שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כו
בשם ה' ג' אמור כ"ח למטמוני"ם תרס"ו פלונסק. לכ' אהובי האשל הגדול הרב המאוה"ג כקש"ת מ' אברהם דוד מרבינו שליט"א אור תורתו זורח דק"ק מיראפאל:
האיר מול פני מכתבו עם שאלתו בעת אשר טרדות כתרוני וסבבוני בהקפת כל הראש, כי ביום ועש"ק הבע"ל נקבע פה יום הבחירה לשלוחי העם לבית המועצה אשר בעיר המלוכה ספ"ב, והטרדות מרובים מההכנות עכ"ז הנני להשיב בקצרה על שאלתו לשיטת המג"א והח"י בסי' תמ"ו דהמוצא חמץ בתוך זמן איסורו דחייב לברך דלא כהרב אליהו רבא ודעימי' שסוברים שאין לברך דהברכה שברך על הבדיקה הולך על כל זמן שיבער חמץ ולא הוי הפסק כמו שאין הפסק בין הברכה להביעור של מחר דער"פ, ומה לי הפסק קטן או גדול איך הוא הדין להמג"א והח"י אם שכח לבער החמץ שמצא בשעת הבדיקה ונזכר לאחר זמן איסורו אם לברך לדעתם או לא, והנה עלה ע"ד בתחילה וגם למדן א' החזיק בזה שחייב לברך כיון שהברכה שברך בעת הבדיקה הי' על אופן שיבער החמץ קודם ז"א וכשיבוא זמן הפסח לא ימצא שום חמץ שיעבור עליה וכשלא ביער ובא ז"א כבר עבר על ב"י וא"כ שוב הברכה לבטלה ונתבטל הברכה, ושוב חייב לברך, אבל אחר שובי נחמתי כי לפי מה שהסביר לנו הרב עיר וקדיש בש"ע הרב ז"ל סי' תמ"ו נראה להדיא כיון שעדיין לא נגמר המצוה של הבדיקה שברך עלי' אין לברך והוי גמר הבדיקה שכבר ברך עלי' וכו' עכת"ד, הנה לכאור' רציתי לומר דעל זה כיון במג"א סי' תל"ה סק"ב שכ' ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו כיון שבטלו קודם פסח וכבר קיים תקנת חכמים בבדיקה עכ"ל, היינו באופן כזה דנשאר החמץ אחר הבדיקה, ולא ביערו ומצא החמץ לאחר ז"א, דאם הי' כונת המג"א שמצא חמץ אחר בפסח, ואת החמץ שבדק ביער בע"פ, א"כ למה הניח המג"א כאן דין זה בצ"ע, ולקמן סי' תמ"ו סק"א כתב בפשיטות דיברך בזה וכמו שהעירו בח"י ובשאר מפורשי הש"ע, וגם יש לדקדק מה דלקמן סי' תמ"ו כו' המג"א אע"פ שכבר ביטל, וכאן בסי' חל"ה כ' שני דברים היינו שכבר ביטל וקיים תק"ח בבדיקה משמע לכאור' דבסי' תל"ה מיירי שקיים ביטול ובדיקה באותו חמץ עצמו שמצא עתה בפסח אבל קשה ללמוד כונה זאת בדברי רבינו המג"א ז"ל נגד כל המפורשים שהבינו פשוט בדבריו דבסי' תל"ה ובסי' תמ"ו לדבר א' כיון, לכן נ"ל דפשוט הוא דחייב לברך גם באופן שאלתו, ולכך באמת לא דיברו מזה לרוב פשיטותו, כיון דהדבר הוא כ"ש וק"ו, ומה באם מצא חמץ בפסח שהי' חמץ שאינו ידוע לו, ומהני ביטול לכ"ע, עכ"ז פסקו במג"א וח"י דיברך אע"ג דמדאורייתא כבר יצא בביטול, מ"מ צריך לברך כמו בשאר מצות דרבנן, מכש"כ באם שכח לבער החמץ שבדק, דדעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' חמץ ומצה דבחמץ הידוע לו לא מהני ביטול וכן דעת הכלבו [עיין דגן שמים דט"ו ע"ב והלאה ובדט"ז ע"א שורה ט"ז ונ"ב לפי"ז נסתר מש"כ בשו"ת זכרון יצחק סי' ל"ז אליבא דר' יוסי], ומה גם דהביטול לא הי' כלל על החמץ שמצא בבדיקה רק על החמץ דלא חזיתי' ודלא ביערתיה, אבל את החמץ שמצא בבדיקה איננו מבטל כלל ועיין במג"א סי' תל"ד סק"ה שכ' מהרמב"ם פ"ג מהחו"מ אם מצא חמץ שהי' דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל ע"ש:
ועיין מפורש בהרא"ש ז"ל פסחים פ"ק סי' ט' דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה וגם לא בטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ועיין בזה בטור או"ח סי' תל"ד ובהג"ה בש"ע שם ס"ב כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, ובטו"ז שם סק"ה, ובמג"א סק"ב ובח"י שם סק"ח שכ' דלא חזיתיה ודלא בערתי', אבל מה שראה וביער אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו למחר אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ עכ"ל ועיי"ש במגן האלף סק"ג וא"כ כששוב מצא החמץ הזה בעצמו בפסח למה לא יברך כיון שלא הי' גם ביטול ויש חיוב דאורייתא עליו וכש"כ הוא מהא דחייב לברך גם מחיוב תקנת חכמים בחמץ שכבר הי' ביטול, ועיין בשו"ת נוב"י מה"ת סי' ס"א שמוכיח דגם בתוך הפסח שייך עשה דתשביתו וחייב לברך גם בשביטל, מכש"כ בנידן דידן שלא הי' ביטול והבן ואי משום הברכה שבירך על הבדיקה מה לי בזה, האם בעת שבדק וקיים המצוה לא הי' חייב לברך אז על גוף מצות הבדיקה, ומי ידע אז דישכח ולא יבער, עכ"פ בעת שבדק שפיר בירך, כיון דאז מתחיל הביעור ע"י שבודק ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם עכשיו וכמש"כ בטו"ז סי' תל"ב סק"א, וגם מבואר שם בהג"ה ס"ב דגם אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא ע"ש הרי דהברכה לא הוי לבטלה גם אם לא ביער אח"כ:
ואם אמנם שכ' הטו"ז בסי' תל"ב סק"ב שאין לברך ברכה א' ב"פ במצוה א', זה דוקא אם הי' הביער בשעת היתר והוי גמר הבדיקה, אבל בנידן דידן דהביעור הי' לאחז"א הוי כדבר בפ"ע, וכשיטת המג"א והח"י במצא חמץ בפסח אף שהי' בכלל הביטול מ"מ חייב לברך מצד חיוב מצוה דרבנן אף שכבר הי' ברכה בעת בדיקה, ולמה יגרע במצא החמץ שלא הי' בכלל הביטול והחיוב הוא מצוה דאורייתא, ודמי יותר למש"כ הטו"ז שם דבשריפת החמץ הוא עושה מעשה בעיקר המצוה ועיין בס' מגן האלף לר"ל חריף תל"ב סק"א, וגם הרא"ש ז"ל בפ"ק דפסחים הקשה דעיקר הברכה הי' צריך להיות בשעת הביעור בשעת קיום מצוה דאורייתא וכל תירוצו הוא משום דשריפת החמץ הוא בשעת היתר אכילה, וגם אז הוי רק דרבנן, ומשום זה מחדש הטו"ז שם דאם לא בירך בהתחלה דהוא דרבנן מברך אח"כ בשעה ה' שהוא ג"כ דרבנן ע"ש, א"כ בנידן דידן שבעת הבדיקה וביטול לחמץ שאינו ידוע לו הי' הברכה לדרבנן, למה לא יברך על הביעור לאחר זמן איסורא בחמץ שלא הי' בזה ביטול והוא ברכה על דאורייתא כנ"ל, ואולי גם הטו"ז שנסתפק בסי' חל"ה סק"ב אם מברך בחמץ שכבר ביטלו, יודה בזה באם שכח ולא ביער לאחר הבדיקה שלא הי' בכלל הביטול שחייב לברך:
ומה גם דבשו"ת מהר"י קולין שורש קצ"ה אות ד' מביא שנמצא בתשובות רש"י שיש ב"א שמברכין בשעת בדיקה על בדיקת חמץ ובשעת שריפה על ביעור חמץ ומביא שם שי"ל שכן דעת הרר"ש והריב"א ז"ל, ועוד מביא שם מהסמ"ג בשם הריב"א שמנהג כשר הוא לחזור ולבטל בשעת הביעור מפני שהוא רגיל לקנות לחם וכו' או חוזר וזוכה וכו' וי"ל כמו שאין סומך על בטול שעשה בלילה כ"כ אינו סומך על הברכה כיון שקנה או חוזר וזוכה וגדולה מזו כתב ר"פ בהגה' בסמ"ק כי יש ב"א שאין מבטלין בשעת בדיקה כ"א בשעת שריפה וגם באותה הגה"ה כתב דבדורות האחרונים תקנו לבטל גם בשעת הביעור משמע שעשאוה כתקנ' גמור' וא"כ אין תימה אם יש רוצה לומר דצריך גם ברכה אחרת לדידן וכו' ע"ש ורמז לדברי מהרי"ק אלה במג"א סי' תל"ב סק"ב ודיעה זו מובא גם בשבולי לקט סי' ר"ו, והנה י"ל סברתם, או דס"ל כשיטת הרא"ש וטור והכלבו בשם י"א שאם שח תוך הבדיקה שחוזר ומברך כיון שמפסיק תוך המצוה וס"ל כשיטת הרא"ש דהבדיקה תחלת המצוה והגמר הוא הביעור והוי הפסק גדול ועיין בזה בחק יעקב סי' תל"ב סק"ו: או די"ל סברת תשובת רש"י ז"ל לשיטתו דרש"י ז"ל סובר בפסחים דף ד' ע"ב דביטול הוא משום דכתי' תשביתו, ובתוס' שם הקשו הא תשביתו אמרי' לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול, ונודע מה שתי' זקיני הגאון בס' מגיני שלמה פסחים שם (ועיין בפ"י שם ובדף כ"ז) דרש"י ז"ל ס"ל דמיעוט דאך ה"פ דקרא קאמר דביום הראשון תשביתו עכ"פ דאם אפשר לך בביטול כגון קודם חצות ולא יהי' אפשר לך בהבערה תבטלנו ואם א"א לך בביטול כגון אחר חצות תבערנו באופן שאתה מחויב לראות שיהי' מישבת ביום הראשון עכ"פ בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכו' ע"ש דבריו כי נעמו דעשה דתשביתו הוא גם קודם שש, והנה הרא"ש ז"ל הקשה למה אין מברכין בשעת שריפה דהוי דאורייתא, ותי' דבשעת הביעור דהוי זמן היתר אכילה הוי רק דרבנן, אבל לרש"י לשיטתו דגם קודם שש הוי דאורייתא הביעור מטעם תשביתו כנ"ל שפיר מברכין גם בשעת ביעור דהוי דאורייתא, ואם אמנם אנו אין נוהגין כן לברך גם בשעת ביעור, אבל באם מצא בפסח שפיר מברכין וכעין שמביא המג"א שם ראי' ממהרי"ק לענין דינו, כן עכ"פ ראי' לענינינו ויש עוד להאריך אין אין העת מסכים:
ידידו: