שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כד
בשם ה' יום ה' ויחי תרס"ב פלונסק. לכבוד מופלא ומופלג מו"ה צבי הירש נ"י מאקאווסקי בעיר קאליש:
הנני לבקשתו להשיב לו על קושיותיו אשר הציע לפני ואלה המה א' בבעל הטורים פ' תצא (כ"ד ג') שכ' וז"ל או כי ימות האיש האחרון ולא אמר השני לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זמני הוי חזקה עכ"ל ומקשים העולם דדוקא תרי גיטין או תרי מיתות לא תנשא עוד אבל פעם בגט ופעם במת בעלה לכ"ע מותרת להיות לאיש השלישי עכת"ד הנה לכאור' הקושיא עצומה דהא בפירוש מבואר בש"ס כתובות דף מ"ג ע"ב טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי אגב אורחיה קא סתים לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ועיי"ש ברש"י ובתוס' ד"ה טעמא הרי דע"י גט ומיתה לא הוי חזקה, וכן מבואר בש"ס יבמות דף כ"ו ע"א דקאמר קס"ד מיתה אמיתה וגירושין אגירושין נימא מתניתין דלא כרבי דאי כרבי האמר בתרי זימני הויא חזקה לא מיתה אגירושין וגירושין ומיתה וברש"י שם ד"ה וגירושין דהכא אמת הרגתיו ומש"ה כשנתגרשה משני זה מותרת לשלישי שעדיין לא הוחזקה בחדא ריעותא תרי זימני עכ"ל הן אמת דגם על שיטת רש"י ז"ל שם ביבמות דה"ה באשה שנתגרשה ב' פעמים אין לישא אותה הקשה הבעה"ט בש"ע אהע"ז סי' ט' סק"ח מש"ס יבמות דף ס"ד ע"ב דהול"ל איכא בינייהו דגירשה לענין אי מעין גורם או מזל גורם עיי"ש אבל אי משום הא לא אירי' דכבר כתבו בתוס' ב"ב דף ה' ע"ב ד"ה ואפי' מיתמי דבכמה מקומות יכול למצוא איכא בינייהו טובא ואינו חושש אלא דבר אחד או שנים עיי"ש וכן יש ליישב בזה שיטת הנודע ביהודה תאע"ז מהד' סי' ט' שמחדש לחלק לענין אשה שאינה מתפרנסת ע"י בעלה רק שהיא אשת חיל ומצלחת במו"מ די"ל ג"כ איכא בינייהו זה וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ב ליישב גם שיטת הרא"ש והנ"י עיי"ש, אבל גירושין ומיתה לית מאן דכר שמי' שיהי' חזקה אכן ראיתי בס' בעל הטורים ישן פ' תצא (עם פי' עיטור בכורים מהרה"ג ר' ברוך ש"ץ מק' וויטלש הובין משנת תקי"ב) שכ' שם בזה"ל או כי ימות האיש האחרון ולא אמר השני לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשנים ומתו לא תנשא עוד דבתרי זמני הוי חזקה וכו' וכן מצאתי בבעה"ט בחומשים מקראות גדולות ד' ווארשא ואם כי גם עפ"י גרסא זו דברי הבעה"ט צריכים ביאור, עכ"פ נראה שנשתבשו דברי בעה"ט הללו בדפוסים וראיתי בחומש ד' לבוב שנת תרכ"ח עוד גרסא אחרת בבעה"ט כזה דשם איתא שאם נשאת לשני ומת לא תנשא עוד דבתרי זמני הוי חזקה ואף אשה בתלת זמני הוי חזקה עכ"ל:
עוד הציע לפני קושית הגאון בשו"ת בית יעקב סי' פ' וכ"ה הגאון בס' חקר הלכה על מה שכ' הבעל הטורים בפ' מטות (ל"ב כ"א) וז"ל ועבר לכם כל חלוץ ב' במסורה הכא ואידך חלוץ הנעל והיינו דאמרינן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבום ולא תצטרך לחלוץ על היבם ושמעי' מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד וזהו ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל עכ"ל והקשו מש"ס קידושין דף י"ג ע"ב אלא מיתת הבעל מנלן וכו' ולא מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה עיי"ש ואי כבעה"ט מה ראי' מכאן דמיתת הבעל, מתיר הא נתן לה גט קודם שיצא למלחמה ולענ"ד דהנה ממה דסיים הקרא ואיש אחר יקחנה משמע דמה שידוה לבו הוא רק ממה שאחר יקח את אשתו אחר מותו, אבל אם כל אדם יהי' אסור באשתו ותשב גלמודה באלמנותה עד יום מותה לא ידוה לבו כ"כ, ואם נימא דמיתת הבעל אינו מתיר, יקשה אדרבה לא יכתב לה גט כריתות, ותהי' אסורה לכל העולם כשימות בעלה במלחמה, ולמה כשארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו וכו' הא יש עצה כנ"ל שלא להתירה לעלמא, א"ו דמיתת הבעל מתיר. ויש להמתיק יותר ולהביא ראי' לזה דאיכא קפידא הוא מה שאחר יקחנה, מהא דכ' זקיני הגה"ק ז"ל בפנים יפות פ' שופטים (כ' ז') וז"ל ומי האיש אשר ארש אשה וכו' צריך להבן הא דכתיב בשמואל א' סי' י"ח ויחן לו שאול את מיכל בתו לאשה וכתיב בתרי' ויצאו שרי פלשתים ויהי מידי צאתם שכל דוד וכו' משמע שהי' יוצא למלחמה לאחר שארש את בת שאול ואין לומר שנשאה וכבר עבר שנה אחר נישואין ז"א חדא דכתיב בשמואל ב' סי"ג אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים משמע דלא היה נישואין כלל ותו לפי משאחז"ל ששאול נתן אשתו לפלטי משום דסבר דמאה ערלות פלשתים הוי פחות משוה פרוטה ואם נשאה הא קיי"ל בכתובות דף ע"ד המקדש אשה בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה ממנו גט לכאור' היה נראה דמה שיצא דוד למלחמה מפני שהי' מחזיק עצמו כמלך כדאי' בפ"ק דמגילה שרצה להרוג את נבל מדין מורד במלכות ובמלך לא שייך ואיש אחר יקחנה דאסור לישא אשתו של מלך עיי"ש הרי דאם לא היה חשש שאחר יקחנה הותר לו לילך למלחמה כנ"ל, וכן משמע ממה שכ' בגור אריה שופטים (כ' ה') ואם תאמר די בזה שמא ימות במלחמה מאי נפקא מיניה אם אחר יחנכנו ויראה משום שיש אדם בשביל שאחר יקח את שלו חלש דעתו עליו כמו שפירש רש"י ודבר של עגמת נפש הוא ובשביל שחלש דעתו עליו אתרע ליה מזליה ומת במלחמה ודבר זה גורם המיתה ולפיכך תלה הכתוב באיש אחר יחנכנו כי זהו גרמת המיתה עוד כ' שם הגור אריה וז"ל וכן לאשה כי הרבה מקטרגים יש על האדם כשהיה רוצה לזכות בדבר והשטן מקטרג בשעת סכנה ולפיכך אמרה תורה פן ימות ולא יזכה מחמת המקטרגים וכו' ובפ"ק דסוטה אמרינן ארבעים יום קודם יצירת הולד ב"ק יוצא אמר בת פלוני לפלוני וכו' לכך כ"ז שלא גמר הדבר אל ילך במלחמה וכו', ואני שמעתי הקטרוג הוא שמא קודם יצירת הולד נגזר לאחר רק שהוא הקדים ברחמים כדאמרי' במס' מוע"ק על הא מלתא גופה לענין נשואי אשה שמא יקדמנו אחר ברחמים ואז יש מקטרגים עליו שאומרים אלו דברים נחנו לאחר קודם יצירת הולד והוא ירצה בהם וכו' והשתא הוי שפיר לשון ואיש אחר וכו' כלו' אותו איש שנגזר לו אלו דברים קודם יצירת הולד יזכה בשלו שהרי נגזר לו א"נ וכו' שמא ימות במלחמה ואיש אחר יקח אשתו וכו' ומחמת זה חלשה דעתיה ואתרע מזליה וימותו במלחמה עכ"ל א"כ מבואר דאם מיתת הבעל לא יתירה ולא יקחנה איש אחר ליכא למיחוש כלל שימות הבעל במלחמה, א"כ לא יתן לה גט ולא יתירה לאיש אחר ולא ימות במלחמה א"ו דמיתה מתיר כנ"ל ועיין בשו"ת קנאת פנחס סי' מ"ח:
עוד נ"ל ליישב דלכאור' יש לדקדק למה מרומז זאת דוקא לבני גד ולבני ראובן ועבר לכם כל חלוץ והיינו שכ' גט כריתות, ולא במלחמת כל ישראל אכן י"ל בהקדם מש"כ הגאון מהרי"ש אבד"ק לבוב בס' דברי שאול פ' מטות דלכאור' כתיבת גט כריתות היה מסיר הבטחון אשר ד' יהי' בעזרם ולכן חידש שם דדוקא כל היוצא למלחמת בית דוד דאמרו בש"ס סוטה דמלחמת דוד דלהרווחה נקרא מלחמת הרשות ולכך לא סמכו על הנס כיון דלא הוי שומר מצוה שלא ידעו רע דהיה להרווחה ולא היו מובטחין כל כך שלא יפול מהם אחד ולכך כתבו גט כריתות אבל במלחמת יהושע לכבש הוי דבר שבחובה לא הי' צריכין לכתוב גט כריתות ועיין בסוטה דף מ"ד דה"מ למלחמת הרשות אבל מלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו, ומביא ראי' לזה מהא דיליף בש"ס שבת דף נ"ה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו מהא דאמר ישי ואת ערובתם תקח ודרשו דקאי על הגט ותמוה דא"כ למה לא כתבו הגט בעודם בביתם בצאתם למלחמה ורש"י הרגיש שם בזה וכ' שכתבו בצאתם או במלחמה ואינו במשמע ועיין ח"א שהאריך בזה, ולפמש"כ י"ל דבאמת זה היה מלחמת חובה דהפלשתים נאספו עליהם ולא היו צריכין לגט כריתות, אבל אח"כ כשיצא גלית ואמר למה תלחמו תנו לי איש אחד ונלחמה יחד וזה היה ארבעים יום רצופים ושוב לא היה נחוץ שיהיו כולם שם רק אדם אחד מכל ישראל ושוב שפיר שלח ישי שיתנו גט כריתות עיי"ש וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ג ח"ג סי' ל"ו ובאמת כ' זקיני בפנים יפות שם עוד לתרץ הא דדוד הי' יוצא למלחמה אחר שארש את בת שאול משום דכל מלחמות עם פלשתים היתה מלחמת חובה אע"ג דאיתא בסוטה דף למ"ד דלא ליתו עלייהו לא הוי מלחמות חובה מ"מ פלשתים שאני כיון שארץ פלשתים הי' מא"י כמו שמצינו גבי יצחק שאמר הקב"ה גור בארץ הזאת כפירש"י שם שלא יצא לח"ל א"כ הוי כמו מלחמת יהושע עכל"ק, ולפי"ז י"ל דכלל ישראל שהלכו לכבש במלחמת יהושע לש"ש ולשם מלחמת מצוה שפיר לא הוצרכו לכתוב גט כריתות, אבל בני גד ובני ראובן אשר מגנה אותם המדרש רבה מטות פכ"ב וז"ל ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד הלכה שלשה מתנות נבראו בעולם וכו', אימתי בזמן שהן מתנות שמים וכו' אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום וכו' שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם, וכן את מוצא בב"ג וב"ר שהי' עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים וכו' ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם וכו' עיי"ש ובש"ס קידושין דס"א ע"א רחב"ג אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו וברש"י שם ד"ה ר"ח וכו' שאלמלא כן שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען וכו' שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו וכו' ועיי"ש בתוס' ד"ה שאלמלא ובד"ה אי א"כ י"ל דהליכתם למלחמה היה שלא לש"ש ועמלק"פ חלקם בעבר הירדן ושנתנו עיניהם בממון והי' קצין בארץ ישראל לכן לא יכלו לסמוך ולבטוח א"ע על הנס והוצרכו לכתוב גט כריתות כמו במלחמת דוד שהיה להרווחה בעלמא להרויח חלקם בחוץ לארץ, ושפיר מיושב הא דמרומז דוקא בבעה"ט הא דגט כריתות גבי ב"ג וב"ר ולא במלחמות שאר שבטי ישראל שהלכו לשם מצוה, וא"כ מיושב שפיר דיליף הגמ' בקידושין מהא דפן ימות במלחמה וכו' דכלל ישראל שלא הוצרכו לכתוב גט כריתות, כיון דהוי במלחמת מצוה כמבואר בסוטה שם דקאי על מ"צ וכנ"ל:
ומה שהקשה בש"ס קידושין דס"ב ע"ב: מתקיף לה ר' אבא בר ממל אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוי קידושין והק' לשיטת התוס' זבחים דף ל"ד דהיכי דהאיסור מעכב לא הוי בידו א"כ ה"נ לא הוי בידו דמעכב האיסור דלעולם בהם תעבודו עכת"ד הנה ראיתי שהעיר בזה הגאון ר' דוד לוריא בהגהותיו לקידושין שם שכ' וז"ל אלא מעתה וכו' לאחר שאשתחרריך וכו' משמע דחשיב ליה בידו אע"ג דעבר בעשה אי משחררה, מ"מ חשבינן ליה כידו וכן לקמן דף ס"ד ע"א בידו להשיאה לממזר וכו' עיי"ש ובאמת מבואר כדבריו דבמקום שיש איסור ג"כ חשוב בידו בצלח פסחים דף צ"ז ע"ב שכ' וז"ל והא דלא אמרינן בכל הקרבנות כשיקדישם בחול ושהה עד אחר השבת שיודחו שהרי בשבת נדחו מלהקריב ואין לומר דשבת לא מקרי דיחוי כיון דיהי' ראוים למחר דהרי בשבת לא חזי לשו' דבר והוה דיחוי אף שיהי' חזי לאחר זמן ואין לומר דראוי לקרבן ציבור לתמידין ומוספין דתינח זכרים בני שנה אבל נקבות או פרים או אילים כול' יפסלו כשעבר עליהם השבת וכן חטאת שהוא פסול שלא לשמו ולא חזי בשבת לשום דבר נימא דנדחה כשעבר עליו השבת, וצריך לומר דשבת לאו מחוסר זמן מיקרי שהרי אם עבר והקריב אף שחילל שבת הקרבן כשר וכדמשני בירושלמי גבי חגיגה בפרק אלו דברים שהקשה על פסוק לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קריבין ביו"ט אר"א כשחל י"ד בשבת ר' יונה בעי אם חל בשבת אין חגיגה באה עמו אמר ר"ח אלו עבר והקריב שמא אינו כשר וכן בביצה ד"כ אם זרק הורצה וכו' עיי"ש, ואשר הביא כבודו מתוס' זבחים הנ"ל, הא באמת מבואר בתוס' ע"ז דף מ"ז ע"א ד"ה אשירה דגבי הדס מיקרי בידו כיון דבידו למעט וכ"כ בתוס' סוכה דף ל"ב ע"א וז"ל וא"ת תיפשוט דאין דחוי ממתניתין דענביו מרובין מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט ואמר בגמ' הא עבר ולקטן כשר היכא דאשחור מאתמול דלא פסלינן ענביו מרובות אלא בשחורות אבל ירקות לא וכי אשחור מאתמול דחוי מעיקרא בתחלת יו"ט לא הוי דחוי אלמא אין דחוי אצל מצות וי"ל דשאני התם דבידו לתקן דנהי דאסור למעט מ"מ בידו למעט עכ"ל וכן כתב בתוס' סוכה דל"ג ע"א ד"ה נקטם, ולא הוי סתירה לתוס' זבחים דכבר כתב בחי' חתם סופר לפ' לולב הגזול דל"ג ע"א ד"ה ועלתה וכו' כ' תוס' דלא פשיט מאשחור בי"ט משום דהתם בידו וכו' ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא וכו' פי' דכל שבידו ממש מכשירי' אפי' נראה ונדחה אך הכא אסור למעט אלא אם ירצה לעבור ולמעט ולענין דיחוי מעיקרא מכשירים אבל לא לענין נראה ונדחה ובזבחים ל"ד ע"ב כ' תוס' דאשחור לא הוה בידו היינו אשחור בי"ט דנראה ונדחה לענין זה הוה אינו בידו כיון דאסור ללוקטן הוה כמו אינו בידו לענין נראה ונדחה, אבל אשחור בעי"ט דהוה דיחוי קיל דיחוי מעיקרא לענין זה הוה אפשר ללוקטן כבידו אע"ג דהוא באיסור עיי"ש, עכ"פ לענין דידן הוי בידו אף דאיכא איסורא:
ויש לדבר בזה בענין אי הוי בידו במקום דאיכא איסורא במה שנסתפק המשל"מ פ"ג מה' יבום בהא דהאומר יש לי בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה, מה דינא באונס ומוש"ר דאין בידו לגרשה בע"כ מטעם איסורא עיי"ש ועיין בש"ס יבמות דצ"ב ע"ב למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק דמקשה הגמ' מהאומר לאשה לאחר שיחלוץ לך יבמיך דאינה מקודשת ומוקי לה כר"ע דסובר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והלא אפילו למ"ד קידושין תופסין בח"ל איכא איסור לקדש יבמה לשוק כדאיתא בתוס' יבמות דמ"ט ולא הוי בידו א"ו כיון דבדיעבד הוי קידושין מיקרי בידו וכ"מ בבכורות דל"ו ע"ב דהכל נאמנים על מומי מעשר מ"ט דאי בעי שדי בי' מומא בכולא עדרי' אע"ג דאיכא איסורא להפקיע ממצות מעשר כדאיתא בבכורות ד"ג, וכן בגיטין דנ"ד ע"ב היה עושה עמו בטהרות וכו' וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן וכו' א"ר כל שבידו נאמן וכן בש"ע יו"ד סי' קכ"ז האומר לחבירו נתנסך יינך אם בידו נאמן אף דאסור לפגל ולנסך ועיין זבחים דכ"ט ע"ב וכן שם בגיטין באזכרות שבו לא כתבתי לשמן וכ' הריטב"א שם דאי הוי ביד סופר בידו למחוק האזכרות וכו' עיי"ש אף דיעשה איסור וכן בשבת דקל"א ע"ב הואיל ובידו להפקירן אף דאסור להפקיר בשבת עיין או"ח סי' ש"ו [ועיין במג"א סי' י"ג בזה] וכן בש"ס מנחות דס"ז ע"ב אפשר דאפי לה פחות מה' רבעים קמח ועוד אף דאסור לכתחלה לאפות פחות משיעור עיין יו"ד שכ"ד סעי' י"ד ועיין בתוס' ישנים קדושין דס"ד ע"ב ד"ה רבי דאע"ג דאסור לגרש בגט ישן מ"מ כיון דבדיעבד מהני חשוב בידו, שוב ראיתי לידי"נ הרב ממאקווי נ"י שהאריך בכלל זה דבידו במקום איסורא בס' חבלים בנעימים סוגיא י"ד ולא הביא כל הנ"ל עכ"פ לפימש"כ הכל ניחא דרק בנראה ונדחה מיקרי אינו בידו במקום איסור:
ומה גם די"ל דהא דכ' התוס' זבחים דלא מיקרי בידו כיון דאיכא איסור היינו איסור לאו, אבל לשחרר עבדו דכ' הר"ן ז"ל בגיטין דל"ח ע"א דמשמע דלאו עשה גמור הוא וכו' ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבחורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו וכו' עיי"ש ובשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ט כ' בשם הריטב"א והר"ן דהוי רק דרבנן, והריטב"א מגילה דכ"ח כ' בשם מורו דאינו אף דרבנן רק מדת חסידות א"כ ממ"נ ניחא אי לא הוי עשה גמור ממילא הוי בידו, ואי דהוי עשה גמור רק דמותר במקום מצוה משום דלצורך עצמו ליכא איסור, א"כ גם בהנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי וכו' דלא הוי בתורת חנינה רק לצורך עצמו שוב ליכא איסור והוי שפיר בידו ופשוט ועיין בקצה"ח סי' א' סק"ח שהקשה בב"ק דע"ה במעשה דר"ג וטבי עבדו דא"ל ר"י אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים וקשה למה אין ר"ג נאמן במגו דאי בעי משחרר ליה וכמו שאמרו הבעל שאמר גרשתי אח אשתי נאמן דבידו לגרשה וכן גבי עבד נאמן לומר עשיתי עבדי בן חורין ואי משום דמשחרר עבדו עובר בעשה לא הפסיד המגו עיי"ש מה שתי' וכוונתו כמש"כ דבשיחרר הוי דבר שבידו כנ"ל:
גם יש ליישב לפימש"כ הריב"ם בתוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ד"ה אימור דמתני' דהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר לר"מ מיירי בחצי' עבד וחצי' בן חורין ושפחה נמי מיירי בחציה שפחה וחציה בת חורין עיי"ש א"כ גם כאן בהנותן פרוטה לשפחתו וכו' מיירי ג"כ בחציה שפחה וחציה ב"ח ונודע דעת הרשב"א בחי' לשבח דף ד' דבחצי ב"ח לית בי' משום לעולם בהם תעבודו וכבר כתבתי בזה בקונטריסי דברי השירה בסו"ס שירת ישראל אות ה':
ידידו: