שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן לט
ב"ה ה' משפטים עת"ר פלונסק. לכ' ידידי הרה"ג איש אשכולות מ' יקותיאל יודא גרינוואלד בק' סיגעט:
א) מכתבו עם ח"ת הגיע לידי והנני שולח לו איזה מחידושי בסוגיא זו.
וימצא תשובה מספקת על שאלותיו, בפסחים די"ג ע"א א"ל אביי ולאו מי אתמר עלה וכו' ראיתי בחתם סופר בשמעתין (הנדמ"ח בירושלים תוב"ב) שכ' יל"ד ומה עלה על דעת ר"י זיל בתר טעמא דרבנן דלא יגע בהן משום דרוצה אדם בק"ש מט' קבין של חבירו וזה לא שייך הכא דקפסיד לגמרי ואי ס"ל לר"י כאידך מ"ד דטעמא משום שמא עשאן תרומות מעשר במק"א דבימיו עדיין הי' נוהג תרומות ומעשרות כמבואר ריש חולין רבי התיר בית שאן דהי' בא"י וגם בזה"ז נוהג א"כ מאי מייתי אביי מאמר ר' יוחנן לא שנו וכו' שהרי מבואר היא שזה דוקא למ"ד משום אדם רוצה בקב שלו משא"כ למ"ד שמא עשאן תרומת מעשר אין חילוק בין כדי חסרונן ליתר מכדי חסרונן וכו' עיי"ש תירוצו בדוחק וכן הקשה באור חדש עיי"ש ולענ"ד לתרץ דהנה בס' קרבן תודה בשמעתין בגמ' דקאמר כמאן אזלא הא שמעתא דרבי כרשב"ג, הקשה [וכן הקשה חו"ז מקעמפנא בס' עין הבדולח, ותי' בדפח"ח] דא"כ אמאי לא התיר רבי למוכרה בשעה ראשונה דהלא נקבוה עכברים ומבצבץ א"כ היו פסדי ולרשב"ג במקום פסידא התיר למכור, ותי' דנראה דרב יוסף סבר להיפך מר' יוחנן דלא שנו אלא ביותר מכדי חסרונן אבל בכדי חסרונן אף רשב"ג לא הסיר למכור וכאן לא היה אלא בכדי חסרונן ואולי לזה כיון רש"י בכתבו והיה נחסר וי"ד בניסן היה וחמץ בזול פירוש עבור כי חמץ בזול אין חסרון כ"כ לבעה"ב בהפסד העכברים עבור כי החמץ אינו דבר יקר כ"כ ולר"י בע"כ כרבנן אתי עכ"ל: א"כ לפי"ז לר' יוחנן ע"כ כרבנן אתי לפי המסקנא דהא לרשב"ג הי' רבי מתיר למוכרה בשעה ראשונה, ולר' יוסף דוקא כרשב"ג אתי והא דלא התיר בשעה ראשונה משום דר' יוסף סובר דבאם לא פסיד לגמרי גם רשב"ג אינו מתיר למכור, וכל פלוגתתם הוא ביותר מכדי חסרונן אכן באמת צריך להבין לפי"ז מאי טעמייהו דרבנן דס"ל לא יגע בהן באם הוא יותר מכדי חסרונן, וצריך לומר דר' יוסף ור' יוחנן חולקים בטעם פלוגתתם, דח"ק ורשב"ג, דלר' יוסף טעם מחלוקתם הוא משום שמא עשאן תרומות מעשר במק"א ולכך סובר דגם ביותר מכדי חסרונן סובר ת"ק דלא יגע בהן, ורשב"ג לא חייש לזה ולכך סובר ביותר מכדי חסרונן דימכור, אבל בכדי חסרונן גם לרשב"ג לא ימכור ולכך לא התיר רבי בשעה ראשונה רק בפסידי לגמרי, ור' יוחנן סובר דטעם מחלקותם הוא משום דרוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו ולכך סובר דביותר מכדי חסרונן גם ת"ק סובר כרשב"ג דימכור, ופלוגתתם הוא בכדי חסרונן, וגם בכדי חסרונן מחיר רשב"ג למכור ולכך ע"כ רבי ס"ל כת"ק היינו כרבנן דרשב"ג, דהא לרשב"ג הי' רבי מתיר גם בשמה ראשונה כנ"ל, א"כ מיושב קושית החתם סופר דר' יוסף לשיטתו אמר דרבי כרשב"ג היינו לטעם דשמא עשאן תרומות מעשר במק"א א"כ גם ביותר מכדי חסרונן סובר ת"ק דלא יגע בהן, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ במאי פליגי רבנן ורשב"ג, דהא בכדי חסרונן גם לרשב"ג לא יגע בהן, א"כ כל עיקר פלוגתתם הוא ביותר מכדי חסרונן ואז לת"ק ג"כ לא יגע בהן, דאי ביותר מכדי חסרונן יסברו רבנן דימכור א"כ היינו דרשב"ג, אבל לר' יוחנן הוא טעם פלוגתתם משום דרוצה אדם בק"ש, ולכך גם רבנן מודים דביותר מכדי חסרונן ימכור, ורבי כרבנן, דהא לרשב"ג הי' מתיר גם בשעה ראשונה למכור כנ"ל:
ב) ובזה יבוא לנכון מה דקאמר הגמ' כמאן כרשב"ג והקשה הפר"ח או"ח להפוסקים דס"ל דש"ח עובר בבל יראה א"כ מנ"ל דכרשב"ג דלמא שאני הכא משום דעליו לבערו מן העולם שלא יעבור עליו ב"י ומשה"נ יכול למכרו עיי"ש, וראיתי בחתם סופר שכ' לתרץ דאי לאו דקי"ל דש"ח יש לו תפיסת יד מיהת למכרו עכ"פ כש כשיפסד לגמרי לא הוה מקרי שלו לעבור עליו והפוסקים הנ"ל לא פסקו כן אלא לבתר דקי"ל שיכול למכרו עכ"ל, וכן באור חדש פלפל בזה וז"ל בגמ' א"ל אביי ולאו איתמר עלה וכו' וכ"ש הכא דפסידי לגמרי ופירש"י שיהיה אסור בהנאה, וא"ל לשהינהי עד אתר הפסח ז"א דמה בכך אכתי יהיה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה, ואפילו לר"ש דאמר חמץ לאח"ז מותר מן התורה מ"מ הרי מודה ר"ש דאסור מדרבנן דקנסא קנסוהו חכמים אבל ראיתי להפר"ת שמביא מכאן ראיה שהמפקיד חמץ אצל חבירו אין המפקיד עובר כלל בב"י וגם הנפקד, א"צ לשרוף מדקאמר הש"ס בשמעתין כמאן כרשב"ג וקשה הא י"ל דאתיא נמי כת"ק דרשב"ג דהכא מודה הת"ק שצריך לבער כדי שלא יעבור המפקיד ב"י אעכצ"ל דאין המפקיד עובר ב"י ממילא אין הנפקד צריך לשרוף יעש"ה, ולדבריו קשה מאי משני אביי דהכא יהיה פסידא לגמרי ואמאי לשהי' עד אתר פסח ויהא מותר לר"ש כיון דר"ש לא קניס רק היכא דעובר ב"י משא"כ בחמץ זה דלא עבר ב"י לא קניס וכו', אעכצ"ל דהמפקיד עובר ב"י מש"ה צריך הנפקד לשורפו וכו' ומה שהקשה הפר"ת דמאי קאמר כרשב"ג הא מצי אתיא כת"ק י"ל דמ"מ קשיא לת"ק אמאי התיר רבי למוכרו קודם ז"א ה"ל להמתין עד שעת שריפה ולשורפה כיון דחכמים ס"ל דלא יגע בו ומשני כיון דאי ימתין יפסיד לגמרי מש"ה התיר למכור ועדיין צ"ע עכ"ל, ולדברינו י"ל דכיון דר' יוסף דאמר דרבי כרשב"ג הוא דסובר דלת"ק דרשב"ג גם בפסידי לגמרי אינו מתיר למכור משום דשמא עושאן תרומות מעשר במק"א וכיון דהא דסובר הת"ק הרי זה לא יגע בהן הוא משום מילתא דאיסורא דעשאן תרומות מעשר א"כ גם כאן בחמץ אינו מתיר למכור דאף דאיכא איסור ב"י אבל גם במכירה יש חשש איסור ושב וא"ת עדיף שלא יגע בהן והבן:
ג) איברא דתשבתי לומר להיפך דבקושית הפר"ח יש ליישב קושית החתם סופר הנ"ל שהקשה בהא דא"ל אביי ולאו איתמר עלה וכו' דאי ס"ל לר"י כאידך מ"ד דטעמא משום שמא עשאן תרומות מעשר במק"א א"כ מאי מייתי אביי מאמר ר' יוחנן לא שנו שהרי מבואר הוא שזהו דוקא למ"ד משום אדם רוצה בקב שלו משא"כ למ"ד שמא עשאן תרומות מעשר אין חילוק בין כדי חסרונן ליתר מכדי חסרונן עיי"ש אבל להנ"ל ניחא דיש לומר דאף למ"ד משום שמא עשאן תרומות מעשר במק"א אפ"ה מתיר הכא למכור משום דזה הוי רק תשש רחוק שמא יבוא ויצמח מזה איסורא ובאם לא נתיר לו למכור יהי' איסורא דב"י ולכך גם ת"ק מודה לרשב"ג דמתיר למכור שלא יעבור בב"י כקושיות הפר"ת ז"ל והבן:
ד) בגמ' שם משום חשדא עיין בתוס' שהקשה מאלמנה מוכרה שלא בב"ד עיי"ש וראיתי בח"ס שכ' וצ"ע מה עלה על דעת רבותינו בעלי התוס' דהרי משנה שלימה שנינו אלמנה מוכרה שלא בב"ד וגרושה לא תמכור אלא בב"ד וע"כ לחלק בין אלמנה לגרושה דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד או משום חינא ע"ש וא"כ מאי קושי' מחמץ דוקא הלא מגופה. דמתני' ק' קושי' זו, וכ' ולולי דמסתפינא הייתי אומר דקושייתם הוא רק מאידך דשמה לעצמה בב"ד וא"כ קשה מק"ו השתא אלמנה שתוכל למכור לאחרים שלא בב"ד ואין כאן הטרחה כלל וא"כ כשהיא מטרחת לחזור אתר ב"ד שישומה לעצמה ע"כ איכא חשדא דאי לאו דאית לה הנאה לא היתה מטרחת כ"כ לחזור אחר ב"ד כיון שתוכל למכור לאחרים בקלות ואפ"ה לא חשדי' כ"ש הכא שלא הי' לנו לחשדו וע"ז תי' דכשם דחזינן דמוכרת לאחרים שלא בב"ד משום חינא ה"נ מאותו הטעם בעצמו הקילו שתמכור לעצמה בב"ד אע"ג דאיכא חשדא וכמ"ש מהרש"א בכוונת תירוצם עכל"ק:
ולפענ"ד לתרץ בהקדם מש"כ האור חדש בתוס' ד"ה מאי לאו וכו' בירושלמי גריס צא ומוכרם וכו' ומ"ש מאלמנה שמוכרת שלא בב"ד וי"ל דהא דמוכרת שלא בב"ד היינו משום חינא וכו' והקשה במהרש"א דהתוס' התחילו להקשות גבי אלמנה שתי קושית חדא דמוכרת לאחרים שלא בב"ד, ותו דבב"ד יכולה לעכב לעצמה ולא תירצו רק על קושי' דמוכרת לאחרים וגבי יתמי לא תי' כ"א על עיכובם לעצמם יע"ש, ולי נראה דגבי יתמי מעיקרא לק"מ כ"א על מה שמעכבים לעצמם, אבל דמוכרים לאחרים לא מוכח מידי מהתם דאין לדייק מדהשיב מאן שם לך משמע דלאחרים ש"ד די"ל דמעשה הכי הוה דשמה לעצמה רק קושיא זו דיכולה לעכב לעצמה מוכח שפיר מדהשיב מאן שם לך משמע דבשומא מותר לעכב לעצמה ובגלל זה לא תי' התוס' ביתומים כ"א על קושיא זו דהתם מותר להחזיק לעצמו בב"ד שהב"ד הן היו הבעלים או דהיינו בדיעבד, ותי' זה מספיק נמי באלמנה שמחזקת לעצמה שהב"ד הן היו הבעלים, או בדיעבד דוקא וכן משמע להדיא מתוס' כתובות דצ"ח ע"א, וא"ל לפי"ז אמאי הוצרך התוס' ליישב כלל הקושיא מאלמנה דמוכרת לאחרים משום חינא אמאי לא נימא כ"כ דהיינו דיעבד דווקא' מאחר דעיקר הדיוק דמוכרת לאחרים מדתני ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום מכלל דלאחרים ש"ד א"כ י"ל דה"ק לעצמה אפילו דיעבד לא עשתה כלום אבל לאחרים היה מהני בדיעבד דווקא, ז"א דגבי מוכרת לאחרים באלמנה ראיה ממשנה שלימה דכתובות דצ"ז דתני ומוכרת לאחרים שלא בב"ד משמע להדיא אפילו לכתחילה מש"ה הוצרך התוס' לתרץ משום חינא אבל על הקושיא שניה מדמחזקת לעצמה עפ"י ב"ד סגי בתירוצם שכתבו על יתומים וברור הוא ועיין במס' ב"מ דל"ב ע"א ובמהר"ם שיף שם ודו"ק עכל"ק ולפי דבריו מדוקדק יותר דברי התוס' ומיושב קושיות המהרש"א ז"ל דכמו דבקושיתם הי' על תרתי היינו על מה דאלמנה מוכרת לאחרים שלא בב"ד ועל מה דלעצמה בב"ד כן בתירוצם מבואר ליישב בתרתי דהא דמוכרת לאחרים משום חינא. ומה דמוכרת לעצמה בב"ד משום דהב"ד הן היו הבעלים, ולא נצרך לדחוק כפי' הח"ס דעיקר קושית התוס' הוא על הא דשמה לעצמה בב"ד דא"כ עיקר חסר בתירוץ התוס' שכתבו וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא משמע דתירוצם הוא רק על הא דמוכרת שלא בב"ד, אבל לא תירצו כלל על הא דשמה לעצמה אבל לפי' האו"ח מבואר בתוס' לתרץ על שניהם, דהא גם על הא דשמה לעצמה תי' בתוס' כמו על הא דגבי יתמי, וא"כ לפי"ז מתורץ קושית הח"ס ועפ"י דרכו בקודש דעיקר קושייתם הוא מאידך דשמה לעצמה בב"ד, היינו דאף דידענו מחילוק התוס' מאלמנה לחמץ דשם איכא טעמא דמשום חינא, אבל קשה לפי"ז על הא דשמה לעצמה דיש ק"ו לחשדא דהא בודאי דיש לה הנאה דשמה לעצמה כיון דחזינן דמטרחת אחר ב"ד אף דיש לה דרך אחרת למכור לאחרים בלא ב"ד, מכ"ש כאן בחמץ יש להתיר לקנות לעצמו ע"י ב"ד כיון דאין ניכר בזה חשדא, דהא מה דמטריח א"ע אחר ב"ד אין ראי' דהוא משום דיש לו הנאה מזה דהא גם במוכר לאחרים צריך ב"ד כיון דליכא טעמא דמשום חינא בהא דחמץ כמו גבי אלמנה, וע"ז תי' דאף דיש סברא לחשדא בשמה לעצמה בב"ד אפ"ה מותר כיון דהב"ד הן היו הבעלים או בדיעבד כמו גבי יתומים והבן:
ה) ועוד יש ליישב קושית הח"ס דשפיר הקשו בתוס' מאלמנה לחמץ אף דשפיר ידעו מסברא דשאני אלמנה משום חינא עכ"ז הי' סברת התוס' דגם גבי חמץ לא יהי' צורך בפני ב"ד דייקא, דהנה בח"ס בשמעתין בד"ה מאי לאו לנכרים כר"י כ' מסקנא הכי הוא שאמר ר' יוסף כן להדיא ואולי קבלה היתה בידו דאין לומר כמ"ש תוס' דאי לישראל לשקול לנפשי' ז"א דהא מסקי' משום חשדא אע"כ קבלה היתה בידו והתוס' פי', כן אס"ד דהמקשן ואולי י"ל דמסברא אמר כן דלפי משמעות ש"ס דילן משמע דציוה למכרו בלא ב"ד דלא כהירושלמי וע"כ היינו טעמא דבע"פ מקלינן טפי שאין שהות להאריך כ"כ וא"כ ה"ה וכ"ש דלא מחמרי' לשקול לנפשיה אם ירצה ולא יחזור אחר קונים ובין כך יעבור השעה אע"כ ליהודים אסור עכ"ל וכן כתב הח"ס סברא זאת דער"פ השעה עוברת גבי הא דשמעתין דקאמר הגמ' תנן גבאי צדקה וז"ל רישא דהך ברייתא בב"מ דל"ח ע"א הכי מתני' המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו' כשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמן כיוצא בו גבאי צדקה וכו', וא"כ רישא ה"ל לאתויי דהוה ממש דומי' דהכא דהמפקיד וי"ל דהו"מ למדחי דבע"פ מקלינן טפי משום שהשעה עוברת וגם ליכא חשדא כ"כ שהחמץ בזול באותה שעה לכן מייתי מגבאי צדקה שג"כ אין לחושדן כי באמונה הם עושים דלכן אין מחשבין עמהם כמבואר בפ"ק דב"ב וגם איכא פסידא דצדקה שיחלדו הפרוטות של נחשת ואפ"ה אין פורטי' לעצמן וה"ה ה"נ וק"ל עכ"ל וא"כ י"ל דמשום סברא זו הי' קושית התוס' דגם בחמץ ימכור לאחרים שלא בב"ד דכמו דאיכא באלמנה סברא דמשום חינא, כן איכא בחמץ סברת שהשעה עוברת וגם ליכא חשדא כ"כ שהחמץ בזול המחייבת להיות מותר למכור לאחרים בלא ב"ד, והמשך דברי התוס' כך הוא דמקודם כתבו לפרש הא דקאמר הגמ' מאי לאו לנכרים דמשמע לנכרים דאי לישראל לישקול לנפשיה וכוונתם כמש"כ הח"ס שהזכרתי דמסברא אמר כן דלפי משמעות ש"ס דילן משמע דציוה למכרו בלא ב"ד דלא כירושלמי ומטעמא דבע"פ מקלינן טפי שאין שהות להאריך ואחר שפי' התוס' עפ"י שיטת ש"ס דילן דלא כירושלמי משום סברא דבחמץ הקילו שלא יבוא לידי איסור שוב הביאו על זה בתוס' שיטת הירושלמי דמוכרים דווקא בב"ד לאחרים ועל זה הקשה דיותר נכון כשיטת ש"ס דילן למכור לאחרים בלא ב"ד משום דבחמץ איכא סברא דהשעה עוברת כמו גבי אלמנה דמשום סברא דמשום חינא מוכרת לאחרים בלא ב"ד ותי' דשיטת הירושלמי הוא דדוקא באלמנה משום חינא, ולא בחמץ דל"ל לירושלמי הסברא דשעה עוברת והבן:
ו) שם ברש"י ד"ה מזון שתי סעודות ולא שלש דכל ש"ס דשבת ערבית שחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה עכ"ל והנה מקשים על רש"י דלמה כתב רש"י הטעם משום דאסור לאכול בע"פ מן המנחה ולמעלה הא בלא"ה אסור לאכול מחמש שעות ולמעלה משום. איסור חמץ והנה בפ"י תי' דלכך כ' רש"י דשפיר איצטריך למיתני שתי סעודות ולא שלש משום דסד"א דנהי דעיקר זמן סעודה שלישית הוא במנחה היינו בכל שבתות השנה דאורחא דמילתא הכי היא משא"כ בע"פ שחל להיות בשבת הו"א דצריך לאכול סעודה שלישית קודם שעה חמישית כיון דכתיב תלתא זימני היום כדאיתא בפ' כל כתבי וכיון דבע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מצה א"כ יקדים ויאכל קודם שעה חמישית בחמץ דעיקר מצותה בלחם קמ"ל אפ"ה לא אלא יקיימנה במיני תרגומא עכ"ל וראיתי בשו"ת אורי וישעי סי' כ"ו שדחה תירוצו של הגאון בעל פ"י ז"ל והוא תי' באופן אחר אכן גם דבריו דחוקים, ודברי רש"י ז"ל אינם סובלים פירושו ועיין מה שתי' החתם סופר בזה ובס' קרבן תודה, ולענ"ד ליישב דהנה מטעם איסור חמץ לא הי' פשיטא לי' לרש"י לאסור שלש סעודות כי יש אופן לומר דחמץ נוקשה או חמץ ע"י תערובות, דאיכא מ"ד דגם אחר חצות בע"פ הוי רק מדרבנן כמו ר' יהודה בפסחים דמ"ת דשיאור ישרף והאוכלו פטור וא"כ הו"א דשלש סעודות של שבת דרמזו בש"ס שבת דקי"ח מג' פעמים היום דכתיבא באורייתא וא"כ הו"א בסעודה שלישית דהיא מוסמך. לדאורייתא ידחה את איסור חמץ דרבנן בנוקשה ובתערובות ויוכל לקיים ער"פ אחר חצות, וא"כ למה קתני שורפין ומבערין הכל הא יוכל לשייר חמץ דרבנן על סעודה שלישית לכך חי' רש"י דאין אוכלין בער"פ אפי' מצה מן המנחה ולמעלה (ועיי"ש באורי וישעי כסברא זאת באופן אחר) וגם י"ל עפ"י מה שכ' הפרמ"ג במג"א סי' תרי"ב דח"ש חמץ בע"פ אחר חצות בשעות דאורייתא הוא רק מדרבנן וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' ק"ו (ועיי"ש מה שתי' דברי רש"י דידן) א"כ י"ל דאם יאכל פחות מכזית אין גם איסור דרבנן באם יאכל בתורת מצות סעודה שלישית כנ"ל כיון דיש לסעודה שלישית סמך מדאורייתא כנ"ל (אכן שיטת הריב"ש סי' רפ"ז דגם בדרבנן ת"ש אסור עיי"ש) ועיין תי' הזרע ברוך פסחים שם ועיין שיטת הלבוש דג' סעודות בשבת הוא מ"ט מה"ת, ועיין א"ר ופמ"ג ר"ס רצ"א:
ז) עוד י"ל כיון דלשיטת הבעה"מ לר"ש מותר באכילת חמץ (ועיין בירושלמי בשיטת ר' מאיר ומש"כ בצל"ח סוגיא דידן ובאור חדש במשנה ר"מ אומר בדף י"א ע"ב) א"כ הי' אופן לאכול סעודה שלישית אף בחמץ לכך כ' רש"י אליבא דכ"ע והבן:
ח) עוד נ"ל בהקדם שיטת הרי"ף בפסחים דמ"ט ע"א דראבר"צ ס"ל כר"א בר' יהודה איש ברתותא דפסחים דף י"ג שאמר משום ר' יהושיע והקשה רבינו אפרים הובא בהר"ן שם דף י"ג הא ראבר"צ סובר דחולין משיירין לזמנן, ור"א בן יהודה איש ברתותא סובר דמבערין הכל מלפני השבת עיי"ש ולענ"ד לתרץ דבאמת מתרץ הרמב"ן במלחמות דמשמע לי' להרי"ף דכוונת ראב"י איש ברתותא הוא דווקא לענין תרומה אבל חולין משיירין הכל לזמנן ויש לי ראי' מהא דאמר ראב"י איש ברתותא ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות דהול"ל ומשיירין מזון שתי סעודות ומה זה שמפרש דמשיירין דייקא מן הטהורות, משמע דהוא מיירי דווקא לענין תרומה, ופירש דברי ראב"י א"ב הוא כך מבערין את הכל מלפני והקשה השבת היינו תרומה ומפרש אח"כ מה הכל היינו תרומות טהורות תלויות וטמאות, ומשיירין מן הטהורות היינו דווקא מתרומה וכו' אבל חולין משיירין הכל לזמנן, וכן יש לדייק מהא דכבר בקשו ולא מצאו משמע משום דליכא סברא שיהי' עוד אוכלין ולא שכיח אבל בחולין דאיכא סברא שיש אוכלין מרובין גם ר"א בן יהודה איש ברתותא מודה דמשיירין הכל, ובזה מדויק דברי התוס' שם דף י"ג ד"ה ומשיירין וכו' וכ"ש בחולין דמשיירין כדמשמע בתוספתא והקשה בשו"ת אורי וישעי סי' כ"ו דמה כוונת התוס' להשמיענו דאי רק ב' סעודות למה הוצרכו התוס' להביא ראי' מהתוספתא דמהיכי תיתי לומר שלא ישייר מזון ב' סעודות לישראל בחולין כמו לכהנים בתרומה, ואי לכהנים קאמר התוס' דאף שמשיירין מן התרומה לישיירו נמי מהחולין זה ודאי אינו כיון שיש לו מזון ב' סעודות מתרומה למה ישיירו גם מחולין כיון דלישראל אינו רשאי לשייר יותר עיי"ש אכן נ"ל דלתוס' הי' קשה מה דקאמר משיירין מן הטהורות משמע דוקא מתרומה הא גם מחולין משיירין לזאת תירצו דמשמיענו דמשיירין מתרומה מזון שתי סעודות אבל חולין משיירין הכל כשיטת הרי"ף ז"ל והבן ועיין בס' חי' הרד"ד אות ו': ט) והנה בצל"ח ביצה דף י"ט ע"ב האריך בזה אי איכא עשה באכילת קדשים קלים ובתרומה והקשה דלמה לא יהי' מותר לאכול לחמי תודה כל היום בע"פ יבוא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דאכילת חמץ בע"פ שאין בו כרת כקושי' הש"ס זבחים דף צ"ו ע"ב ותי' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם כאן הוא עשה ול"ת דתשביתו הוא עשה ועיי"ש שהאריך עפ"י שיטת תוס' קידושין דף ל"ד ע"א דלא תעשה שיש עמו עשה אף הלאו אלים ואין עשה דוחה אותו הלאו עיי"ש ומביא שם מש"ס פסחים דע"ב ע"ב דאמר ואלא רבי יהושע דתרומה משמע דאכילת תרומה הוא מצוה וממה דאיתא שם דע"ג שדרשו עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודה במקדש וממילא כשם שהעבודה הוא מצוה כך אכילת תרומה עיי"ש, וא"כ אם נאמר דאכילת תרומה הוא מצוה, ואם יאכל אכילת תרומה סעודה שלישית אז הוא שני מצות יחד דהא סמכו אכילת שלש סעודות מתלתא קראי דהיום כנ"ל, והנה האחרונים כתבו דתרי עשה דוחין עשה ול"ת עיין בס' כתב סופר פ' קדושים בהא דאיש אמו ואביו תיראו אם יאמרו לך חלל שבת דמקשים הא כיבוד אב עשה הוא ושבת הוא עול"ת ותי' דהכוונה אם יאמרו לך שניהם דאיכא שני עשה עיי"ש (ועיין שיטת התוס' יבמות ד"כ דגם תרי עשה אין דוחין עול"ת עיי"ש) וא"כ הו"א כאן דאוכלין סעודה שלישית אף בחמץ דהא לשיטת הרי"ף מיירי כאן רק בתרומה לכן כ' רש"י דמשום טעמא דאין אוכלין סעודה שלישית בע"פ והבן, ועיין בתל תלפיות תרנ"ו סי' ע"ג אות ח' ובשו"ת כנף רננה חאו"ח סי' מ"ב, ומש"כ יד"נ הגאון מ' גרשון שטערן אבד"ק מאראש בס' ילקוט הגרשוני חאו"ח סי' תמ"ד:
יא י) שם דף י"ג ע"ב תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות וכו' ובתוס' מירושלמי נראות כחורשות, משמע דהי' קשה לתוס' למה בשתי פרות הא בחדא נמי סגי דכל זמן שהיתה הפרה חורשת היו אוכלין, עומדת תולין, ניטלה שורפין, או דיהי' הסימן באופן זה דכ"ז שלא עמדה הפרה לחרוש אוכלין חורשת וכו' לכן מביאין ירושלמי שהיתה נראות כחורשת, ובאמת היתה עומדת והוצרכו לב' פרות, וראיתי לדו"ז הגה"ק בעל מחנה לוי בתי' בסו"ס הפלאה שכ' מקשין העולם דהו"ל לתוס' להקשות יותר דכשהי' חל ע"פ בשבת מסתמא הי' ג"כ סימן כדאיתא בירושלמי להדיא וחרישה בשבת אב מלאכה הוא, ולמה הק' ממנהגא, ולענ"ד פשוט דאי מע"פ שתל בשבת הי' נוכל לתרץ דסימן הפרות הי' דוקא בחל ע"פ בחול וסימן החלות פסולות הי' כשחל ע"פ בשבת, וכאשר באמת מבואר שם בירושלמי א"ר פנחס ולא פליגי מ"ד שתי פרות וכו' בחול מ"ד שני סדינין בשבח, לכך הקשו יותר גם מער"פ שחל בחול מטעם דמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, וכיון שתי' דנראות כחורשת שוב נוכל לומר הסימן דפרות אף בע"פ שחל בשבח, והא דא' ר' פנחס בירושלמי שם דסימן דפרות לא הי' בשבת אף אחר דמוקמינן דנראות כחורשת ע"ש בפני משה דנדחק בזה מטעם דאסור ליתן בשבת עול המחרישה אף בלי לחרוש ע"ש:
ידידו: