שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כז
ב"ה כ"ו אדר שנת תרל"ח ביאלא לכבוד ש"ב הרב הגאון המובהק, נזר הקודש, מופת הדור, מאור הגולה כקש"ת מוהר"ר יצחק שמשון הורוויץ מייזליש אבד"ק זאלקאווא:
הנני להציע לפניו מה שנתחדש לי ת"ל בסוגיא דשאלה ושכירה בב"מ דף צ"ז, השואל את הפרה וכו' לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' ר"נ ור' יוחנן אמרו פטור וכו' ומקשים המפורשים הלא גם לר' יוחנן הוי תיובתא, ולמה קאמר הגמ' התיובתא רק לר"נ, ואמרתי לתרץ דאיתא בב"ק דקי"ח ע"א דר' יוחנן אף דסובר בו"ש לאו ברי עדיף מ"מ חייב לצי"ש, ובשיטה מקובצת ב"ק דף נ"ו דמי שחייב לצי"ש פסול לעדות עד שישיב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב, הרב המאירי בשם גדולי הדורות ע"ש:
והנה בתוס' ב"מ שם הק' למה צריך לאוקמי בשיש עסק שבועה ביניהם הלא בלא זה יש שבועה אם כדרכה מתה וע"י גלגול יחייבנו לישבע דשכירה מתה ומתוך שאיל"מ, ולפי"ז לר"י לא צריך הגמ' לתרץ בשיש עסק שבועה וכו' דהא ר"י סובר דחייב לצי"ש, ואם יחייבנו המשכיר לישבע דכדרכה מתה, והוא אינו יכול לישבע דהוא פסול מפני חיוב לצי"ש, יהי' מתוך שאיל"מ, ואם כי במתוך ע"י חשיד יצרך המשכיר לשבע מקודם כדאיתא בתוס' ב"מ ד"ה ע"א, אבל זאת יקשה בלא זה לשיטת מהר"ם ב"ב בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' ס"א דבכל מחשואיל"מ מחויב התובע לישבע מקודם ודייק כן מתוס' ב"ק דס"ו, ד"ה עשו, ולזה כיון הר"ן שבועות דל"ב ועיין ש"ך חו"מ סי' שפ"ח, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ג':
אכן זה דוקא לשיטת המאירי, אבל נראה מתוס' ב"ק דנ"ו ד"ה כיסוי שהק' הא קמי' שמי' גלוי דלא כהמאירי, דאל"כ נ"מ לן טובא לענין פסול לעדות, וכעין שדייק זקני המהרש"ל ביש"ש דאין תפיסה בלצי"ש ועיין ש"ך חו"מ סי' כ"ח סק"ב:
לכן נלענ"ד לתרץ לשיטת התוס' בא"א, דדוקא לר"נ הוי תיובתא, דהר"ן שבועות דמ"ג מביא סברת הר"י הלוי דהא דאמרינן מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור, דוקא בזה דליכא דררא דממונא, אבל באיכא דרד"מ לא, כגון בהא דירושלמי בחד בר נש אפקיד גבי חברי' חד שק צרור ואירעו אונס הדין אמר מטכסא הוי מלא והדין אמר שמא סיגין הוי מלא הרי זה נשבע ונוטל, ולא חשיב כמנה לי בידך וכו' משום דאיכא דרד"מ דהא ודאי אפקיד גבי אלא דאיהו לא ידע אי סיגין אי מטכסין, והרמב"ן חולק דאף בדרד"מ פטור וראי' מפ' השואל השואל את הפרה וכו' והוינן בה מדר"נ דא' מנה לי בידך וכו' והא התם איכא דרד"מ דהא שאלה ולא ידע אי נפיק מזמן שאלה או לא ואפ"ה פטור, והרשב"א ז"ל תי' דהתם שאני לפי שאין הנתבע מודה בשום חיוב דאם בשעה שהיתה שכירה מתה אינו חייב, אבל הכא וודאי איכא דרד"מ שאפי' הי' מלא סיגין כמו שהוא טוען מ"מ הוא חייב לשלם דמי אותן סיגין ע"ש בהר"ן, וא"כ לסברת הרשב"א נימא דבדרד"מ מודה ר"נ ור"י דחייב ורק כשיש דרד"מ משני צדדים, מצד דודאי אפקיד גבי, וגם כעת לפי טענתו הוא חייב עכ"פ, ולזה שפיר מקשה הגמ' לר"נ דבשאלה ושכירה אין הדרד"מ משני צדדים, דלפי טענתו כעת הוא פטור, וזה דוקא לר"נ, אבל לר"י לשיטתו, דלטענתו ג"כ חייב עכ"פ לצי"ש כנ"ל, א"כ הוי דרד"מ משני צדדים ולא קשה עליו ממשנתינו כקושי' הרמב"ן ז"ל, ובאמת חיוב לצי"ש הוי ממון גמור לחשוב זאת לדרד"מ, דהא בתוס' מק' לרב ושמואל דל"ל מחוך א"כ כל מוב"מ יפטור במיגו דמתוך, ותי' בשטמ"ק שם בשם הראב"ד ז"ל דהוא לא ירצה לטעון א"י דיהי' חייב לצי"ש מצד ברי ושמא ויועיל תפיסה, ועיין ש"ך סי' כ"ח, ובשבועות דל"א אמרינן למ"ד למעוטי מלך דפטור מקרבן שבועה אבל משחק בקובי' חייב דרבנן הוא דפסלוהו, ומק' הראשונים הא מ"מ כיון שהוא פסול מדרבנן לא היה מועיל עדותו, ותי' הרשב"א דכל פסולי עדות דרבנן מועיל תפיסה ולכך חייב בק"ש דהפסידו ממון גמור מה שהי' מועיל תפיסה ע"ש. ופשוט יש ליישב דלר"י הא דקתני חייב היינו לצי"ש, כי כן מוקי הגמ' בב"ק קי"ח גם אליבא דר"ה המשנה שם דלשון חייב היינו לצי"ש, ועיין בתוס' ב"ק דל"ה ע"ב ד"ה הא וכו' ולהכי א"ש לשון המוציא:
עוד נ"ל בהקדם מה שהקשו האחרונים לפמ"ש בתוס' בסוגיא דהמחליף לקמן דף ק' דאע"פ שסומכוס סובר ממון המוטל בספק חולקין היינו היכא דליכא חזקת ממון ולא אלימא אליבי' הך חזקה, אבל כשיש שני חזקות מודה סומכוס דהמע"ה וא"כ י"ל אף לר"ה נהי דסובר בו"ש ב"ע אף נגד חזקת ממין, אבל כשיש שני חזקות ודאי מודה ר"ה דלא אמרינן ב"ע, וא"כ לפי סברא זו תקשי למה מקשה הש"ס על ר"נ ממתניתין תיפוק ליה דאף לר"ה תיקשי ממתני' דאליבי' מי ניחא הא כשטען פלגא בשאלה ופלגא בשכירות כשיטת הנמוקי יוסף א"כ יש לו להשואל חזקה דהשתא מתה בעידן שאלה, וא"כ יש לו חזקת ממון מצורף לחזקה זו חזקת השתא מתה וכמש"כ בתוס' בסוגיא דהמחליף וא"כ בכה"ג ודאי דמודה ר"ה דהמע"ה ואמאי קתני נמי בהך בבא פלגא דשאלה ופלגא דשכירות דצריך לשלם ותי' וזה לשונו דהנה התוס' הקשו בשמעתין מה פריך על ר"נ הא בכאן הוי מחויב שבועה ע"י גלגול דצריך לישבע כדרכה מתה וע"י גלגול יצטרך לישבע דשכורה מתה ומשאיל"מ, ונראה ליישב קושיתם דהנה דעת כמה פוסקים דשומר שכר שטוען א"י אם נאנס או נאבד בפשיעה פטור דהוי א"י אם נתחייבתי לך דמשעת אונסין מתחייב ולא משעת משיכה עיין בש"ע סי' רצ"א והנה הא לא תיקשי על כל שבועת שומרין ליהמן במגו דאי בעי טוען א"י, די"ל כמש"כ התוס' בשמעתין דאין אדם טוען ברצון א"י, אבל בשמעתין יש ליישב בזה קוש' התוס' הנ"ל דבאמת אין מגיע לו שום שבועה על מתה כדרכה דמהימן במגו דאי בעי טוען א"י והוי פטור וא"ל דאין זה מיגו משום דאין אדם טוען ברצון א"י, דהא בלא"ה השתא נמי טוען א"י אם שאלה או שכורה, וא"כ מהימנינן ליה דודאי האמת אתו שמתה כדרכה דאי בעי הוי הודה דשאלה מתה ולא הוי טוען ע"ז א"י, והוי טוען א"י אם מחמת מלאכה או כדרכה והוי פטור וא"כ לא הוי כלל בשמעתין שום שומר שכר, ולהכי הוצרך הש"ס לשנוי דמיירי במודה במקצת, וכו' ומעתה מיושב קושיתינו דגם לרב הונא קשה אמאי חייב דהא כאן במתניתין יש ב' חזקות חזקת ממון וחזקה דהשתא מתה בעידן שכירות וכמש"כ בתוס' בהמחליף די"ל לרב הונא במתניתין חייב משום דמחויב שבועה על כדרכה וע"י גלגול יצטרך לישבע דא"י אם שאלה אם שכורה ומשאיל"מ, וא"ל דפטור משבועה שכדרכה מתה דיש לו מיגו דטוען א"י אם מתה מחמת מלאכה והוי פטור דהא השתא נמי טוען א"י ז"א דהא אנן לר"ה קיימינן והטעם שטוען א"י אם מתה מחמת מלאכה דפטור משום דהוי כמו א"י אם נתחייבתי לך ולר"ה אף בכה"ג חייב, וא"כ אין לו שום מיגו, ולהכי השתא נמי חייב מטעם מחשואיל"מ, משא"כ לרב נחמן פריך הש"ס שפיר דלדידי' ליכא למימר הטעם משום גלגול דהא יש לו מגו דא"י דהא לדיד' בכה"ג פטור וא"ש הכל עכד"ק והנה זאת ניחא דוקא לתי' התוס' בשמעתין בד"ה ר"ה ור"י דלכך מובמ"ק חייב לרב ושמואל ולא אמרינן שיפטור במיגו דא"י משום דאין אדם טוען ברצון א"י, וא"כ שוב י"ל דכאן כיון דהוא טוען ממילא א"י שפיר איכא מיגו ואינו מחויב לישבע אם כדרכה מתה, אבל בשיטה מקובצת כאן תי' בשם הראב"ד ז"ל דהוא לא ירצה לטעון א"י דיתחייב לצי"ש מצד ברי ושמא ויועיל תפיסה עיי"ש, וא"כ שוב קשה דיהי' גלגול ע"י שבועה דכדרכה מתה דהא ליכא מיגו דא"י דירא שמא יתפוס ע"י חיוב לצי"ש, וא"כ לר' יוחנן לשיטתו דסובר בב"ק דף קי"ח דאף דברי ושמא לאו ברי עדיף מ"מ חייב לצי"ש, א"כ שוב איכא שבועה דכדרכה מתה וע"י גלגול יהי' מתוך כקושית התוס' ולא צריך לאוקמי אליבא דר"י בשיש עסק שבועה כנ"ל ורק לר"נ קשה דהוא סובר ברי ושמא לאו ב"ע אף לענין לצי"ש, וא"כ שפיר איכא מיגו דהי' טוען על כדרכה מתה א"י ואין לו לירא משום דבר ואי משום דאין אדם טוען ברצון א"י, ז"א דהא כאן הוא טוען ממילא א"י בהא דשאלה או שכירה מתה, וא"כ יוכל לטעון על כל טענותיו א"י וממילא ליכא שבועה דכדרכה מתה לחייבו מצד מתושאיל"מ והבן, אכן כל הענין ליתא דהא גם לר' יוחנן גם עתה חייב לצי"ש ולא ירא לטעון א"י:
עוד נ"ל ליישב עפ"י מש"כ בס' זכרון צבי מנחם שם בד"ה בגמרא לימא תיהוי תיובתא דר"נ והקשו בתוס' והנמוק"י דמאי קושיא על רב נחמן דהא במתני' הוי א"י אם פרעתיך דהחיוב מתחיל משעת משיכה ותי' הנמוק"י דודאי במתני' דקתני שאלה והדר שכרה משמע נמי איפכא ששכרה והדר שאלה ולאו דוקא נקיט במתני', וא"כ בכה"ג הוי א"י אם השאלתני דפטור לר"נ יעיי"ש, ותמוה לפענ"ד תי' הנמ"י בזה דהא בכתובות דף י"ב מקשינן לר"נ ממתני' דמשארסתני נאנסתי דהיא נאמנת מטעם בו"ש ותי' שם הש"ס דע"כ לא קאמר ר"נ אלא במקום שאין לו חזקה אבל במקום חזקה כגון התם שיש לה בהדי ברי חזקת הגוף מהני להוציא ממון עיי"ש והתוס' כ' דף ק' בסוגיא דהמחליף כששאלה והדר שכרה יש חזקה דהשתא מתה עיי"ש וא"כ הה"ד איפכא כששכרה והדר שאלה א"כ ממנ"פ קשה האיך ק' קו' המקשין אי בששאלה והדר שכרה א"כ הוי איא"פ ואי כששכרה והדר שאלה הא בכה"ג יש להמשאיל ברי וחזקה דהשתא מתה ובכה"ג מודה ר"נ דברי עדיף משא"כ במנה לי בידך אין לו שום חזקה ובכה"ג סובר ר"נ דלאו ברי עדיף ודוחק לחלק בין החזקה דהשתא מתה להאי דכתובות דשם מיירי בחזקת הגוף שהוא אלים טובא דהא שם בש"ס לא משמע כן רק משום דגבי ר"נ ליכא שום חזקה, כשיש איזה חזקה מודה ר"נ וא"כ ה"נ יש חזקה בהדי ברי ובכה"ג מודה ר"נ ואכתי לא הועיל כלום הנמוק"י בתירוצו וכו' עיי"ש אכן יש לומר דהנה בכתובות די"ב ע"ב קאמר הגמ' לימא ר"י ור"ה דאמרו כר"ג ור"נ ור' יוחנן דאמרו כר' יהושע אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' כר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג החם אלא דאיכא מיגו אבל הכא מאי מיגו איכא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי וכו' עיי"ש ולכאור' יש לדקדק דמקודם אמר הגמ' ור"נ ור' יוחנן דאמרו כר"י א"כ צריך לתרץ את ר"נ ור"י והגמ' אמר רק אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפי' כר"ג והול"ל אמרו לך ר"נ ור"י הן אמת דראיתי להגאון בעל פ"י שכ' דלר' יוחנן לא קשה מידי כיון דהוי מתוך שאיל"מ דהא ר' יוחנן לשיטתו דסובר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וא"כ הבעל מודה לה במנה עיי"ש וא"כ מדיוק שפיר הא דקאמר הגמ' אמר לך ר' נחמן וכו' דעל ר"נ לחוד הוי ההו"א דהוא דלא כר"ג, אך שוב אינו מדוקדק הא דקאמר הגמ' מקודם לימא וכו' ור"נ ור"י דאמרו כר' יהושע ועיין לזקיני ההפלאה בזה אכן באמת מבואר בתוס' שם ד"ה אלא דאיכא מגו דהאי שינויא לא אתיא אלא לרב נחמן דלר' יוחנן בההיא דמוכח עץ ליכא מיגו כדמוכח לקמן עיי"ש, וא"כ י"ל דהא דמשני הגמ' ע"כ לא קאמרי ר"ג התם אלא דאיכא מיגו זאת הוא רק תירוצו של ר' נחמן, אבל ר' יוחנן יתרץ התי' השני דעד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה והיינו בהך דמשארסתני נאנסתי העמד אשה אחזקתה ובתולה נולדה ובהך דהיא אומרת מוכת עץ אני נמי אוקמה אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות עיין בהר"ן, וא"כ מדוקדק לשון הגמ' אמר לך ר"נ דהא התי' דשאני התם דאיכא מיגו שייך רק לר"נ, אבל לר' יוחנן ליתא תי' זה כמש"כ בתוס', אבל ההו"א הי' דבין ר"נ ובין ר"י המה דלא כר"ג דהא גם לר"י קשה מר"ג וצריך לתרץ תי' השני דשאני התם דאיכא חזקה, (דאי משום תירוצו של הגאון פ"י לר"י דאיכא מתוך שאיל"מ כבר הקשה זקיני ההפלאה דלא שייך בזה מתוך דהא לא הוי לי' למידע עיי"ש) ולפי"ז מיושב שפיר הא דמקשה הגמ' רק לר"נ, דהא לר' יוחנן באמת לא קשה כמש"כ בזכרון צ"מ דממ"נ אי שכרה קודם יש חזקה דהשתא בשעת שאילה מתה וברי וחזקה מצינו לר' יוחנן דברי עדיף, דהא ר' יוחנן ע"כ סובר סברא דחזקה לגבי ברי, דאליבי' אין לתרץ משום מיגו כמש"כ בתוס' כנ"ל, ואי מיירי בשאלה קודם א"כ הוי א"י א"פ ולכך חייב, אבל לר"נ מקשה הגמ' שפיר, דהוא מתרץ משום מיגו, וא"כ לא צריך לתי' הגמ' משום חזקה ובאמת כבר הקשה הפ"י בד"ה אמר לך רב נחמן דלמה צריך לשני תרוצים ולא סגי לן בשינויא חד עיי"ש וכיון דלא מצינו אליבא דר"נ דאלים ברי ע"י חזקה שפיר מקשה הגמ' כדברי הנימוק"י דהי' שכורה ואח"כ שאלה דהוי א"י אם פרעתיך, ואי משום חזקה דהשתא מתה אכתי לר"נ קשה כנ"ל דרק ר"י מוכרח לסברא זאת אבל ר"נ יוכל לתרץ משום מיגו [וביותר עפ"י מה שראיתי בס' תבואות השדה טוען ונטען שער א' אות ד' שהאריך עפ"י דרכו בש"ס כתובות שם דע"כ התירץ דהתם משום דאיכא חזקה קאי אליבא דר' יוחנן, ואליבא דר"נ ע"כ ליתא לתירץ זה עפ"י לשיטתם בהא דשיעבודא דאורייתא או דרבנן עיי"ש א"כ הכל עולה יפה כפי דברינו הנ"ל והבן]:
עוד יש לומר בא"א עפ"י מש"כ בס' זצ"מ שם וז"ל בד"ה לימא תיהוי תיובתא דר"נ התוס' ז"ל נתקשו בזה דהא במתני' הוי א"י אם פרעתיך ותי' דקוש' הש"ס קאי על שאל אחת ושכר אחת ולפי"ז התמי' מאוד על הרמב"ם ז"ל שהוא פסק דחיוב שומרים מתחיל משעת משיכה, וא"כ ממילא בשאלה חצי יום ושכרה חצי יום הוי א"י אם פרעתיך וחייב והרמב"ם פסק בזה שהוא פטור רק בדאיכא עסק שבועה וכן הקשה הלח"מ שם ואמנם לפענ"ד לק"מ קוש' התוס' וכו' דהנה כבר הקשיתי לשאול מדוע מקשה הש"ס על ר"נ ולא הקשה ג"כ על ר"ה דהא ודאי מודה ר"ה היכי שיש חזקה בהדי שמא מלבד חזקת ממון דלא אמרינן ברי ושמא ב"ע וה"נ יש חזקה ג"כ דהשתא מתה בעידן שכורה וקשה נמי לר"ה ואי דנימא כשיטת הנמוק"י דמיירי בששכורה מקודם א"כ גם על ר"נ לא קשה כמש"ל, ונראה ליישב דהנה הש"ך כ' בסי' ע"ה דהיכי דאומר ברי על ההלואה וא"י הפרעון והלה משיב ודאי לי שלא נפרעתי דפטור כיון דלדידי' ס' על הלואה גופא רק הנתבע אומר ברי על הלואה ואיהו גופא מסופק על הפרעון לכן פטור וכתב התומים שם להשיג על הש"ך דמדברי התוס' לא משמע כן דהא בשמעתין ניהו דהמשאיל טוען ברי עכ"ז ספק לו אם מתה מחמת מלאכה והוי ספק על גוף המיתה ועכ"ז משמע דחייב עיי"ש ונ' לפענ"ד בטעמו של דבר דהא באמת סברא רחוקה היא כיון דאיהו באמת מסופק על הפרעון דלמא באמת נפרע והנראה דהנה הטו"ז כ' בסי' ע"ה בטעם של א"י אם פרעתיך דחייב משום דאוקמא אחזקת חיוב משום דודאי חייב לו והו"ל חזקת חיוב וסברא זו מקורה מהרשב"א בחי' גיטין גבי שמעתין דמחצה ע"מ בזרק ד"א קרוב למלוה עיי"ש א"כ לפי"ז י"ל דהכא בשמעתין באמת הוי א"י אם פרעתיך מ"מ כיון דהמשאיל ג"כ א"י דשמא מתה מחמת מלאכה א"כ אינו חייב רק מטעם דאוקי אחזקת חיוב, שהיה חייב לו מקודם, ומטעם זה י"ל דחייב רק דאכתי נהי דיש חזקת חיוב מ"מ נגד זה יש חזקה להשואל דהשתא מתה בעידן שכירות א"כ אוקי חזקה לבהדי חזקה ונשאר ברי נגד שמא וחזקת ממון, והוי שפיר כמו א"י אם נתחייבתי לך דיש ברי ושמא נגד חזקת חיוב, וממילא דמיושב קושי' התוס' ושיטת הרמב"ם ז"ל א"ש על נכון דבאמת בשמעתין הוי א"י אם פרעתיך רק בזה הא"י אם פרעתיך הוי כמו בעלמא א"י אם נתחייבתי לך, דהא נגד חזקת חיוב יש חזקה כנגדו והיא חזקת ממון וה"נ בשמעתין כן הוא, וממילא דמיושב נמי קושיתינו, דלר"ה נמי תקשי, דזה אינו דנהי דלהשואל יש לו חזקה דהשתא מתה בהדי חזקת ממון מ"מ יש להמשאיל חזקת חיוב כנגדו ואינו חזקה נגד חזקה וממילא דנשאר רק חזקת ממון וא"ש ודוק וכו' ע"ש והיוצא מד"ק דכאן הוי חזקת פטור נגד החזקת חיוב של הא"י אם פרעתיך ונשאר רק א"י אם נתחייבתי ושפיר מקשה הש"ס לר"נ, אבל לר' יוחנן יש לומר דלא קשה מידי דהנה בש"ס כתובות דף י"ב ע"ב מתרץ הגמ' שאני התם דאיכא מיגו ושאני התם בר"ג דאוקמא אחזקה וכתבו בתוס' דהאי שינויא דמיגו לא אתי אלא לרב נחמן דלרבי יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו וכ' שם בפ"י דאיכא למימר דמעיקרא נמי לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין אלא לרב נחמן דאמר לעיל די"א דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ לפי טענתו איתרע לה כתובה לגמרי והכי הלכתא משא"כ לר"י דאמר בסמוך כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לא תקשי לי' מדר"ג דמתני' דשאני הכא דהו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי היא תובעת מאתים והוא אומר שמא אין לך אלא מנה ובכה"ג ר"י נמי מודה דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו' עיי"ש איברא דראיתי לזקיני הגאון בס' הפלאה שהקשה על תי' הפ"י דלשיטת הפוסקים דבלא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ, וכאן לא הוי לי' להבעל למידע מתי נאנסה עיי"ש אבל י"ל כדברי הש"ך ז"ל שם דהא דלא הוי לי' למידע לא אמרינן מחשואיל"מ דוקא אם אנן יודעים דודאי שא"י או שהבע"ד שכנגדו מודה בודאי שא"י אז לא הוי מחושואי"ל דהא ודאי לא הוי כלל מחויב שבועה דהא אנן יודעים באמת שא"י, אבל אם התובע חושד להנתבע שיודע שפיר הוי מחושואיל"מ, וא"כ הכא שפיר כ' הפ"י דלר' יוחנן הוי מתוך כיון דהאשה יכולה לומר דהבעל יודע מזה שנאנסה תחתיו ופשוט, ולפי"ז י"ל דלר' יוחנן לית לן כלל האי סברא דחזקה הנוספת על ברי אלים יותר לר"ג, דהא בלא זה לא קשה כלל על ר' יוחנן מהא דר"ג כדברי הפ"י ז"ל, וא"כ ממילא, י"ל דעל ר' יוחנן לא מקשה הגמ' משום דבמתני' דחייב הוא משום דהוי א"י אם פרעתיך כקושי' התוס', ולא נצרך לומר כתי' התוס' דגם זה הוי כא"י אם השאלתני בכדי להקשות על ר' יוחנן, דמוטב לומר כפשוטו דהוי כא"י אם פרעתיך ושלא לעשות קושי' על ר' יוחנן ודוקא על ר"נ דאליבי' קאי כל השקל' וטר' שם בכתובות וצריך לחדש דחזקה עם ברי אלים טפי, א"כ גם כאן אף דהוי א"י אם פרעתיך אכתי נגד זה יש חזקה עם השמא של הנתבע דהשתא מתה בעידן שכירות והוי רק א"י אם נתחייבתי, אבל לר' יוחנן לית לן סברא זו והחזקת חיוב דא"י אם פרעתיך עומד בתוקפו ולכך חייב במשנתינו:
בב"מ דף צ"ז זה אומר שאולה מתה והלה אומר א"י חייב ופירש"י משום דהוי ברי ושמא ברי עדיף ומתמה הגאון בעל פני יהושיע דלמה מפרש רש"י הטעם שלא אליבא דמסקנא דמסיק הטעם דמיירי שיש עסק שבועה ביניהם, ובפרט דלא קיי"ל כר"ה דבו"ש ב"ע עיי"ש ולענ"ד דלא קשה לפי מש"כ בצל"ח ברכות ד"כ ע"א ברש"י ד"ה נשים ועבדים וכו' ותפילין נמי מ"ע שהז"ג היא דסבר לילה ושבת וכו' ויש לדקדק מי הכריח לרש"י להכניס עצמו בטעם המשנה בפלוגתא דהרי זה גופא דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו הוא פלוגתא דתנאי בפ' בתרא דעירובין ועדיפא מיניה הוה לרש"י לפרש דפטירי מתפילין מטעם דאיתקש לת"ת כדמפורש בקידושין דף ל"ד ע"א, ונראה לפי הכלל שאני רגיל לומר לתלמידיי שדרכו של רש"י תמיד בהמשניות לפרש המשנה לפי הה"א של המקשה ולא לפי המסקנא כדי שיהי' שייך סוגיות הגמ' על המשנה כסדר, והנה המקשה שהקשה לקמן ובמזוזה פשיטא ע"כ לא הוה ידע מההיקש של ת"ת דאל"כ לא הוה מקשה פשיטא והתרצן הוא שחידש לו ההיקש ולפי"ז שהמקשה לא אסיק אדעתא ההיקש א"כ איך הקשה על תפילין פשיטא אדרבא הי' לו להקשות למה פטורים מתפילין ולכך הוצרך רש"י לפרש במשנתינו דמתפילין פטורי אף בלי ההיקש מטעם דהוי מ"ע שהז"ג וכו' עיי"ש, א"כ גם כאן ניחא:
והנני מחכה לתשובתו, וחותם בברכות שבמקדש, ש"ב אוה"נ: