שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כב
שם ה' א' חו"ב תרס"ד פלונסק. לכ' ש"ב יד"נ האברך הרב הגדול עדיו לגאון ותפארת וכו' מו"ה יחיאל קעסטינבערג נ"י, וכעת הגאבד"ק ראדוס: מכתבך קבלתי וכו' ובדבר הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' עבודת יוהכ"פ שפסק דשעיר המשתלח לא יהי' טריפה דכתי' יעמד חי לפני ה' ולא טריפה. ומקשים המפורשים הא בש"ס (חולין דף י"א ע"ב) ילפינן דשעיר המשתלח טריפה פסל מסברא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם. ואף דהרמב"ם ז"ל מצא דרשה זו דיעמד חי בספרי. מ"מ למה הניח תלמודא דידן וכ' כלימוד הספרי. והנה במשל"מ תי' דקרא איצטרך להיכא שנטרפה אחר הגרלה. אכן מקשים עליו בלב אריה חולין שם דעדיין לא מתיישב דא"כ למה לא קאמר הגמ' הך דרשא דיעמד חי דעדיף טפי. והנה בס' אור חדש פסחים בסוגיא דחזקיה תי' דהא דחולין דאין הגורל קובע וכו' הוא מימרא דרב אחא בר יעקב. והוא לשיטתו דסובר (חולין דף נ"ז) הלכה טרפה יולדת ומשבחת וא"כ מכש"כ דס"ל דטריפה חיה כמש"כ בתוס' חולין דף ק"מ ולפי"ז לדידי' לא נשמע מיעמד חי ולא טריפה דהא גם טריפה נקרא חי ולזה הוצרך ראב"י לומר הטעם לפסול משום דאין הגורל קובע וכו'. אבל הרמב"ם דפוסק טריפה אינה חיה נוכל למעט מיעמד חי ע"ש. אכן הלב אריה סותר תי' זה ע"ש:
ולענ"ד לתרץ עפ"י שיטת זקני המהרש"ל ביש"ש פ' אלו טריפות סי' פ' ליישב דעת הרשב"א בתשוב' סי' צ"ח דהא דטריפה אינה חיה היינו רוב אינם חיים אבל מיעוט חי א"כ קודם דילפינן דאזלינן בתר רוב יש לומר דגם טריפה נקרא חי ולא נוכל למילף מהא דיעמד חי. אבל בתר דילפינן לדידן דאזלינן בתר רוב א"כ טריפה לא מיקרי חי כיון דרוב אינם חיים ושפיר מביא הרמב"ם מקרא דיעמד חי. ומצאתי שכונתי בזה ח"ל לתי' הישועת יעקב סי' נ"ג ביו"ד הובא בס' שבולי דוד בכללי טריפה א"ח פ"א דט"ז ע"א שוב ראיתי שכ"כ הישוע"י בתשובתו שהובא בשו"ת מנחת שי סי' ל"א:
והנה במק"א כתבתי ת"ל בההיא ענינא בש"ס (חולין דף ק"מ ע"א) ת"ש שחי צפרים וכו' ועוד בין למ"ד טרפה חיה בין למ"ד א"ח מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא דתניא דר"י נא' מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ וכו' אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. ופירש"י שעיר המשתלח דאסור במום דבעי ראוי לשם שבאיזה שיפול הגורל לשם יהי' ראוי למזבח עכ"ל. והק' המהרש"א ז"ל דהול"ל לענין שאסור בטריפ' דבהכי קיימי' ולא לענין דאסור במום ע"ש. והוא פליאה. ואמרתי ליישב ע"ד החידוד. בהקדם מה שתירץ זקיני הגאון הקדוש רשכבה"ג מ' משה צבי הירש מייזילש זצ"ל אבד"ק זאלקווא בספרו חמדה גנוזה בחי' חולין די"א את שיטת הרמב"ם ז"ל דיליף דטריפה בשעיר המשתלח מיעמד חי. ותוכן ד"ק דאיתא (בש"ס יומא דף ס"ג ע"א) דילפינן מקרא דקרבן לה' שלא יקדישנו לשעיר המשתלח מחוסר זמן. ומק' הגמ' טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הוי אמינא שהמ"ש קדוש במחוסר זמן והא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ותי' רבינא כגון שהומם וחללו על אחר. ומנא תימרא דפסול בי' מומא דתניא ואשה לא תתנו מהם לה' לרבות שעיר המשתלח ואיצטרך למיכתב בע"מ ואיצטרך למיכתב מחו"ז וכו' ומביא קושית העולם דל"ל קרא דבע"מ פסיל בשהמ"ש הא שפיר נוכל למילף מקרא דילפי' דמחוסר זמן פסול וק' קושית הש"ס ל"ל קרא הא אין הגורל וכו' ותי' רבינא כגון שהומם וכו' וא"כ שפיר נדע דמום פוסל. ותי' שם בהקדם ש"ס (ר"ה דף ו' ע"ב) דתם מונין שנה משעה שנראה להרצאה ובעל מום משעה שנולד א"כ לכאורה קשה דמה מק' הגמ' ל"ל קרא תיפוק לי' דאין הגורל קובע וכו' דלמא באמא כן הוא דעל איסורא ששעיר המשתלח לא יהי' מחוסר זמן לא צריך קרא. רק הקרא היתרא קמ"ל דהא השני שעירים של יוה"כ הי' חטאת. וחטאת שעברה שנתה למיתה קאזלה וא"כ אי לאו קרא דכ' רחמנא לה' לרבות שעיר המשתלח הו"א ששהמ"ש מצד עצמו כשר מחוסר זמן. רק דהפסול הוא שמא יעלה עליו הגורל וכו' וא"כ אם הי' לנו שני שעירים והם בני שנה בשעה שנראה להרצאה הו"א דפסול והייתי מהפך הסברא לומר שאין הגורל קובע לה' אלא בדבר שראוי לעזאזל וכיון דהשעיר לעזאזל כשר מחוסר זמן וא"כ מונין לו שנה משעה שנולד וזה השעיר שהוא בן שנה משעה שנראה להרצאה הוי חטאת שעברה שנתה ופסול. לכך כ' רחמנא לה' לרבות דשעיר המשתלח פסול מחו"ז מצד עצמו. וא"כ מונין לו שנה משעה שנראה להרצאה ואם שני השעירים הן בני שנה משעה שנראה להרצאה הם כשרים ורחמנא בא להורות לן היתרא. ותי' דלפי הס"ד דקושי' הגמ' דאין מחוסר זמן פוסל בשהמ"ש א"כ גם עברה שנתה אינו פוסל בו. ושוב הק' דא"כ אכתי נימא דצריך קרא דשהמ"ש פסל מצד עצמו בכדי שנדע דגם עברה שנתה פסול בשהמ"ש. אמנם גם זה אינה קושי' כלל דמשום האי טעמא גופא דאין הגורל קובע וכו' דנוכל ללמוד פסול דמחוסר זמן נוכל ללמוד גם פסול דעברה שנתה וכו'. אמנם עדיין יש ליישב קושי' הגמ' עפ"י הנ"ל דצריך קרא למחוסר זמן דגם בעברה שנתה פסול. ואי קשה הא גם עברה שנתה תיפוק לי' דאין הגורל קובע וכו' דהנה בשהמ"ש כתי' יעמד חי לפני ה' ואיתא (יומא דף מ') עד מתי זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו. א"כ יש למצוא דהוצרך רחמנא לכתוב ששהמ"ש יהי' פסול בעברה שנתה ואין להקשות בזה תיפוק לי' דאין הגורל קובע כו' דיש להמציא בהאי גוונא כגון שהי' לי' שני שעירים שהיו בני שנה משעה שנראה להרצאה וכנ"ל. ואת הגורל שחטו אח השעיר לה' ואח"כ השעיר לעזאזל נעשה בע"מ. וגבי בע"מ מונין משעה שנולד וא"כ נעשה עברה שנתה אחר שחיטת חבירו כיון דשעות פוסלות בקדשים. אבל אם הי' עולה עליו הגורל לה' הי' כשר כיון שהי' בן שנה משעה שנראה להרצאה. רק מחמת שעלה עליו הגורל לעזאזל והומס נעשה ממילא עברה שנתה כנ"ל וא"כ שפיר הוצרך רחמנא לכתוב לה' לרבות שהמ"ש לענין מחו"ז אף דלענין מחו"ז לא הוצרך קרא דת"ל דאין הגורל קובע וכו' אמנם ז"א דהגמ' מק' שפיר לפי האמת דבע"מ פסול בשהמ"ש א"כ גם לעברה שנתה לא צריך קרא. וא"כ מתורץ קושי' העולם דאי לא יכתב הקרא ואשה לא תתנו לבעל מום דפסול. הוי אמרינן דבע"מ כשר. ואי משום קושי' הגמ' על הקרא דמחו"ז אף דיסתור עי"ז תי' דרבינא שתי' כגון שהומם וכו' דהא בע"מ כשר. אכתי נוכל לתרץ כנ"ל. דרק משום דלמסקנא דידעינן דבעל מום פסול איכא קושי' הגמ' אבל אם נימא דבע"מ כשר א"כ ממילא ליתא לקושי' הגמ' דנוכל לתרץ כנ"ל: ועפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל. דהנה בחולין שם תי' רבא בר שילא דאתיא מפרה אדומה, וראב"י א' אתיא משהמ"ש. ולכאורה למה חידש ראב"י למילף משהמ"ש. ולא ניחא לי' הילפותא דרבא ב"ש. אכן י"ל משום קושי' התוס' שם די"ל בפרה אדומה משום חזקה דהא פרה בת שתים וטריפה א"ח. וראב"י ל"ל תי' התוס' דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה. אכן אכתי קשה הא גם בשהמ"ש י"ל משום חזקה לפי הגמ' דר"ה דמונין שנה בקדשים משעה שנ' להרצאה א"כ בשעיר איכא ג"כ חזקה דהא משעה שנולד היא בן שנה וז' ימים א"כ אכתי איכא חזקה דטריפה אינה חיה. אמנם איתא (בזבחים דף כ"ה ע"ב) שה חמים זכר בן שנה שיהי' תמים משעת שחיטה עד שעת זריקה. וקא' בגמ' ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה הוא יותר מבן שנה אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. ונמצא לפי סברא זאת דשעות פוסלות בקדשים ע"כ צריך להיות דמונין שנה משעה שנולד. דאי אמרינן דמונין משעה שנראה להרצאה. א"כ מונין תמיד מיום שמיני שחרית. ולא מצויר בשום אופן שיהי' שעות פוסלות בקדשים. אלא ע"כ דמונין משעה שנולד. ושייך שפיר דשעות פוסלות כגון שנולד באמצע היום ויוכל להיות שעברה שנתה בין שחיטה לזריקה. וא"כ י"ל דראב"י סובר כש"ס זבחים הנ"ל דשעות פוסלות בקדשים וממילא מוכח דמונין משעה שנולד. וא"כ אין כאן חזקה דהא שעיר היא בן שנה. וע"כ משום דאזלינן בתר רוב. אבל מפרה אדומה לא יליף משום קושי' התוס' דדילמא משום חזקה והבן:
והנה להוכיח סברא זאת דשעות פוסלות בקדשים יש להוכיח מסוגיא דיומא הנ"ל משום קושי' הגמ' ל"ל קרא למחו"ז ת"ל דאין הגורל קובע וכו'. דעל זה יש ליישב כנ"ל דצריך קרא למחוסר זמן בכדי שנדע דעברה שנתה פסול בשהמ"ש. ואי נימא כנ"ל דגם זאת ידעינן מהא דאין הגורל קובע וכו'. ז"א דיש לומר דמצינו להיות שהמ"ש דעברה שנתה אבל אם יעלה זה השעיר לשם לא יהי' עברה שנתה עפ"י הגמ' זבחים הנ"ל דשעות פוסלות בקדשים. דהנה גבי שהמ"ש כתי' יעמד חי ודרשינן בגמ' יומא עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו. וא"כ נוכל למצוא דכהאי גוונא שכלתה שנתה לאחר שחיטתו של שעיר לה' ואם יעלה עליו הגורל לה' לא יהי' עברה שנתה כלל. רק באותו שעה אחר שחיטת השעיר לה' נעשה עברה שנתה דהא שעות פוסלות בקדשים. וא"כ מיושב קושי' הגמ' היטב. א"כ שפיר מוכח דשעות פוסלות בקדשים וא"כ מוכיח דמונין שנה של קדשים משעה שנולד וא"כ שפיר יליף ראב"י משהמ"ש דאזלי' בתר רוב. דהא ל"ש חזקה כלל כיון דס"ל דהשנה היא משעה שנולד:
וא"כ מיושב דברי הרמב"ם ז"ל ואין שום סתירה מסוגיא דחולין לדבריו.
ואדרבה יש ראי' לדבריו משם וימתקו דברי ראב"י מצוף דבש. דלכאורה יש לדקדק בגמ' דאמר וכי תימא מאי נפקא לן מיני'. וקשה להולמו דהול"ל מנלן ששהמ"ש לא יהי' טריפה. ולא לשון מנ"מ. דלשון זה שייך רק בדבר שיש בו איזה נפקותא. משא"כ כאן. אכן להנ"ל ניחא וכך פי' הדברים ראב"י א' אתיא משהמ"ש דרחמנא אמר ולקח שני השעירים וכו' וליחוש דילמא חד מנייהו טריפה וכו' ובאמת פסול דטריפה היא סברא מבחוץ כדברי הרמב"ם מקרא דיעמד חי. וכי תימא מאי נפ"ל מינה כלומר מה נפקא לן מינה דאי ילפותא דילפינן משהמ"ש והלא כבר היתה ילפותא מפרה אדומה דאזלינן ב"ר דאי משום קושי' התוס' דילמא הטעם משום חזקה משום דפרה בת שתי שנים וחזקה שלא נתבררה הוה חזקה. א"כ גם בשהמ"ש ליכא למילף דהא מונין לו שנה משעה שנראה להרצאה וא"כ הוי יותר משנה משעה שנולד ואית לי' חזקה. וע"ז א' דז"א הא אין הגורל קובע וכו' וא"כ קשה קושי' הגמ' דיומא הנ"ל למה לי קרא גבי מחוסר זמן לה' לרבות שהמ"ש תיפוק לי' דאין הגורל וכו' וע"כ מתורץ כנ"ל וממילא מוכח דשעות פוסלות בקדשים וממילא מונין משעה שנולד וממילא בשעיר ליכא חזקה וא"כ נפקא מינה שפיר הא דיליף ראב"י משעיר עכתד"ק זקיני הגאון שר התורה זצ"ל: היוצא מדבריו דמלבד תי' רבינא כגון שהומם יש לתרץ קושי' הגמ' ביומא בשני אופנים דצריך קרא למחוסר זמן בכדי שנדע איסור עברה שנתה בשה"מ. ואי דגם זאת נלמד מהא דאין הגורל קובע כו' ע"ז יש לומר שני אופנים. או באם נאמר דמום כשר בשהמ"ש אז נוכל לומר באופן שהומם אחר שנשחט השעיר לה' דאז חשוב עברה שנתה. כיון דבבעל מום מונין משעה שנולד. או דנובל לתרץ כגון שנעשית עברה שנתה אחר שחיטת השעיר לה' מטעם דשעות פוסלות בקדשים כנ"ל. וזאת תלי' במאי דדרשינן הקרא דיעמד חי עד כמה זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו כנ"ל:
וא"כ לפי"ז מיושב שפיר דברי רש"י ז"ל. דלכאורה קשה בגמ' דאמרינן אף האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. דמשמע פשוט לענין טריפה א"כ כיון דהא דמכפר בחוץ היינו שהמ"ש דפסול בו טריפה אינו איסור מצד עצמו רק שמא יעלה עליו הגורל לה' ואיך נלמד משם איסור למכשיר האמור בחוץ שיפסל בו טריפה. דהא באמת אינו פוסל במכפר כלל אם הי' ידוע לנו שלא יפול עליו הגורל לשם וא"כ איך נוכל למילף מכשיר מזה דנעשה בחוץ ולא שייך בו הך ספק דאיכא במכפר. ומשום קושי' זאת נקיט רש"י ז"ל דכונת הקושי' בגמ' מתניא דבי ר' ישמעאל נפקא היינו לענין מום. דלענין מום פסול בשהמ"ש מצד עצמו. ושפיר נוכל למילף מכשיר ממכפר. וכוונת הגמ' לפי מה שכתבו בתוס' שם ד"ה טריפות על קושית הגמ' טריפות מחיות נפקא אף דקרא דחיות דרשינן מיני' לענין שתין ראשי אברים שלהן וכתבו דלמ"ד טא"ח איכא לאוקמי' אתרוייהו ולמ"ד ט"ח לא מסתברא למעט מיניה טריפה כיון דאיכא לאוקמי אמחוסר אבר ע"ש. וא"כ שפיר מק' הגמ' על מה שאמרו מקודם הניחא למ"ד ט"ח. ושוב הק' הגמ' דבין למ"ד ט"ת היינו אף למ"ד ט"ת נוכל ללמוד הא דבעל מום מתניא דר"י. וממילא נשאר הקרא דחיות על טריפה. דדוקא באם אין לנו קרא על מחוסר אבר אז אין סברא ללמוד תרווייהו מקרא דחיות למ"ד ט"ח. כמש"כ בתוס' הנ"ל. אבל השתא דנוכל לידע הא דמחוסר אבר מחדר"י א"כ שפיר ילפינן טריפה מחיות אף למ"ד ט"ח. וכעין זאת מצאתי, אח"כ בס' לב אריה ובס' שם משמואל חולין שם. אכן המה לא תירצו הא דסיים רש"י ז"ל דשעיר המשתלח אסור בו מום מהא דאין הגורל קובע כו'. וא"כ גם מום אינו איסור מצד עצמו. וא"כ שוב קשה מנ"ל ללמוד מכשיר ממכפר. דאין הטעם דמכפר שייך במכשיר כנ"ל אכן לדברי זקיני הגאון ז"ל ניחא שפיר והכל עולה יפה. דהא כל השני תירוצים הנ"ל אשר נוכל לתרץ הגמ' דיומא הוא לכאורה רק באם נדרוש הקרא דיעמד חי עד מתי אתה זקוק להעמידו חי וכו' אבל למ"ד דטא"ח דאז הקרא דיעמד חי בא ללמוד דשהמ"ש פסול בו טריפה כהספרי וכשיטת הרמב"ם ז"ל אליבא דידן דקי"ל טא"ח.
וא"כ אין אופן לתרץ הקרא דמחוסר זמן לענין עברה שנתה. דהא גם זאת נדע מהא דאין הגורל קובע כו' ואי באופנים הנזכרים זה אינו. דכל האופנים הנ"ל הוא רק אם נא' דיעמד חי עד אחר מתן דמו של חבירו כנ"ל. ולזאת באמת רבינא דסובר טא"ח. וא"כ למ"ד טא"ח שוב קשה קושי' העולם שהובא לעיל דאין צריך קרא מפורש לענין מום בשעיר. דהא הקרא דמחוסר זמן בשעיר המשתלח ילמדינו גם זאת דמום פסול בשהמ"ש. דאל"כ יקשה קושית הגמ' תיפוק לי' דאין הגורל קובע וכו' וע"כ לתרץ כרבינא כגון שהומם וחללו על אחר וממילא דמום פסול בו. ודייקא רבינא מביא קרא מיוחד על מום כתירץ זקיני הגז"ל על קושית העולם משום דנוכל לומר דבע"מ באמת כשר וממילא שלא יקשה קושי' הגמ' תיפוק לי' וכנ"ל לענין עברה שנתה דהא רבינא לשיטתו סובר טריפה חיה כמבואר בתוס' חולין די"א ע"ב ד"ה ודילמא. אבל לדידן דקי"ל טריפה א"ח דלא נוכל לתרץ כגון שעברה שנתה כנ"ל ומוכרחין אנו לתרץ כרבינא וממילא חוזר קושית העולם דגם הפסול דמום נלמד מקרא דמחוסר זמן. וזאת כונת רש"י ז"ל כאן לומר דילפינן מכשיר ממכפר בחוץ לענין מום וזה הוא איסור מצד עצמו, ומנא לן הא דמום אסור בשעיר לזאת כ' רש"י דבעי ראוי לשם שבאיזה שיפול הגורל לה' יהי' ראוי למזבח וא"כ יקשה קושי' הגמ' יומא דל"ל קר דקרבן לה' לענין מחו"ז הא שפיר נידע מהא דאין הגורל קובע וכו' וע"כ דנתרץ כרבינא לענין שהומם וחללו על אחר וממילא נודע לנו פסול דמום. ואין כוונת רש"י ז"ל לומר דהא דמום פסול הוא משום דאין הגורל קובע וכו' דא"כ גם מום אינו מפורש איסור מצד עצמו ואיך נוכל ללמוד מכשיר ממכפר. רק כוונת רש"י לומר דמשום זה הכלל דאין הגורל קובע וכו' יש לנו קושית הגמ' ביומא על הקרא דמחוסר זמן. ועי"ז נצמח לנו תירץ רבינא כגון שהומם. וממילא אנו נלמד הא דמום בשהמ"ש מקרא דקרבן לה' הנאמר במחוסר זמן וכק' העולם הנ"ל. ולפי דגמ' כאן בחולין מקשה מתניא דבי ר' ישמעאל נפקא בין למ"ד ט"ח ובין למ"ד טריפה א"ח. ולמ"ד טא"ח ע"כ דמום נלמד מקרא דקרבן לה' כתירץ רבינא. דלא שייך לתרץ כגון שעברה שנתה כנ"ל. ושפיר כיון רש"י ז"ל בדברי קדשו. ומיושב כל הדוחק של הלב אריה שם והבן:
ידידך ש"ב: