אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן לח

סימן לז

ב"ה א' בהר תרע"ג פלונסק. לתלמידי החו"ב מ' יהושע מרדכי צוקרקורין נ"י בק' דראבנין:

א) מכתבך עם ח"ת קבלתי, ולמלאות רצונך הא לך מה שחידשתי זה כבר ת"ל ע"ד חידוד בסוגיא זו דפסחים די"ג ע"א אמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה אמר לי' רבא לרב נחמן ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותיה וכו' הנה הצל"ח שם ובריש פ' כל שעה הקשה דלמה הקשה רבא לר"נ, הא ר"נ אמר בשם רב והוי לי' רבא להקשות ולימא רב הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותי' עיי"ש ולענ"ד ליישב דהנה רש"י ז"ל בפסחים דכ"א ע"א ד"ה ואי תנא חיה וכו' כ' משום דאי משיירא מצנעא לה ולא עבר עליה בבל יראה עכ"ל וכ' המהרש"ל שם דלא ימצא עובר, רק ב"י א"ע עיי"ש והנה האור חדש שם הקשה דמה צריכא הוא זה כיון דגם בחיה יבוא לידי איסור תורה וקמ"ל מתניתין דלא חששו חכמים לשמא משיירי, מה"ת נבוא לטעות דבבהמה החמירו חכמים טפי מצד שיעבור שני לאווין מה לי חד לאו מה לי תרי לאווי וכו' ותי' שם בשני אופנים או דכונת רש"י ז"ל דאי הוה תנא חיה הו"א משום דמצנע לה וא"ע כלל לא ב"י ולא בל ימצא דס"ל לרש"י דא"ע על חשא"י מה"ת כלל כשיטת הב"ח סי' תל"א (וכעין שיטתו יש לומר בכונת התוס' שם ד"ה ואי וכו' כיון שאינו ידוע היכן הוא וכו' עיי"ש) או דנאמר כשיטת המהרש"ל ולפי מה דאי' לקמן דצ"ה דב"י הוי לאו הנל"ע ואין לוקין עליו וכ' השאגת אריה כיון דאיכא שני לאוין לא יראה ולא ימצא אין חד עשה מנתקת תרי לאוין עיי"ש א"כ כונת הש"ס דהו"א גבי חיה משום דמצנעה וליכא לאו דב"י, כ"א לא ימצא וחד לאו העשה ממילא לא לקי כלל מש"ה לא גזרו ביה חכמים אבל בבהמה דאתי לידי חיוב מלקות דעובר שני לאוין גזרו חכמים ואשכחן דאחמירו חכמים יותר בעבירה שהי' בו מלקות עיין בש"ע חו"מ סי' ל"ד עכת"ד, ועיין באור חדש שם ד"ה ולאו אדעתי' והנה בס' לוית חן ריש כ"ש הקשה הא נוכל לאוקמי מתניתין כר' יהודה שפיר רק הא דבחמש תולין ומותר בהנאה לר' יהודה דילמא דוקא למכור לנכרי אבל לתת לבהמה וחיה דילמא לר' יהודה ג"כ אסור משום הצריכותא דגמרא דבבהמה משום דלא מצנעה ועיין פ"י ר"פ כ"ש אכן לענ"ד יש ליישב שפיר דהא ליכא למימר דאתי' כר' יהודה, דא"כ גם לר"י יקשה קושיות הגמרא למה לי למיתנא בהמה למה לי למיתנא חיה ואליב' דר"י תירץ הגמרא לא יעלה יפה דאיך נאמר הצריכותא ואי תני חיה משום דאי משיירא מיהת מצנעה אבל בהמה וכו' וקאי עלי' בב"י ובבל ימצא, דמ"מ אי נימא כשיטת רש"י דבחיה ליכא אף איסור בל ימצא כשיטת הב"ח זה אינו דהא לר' יהודה דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה ע"כ איכא איסור ב"י אף בחמץ שאינו ידוע כמבואר באור חדש פ"ק דפסחים בקונטרס דבדיקה וביטל סוף אות ג', ואם נאמר כשיטת המהרש"ל יקשה קושיות האו"ח כנ"ל מה לי חד לאו מה לי חרי לאווי, ובאמת כ"ה בתוס' שבועות דמ"ה חמור לי' לאיניש חד לאו כתרי לאוי וע"כ צ"ל כהאור חדש דנ"מ לענין מלקות (דאז יש נ"מ גם לענין תרי לאווין כסברת התוס' ב"מ דף ס"א בהא דלעבור עליו בשני לאווין דאין לומר דקאי לגזל גופי' ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דאין לוקין משום דהוי להנל"ע לא שייך תרי לאוין דמה נ"מ עיי"ש ומה דקשה מתוס' ב"מ דף ה' ע"ב ד"ה בלא דמי כבר עמד בזה בס' יד מלאכי כלל שמ"ז אכן באמת יש לסתור פירוש האו"ת בשיטת המהרש"ל דהא שיטת התוס' בחולין דפ"א דאם העשה הוא בפועל מעשה א"כ הוי להנל"ע ואף תרי לאוין העשה מנתקת שפיר א"כ אכתי חוזר קושית האור חדש, דמה נ"מ בין חד לאו לתרי לאוין, דהא לענין מלקות אין נפקותא בזה, ובאמת מבואר בשעה"מ פ"א מה' חמץ בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל בהא דקונה חמץ בפסח לוקה ולא חשבו ללהנל"ע, ובפסחים דצ"ה מבואר דהוי להנל"ע וכ' דשיטת הרמב"ם הוא משום דאין עשה מנתקת תרי לאווי, וכאן איכא בל יראה ובל ימצא ושיטת הש"ס דצ"ה הוא משום דבפועל מעשה מנתקת אף תרי לאוין כסברת תוס' חולין דף פ"א, אכן אכתי יקשה דלמה יחלוק הרמב"ם על סוגיות הש"ס פסחים דצ"ה, אכן לדברינו ניחא דהרמב"ם סובר כסוגיות הש"ס דידן בהא דעביד הש"ס צריכותא וכפירוש המהרש"ל ועכצ"ל כתי' האור חדש דנ"מ לענין מלקות הרי דאין עשה מנתקת תרי לאוין אף בפועל מעשה ועיין בספרי דגן שמים דף י"ב, ולעיל סי' ו':

ב) אכן אליב' דרבי יהודה ליכא למימר הכי דהרי ר' יהודה סובר בב"ק דפ"ז דסומא פטור מן המצות והקשה בס' זכרון יצחק פ' תולדות לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות לתמורה דאין עשה מנתק לאו הכולל יותר הא כל לאו הנל"ע הלאו כולל יותר היינו סומא דהא דעת הס' מכריע דבלאוין גם סומא חייב בפשיטות, והעשה אינו בסומא, וצ"ל כסברת התומים סי' צ"ז לתרץ הקושי' ממשכן דאם העשה בפועל מעשה מנתק אף לאו הכולל יותר עיי"ש א"כ הסברא נותנת דלר' יהודה עשה בפועל מעשה מנתקת אף תרי לאוין כשיטת התוס' חולין, א"כ כיון דאין נ"מ לענין מלקות אי הוי תנא חיה, כבר נדע בבהמה, וכיון דליכא הצריכותא אליב' דר' יהודה ממילא מיושב קושית הלוית חן דאין לאוקמי מתניתין כר' יהודה כנ"ל אכן אכתי יקשה לפימש"כ בתוס' שם ד"ה וקאי עלי' בבל יראה דה"ה דהוה מצי למימר דילמא אתי למיכל מיניה, א"כ חוזר קושית הלוית חן ופ"י דנוכל לומר כר' יהודה והצריכותא יהי' כדברי התוס' לענין דילמא אתי למיכל מיניה:

ג) אכן כל הסברא דדילמא אתי למיכל מיניה אנו לומדין מהא דרב דסובר לעיל דף ו' ע"ב הבודק צריך שיבטל וכסברת התוס' ריש פסחים בטעם הבדיקה לרב דסובר דצריך ביטל הוא משום דילמא אתי למיכל מיניה, והנה כאן דכבר דחה הגמרא דאין לאוקמי מתניתין אף כר' מאיר משום דמה מותר כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה, וכיון דכבר קאי המתניתין כר"ג ממילא כשעביד הגמרא צריכותא אם אמנם דנוכל לומר עוד צריכותא לענין דילמא אחי למיכל מיניה, עכ"ז הא בלא זה תירץ הגמרא שפיר לענין ב"י וב"י, אבל בדף י"ג דאכתי לא חשב רבא שיתרץ רב נחמן האי לאו סתמא משום דקתני מותר, שפיר הקשה רק לרב נחמן, אבל לרב לא קשה לי' דהא רב יוכל לאוקמי מתניתין אף כר' יהודה כקושיות הלוית חן ואי משום הצריכתא הא לרב דסובר הסברא דדילמא אתי למיכל מיניה יש לומר הצריכתא כדברי התוס' כנ"ל, ועיין בשו"ת זכרון יצחק סי' ל"ט:

ד) בפסחים דכ"א ע"ב ברש"י ד"ה משש שעות על כרחך מתחילת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה הנה בצל"ח הקשה דלמה כ' כאן רש"י על כרחך מתחילת שש משמע ולעיל דף ז' ע"א ברש"י ד"ה משש וכו' דגם כן פירש רש"י מתחילת שש אבל לא כתב לשון על כרחך ולא סיים ההוכחה דאל"כ פשיטא, ותי' משום דשם מביא הגמרא הא דרב גידל משמי' דרב א"כ אין זה הכרת דהרי יש לומר אחר שש וקמ"ל אפי' בחמץ נוקשה דהחמץ הוי דרבנן וכפירש התוס' שם אבל בשמעתין שהביא הש"ס הא דרב גידל משמי' דר' יוחנן ולר' יוחנן בודאי נוקשה הוא דאורייתא שהרי ר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה וא"כ לדידי' נוקשה אסור מה"ת כסתם משנה דריש פרק ואלו עוברין ואף ששנינו ג"כ סתם משנה דף מ"ח ע"ב שיאור ישרף והאוכלו פטור כבר מבואר בחידושינו לעיל בריש מכילתין וכו' שאין ממשנה זו הכרע שנוקשה מדרבנן וכו' עכח"ד, ולענ"ד לתרץ באופן אחר ולהיפך דלכאור' משמע יותר דרב סובר על כרחך דנוקשה מן התורה דהא רב מוקי בריש ואלו עוברין דף מ"ג ע"א דמתניתין ר' מאיר הוא ושמעינן לר"מ נוקשה בלאו וק"ו תערובות עיי"ש ורב יוחנן י"ל דסובר הלכה כסתם משנה בדף מ"ח ע"ב דנוקשה דרבנן:

ובאמת מבואר שם בצל"ח בריש פ' כל שעה דרב סובר נוקשה מה"ת ובזה מתרץ סוגית הש"ס בפסחים דף י"ג ע"א דאמר רבא לר"נ ונימא מר הלכה כר"מ דלמה הקשה על ר"נ ולא הקשה על מרא דשמעתא שהוא רב ותי' וזה תוכן ד"ק דלכאור' קשה כאן בסוגיין דמוקי מתניתין כר"ג ובתרי מיני חמץ דהיינו חולין ותרומה הוה מצי לאוקמי גם כר' יהודה דהטעם דמקלינן בחמש לענין הנאה יותר מאכילה היינו משום דבאכילה איכא כרת תוך זמנו החמירו בו יותר גם לפני זמנו מה שאין כן הנאה דלית בה כרת כלל אפילו תוך זמנו לא החמירו כל כך לפני זמנו לאסור גם בחמש ולפי"ז בנוקשה דלית ביה כרת גם באכילה ממילא ג"כ לא גזרו לאוסרו אף בחמש וא"כ כך היא הוצעת המשנה כל שעה שמותר לאכול חמץ נוקשה מאכיל חמץ גמור לבהמה ולפי"ז קשה על רבה בר עולא למה מוקי משנתינו כר"ג וממילא צריך לאוקמי בתרי מיני דהיינו חולין ותרומה ובתרי גברא דהיינו כהן וישראל יותר נוח לאוקמי כר"י ורק בתרי מיני דהיינו חמץ גמור ונוקשה וכו' ונלענ"ד שבחר יותר לאוקמי כר"ג משום דאי' הי' מוקי כר"י הי' מוכרח לחלק בדבר ולומר דמשנתינו לאו לגמרי כר"י דהרי ר"י, ס"ל נוקשה לאו דאורייתא כדלקמן דף מ"ח ע"ב שיאור ישרף והאוכלו פטור ולפי"ז אין לאסור נוקשה קודם חצות כיון שאפי'. אחר איסורו אינו אלא מדרבנן איך נגזור שש אטו שבע ולפי"ז איך מוקי משנתינו כר"י ולפרש כל שעה שמותר לאכול נוקשה מאכיל חמץ גמור לבהמה והא איכא שש שאוכל נוקשה ואינו מאכיל חמץ גמור לבהמה ואמנם אם נימא דתערובות חמור מנוקשה א"כ איכא למימר דאף לר' יהודה דנוקשה לאו דאורייתא מ"מ חמץ ע"י תערובות הוא מה"ת א"כ אכתי איכא לאוקמי לגמרי כר"י ובתערובות הואיל וליכא כרת מותר באכילה כל חמש כשם שמותר חמץ גמור בהנאה וא"כ איכא לפרש כל שעה שמותר לאכול, תערובות מאכיל חמץ גמור לבהמה וכו' ומדלא מוקי כאן משנתינו כר"י מכלל דסוגיא דשמעתין סברא דנוקשה חמור מתערובות וכר"נ לקמן דף מ"ג ע"א וא"כ כיון דלר"י נוקשה לאו דאורייתא ק"ו תערובות ואי אפשר לאוקמי כר"י והכרח לאוקמי כר"ג וכו' ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל די"ג דאמר רבא לר"נ ונימא מר הלכה כר"מ דלמה הקשה על ר"נ ולא הקשה על רב דהוא מרא דשמעתא אמנם לפי מ"ש כאן ניחא דהרי לקמן דף מ"ג ע"א אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא וכו' ושמעינן לר"מ נוקשה בלאו וק"ו תערובות ור"נ אמר ר' אליעזר היא וכו' ושמעינן לר"א תערובות בלאו וכ"ש נוקשה וכו' וא"כ רב ור"נ פליגי דלרב תערובות חמור מנוקשה ולר"נ נוקשה חמור וא"כ לרב אף דחזינן דר"י סובר בשיאור האוכלו פטור מ"מ בתערובות אפשר דסובר שהוא מה"ת ושפיר אתיא משנתינו כר"י ולכך לא היה רבא יכול להקשות על רב דנימא הלכה כר"מ דסתם תנא כוותי' דלרב שפיר סתם תנא כר"י אבל ר"נ דסבירא ליה נוקשה חמור א"כ אם לר' יהודה נוקשה אינו מה"ת ק"ו תערובות ועל כרחך לא אתי' משנתינו כר"י שפיר הקשה ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם תנא כוותי' עיי"ש עכת"ד הרי דהצל"ח גופי' בנה יסודו על זה דרב סובר כר"מ דנוקשה מה"ת ובאמת חזינן שם דף מ"ג ע"א דתניא כוותיה דרב יהודה אמר רב דמתני' ר"מ הוא מהא דתניא כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי וכו' יכול יהי' ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת לי' דאמר על עירובו בלאו ר"א ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר ש"מ נוקשה לר"א לית לי' ובחי' תירצתי, ת"ל קושית הצל"ח שם דף מ"ג ע"א בהא דאיתא שם ור"נ מ"ט לא אמר כר"י וכו' דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ אלא נוקשה וכו' וז"ל ויש לדקדק למה אמר בלשון דלמא כאלו ספיקו מספקא ליה לר"נ בדעתו של ר"מ בזה והלא לפי סברתו של ר"נ דנוקשה חמור מתערובות שהרי לפי כל הנוסחאות שלפנינו קאמר, ר"נ ושמעינן לר"א דאמר חמץ על ידי תערובות בלאו וכ"ש נוקשה בעיני' א"כ פשיטא לי' לר"נ דנוקשה חמור ומדנקיט ר"מ נוקשה מכלל דתערובות לית לי' דאל"כ הוה לי' למימר ערובות והוה ידעינן נוקשה בק"ו, וכדחזינן באמת אח"כ באמרו ור"י מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"א החם אלא חמץ ע"י תערובות אבל נוקשה לית לי' הרי שבשפה ברורה אמר ר' יהודה עד כאן לא קאמר ר"א אלא תערובות אבל נוקשה לית לי' ולא אמר לשון דילמא כלל והיינו משום דר"י לשיטתו דתערובות חמור א"כ ע"כ ר"א נוקשה לית לי' דאל"כ הוה לי' למימר נוקשה וידעינן תערובות בק"ו והיא גופי' קשיא מדוע ר"י לא מספקא לי' בדעת ר"א ומדוע ר"נ מספקא לי' בדעת ר"מ עכ"ל ולענ"ד דדוקא ר"י בשם רב אמר שפיר עד כאן לא אמר ר"א ואמר בלשון ודאי כיון דתניא כוותיה מהא דכל מחמצת לא תאכלו דמשמע בפירוש דר"א דווקא בתערובות קאמר אבל לא בנוקשה דאל"כ לחשוב נמי נוקשה כמבואר במשנתינו דאין לומר דכיון דנוקשה הוי ק"ו א"כ לא צריך לחושבו כדאמר ר"נ דהא כיון דהברייתא משמיענו דלית בי' כרת א"כ הי' לו לר"א לחשוב גם את נוקשה דלא נטעה דבנוקשה דחמיר יותר איכא גם כרת כדברי תוס' שם ד"ה ואלו (ועיין בב"י ריש סי' תמ"ב חאו"ח שפי' באמת כן אליב' דהילכתא) וא"כ כיון דהי' לו' לר"י אמר רב ראי' דר"א רק בתערובות אמר ולא בנוקשה לכך לא אמר בלשון דילמא וספיקא רק דבבירור משמע דר"א עד כאן לא קאמר רק בתערובות דאם גם בנוקשה אמר הי' לו לומר גם נוקשה כיון דשם מיירי לענין כרת כנ"ל אבל ר"נ שפיר מספקא לי' אליב' דר"מ דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה ולא בתערובות אכן לא הי' לו בירור דדילמא להיפך דכיון דמצינו לר"מ בנוקשה ק"ו לתערובות כאשר פירש רב בשיטת ר"מ כנ"ל והבן:

ובאמת משמע יותר דרב סובר דנוקשה הוא מה"ת (ועיין בחידושי חתם סופר די"ג שמתרץ קושית התוס' דסתם משנה דכ"ש ע"כ דלא כר"י ותי' הח"ס די"ל כר"י ובחמץ נוקשה דרבנן, אבל רב לא יוכל לתרץ כן אם סובר דהוי מה"ת נוקשה והבן] עפ"י דברי האור חדש בריש פ' כ"ש ד"ה דאר"ג דע"כ רב דיליף קידושי כסף מויצאה חנם ולית לי' הג"ש דקיחה משדה עפרון א"כ למה המקדש באיסורי הנאה לא הוי קידושין הא הדרי קושית התוס' בפסחים דכ"ט ע"ב הא חזי להנות שלא כד"א ועיי"ש באור חדש דע"כ רב סובר כר"ש וכשיטת התוס' שבועות דף כ"ד ע"ב דר"ש דאית לי' כ"ש למלקות אית לי' נמי דלוקין אף שלא כדרך הנאתן עיי"ש והנה בפסחים דכ"ד ע"ב סובר ר' יוחנן דאין לוקין אלא כדרך הנאתן, ודעת האחרונים דמאן דסובר נוקשה הוא מה"ת סובר אף שלא כדרך אכילתן ושלא כדרך הנאתן ומאן דסובר דנוקשה מדרבנן סובר דווקא כדרך אכילתן וכדרך הנאתן וא"כ משמע דרב סובר נוקשה מה"ת ור' יוחנן סובר נוקשה דרבנן:

ו) וגם ראיתי בס' תולדות אברהם פסחים שם ד"ה ברש"י מו' שעות שהאריך להוכיח כן דרב סובר דנוקשה הוא מה"ת וכתב שכן מבואר בשו"ת נוב"י ומשמע כן מהא דרב מוקי לקמן דמ"ג הסתם משנה כר"מ דס"ל דנוקשה בלאו ומסתמא הלכה כמותו ואף דכ' הרא"ש לקמן דלית הילכתא בזה מטעם דהוי סתם ואח"כ מחלוקת דר' יהודה ור"מ וקיי"ל ר"י, ור"מ הלכה כר"י עיי"ש אכן זה אינו אליבא דרב דהא אמרינן להדי' במס' עירובין דמ"ז ע"א וע"ב דרב לית לי' האי כללא דר"מ ור"י הלכה כר"י וכו' עיי"ש:

ז) ואשר לזאת נ"ל לפרש דברי רש"י ז"ל בהא דתחילת שש להיפך וג"כ כאשר נדקדק דבדף ז' ע"א נקיט מימרא דרב גידל משמי' דרב וכאן בריש כ"ש נקיט מימרא דרב גידל משמי' דר' יוחנן (יעי' גרסת הרא"ש כאן) וכתב הצל"ח דר"ח ב"י שמעה מר' יוחנן ושמעה מרב ולכך לעילבפ"ק דקאי על מימרא דאמר ר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' לכך מביא הך דר"ג משמי' דרב עיי"ש וממילא יבוא דברי רש"י לנכון, דהנה לפי דברי הצל"ח דבפ"ק לא קאמר רש"י על כרחך משים דבאמת יש לומר כשיטת התוס' דקאי על סוף שש רק משום דנוקשה הוא חמץ דרבנן, א"כ יקשה איך פירש רש"י באמת כן דמיירי בתחילת שש הא יש לסתור דמיירי בסוף שש כקושי' התוס', לכן נלענ"ד דאדרבה דבפ"ק לא הוצרך רש"י לומר על כרחך דהא באמת אין שום הוי אמינא לומר דמיירי בסוף שש רק בחמץ דרבנן היינו בנוקשה דהא שם קאי לרב ורב סובר דנוקשה מה"ת א"כ ע"כ מיירי בתחילת שש, ועיין ברש"י ביצה די"ט ע"ב ד"ה לבית הפסול וכו' שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ד' שעות ובפסחים דף י"ג ע"ב פירש"י שאינן נאכלות אלא עד שש שעות וכ' בצל"ח ביצה שם דכאן פי' רש"י אליב' דר"י דאמר אוכלין כל ארבע ושם פירש"י אליבא דר"ג דאמר תרומה כל חמש ועד שש דקאמר רש"י היינו תחילת שש עכ"ל א"כ חזינן דרש"י לשיטתו פי' עד שש היינו עד תחילת שש וממילא כיון דאמר ר"ג אמר רב משש שעות ולמעלה היינו מתחילת שש, דהא אין לפרש באופן אחר כיון דמפורש יוצא דרב סובר נוקשה מה"ת וכדמוקי מתני' אליבא דר"מ כנ"ל, אבל כאן בריש כ"ש באמת קאי אליבא דר' יוחנן וי"ל דמשש שעות מיירי בסוף שש ורק דהחמץ הוא דרבנן דהא ר' יוחנן י"ל דסובר נוקשה דרבנן אסור לכך מוכרח רש"י לפרש דגם כאן לשון משש שעות ע"כ מתחילת שש משמע ואין כוונת רש"י להביא ראי' דאין לפרש באופן אחר היינו לאתר שש דאסור מדאורייתא, דא"כ הי' לו לרש"י לומר ע"כ מתחילת שש קאמר ולא מתחילת שש משמע ולשון משמע הכוונה דרק משמעות הלשון הוא דמתחילת שש מיירי וסיים רש"י דאם נפרש מסוף שש אז אסור מדאורייתא ופשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה לכן משמע דמיירי מתחילת שש אבל באמת נוכל לומר אופן דמיירי מסוף שש רק דהחמץ הוא דרבנן וזאת גם רש"י יודה לזה, רק דלרש"י הי' פשיט לפרש המשמעות דמיירי ר"ג בשעות דרבנן כמו שבא משנתינו להודיע לנו דין בשעות דרבנן, אבל לעיל אין מוכרח רש"י להעמיד זאת במשמעות הלשון דהא באמת אין לפרש באופן אחר כיון דקאי לרב דסובר נוקשה דאורייתא והבן:

ח) בפסחים דכ"א ע"א לימא מתני' דלא כר' יהודה וכו' הא איכא חמש וכו' הנה בס' לוית חן פסחים שם הקשה דילמא מתני' אתי' כר"י וא"ל הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל קשה מנ"ל דילמא בחמש אינו מאכיל לבהמה משום דמשיירא ולא לתי' משום דקמצנעא כפי הצריכותא בגמרא לקמן והא דס"ל חולין אתי' לשאר הנאות כגון מכירה ונתינה עיי"ש ולענ"ד ליישב דהנה רש"י כ'.

שם במשנה ד"ה כל שעה לדוקיי' איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל והנה המהרש"א ז"ל הקשה דלמאי דעביד הגמרא לקמן צריכותא בחיה ובבהמה משום דמשיירא איכא למימר קצת דלגופיה איצטריך דלא נימא דבהמה וחיה גרע משום דמשיירא דלא שייך באדם ויש ליישב וק"ל עכ"ל והנה מכת קושית הלוית חן משמע באמת דהי' הסברא בגמרא דאין שום הוי אמינא שיהי' חילוק בין היתר הנאה דאדם ובין ליתן לבהמה וחיה, דדוקא לקמן כיון דמקשה הגמרא שיכתוב במשנה רק אחת היינו או בהמה או חיה שפיר קאמר הגמרא דאי הוי נאמר אחת הו"א דדוקא זו מותר אבל להשני לא, היינו אם נאמר דמותר להאכיל לבהמה אז י"ל דוקא לבהמה כיון דלא קמצנעא אבל לחיה לא, ואי יהי' נאמר במשנה לחיה נימא דווקא לחיה משום דעכ"פ מצנעא ולא לבהמה, אבל אם לא יפרש המשנה לא חיה ולא בהמה רק סתם דכל שעה שמותר לאכול מותר בהנאה אז לא יהי' שום הו"א דיהי' נ"מ באיזה הנאה ובודאי נאמר דכל הנאות מותרין ומותר להאכיל לבהמה ולחיה, דהא באמת מקשים בתוס' ד"ה ואי בהא דשרי להאכיל לחיה דדרכה להטמין עיי"ש שכ' לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים עיי"ש והנה רש"י משמע דאינו מחלק כסברת התוס' דהא רש"י שם ד"ה בהמה כ' אבל חיה כגון חולדה וכו' עיי"ש וע"כ רש"י יפרש כפירוש הרא"ש שם בשם רבינו שמשון דמיירי בחיה שכפותה או דמיירי שמאכיל לבהמה ולחיה ולעוף והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלום ויבער המשוייר וכו' עיי"ש ובקרבן נתנאל אות א', וא"כ לפי"ז באמת כל הצריכותא בגמרא הוא חשש רחוק מאוד, שנימא דילמא מחמת טירדא יעלים עיניו מהם או דנגזר כפותה אטו שאינה כפותה, לכך דוקא במסקנא דאי הוי מפורש במתני' או חיה או בהמה אז הו"א דוקא לזה המפורש מותר, אבל אי לא הוי מפורש כלל לא הוי שום הו"א לאסור מפני החששות הרחוקות כנ"ל (ועיין בזה בהוראת שעה) וא"כ מיושב קושית מהרש"א דשפיר כ' רש"י לדיוקא איצטריך ומכח קושית הגמרא דמתני' דלא כר' יהודה למד רש"י ז"ל דאין שום הו"א לעשות הצריכותא, ורק לדיוקא איצטריך והבן (אחר כותבי מצאתי כי כונתי ת"ל קצת לדברי הפ"י בזה וששתי כעל הון):

ט) ברש"י במשנה לדיוקא איצטריך וכו' המהרש"א הקשה דילמא צריך לאשמעינין הצריכותא דלקמן ולענ"ד ליישב עפ"י דברי הצל"ח שם ד"ה רש"י כל שעה שכ' בהא דרש"י דלדיוקא איצטריך וז"ל אף שלמסקנא איצטריך לגופי' כל שעה שכהן מותר וכו' ישראל מאכיל חולין מ"מ כונת רש"י בזה ליישב דאמר בגמרא ואלא מאי ר"מ וכו' כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי' לי' דמשמע דאי הוה תנא כן הוי ניחא כר"מ והי' קשה לרש"י והרי אכתי קשה למה לי מאכיל לגמרי והלא ק"ו הוא לכך כתב רש"י לדיוקא איצטריך עכ"ל וא"כ י"ל דדוקא במסקנא דהמשנה קאי אליב' דר"ג וא"כ בשעה חמישית אין ישראל אכל חולין שפיר תי' הגמרא דאיצטריך דאי הוי תנא בהמה הו"א דוקא לבהמה ולא לחיה, דהא כיון דגם אדם אינו אוכל לכך איכא סברא דגם לחיה אינו מאכיל, אף דהוא סברא רחוקה לפי פי' הרבינו שמשון בהרא"ש דמיירי בכפותה, או לפירוש הרא"ש דמיירי בעומד על גבם עכ"ז הוי אמרינן דמה דמפורש במשנה להיתר דוקא בזו איכא היתר, ומה דלא מפורש כגון חיה אינו מותר להאכיל, כיון דקאי לר"ג דגם האדם בעצמו אינו אוכל אבל לפי ההו"א בגמרא דקאי לר"מ א"כ כיון דשעה חמישית כל אדם אוכל אף תולין א"כ אין סברא שלא להאכיל לבהמה או לחיה מפני החששות הרחוקות אף בכפותה ובעומד על גביהם כמו שתי' המהרש"א על קושיותו הראשונה ברש"י דאין לומר דבא להשמיענו דינו דר"ג דבעת שכהן אוכל מאכיל אף תולין כיון דרק יש אוכלין היינו כהנים א"כ אין חדשות לומר דמותר להאכיל לבהמה עיי"ש כמו כן נימא לר"מ דכל איש אוכל בשעה חמישית אין סברא שלא להאכיל לבהמה או לחיה והבן:

י) ברש"י לדיוקא איצטריך וכו' עיין בתוספת חדשים שתמה על זקיני התוס' יו"ט שהביא דברי רש"י שאינם אליב' דמסקנא דאתי כר"ג ולענ"ד אישתמיט לי' דברי המהרש"א דגם אליב' דמסקנא דברי רש"י נכונים וכן בפ"י ובצל"ח ומצאתי שכבר דתה דבריו בס' תולדות אברהם פסחים עיי"ש: יא) בגמרא שם ל"צ שחרכו וכו' והביא הרא"ש שיש מי שאומר דמותר אף באכילה דעפרא בעלמא הוא וקשה לפי"ז למאי נקטי במתניתין רק היתר הנאה מכיון דאף באכילה מותר עכ"ל קרבן תודה עיי"ש אכן באמת מבואר קושי' זו בהר"ן שם והקשה בעצמו על שיטתו דאפי' באכילה נמי שרי וז"ל ודאמרינן מותר בהנאתו בדין הוא דאפי' באכילה נמי שרי וכו' אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפילו אכיל לי' לאו אכילה הוא אלא דמיתהני מיניה וכו' עיי"ש והנה בקרבן תודה שם ד"ה לשעות דרבנן כ' בהא דרש"י ל"ג פשיטא דלשיטת הרא"ש דבחרכו דוקא בהנאה מותר לאחר זמנו ולא באכילה א"כ שפיר מקשה פשיטא דמדנאמר דבחרכו קודם זמנו אז מותר בהנאה לאחר זמנו א"כ בלא חרכו אסור לאחר זמנו אף בהנאה ומוכח דלא כריה"ג וא"כ אמאי נאמר אסור בהנאה פשיטא ולא שייך למימר דרך התנא לכפול דבריו דכבר כפל ואמר וכו' עיי"ש ולענ"ד דגם זאת לא יעלה יפה דאכתי יקשה קושית התוס' ד"ה עבר זמנו וז"ל ועוד דלא משני שפיר (ועיין בס' תולדות אברהם בד"ה תוס' ד"ה עבר מה שפירש בדברי התוס' הללו ועוד דלא משני שפיר):

יב) שם דכ"ב. והרי גיד הנשה וכו' הרמב"ם פ"א מה' תו"מ כ' החמץ בפסח אסור בהנאה וכו' וע"ש בלח"מ בשם ראשונים שהקשו מהא דפסק הרמב"ם דגיה"נ מותר בהנאה, הלוא הוא פוסק אין בגידין בנו"ט, כיון דסובר כר' אבוה וכבר הארכתי בזה בספרי דג"ש דף י"ט, ועתה נ"ל דהנה רש"י שם ד"ה היא וחלבה וכו' פירש והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד לא שנא נבילה ל"ש כשירה עכ"ל ועיי"ש במהרש"א מה שכ' בכוונת רש"י דהוא כדברי התוס' שם ד"ה מה מים מותרים עיי"ש, והנה בתוס' שם ד"ה ור"ש כ' דלר"ש דסובר אין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה עיי"ש וא"כ י"ל דקושי' הגמרא הניחא למאן דאמר יש בגידין בנו"ט היינו רק על הא דגיד הנשה של כשירה, וכוונת הגמרא להקשות כן דאף דעל נבילה יש לנו תירץ דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה דזאת ניחא שפיר אף למ"ד דאין בגידין בנו"ט דהא מה לי בכך שאין בו טעם הא מ"מ הוא חלק מהנבילה (ועיין בזה בשו"ת עץ החיים סי' כ"ג), אבל עכ"ז קשה איך נידע היתר הנאה לגיה"נ של כשירה, בשלמא למ"ד יש בגידין בנו"ט א"כ כוונת איסור תורה הי' על אכילה, אבל בהנאה מותר, דדי לנו אם הותרה נבילה בהנאה ממילא ידעינן היתר אף לכשירה כפירוש המהרש"א ז"ל ברש"י, אבל למ"ד דאין בגידין בנו"ט א"כ איכא סברת התוס' דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה, ועל מאי קאי מה שאסרה תורה הלא בוודאי רק ההנאה, דלא שייכא בי' אכילה כנ"ל, ודוקא בנבילה הותרה בפירוש שהיא חלק מנבילה ולא בכשירה, וע"ז מתרץ הגמרא דר"ש באמת אוסר בהנאה היינו בכשירה, אבל בנבילה י"ל דר"ש סובר באמת דמותר בהנאה משום דהותרה בכלל נבילה כנ"ל ולפי"ז מיושב לי קושית התוס' שם ד"ה ור"ש מהא דרבי יהודה אית לי' בפ"ק דע"ז דאסור ליתן להם מתנ"ח וכן קושי' השני' שם דר' יהודה אית לי' דגיה"נ אסור לב"נ, דהא לפי דברינו באמת י"ל דמתני' דשולח אדם ירך לנכרי אתי' אף כר"ש, וכן כוונת המשנה שולח אדם ירך של נבילה לנכרי וגיה"נ בתוכו משום שמקומו ניכר היינו כיון דיהי' ניכר בו הגיד ממילא נדע שיהא נבילה ולא יאכל ישראל, דאי הי' של כשירה א"כ גיה"נ אסור בהנאה ואיך שלחה הישראל לנכרי א"כ זאת הוי הוכחה גמורה שהוא נבילה כיון דנהנה מגיד הנשה ששלחה לנכרי, ובאמת גיה"נ של נבילה גם ר"ש מודה דמותר בהנאה והבן:

יג) וממילא מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל כיון דגיה"נ של נבילה שפיר יש לנו היתר מהא דכשהותרה נבילה, ואף למ"ד אין בגידין בנו"ט, וחסר רק הוכחה דמותר בהנאה אף בכשירה, ממילא הכל עולה יפה דהנה בפסחים דף כ"ג ע"ב קאמר הגמרא איבעית אימא מייתי לה בק"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש ור"ש דאסר איכא למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חי' ואידך בבהמה קאמרינן בבהמה מיהת לא אישתרי עיי"ש והנה בתוס' שם ד"ה ומה חלב הקשו וא"ת לימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו שאינן בכרת ואפ"ה אסורין בהנאה עיי"ש, וא"כ י"ל דלפי המסקנא באמת נוכל ללמוד דגיד הנשה של כשירה מותר בהנאה מק"ו דחלב ואי משום דשור הנסקל יוכיח זה אינו דיש לומר מה לשור הנסקל שכן לא הותר בהנאה בשום ענין אבל תאמר בגיד שאינו בכרת ומותר בהנאה בגיד של נבילה א"כ גם בכשירה מותר בהנאה, וכמו דחזינן דהגמרא מקשה מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' יא"ב כיון שהותר באיזה ענין אף דבבהמה לא הותר מ"מ שפיר מקשה ר"ש דמה לחלב שכן הותר, מכש"כ דיש מה לגיד שכן הותר בבהמה גופא דהיינו בנבילה, ורק ר"ש דהוא לית לי' הק"ו מחלב משום דמה לחלב וכו' אבל הרמב"ם דסובר כתירץ הגמרא בבהמה מיהת לא אישתרי שפיר פסק דמותר בהנאה והבן, ועיין בשו"ת מנחת שי סי' ס"א ובס' אור חדש פ' וישלח, ובס' ייטב לב פ' וישלח, ובס' טעם מן ועמק הלכה פ' וישלח, ובחומש עם חומת אנך פ' ראה:

יד) אגב אעיר במש"כ בס' דגן שמים דף י"ח ע"ב בגמ' פסחים די"א נ"ב ולפי"ז ניחא מה דבש"ס מנחות דס"ח ע"א לא מקשה הגמ' וכל היכא דלא בדיל וכו' והא תנן לא יקוב וכו' משום דשם הגרסא אלא אמר רבא דר"י אדר"י לא קשיא וכו' א"כ אין שייך קושי' הגמ' כמו שכ' בפ"י הנ"ל, ועיין במנחות הגרסא רבה ודו"ק:

ידידך:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה