אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן ל

סימן כט

ב"ה ג' חו"ב תרע"א פלונסק. שוי"ר לש"ב יד"נ האברך הרב הגדול איש אשכולות חו"ב מו"ה אפרים פישל ניימאן נ"י בק' מאקאווי, וכעת רב בעיר נויארק:

מכתבו עם ח"ת בסוגיא דטענו חיטים האיר מול פני, והנני שולח לו איזה מחידושי בסוגיא זו, ובזה ימצא השייך. לדבריו, ויתורץ לו תמוהותיו, וזה החלי בעזהש"י:

א) הרמב"ם ז"ל פסק דטענו חיטין והלה משיב איני יודע אם חיטין אם שעורין חייב ותמהו עליו הראב"ד ז"ל דהוא נגד ש"ס בב"ק דף ל"ה ע"ב אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי תהוי תיובתא לרבה בר נתן עיי"ש, ובש"ך חו"מ סי' פ"ח:

ולענ"ד ליישב דלכאור' קשה באמת בסברת הש"ס דבניזק ברי ומזיק שמא תשיב שלא ממין הטענה, ובאם הניזק טוען שמא ומזיק ברי הוי הכל ממין טענתו בכלל השמא של התובע, ב' קשה יותר על רש"י דפי' דכ"ש דהוה תיובתא דרבה ב"נ דמאי כ"ש איכא הא באמת יש סברא דע"י שהמזיק משיב שמא הוי הכל בכלל הודאתו והוי ממין הטענה:

אכן באמת ניחא לסברת רש"י דטעם דרב"נ הוא משום מחילה, א"כ הפטור על השעורין בא מצד התובע, א"כ כל שהניזק טוען ברי שפיר יש מצידו מחילה על מה שהודה לו הנתבע, ורק באם התובע טוען שמא אז אין ראי' שמחל או הודה והבן, וא"כ שפיר הוי גם כ"ש, דהא באם גם הנתבע טוען ברי יש עכ"פ הודאת בע"ד שהוא חייב שעורין, ועכ"ז מצד מחילת התובע פטור, מכ"ש באם גם מצד הנתבע אין חיוב ברור ודבר ידועה בודאי מצד התובע שמחל צריך להיות פטור:

אך כל זאת עולה יפה לטעם רש"י ותוס' והרא"ש מצד מחילה והודאה, אבל לשיטת הרמ"ה מצד משטה, א"כ הפטור משעורין בא מצד הנתבע, וכאן דהנתבע טוען שמא למה הוי שלא ממין הטענה ולמה באמת אכתי קשה על רבה בר נתן, הא הוי דומי' למה שטוען הניזק שמא:

והנה הרא"ש הקשה על שיטת רש"י מצד מחילה והודאה דילמא דוקא במתניתין פטור דהוי רק מעשה אחת דלפי דבריו שהגדול הזיק א"כ מודה שהקטן לא עשה ההיזק ופטרו, אבל בחיטין ושעורין שמא במה שעתה תבעו החיטים לא הודה לו ולא מחל לו השעורין דאין אדם תובע כל תבועותיו בב"א, וא"כ י"ל דשיטת הרמב"ם הוא דבעינן דמתני' באמת הטעם משום מחילה והודאה, אבל בחיטים ושעורין הטעם משום משטה, דהא משום מחילה והודאה אין סברא כקושי' הרא"ש, וא"כ הכל ניחא, דבש"ס שפיר מקשה הגמ' בניזק ברי ומזיק שמא אכתי תיובתא לרבה ב"נ דהא בעניני שור דהטעם הוא משום מחילה והודאה שפיר גם בשטוען המזיק שמא הוי שלא ממין הטענה דהפטור בא מצד התובע, והוא טוען ברי, אבל בחיטים ושעורין שפיר פסק הרמב"ם דבאם טוען הנתבע שמא הוי ממין הטענה, דהא שם הטעם דפטור משום הנתבע ע"י טענת משטה, א"כ באם הוא טוען שמא אין ראי' למשטה ובאמת חייב ודו"ק, עיין לקמן ועיין בתי' הרי"ם ב"ק בסוגיא זו דהרמב"ם סובר טעם דמחילה ומשטה עיי"ש עפ"י דרכו:

וגם יש לומר עפ"י סברת החתנ"ס דף ל"ד אות קמ"ג לחלק דמשטה שייך רק באם הנתבע יודע שהתובע משקר ושייך לומר כשם שהשטית בי כך השטיתי בך משא"כ בהא דהנזקין לא שייך משטה עיי"ש וא"כ ניחא דבאמת בזה מודה הרמב"ם דהסברא הוא משום מחילה והבן:

ב) בש"ס ב"ק דל"ה ע"ב אכתי תיובתא לרבה ב"ר נתן לכאורה קשה דמה נ"מ בין שהתובע טוען שמא דהוי הכל בכלל ממין הטענה, ולמה גם באם הנתבע טוען השמא לא הוי ממין הטענה (עיין לעיל מחודש א') ולענ"ד בהקדם דברי הס' זכרון צבי מנחם ב"ק דל"ה דף צ"ב ליישב דברי הרמב"ם עיי"ש שהאריך דקושי' הש"ס אכתי תהוי תיובתא הוי באמת כקושית הש"ס הראשונה מברי וברי, דע"י שהוא לוקח כדאמר מזיק בטוען שמא א"כ הוא מצד דבאם הי' הנתבע אומר ג"כ דגדול הזיק הי' חייב, ולא הי' מודה בקנס דהא הוי תשלומי קנס, משום דבאם הי' טוען קטן הזיק הי' חייב, א"כ מפורש דלא כרב"נ, דהא חזינן דבקטן הזיק חייב עכ"פ לשלם מהקטן עיי"ש ודו"ק:

ג) בתוס' שם ד"ה הא אבל בתפס יש לו סברת התוס' הוא כעין סברת הרשב"א שבועות בעדות דמשחק בקובי' דהי' מועיל עדותם לענין תפוסה חשיב עדותם לממון ודוק ואזלי בזה לשיטתם בתוס' דף ל"ו ע"א ד"ה ראוי דהא דמועיל תפוסה דוקא באם יש לו תביעה על שני השוורים וא"כ כאן ברישא דלא מועיל תפיסה, וא"כ מוכרחים אנו לומר דראוי ליטול ואין לו כלל אף בתפס א"כ ליכא למימר הכי דיקשה לשון המוציא, ודו"ק:

ד) בתוס' דף ל"ו ע"א ד"ה ראוי וכו' משמיענו אפי' ניזק שמא ומזיק ברי פליג סומכוס, לכאור' הא איתא שם בגמרא, ואמר סומכוס אפי' בהא, אכן כוונת תוס' לשיטתם שם בתוס' ד"ה מדסיפא, דמסיפא גופה ליכא למפרך דכיון דאיכא הודאה במקצת, י"ל דפליג סומכוס אף דקאמר ניזק שמא ודו"ק:

ה) בהרא"ש שם הקשה על סברת הרמ"ה משום משטה הא מיירי ביש עדים דאל"כ הוי מודה בקנס, לענ"ד דשיטת הרמ"ה הוא כדעת הראב"ד ז"ל הובא בהרשב"א ב"ק דף ל"ג דבפלגי נזקא קנסא לא אמרינן מודה בקנס פטור (אכן בתוס' שם דף ל"ג משמע שחולקים על הראב"ד וכן משמע בתוס' ריש שור שנגח את הפרה ועיי"ש במהרש"א ז"ל) עיין לקמן אות י"ב:

ועד"ז נ"ל ליישב קושי' הקצה"ח (הובא בחתנ"ס בסוגיא זו) דבקנס אינו יכול למחול כנודע מירושלמי כתובות, וי"ל לדברינו דבקנס דפלגא נזקי יכולין למחול דהא כל הטעם הוא דהוי דשלבל"ע כדברי זקיני ההפלאה (הובא בס' מנוחת משה דע"ג ע"ב) שמא יודה ויפטור וכאן דאף אם יודה לא יפטור הוי דבר שבא לעולם והבן ועוד יש לדבר בענין קושי' הקצה"ח ע"פ טעמו של הפלאה ובענין המאן דאומרים לשיטתם בענין דבר שלא בא לעולם: ו) והנה לעיל כתבתי בישוב שיטת הרמב"ם דבטוענו חיטים וכו' סברתו באמת משום משטה אבל בהא דנזקין הטעם משום מחילה יש ליישב גם קושית הרא"ש כאן על הרמ"ה לטעם משטה הא ע"כ מיירי באיכא עדים וא"כ לא שייך משטה, אכן להנ"ל ניחא דבהא דקנס מיירי באמת באיכא עדים שלא יהי' בכלל מודה בקנס ולזאת באמת הטעם משום מחילה, אבל בטוענו חיטים דהוא ממונא דיוכל להיות דליכא עדים כלל א"כ באמת הטעם משום משטה ודו"ק: ובזה יבוא לנכון שיטת הרמב"ם דסובר בטענו חיטים והודה בשעורין דיוכל לתפוס דלא כשיטת התוס' דדוקא באם יש לו תביעה על שני השוורים יוכל לתפוס (עיין בתוס' דף ל"ו ע"א ד"ה ראוי) והנה הרא"ש הקשה א"כ למה לא משני הש"ס לעיל ראוי ליטול וכו' בתפס עיי"ש אכן לדברינו ניחא, דהנה עיין בס' חתנ"ס שיטת טענו חיטים וכו' דדעת האחרונים דלטעם מחילה אינו מחיוב לצי"ש ואינו מועיל תפיסה (עיין ברש"י ב"מ דצ"א ובש"ך ריש ה' עדות ובתומים שם), אבל לטעם משטה מחויב לצי"ש ומועיל תפיסה (עיין בש"ך סי' פ"ח סקכ"ד) ועיין בס' שבט שמעון דף ע"ד ע"ב, ולפי"ז ניחא קושית הנתיבות סי' פ"ח דל"ל קרא דאין מוב"מ באם מודה שלא ממין הטענה הא כיון דפטור אף משעורין לרבה ב"נ א"כ ממילא ליכא הודאה (ועיין קושי' זאת בהראשונים בשיטה מקובצת ב"מ דף ה' שקדמוהו בזה) אכן הנתה"מ תי' דלשיטת רש"י משום מחילה ניחא דשפיר איכא הודאה מצד הנתבע דכל ענין מחילה הוא רק באם אינו תובעו אח"כ גם שעורין כסברת הש"ך סי' פ"ח בשיטת רש"י אבל לשיטת הרמ"ה משום משטה קשה, אכן באמת לשיטת הרמ"ה דמועיל תפיסה א"כ מהני סברתו לענין תפיסה וכסברת הרשב"א שבועות במשחק בקובי' הובא בדף הקדום, א"כ ממילא ניחא לכל הדיעות דלסברת רש"י ממילא ניחא בלא התירץ דתפיסה, ולכן לשיטת רש"י דאינו מועיל תפיסה א"כ יש תירץ אחר כנ"ל, ולשיטת הרמ"ה שוב יש תירץ דתפיסה:

וא"כ הכל עולה שפיר דדוקא בטענו חיטים סובר הרמב"ם דיכול לתפוס כיון דשם סברתו משום משטה, אבל כאן בשוורים דטעם הרמב"ם הוא משום מחילה, ולטעם דמחילה באמת אינו יכול לתפוס ולזאת כאן לא תירץ הש"ס ראוי ליטול וכו' בתפס (ועיין כעין זה בהרא"ש בשם יש מתרצים על שיטת האלפס דדוקא בטענו חיטים מועיל תפיסה עיי"ש ולדברינו הסברא עולה יפה לחלק כן ודו"ק):

ז) כבר הובא לעיל אות א' שיטת הרמב"ם דבטוען א"י אם חיטין אם שעורין חייב וכולם מקשים מש"ס ב"ק דף ל"ה ע"ב אכתי לימא תיובתא דרב"נ, ולענ"ד בהקדם דברי הס' שבט שמעון דף ע"ו ע"ב להסביר שיטת הרמב"ם כיון דבאמת זה טוען ברי והנתבע שמא והי' לנו לומר בו"ש ב"ע, רק לדידן לאו ברי עדיף, אכן זה דוקא באם הנתבע טוען שמא איננו חייב כלום אבל כאן דעכ"פ מודה בחיוב שעורין לזאת חייב בשעורין מצד הברי של התובע, והביא שם דברי הש"ך סי' פ"ח דלטעם הודאה הנתבע חייב לשלם מצד עצמו והוי גזלן אם אינו משלם כיון דלפי שיטתו הוא חייב באמת עיי"ש, והנה בש"ס דידן מקשה התוס' ד"ה מדסיפא וכו' נימא בו"ש ב"ע ותי' דהוי ברי גרוע ושמא טוב א"כ גם הסוברים בו"ש ב"ע מודים כאן דלאו ב"ע עיי"ש, א"כ דוקא בחיטים ושעורין דהברי טוב והשמא גרוע דיש סוברים באמת ברי עדיף לזאת גם לדידן עכ"פ חייב בשעורין אבל בשוורים דאין כאן כלל ברי ושמא כנ"ל גם הרמב"ם מודה דאינו חייב ע"י הודאתו בשעורין ודו"ק:

ח) עוד יש ליישב שיטת הרמב"ם בהקדם קושית הרא"ש דדילמא בטוענו חיטים והודה בשעורין שפיר מחל לו אבל כאן הא דתבע ממנו מהגדול הוא רק משום דרצה לפרע ממנו מהגדול ובאמת עכ"פ רצונו ליקח מהקטן ולא מחל עיי"ש וא"כ יש לומר משום קושי' זו דשיטת הרמב"ם דבשוורים באמת הטעם משום משטה, והנה בקושי' דאין אדם תובע כל תביעותיו בב"א חי' בס' שבט שמעון דף ע"ד ע"א עפ"י החו"מ סי' י"א סק"א שצריך התובע להודיע לנתבע קודם שילך לב"ד מהות התביעה אולי יודה ולא יצטרך לזלותא דב"ד לפי"ז כשבא זה לב"ד בודאי תבעו מתחילה החיטים וכפר לו ובכה"ג כשרואה התובע שזה כופר לו חובותיו אינו מניח אצלו שום חוב ותובע כל מה שיש לו אצלו בב"ד עיי"ש וא"כ י"ל דזאת סברת הרמב"ם דבאם הנתבע טוען א"י אם חיטין אם שעורין א"כ אינו רואה כפירתו בפירוש א"כ אפשר דאין דרכו לתבוע הכל ולא מחל לו והבן וא"כ זה דוקא בחיטין ושעורין דהטעם הוא משום מחילה אבל בשוורים דהטעם הוא משום משטה א"כ גם באם הנתבע טוען שמא פטור והבן, ולפי"ז מיושב הרמב"ם בפ"י מה' נזק ממון בשוורים דבאם איכא עדים משלם עכ"פ כדבריו מהקטן והובא כן חו"מ סי' ת' ובש"ע חו"מ סי' פ"ח סי"ב פסק המחבר כהרמב"ם דאפילו יש עדים על השעורים פטור על השעורים ובש"ס דילן מדמה קטן וגדול לחיטים ושעורין אכן כ' האחרונים דנ"מ בין מחילה למשטה לענין עדים דע"י מחילה פטור אף באיכא עדים וא"כ בחיטים ושעורים הטעם משום מחילה פטור אף בעדים לא כן בשוורים ודו"ק:

ט) עוד יש ליישב בהקדם דברי הס' עטרת זקינים ב"ק דל"ה לפרש קושית הש"ס אכתי תהוי תיובתא וליישב דברי רש"י שכ' כ"ש דהוי תיובתא משום דלר"ג יש שבועה עכ"פ, ודעת התוס' שם דרבה ב"נ רצה לתרץ א"ע ככ"ע, א"כ קשה כיון דאיכא שבועה והנתבע שטוען שמא א"י לשבע ומשלם, ולמה צריך ראי' יקח הניזק כפי דבריו מצד מתוך שאיל"מ, וזאת כונת הש"ס אכתי תיובתא דרב"נ, דבלא רבב"נ הוי מצי לאוקמי מתניתין בברי וברי אבל לרבה ב"נ מוקמינן בברי ושמא א"כ הוי א"י לשבע ומשלם, וא"כ לפי"ז מכאן מפורש יוצא כדעת הרמב"ם, ומכאן באמת למד דעתו בזה דהלא כונת הש"ס לומר אלא בניזק ברי ומזיק שמא דאז שפיר ניחא דשקיל כדאמר מזיק והוי ממין הטענה אכן יוקשה אחרת דלמה צריך ראי' יקח כפי דבריו מצד מתשואיל"מ, והנה שיטת התוס' ב"ק דף מ"ו דבלא הוי לי' למידע לא אמרינן מתשואיל"מ עיי"ש א"כ לשיטתם אין לפרש כן כונת קושי' הש"ס רק דהש"ס, מקשה בפשיטות דבניזק ברי ומזיק שמא אכתי תיובתא דרב"נ דלמה יקח כדאמר מזיק, א"כ שפיר סוברים דגם במזיק שמא הוי שלא ממין הטענה אכן הרמב"ם לשיטתו דסובר דגם בלא הוי לי' למידע אמרינן מתוך שאיל"מ (עיין ש"ע חו"מ סי' ע"ה) א"כ כונת קושי' הש"ס כנ"ל ושפיר אדרבה מפורש יוצא דבניזק ברי ומזיק שמא הי' ניחא דברי רבב"נ בהא דשקיל כדאמר מזיק כפי שיטת הרמב"ם רק דאחרת קשה כנ"ל דנימא מתוך שאיל"מ ודו"ק:

יוד) עוד יש ליישב בהקדם קושית התוס' ב"ק שם ד"ה מדסיפא נימא בו"ש ברי עדיף וחי' דהוי ברי גרוע עיי"ש, אכן הרמב"ם דסובר דגם בלא הוי לי' למידע אמרינן מתוך משמע דסובר דגם בלא הוי לי' למידע עכ"ז בו"ש ב"ע, וכ"כ בפני יהושיע כתובות דף י"ב על הקושי' למ"ד בו"ש ב"ע ל"ל קרא דמהדרינן בסימנים ת"ל דברי של התובע עדיף משמא של הנתבע המוצא וכתב דלשיטת התוס' הוי ברי גרוע ושמא טוב אבל לשיטת הרמב"ם קשה עיי"ש ובחתנ"ס דף מ"א אות שי"ב מפורש יוצא בשיטת הרמב"ם דל"ל סברת התוס' וא"כ אכתי יקשה קושי' התוס', ולזאת נ"ל לחדש דזאת באמת כונת קושי' הש"ס אכתי נימא תיובתא לרבה ב"נ דלמה צריך ראי' יקח כדאמר מצד הברי שלו דב"ע (כי רוצים לתרץ אליב' דכ"ע וכמאן דסובר ב"ע), בשלמא בלא רב"נ הוי מוקמינן בברי וברי אבל לרבה ב"נ מצד ליישב שיהי' ממין הטענה ושישקול כדאמר מזיק צריך לאוקמי באופן שהניזק טוען ברי ומזיק שמא דאז הוי ממין הטענה וכדעת הרמב"ם אכן אחרת יקשה נימא ב"ע כנ"ל, ולפי"ז ניחא גם דברי רש"י כ"ש דהוי תיובתא דאין כונת הש"ס להקשות דלמה ישקול כדאמר מזיק רק כנ"ל דיקח התובע מצד ב"ע בלא ראי', אכן תוס' לשיטתם דאין זאת ב"ע כאשר הברי גרוע, א"כ הקושי' בש"ס בפשוט' דלמה ישקול כדאמר מזיק הא הוי שלא ממין הטענה א"כ שפיר סוברים דלא כהרמב"ם בעת שהנתבע טוען א"י הוי ג"כ שלא ממין הטענה ודו"ק: יא) עוד יש ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בהקדם דברי המשל"מ פ"ד מה' שאלה הא דבא"י אם פרעתיך דחייב דוקא בהו"ל למידע והתומים סי' ע"ה סק"ח חולק, והנה סברת הרמב"ם ז"ל דבטוען הנתבע א"י הוי כא"י אם פרעתיך דהא מודה הוא דחייב, רק שא"י אם חיטין וממילא חייב ולא נפטר מחיובו, ואם שעורין ואז נפטר מחיובו דהא שעורין מחל לו לכך חייב עכ"פ שעורין וזאת דוקא בחיטים ושעורין דהוי לי' למידע, אבל כאן בשוורים ונזקין דלא הוי לי' למידע אז גם א"י אם פרעתיך פטור ושפיר מקשה הש"ס אכתי והבן ויש להאריך בשיטת שערי רב אלפס דגם בא"י אם פרעתיך חייב התובע שבועה ודו"ק:

יב) ברש"י במשנה בסלע לקה מתחכך הי' בסלע לכאור' למה לא כ' רש"י שלקה בסלע כפי' הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה מצד דגרמא בנזקין פטור דאף דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת האיך דהוה קא רדיף בתריה ואשתכח דאיהו גרם לי' למלקא בסלע ואפ"ה פטור עיי"ש בנ"י ובש"מ, אכן יש לומר דלכאור' מה משמיענו הנ"י בשם הרמ"ה דפטור הא גם אדם פטור בגרמא, רק בגרמי חייב ולכן יש לומר דזאת הוי באמת גרמי, והנמוקי יוסף לשיטתו בפ' הפרה דרק אדם חייב בגרמי אבל בבהמה לכ"ע פטור (עיין ברמ"א חו"מ סי' שפ"ו ס"א בזה), וא"כ י"ל דשיטת רש"י ז"ל כדעת הרמב"ן דגם בבהמה גרמי חייב עיי"ש בש"ך תו"מ סי' שפ"ו וא"כ אין לומר דפטור בכה"ג רק באומר שהי' מתחכך בסלע והבן:

וגם י"ל עפ"י דברי המהרש"א ב"ק דמ"ו שכ' דלא הוי כאן מודה בקנס דהוא מוכרת להודות ולא רצה לכפור שלא להיות נגד האומדנא, וא"כ אם הי' מודה הי' חייב באמת עיי"ש:

והנה דברי המהרש"א הוא רק לשיטת רש"י דאם הי' לקה בסלע מחמת רדיפת השור הי' חייב מצד גרמי, ולזאת הוא מוכרח לומר שמתחכך הי' בסלע ולא מחמת רדיפת השור וא"כ יש כאן אומדנא ולא הוי שוב מודה בקנס אבל לשיטת הרמ"ה ונמוקי יוסף וש"מ ליכא כלל אומדנא ואם הי' מודה הי' באמת מודה בקנס, דהא כ' שם בש"מ דאף לר' אחא דאזלינן בחר אומדנא אעפ"כ פטור הכי אף שרדף השור אחריו והוא אומר בסלע לקה משום דדרך הוא כשרודף השור אחר שור אחר והוא בורח ממנו כדרכו שיפול בבורות או ללקות בסלע ואפ"ה פטור דהוי רק גרמת השור, וראיתי אח"כ כן גם בס' חידושי הרי"ם ב"ק דל"ה, וא"כ קשה שוב קושית המהרש"א דהוי מוב"ק, וא"כ לפי מש"כ למעלה אות ה' ליישב קושית הרא"ש על הרמ"ה מצד מוב"ק דהוא ע"כ יסבור כשיטת הראב"ד דבמוב"ק דפלגי נזקא לא אמרינן מוב"ק פטור וא"כ אף דהרמ"ה שהוא בנ"י לא יוכל לתרץ כתי' המהרש"א דע"י אומדנא לא הוי מוב"ק, הלא הוא לשיטתו יתרץ עפ"י שיטת הראב"ד כנ"ל, אכן רש"י דסובר הטעם משום מחילה, וא"כ לא קשה אליב' קושית הרא"ש ויוכל להיות שיש עדים ולא הוי מוב"ק ובאמת ל"ל סברת הראב"ד וא"כ יקשה לשיטת רש"י קושית המהרש"א וע"כ מוכרח לתרץ כתי' המהרש"א משום אומדנא וא"כ מוכרח ללמוד בפי' מתחכך בסלע ש כנ"ל והבן:

יג) ברש"י ד"ה דקאמר ניזק ברי וכו' ואפ"ה שקיל מן התם כל המפורשים הקשו על רש"י דפי' קושית הגמרא רק מתם ומועד ולא מגדול וקטן, ולענ"ד בהקדם קושית המפורשים על הרמב"ם ה' נזקי ממון דבאם יש עדים שראו הנגיחה שקיל כדאמר מזיק (ועיין חו"מ פ"ח סי"ב וסי' ת') א"כ מה מקשה הש"ס הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק דילמא מיירי באיכא עדים: ולענ"ד ליישב בהקדם קושית המפורשים דלמה אמרה מתניתין הממע"ה הא הנתבע הוי מובמ"ק ועיין בשו"ת הרי בשמים סי' צ"ה שתי' דכל ענין מבמ"ק הוא משום אישתמוטי עיין ב"מ דף ג' וכאן לא שייך אישתמוטי דהא השוורים ישנם בעין דהא בשניהם תמים איירי ואם אינם לפנינו הא אינו משתלם מהעליי' עיי"ש, והנה בל"ז יש ליישב דבאמת כיון דהוי שלא ממין הטענה לא הוי הודאה כלל לחשבו כמודה במקצת (ועיין לעיל אות ו' קושית הש"מ והנתיבות סי' פ"ח דל"ל קרא שאין שבועה בשלא ממין הטענה הא לא הוי הודאה כלל:

אכן זה דוקא באם ליכא עדים שראו עכ"פ ששורו נגח אבל באם יש עדים אכתי הוי מוב"ק מצד חיוב ע"י העדים, וא"כ ע"כ צריך לתרץ דלא הוי מוב"ק משום תי' ראשון דלא שייך אישתמוטי, (ואף דעדים מחייבים שבועה מדר' חי' אף באין טעם אישתמוטי אכן ידוע סברת המפרשי הים בפ' שור שנגח את הפרה אות א' ובפ' הכונס אות ט' דבקנס ליתא לדר"ח, וכאן בחמין דהוא פלגי נזקא לא שייך חיוב ע"י עדים באם ליכא טעם אישתמוטי והבן:

וא"כ מיושב הכל דשפיר פסק הרמב"ם דע"י עדים חייב, ועכ"ז אין לומר דמיירי בעדים דא"כ הוי מוב"ק כנ"ל, דהא הקושי' הוא מתם ומועד דלא שייך שם התי' מאישתמוטי דהא במועד דמשלם מעלי' י"ל באמת אישתמוטי כנ"ל, וא"כ ע"כ מיירי בליכא עדים שלא יהי' מוב"ק, דע"י עדים יתחייב שבועה (אף דאין דינו של ר"ח בקנס אכן בתובעו ממועד דהוי מהעליי' לא הוי קנס והבן) ושפיר מקשה הש"ס, אכן מגדול וקטן לא הי' הקושי' כ"כ דהי' נוכל לומר דמיירי באיכא עדים ושפיר הוי ממין הטענה לדעת הרמב"ם, ואי משום הקושי' דהוי מבמ"ק הי' נוכל לתרץ דבשניהם תמין לא שייך אישתמוטי דהא הוי הגופים לפנינו, ומיושב כונת רש"י והוא כפתר ופרח:

ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה