אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן כט

סימן כח

ב"ה יום ה' מו"מ תרס"ז יער סאקאלניק גליל פלונסק.

לכ' החו"ב מ' חנוך העניך נ"י בק' דראבנין, וכעת הגאבד"ק סאניק א) מכתבך קבלתי, וע"ד קושייתך בכתובות דפ"ה. דבת רב חסדא אמרה דחשודה היא והיפך השבועה, ופירש"י דהאשה החשודה היתה כופרת, והלא מבואר בשבועות דמ"א. ובב"מ ד"ה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ואין מהפכין בדרבנן אשכנגדו, עיין בשטמ"ק שם דלאו דוקא כמש"כ רש"י דהיתה כ"ה, רק דהיתה מובמ"ק והבן, ולאשר הנני יושב ביער מחוסר ספרים, אכתוב לך רק ממה שנתחדש לי כבר בסוגיא זו בכתובות דפ"ז ע"ב הרי"ף ז"ל הביא הא דרבא דהשבועה הוא דרבנן ולא הביא הסיום משום דפרע דייק דמפרע לא דייק עיין במפורשים, ובפ"י הקשה יותר לשיטת הרי"ף דשבועה דרבנן נשבעין אף בכפירת שע"ק א"כ למה צריך לטעם דפרע דייק, וליישב נ"ל דרש"י שם כ' דהנ"מ בשבועה דאורייתא לענין היפך דשד"א לא מהפכינן ודרבנן מהפכינן עיי"ש, ומקשה המהרש"א דלמה בדף פ"ח ע"א אי פיקח הוא כ' רש"י הנ"מ לענין שם ונקיטת חפץ עיי"ש, ויש ליישב בהקדם דברי זקיני הגאון הק' מו"ה נטעלי ברלינר אבד"ק בילגלרייא ז"ל בכחי"ק סוגיא דפוגמת להקשות בהא דמקשים בתוס' ד"ה במיפרע הא יש לה מיגו, ומקשה הא אדרבה יש לבעלה מיגו דאי הוי בעי הי' אומר אישתבע לי דלא פרעתיך דאי טעין באמת היא מחייבת לישבע אף בלא פוגם (עיי"ש ברש"י דפ"ז ע"א ובש"ס מס' שבועות דמ"א) ותירץ דהכי לא שייך מיגו לבעלה דהא יש לה שטר והוי כחזקה שמגיע לה וכגבה דמי, והראי' מקושי' התוס' דיש לה מיגו אף דהוי מיגו להוציא אלא ע"כ דהוי להחזיק משום דשטרא בידה, ושטרא בידה מאי בעי ועיין חו"מ סי' פ"ב באחרונים, עכתד"ק ועיין קושית זקיני דיש לו מיגו גם לזקני בס' הפלאה:

והנה לפי"ז יהי' מיושב קושית זקיני בהפלאה על דברי רבא ועוד אין נשבעין על כפירת שע"ק הא כאן לא הוי כפירת שע"ק רק להחזיק בקרקעות, ולהנ"ל ניחא דכאן הוי באמת כמו שהוא מוחזקת מכבר ע"י שטר הכתובה, א"כ הוי כמו שטוענת לפטור א"ע ולכפור הש"ק והבן:

וא"כ י"ל כוונת רש"י דהא באמת שיטת הרי"ף שם דאין לומר נ"מ לענין היפך דהא דנשבעין ונוטלין אף שבועה דרבנן לא מהפכינן עיי"ש, אכן רש"י דכ' הנ"מ לענין היפך סובר דהיא לא נחשבת כנשבע ונוטל, כיון דהיא מוחזקת ע"י השטר, והוי כנשבע ונפטר והראי' מקושית התוס' דיש לה מיגו ולא הוי מיגו להוציא כנ"ל, לכך כ' רש"י שפיר דבדרבנן מהפכינן, אבל לקמן בטוען ע"י ע"א דהעד מסייע לו ואיתר' שטרא שבידה ולא הוי בכלל מוחזקת רק כנשבע ונוטל וא"כ לא קאמר רש"י הנ"מ לענין היפך בהא גם בדרבנן לא מהפכינן, וא"כ אין לומר בהא דאי פיקח, דאם לא יעשה להביאה לשבועה דאורייתא אז יוכל להפך, דהא באם לא יעשה עצת ר' פפא תהי' נשבעת ונוטלת כנ"ל:

וא"כ מיושב קושיתינו על הרי"ף דהא הפ"י כתב דהא דסיים רבא דפרע דייק וכו' כדי שיהי' תירץ התוס' דהוי מיגו בדדמי, דאם נאמר דגם הנפרע דייק שוב יקשה דיש לה מיגו ובאמת קושית התוס' בשם הרשב"א שם ד"ה אמר רבא, קשה, גם לרבא עצמו דלמה יש עלי' שבועה הא יש לה מיגו ולא שייך אישתמוטי, ולתרץ זאת קאמר רבא דפרע דייק והוי מיגו בדדמי. אכן הרי"ף לשיטתו שסובר דאין לומר הנ"מ לענין היפך משום דהוי כאן בכלל נשבע ונוטל וגם בדרבנן לא מהפכינן וא"כ לא חשבה בכלל מחזקת א"כ בלא זה לא קשה קושית התוס' דיש לה מיגו דהא שוב יתעורר קושית ז' ההפלאה וזקיני הגאון ז"ל מבולגורייא דיש לו כנגד מיגו דהוי טעין אישתבעי ואין לתרץ כנ"ל דהוי מוחזקת דהרי"ף חשבה כנשבע ונוטל, א"כ לא צריך הרי"ף לתירץ התוס' בדדמי, דהמיגו בלא זה ליתא, ושפיר לא צריך להביא הסיום דפרע דייק והבן:

ב) עוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף ז"ל דהנה תוס' מקשים שם ד"ה אמר רבא בשם הרשב"א אכתי איכא שלישי דכאן לא שייך אישתמוטי ושפיר יש לה מיגו, אכן נלענ"ד בהקדם קושית הפ"י ב"מ דף ג' דמקשה הגמ' על מובמ"ק דיש לו מיגו הא סברת אביי בשבועת מוב"ק הוי משום סמ"י יש לו עליו, א"כ דילמא יש לו מ"י רק על נ' זוז ולא על מאה עיי"ש, וראיתי לזקיני הגה"צ הנ"ל מהר"נ זי"ע שתי' בהקדם קושית הר"ן על סברת מלוה ישנה דהלא למה לא יטען בפירוש שיש לו מלוה ותירץ הר"ן דאפשר הוא רוצה בהחפץ שטוען כולו שלי ולא תחמוד בלא דמי משמע לי' א"כ הוא מוכרת לטעון ששייך לו החפץ עיי"ש א"כ כאן במוב"ק דהטטנה הוא על ממון ולא על חפץ שפיר לא שייך סמ"י דהא למה אינו טוען האמת, והבן, אכן זה ניחא שם במובמ"ק, אבל כאן דהיא איננה מוחזקת באם תאמר האמת שיש לה ספק מ"י לא יתנו לה כלום, דרק שם מקשה הר"ן שפיר דיכול לטעון סמ"י כיון שהוא מוחזק, אבל כאן אין ביכולתה לטעון, א"כ שפיר ליכא כאן מיגו אף דליתא לטעם אישתמוטי כקושית הפ"י דדילמא סמ"י יש לה עליו ואין כאן קושית הר"ן שתאמר האמת והבן:

והנה הא דמקשה התוס' לרבא ד"ה מיפרע שיש לה מיגו זה דוקא לשיטתם בתוס' הקדים דיש כאן תשובה שלישית דאם לא שייך אישתמוטי איכא מיגו דהתוס' אפשר דצ"ל סברת אביי משום סמ"י כדעת הרמב"ם דאינו מביא הא דאביי משום סמ"י, וא"כ לפי"ז מוכרת הש"ס לסיים דפרע דייק בכדי שיהי' מיגו בדדמי, דאל"כ יקשה קושית התוס' דיש לה מיגו, אבל הרי"ף לשיטתו שסובר בפירוש בב"מ כאביי דסמ"י יש לו עליו א"כ בלא הסיום דפרע דייק אין כאן מיגו דשמא יש לה סמ"י רק על מה שהיא כופרת כקושית הפ"י ריש ב"מ ולא נצרך לשיטת הרי"ף דברי הסיום דפרע דייק דהקושי' משום מיגו ליתא לדידי' והבן:

ג) ברש"י שם נ"מ לענין היפך מקשים דלקמן אי פיקח שמעון כ' רש"י הנ"מ לענין נק"ת ושם עיי"ש, ולענ"ד בהקדם קושית התוס' ד"ה אמר רבא הא יש תשובה שלישית דליתא הכי טעם דאישתמוטי, והנה עיין במהרש"ל דכל קושית התוס' הוא לפירש רש"י ב"מ דף ג' דתי' הש"ס אישתמוטי וכו' הוא לתרץ שלא יהי' כאן חשוד אממונא וכו' עיי"ש (ואף דגם לפי' התוס' שם בב"מ דפי' דטעם אישתמוטי צריך לענין שלא יהי' לו מיגו וא"כ גם לשיטתם קשי' כאן דליכא טעם אישתמוטי א"כ נימא מיגו, ודברי המהרש"ל צ"ע ועיין בחת"ס שתי' בסברת מיגו לאפטורי משבועה עיי"ש) ולענ"ד דבאמת י"ל סברה חדשה דרק לשיטת רש"י שפי' ב"מ ד"ג דהא דיש שבועה למובמ"ק ולא אמרינן חשוד אתא"ש הוא מטעם אשתמוטי, א"כ השבועה באה לברר רק בנוגע למלוה ותביעה זאת ממילא יכולין להפך אף בשבד"א, דהא מה שהי' נשבע הנתבע עתה ע"י היפוך ישבע התובע, אכן אם נאמר דשבועת מובמ"ק הוא מצד סמ"י א"כ אף דיהפך השבועה על התובע וישבע שמגיע לו עוד חמישים זהובים מתביעה זאת, אבל זאת לא יתברר בנוגע לסמ"י מכבר, רק ע"י שבועת הנתבע, לכן בשבועה דאורייתא לא מהפכינן ודו"ק:

וא"כ רמא ב"ת דסובר שבועה דאורייתא דקשה עליו קושי' שלישית הא כאן לא שייך אישתמוטי כקושי' הרשב"א בתוס'. וע"כ צ"ל דרב"ח סובר טעם משום סמ"י, א"כ אף בליכא טעם אישתמוטי שפיר יש לה שבועה ולא הוי חשוד אממונא וכו', וא"כ לסברתו משום סמ"י שפיר כ' רש"י בדאורייתא לא מהפכינן, אבל אח"כ בהא דר' פפא אי פיקח הוא דלא איירי בהא דרמא ב"ח א"כ י"ל דאם יביא אותה לשבועה דאורייתא יהי' מצד אישתמוטי דהא שם באמת היא נשבעת ונפטרת ויש בזה ענין אישתמוטי שאין לה לשלם מה שקיבלה כבר, ושפיר רש"י לשיטתו דכלל דאישתמוטי דוחה ענין החשד, ולא סמ"י, א"כ לכל דאשתמוטי באמת גם בדאורייתא מהפכינן, ובזה מיושב גם מה שמקשים על רש"י שסובר בשבועות דף מ"א (הובא שם בתוס') דגם בדאורייתא מהפכינן, וכאן כ' רש"י הנ"מ לענין היפך דבדאורייתא לא מהפכינן, ולהנ"ל ניחא דרק לסברת רמי בר חמא כ' רש"י כן לטעם דסמ"י, אבל בסוף גבי אי פיקח כ' רש"י באמת כשיטת עצמו דגם בדאוריית' מהפכינן ודו"ק:

ובזה ניחא גם מה שלא כ' רש"י הנ"מ לענין נק"ח בהא דרב"ח גם גבי ע"א, רק גבי אי פיקח הוא, דרק שם אין לומר הנ"מ משום היפך ודו"ק: ד) ברש"י שם לענין היפך ולקמן גבי אי פיקח לא כ' רש"י לענין היפך גם דרש"י סותר א"ע דכ' בתוס' שבועות דמ"א בשם רש"י דגם בדאורייתא מהפכינן, ולתרץ י"ל כעין סברת הרי"ף דבנשבעין ונוטלין גם בדרבנן לא מהפכינן עיי"ש מילתא בסבר' נחמדה, כן סובר רש"י הסברא הזאת לענין שבועה דאורייתא דבאם הוא נשבע ונפטר והוא המוחזק אז גם בדאורייתא מהפכינן, ועל זה מביא שם התוס' שבועות דף מ"א ראי' מר' פפא דאמר לו אישתבע לי דגם שם הוי נשבע ונפטר, אבל בנשבע ונוטל אין מהפכין בדאורייתא כסברת הרי"ף לענין דרבנן, וא"כ לעיל גבי רמי בר חמא דהוי נשבעת ונוטלת שפיר בדאורייתא לא מהפכינן אבל גבי אי פיקח דהוי נשבעת ונפטרת רש"י לשיטתו סובר באמת דגם בדאורייתא מהפכינן ודו"ק:

ה) עוד נ"ל ליישב עפ"י מה שהקשו בס"ד דרב"ח דשבועה דאורייתא הא בודאי ידע הא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ועיין בזה בפ"י, ועיין לזקיני בהפלאה שתי' דרמב"ח ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי והו"ל איהי' כנשבע ונפטר מזה שנתן לה הבעל ועיין בהר"ן שכ' לתרץ הס"ד דרמב"ח דהוה סבירא ליה דולא ישלם דקרא לאו דוקא אלא מי שבא להעמיד הדבר בחזקתו הראשונה הוא נשבע וכאן האשה בא להעמיד חזקתה במה שהבעל חולק עמה וכו' ועיין בס' תבואות השדה אות ב' ושם באות ג' בכונת השטמ"ק ושו"ת בשמים ראש ועיין בס' אהבת ציון לכתובות שכ' וז"ל אמר לי' רבא שתי תשובות בדבר עיין בר"ן ובאחרונים ז"ל מה שכ' בדעת רמב"ח כל א' לפי דרכו, ואענה גם אני הנה על קושי' הראשונה דנשבעת ונוטלת י"ל לפי מש"כ בעפ"י במס' ב"מ בפ' המקבל בסוגיא דקציצה בטעמא דאמרינן א"י אם פרעתיך דחייב אף דברי ושמא לאו ברי עדיף ה"ט משום דשיעבודא דאורייתא וכיון שודאי הלוהו ומשתעבדי נכסין לא מיקרי המלוה מוציא מחברו אדרבא הוא חשיב כמוחזק יעו"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד לענין שבועה לא חשיב נשבע ונוטל וכו' עיי"ש, והנה הרי"ף והרא"ש כתבו דאין לומר הנפ"מ משבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לענין היפוך דכאן בנשבע ונוטל גם בשבועה דרבנן אין מהפכינן כיון דמי שרוצה ליטול עליו לישבע עיי"ש, וא"כ ניחא כל הקושית דשפיר כתב רש"י בהא דסבר רמב"ח למימר שד"א דהנפ"מ לענין היפוך, אף דגם רש"י מודה לסברת הרי"ף והרא"ש דגם בשבועה דרבנן בנשבע ונוטל לא מהפכינן, רק דכאן שפיר כ' רש"י הנפ"מ לענין היפוך דבדרבנן מהפכינן כיון דלפי הס"ד דרמב"ח דהוי שבועה דאורייתא אף דיש חשיבה כמו שהשיב רבא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת אלא ודאי דרב"ח סובר דכאן חשובה היא כנשבע ונפטר כסברת הפלאה ושאר מפורשים הנ"ל, ושפיר קאמר רש"י דנ"מ לענין היפוך דבדרבנן מהפכינן כיון דהיא נחשבת כנשבע ונפטרת, ולכך בהא דע"א מעידה שהיא פרועה לא פי' רש"י שום נפקותא, דהא נוכל לומר האי נ"מ גופא לענין היפוך כדלעיל אבל בהא דר' פפא דאמר אי פיקח היא וכו' ע"כ דסובר כתשובת רבא דהוי שבועה דרבנן, ורק ע"י עצה דאי פיקח היא יוכל לחייבה שד"א, וע"כ דנחשבת כנשבע ונוטל כתשובת רבא, ולכן שפיר כ' רש"י הנפ"מ לענין נק"ח, דהא לא יוכל לומר לענין היפוך, היינו דשבועה דאורייתא לא תהי' יכולה להפוך, ושד"ר יכולה להפוך, דהא גם שבד"ר לא יכולה להפוך כשיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל כיון דנחשבת לנשבעת ונוטלת וגם בשבועה דרבנן אין מהפכין, ובזה מיושב גם דקדוק האחרונים דלמה לא כ' רש"י הנפ"מ בתחילת הפיסקא דע"א מעידה וכו' רק על דברי ר' פפא ולהנ"ל ניחא:

שוב ראיתי בפי' הפרישה סי' פ"ז הובא בקונטרס כתוב הדר בסו"ס תולדות יצחק לתרץ לשון הגמ' דקטעין מאתים ולכאור' היא טוענת אכן פי' דהיא נקראת הנשבע ונפטר כנ"ל עיי"ש שדרך כעין פירושי ת"ל ובאופן אחר, [ועיין בחידושי בסוגיא זו בספרי פינות הבית אות מ"ו, מ"ז]: והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה