא ברובה עיי"ש אכן להנ"ל ניתא דבאבר אחד חשבינן בחד אף שאין שיעורם שוה ושוב ראיתי שהלב אריה בעצמו העיר בזה לקמן ד"ה נקובי תמניא הוו עיי"ש ולפי"ז ניחא שפיר דמקודם לא הקשו בתוס' הא דלרבנן איכא רק י"ז דהא יש לומר כדברי הב"י סי' ל"ו בשיטת הרמב"ם דגם לרבנן הוי חסרה הריאה טריפות מיוחד ואינו נכלל בכלל נקובה דהיינו בקמט וחסרון על הריאה, אכן כאן בתירץ הגמרא דהמסס וביה"כ חשבינהו בחד אפיק חדא וכו' דקשה כנ"ל הא אין שיעורם שוה ולשיטת התוס' צריך לחשבם בתרתי וע"כ צריך לתרץ כשיטת הראשונים דאם הטריפות באבר אחד אף דאין שיעורם שוה מ"מ חשבינהו בחד ואברים שהם סמוכים כמו המסס וביה"כ הוי כאבר אחד ואולי משום דפעולתם אחד לעכול המזון הוי כאבר אחד, א"כ שפיר כתבו בתוס' דע"כ הסוגיא כר"ש דאי כרבנן הוי רק י"ז דאין לומר כשיטת הרמב"ם דגם לרבנן הוי חסרה טריפות מיוחד הא מ"מ כיון דהוי ג"כ בריאה חשיב רק כחד דהא באבר אחד אף דאין שיעורם שוה חשיב חד ולכך מוקי דאתי' כר"ש, ואליב' דר"ש הוי שפיר י"ח אף דהוי ג"כ בריאה אכן כיון דסובר ר"ש עד שתנקב לבית הסמפונות והיינו עד ועד בכלל וכמבואר בראש יוסף חולין דמ"ח ע"א וז"ל ומשמע ודאי לר"ש בעינן שינקב גם הסמפון לא עד ולא עד בכל וכו' עיי"ש, וא"כ כיון דניקב היא להסימפן וחסרון הוא בריאה גופא חשיב כמו שני אברים ובפרט דאין פעולתם שוה ושפיר הוי י"ח אליב' דר"ש, אחר כותבי מצאתי בס' אור חדש פ' האזינו שתי' ג"כ קושיות העולם דפח"ח עיי"ש ויש לדבר בזה בקושי' הב"י סי' ל"ו לשיטת רש"י דחליף דאונה הוי בכלל חסרה נימא דחסרה היינו חליף אונה ועפ"י תי' החוסן ישועות ברש"י ד"ה לא תיפוק בדף מ"ג ע"א עיי"ש והבן ועיין בשו"ת פרי תבואה ת"ב סי' ב':
ג) בחולין דף נ"ה ע"ב ואמרו לי הילכתא כרכיש בר פפא ולית הילכתא כרב עוירא הנה בשו"ת נוב"י מה"ק חיו"ד סי' י"ז הקשה למה דחה לדר' עוירא ואמר לית הילכתא כרב עוירא הול"ל והילכתא כר' עוירא ודרב עוירא נמי לא אמרן אלא בסומכיה אבל בקולשיה כשר ואי משום דר' עוירא סתמא קאמר ניקב טריפה ומשמע דבכל גוונא מטריף ואין שום חילק אליבי' כלל א"כ גם ברכיש דאמר סתמא לקתה בכוליא אחת טריפה ולא חילק בין הגיע למקום חריץ או לא ועכ"ז אמרו הילכתא כרכיש והיינו במקום חריץ, ולענ"ד דהנה הר"ן ז"ל כ' דהא דמתרץ הגמרא אליבי' דר' עוירא ניקב לחוד ונחתך לחוד היינו טרם שידענו דיש חילוק בין ניקב בקולשיה ובין ניקב בסומכיה אבל לפי המסקנא י"ל דבין ניקב ובין נחתך טריפה והא דחותך מן הטחול מיירי בקולשיה עיי"ש וא"כ י"ל דמזה עצמו יצא לנו דר' עוירא מטריף בניקב אף בקולשיה ואינו מחלק כלל דאל"כ למה לא תירץ הגמרא כן הקושי' מחותך מן הטחול א"ו דהי' ידוע להגמרא דר' עוירא מטריף סתם ולית לי' חילוק זה וא"כ שפיר קאמר הגמרא ולית הילכתא כר' עוירא דהא דמסיק הגמרא וה"מ בקולשיה אינו פירוש לדברי ר' עוירא רק סתם גמרא אמר כן, ועיין לעיל דמ"ב ע"ב בקושי' הגמרא ועוד דר' עוירא נמי נקובי היא וכ' שם הלב אריה דלכאור' קשה איך שייך לכלל הא דר' עוירא עם שאר נקיבות הא אין שיעורם שוה דבכולהו בעינן מפולש ובטחול אם לא נשתייר בי' כעובי דינר זהב טריפה ובתוס' לעיל דמ"ג ע"א חידשו דאם אין שיעורם שוה צריך לחשוב אותם כולם בפרטות עיי"ש לענין חסרון בשדרה וחסרון בריאה, ותי' דע"כ ר' עוירא סובר דנקיבת הטחול הוא טריפת מצד עצמן ואינו מחלק כלל בין בקולשיה ובין בסומכיה ואינו סובר הא דנשתייר עיי"ש, ובאמת ידעו בעלי הגמרא דר' עוירא בכל אופן מטריף מדלא תי' הגמרא כנ"ל על הא דחתך מטחול וכו', אבל בהא דרכיש חזינין להיפך דבאמת הא דאמרו במערבא והוא דמטאי לקותא למקום חריץ אין זאת לחלק על הא דרכיש רק אדרבה במערבא פירשו דברי רכיש בעצמו, דרכיש לא אמר להטריף רק במטאי לקותא למקום חריץ, והראי' דאיתא שם אמרו במערבא ולא במערבא אמרו א"כ משמע דאינם חולקים על רכיש, דידוע בכללי הגמרא דאם לחלוק על דבריו באו ולחדש מה שלא אמר רכיש הי' להגמרא לומר במערבא אמרו והי' משמע שהמה אמרו דלא כרכיש, אכן לשון אמרו במערבא משמע דבאים לפרש דברי רכיש עצמו, דגם רכיש עצמו לא אמר רק במטאי לקותא למקום חריץ (ובאמת חזינין בהרי"ף שמביא הגרסא במערבא אמרו ולא מביא הא דר' נחוניא שאילתינהו לכולהו טרופאי דמערבא ואמרו לי הלכתא כרכיש בר פפא והוא כנ"ל כיון דלפי גרסת הרי"ף הי' במשמע שבני מערבא חולקים על רכיש וכלשון במערבא אמרו וא"כ כיון דרכיש בעצמו סובר דגם בלא הגיע למקום חריץ טריפה, א"כ לא שייך לומר והילכתא כרכיש והבן) ולכך שפיר קאמר הגמרא בהא דרכיש דהילכתא כוותי' והבן:
ד) בחולין דמ"ב ע"א בגמרא אלא למ"ד טריפה חי' מנ"ל הקשה בחידושי הר"ן הא כל הפלוגתא אי טריפה חי' אינו נ"מ אלא לענין ספק טריפה אי מהני י"ב חודש וא"כ מ"ד טריפה חיה הוי חומרא דלא מהני אפי' משהינן י"ב חודש א"כ מאי פריך מנ"ל דע"ז לא צריך קרא דאפילו בלא קרא נחמיר מספיקא והכי הוי לי' למימר האי קרא מאי עביד וכו' אבל לשון מנ"ל קשה יעוי"ש ולענ"ד עפ"י מש"כ בס' לב אריה ריש אלו טריפות דאף מ"ד טריפה חיה מ"מ מודה בדריסה דאינו חיה מקרא לכלב תשליכון אותו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל מקרא דלכלב תשליכון דטריפה א"ח א"כ כיון דכבר יש לנו קרא דטריפה אינה חיה ומותר א"כ לא הי' נחמור בספיקא בכל הטריפות ולכך צריך קרא בשאר טריפות דחיה ולכך קאמר הגמ' מנ"ל והבן: ה) בחולין דנ"ה ע"א אמר רב עוירא וכו' לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה וכו' הנה הכו"פ יו"ד סי' מ"ג סק"ג הקשה לפי ההוי אמינא בגמרא דמקשה הגמ' על רב עוירא מהא דחותך מעובר שבמעיה וכו' מן הטחול ומן הכליות וכו' א"כ משמע דסובר הש"ס דר"ע בכל מקום פוסל הנקב א"כ שוב חוזר וניעור קושיות הראשונים דלמה לא תנו במשנתינו ניטל ואי כתירוצם דהוי כ"ש מניקב א"כ אכתי קשה קשיותם מהא דטחול דניקב פוסל וניטל כשר ואי כתירוצם דשאני טחול דיש חילוק בין נקב בקולשיה לנקב בסומכיה זה ניחא אליבא דידן כטרופאי דמערבא אבל אליבא דר"ע לפי ההו"א והס"ד בש"ס אין חילוק עיי"ש ולענ"ד דיש ליישב עפ"י דברי החידושי מהרא"ל סי' מ"ג שכ' יש לדקדק מאי קאמר ודרב עוירא נמי לא אמרן אלא בקולשיה וקשה דהא ר"ע גם בקולשיה מטריף והאיך שייך דר"ע לא אמרן ול"ל דקאמר דהא דלית הלכתא כר"ע לא אמרן וכו' וכ"מ מפירש"י אבל זה דחוק והל"ל והא דלית הלכתא כר"ע נמי וכו' ולכן נראה דהוא הדבר שכתבתי דסתם נקב הוא מפולש כמו בכל דוכתי ואם כן ר"ע דאמר דניקב טרפה משמע דבעי דוקא מפולש כמו בכל נקבים ובאינו מפולש אפילו בלי שיור כלל כשרה ובאמת זה דחוק דאם כן אנו מחולקים עם ר"ע בסברות הפוכות דלר"ע ניקב נקב מפולש בקולשיה טרפה ולדידן כשר ובסומכיה בלא אשתייר כד"ז לדידן טרפה ולר"ע כשר וזהו דוחק דממ"נ אם חיות תלוי בטחול לדידן טפי מר"ע כ"ש בקולשיה דטרפה ואם אנן סוברים דאין חיות תלוי בטחול איך מחמירין טפי מר"ע ולכן נראה דגם ר"ע מודה דבסומכי לא בעי נקב מפולש ובלא נשאר כעובי ד"ז הרי הוא כמפולש והא דקאמר ניקב היינו משום דמיירי בקולשיה ושם בעי נקב מפולש אבל בסומכי ר"ע מודה לדידן וזה כוונת הש"ס דלית הילכתא כר"ע והיינו דאין תלוי כל כך חיות בטחול להטריף בניקב בקולשיה מיהו ר"ע מטריף אפילו בקולשיה ולכן קאמר דניקב הטחול טריפה בין בקולשיה בין בסומכיה, ולכאורה יש לומר דגם בזה שניהם שוים דצריך נקב מפולש כדאמר ר"ע ניקב דמשמע נקב מפולש, וא"כ לדידן דמכשירין בנקב בקולשיה כל שכן בסומכיה צריך עכ"פ נקב מפולש. ולהכי קאמר דר"ע נמי לא אמרן דבעי נקב מפולש כדמשמע לשון ניקב הני מלי בקולשיה דבהא בעינן נקב מפולש ולהכי קאמר ר"ע ניקב נקב מפולש היינו משום דמיירי בקולשיה אבל בסומכיה באמת טרפה אף באין נקב מפולש ומכ"מ אי אשתייר כעובי ד"ז כשרה וכו' עכ"ל הזהב ולפי"ז גם לפי ההו"א הי' ר"ע מודה דבסומכיה טרפה אף בנקב שאינו מפולש ואי לא נשתייר כעובי דינר זהב טריפה, א"כ שפיר תירצו הראשונים ז"ל דיש כ"ש מניקב לניטל מלבד בטחול כיון דבניקב יש חילוק בין קולשיה לסומכיה כנ"ל והבן:
והנה ראיתי בישועת יעקב יו"ד סי' מ"ג סק"ב שכ' בהא די"א דאין טריפות בטחול של עוף לכאורה קשה בהא דהקשה הש"ס חולין דף מ"ב לתדר"י דחשיב י"ח טריפות שנאמרו למשה והא איכא דר"ע דאמר ניקב הטחול טריפה ומאי קושיא הא בש"ס לקמן דף נ"ו תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ודלמא תדר"י לא חשיב רק הני טריפות דאסורין בין בבהמה ובין בעוף אבל טחול דבעוף כשר בניקב הטחול ולכך לא קחשיב וכו' ועיי"ש שהקשה גם בהא דמסיק הש"ס דף מ"ג שמונה טריפות יש בנקובה ולמה לא קתני ניקב הטחול עיי"ש שתי' בדפח"ח ופשוט י"ל עפ"י מש"כ בס' כו"פ שם סק"ז בהא דכ' הרמב"ם דאין טריפות בטחול של עוף והקשו הפוסקים הא בגמ' מדמה עוף לבהמה ואי דלית לי' סומכי אדרבה נימא דלית לי' קולשא וכולו טריפה ולפי מש"כ לעיל בסק"ג דטעמא דנקב בסומכא טריפה דיגרם רקב לכרס א"כ צדקו דברי הרמב"ם דעוף אינו דבק לכרס ואין לו חיבור בו פשיטא דכשר דהכל כקולשא יחשב וכו' והנה מה שבררנו לעיל דטריפות דניקב הטחול הוא דיגיע לקותא לכרס אין להקשות א"כ בריש פרקין דאלו טריפות מנה ח"י טריפות ובתוכם ניקב הטחול הא הוי בכלל נקבה הכרס כמ"ש התוס' דלכך לא מנה חסרון בגלגלת הואיל דטעם הטריפות בגלגולת מחמת הקרום והא תנא לי' י"ל דמכאן יש ראי' להנ"ל דהא התוס' כ' בד"ה הנך דלכך לא ימנה חסרה הריאה וחסרון בשדרה לא' משום דמשנה בשעורו זה במשהו וזה בחסרון חוליות וכו' וקשה א"כ איך כללהו לנקוב טחול בהדי שאר נקבים ולא חשבינן לי' רק בחד הא כל נקובים צריך להיות מפולשים וניקב טחול גם לא נשתייר עד"ז טריפה וצ"ל דרב עוירא לא ס"ל לחלק בין עובי ד"ז כיון דס"ל בכל טחול פוסל נקב א"כ אין הטעם משום לקותא דכרם ואף שיעור דינר ליכא רק נקב בעינן בכל נקובים ושפיר חשבינן בחדא, ולמסקנא דקי"ל עד"ז ובסומכיה דוקא א"כ אמרינן דטריפות בשביל הכרם באמת בלא"ה אין לחשוב אותו עכ"ל היוצא מדברי קדשו דלר"ע אין טריפות בטחול משום הכרס רק דהוי טריפות בפני עצמו ועיין בשמעתין בס' לב אריה שמתרץ עפ"י דברי הכו"פ אלו את קושית הכו"פ עצמו בס"ק ב' שם על לשון הגמ' ואי אשתייר כעד"ז כשרה דהול"ל ואי לא נשתייר כעובי ד"ז טריפה עיי"ש א"כ ניחא קושית הישועת יעקב דשפיר מקשה על חדר"י לחשביי' לדר"ע דניקוב הטחול, ואי משום דאינו בעוף זה אינו דהא לר"ע דאין הטריפות משום כרס א"כ גם בעוף דאינו דבוק לכרס טריפה דבזה ליכא סברת הכו"פ לשיטת הרמב"ם בעוף הנ"ל ולפי"ז מיושב גם הא דמנה שמונה מיני נקב ולא חשב ניקב הטחול דהא אליבא דידן דיש חילוק בין קולשיה לסומכיה א"כ הטריפות הוא משום כרס ובעוף דאינו דבוק לכרס כשר כשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ ניחא דהש"ס חושב רק מה דטריפה בין בבהמה ובין בעוף כדתני לוי וכעין תי' הישוע"י שם עיי"ש ויותר ניחא קושי' השנו"י דישוע"י דאף דחשב רק ח' מיני נקב עכ"ז גס טחול בכלל נקיבת הכרס וכדברי הכו"פ הנ"ל לפי ההילכתא דיש חילוק בין קולשיה לסומכיה והבן: ו) בטו"ז יו"ד סי' מ"ג סק"ב נראה פשוט דאף אם העור שעל הטחול לא ניקב שם טריפה דהא אין אותו עור בכלל סתם טחול וכו' נהנה בנקודות הכסף שם הקשה וז"ל תימה פשיטא והא בעינן שישחייר כעובי ד"ז וכו' עיי"ש ולחומר הנושא לתרץ דברי רבינו הטו"ז י"ל עפ"י מש"כ בטו"ז סי' מ"ג סק"ט דמה שאסרו בנימוק או ליקוי בצד העב היינו דוקא כשמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול בחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור דלא חמיר מריאה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון וכו' עיי"ש ובפ"ת שם סק"ו כ' לענין ליקוי מבפנים דהפר"ח וכו"פ החזיקו בפשיטות להקל ועיין תבו"ש סק"ו דעתו דטריפה וכו' ועיין במהר"ם שי"ף בחולין דנ"ה ע"ב דמתיר בפשיטות וסיים כמדומה ששמעתי דבכה"ג מסופקין אם צריך כעובי ד"ז מצד אחד או סגי במשני צדדים ולדעתי אף בצירוף יחד אין צריך עיי"ש ועיין בס' נחלת עזריאל חולין דנ"ה שכ' דכל זה אם גם הבשר שסביבו שלם אבל עור הטחול לבד אינו מציל וכו' עיי"ש והנה בפרמ"ג סי' מ"ג בש"ד סק"א כ' ודע דלשון הש"ע יש לעיין דהתחיל אם ניקב נקב מפולש טריפה והא אף באין מפולש כל שלא נשאר ד"ז ואם היינו אומרים דכל שאין הלקוח מחוץ כשירה כמ"ש הטו"ז אות ט' הוה ב"ש קצת עכ"ל א"כ יצא לנו מדברי הפרמ"ג דכוונת הש"ע בריש הסימן נקב מפולש דקאי על דינו של הטו"ז באות ט' באם הליקוי בפנים ועל זה שפיר סובב הולך דברי הטו"ז סק"ב שציין נקב מפולש נראה פשוט דאף אם העור שעל הטחול לא ניקב שם דבאם הליקוי מבפנים באמת לא בעינן שיור עובי ד"ז ועכ"ז אין הקרום סותם כדברי הנחלת עזריאל הנ"ל והבן, וראיתי בפ"ת שמראה מקום לדברי הנחלת עזריאל שתי' דברי הטו"ז שם, אבל ת"ל כוונתי לדעתו טרם ראיתי דבריו שהובאו בפ"ת הנ"ל ואין הספר תח"י לעיין בו ועיין בס' לב אריה בחולין דנ"ה מש"כ בשיטת הטו"ז ז"ל:
ז) בחולין דנ"ה ע"ב ברש"י ד"ה ואי אשתייר בעובי דופניו ולא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו כעובי דינר כשר עכ"ל וכ' הכו"פ סי' מ"ג סק"ב וז"ל והב"ח להציל מקושיי דהא הוי מחט בחלל הגוף, פירש דנקב דרך הכרס והטחול דבוקה בו סותמו וכו' אבל מ"מ אין פותר לי דמי הכריח לרש"י לכל זה דאיירי במחט ותחבו בפנינו ולא פי' כפשוטו דניקב ע"י חולי ומוגלא כמו מעשים בכל יום וכו' עיי"ש ועיין בש"ך סי' מ"ג סק"א שכ' על דברי רש"י וז"ל ופשוט הוא דלא מיירי השתא מדין מחט שנמצא בחלל הגוף אלא לדוגמא נקט מחט ומשכחת לה כשתחבו לפנינו ופגע בטחול דידוע שלא ניקבו א' מהאברים הפנימים וכו' עיי"ש ובטו"ז סק"ד ולענ"ד ליישב לחומר הנושא בהקדם מש"כ בס' לב אריה בשמעתין בגמ' ואי אשתייר כעובי ד"ז כשרה והגאון בפלתי דקדק בזה דקאמר אי אשתייר דמשמע דהחידוש הוא במאי דכשרה אם אשתייר ובאמת איפכא מסתברא דהא בכל מקום בעינן מפולש והכא חידוש הוא דבעי שיור ד"ז והו"ל למימר איפכא דאם לא נשתייר ד"ז טריפה ולענ"ד יש ליישב בפשוט עפ"י דברי עצמו שם בסי' מ"ג דר' עוירא גופא דלא מחלק בין קולשיה לסומכיה ע"כ ס"ל דטריפות הטחול הוא מצד עצמו ולכך לדידיה באמת לא נטרף רק במפולש אבל אנן לא קי"ל כוותי' בהא אלא דהטריפות הוא מחמת שיגיע לקותא לכרס לכך אינו טריפה רק בסומכיה ובהא אפילו אינו מפולש טריפה ע"ש וא"כ לפום מה דאמר ולא אמרן אלא בקולשי' אבל בסומכי' טרפה ומוכח מזה דאין הטרפות מחמת עצמו רק מחמת שיגיע לקותא לכרס דאל"כ אין לחלק בין קולשי' לסומכי' א"כ לפי"ז תו ס"ד דאפי' אינו מפולש ונשתייר הרבה טרפה לעומת זה דקאמר דאפ"ה אם נשתייר כעובי ד"ז כשרה עכ"ל והנה בס' לב אריה חולין דמ"ח ע"ב כ' בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בנקיבת הסימפונות ומחדש שם דיש נ"מ אם נקיבת הסימפון הוי טריפות מחמת עצמו או משום הקרום דסופו לינקב הקרום, דאם הוא טריפות מחמת עצמו אין חילוק בין ניקב ע"י חולי או ע"י מחט משא"כ אם היא מחמת שהלקותא תתפשט יותר י"ל דזה לא שייך רק בניקבה ע"י חולי אבל ע"י מחט הא לא התל לקותא כלל ומה"ת נחזיק ריעותא שתתפשט יותר וזה מושכל וישר בסברא, ושוב יגעתי ומצאתי כן להלבוש בסי' מ"א הובא בפ"מ שם בטו"ז סק"ת שכ' בטריפות דחצר הכבד דהטעם הוא משום שיגיע לקותא לכבד ואם הנקב הוא ע"י מחט לא יגיע לקותא לכבד וכשרה מחמת זה וכו' עיי"ש, וכן י"ל כאן לפי שיטת הטרופאי דמערבא דלית הילכתא כר"ע וסוברים דדוקא בסומכיה טריפה דאין הטריפות מצד עצמו רק משום הכרם א"כ דוקא ע"י מחט אז כשר בנשתייר כעובי ד"ז דהא ע"י מחט לא חיישינן שיתפשט יותר, אבל ע"י חולי י"ל דגם בנשתייר כעובי ד"ז ג"כ טריפה דע"י חולי יתפשט יותר, ולכן כ' רש"י בהא דאי אשתייר דאשמעינן רבותא דאי אשתייר כשרה ואף דהוי טריפות מצד כרס והי' סד"א דאף בנשתייר כעד"ז טריפה וע"י נקב כל דהו טריפה לכן הוי רבותא דמ"מ כשר באישתייר כעד"ז כדברי הלב אריה הנ"ל בישוב דקדוקו של הכו"פ, וע"ז כ' רש"י ע"י מחט, אבל ע"י חולי י"ל דבאמת טריפה גם בנקב כל דהו דע"י חולי מתפשט יותר כדברי הלב אריה בסמפונות אכן הדבר יהי' חדשות נגד ההלכתא ורק לפלפלא בעלמא נאמרו דברי, שוב אחר כותבי ראיתי בס' תולדות אברהם לחולין דנ"ה ע"ב שכ' ליישב דברי רש"י ז"ל עפ"י מש"כ בש"ך יו"ד סי' מ"ד סק"ב בשם האו"ה דהא דנקב בכליות כשרה דוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס וכן כוונת רש"י כאן דדוקא ע"י מחט כשרה כמו בכליות ולא ע"י חולי אבל ז"א דא"כ מאי פריך הגמ' לעיל אר"ע מן נחתך הטחול והכליות דמשמע דכשרה דהא יכולין לחלק דר"ע דאמר ניקב טרפה היינו ע"י חולי, אבל לא בנחתך או ניקב שלא ע"י חולי אלא ע"כ כיון שאמר סתמא דניקב טרפה מיירי בכ"ע וכו' ונראה דלהכי כ' רש"י מחט לאשמועינן דאפילו במחט טרפה אי לא נשתייר וכו' ולא תימא כמו בכליות דכשרה ע"י מחט אפילו מפולש וכו' עיי"ש דפת"ת ועיין בפרמ"ג סי' מ"ג בש"ד סק"א ובטו"ז שם סק"ו לענין רקבון:
ח) ברש"י חולין דף מ"ט ע"ב ד"ה אף כל קרום ונקלף והיינו תלב שע"ג הקבה וכ"ש חלב שע"ג הדקין עכ"ל מבואר מזה שבחלב שע"ג הדקין ליכא פלוגתא דאף מאן דמוקי לרבויא דקרא לחלב שע"ג הקבה אתי במכ"ש חלב שע"ג הדקין והקשה הכה"ג דלקמן בדף צ"ג ע"א בהא דקאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה היינו חלב שע"ג הדקין פירש"י ז"ל דנחלקו בו ר' ישמעאל ור"ע בפ' אלו טריפות והא הכא מבואר דבחלב שע"ג הדקין ליכא פלוגתא כלל וכבר נדחקו הגאונים מהר"י כולי בהגה"ת משנה למלך בפי"ג מהלכות שגגות ובפלתי סי' ס"ד ליישב דברי רש"י ולענ"ד ליישב דהנה בס' לב אריה בשמעתין הקשה למאן דמוקי ריבויא דקרא לחלב שע"ג הקבה וחלב שע"ג הדקין אתי ליה במכ"ש ולכאורה היא גופא תיקשי דמנ"ל לרבות חלב שע"ג הקבה כיון דאיכא לאוקמי רבויא דקרא אמסתבר טפי דהיינו חלב שע"ג הדקין ועיי"ש מה שתירץ עפ"ז דברי רש"י הנ"ל דדפח"ח ולענ"ד דהנה הרב המגיה במשנה למלך שם חקר לדעת בחלב שע"ג הדקין וכן בחלב שע"ג הקבה למאן דאוסר אי ענוש כרת או לא והוכיח דעכ"פ אין עליהם עונש כרת דכל איסורם אתי מהיקשא או מרבוי דכל וזה כלל גדול דכל דבר שאינו מפורש בתורה אין עליו עונש כרת וכמו חצי שיעור דאתי מרבוי דכל ואינו ענוש כרת וכ"ש למאן דמפיק חלב שע"ג הדקין במכש"כ דחלב שע"ג הקבה דודאי אינו ענוש כרת דאין עונשין מן הדין והאריך מאוד בזה ליישב בכל המקומות שמבואר היפך זה ע"ש וראיתי בס' צרור החיים חידושי חולין פרק כ"ג שמביא דבריו הנחמדים דאין ענוש כרת בחלב שע"ג הקבה והדקין וכתב ונ"ל ראי' ברורה לדבריו דבזה מיושב קושית התוס' ביומא ריש פ' יוהכ"פ שהקשו לפי טעמא דחצי שיעור אסור מה"ת דחזי לאצטרופי' א"כ למה לי כל לרבות ח"ש ולזה א"ש דידוע מה שפי' האחרונים בהאי סברא דחזי לאצטרופי' למלקות היינו באם יצטרף לשיעור יהי' חיוב מלקות אז בח"ש עכ"פ אסור מה"ת, אבל אם אפילו בכזית לא יהי' רק איסור דאורייתא לא חששו בחצי שיעור משום חזי לאצטרופי' ובפרט לפי ביאור הפרמ"ג ה' גיה"נ וא"כ מיושב שפיר קושית התוס' דנ"מ בחלב שע"ג הדקין דאפילו אכל כזית אין כאן אלא איסור ולא מלקות וכרת ואם יצטרף לחצי זית חלב גמור סוף סוף אין כאן אלא חצי זית ופשיטא דלא חיישינן אי יאכל חצי זית יאכל כזית וא"כ נסתר הטעם דחזי לאיצטרפי ואעפ"כ הלא התורה רבתה אותו בכלל חלב דחזי להקרבה מכל חלב אשר על הקרב ואפי' בזה ח"ש אסור מה"ת מדרשה דכל תלב אף דלא שייך חזי לאיצטרופי וראי' ברורה למשל"מ דאינו אלא איסור בעלמא דאל"ה הדרא קושית התוס' לדוכתא ל"ל כל חלב ודוק בזה ולא יקשה א"כ אפי' היכא דל"ש חזי לאיצטרופי אסור א"כ ל"ל כלל הטעם דחזי לאיצטרופי ז"א דאל"ה דאית לן האי סברא הוי מוקמינן קרא בחלב גמור שיש בו כרת עיי"ש וכ"כ בס' ייטב פנים בדרושי ש"ת אות כ"א וא"כ ניחא דברי רש"י ז"ל דודאי לר' יוחנן דסובר חצי שיעור אסור מן התורה מכח חזי לאיצטרופי וקשה קושית התוס' ל"ל כל וצ"ל כתירץ הנ"ל ומוכח עכ"פ דחד אסור מה"ת מיתורא דכל חלב וא"כ ל"ל כל חלב אשר על הקרב דע"כ דאי לא הוי לן אלא חד קרא הוי מוקמינן לי' על מאי דמסתבר טפי וכקושית הלב אריה דלמא קאי על חלב הדקין דהוי כ"ש, ועל כרחך דגם ר' ישמעאל אית לי' דחלב שעל הדקין אסור ואדרבה הוי כ"ש ומסתבר יותר לאסור מש"ה אוקים האי קרא על חלב שע"ג הקיבה אבל לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה ולא דרש כלל דרשא דכל חלב ולא סברת חזי לאיצטרופי א"כ לא מוכח משם כלום וא"כ אי ס"ד דחלב שע"ג הדקין מסתבר יותר היא גופא קשיא לוקי קרא בחלב שעל הקרב ועל הדקין דגם זה לא מוכח משום קרא ומנ"ל חלב שע"ג הקבה כמו שהקשה הלב אריה, אע"כ דבאמת בהאי גופא פליגי ר' ישמעאל ור"ע, דר"י דמוקי לחלב שע"ג הקבה לית לי' איסור בחלב שע"ג הדקין וכסברת הכו"פ סי' ס"ד דאיכא סברא לכאן ואיכא סברא לכאן, ויש סברא דחלב שעל הקבה דייקא אסור ולא חלב שע"ג הדקין ועיי"ש בצרה"ח והנה איתא בשבועות דכ"ג ע"ב בשלמא ר"י לא אמר כר"ל במפרש ח"ש וכו' הקשו תוס' לימא דר"י לטעמי' דח"ש אסור מה"ת וכו' עיי"ש שמחדש זקיני במהרש"ל דמאן דסובר כ"ש למלקות ה"ה שלכד"א והנאתן, דח"ש ושלא כד"א והנאתן שוה, ומאן דסובר שלא כדהנ"א מותר סובר דח"ש מותר עיי"ש ועיין בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' למד ועיין בכו"פ סי' פ"ז דשלכד"א ונוטלפ"ג שוים ומאן דמתיר בנוטלפ"ג מתיר גם בשלכד"א ומבואר בש"ס ע"ז דס"ז ע"ב דשמואל סובר נוטלפ"ג מותר וא"כ סובר דגם ח"ש מותר, וא"כ לקמן דצ"ג דהוא מימרא דשמואל ריש מעיא באמתא לכך פירש"י שם דלר' ישמעאל חלב שע"ג הדקין מותר דלשיטת שמואל ע"כ אין לומר דהוי כ"ש דא"כ מנ"ל חלב שעל הקבה דילמא הקרא קאי על חלב שע"ג הדקין דמסתבר יותר, א"ו דחלב שע"ג הדקין מותר ושפיר קאי הקרא לרבויא לר' ישמעאל חלב שעל הקיבה וכסברת הכו"פ דיש סברא דחלב שעל הקבה אסור ושע"ג הדקין מותר והבן:
ידידו: