שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן יז
בסוגיא דהני כהנים שלוחי דידן הוו הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ו מה' נדרים שהמודר מותר להקריב קרבן המדיר שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן עכ"ל וראיתי בס' זכרון צבי מנחם דף ע"ב ע"ב שהקשה מנ"ל להרמב"ם זה דמדר"ה אינו נשמע רק שהם שלותי דרחמנא ג"כ אמנם יכול להיות שהם ג"כ שלוחי בעל הקרבן וכאיבעיא דנדרים דף ל"ה ע"ב וכמו שפירשו בתוס' קידושין דכ"ג ע"ב וא"כ אסור במודר עיי"ש ולענ"ד דשיטת הרמב"ם הוא דלא כתוס' וראייתו מהא דלכאור' קשה לי לשיטת התוס' אליב' דר"ה דשלוחי דרחמנא בודאי הוי וכל האיבעיא הוא רק אם המה שלותי דידן נמי א"כ מה מקשה הגמרא בנדרים דף ל"ו ע"א מהא דתנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול לימא לי' שליח' שויתיך לתקוני ולא לעוותי וכו' עיי"ש וא"כ אי נימא דכוונת הגמרא שלוחי דידן הוו היינו שלוחי דידן נמי ושלוחי דרחמנא לעולם הוו הכהנים א"כ מאי מקשה הגמרא למה פיגולן פיגול הא י"ל דפיגולן פיגול משום דהוו ג"כ שלוחי דרחמנא, ולשיטת התוס' י"ל דזאת באמת כוונת תירץ הגמרא שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ היינו משום דענין שליחות הכהנים תלי' גם בשליחות דשמיא א"כ יש להם כת לפגל (ומצאתי שכוונתי ת"ל לדברי ס' אוריין תליתאי סי' ט',) אכן להרמב"ם ז"ל לא הי' ניחא לי' לפרש כן ומשום הכא לית לי' סברת התוס' והבן וגם י"ל דלכאור' קשה לשיטת התוס' מהא דיומא די"ט שמקשה הגמרא ממתני' דא"ל לכה"ג אתה שלוחינו ושליח ב"ד משביעין אנו וכו' על רב הונא דאמר הני כהני שד"ר הוו ואם נימא כשיטת התוס' דגם לר"ה דהם שלותי דרחמנא מ"מ הם ג"כ שלותי דידן א"כ ניחא משנתינו דאמרו ואתה שלוחינו דהא הוו גם שלוחי דידן (ומצאתי קושיתי זאת בס' אוריין תליתאי שם בשם ס' שיח יצחק למס' יומא די"ט) ומשום הקושי' הזאת יצא לו לרבנו הרמב"ם ז"ל דלא כשיטת התוס' ויפרש דהא דאיבעי' להו בנדרים ולא פשטי מר"ה ע"ז יתרץ הרמב"ם כתי' הראשון בתוס' קידושין שם וכן תי' בתוס' נדרים ובהר"ן נדרים דבעי הכא למיפשטא ממתני' או מברייתא והבן:
עוד י"ל עפ"י קושית התוס' נדרים דף ל"ה ע"ב (ובש"ס דידן נדפס בדף נ"ב ע"ב) וז"ל ויש להקשות דילמא דאמר כל הרוצה להקריב יבא ויקריב דכה"ג לא מהני ליה ושמא נראה לו דמיירי במודר הנאה בכל כהני וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דהרמב"ם מיירי באופן דאין איסור כגון באומר כל הרוצה להקריב כנ"ל:
בגמרא בנדרים דל"ו ע"א תנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' הא שוגגין פטורים וכו', אמאי פיגולן פיגול והקשה הר"ן הא אדם אוסר דש"ש על ידי מעשה ותי' כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשי' קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתיך לתקוני וכו' עיי"ש אכן הרא"ש שם בגמרא פי' קושיות הגמרא אמאי פיגולן פיגול הא אין אדם אוסר דבר שא"ש ומקשים הא באמת אדם אוסר בעשה בו מעשה וא"כ יוכל הכהן לאסור ע"י מעשה עבודתו, ולענ"ד לתרץ דהנה הר"ן כ' דלכך מביא הגמרא מהא דתני עלה שוגגין פטורין משום דממזיד לא קשה להו אמאי פיגולן פיגול דהא י"ל דאוסר מצד דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה עיי"ש אכן הרא"ש שם תי' משום דבמתניתין דבמזיד הוי אמינא דהוי פיגול דרבנן לכך מביא הגמרא הא דתני עלה שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אלמא דהוי פיגול גמור מדאורייתא עיי"ש והנה לכאו' צריך להבין כוונת הרא"ש הא גם אי נימא דהוי פיגול דרבנן מ"מ קשה אמאי פיגולן פיגול אף מדרבנן נימא לתקוני שדרחיך, ולכן יש לומר דקושי' אחת מתורצת בשני' והר"ן והרא"ש כל אחד לשיטתו אזיל דהנה דעת הלבוש דהא דאדם אוסר דבר ש"ש ע"י מעשה הוא רק מדרבנן (הובא בתבואת שור יו"ד סי' ד' סק"ד ועיין בכו"פ סי' ד' סק"ג ובשו"ת מחו' ידי"נ שי' בשמים ראש סי' כ' ובשו"ת ארץ צבי חיו"ד סי' י"ג ובשו"ת דו"ז משכן שילה סי' ט"ז) וי"ל דכן הוא גם שיטת הרא"ש ז"ל ולכך כ' דממתני' הוי מצי למימר דהוי פיגול מדרבנן, וא"כ לא הי' קשה אמאי פיגולן פיגול דהי' נוכל לומר משום דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה כדברי הר"ן, לכך מביא מהא דתני עלה שוגגין פטורין משמע דהוי פיגול גמור מדאורייתא וא"כ ליכא למימר מצד דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה דהא מצד אדם האוסר דש"ש ע"י מעשה הוי רק מדרבנן וא"כ אמאי פיגולן פיגול נימא לתקוני שדרתיך והבן, אבל הר"ן דסובר דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה מדאורייתא א"כ יש לו תירץ אחר דלכך מביא מהא דתני עלה שוגגין פטורין דאי ממתני' דמזידין חייבין הי' מקום לתרץ משום דאדם אוסר וכו' והבן, עוד אמרתי ע"א בהא דפיגולן פיגול הא רעהו ולא של הקדש ועפ"י תירוצו דאתי' כריה"ג דשלמים קדשים קלים ותי' הפני ארי' שם ומצאתי כל הענין שכוונתי ת"ל לדברי ידי"נ באוריין תליתאי דס"ד ע"ב בסי' ע' והוא דבר נחמד:
בגמרא נדרים דל"ו ע"א תנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' הא שוגגין פטורים וכו' אמאי פיגולן פיגול ומקשים הראשונים דלמה מביא הגמרא מהא דתני עלה שוגגין פטורין ולא הקשו מהא דמזידין חייבין ולענ"ד בהקדם מה שפי' הרא"ש קושית הגמרא אמאי פיגולן פיגול הא אין אדם אוסר דבר ש"ש ומקשים הא ע"י מעשה אדם אוסר דש"ש, וראיתי בס' לבני בנימין מערכה כ"ז אות ו' שתי' חז"ל דהנה אף דתפסו הרשב"א והר"ן לדבר פשוט דפיגול הוה מעשה רבה, דזהו רק בשחיטה דעושה מעשה בגוף הקרבן, אבל פשוט דבאינך עבודות קבלה הולכה וזריקה דאינה בעצם הקרבן רק בדם דלא מיקרי מעשה רבה, תדע דהרשב"א אינו מתרץ רק על שחיטה דכתב דהוה כנוחר ומעקר ולא הוי שחיטה דזה לשון קדשו של הרשב"א ז"ל על קושייתו הא אדם אוסר דש"ש ע"י מעשה רבה וחי' דהני מילי בשאר איסורים אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעיוות נמצא דאינו שליח לכך, ולא הוה כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול, וכשר מיהו לא הוה, ואיהו לא קשיא לי' למה אינו כשר רק פיגול קשיא לי', ותירץ זה לא שייך רק בשחיטה ולא באינך עבודות:
והנה לכאור' אכתי יקשה דנימא דהוי פיגול משום דאדם אוסר דש"ש במעשה רבה ואי משום סברתו דדוקא בשחיטה הוי מעשה רבה הא נוכל לומר דהמשנה וברייתא מיירי בפיגול בשחיטה, אכן זה אינו דהנה ידוע תי' הרמב"ן ז"ל בדיני דגרמי בהא דטבת אומן שקלקל דחייב משום דהוי היזק ניכר אף דמעשה השהיה או הדרסה אינו ניכר אבל כיון דהבהמה טריפה הוי ניכר זאת בעצמו שמקודם היתה חי ועתה היא שחוטה לפנינו, ובפיגול בשחיטה סובר הרמב"ן דהוי היזק שא"נ משום דגוף השחיטה אינה פוסלת רק דבר אחר גרם לה היינו הפיגול וזאת הוא אינו ניכר (ועיין בקצה"ח סי' ש"ו סק"ט ובתשובתי בשו"ת דברי יעקב סי' ל"ח) עיי"ש וא"כ לשיטת הרמב"ן י"ל דכהנים שפגלו במקדש מיירי אף בשחיטה, דבפיגול אף בשחיטה הוי היזק שא"נ, אכן הריטב"א בגיטין דף נ"ג כ' בהא דכהנים שפגלו במקדש דמזידין חייבין ושוגגין פטורין משום דהוי היזק שא"נ והקשה הריטב"א כהנים שפיגלו האיך קרי לי' השא"נ הרי מעשה קעבדו בשחיטה כיון דאינה ראוי' ה"ה כנחירה ומטעם זה מחייבים בטבח שקלקל משום דהיזק ניכר הי' (כוונתו כסברת הרמב"ן ז"ל הנ"ל) ותי' דמיירי בשאר עבודות כגון זריקה הקטרה דהוי השא"נ עכ"ל וא"כ לשיטת הרמב"ן מיירי אף בפיגול בשחיטה ולשיטת הריטב"א מיירי בפיגול בשאר עבודות, אבל שחיטה הוי היזק ניכר אף בפיגול ודלא כסברת הרמב"ן משום דדבר אחר גרם לה ליפסל כנ"ל: והנה ראיתי בס' אוריין תליתאי סי' ע' לידי"נ ש"ב הגאון ז"ל שהקשה לדברי הרשב"א בחידושיו לקידושין דכ"ג שתי' דהא דפשיטא לר"ה שם דשלוחי דרחמנא הם דמי איכא מידי דאלמ"ע ושלוח מצי משוי דהוא מיירי בעבודה דמקבלה ואילך דאינם כשרים רק בכהן ואלמ"ע, אבל האיבעי בש"ס דנדרים מיירי בעבודת הכשרים בזר כגון שחיטה והפשט ומיקרי מצי עביד ובההיא דקמבעיא אי הוי שלותי דידן או שד"ר עכ"ל והקשה עליו מהא דמוקי הריטב"א הא דכהנים שפגלו דמיירי בשאר עבודות, א"כ מה פריך מהא דכהנים שפגלו א"א שלוחי דידן הוי אמאי פיגולן פיגול והא כיון דע"כ מיירי במפגלו בשאר עבודות, ובהנך עבודות דמקבלה ואילך בודאי שלוחי דשמיא הן מהא דר"ה בקידושין כדברי הרשב"א עיי"ש אכן לדברינו ניחא דהא הרשב"א דמוקי האיבעיא דנדרים בעבודות השחיטה הוא מוקי באמת הא דכהנים שפיגלו דמיירי ג"כ בשחיטה וכמבואר בלשונו שהבאתי לעיל בהא דאינו אוסר במעשה רבה משום דהוי כנוחר ואי משום קושית הריטב"א יתרץ הרשב"א כשיטת הרמב"ן ז"ל דבפיגול אף בשחיטה הוי היזק שא"נ. משום דדבר אחר גרם הפיסול, אכן הרא"ש ז"ל כ' שפיר אמאי פיגולן פיגול הא אין אדם אוסר דש"ש, ואי משום דבמעשה רבה יוכל לאסור, י"ל דהוא סובר כשיטת הריטב"א ז"ל דגם בפיגול הוי היזק ניכר, ועל כרחך מיירי כאן בשאר עבודות כתי' הריטב"א, וא"כ איכא למימר כסברת הס' לבני בנימין שהזכרתי דבשאר עבודות שאינם בעצם הקרבן רק בדם דלא מיקרי מעשה רבה כנ"ל:
וממילא מיושב הא דמביא הגמרא מהא דתני עלה שוגגין פטורין דאי מהא דמזידין חייבין לא הי' קשה כלל אמאי פיגולן פיגול דיש לומר משום דע"י מעשה רבה אדם אוסר דש"ש לכך מביא מהא דתני עלה שוגגין פטורין ועל כרחך משום דהוי היזק שא"נ וא"כ ע"כ צריך לומר דמיירי בשאר עבודות, דבשחיטה הוי ניכר בין חיה לשחיטה ואי מיירי בשאר עבודות א"כ לא חשיב מעשה רבה לאסור דש"ש ושפיר קשה אמאי פיגולן פיגול כנ"ל והבן:
עוד י"ל הא דמביא הגמרא מהא דתני עלה שוגגין פטורין בהקדם גוף הסברא הנזכרת מס' לבני בנימין דדוקא בשחיטה הוי מעשה רבה ולא בשאר עבודות, והנה הוא כ' שם אות ז' לתרץ שיטת הרא"ש שכ' דאין אדם אוסר דש"ש ולא הוי מעשה רבה משום דמיירי בשאר עבודות וראייתו מהא דש"ס גיטין דנ"ג מסיק הש"ס דמתני' מני רבי יהודא, ובדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד, ובדרבנן לא קניס, ומתניתין דהמטמא והמדמע אתי כוותיה דלא קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד, ובתוס' שם ד"ה בדאורייתא הקשו דבמתניתין תני נמי הכהנים שפגלו מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ואתיא כרבי יהודא הא פיגול הוא דאורייתא ושוגגין נמי לחייבו, ותירצו בתוס' דגם ר' יהודא מודה בכהנים אף דהוה דאורייתא דלא קנסינן שוגג אטו מזיד דאם כן ממנעי ולא עבדי, ולפי המבואר בברכות דף ל"א ע"ב שחיטה בזר כשרה וכן קי"ל בכל הש"ס אם כן על השחיטה בודאי לא שייך הסברא שכתבו ממנעי ולא עבדי, דאף דתנן ביומא דף כ"ה ע"א הפייס השני מי שוחט מי זורק, כבר כתבו מפרשי המשניות דהכהנים היו מחבבין עבודות הקרבנות ולא נתנו לזר לשחוט, אבל לא שייך מחמת זה לתקן להם שיפטרו לשלם כשיפגלו בשחיטה, דאם מצוות חביבות להם ישמרו עצמם בעבודתם, ואם ימנעו לשחוט ישחוט זר, ומלבד זאת נראה פשוט דהא דאמרינן התם דהכהנים היו שוחטין בעצמם, הוא רק בקרבנות ציבור דהתם מיירי בתמיד דקרבנות ציבור כל ההקרבה מוטל על הכהנים, ורק מעשה השחיטה כשרה בזר ונהגו משום חיבוב מצוה לשחוט בעצמם, דמצוה בו יותר מבשלוחו, אבל יחיד שהביא קרבן נראה ודאי דהבעלים בעצמם היו מחבבין לשחוט אם היה רק מומחה בשחיטה וכו' והשתא אי אפשר לכאור' להעמיד משנתינו בשחיטה אף אי נימא כשיטת הרמב"ן דהוי היזק שא"נ בפיגול בשחיטה, דאי מיירי בשחיטה אכתי לחייבו גם בשוגג דצריכין לקנוס שוגג אטו מזיד דהא בדאורייתא קניס ר' יהודא שוגג אטו מזיד וכקושית התוס' ולא שייך לתרץ משום דמימנעי ולא עבדי על שחיטה דהא כשרה בזר, וכיון דמיירי בשאר עבודות שפיר כ' הרא"ש דאין אדם אוסר דש"ש דהא שאר עבודות לא הוי מעשה רבה כנ"ל, וא"כ מיושב שפיר הא דמייתי מהא דתני עלה שוגגין פטורין דאי מהא דמזידין חייבין לא קשה דנוכל לומר דפיגולן פיגול משום דאדם אוסר דש"ש בעשה מעשה רבה, אבל בהא דשוגגין פטורין א"כ קשה דנימא קנסו שוגג אטו מזיד, וע"כ צריך לנו לתרץ כתי' התוס' משום דמימנעי ולא עבדו, וא"כ ע"כ דלא מיירי בשחיטה דכשירה בזר, רק בשאר עבודות, ובשאר עבודות לא הוי מעשה רבה ושפיר קשה אמאי פיגולן פיגול והבן:
תנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' במפורשים הקשו דלמה נקיט דוקא הכהנים שפגלו הא משכחת גם בישראל שפיגל קרבן חבירו בשחיטה דהא שחיטה כשירה בזר ועיין ברש"י ב"ק דף ה' ע"א ד"ה מפגל ובשיטה מקובצת שם והנה לענ"ד לתרץ עפ"י דברי הריטב"א גיטין דנ"ג דהקשה הא הוי היזק ניכר ותי' דמיירי בשאר עבודות מקבלה ואילך דהוי היזק שא"נ, וא"כ נקטו שפיר הכהנים שפגלו ופשוט:
תנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' מקשים המפורשים למה נקטו הכהנים שפיגלו הא שחיטה בזר כשירה וא"כ משכחת אף בישראל שפיגל בשחיטה ועיין בשיטה מקובצת ב"ק דף ה' ע"א ולתרץ זאת נקדים דברי רש"י ב"ק דף ה' ע"א המפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר והקשה הפ"י בב"ק שם לפי שיטת רש"י דהחיוב מתשלומין הוא משום דהבעלים צריכין קרבן אחר א"כ למה נקט רש"י חטאת לשם שלמים דבזה הקרבן פסול כמבואר בריש זבחים ולא פירוש בשלמים לשם חטאת דהקרבן כשר ולא עלה לבעלים וצריך קרבן אתר ובפ"י הגיה ברש"י דצ"ל שלמים לשם חטאת ועיי"ש בפני אריה ב"ק דף ה', והשיטה מקובצת שם הקשה דלמה נקיט רש"י בכהן שפיגל ולא בישראל שפיגל בשחיטה דכשירה בזר, ולתרץ זאת נקדים עוד מה שהקשה המשנה למלך בפ"ז מה' חובל ה"ד בהא דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין דלמה נקיט שפיגלו הלא גם במחשבה דשלא לשמו קי"ל כל הזבחים שלא לשמן כשרים אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה ואפ"ה חייבים לשלם לבעלים כיון שלא עלה להם לשם חובה עיי"ש (ועיין בס' מאה שערים שער מ"ג) ולתרץ הכל נלענ"ד בהקדם מה שהקשה הפרמ"ג ביו"ד סי' ד' בהא דפיגולן פיגול והאיך נאמן והא אאמע"ר וראיתי בס' אוריין הליתאי סי' ע' שהאריך בקושי' זו וכ' שם הרבה דברים אשר ח"ל כוונתי לדבריו, וזה הוא דמכל הקרבנות דמהימן הכהן לומר שפיגל בד' עבודות ליכא למיפרך האיך נאמן והא אאמע"ר דמצינן לומר דבאמת בקרבן של אחרים לא חשיב פיגול עד היכא דשמעינן דפיגול שהוציא בפיו בפירוש ולא משום דמהימן אבל במתני' דכהנים שפגלו מזידים חייבים מדחייבו בתשלומין ואנן קיי"ל דאינו לוקה ומשלם ובע"כ דמיירי שפיגלו במחשבה לחוד והוי לשאב"מ דאין לוקין, אבל בשמעינן דפיגל בקול הרי קיי"ל דעקימת שפתיו. הוי מעשה ולוקין על הפיגול ופטור מתשלומין וכ"כ בשיטה מקובצת ב"ק דף ה' ע"א וא"כ קשיא הך דכהנים שפגלו במקדש אמאי פיגולן פיגול והאיך מהימנו לומר שחשבו מחשבת פיגול והא אאמע"ר עיי"ש אכן נ"ל לתרץ ויבוא הכל על נכון דהנה מבואר בכתובות דף ע"ב משמשתו נדה אין לה כתובה ופריך שם הגמרא מנא ידעינן וכו' והקשה הראב"ד שם מאי פריך מנא ידעינן הא אפשר שהיא הודה מפי עצמה ששימשה נדה, ותירץ דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, והקשה הרשב"א דהא הכא לא שייך אין אדם מע"ר, כיון דע"י כך היא אובדת כתובתה נאמנת לעולם אע"ג שעשתה עצמה דשוטה דאל"כ אם אחד אומר גנבתי או גזלתי, היאך נאמן הא אאמע"ר, וצ"ל כיון דע"י כך צריך לשלם נאמן ואמאי היא אינה נאמנת והניח בצ"ע (ועיין בזה לדודי זקיני הגאון רב"פ בס' עטרת חכמים ח"ב בחי' קידושין דט"ו.) וא"כ לפי"ז ניחא כיון דהכהנים יש להם חלקם בקרבנות בבשר ואפילו בעולות העור לכהנים ואם אירע פסול בקרבן קודם ההפשט גם העור יוצא לבית השריפה עיין בהרמב"ם, פ"ה מה' מע"ק ולכך כהנים שפיגלו נאמנים ולא שייך בזה אאמע"ר כיון דיפסידו חלקם נאמנים לפסול הקרבן לבעלים ודוק, וא"כ ממילא ניחא דלא נקטו ישראל שפיגל דהא ישראל אין לו חלק בקרבן וא"כ באמת אינו נאמן משום דאאמע"ר וממילא מיושב קושית המשל"מ דאין לפרש ענין הפיגול ששחטו שלא לשמן דהקרבן כשר ועכ"ז ישלמו משום דלא עלו לבעלים, דהא אם יהי' הקרבן כשר א"כ אין הכהנים מפסידים חלקם וממילא אאמע"ר ואינם נאמנים לפסול ולא יתחייבו לשלם דאיך נימא שהמה נאמנים וממילא יתחייבו לשלם, אדרבה נימא דלא פיגלו כלל ואינם חייבין לשלם כנ"ל, ומיושב גם דברי מאור עינינו רש"י ז"ל דנקיט דוקא בכהנים שפיגלו ואופן הפיגול ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאז הקרבן פסול וא"כ כיון דיפסיד חלקו נאמן, אבל אם הי' מפרש ששחט שלמים לשם חטאת דהקרבן כשר ולא יפסיד חלקו א"כ אינו מהימן דאין אדם מע"ר כנ"ל והבן:
קושיות המפורשים בהא דאיבעיא להו אי כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן הא נוכל לפשוט זאת מהא דילפינן מאיש איש דנכרים נודרים נונ"ד כישראל ואי ש"ד נינהו הא אין שליחות לעכו"ם עיין בס' זכרון צבי מנחם דף ע"ב ע"ב וראיתי בשו"ת מנחת משה חאו"ת סי' א' לידי"נ הגאון שי' שתירץ עפ"י סברת התוס' קידושין דכ"ג דשלוחי דשמיא בודאי הוו ולכך מועיל השליחות בקרבנות עכו"ם מצד שליחות דרחמנא עיי"ש וכבר קדמו בתירוץ זה בחידושי רע"א כתובות דף י"א אכן כבר הבאתי לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דלית לי' כתוס' קידושין וראיתי בס' אוריין תליתאי סי' ע' דף ס"ד ע"א שתי' בסברת המחנה אפרים ה' שלוחין סי' י"א דבפועל יש שליחות לעכו"ם וכיון דכהנים נוטלים שכרם חלף עבודתם וחלקם בקרבנות א"כ אי נימא שלוחי דידן הוו מ"מ יכולים להקריב קרבנות מן הנכרים עיי"ש:
בגמרא שם אמאי פיגולן פיגול פי' הרא"ש הא אא"א דש"ש וראיתי בס' אוריין תליתאי בסי' ע' דף ס"ד ע"ב שהקשה לפי מה דמבואר בחולין דמ"א דבא"ל שותפות בגוי' יכול לאסור דש"ש והרי הכהן המקריב זוכה בחלקו בקרבן ומיקרי א"ל שותפות ולהכי מועיל מחשבת המקריב לפסול הקרבן דבכה"ג אדם אוסר דש"ש ואין לומר דז"א דומה לאית לי' שותפות דהרי אין להכהן חלק זולת אם הקרבן כשר אבל כשאירע פסול בהקרבן הכל יוצא לבית השריפה וא"כ שפיר פריך אמאי פיגולן פיגול הא אא"א דש"ש דאי נתפגל ונאסר הקרבן שוב אין לכהן חלק בו אבל הא בורכא דאדרב' זיל לאידך גיסא דהאיך שייך לומר דאין פיגולן פיגול משום שא"א אוסר והרי אם תאמר דאינו פיגול ולא נפסל הקרבן שוב הוי הכהן כא"ל שותפות בגוי' ויכול לאסור ותא ואתוי לך דוגמתו בפסחים דכ"ו ע"ב בתוס' ד"ה עלה עלי' זכר פסולה והקשו אמאי פסולה הא בעינן עובד דומי' דעבד דניחא לי' והך ודאי לא ניחא לי' להפסיד הפר ותירצו דהרי אם נאמר כשירה הוי ניחא לי' ולכך אין להכשירה וכו' עיי"ש ולענ"ד דלא קשה דהא לפי המבואר בחי' הרשב"א נדרים בתי' על קושיותו דאדם אוסר דש"ש ע"י מעשה רבה דכל קושיות הגמרא הוא רק דאמאי פיגולן פיגול, אבל כשר מיהו לא הוי ואיהו לא קשיא לי' למה אינו כשר רק פיגול קשיא לי' עיי"ש (הבאתי לעיל דברי קדשו) וכ"כ הנימוקי יוסף נדרים בשם הריטב"א. וא"כ שפיר הקשו הא אין אדם אוסר דש"ש ואי משום דיש לו שותפות הא הקרבן פסול ממילא אין לו שותפות ואינו יכול לאסור והבן: