אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן לה

סימן לד

בשם ה' א' תולדות תר"ס פלונסק. לכ' החו"ב מ' בנימין נ"י ווארמעס בק' ווארשא:

א) אשר שאל בתוס' כתובות דף ג' ע"א ד"ה וסברה וכו' דרובן וכו' דנימא סמוך מיעט לחזקה ותהי' אסורה לינשא, הנני בתשובה, דאיתא בחולין דף י"ג ע"א רבי אמי אמר הכי קתני שחיטת עכו"ם נבילה הא דמין לע"ז וכו' ראיתי בס' תורת חיים שהקשה וז"ל וליכא למימר דמין נמי נבילה ושחיטת עכו"ם איצטרך דלא תימא דוקא דמין הוי נבילה אבל דעכו"ם מטהרת מידי נבלה דאי קתני שחיטת מין נבלה על כרחך הוי צריך לומר דטעמא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ש אי נמי מדכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו כמש"כ הרא"ש בשם ר"י ז"ל דליכא למימר דטעמא משום דמין מחשבתו לעכו"ם הוא דא"כ ליתסר נמי בהנאה וא"כ ממילא הוה שמעינן דשחיטת סתם עכו"ם נמי נבלה מהנך קראי עכ"ל אכן ראיתי בס' ראש יוסף בשמעתין דהקשה קושיא זאת דמהיכן דייק לה ר"א דמין לע"ז דאי דלא תני במתני' שחיטת מין ה"א דנכרי מותר וכתב דבשלמא לפי' ר"י ורא"ש דוזבחת מי שאינו מאמין או עכ"פ מי שאינו מחויב וכו' א"ש דליתני רבותא טפי דאפילו מין האדוק בע"ז לא הוה אלא נבילה ולא איסור הנאה וע"כ מקרא דוזבחת נפקא וה"ה נכרי אבל להרמב"ם ז"ל דמפיק ליה מפן תכרות וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד וכו' לא מיבעיא למאן דמפרש דבריו דאף גוי שאין עע"ז שחיטתו אסור מה"ח א"כ לא הוי מצי למיתני שחיטת מין דה"א דוקא עע"ז דקרא וזבחו לאלהיהם כתיב וה"ה נכרי דלא מין עע"ז שחיטתו אסורה ומין רבותא דאפ"ה אין איסור הנאה אבל שאין עע"ז לא לכך נקיט נכרי וסתמא אף שאין עע"ז אסור מה"ת אלא אף למאן דמפרש דבריו דמדרבנן אסור מ"מ היא גופא אשמעינן דשחיטת נכרי ואף שאין עע"ז מדרבנן מיהא שחיטתו אסורה, וראיתי לתורת חיים שכ' דא"נ הוי נקיט מין ע"כ מוזבחת או מקרא לך ואכלת וה"ה נכרי יע"ש ואינו יודע דלרמב"ם אפשר לטעות דדוקא בעובד ע"ז דומיא דמין דקרא בזבחו לאלהיהן כתיב וכדכתיבנא ואפשר מדלא תנן שחיטת נכרי ודמין נבילה דייק ליה דמין לע"ז עכ"ל:

ב) וראיתי דבר מושכל לתרץ קושיות התורת חיים בס' שער יהודה בחידושים לחולין די"ג וז"ל דהנה הרא"ה מקשה אהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דנימא סמוך מיעוטא דאינם מומחין לחזקת איסור שא"ז והוי מיעוט וחזקה ואסור ומתרץ הרשב"א במשמרת הבית דף ד' ע"ב דכיון דיוכל להיות דהמיעוט שאינן מומחים שוחטין ג"כ יפה ולא קלקלו א"כ הוי המקלקלין מיעוטי דמעוטא ולפי הנ"נ לכאור' יש להקשות אהא דאמרינן כאן בגמ' אמר מר שחיטת עכו"ם נבילה וניחש שמא מין הוא אמר ר"נ וכו' אין רוב האומות מינין נימא סמוך מיעוטא דמינין לחזקת איסור שא"ז אך ז"א קושי' כלל דכאן מקשה דניחש שמא מין הוא אדוק בע"ז ויאסור בהנאה כדין תע"ז וע"ז מתרץ שפיר דלא חיישינן למעוטא דכאן ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקה דחזקת שא"ז אין איסור הנאה רק איסור אכילה א"כ ל"ק קושי' התורת חיים הנ"ל דגם אי הוי נאמר במתני' שחיטת מין נבילה שפיר הוי ידעינן דשחיטת נכרי ג"כ נבילה דיקשה קושית הגמ' דניחש שמא מין הוא ולא נוכל לתרץ דלמעוטא לא חיישינן דיקשה קושי' הנ"ל דנימא סמוך מיעוטא דמינין לחזקת איסור שא"ז ואסורה באכילה עכ"פ א"כ אפי' הוי תני במתניתין שחיטת מין ג"כ הוי ידעינן דשחיטת עכו"ם נבילה ואסירה באכילה מטעם סמוך מיעוטא לחזקת איסור כנ"ל עכ"ל:

ג) אכן דבריו דחוים ממה שכ' כבר בחי' לכתובות דט"ז ע"א בתוס' ד"ה וזו הואיל כ' דרוב דבתולות נשאות עדיף מרוב.

דקול והקשה הפלאה דלכאור' סברא זו הוא מוכרחת אליבא דרב אבל לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אה"ר ואיכא לאוקמי מתניתן דלקמן ואלו נאמנים וכו' ביש להם קול איכא למימר דהיכא דליכא קלא איתרע לי' רובא ובאמת אין הקטן נאמן ולפי"ז קשה על הרמב"ם וטוש"ע אהע"ז סי' צ"א דכ' סתמא דקטן נאמן משמע אפי' היכי דליכא קלא, ונראה דהרמב"ם הבין קושית הגמרא דמקשה כיון דרוב נשים בתולות נשאת וכו' גם לשמואל דלא כתוס' דכתבו לרב פריך דלהרמב"ם לשיטתו ל"ק קושית התוס' דהנה בחולין דף ב' ע"ב אמרינן כלהו כר"א לא אמרו להך לישנא דאמר מומחין אין שאמל"א רוב מאצשחמ"ה להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאמל"א לעלופי לא חיישי' ומדקדקים הרשב"א והרא"ש למה אצל מוחזקין אמר לעלופי לא חיישינן כלל ואצל מומחין אמר רק דרמאשחרה ונקדים דברי הרא"ה בס' בדק הבית שער א' דף ו' דמקשה על הא דאמר רמאשמ"ה נימא סמוך מעוטא דא"מ לחזקת איסור ולא ניזול בתר רובא ובמשמרת הבית תירץ דזה לא הוי רק מעוטא דמעוטא דגם אם הוא אינו מומחה מ"מ יכול להיות ששחט יפה ולא קילקל, וראיתי בשו"ת כתר כהונה מביא קושי' מתלמידו הגאון הק' רבי מאיר מסטאבניץ לדברי הרשב"א הנ"ל קשה אהא דאמרינן לקמן די"ב במצא גדי' ותרנגולי' שחוטין במקום שרוב ישראל מצויין מותר קושי' הרא"ה הנ"ל דנימא סמוך מועט עכו"ם לחזקת איסור שא"ז וע"ז לא שייך תירץ הרשב"א הנ"ל דהא במועט עכו"ם גם אם שחט יפה מ"מ אסור משום שחיטת עכו"ם ונימא סמוך מעוטא לחזקה וכו' ולענ"ד בעזה"ש לתרץ ונקדים קושיית השעה"מ דמקשה אהא דאמר שמואל בב"ק ר"פ ששאה"פ דנימא סמוך מעוטא לחזקה ואין הולכין בממון אה"ר א"כ קשה הא דאמרה תורה במפותה שיתן לאביה קנס כמוהר הבתולות וביתומה מפותה פטור א"כ קשה גם כשאביה חי נימא דלמא לאו אבוה הוא ואי דניזיל בתר רובא הלא בממון אין הולכין אה"ר וע"ש עוד קושיות כאלה וכן בהפלאה סופ"ק, ולפי מה שמצאתי בתוס' סנהדרין ד"ג ע"ב בד"ה דיני ממונות דרובא דזבני לרדיא לאו רוב גמור הוא לק"מ כל הנ"ל אכן בב"ק דכ"ז ע"ב בתוס' ד"ה קמ"ל ובב"מ ד"כ ע"ב ד"ה איסורא משמע שם דס"ל דהוי רוב גמור ובאמת מצאתי שהם שני שיטות הובאו בהר"ן קידושין ד"נ ע"ב וז"ל אבל הגאונים כתבו דניהו דבעלמא לא חיישינן למעוטא הכא חיישינן לפי שאין רוב זה קבוע ומחויב דומיא דרוב נשים מתעברות ומיעט מפילות שהוא רוב קבוע מצד טבע כל העולם אבל רוב זה אינו אלא מצד המנהג אין זה רוב תשיב שלא ליחוש למעוטא וכ"כ הרמב"ן שם ובעה"מ לא ס"ל חילק זה עי"ש בהר"ן שגם הרמב"ם מחלק כן א"כ לדעת הר"ן להרמב"ם והרמב"ן יש ב' מיני רובא:

א שהוא רוב גמור כגון רוב בהמות כשרות הן וכן רוב נשים יולדת ולד מעליא וכן הא דניזיל בתר רובא ולא נימא דילמא לאו אביה הוא באלו המעוט כמאן דליתא דמי:

ב הא דשמואל דרובא זבני לרדיא דאין רוב גמור אלא מצד המנהג וכיוצא בו ובזה אמר שמואל סמוך מיעוטא לחזקה דלא הוי רוב הטבע ולא רוב דגילה לנו התורה כגון במכה אביו ואמו דחייב דודאי אביו הוא דהמועט כמאן דליתא א"כ מתורץ קושי' שעה"מ דמקשה לשמואל דמפותה יהי' פטור מקנס דנימא דלמא לאו אביה הוא ואין הולכין בממון אחר רוב כמו דאמר שמואל, ז"א כמו שכ' תוס' והר"ן לשיטת הרמב"ם דרוב מצד המנהג לא הוי רוב גמור, והשתא ניחא הא דקאמר דרוב מצויין אצל שמ"ה ולא כן קאמר בעילוף דדוקא גבי רוב מאשמ"ה דאע"ג דיש מועט שאין מומחין ל"ק דנימא סמוך מעוטא לחזקה כתירץ הרשב"א דאף מעוט דאין מומתין ג"כ יוכל להיות ששחטו יפה אכן בעילוף אי הוי אמר רוב אין מתעלפין הוי קשה דנימא סמוך מיעוטא לחזקה ועיין בשו"ת נפש חיה ת"ד דנ"ג ע"ב, ועתה נתרץ קושית מהר"ם מסטאבניץ דמקשה מה יענה הרשב"א על הברייתא דמצא גדייו דקשה עלי' קושי' הרא"ה ותירוצו לא שייך שם ולמש"כ ז"א דקושית הרא"ה דנימא ס"מ אחזקה ל"ש להקשות רק על רמאשמ"ה דלא הוי רוב קבוע רק רוב מצד המנהג ומצד ההרגל והמעוט כמאן דאיתא ולכך הקשה והוצרך הרשב"א לתרץ אכן אברייתא דמצא גרייו וכו' ל"ק קושית הרא"ה דנימא סמוך מעוטא לחזקה דשם הוא רוב גמור דאחרי רבים להטות ומעוט כמאן דליתא אין צריך לחלק כתירץ הרשב"א והוי כמו הא דסבלינות שמביא הר"ן לחלק בין רוב טבע העולם כמו רוב בהמות כשרות דר"ג ולא רובא דמקדשה והדר מסבלי דלא הוי רוב רק מצד המנהג אכן ברוב גמור מודה שמואל דמעוט כמאן דליתא וגם בממון אזלינן בתר רוב גמור, ולפי"ז מתורץ קושי' תוס' דכ' לרב פריך דנוכל לומר דגם לשמואל פריך כיון דרוב נשים בתולות נשאת הוי כמו רוב טבע לכל העולם וצריכין אנו לתירץ הגמ' גם אליבא דשמואל א"כ ל"ק קושית הפלאה הנ"ל על הרמב"ם שהולך לשיטתו שהובא בר"ן דמחלק כנ"ל ותוס' שכ' לרב פריך היינו לאותן שיטות שהביא תוס' בב"מ הנ"ל ובסבלונות שם דלא ס"ל לחלק אכן למאי שחילקו בסנהדרין דף ג' דרובא דזבני לרדיא לא הוי רוב גמור ל"ק קושית התוס', וכו' עיי"ש א"כ לפי"ז י"ל דגם בהא דאין רוב עכו"ם מנין הוי המיעוט כמאן דליתא כמו בגדיי' ותרנגולי' שחוטין במקום שרוב ישראל מצויין, דהא שם הרוב עכו"ם דאינם מנין הוי כמו רוב ישראל וא"כ לא שייך שוב לומר סמוך מיעוט לחזקה וממילא לא קשה שם קושית הרא"ה ז"ל, ושוב חוזר וניעור קושית התורת חיים דאי הוי כתיב במשנתינו שחיטת מין לא הוי ידעינן בשחיטת עכו"ם דאינו עע"ז אם הוי נבילה ואי משום קושית הרא"ה דסמוך מיעוט לחזקה עכ"פ לאסור באכילה כנבילה ז"א דהא שם הוי כרוב בטבע כנ"ל, ויש לעיין בענין הסמוך מיעוט לחזקה בס' חידושי הריב"ש דף ת' ע"ב מזקיני זי"ע:

ד) איברא דבלא זה אמרתי ליישב קושית השער"י בהא דאין רוב עכו"ם מנין כקושית הרא"ה ז"ל דנימא סמוך מיעוטא לחזקה בהקדם מה שהקשה בס' לב אריה בשמעתין בגמרא סבר לה כי הא דאמר ר' חייא ב"א א"ר יוחנן כותים שבח"ל לאו עובדי ע"ג הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם וכתבו התוס' הלכך בא"י נמי אין אדוקים כ"כ שתהא מחשבתם לשם ע"ג, ולכאור' דברי רחב"א א"ר יוחנן קשיין אהדדי דלקמן דף קט"ז וא"ר חייא ב"א א"ר יוחנן מעמידין בקיבת נבלות ואין מעמידין בקיבת שחיטת כותי ומוקי שם בגמ' דהיינו כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם ולכך אפי' פירשה מיחסר ע"ש והכא קאמר לפסק הלכה דנכרים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הם ולפי דברי התוס' דלכך אפי' בא"י נמי אין מחשבתם לעכו"ם וע"כ היינו דלא כר"א וכו' עיי"ש אכן נלענ"ד לתרץ עפ"י מש"כ בס' חוסן ישועת בחי' חולין בשמעתין וז"ל ונראה לפרש עפ"י מש"ל בפ' השוחט דל"ח ע"ב בתוס' ד"ה פסולה שהקשו היכי קתני פסולה הא כיון דס"ל לר"א סתם מחשבת נכרי לע"ז זבחי מתים נמי הוי וכתבנו ליישב דאע"ג דס"ל לר"א סתם מחשבת נכרי לע"ז מ"מ לא הוי ממש כשמעיני' דחשיב דאכתי מידי ספיקא לא נפיק ואין לאסור אלא באכילה דהוי איסור דאורייתא ואזלינן בספיקו להחמיר אבל בהנאה דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ב"ק דף ע"ב ע"ב אזלינן בספיקו להקל והא דדייקינן הכא נבילה אין איסור הנאה לא ומוקי לה דלא כר"א, אע"ג דמיירי הכא נמי בסתם י"ל דר"ת בר אבא דדייק הכי סבר כל"ק לקמן דמוקי מתני' כר"י ב"ב דתקרובת ע"ז מטמא אפילו באוהל משום דאיתקש לגמרי למת ולדידיה לאיסור הנאה נמי איתקש ואסור מדאורייתא מש"ה יש לאסור בהנאה מספיקא אבל לרבנן דפליגי אריב"ב י"ל דמותר בהנאה מדאורייתא דלא איתקש למת אלא לאכילה דמפורש בקרא ויאכלו זבחי מתים וכמש"כ בתוס' בפ' מרובה ועיין בס' חוסן ישועות תולין דל"ת ע"ב שכ' ביתר ביאור דאע"ג דאמר ר"א סתם מחשבת עכו"ם לע"ז מ"מ לא הוי ממש כדשמעינן דחשיב דאכתי מידי ספיקא לא נפיק דשמא עכו"ם זה אין מחשבתו לע"ז ואת"ל דמחשבתו לע"ז מ"מ שמא בשחיטה זו לא חישב או שמא חישב לאחר שחיטה דתו לא מהני מחשבתו ליפסול וכיון שכן אין לאסור אלא באכילה דהוא איסור דאורייתא ואזלינן בספיקא לחומרא וכו' ובזה נתיישב נמי קושית התוס' בפ' אין מעמידין דף ל"ב ד"ה דלא כר"א דאמאי לא אמר נמי גבי עורות לבובין וגבי גבינות בית אונייקי דלא אתיא כר"א ולמ"ש ניחא דגבי עורות וגבינות אפשר לומר דאתיא כר"א וכרבנן דריב"ב ומש"ה שרי בהנאה דכיון שהנאה איסור דרבנן הוא אזלינן בספיקו להקל אבל גבי בשר הנכנס לע"ז קאמר שפיר דלא כר"א דההיא ע"כ אתיא כריב"ב דלרבנן אף היוצא יש להתיר בהנאה דבשר היוצא נמי מידי ספיקא לא נפיק דשמא לא נקרב בשר לע"ז וספיקו דרבנן להקל והשתא ניחא נמי מה שהקשו בתוס' התם ד"ה והיוצא אסור ע"ש ודו"ק, עכ"ל א"כ מיושב שפיר דאין ר"ח בר אבא א"ר יוחנן סותר עצמו דמה דאמר כאן עכו"ם שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז הם היינו דאין לאסור בהנאה, משום דיש ספק אי חשב לעכו"ם, אבל באכילה מיהו נאסר משום דהוי ספיקא דאורייתא, וא"כ גבי קיבת שחיטת עכו"ם אין מעמידין משום דהוי עכ"פ איסור אכילה, או דשם קאי לר"א דאוסר גם בהנאה במחשבת כותי לעכו"ם ולכן אין מעמידין בקיבת שחיטת כותי, והיינו אליבא דריב"ב דמטמא באוהל בתקרובת עכו"ם וא"כ גם בהנאה נאסר מדאורייתא, והוי ספיקא דאורייתא גם לענין איסור הנאה וכאן קאי אליבא דרבנן דאיסור הנאה הוי רק דרבנן וא"כ בספיקא מותר בהנאה כנ"ל והבן ולפי"ז יש לי ליישב גם קושית השער יהודה בהא דאין רוב עכו"ם מנין ולא קשה כקושית הרא"ה ז"ל דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דהא גם כאן שייך לומר כתירץ הרשב"א ז"ל בהא דרוב מצויין א"ש מומחין הן דהוי מיעוטא דמיעוטא כיון דלו יהי' שהוא מן המיעוט דאינם מומחין מ"מ יוכל להיות שלא קלקל את השחיטה ושחט שפיר כן יש לומר כאן דהמיעוט דהוי מנין הוי מיעוטא דמיעוטא כיון דלו יהי' שהעכו"ם ששחט הוא מן המיעוט והוא מין מ"מ יוכל להיות שלא חשב לעכו"ם בשחיטה דהא לפימש"כ בס' חוסן ישועות הוי ספיקא אם חשב לעכו"ם או לא, אף לר"א דסובר סתם מחשבת כותי לעכו"ם מ"מ לא הוי כמו דשמעינן דחשב לעכו"ם, א"כ גם מיעוט המינים ועע"ז מ"מ הוי ספק א"כ שחט לעכו"ם, ולכן אזלינן בתר רוב, וא"כ נסתר תירוצו של השער יהודה על קושית התורת חיים דאי הוי נאמר במשנתינו דין דמין ששחט שפיר י"ל דעכו"ם ששחט מותר גם באכילה ולא הוי נבילה כלל, דהא אין לתרץ דהוי ידעינן דאסור באכילה משום דסמוך מיעוטא לחזקה ז"א דהא המיעוט כמאן דליתא דמי כנ"ל:

ה) ולענ"ד לתרץ עפימש"כ בס' לב אריה במשנה שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וז"ל ודע שסיבת היות שחיטת כותי נבלה מפני שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז ואשר שלא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובות ע"ז לפי שהעובדים לע"ג נחלקים לשני חלקים וכו' והחלק השני הם העובדים עכו"ם כפי מה שלמדו וכן הם רוב עע"ז ועל החלק הזה אמרו רוב עכו"ם שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו שחיטתו מטמא במשא בלבד ואינה אסורה בהנאה ע"ש ולכאור' דבריו תמוהים מאוד דהא בגמ' אמרו נבלה אין איסור הנאה לא מאן תנא אמר רחב"א אמר ר' יוחנן דלא כר"א דאי ר"א האמר סתם מחשבת כותי לע"ז, ולפירוש הרמב"ם דלכך הוי נבלה משום דסתם מחשבתו לע"ז א"כ הא אדרבא מתניתין אתיא ע"כ כר"א מדהוי שחיטתו נבלה וכו' והנלענ"ד ליישב דהנה הר"ן ז"ל כתב בסוגיא דרבוצה בהא דאין אדם אוסר לע"ז דש"ש די"א דמ"מ אסורה באכילה דניהו דאינו יכול לאסור מ"מ אינו יכול להתיר עכ"פ בשחיטה כזו ונשארה נבלה מתה ע"ש ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל הך סברא בשחיטת עכו"ם דאם הוא עובד ע"ז ממש אזי אוסר במחשבתו משום תקרובת ע"ז ואסורה בהנאה ואם אינו עובד ע"ז ממש רק מעשה אבותיו בידו נהי דאינו אוסר משום ע"ז מ"מ לא יוכל להתיר עכ"פ בשחיטה כזו שחושב לע"ז כפי קבלת אבותיו והוי כמתה מאליה ולכך הוי נבלה עכ"פ, ואולם זה יצדק אם העכו"ם שוחט בעצמו אבל אם ישראל שוחט לכותי ואנו באים לאסור מחמת מחשבת עכו"ם דזה מחשב וזה עובד אסור זה לא יתכן בהאי גוונא דהכותי אינו עע"ז ממש רק מעשה אבותיו בידו דבזה לא שייך לומר נהי דאינו אוסר מ"מ לא יוכל להתיר דהא כאן לאו איהו קא שרי לה אלא ישראל השוחט ולפי"ז עולה פירוש הרמב"ם שפיר דשחיטת עכו"ם נבלה משום דמחשבתו לע"ז ואינה אסירה בהנאה משום דאינו עע"ז ממש רק מעשה אבותיו בידו והגמ' קאמר שפיר נבלה אין איסור הנאה לא מאן תנא דלא כרבי אליעזר דהא ר"א ס"ל לקמן בשוחט לעכו"ם אוסר ג"כ דזה מחשב וזה עובד א"כ ע"כ דס"ל דמחשבתו הוא לע"ז ממש דאל"כ אין ראוי לאסור כלל בישראל השוחט לעכו"ם וא"כ לדידי' אסורה. ג"כ בהנאה אלא ע"כ מתני' אתי כת"ק דר"א דלא אמרינן מחשבת עכו"ם לע"ז ממש רק מעשה אבותיו בדידו ולכך אינה אסורה בהנאה רק דנבלה היא עכ"פ דנהי דלא אסר לה מ"מ לא שרי לה בשחיטה כזו והוי כמתה מאליה וכמ"ש כנלענ"ד נכון וישר עכ"ל א"כ מיושב קושיות התו"ח דלא מיבעי לשיטת הר"י והרא"ש ז"ל בטעם דשחיטת עכו"ם. נבלה בודאי הוי ידעינין דאסור באכילה אף אי הוי מפורש במשנה בשחיטת מין, אלא גם להרמב"ם ז"ל אפ"ה הוי ידעינין דהוי נבלה לאסור באכילה מטעם דנהי דאיהו לא אסור לה הוא לא שרי לה כסברת הר"ן ז"ל בסוגיא דאאאדש"ש כנ"ל, וממילא מיושב קושייתו דגם שם הוי רוב התלוי בטבע והבן:

ו) במשנה שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וז"ל ודע שסיבת היות שחיטת כותי נבלה מפני שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז ואשר לא נאמר עליה אסורה בהנאה כמו תקרובת ע"ז לפי שהעובדים לע"ז נחלקים לשני חלקים וכו' והחלק השני הם העובדים עכו"ם כפי מה שלמדו וכן הם רוב עובדי ע"ז ועל החלק אמרו רוב עכו"ם שבחו"ל לא עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו שחיטתו מטמא במשא בלבד ואינה אסורה בהנאה ע"ש, והנה ראיתי בס' לב אריה שכ' ולכאו' דבריו תמוהים מאוד דהא בגמ' אמרו נבלה אין איסור הנאה לא מאן תנא אמר רחב"א אר"י דלא כר"א דאי ר"א האמר סתם מחשבת כותי לעכו"ם ולפירוש הרמב"ם דלכך הוי נבלה משום דסתם מחשבתו לע"ז א"כ הא אדרבא מתניתין אתיא ע"כ כר"א מדהוי שחיטתו נבלה עיי"ש ואפשר לומר בכונתו עפ"י מש"כ הלב אריה בגמ' סבר לה כי הא דאמר רחב"א אר"י כותים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם וכ' התוס' הלכך בא"י נמי אין אדוקים כ"כ שתהא מחשבתם לשם ע"ז, ולכאו' דברי רחב"א אר"י קשיין אהדדי דלקמן דף קט"ז וארחב"א אר"י מעמידין בקיבת נבלות ואין מעמידין בקיבת שחיטת כותי ומוקי שם בגמ' דהיינו כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ולכך אפי' פירשה מיתסר ע"ש והכא קאמר לפסק הלכה דעכו"ם שבחו"ל לאו עע"ז הם ולפי דברי התוס' דלכך אפי' בא"י נמי אין מחשבתם לע"ז וע"כ היינו דלא כר"א וצ"ל דהכא קאמר רחב"א אליבא דכ"ע דעכו"ם שבחו"ל לאו עע"ז הם ור"א דס"ל מחשבת עכו"ם לע"ז מיירי בעכו"ם שבא"י והתוס' שכתבו אפי' בא"י אין אדוקים כ"כ שתהא מחשבתם לע"ז לא כתבו כן רק לתנא דמתניתין דהכא דאיהו ע"כ דס"ל הכי מדקאמר איסור הנאה לא אבל ר"א פליג בהך סבר' וס"ל דאף דעכו"ם שבחו"ל לאו עע"ז הם מ"מ בא"י סתם מחשבתם לע"ז וכוותי' הוא רחב"א לקמן דף קט"ז ומיירי שם ג"כ בא"י אלא דאכתי קשה קצת דא"כ מנין לו לרחב"א אר"י גופי' לעיל למימר דתנא דמתניתין לא אחי כד"א דלמא באמת ס"ל כר"א רק דלהכי תני שחיטת כותי נבלה דזה הוי מלתא פסיקא דבכ"מ הוי נבלה עכ"פ אבל באיסור הנאה לא אפסיקא ליה דזה לא שייך בחו"ל רק בא"י וכו' ואם נאמר דר"א מסתמא מיירי בכל גוונא אפי' בחו"ל א"כ לא סבירא ליה לר"א הך דעכו"ם שבחו"ל לאו עע"ז הם א"כ קשה דברי רחב"א אר"י אהדדי דהכא קאמר דעכו"ם שבחו"ל לאו עע"ז הם ולקמן קאמר דאין מעמידין בקיבת שחיטת כותי וכר"א והוי תרתי דסתרי אהדדי וצע"ג עכ"ל אכן לדעתי י"ל כתירוצו דר"א דאמר סתם מחשבת כותי לעכו"ם היינו בא"י דוקא, וכוותי' הוא רחב"א אר"י בקיבת שחיטת עכו"ם היינו בא"י דייקא, ומ"מ קאמר הגמ' כאן מתני' דלא כר"א היינו משום דנקיט סתמא דהוי נבלה והי' למשנתינו לפרש דבא"י באמת איכא גם איסור הנאה משום דר"א דסתם מחשבת כותי לעכו"ם בא"י, ובמשנה קתני סתם משמע דמיירי בכל מקום גם בא"י וזה דלא כר"א ופשוט, ובזה יש ליישב קושית התוס' חולין דל"ת ע"ב ד"ה פסולה שהקשו היכי קתני פסולה הא כיון דס"ל לר"א סתם מחשבת עכו"ם לע"ז זבחי מתים נמי הוי ולהנ"ל י"ל דכיון דאיתא במשנה סתם דמיירי גם בחו"ל לכן נקטו לשון פסולה, כיון דבחו"ל גם לר"א הוי רק איסור אכילה גם יש לתרץ קושית התוס' ע"ז דף ל"ב ד"ה דלא כר"א דאמאי לא אמר נמי גבי עורות לבובין וגבי גבינות בית אונייקי דלא אתיא כר"א ולהנ"ל ניחא כיון דבחו"ל גם לר"א לא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז כנ"ל וכן יש לפרש כונת הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ודע שסיבת היות שחיטת כותי נבלה מפני שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז, ומ"מ בעכו"ם שבחו"ל דלאו עוע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם ועל אלו אמרו היינו על עכו"ם שבחוץ לארץ דאינה אסורה בהנאה וזה גם אליבא דר"א, ואפ"ה אמר הגמ' שפיר דמתניתין דלא כר"א היינו ממה דלא מחלק דבא"י אסור גם בהנאה, ואף דגם איסור נבלה דמבואר במשנתינו היינו איסור אכילה בלבד ג"כ משום דמחשבתו לעכו"ם אבל זה רק משום דמחשבתו לעכו"ם דמעשה אבותיהם בידיהם והיינו כעבודת ע"ז דחו"ל, אבל אין כוונת הרמב"ם ז"ל דהוי כמחשבתו לעכו"ם דעע"ז בא"י דבזה הוי גם איסור הנאה וכאשר מפורש יוצא בדברי רבינו הרמב"ם ועל החלק הזה אמרו וכו' ועל אלו אמרו וכו' ואינה אסורה בהנאה היינו בעכו"ם שבחו"ל, ומ"מ משנתינו דלא כר"א היינו ששום דנקיט סתם ונכלל בזה גם בעע"ז דא"י דג"כ הוי רק נבילה ולא איסור הנאה וזה דלא כר"א והבן: ז) שם בתוס' ד"ה תקרובות ע"ז וכו' ומאי קשיא דלמא ההיא כריב"ב ומתניתין כרבנן וכו' והקשה המהרש"א ז"ל דמזה ה"מ לאוכותי לעיל דרבנן לא פליגי לענין איסור הנאה דאל"כ לישני התם ההיא כריב"ב ומתני' כרבנן ועיין בזה בס' לב אריה ומה שתירץ בזה זקיני הגאון הקרוש רשכבה"ג מ' משה צבי הירש מייזילש ז"ל אבד"ק זאלקווא בספרו חמדה גנוזה בחידושיו לחולין די"ג ע"ב, ולענ"ד לתרץ עפימש"כ לעיל בשם הלב אריה בסברת הרמב"ם ז"ל דאסור באכילה משום דנהי דהוא לא אסור לה הוא לא מתיר כמו בסוגיא דאא"א דש"ש, א"כ ליכא להוכיח דרבנן מודי דאסור בהנאה דהא אדרבה י"ל דפליגי אפי' לענין אכילה והא דכתיב ויאכלו זבחי מחים דמשמע דאסור באכילה הוא משום דניהו דהוא לא אסר לא מתיר וא"כ ליכא לאוקמי מתניתין כרבנן דא"כ אפילו באכילה יהא שרי דהא שם בדף ל"ח במשנה משמע דהשוחט הי' ישראל דלא שייך ניהו דהוא לא אסור הוא לא מתיר ועיין בלב אריה הנ"ל לענין עכו"ם ששחט יחד עם ישראל, אבל שפיר הוכיחו ממשנה דהכא מדלא מוקי כרבנן ואפ"ה אסורה באכילה משום דעכו"ם השוחט ואיכא טעם לאיסור אכילה משום דניהו דהוא לא אסרה הוא לא שרי כנ"ל והבן שוב ראיתי בס' חוסן ישועות שם:

ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה