שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן כא
בשם ה' ו' שבט תרס"ט פלונסק. ידידי הרב הגדול מו"ה צבי יהודא הלוי נ"י מאמלאק מיקירי ק"ק קאליש:
קבלתי ספרו ומכתבו עם בקשתו לכתוב לו איזה הערות, וטרדותי עתה עצומים וכו', ראיתי מש"כ בדף מ"ג ליישב שיטת רש"י (בב"מ ד"י) בעשאו שליח תופס לב"ח וכו' קנה, עפ"י טעם הפ"י ז"ל דהוי שליח לד"ע, ובכתובות ביימר ב"ח לא ידע שיש עוד בע"ח ודאיכא עבירה, דבריו ישרים, אבל כשאני לעצמי אמרתי בזה בילדותי בתר איפכא ליישב שיטת רש"י ז"ל עפ"י מה שהסביר בפ"י טעם דתלב"ח במשח"ל משום דהוי כשליח לד"ע ועיין בקצה"ח סי' ק"ה סק"א, ובשו"ת ח"ס תאע"ז סי' ק"ו, ובשו"ת רע"א סי' קל"ג, והנה היכי דהשליח לא ידע שיש עבירה אז יש שליח לד"ע, כמבואר בתוס' ב"ק דע"ט (ועיין בתוס' קידושין דמ"ב ע"ב, ובנימוקי ב"ק שם ובסמ"ע חו"מ סי' שמ"ח ובש"ך שם, ובפ"י ב"ק דנ"א) וא"כ י"ל דרש"י סובר דבעשאו שליח מועיל דוקא באם לא ידע השליח שיש עוד בע"ח, ושהוא חב לאחרים אבל בכתובות (דף פ"ד) איתא אמרו לו את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואמר ר"י התופס לב"ת במקום שח"ל לא קנה, דלכאור' יתר לשון, והי' די לומר, ואר"י התופס וכו', ולמה אמרו לו את תופס וכו', וכאשר כן הקשה בשו"ת מהרשד"ם תחו"מ סי' ר"ט ע"ש פירושו, ואנכי אלך בעקבותיו אך באופן אחר, דבזה רמזו לנו חז"ל ששם היה השליח יודע שיש עוד ב"ח ושיש חב לאחרים, וזה אמרם להשליח, את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים היינו בעת תפיסתך ידעת שהנך חב לאחרים., וא"כ גם בעשאו שלית לא מועיל דהא הוי שלד"ע כנ"ל:
והנה הש"ך סי' ק"ה סק"א תי' דלרש"י בעשאו שליח מועיל דוקא בשליח בשכר. אבל בדיבור' בעלמא לא. ובקרבן נתנאל פ"ק דגיטין השיג עליו מפועל, וסיים בשם רבו הגאון ר"א ברודא ז"ל דהסכים עם הש"ך לדינא ולא מטעמי'. אלא משום דכיון דשכרו אית לי' נמי זכות בהאי תפיסה דבהאי תנאי שכרו אם יתפוס יטול שכרו. ומסתמא התנה עמו מכל מנה שיתפוס יהי' לו שכרו כך וכך ויש לו זכי' בכל מה שיתפוס וכיון דזכי בהאי תפיסה לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש. ויש להסביר יותר לפי"מ שתי' בתוס' מה דסובר ר"י תופס לב"ח במשל"א לא קנה. ובמגביה מציאה לחבירו קונה חבירו משום דשאני מציאה דאיכא מיגו דזכי לנפשי' ע"ש. וא"כ ר"נ ור"ח דסוברים מגביה מציאה לחבירו לא קנה ומדמין זאת לתופס לב"ח וכו' א"כ ע"כ מיירי בתופס לב"ח במקום דדמי למציאה דאף דיש מיגו דזכי לנפשי' היינו שגם להשליח חייב ויכול לתפוס עבור עצמו עכ"ז לא קנה. וע"ז כ' רש"י דאם עשאו שליח מועיל. היינו באם איכא מיגו דזכי לנפשי'. אבל בהא דיימר בר חשו דהוי תופס לב"ח במקום דליכא מיגו דזכי לנפשי' אינו מועיל שליחות:
ויש ראי' דשם לא הוי חייב להשליח דאל"כ אף דר"פ ור"ה ברדר"י אמרו לו את תופס לב"ח וכו' מ"מ אמאי תפסוהו אינהו וכפרש"י שגם הם הי' נושים בו ממון. ולמה לא תפס השליח עבור עצמו. משמע שהוא לא הי' מהנושים בו ממון ופשוט:
הן אמת שראיתי בס' חחנ"ס דף קי"ז שכ' דדברי הגר"א ברודא ז"ל תלי' במחלוקת הסמ"ט והש"ך בחו"מ סי' ק"ה בדין המבואר שם בש"ע דאם חייב ג"כ לתופס יכול לתפוס לחבירו. וכ' הסמ"ע דוקא בעד חוב שמגיע לו דשייך מיגו. והש"ך סק"ד חולק וס"ל דבכל ענין מהני וא"כ לדעת הסמ"ע דדוקא לפי החשבון שמגיע לו. א"כ הכי לית לי' אלא שכר פעולתו וכו' ע"ש. אבל לענ"ד דיש ליישב דדברי הגר"א ברודא ז"ל עולים יפה גם לשיטת הסמ"ע ז"ל. דהנה הש"ך מביא ראי' דכיון דאפי' למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה ולא אמרינן מיגו דאי בעי זכי וכו'. מ"מ בשנים שהגביהו מציאה קני דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ע"ש ולכאורה יש לדחות ראייתו דבשנים שהגביהו הוי כמו שליח בשכר שהרי אם לא יקנה בשביל חבירו גם לעצמו לא יקנה דהוה כמי שמונחת ע"ג קרקע כמבואר בב"מ ד"ח וא"כ אין לך שכר גדול מזה שע"י קניית חבירו נשכר מחצה שלו ולכן שפיר קני תופס לב"ח שזה שכרו מה שקונה לעצמו ע"י חבירו. משא"כ בחייב לתופס הרי יכול לתפוס בשביל עצמו אעפ"י שלא יתפוס בשביל חבירו כלל לכן לא קני טפי ממה שיכול לתפוס לעצמו. ומצאתי שכוונתי ת"ל בסברא זאת לדברי הס' שמחת יו"ט ביצה דל"ט ע"ב. עכ"פ לענין שליח בשכר י"ל דגם הסמ"ע מודה דמיגו דזכי לנפשי' שכירות עבור השליחות יכול לתפוס עבור חבירו כיון דזה בזה תלי' דאם לא יתפוס עבור חבירו אז לא יזכה עבור עצמו. דאל"כ מה יענה הסמ"ע לראייתו של הש"ך משנים שהגביהו. וי"ל דהסמ"ע באמת לא אמר דינו רק במקום דיכול לתפוס לעצמו אף שלא יתפוס עבור חבירו. עכ"פ דברי הגר"א ז"ל נכונים. אף לשיטת הסמ"ע ז"ל ופשוט:
אגב אכתוב לו איזה דברים שאמרתי ת"ל בסוגיא זו. בגיטין דף י"א ע"ב וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין וכו'. הנה ש"ב הגאון מ' יצחק הלוי איש הורוויץ ז"ל בשו"ת נוב"י מה"ק תאע"ז סי' ע"ו האריך להוכיח דלא קיי"ל כחי' התוס' ב"מ ד"ט ע"ב בשליחות לד"ע המעשה בטל. מהא דסוגיין דהאומר חן וכו' ושטר שיחרור וכו' אף דהמשחרר עבדו עובר בעשה. והוי שלד"ע, אכן ש"ב שם בנוב"י סי' ע"ז תי' קושיתו וכ' דבר זה מביא לידי גיחוך וכי שליח המשחרר הוא זה והלא אינו אלא שליח דעבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות. ור"מ דסובר חוב לעבד וא"כ הוא ע"כ שליח של האדון. צ"ל דר"מ סובר לעולם בהם תעבודו רשות ע"ש. והנה בשו"ת בית אפרים תאע"ז סי' קי"ד הקשה על הנוב"י למאי דכ' בתוס' בשמעתין ד"ה כל האומר תנו כאומר זכי דמי. דדוקא בחוב הוי תן כזכי אבל לא במתנה ושחרר דמי לחוב דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה משחרר לי' וכ"כ בתוס' שם ד"ה ש"מ התופס וכו' והקשו הראשונים הא גם במתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' המתנה ותירצו דבמתנה אין דבר ברור אם עשה לו נייח נפשי' שיתן לו מתנה זו. אבל בשחרור דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ורק היכא דמשחררו עבור נייח נפשי' אינו עובר בעשה. (וכן תי' באמת בקלה"ח סי' קפ"ב סק"ב את קושי' הגר"י מהאמבורג הנ"ל מהא דתן שחרור למש"כ בתוס' דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי משחרר לי' ודעת הרשב"א הביאו הה"מ פ"ט מזכיי' ומתנה דהא דמשחרר עבדו עובר בעשה דוקא אם משחררו בחנם אבל עבור גמולת טובה שעשה לו העבד אינו עובר בעשה. ועיין מה שכתבתי בקונטריסי בסו"ס שירת ישראל), וא"כ לא מחזקינן אינשי ברשיעי ובודאי עביד לו העבד נ"נ ועבור זאת הגמולת טובה הוא משחררו ואינו עובר בעשה ושפיר דמי לחוב דתן כזכי. וא"כ קשה לן למימר לר"מ דיכול לחזור משום דחוב הוא לעבד אפי' אי הוי זכות ג"כ ניחא דיכול לחזור לר"מ. דהא ר"מ סובר ע"כ לעולם בה"ת רשות ושוב ליכא דבר ברור שמשתרר אותו עבור נ"נ כמו במתנה וא"כ לר"מ תן לאו כזכי. וא"כ בין לרבנן ובין לר"מ י"ל דהוי זכות. רק דבהא פליגי דלרבנן הוי כתוב משום דברור הדבר שעביד לי' נ"נ דאל"כ עובר בעשה ולכך דמי לחוב דתן כזכי ולר"מ לא ברור דעביד לי' נ"נ ודמי למתנה דתן לאו כזכי ע"ש, ולענ"ד עפ"י מה שהסביר הגאון פ"י בשמעתין כונת התוס' לחלק בין חוב למתנה לענין חן כזכי. וכ' דכיון דחוב יכול השליח למסור המעות גם בע"כ דהא פרעון חוב מהני אפי' בע"כ של מלוה א"כ הלוה גמר בדעתו להיות זוכה עבור המלוה ובאומרו תן הוי כזכי ונגמר השליחות והמעשה אבל במתנה דאין יכול ליתן מתנה בע"כ של מקבל ואפשר שלא יחפוץ לקבל המתנה ולכן אמרינן שדעת הנותן הי' שיהי' תלוי גם בדעתו שגם הוא יוכל לחזור. ובהא דאמר תן לא הוי כזכי ולא נגמר עוד השליחות ומעשה הקנין והזכי'. ושחרור דמי לחוב כיון דיכול לשחררו בעל כרתו דעבד וממילא תן כזכי ע"ש. ולפי"ז ליכא למימר לר"מ דשיחרור דמי למתנה ותן לאו כזכי דהא דוקא במתנה תן לא כזכי משום דאינו בע"כ אבל שיחרור דהוי בע"כ הוי כתוב אף דאין ברור אם עביד לי' נייח נפשי' ועוד הוי כש"כ וק"ו. דמה לרבנן דסוברים עובר בעשה והשיחרור הוא משום נייח נפשי' אמרינן תן כזכי משום דמועיל בע"כ דעבד. אף דהסברא נותנת דאם משום נ"נ משחררו אז בודאי לא יכוף אותו בע"כ שיקבל השיחרר דאיך שייך לומר דעבור גמולת טובה שהי' לו מן העבד יעשה נגדו מה שהוא נגד רצונו שהוא חפץ באמת להיות עבדו וזאת הוא טובתו. מכש"כ לר"מ דסובר לעולם בהם תעבודו רשות ואין ברור אם משום נייח נפשי' הוא משחררו. בודאי הסברא יותר פשיטא דכיון דמועיל בע"כ.
והוא לא יחזור מפני הסירב של העבד א"כ תן כזכי וכוונתו הי' לגמור הזכי' והבן:
ולפי"ז יש ליישב קושי' הפ"י שהק' באשה ל"ל טעמא דחוב היא לה אפי' אם הי' זכות הא הוי תופס לב"ח ולא קני דבאשה לא שייך דעבד' לי' נ"נ ומש"ה מגרש לה וא"כ לא מהני תן וכדמסיק מה דמהני בעבד משום דמכח דעביד לי' ניית נפשי' חשיב כמלוה ותן כזכי ע"ש ולהנ"ל ניחא דאם נימא דחשיב זכות שפיר נאמר בגט אשה תן כזכי כיון דיכול לגרש בע"כ ודמי לחוב דתן כזכי. ועיין בשו"ת נוב"י שם לענין גט בע"כ ע"י שלית דהוי תופס לב"ח אבל אם נא' דהוי זכות אז לכ"ע מהני בע"כ ע"י שלית. ומה גם דרבים חולקים על הנוב"י בזה והבן:
בב"מ ד"ט ע"ב מי שליקט את הפיאה וכו' רא"א זכה לו יע"ש ברש"י דמיירי באדם אחר שאינו בעל השדה דבבעל השדה לא אמר ר"א זכה דאפילו עני הוא מוזהר על שלו וכו'. והק' הר"ש בפ"ד דפיאה דלמה מוקי לה מעשיר לעני ור"א סובר תרי מיגו וא"כ כיון דאמרינן מיגו דאי בעי מפקיר נכסי א"כ גם בבעל השדה איכא מיגו זו שהי' מפקיר גם שדה זו ואינה שלו ע"ש. ולענ"ד עפ"י קושית הגאון ר' דוד דייטש ז"ל לשיטת התוס' פסחים ד"ג דבאין לו קרקע פטור מק"פ. א"כ איך פסח דותה שבת הא בידו להפקיר קרקעותיו כהא דשבת דקל"א לר"א עיין בשו"ת ח"ס חאו"ת סי' קכ"ד. ותירצתי לשיטת התוס' נדרים סופ"ד דהא דצריך ג' להפקר היינו בקרקע. א"כ י"ל דשם בשבת דמיירי במטלטלין כמו טלית לציצית ובית למזוזה לשיטת הסוברים דתלוש ולבסוף חיברו הוי מטלטלין ועיין בש"ך חו"מ סי' צ"ה סק"ח. אבל בקרקע מי יימר דמזדקקי לי' בי תלתא כהא דקידושין דס"ב ע"ב. ולא הוי בידו להפקירן. ועיין בספרי דגן שמים לפסחים ד"ג. א"כ גם כאן הא דאמרינן לר"א מיגו דאי בעי וכו' היינו בעשיר שיש לו יותר ממאתים זוז מטלטלין דהוי בידו להפקירן. משא"כ בבעל השדה אין לומר שבידו להפקירן דהא בקרקע בעינן ג' ומי יימר וכו' והבן:
עוד יש ליישב עפ"י שכתבתי במק"א ליישב קושי' הגר"ד דייטש הנ"ל דלשיטת רש"י ב"מ דף י"ב. הוי הפקר דעת אחרת מקנה. והוי כשלו ואינו ברשותו כמבואר בקצה"ח סי' רע"ג להסביר שיטת רש"י ותוס' ומחלקותם בפסחים דף ד' ע"ב בענין ביטל. וא"כ גבי ציצית פטור משום דהוי כא"ב. אבל בפסח אף אי בעי מפקיר נכסי עכ"ז אכתי אגיד גבי' והוי דא"מ עד דאתי לרשות זוכה והוי כאית לי' קרקע לענין ק"פ. וכן י"ל לענין שלא יהי' עשיר שפיר נוכל לומר דאי בעי מפקיר והוי עני. ואף דאחר ההפקר אכתי חשוב דידי' מ"מ מותר ליטול פיאה כמבואר בפיאה פ"ד בבעה"ב שהי' עובר ממקום למקום מותר ליטול לקט שכחה ופיאה. וכן כאן ע"י המיגו הוי עני באותה שעה. אבל בעה"ב בשדה שלו אף אחר ההפקר מ"מ חשוב השדה שלו. ואי משום דהוי בא"ב והוי עני. זה אינו מתירו דהא גם עני מוזהר לתת פיאה משדה שלו. וכבר תירצתי שיטת רש"י אליבא דר"ש דקונה בלא מתכוין.
כיון דלשיטתו הפקר הוי דעת א"מ. ונודע מהרשב"א גיטין ד"כ דבדא"מ קונין בלא מתכוין. והבן:
ראיתי לדו"ז הגאון ז"ל בשו"ת עטרת חכמים חחו"מ סי' ו' הובא קושי' על ר"א דזכה לעני. ור"א סובר בש"ס ב"ב דקנ"ו ע"ב דזכין לקטן ואין זכין לגדול וי"ל כעין סברת התוס' ב"מ ד"י אר"י לחלק בין מציאה לתופס לב"ח. משום דאיכא מיגו דזכי וכו' ע"ש. כן י"ל דהא דלא לגדול היינו במתנה דלא שייך מיגו אבל בפיאה ומציאה זכין ופשוט:
בש"ס ביצה דף ל"ט ע"ב ואי אמרת בירא דשותפי הוא וכו'. הנה הרמב"ם בפי' המשניות נדרים פ"ה כ' דדברים של עולי בבל כל ישראל שותפין הם ורק משום דחלק של כל אחד מישראל מועט מותרים להנות הנודרים ע"ש. והוא תמוה מאוד מסוגיא שלנו דמתרצינן על ר"נ דסובר בירא דשותפי נינהו ומקשינן מהך משנה דנדרים דמותרין זה בזה וצריכין לאסוקי לכ"ע בירא דעולי בבל הפקרא נינהו ולכן מותרין זה בזה. ולחומר הנושא י"ל בהקדים דברי זקיני במהר"ם לובלין שכ' ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותרים וכו' נראה דהר הבית והלשכות והעזרות פשיטא דהפקירא לכ"ע ומזה לא הקשה ולא פליגי אלא בבור של עולי בבל דא"כ לא משני מידי במאי דקאמר לרחוץ בבור הכי נמי וכו' דהר הבית והלשכות והעזרות מאי איכא למימר ודו"ק עכל"ק. וא"כ אפשר לומר דלהרמב"ם ז"ל היה קשה על האי דהר הבית והלשכות והעזרות כקושי' זקיני המהר"ם מלובלין דע"ז לא שייך תי' הגמ' מר מדידי' קא ממלא וכו' ואי כתי' המהר"ם דבזה הי' פשיטא דהפקירא לכ"ע. א"כ זה עצמו צריך ביאור דלמה הי' פשיטא דהפקירא לכ"ע יותר מבור של אמצע הדרך אליבא דר"נ. הן אמת די"ל לשיטת זקיני המהר"ם דבהר הבית והלשכות וכו' ע"כ מוכרחין אנו לומר דההיתר הוא משום שהפקירם לכל ישראל כפירש"י ז"ל שם. אבל בבור של אמצע הדרך אף אם נאמר דבירא דהפקירא היא א"כ ההיתר פשוט. אכן לר"נ י"ל רבותא יותר ולתרץ אף אם נאמר דבירא דשותפי היא מ"מ איכא סברא להתיר אף אם נאמר דשותפי היא משום דמר מדידי' קא ממלא וכו' והבן. אבל הרמב"ם ז"ל אינו מחלק בין הר הבית וכו' לבור באמצע הדרך רק כ' היתר פשוט בהר הבית וכו' משום דחלק של כ"א מישראל מועט ולכך מותרים להנות הנודרים והבן:
שם ביצה דל"ט ע"ב וסבר ר"נ יש ברירה עיין במהרש"א. ובפ"י. ובס' שמחת יו"ט ד"ה ברש"י ד"ה כרגלי. והנה בפ"י הק' והא דלא משנינן הכא דכי לית לי' לר"נ ברירה היינו מדאורייתא אבל בתחומין י"ב כרבי אושעיא דלעיל דל"ח ע"ש. ועיין בשמחת יו"ט שם ד"ה וסבר ר"נ ולענ"ד ליישב עפימש"כ בס' שמחת יו"ט שם ד"ה הכא במאי עסקינן. וק' הא הך מתני' ע"כ ל"ל ברירה. דאי יש ברירה אמאי אסורין בדברים של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת דהא ראב"י ס"ל י"ב וא"כ מותרים בדברים שאין בהם דין חלוקה כדאיתא בנדרים דמ"ו ע"ב וכן תמה הר"ן דמ"ח בנדרים על הרמב"ן שפסק כראב"י ופסק שאסורים בדברים של אותה העיר. ואפשר לחלק דהך ברירה דהכא דבורר חלקו מחלק חבירו אית לי'. אבל בהך דהחלקים נשארים מעורבים ל"ל ברירה ע"ש וא"כ כיון דבאמת ס"ל לר"נ דא"ב רק דכל הקושי' הוא מברירה שבורר חלקו. דבגדים כנגד גדים ע"כ דל"ל ברירה אף שבורר לו חלקו. ובברירה כזו לא מצינו חילוק בין דאורייתא לדרבנן. דכיון דחזינן לר"נ בגדים כנגד גדים דל"ל ברירה אף בבורר חלקו מחלק חבירו. א"כ איך נאמר בהא דבור באמצע הדרך דאית לי' ברירה ואי משום דבדרבנן אית לי' ברירה. ז"א דלמ"ד דל"ל אף ברירה דבורר חלקו אפשר ל"ל ברירה אף בדרבנן והבן:
ידידו: