שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן יט
בסוגיא דב"ש וב"ה בגיטין דף צ' ע"א (א) במשנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה וכו' הנה דודי הגאון ז"ל בחי' בסוף ס' הפלאה הקשה מהא דש"ס ערכין דף כ"ג ע"ב המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה וכו' ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' וקשה הא באמת מבואר בתוס' גיטין ד"צ ע"א קושי' הירושלמי לב"ש דס"ל אסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ל"ל קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק לי' דאסור להחזיר סוטתו והנה בתוס' סוטה דף ג' ע"א הובא בשם ירושלמי דר"א ס"ל וב"ש דלא יגרש אא"כ מצא ע"ד א"כ בלא"ה יהי' אסור להחזירה משום מחזיר סוטתו ול"ל שידור הנאה עיי"ש ולענ"ד עפ"י מה שכתב חמי זקיני הגאון מ' ישראל יונה זצ"ל לאנדא אבד"ק קעמפנא בספרו כתי"ק עיר מגרש על מס' גיטין ד"צ וז"ל והמעיין בגי' שלפנינו לב"ש מה להלן בעדים וכו' ותוס' מביאין הגי' מה להלן בעדים ברורים ולענ"ד י"ל לפי הגירסא שלפנינו מה להלן בעדים דגר לב"ש לא בעינן עדים ברורים שזנתה רא עדי כיעור לחוד שנמצא רוק וכו' שיש רגלים שזנתה דמוציאין באין לו בנים וכי דבאין לו בנים ממנה מחויב לגרשה אה יש לו בנים מותר לגרשה וא"כ מיושב ג"ג קושי' ירושלמי דאיצטרך קרא דלא יוכל וצי שאסור להחזירה אחר שנישאת דמחמת ערוה לחוד כיון דליכא עדים שזנתה ודא רק עדי כיעור מותר להחזירה אם יש לו בנים כיון דאין מחויב לגרשה ואפי' אין לו בנים אינו דאורייתא (אחרי כותבי ראיתי בזה בישועת יעקב אע"ז סי' קי"ט סק"א שהביא שיטת הירושלמי להיפך דגם בעידי כיעור מגרשין ומביא שו"ת הרשב"א סי' תקנ"ז) וכן מיושב קושיות הפ"י שם דל"ל קרא דגרושה אסורה לכהן הא לב"ש מגרשין רק ע"י ערות דבר וא"כ הוי בכלל זונה ולהנ"ל ניחא דגם לב"ש מגרשה בעדי כיעור לחוד שאינה אסורה לכהן מדאורייתא רק משום גרושה עכ"ל ושם בעיר מגרש אח"כ כ' חז"ל בד"ה עם בני אדם ס"ד וכו' ז"ל הרא"ש עם בני אדם ס"ד זהו מצוה לגרשה שנא' כי מצא בה ערות ונראה דרא"ש ז"ל מפרש כפירש"י אם רוחצת עם ב"א יש רגלים לדבר וחובה לגרשה והפ' בלשון הרא"ש עם ב"א ס"ד זהו מצוה לגרשה בחמי' זהו חובה לגרשה שנא' כי מצא בה ערות וכו' והיינו דלא בעינן ערוה ודאי שזנתה רק רגלים לדבר וי"ל גם לב"ש דיליף גז"ש דבר וכו' דבעינן עדים ברורים היינו עדי כיעור ורגלים לדבר כמו רוחצת עם ב"א וכו' עיי"ש והנה באמת גם הפני יהושע דף צ' ע"ב בתוס' ד"ה עם בני אדם רצה לחדש דהא דאמרינן לעיל לב"ש בעדות ברורה היינו אפי' עדי כיעור כה"ג שרוחצת עם בני אדם אלא דא"כ לא הוי מקשי מידי בירושלמי למה איצטרך קרא דלא יוכל לשלחה דהו"ל מחזיר סוטתו ומאי קושיא האיכא לאוקמי בכה"ג וכו' עכ"ל הפ"י ולענ"ד דיש לומר דבזה באמת פליגי ש"ס דידן עם הירושלמי דלפי הגרסא בש"ס דידן מה להלן בעדים א"כ אף בעדי כיעור לב"ש מגרשה, ולכך באמת מקשה הגמרא שפיר בעמוד ב' עם בני אדם ס"ד וכפירש"י אם כן רגלים לדבר שזונה היא וכו' וכמבואר דעת רש"י בתוס' שם דחובה לגרשה ולא מצוה, ולכך באמת ליתא בש"ס דידן הקושי' מקרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה דתיפוק לי' משום מחזיר סוטתו דהא לפי שיטת גמרא דידן אין האשה המתגרשת בכלל סוטה דהא ע"י עדי כיעור לבד לב"ש מגרשין, אבל שיטת הירושלמי כפי שהובא בתוס' הגירסא בעדים ברורים דדוקא בעדים ברורים יש לגרש לב"ש ושפיר מקשים מקרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה וכו' תיפוק לי' משום דאסור להחזיר סוטתו, ובזה מבואר מה שמובא בתוס' גיטין דף ע"ט ע"ב ד"ה ב"ש שיטת הירושלמי דמפרש פלוגתת ב"ש וב"ה בגט ישן דב"ש אומרים פוטר אדם אשתו בגט ישן ולא חיישו לגזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה משום דאזלו לטעמייהו דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה וב"ה דאוסרין גט ישן משום דאית להו אפילו הקדיחתו תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עלי' וגיטה קודם לבנה וכן מוקי הירושלמי פלוגתתן דב"ש וב"ה בגיטין דף פ"א ע"א במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה דב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני עיי"ש והיא משום דהירושלמי סובר דדוקא שהי' עדים ברורים וא"כ בודאי אינו בא עליה כנ"ל, ולפי"ז נ"ל ליישב קושיות הרשב"א בגיטין ד"צ על הירושלמי בקרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה וכו' דהקשה דאמאי לא מוקי הירושלמי בעבר וגירשה בלא ערוה דמבואר בש"ס דידן דמאי דעביד עבד ולדברינו ניחא דיש לומר דדוקא לשיטת ש"ס דידן דמגרשין משום עדי כיעור לחוד א"כ חזינן דלא בעינן סיבה ברורה וגמורה, ורק ברגלים לדבר בלחוד יוכל לגרש א"כ שפיר סובר הגמרא דאי עבד עבד אף בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אבל לשיטת הירושלמי דדוקא בעדים ברורים א"כ י"ל דאי עבד לא מהני דהא באמת מקשה הפ"י דנימא אי עביד לא מהני ותירוצו יש לומר דוקא באם בעינן רק עדי כיעור אבל באם בעינן עדים ברורים א"כ חזינן דכח הנשואין באשה הוא כ"כ חזק דאין לגרשה רק בעדים ברורים א"כ באי עבד לא מהני, ולכך לא מתרץ הירושלמי באי עביד דלשיטת הירושלמי יש לומר דאף אי עביד לא מהני כנ"ל וא"כ מיושב גם קושית דו"ז הגאון ז"ל דלר"א אף דסובר כב"ש מ"מ ידור ממנה הנאה דהא לפי שיטת גמרא דידן אף בעדי כיעור מגרשין לב"ש ואי לא ידור הנאה יוכל להחזירה כנ"ל והבן, ולפי"ז יהי' מיושב קושית האחרונים לב"ש דסברי כי מצא וכו' דהא מצא וכו' וא"כ יפלא מאי והי' אם לא תמצא חן בעיניו משום דמצא בה ע"ד, א"כ מה אם לא תמצא חן דהא היא אסורה עליו באיסור סוטה ואינו רשאי לקיימה עיין בס' זכרון שמואל ד"צ בגיטין ולהנ"ל ניחא דמיירי בעידי כיעור:
והנה לשיטת הירושלמי דבעינן עדים ברורים יש ליישב הקושי' בש"ס עירוכין דהנה במהר"ם שי"ף בגיטין שם הקשה לב"ש אמאי איצטרך לצוות איסור גרושה לכהן הא אין גרושה אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ תיפוק לי' דזונה היא וכן הקשה הפני יהושע שם ובקרבן נתנאל שם בשם יש מקשים, והובא גם בס' מעיני הישועה פ' וירא:
ובנודע בשערים ה' גיטין סי' קי"ט סעי' ג' הביא קושי' בשם מהר"ם ברבי דלב"ש מה יעשו בקרא דכתי' וכי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעורי' וע"כ לא מיירי בזינתה, דבזינתה אסורה לאכול בתרומה עיי"ש וכן הקשה בחי' הרי"ם אע"ז קי"ט מחודש ז' ובחי' הרי"ם אע"ז קי"ט מחודש ז' בשם בנו רא"מ קושי' נפלאה דלמה תקנו כתובה הא אין קלה להוציאה עיי"ש:
והנה בס' עיר מגרש כתי"ק ח"ז הגאון ז"ל הקשה לר"י דס"ל זמן משום שמא יחפה וכו' וא"כ לב"ש ל"ל זמן הא אינו יכול לחפות כיון דאסור לגרשה רק ע"י עדים שזנתה ותי' דזה טעות דאכתי יוכל לחפות לגרשה ע"י עדים שזנתה בלי התראה והיינו אם זינתה תחילה ע"י עדים בהתראה יחפה להצילה ממיתה לגרשה ע"י עדים אחרים אם תזנה בלי התראה ואם יהי' גט בלי זמן תתנצל שנתגרשה כבר ובע"כ איירי ב"ש בלי התראה וכמו"ש פ"י דאל"כ בת סקילה הוא אולם לפי' הרא"ש לעיל שמא יחפה וכו' לאו משום מיתה רק מחשש איסור שלא יחזירה לשמש עמה לא שייך חשש זה לב"ש דהא אסור להחזירה עיי"ש:
אכן כל הקושי' יבואו על נכון עפ"י מש"כ הפ"י ליישב הקושי' מגרושה לכהן וחידש דהא דפליגי ב"ש וב"ה היינו לענין לגרשה בע"כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש"ע אע"ז סי' קי"ט וכ"כ הקרבן נתנאל דמי לא עסקינן שאדם מגרש לאשתו מחמת אהבה שלא תתעגן כשהוא הולך למדינת הים או כדי שלא תפול קמיה יבם והם לא פליגי שלא יגרשנה שלא לתועלתה כ"א מצא בה ערות דבר עכ"ל וא"כ מיושב הכל ועיין בדורש לציון דרוש ו' ועיין בהגהות חשק שלמה גיטין ד"צ ע"א:
והנה הפ"י שם תי' עוד באופן אחר הא דצריך קרא לאסור גרושה. לכהן לשיטת הפוסקים דב"ש וב"ה לא איירי אלא בזיווג ראשון או לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין כמו שהביא בס' גט פשוט אלא דלא מיסתבר לי דקרא סתמא כתי' עכ"ל והנה באם נאמר דפליגי דוקא בזיווג ראשון יש ליישב קושי' הגהות הרש"ש בגיטין שם לב"ש דרק משום ערוה מגרשין והא שם בפרשה כתי' ושנאה האיש האחרון ורש"י פי' לקמן ע"ב אם שנאת שחת כר"ע מוכת דשנאה משמע אפי' מחמת שמצא אחרת נאה הימנה עיי"ש אכן להנ"ל ניחא דבאמת בזיוג שני מגרש אף בלא מצא בה דבר ערוה:
ב בתוס' סוטה דף ג' ע"א ד"ה רבי ישמעאל וכו' אבל קשיא מירושלמי דר"י אמר התם רשות וכו' והא ר"ע מיקל התם טפי מבית הלל ואמר התם אפי' מצא אחרת וכו' עיי"ש אכן לפי דברי הפ"י בגיטין בתוס' ד"ה וב"ש שכ' ולולא דבריהם הי' נ"ל דלר"ע נמי איצטרך קרא להקדיחה תבשילו וכו' דסד"א דוקא בכה"ג שרי דמכיון שהיא כעורה והוא שונאה לגמרי א"כ לבו אונסו ואדרבא אם לא יגרשנה הו"ל כבני שנואה משא"כ בהקדיחה תבשילו דאפשר דרתח עלה לפי שעה וכו' ועפי"ז מיישב שם דברי הירושלמי שהביאו הרשב"א בשמעתין דמסיק דר"ע כב"ה ותמה והרשב"א דהול"ל דר"ע לטעמי' וכו' עיי"ש א"כ יש ליישב קושית התוס' קצת והבן:
ג בגמרא וב"ש האי דבר מה עבדי לי' וכו' ראיתי לחמי זקיני הגה"ק בכתי"ק בס' עיר מגרש שהקשה לשיטת האומרים דלב"ש דצריך דבר ערוה דוקא למגרשה בע"כ אבל מרצונה יכול לגרשה א"כ מה פריך לב"ש דבר מאי עבדי לי' הא י"ל דבר למגרשה מרצונה ולכאור' י"ל כיון דכתי' ערות דבר בחד קרא לא שייך לגמר חדא לענין בע"כ וחדא למגרשה מרצונה עכ"ל ולענ"ד דיש ליישב פשוט דהא ב"ש ס"ל כי מצא בה ערות דבר דהא מצא בה ע"ד כמבואר בשמעתין וא"כ כי מצא בה וכו' הוא פי' להנאמר קודם והי' אם לא תמצא חן בעיניו ושוב אין לומר דדבר מיירי במגרשה מדעתה ורצונה לפוטרה מיבום וכדומה דהא ערות דבר קאי על לא תמצא חן והגירושין הוא בע"כ:
והנה ברש"י ד"ה וב"ש האי דבר וכ' מפרש דהא קרא דוקא בערוה לחוד איירי וא"כ ערוה בדבר מבעי לי' כלומר ערוה בעדים עכ"ל והנה הקשיתי ומצאתי קצת ממה שדקדקתי בס' עיר מגרש שכ' וז"ל הרואה יפלא מלבד דנעלם כוונת רש"י באריכות הלשון וא"כ ערוה בדבר מבעי' לי' אף גם אינו מובן כיון דאכתי לא אסיק לב"ש גז"ש דבר דבר וכו' ופרכת הש"ס בפשיטות דבר מאי עביד, היינו דלב"ש לא הי' לי' למכתב דבר כלל, ולמה פירש רש"י דהול"ל ערוה בדבר עיי"ש בעיר מגרש ועוד קשה לי דא"כ מאי מתרץ הגמ' לב"ה מי כתיב ערוה בדבר, הלא כבר הי' הקושי' גם לב"ש דהול"ל ערוה בדבר כפירש"י כלומר ערוה בעדים, ועל זה הי' התי' דעל כרחך כתיב ערות דבר ולא ערוה בדבר כדי שיהי' הג"ש דדבר דבר וכפירש"י לענין עדים ברורים משמע דאי הוי כתיב ערוה בדבר הוי ידעינן רק ערוה בעדים היינו עידי כיעור, ולא הוי ידעינן דצריך עדים ברורים וא"כ מאי תירצו ב"ה מי כתיב ערוה בדבר דמשמע כונתם דאם לענין הג"ש הול"ל ערוה בדבר, והיא היפך תי' ב"ש וצריך ביאור ואפשר לומר דזאת לא נוכל להקשות לב"ש דבר ל"ל היינו שלא יכתוב דבר כלל דהא לחומר הנושא י"ל כקושי' עיר מגרש דצריך דבר ואם מגרשה מדעתה ורצונה לכך פירש"י דהא קרא ע"כ דוקא בערוה לחוד איירי היינו אי משום תי' העיר מגרש דאין סברא לחלק הקרא לשני ענינים למדעתה ובע"כ, אי משום שתירצתי דכי מצא בה וכו' הוא פירוש על והי' אם לא תמצא חן וכו' וא"כ ערוה בדבר מבעי לי' דאז נלך בעת ולא נפרש ולחלק דקאי על שני ענינים ושני סיבות לגירושין היינו משום ערוה ומשום דבר, דהא בדבר יהי' פירוש תיבות ערות, אבל כיון דכתי' ערות דבר י"ל כשיטת ב"ה דיש שתי סיבות שיכולין לגרש משום ערוה ומשום דבר, והי' תירץ ב"ש דנאמר דבר לג"ש היינו לעדים ברורים דאי הוי כתי' ערוה בדבר הו"א דוקא עדי כיעור כפירש"י, אבל שיטת ב"ה הוא דמי כתי' ערוה בדבר היינו דאי לעדים ברורים הי' די לנו לכתוב ערוה בדבר כפירש"י ד"ה מי כתיב וכו', ואף דלענין הג"ש מוטב לכתוב דבר בכדי ללמוד דבר דבר מעדים, י"ל דב"ה סוברים כקושית הפ"י ד"ה וב"ש וז"ל דהוי קשיא לי טובא דלמאי דמסקינן ריש פ' האשה רבה ביבמות דבכל האיסורין שבתורה היכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וכן באיתחזק היתירא ולעולם אין ע"א נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא וא"כ אמאי איצטרך הכא ג"ש דדבר דבר עיי"ש וא"כ י"ל דזאת באמת כונת רש"י ד"ה מי כתי' וכו' דלב"ה גם בלא הג"ש, ואי הוי כתי' רק ערוה בדבר משמע ערוה בעדים ברורים, וכיון דכתי' ערות דבר משמע דתרי מילי נינהו משום ערוה, ומשום דבר דהקדיחה תבשילו, דמשמע דתוה"ק הורה לנו דיש שתי סיבות לגירושין וכצריכתא דעבדי ב"ה דאם נאמר ערות ולא נאמר דבר וכו' כמבואר שם בגמרא, דאי משום ערוה לחוד הול"ל ערוה בדבר, ועדים ברורים ממילא הוי ידעינן דצריכין כנ"ל קושית הפ"י ז"ל, דהא כל תירוצו של הפ"י דצריך ג"ש דאפילו דע"י עדים ברורים מ"מ תינשא לאחר עיי"ש וא"כ זה דוקא לב"ה לשיטתיהו דעבדי צריכותא דאף דיוכל לגרש ע"י דבר, מ"מ אשמעינן ערוה שתנשא לאחר אף ע"י ערוה, ושפיר יש רבותא אף דהערוה הי' ע"י עדים ברורים, אבל ב"ה שפיר מתרצו דאי כב"ש מי כתיב ערוה בדבר, דהי' די לנו לדעת גירושין ע"י עדים ברורים וכקושי' הפ"י והבן:
ד בתוס' ד"ה מה להלן וכו' בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ובס' עיר מגרש חי' קושית הירושלמי די"ל דמשכחת שגירשה ע"י עדים שזנתה וא"כ הוזמו עדים ומיושב גם קושית העולם דצריך קרא לאסור גרושה לכהן דהא כיון שהוזמו עדים א"כ אינה זונה וע"כ אסורה לכהן משום גרושה ולאוסרה שלא יחזירה אחר שנישאת והבן וראיתי בס' חתם סופר חי' מס' גיטין בסוגיא זו (הנדפס מחדש) שכ' בתוס' בשם ירושלמי וז"ל ומו"ח הגאון מ' עקיבא איגר זצ"ל כ' לי בתשובה א' מ"מ משכחת לה דאחר שגירש ונישאת נמצאו זוממים ואיצטרך לא יוכל, והשבתי לו ע"כ הפרשה לא מיירי בהכי דהרי אמרינן בשמעתין לא זכה קוברתו ואי הוזמו עדים וטהורה היא מ"ט קוברתו אע"כ לא הוזמו וכו' עיי"ש וכן מצאתי בכתי"ק הגאון מ' צבי הירש אבד"ק סלאוויטיץ זי"ע המונח תח"י שכ' וז"ל בתוס' וכו' ירושלמי ל"ל קרא לא יוכל בעלה וכו' קשה דלמא מיירי שהוזמו העדים אח"כ נמצא דהי' מותרת לו רק איסורא משום שנשאת לאחר וי"ל עפ"י מה שפירש"י ושנאה האיש האחרון או כי ימות מבשרך הכ' שסופו לשנאתה או שימות אח"כ משום דזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה מכניסה ואס"ד שהוזמו העדים הרי לא היתה רשעה ואיך כ' בכה"ג לא יוכל וכו' עיי"ש, והנה לפי"ז מיושב רק דברי הירושלמי וקושיותו, דכיון דמשמע דהקרא לא מיירי בהכי ושפיר מקשה, אבל עכ"פ קושית העולם מגרושה לכהן וקושית המהר"ם ברבי שהובא בנודע בשערים אע"ז סי' קי"ט וקושי' דו"ז בנו של הפלאה (מצאתי שהובא גם בשו"ת הרי בשמים סי' פ"א) שהזכרתי למעלה מיושב שפיר באופן זה וכדברי העיר מגרש, אכן מצאתי בס' ישועת יעקב אע"ז סי' קי"ט סק"ג שכ' דלב"ש דאינו רשאי לגרש רק משום ערות דבר כשנתברר אח"כ ששקר העידו העדים הגט בטל וכו' וזה ברור ובזה נתיישב על נכון מה שהקשיתי על הירושלמי בסוף גיטין דהקשה ל"ל קרא דלא יוכל בעלה הראשון וכו' ולכאור' מה קושי' הא איכא נ"מ כגון שנתבאר ששקר העידו עלי' דהיינו זוממים או פסולין בגזלנותא דאין עלי' איסור דמחזיר סוטתו וכו' ובזה א"ש דלב"ש דס"ל דלא יגרש מבלי ע"ד א"כ כשנחבאר אח"כ דשקר העידו א"כ ממילא הגט בטל וג"כ לא שייך איסור משום מחזיר גרושתו ודוק וכו' עיי"ש, והנה לפי דברי הח"ס והגמהר"צ מסלאוויטץ א"כ אין דינו של הגאון ישועת יעקב מוכרת מירושלמי דאף דנאמר דהיא גרושה אף שנתברר אח"כ שלא הי' ע"ד, עכ"ז מקשה הירושלמי שפיר דהא הקרא על כרחך לא מיירי באופן זה שנתברר שהיא כשירה דא"כ האיש האחרון לא הכניס רשעה לתוך ביתו כנ"ל והבן, ועיין לעיל בתשובה בפי' הרשב"א דבהאי לא משתעי קרא, וכן כאן מקשה הירושלמי שפיר משום דבהאי לא משתעי קרא כנ"ל:
ה בגמרא שם א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה וכו' מדגלי רחמנא גבי אונס וכו' וראיתי בשו"ת אורי וישעי סי' נ"ט קושי' עפ"י מה דהעלה הטו"ז באו"ת סי' תקכ"ד סק"א לדחות דברי הרש"ל ז"ל וכתב לחלק בין הך דהאשה שנפלו דשם עבדי רבנן תקנתא דלא לזבן הנכסים בשביל טובת האשה ואת"ל שאם מכר מועיל מה הועילו חכמים בתקנתם ודאי כל אחד ימכור שהרי אין עליו עבירה אלא שחכמים נתנו יפוי כח להאשה בנכסים אלו ואיהו מפקיע הכח משא"כ במידי שהוא עבירה כהך דהכא ודאי מועיל תקנת חכמים דכל אדם יזהר מלעשות איסור דרבנן אלא דאם עבר אחד קולר העבירה תלוי בראשו ומעשיו קיימים עכ"ד קדשו עיי"ש וא"כ הכא דילמא בגיטין לא הוי גט כלל ומה דעביד לא עביד כלל ומעשיו אינם מועילים ומטעם דרבא בתמורה דכל מילתא וכו' והכא ליכא איסור כלל כמ"ש הפוסקים ז"ל דהך דב"ש וב"ה לא הוי רק עצה טובה, דאל"כ קשה הא אמרינן בכ"מ גירושין איתא בע"כ, וא"כ כיון דליכא איסור ודאי כל אחד יעבור ויגרש את אשתו ומש"ה לא מהני', משא"כ בהך דאונס הוצרך התורה לכתוב דמה דעביד לא עביד, דאל"ה הו"א כיון דהכא איכא לאו ומלקין אותו ודאי לאו כל אחד רוצה לעשות איסור ואם עבר הקולר בראשו תלוי ומעשיו קיימים מש"ה הוצרך התורה לגלות דמה דעביד לא עביד והיא קושי' נאה לדעתי עכ"ל, ולענ"ד דהנה באמת כ' בס' גט פשוט אע"ז סי' קי"ט סק"ו וז"ל וראיתי בס' מנהיר עיני חכמים דף פ"ו דכ' דהא דתנן לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה ע"ד הוא דרך עצה טובה אבל איסורא ליכא מדלא קתני אסור לגרש וכו' והוא מדברי הלבוש יע"ש ובמחילה מכבודו דלא דק במלתא דפשיטא הוא דאיסורא איכא וכו' וכתב הרמב"ם פכ"א מהל' א"ב אסור לישא אשה ודעתו לגרשה ובפ"י מה' גירושין כ' לא ישא אדם אשה וכו' ולא יגרש וכו' אלמא כי הדדי נינהו ואיסורא אית בהו עכ"ל ועיין בזה בחתם סופר חי' גיטין במשנה דלא יגרש וכו' עיי"ש, ואפי' אם נאמר דאיכא רק איסור קל כעין תקנת חכמים ודרבנן לבד, ובדברי חז"ל דמזבח מוריד עליו דמעות מקרא וזאת שנית וכו' אשר אתה בגדתה בה עיי"ש, הא גם באונס שגירש ליכא מלקות דהוי לאו הנל"ע, ויש לומר דזאת כוונת רש"י ד"ה לא יוכל לשלחה כל ימיו וכו' ואינה לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה וכו' דאי כל מגרשי נשותיהן וכו' דלכאור' למה האריך רש"י בהא דאינה לוקה על שילוחו דמה נ"מ בזה דליכא מלקות ומצאתי שעמד בזה בס' פני יהושע, אכן לדברינו ניחא דאם הי' שם איסור חמור למלקות א"כ לא הי' שום ראי' דיש לומר אדרבה משום חומר העבירה הו"א מה דעבד עבד ולא שייך לומר דכל אונס יגרש דהא יעשה עבירה כסברת הטו"ז הנ"ל אבל כיון דשם אין מלקות א"כ שפיר יש ראי' דאי נימא דכל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזיר למה לי לגלויי בהאי והבן: (ו) הנה קושית העולם הובא בקרבן נתנאל סוף גיטין ובס' מעייני ישועה פ' וירא ובפ"י גיטין דל"ל קרא לאסור גרושה לכהן הא אסורה משום זונה לב"ש דאין אדם מגרש אלא אם מצא בה ערות דבר יש ליישב עפ"י שיטת המהר"א ששון הובא בשו"ת נוב"י מה"ק חאע"ז סי' ע"ב דאין לאסור אשה על בעלה בעדות מיוחדת וא"כ משכחת לה שגירשה בעדות מיוחדת דהרי ב"ש ילפי דבר דבר מממון, וסגי כאן כמו בממון, ולאוסרה משום זנות צריך לשיטת מהר"א ששון עדות כאלו דמהני בנפשות וכ"כ בנוב"י שם להקשות על המהר"א ששון מקושית הירושלמי שהובא בתוס' מהא דלא יוכל בעלה הראשון וכו' לשוב לקחתה ואם כי בשו"ת אורי וישעי סי' נ"ט כ' ליישב שיטת המהר"א ששון דהירושלמי מקשה שפיר דכיון שגירשה ע"י עדות מיוחדת שוב נאסרת עלי' משום סוטה שלא יחזירה מצד שוי' אנפשי' כחד"א עיי"ש, עכ"פ מיושב קושית העולם שפיר והבן:
עוד יש לומר עפ"י שיטת מהרשד"ם בתשובותיו חאע"ז סי' ס' הובא במשל"מ פ"י מגירושין דהא דס"ל לב"ש דלא יגרש בלי ע"ד היינו דווקא בנשואה אבל בארוסה לכ"ע מותר לגרשה אפי' מצא אחרת נאה הימנה עיי"ש א"כ יש גרושה דאסורה לכהן שאינה זונה דהיינו ארוסה ומצאתי כן בפ"י שם, ואין להקשות על המהרשד"ם מהא דהקשה הירושלמי שהובא בתוס' לענין לא יוכל וכו' לשוב לקחתה וכו' דהא הירושלמי קאי על הקרא ושם משמע דמיירי על כרחך שגירשה בערות דבר כמבואר בכתוב כי מצא בה ערות דבר, אבל קושית העולם מיושב שפיר והבן שוב ראיתי בישוע"י אע"ז סי' קי"ט סק"ד ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ת פ"ט:
עוד יש אופן לתרץ הקושי' עפ"י דברי הזכרון שמואל גיטין דף צ' לשיטת בה"ג דלאסור אשה על בעלה צריך כמכחול בשפופרת ולמיקטלה סגי כדרך המנאפים עיי"ש בישוב קושי' הירושלמי, וכן אופן חדש בשו"ת הרי בשמים סי' פ"א:
ז ברש"י ד"ה לא יוכל לשלחה כל ימיו וכו', ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזיר וכו' דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזר למה לי לגלויי בהאי עכ"ל הנה קשה מאוד למה מאריך רש"י בלשונו הקדוש דאין לוקה על שילוחו משום להנל"ע דהוא לכאור' שפת יתר לענין מה דפשט רבא לר"פ מאונס ומצאתי שעמד בזה הגאון בעל פני יהושע ולענ"ד בהקדם דברי חי' חמדת שלמה בגיטין ד"צ כ' וזה תוכן דבריו כבר כתבתי במ"א בשו"ת חמדת שלמה חאע"ז סי' פ"ה בסוגיא זז וכו' אך לפ"מ שפי' רש"י דאבעיא דר"פ קאי לענין אם צריך להחזירה ולעולם דגירושין מהני וכו' אך המהר"ם שיף דחה פי' רש"י דמהכ"ת לומר דצריך להחזירה יעיי"ש, וכו' וע"כ מפרש המהרמ"ש דאיבעיא הוא אם מהני הגט ולענ"ד י"ל ראי' לפי' דלכאורה פשיטות רבא תמוה מדגלי רחמנא וכו' הא צריך לכתוב התם כל ימיו דלהוי לאו הנל"ע וכ"ר שהקשה הפ"י וכו' ונ"ל עפיש"כ לעיל בסוגיא דתופס לב"ח דף י"א ליישב קושי' הבית מאיר שהקשה על קושית התוס' בתמורה דלימא נ"מ בנשבע שלא לגרש והקשה הוא הא כ' בתוס' בתמורה שם בתחילת הסוגיא דגירושין איתקש למיתה ואע"מ עיי"ש וכ' ליישב דאליבא דאמת דהוי להנל"ע לא צריכין לבא לההיקש, וא"ל א"כ למה בכהן לוקה ואינו מחזיר נימא דהגירושין לא מהני כלל ולא הוי גרושה כקושי' התוס', די"ל דע"כ לא אמר רבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ רק היכא דלא הוי להנל"ע וא"כ הדבר מצד עצמותו אסור רק דצריך להחזירה וא"כ בישראל ודאי מהני דהא יכול להחזירה ולא עבר כלל וע"כ אף בכהן י"ל דמהני כיון דהמעשה גירושין מצד עצמותם אינם מנועים ולא דמיא לאינך דא"ר לא תעביד וכו' ולפי"ז מיושב היטב סוגי' הגמרא דר"פ הקשה לא מצא בה וכו' נימא דלא מהני כפי' מהרמ"ש ומוכח ג"כ דלא ס"ל ההיקש של גירושין למיתה ושוי לי' רבא מדגלי רחמנא באונס דהוי להנל"ע, א"כ חזינן אף בגירש שלא כד"ת אין גוף הגירושין מנועים וע"כ לא אמרינן דלא מהני וה"ה בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר ל"א דלא מהני, וכיון דמהני שוב אינו צריך להחזירה כס' מהרמ"ש דמהכ"ת הא עכ"ל, וממילא מיושב דמוכרח רש"י להקדים דאינו לוקה משום דהוי להנל"ע, משום דאל"כ יקשה קושית הפ"י הא צריך קרא דכל ימיו דלהוי להנל"ע, לכך סיים רש"י דאדרבה מכאן ראי' כיון דהוי להנל"ע א"כ אין הדבר מצד עצמותו אסור ואין גוף הגירושין מנועים וא"כ ממילא מהני, וא"כ גם בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר ל"א דלא מהני וכיון דמהני שוב אינו צריך להחזירה כנ"ל וזה שכ' רש"י דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזר למה לי' לגלויי בהאי היינו אי נימא כאן דלא מהני וממילא צריך להחזירה, גם באונס נודע דצריך להחזירה ולא מהני וממילא נודע דליכא מלקות כקושי' התוס' בכהן למה לוקה נימא דלא מהני, וא"כ ל"ל לגלויי בהאי דניהוי להנל"ע הא ממילא אין מלקות באם לא מהני וכאשר כל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזר ולא מהני והבן, עוד יש ליישב עפ"י דברי החי' הרי"ם אע"ז סי' קי"ט מחודש ג' בישוב קו' הפ"י ע"ש:
ח עוד י"ל דלכך מביא רש"י הא דאינו לוקה ובהקדם קושית הפ"י איך פשט לי' רבא לר"פ מאונס הא צריך קרא דכל ימיו דאין לוקין משום דהוי להנל"ע אכן ראיתי בחי' חתם סופר גיטין ד"ה לא מצא וכו' שכ' אע"ג דפירש"י לענין אי כופין לאהדורי היינו משום דהשיב לו כל ימיו בעמוד והחזר ע"כ גם בהאיבעי' פי' כן אבל לפענ"ד נ"ל דהי' מסופק אי נימא גם דאינו גט כלל לא משום דעבר אמימרא דרחמנא דיפה כ' פ"י דאין כאן לאו, אך כשם דגט מעושה אינו כורת כלל דבעי' שיהי' מרצונו ה"נ ס"ד צריך שיהי' הגירושין עפ"י תנאי שימצא בה דבר עכ"פ, ואל"ה אינו כורת ולא דמי לח"ש בתוס' תמורה דף ה' ע"א איתקש גט למיתה מה מיתה גומר אף גט גומר עיי"ש דהיינו גט כשר בכל אופניו רק באונס מטעם עבר אמימרא דרחמנא מקשי' גט למיתה, אבל גט מעושה לא נאמר איתקש גט למיתה דהרי אינו גט כלל, וה"נ לפי הס"ד לא ערוה ולא דבר לא יהי' גט כלל ופשיט לי' מאונס וכו' וא"כ מיושב קושי' הפ"י שהקשה הא איצטרך כל ימיו דה"א דלקי עכ"פ משום דעבר אמימרא דרחמנא, ולק"מ דוקא היכי דגירושין גירושין גמורין מדינא רק הכא לא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא בהא בעי' קרא אבל להס"ד דהמגרש בלא דבר איננו גירושין וכל גירושין אונס הכל בלא דבר הוא א"כ לא שייך דעבר אמימרא דרחמנא דחספא בעלמא יהיב בידה ואינו לוקה וא"כ כל ימיו ל"ל אע"כ מדאיצטרך ש"מ בעלמא אין כופין להחזיר עכ"ל וכעין פירושו כ' בשו"ת נוב"י מה"ת תאע"ז סי' קכ"ט וא"כ מיושב דרש"י כ' דאינו לוקה וכו' דהא אדרבה מכאן ראי' דאי עביד עביד ולא הוי כחספא בעלמא וממילא צריך קרא שם באונס דאין לוקה דהא הי' הו"א שילקה דהא עשייתו עשי', אבל אי מגרשי נשותיהן בעמוד והחזר משום דאין במעשיו כלום א"כ ל"ל לגלויי בהאי הא ממילא ידעינן דאין לוקין דהא אין בגירושין כלום וכחספא בעלמא הוא כנ"ל והבן:
ט בירושלמי הובא בחי' הרשב"א בשמעתין והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו לא תכחול וכו' עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ומגרשה וכו' זקנים כב"ש ור"ע כב"ה ותמה הרשב"א ז"ל דהול"ל דר"ע לטעמי' דנפשיה קאמר והניחו בצ"ע ולענ"ד עפ"י מש"כ הרב רבי אלחנן בתוס' ד"ה ב"ש דר"ע אתי שפיר כב"ה דאי לאו דאייתר לי' דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי עכ"ל והנה במהרש"א שם פי' כוונת הרבי אלחנן משום דאי לאו דבר הוה משמע לי' ערוה דוקא נקט קרא כב"ש ומלת כי בלשון דהא אבל השתא דכתי' דבר להקדיחה תבשילו ולאו דוקא ערוה אלא או ערוה או דבר מסתבר לן למימר דכי מצא נמי בלשון א"נ קאמר עכ"ל ואני בדרך לימודי טרם ראיתי במהרש"א רציתי לפרש פשוט דכונת הרבינו אלחנן דלא הי' עולה על הדעת שחתן תורה רשות לגרש אשה משום שימצא אחרת נאה הימנה דרכיה דרכי נועם, ולכך אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה וכו' משום דכתי' ואהבת לרעך כמוך, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דאין הלכה כר"ע משום דאם מצא אחרת נאה ישא גם אותה ומה לו לגרש זו בע"כ ועיין בש"ס יבמות דס"ו ע"א הנושא אשה על אשתו וכו' לרבא נושא כמה נשים אי מצי למיקם בסיפוקי' עיי"ש, ורק משום דגלי קרא דאפילו משום דבר כל דהוא דהקדיחה תבשילו ואפילו מצאה חן רק משום כעס כ"ש ניתן רשות לגרש בע"כ א"כ הה"נ נפרש כי א"נ וניתן רשות משום מצא אחרת נאה ות"ל מצאתי כי כוונתי בפירוש זה לדברי הח"ס בחי' גיטין עיי"ש וא"כ כיון דבין לפירוש המהרש"א בתוס' ובין לפי' הח"ס כל דברי ר"ע תלוי' בדברי ב"ה שפיר קאמר הירושלמי שם בהא דלא תכחול דהוי רק דבר פרטי דר"ע קאי כב"ה משום דאף כל ענין דמצא אחרת נאה תלוי' בדברי ב"ה כנ"ל והבן:
ובכתי"ק עיר מגרש כ' דר"ע כב"ה ומיישב דברי הירושלמי בשני אופנים או דר"ע דסובר דגם במצא אחרת וכו' הוא בזיווג שני, ובזיוג ראשון ע"כ כב"ה ס"ל, או דר"ע דוקא במגרשה מדעתה אבל באם מגרשה בע"כ ס"ל כב"ה דצריך דבר עיי"ש דפח"ח וש"י משיב דברים נכוחים:
י הנה בקושית העולם הובא בקרבן נתנאל סוף גיטין ובפ"י דלמה לי איסור גרושה לכהן לב"ש דמגרשין משום ע"ד א"כ הו"ל זונה הנה לכאור' י"ל כתירץ הירושלמי הובא בתוס' שם דאיצטרך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה לעבור עליו בשני לאוין א"כ י"ל גם בגרושה לכהן אכ"א ב' לאוין, אכן באמת בירושלמי הגרסא לעבור עליו בלאו ועשה וכן הוא בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ד, ובאמת הקשו האחרונים דאין לומר כגרסת התוס' לעבור בב' לאוין דהא אין. איסור חל על איסור ואיסור זונה אתי מעיקרא קודם שגירשה ואיך יחול איסור דמחזיר גרושתו אכן אם נאמר כפי המבואר בירושלמי לעבור בלאו ועשה דמחזיר סוטתו הוי רק עשה דונטמאה כדאיתא ביבמות דף י"א וא"כ שפיר חל איסור דמחזיר גרושתו דהא מבואר בתוס' שבועות דכ"ג ד"ה דמוקי דאיסור לאו חל על עשה וא"כ ממילא בגרושה לכהן אין לומר כן דהא שם איכא באמת ב' לאוין ואין איסור חל על איסור דהא לאו דזונה קדים ולא חל איסור גרושה, וא"כ אין לתרץ תי' של הירושלמי על קושית העולם, אכן ראיתי בחי' חמדת שלמה גיטין שם דכ' די"ל שפיר כגרסת התוס' לעבור בב' לאוין ומדייק מזה דב"ש סוברים איסור חל על איסור, וב"ה י"ל דס"ל אין איסור חל ע"א והי' קשה להם קושית הירושלמי ולכך סוברים דדבר היינו בהקדיחה תבשילו ושפיר איכא גירושין בלא איסור ערוה, ור"ע לשיטתו דסובר ג"כ אאחע"א כמש"כ בתוס' פ' גה"נ ולכך סובר ג"כ דמגרשין באם לא תמצא חן בעיניו עיי"ש (ועיין מלא הרועים כללי אחע"א בשיטת ר"ע), ולפי"ז שפיר יש ליישב גם קושית העולם לב"ש דבא איסור גרושה לכהן לעבור בב' לאוין ופשוט הוא, ועיין בחי' הרי"ם.
אע"ז סי' קי"ט מחודש ד' ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ סי' כ"ו:
יא הנה בשיטת הרמב"ם בפי' המשנה משמע דפסק כב"ה אכן בפרי חדש אע"ז קי"ט מבואר דפסק כר"ע ובאמת כן מצאתי בהלכות גדולות ריש ה' גיטין דפסק כר"ע וכן יש לפרש שיטת הרמב"ם ויהי' מיושב קושית הב"ש על הרמב"ם ז"ל ומצאתי בחי' הרי"ם אע"ז סי' קי"ט מחודש ה' שכ' כן וששתי כי כוונתי ת"ל לדבריו:
והנה מה דעמד הפר"ח שם על הרמב"ם ז"ל דהשמיט דינו דרבא דפשט לי' לר"פ דעביד עביד י"ל דכל שאלתו היא לשיטת רבא דסובר כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אאל"מ לכך שאל ר"פ לרבא אי גם כאן לא מהני או דנימא כתי' הפני יהושע דכאן לא שייך לומר כל מילתא וכו' דליתא ללאו מפורש אבל הרמב"ם דפוסק כאביי דכל מילתא וכו' אע"מ א"כ ליתא לשאלת ר"פ והבן, ועיין בהק' הפ"י לכתובות, ובפתיחה לס' אור חדש לקידושין: