אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן יד

סימן יג

בסוגיא דיוצא מן הטהור טהור (א) בגמרא בכורות דף ו' ע"ב וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי ואימר חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור וכו' הנה במפורשים הקשו הרבה קושי' בגמרא זאת:

א הקשה הרי"ט אלגזי דמאי דוחקיה דתלמודא לדחות ראי' זאת דבב"ח באופן זה דאיצטרך לאיסור הנאה הא בלא"ה איכא למידחי דאיצטרך קרא לאסור בב"ח אפי' באכילה ונ"מ לאוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב מבב"ח שנתבשלו כאחת דהשתא דחדית לן קרא איסור זה דבב"ח עבר על לאו ולוקה וכו' ובכה"ג אילו היה משום איסור אמ"ה דחלב לא היה לוקה דעל חצי שיעור אין מלקות וכו' עיי"ש והובא בהגהות הגאון מהר"ש לאנדא בשו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' ל"ו ביתר ביאור דאין לומר דקאי לר"ש דסובר כ"ש למלקות, דהא אמרינן אח"כ ולר"ש ש"מ דמקודם לאו לר"ש אתי' עיי"ש ועיין בס' נפש חיה ח"ד סוגיא דאחע"א סי' ו' ובשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' ל"ט דפ"ב ע"ב בזה ובשו"ת מהר"ם שיק תיו"ד סי' ל"ט: (ב) ועוד הקשה שם הריט"א דמצינן לדחות דאצטריך קרא לאסור בב"ח ונ"מ דלוקין על אכילתו שלא כדרך הנאתם וכדאמר אביי בפ' כ"ש דבב"ח לוקין שלא כדרך הנאתן כיון דלא כתיב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו שלא כדרך הנאתן עיי"ש:

ג הקשה שם הא י"ל נ"מ באיסור בב"ח להסוברים דבבב"ח חתיכה נ"נ ובשאר איסורים, לא אמרינן תנ"נ א"כ אי חלב אסור משום אמ"ה ולא משום בב"ח אלו נפל חלב בחתיכת בשר דאין בה ס' כנגד החלב ואח"כ נתערב באחרות לא בעינן ס' כנגד החתיכה כולה אלא כנגד החלב בלבד אבל השתא דאסר לן רחמנא ערוב בב"ח חתיכה עצמה נ"נ ובעינן ס' כנגד כל החתיכה עיי"ש (והנה באמת אינני מבין קושיות הרי"ט אלגזי בזה דהא כל סברת הרבינו אפרים דלא אמרינן תנ"נ רק בב"ח משום דכל חד וחד באפי נפשי' שרי ובהדדי אסורים הלכך הבשר עצמו נעשה נבילה מטיפת חלב, דהא לא שייך לקרות שם האיסור על דבר הבלוע דהיינו החלב, דהא החלב בפ"ע ג"כ מותר, אבל בשאר איסורים שנפל טיפה על חתיכת בשר ונאסרה וחזרה ונפלה בהיתר אין צריך רק ששים נגד הבלוע ולא אמרינן דכל החתיכה נ"נ דהא נוכל לקרות שם האיסור על הבלוע עיין בתוס' חולין דף ק' ע"א ובטוש"ע יו"ד סי' צ"ב וא"כ כאן דהחלב בפ"ע אסור משום אמ"ה א"כ איסור חלב יהי' כמו שאר איסורין וכשיתערב בבשר לא יהי' חתיכה נעשה נבילה ולא בעינן ס' רק נגד החלב האסור משום אמ"ה וכעין זה הקשה בטו"ז יו"ד סי' פ"ז סק"ב על הדרישה שתי' קושיות הב"י בהא דבב"ח טמאה דנ"מ באיסור בב"ח אף דאסור באכילה מדאורייתא משום טמאה ותי' דנ"מ שיהי' כאיסור בב"ח דנימא חנ"נ והקשה הטו"ז כנ"ל דהא עיקר טעם הרבינו אפרים דמחמיר בבב"ח מטעם דכ"א בפ"ע מותר וכו' וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלא"ה יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים וכ"כ בש"ך שם סק"ג:

ד הקשה האור חדש בפתיחה למס' קידושין והובא קושיתו בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חיו"ד סי' ל"ג ל"ד ל"ה לשיטת רש"י בחולין דף צ"ט ע"ב דטכ"ע בבב"ח דאורייתא ובשאר איסורין דרבנן א"כ י"ל נ"מ באיסור בב"ת שיהי' בו טעם כעיקר דאי משום אמ"ה אין טעם כעיקר עיי"ש:

אכן י"ל דהנה האחרונים הקשו על ההו"א בגמרא דנילף דחלב שרי מהא דאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחודי' שרי ותי' אימא חלב לחודי' אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור א"כ קשה לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות כריתות דהנאה לא הוי איסור מוסיף בבב"ח ולא חל איסור בב"ח על איסור נבילה וא"כ האיך ס"ד למימר דהחלב אסור משום אמ"ה א"כ היכי חל איסור בב"ח על האיסור של החלב הא אין איסור חע"א ומה שאסור בב"ת בהנאה ל"ה איסור מוסיף עיין בשו"ת הרי בשמים סי' ע"ט ומביא קושי' זו בשם הפרמ"ג בס' גינת ורדים כלל נ"ת ולענ"ד דלא קשה מידי דהא גם בבב"ח בבשר נבילה אם כי אינו חל איסור בב"ח על איסור נבילה לענין אכילה שיתחייב בשני פעמים מלקות משום נבילה ומשום בב"ח, ולא חשיב האיסור הנאה דבב"ח איסור מוסיף, אבל מ"מ בהנאה אסור משום בב"ח, דגם בשר נבילה בחלב אסור באכילה כהנאה, וא"כ שפיר קאמר הגמרא דילמא הלב לחודי' אסור באכילה ומותר בהנאה שכ"ח בהנאה נמי אסור היינו שיתוסף לאיסור אכילת אמ"ה גם איסור הנאה, ואין כונת הגמרא לומר דחל איסור בב"ח גם בענין אכילה, היינו שיתחייב באוכל חלב שם בשר שני פעמים מלקות משום אוכל אמ"ה ומשום אוכל בב"ח, דזה באמת אינו דהא און איסור חע"א, רק דהכונה שיתחייב על האמ"ה באם יתערב עם בשר גם באיסור הנאה דכן גילתה התורה בהא דלא תבשל גדי בחלב אמו שיהי' בשר עם חלב אסור באכילה ובהנאה היינו שהאמ"ה דחלב עם בשר יהי' באיסור אכילה והנאה, אבל איסור אכילה מטעם בב"ח באמת אינו חל על איסור אכילה דאמ"ה כנ"ל, ולפי"ז מיושב כל הקושיות דאין לומר דהא דאסרה התורה בב"ח שיהי' נ"מ לענין חנ"נ או לענין טכ"ע או לענין ח"ש ושלכ"ד הנאתן, דהא באמת איסור בב"ח אינו חל על איסור אמ"ה ולא שייך לומר שיתוספו החומרות והכללים ששייכים דייקא בבב"ח, דכונת הגמ' רק שיתוסף על איסור אמ"ה גם איסור הנאה, היינו שאמ"ה עם בשר אסור גם בהנאה, ולא שיתוסף איסור אכילת בב"ח על איסור אמ"ה בכדי שנוכל לומר שע"י האיסור בב"ח יהי' חנ"נ וטכ"ע או שיהי' חצי שיעור מבשר וחצי שיעור מחלב ויצטרף לשיעור שלם, דהא באמת הבשר אינו נעשה איסור רק החלב הח"ש יתוסף בו גם איסור הנאה כנ"ל והבן:

והנה ראיתי בהרי"ט אלגזי שחי' על קושיותו מהא דשלא כדהנ"א דהש"ס לא דחי בכה"ג משום דבעי למדחי דחי' כוללת לכ"ע משא"כ הא דשלא כדרך הנאמן דע"כ הא דאביי אינו אלא או לר' ישמעאל דג' לא תבשל כתיבי וכו' אבל לרבי וכו' וכן לרב אשי דנ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה דכתי' בגופיה לשון אכילה אף בב"ח אין לוקין שלכ"ה עכ"ל ולכאורה קשה לי על דבריו מדברי קדשו שכתב מקודם דגם הדחי' שחי' הגמרא דילמא בב"ח לאיסור הנאה, לא קאי רק לרב אשי דיליף מלא תאכל כל תועבה אבל לשאר המ"ד שם איכא קרא מיוחד בבב"ח לאיסור אכילה א"כ אכתי יקשה ל"ל הקרא דאיסור אכילה בבב"ח כיון דחלב אסור משום אמ"ה ועיין קושי' זו בס' צאן קדשים בכורות שם א"כ גם הדחי' של הגמרא אינו דחי' כוללת לכ"ע עיי"ש:

הנה בהרי"ט אלגאזי שם מביא קושי' משיטה לבכורות למהר"ש גורמיזאן דאיך יליף הגמרא דחלב שרי מקראי אכתי איכא למימר דהתם בחלב שחוטה דליכא משום אבמה"ח גם יש לדחות הא דאסר רחמנא בבב"ח דילמא בחלב שחיטה אכן הריט"א תי' דאי בחלב שחיטה אין גם איסור בב"ח מדאורייתא ובזה מיישב קושיתו דנוקמי הא דאסרה תורה בב"ח היינו בחלב בן פקועה דכיון דניתר בשחיטת אם א"כ ליכא איסור אמה"ח, אכן להנ"ל ניחא דבחלב בן פקועה ליכא גם איסור בב"ח דכחלב שחיטה דמי עיי"ש אכן נשאר בקושי' דאיך ילפינן מעשרת חריצי החלב הא יש לדחות דמיירי בחלב שחיטה או בחלב בן פקועה עיי"ש והנה באמת כשיטת הרי"ט אלגאזי דחלב בן פקועה אינו רק כחלב שחיטה ואין בו דין בב"ח כתב גם השער המלך פ"ג מה' איסורי מזבח הי"א וכן נסתפק הגאון רע"א ז"ל והביא ראי' מהא דש"ס דידן דהביא הגמרא ראי' דחלב שרי מהא דבב"ח והובא בפ"ת יו"ד סי' פ"ז סקי"ד אכן אכתי מה נעשה לתרץ קושי' הריט"א מהא דעשרת חריצי החלב כנ"ל, אכן בשו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' ל"ו כ' באמת דיש בחלב בן פקועה איסור בב"ח דאורייתא כיון דראוי' להיות אם והוי בכלל בחלב אמו ולא דמי לחלב שחיטה ואי מהא דבכורות י"ל דהסוגיא אזלא לר' מאיר דאמר בחולין דף ע"ד ע"א השוחט בהמה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה וסובר דבבן פקועה הוי גם איסור אמה"ת א"כ שפיר ראי' מהא דבב"ח דליכא בחלב איסור אמה"ח דאל"כ למה אסרה התורה החלב בבשר קאי בבן פקועה הא גם בחלב ב"פ אמה"ח וממילא מיושב גם הא דילפינן מחריצי החלב דאי הוי בי' איסור אמה"ח איך הותר שם החריצי החלב דהא גם בחלב בן פקועה הוי אמה"ח כנ"ל:

אכן אכתי לא יהי' מיושב קושי' השני' מהריט"א דאיך ילפינין מעשרת חריצי החלב הא י"ל דמיירי בחלב שחוטה והבין שוב ראיתי גם בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' י"ד שדעתו דחלב בן פקועה הוי דאורייתא לענין בב"ח ואי דלישני הגמרא בבכורות על הראי' דבב"ח דמיירי בבן פקועה תי' דהגמרא משני על ההו"א דיש בחלב שני איסורים או משום דם נעכר ונעשה חלב או משום אמה"ח והדיחו' דחלב בן פקועה יהי' רק דאין ראי' מבב"ח לענין אמה"ח דהא י"ל בבן פקועה אכן אכתי יש ראי' לענין דם דאי' נימא דיהי' בחלב איסור דם א"כ ל"ל איסור בב"ח עיי"ש וכ"כ בנחלת צבי יו"ד סי' פ"ז ועיין בשו"ת ידי"נ מנחת משה חיו"ד סי' א', ועיין בהגהות מצפה איתן בכורות שם:

והנה עוד הביא שם הריט"א בשם הכה"ג בב"י שהביא משם תוס' חיצוניות להקשות אמאי לא ילפי' מדכתי' גבי אברהם ויקח חמאה וחלב וכו' ובודאי לא האכילם איסור דא"א קיים כל התורה ותי' הר"י מפריש דהי' סבר שהם ב"נ והקשה הריט"א דהתינח למ"ד דדם נעכר וכו' וקיי"ל כרבנן דב"נ מותרין בדם מן החי כמבואר בסנהדרין דנ"ט אבל לטעם הב' דהחידוש הוא משום אמה"ח אכתי קשה אמאי לא הביאו מדכתי' גבי אברהם דהא אפילו הי' סבור שהם ב"נ אי איתא דחלב יש בו משום אמה"ח איך עבר אאע"ה על לפני עור וכו' עיי"ש אכן לענ"ד מיושב הכל דהנה באמת הקשה הריט"א בהא דילפינין מקראי דחריצי החלב וארץ זבת חלב ודבש ובלא מחיר יין וחלב הא י"ל דמיירי בחלב בן פקועה והניח בצ"ע אכן זאת דייקא להו"א דאיסור חלב הוא משום אמה"ת א"כ אין ללמוד ממקראות הללו דהא יש לומר דבאמת איכא איסור דאמה"ח רק דשם מיירי בחלב בן פקועה, אבל עכ"פ נוכל ללמוד מכל המקראות הללו דליכא איסור בחלב משום דם, וא"כ הכל ניחא דהא לענין זה דליכא איסור דאמה"ח שפיר נוכל ללמוד מא"א דנתן להם חמאה וחלב דהא שם ליכא למימר דמיירי בחלב בן פקועה דהא עכ"פ מדרבנן טעון שחוטה וגם בדרבנן איכא לפני עור כמבואר בתוס' ע"ז דף כ"ב ע"א (ועיין בשו"ת ר"ב אשכנזי סי' ג' ובשו"ח פ"י חיו"ד סי' ק"ם ובשו"ת חות יאיר סי' קפ"ה) וא"א קיים אף דרבנן וערובי תבשילין, וגם כתבו האחרונים דבאמת לב"נ דלאו בשחוטה תלי' מילתא גם בן פקועה אסור להם משום אמה"ח עיין בשו"ת מנחת משה חיו"ד סי' א' לידי"נ הגאבד"ק קאמינקא וא"כ שפיר מוכרח מהא דא"א דליכא בחלב משום אמה"ח דהא לב"נ גם בן פקועה אסור אך אכתי נשאר לנו ללמוד דאין בחלב משום דם, דהא לענין דם אין ללמוד מאברהם כתי' הר"י מפריש הנ"ל, ע"ז שפיר יש לנו ללמוד מכל המקראות שמביא הגמרא כנ"ל ועיין בכרתי ופלתי יו"ד סי' פ"א סק"ז והוא בדרך חידוד וכן בחלב שחוטה ג"כ אין לומר גבי א"א דהא כיון דבב"נ לאו בשחוטה תלי' א"כ לב"נ לא נתן חלב שחוטה וממילא מוכח משם דאין בחלב איסור אמה"ח כנ"ל:

ב בתוס' ד"ה לאסור וכו' וקצת תימה כיון דצריך קרא וכו' היכי מייתי רבא ראי' התם מהטמאים לאסור ציר טריפה עיי"ש וראיתי בש"ס ד' ווילנא בהגהות חשק שלמה שכ' יש להקשות דמנ"ל דחלב טריפה אסור דהא בחלב טמאה מצריכינין קרא לר"ש מגמל גמל ולרבנן מאת הגמל וא"כ בטריפה דליכא קרא מנ"ל לאסור החלב ואפילו אי הוי כתיב הטמאים גבי טרפה לא הוי מפקינן מיניה לאסור החלב וכמו דאמרינין הכא משום דחלב חידוש הוא אימא דגם בבהמה טמאה נמי לשתרי ובהדיא תנינין בחולין דקט"ז דכשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה ודוחק לומר דאינו אלא מדרבנן וכו' עיי"ש עוד הקשה שם בהגהות מלא הרועים לר"מ דחייש למיעוט א"כ חלב אסור דילמא ממיעוט בהמות טריפות וכו' וא"כ מה יעשה ר"מ עם כל המקראות שמביא שם הגמרא מארץ זבת חלב ודבש ויין וחלב עיי"ש:

ולענ"ד לתרץ דהנה הפרישה ביו"ד סי' פ"א הקשה מנ"ל לומר מאחר דהתורה התירה איסור יוצא מן החי יהי' ג"כ מותר איסור טמאה, ומתרץ דבטמאה אין איסור מן החי נוהג בו ע"כ הו"א כמו שמותר גבי בהמה טהורה איסור יוצא מן החי כן בטמאה מותר איסור יוצא מן הטמא עיי"ש א"כ לפי דברי הפרישה באמת הא דהו"א חלב טומאה מותר משום דאין בטמאה איסור יוצא מן החי והוי רק איסור אחד ורק שהתירה התורה איסור אחר דיוצא מן החי כן הי' נוכל לומר דמותר איסור אחד דטמא ושפיר צריך קרא דגמל גמל ואת הגמל, אבל בחלב טרפה אף דלית לן קרא לאסור, מ"מ לא הי' שום הו"א לומר דמותר דהא אכתי יקשה כקושית הפרישה דדוקא איסור אחד דיוצא מן החי התירה התורה ולא בטריפה דאיכא גם איסור טריפה ולכן ממילא נודע דחלב טרפה אסור משום דחלב הוי בכלל בשר והבן וממילא מיושב קושיות המלא הרועים אליבא דר"מ י"ל דהוא יפרש בגמרא כפשוטי' דכיון דאיכא חידוש א"כ גם שני איסורים מותרים, דכיון דחזינין דהתורה התירה איסור אחד היינו יוצא מן אתי או דם א"כ כל איסורים דיתוספו בחלב הכל מותר ולא כסוגיות הש"ס חולין דס"ט ע"א דמחלק הגמרא בין חרי איסורי לתלתא איסורי, רק ככל חידוש שבש"ס כמו בהא דעדים זוממין חידוש הוא היינו שיוצא מגדר השכל ממילא גם שאר חידושים נוכל להוסיף בזה, וא"כ לר"מ באמת גם חלב טרפה יהי' מותר, כמו ההו"א להתיר חלב טמאה והבן ובאמת ר"מ דסובר בנדה ד"ט התורה ולא בטריפה ע"א דם נעכר א"כ ע"כ דלית לי' סברת הגמ' חולין דף ס"ט הנ"ל כמבואר בס' שי למירא בשמעתין להקשות למה דהגמרא מוכיח מן עשרת חריצי חלב ומקרא ודי חלב ולכאור' למ"ד דם נעכר וכו' ודם שבשלו מותר א"כ דילמא מיירי קרא בנתבשלו ואכתי מנ"ל דחלב לחודא בלא נתבשל דמותר ותירץ דצ"ל מאחר דהגמ' העלה דבחלב איכא איסור יוצא מן החי, ועכ"ז מוכח מקראי דחלב מותר משום אמה"ח, עכ"פ כמו כן מותר מחמת איסור דם ועדיין צ"ע דס"ל להגמרא מאחר דהותר איסור אחד שוב מותר ג"כ האיסור השני גבי חלב נגד הגמ' חולין דס"ט עכת"ד אכן לדברינו ניחא דע"כ ר"מ סובר כן והבן:

אכן בגוף תירוצו של הפרישה הקשיתי הא הגמרא קאמר אלא למ"ד אברי' מתפרקין וקאמר הגמרא דהחידוש הוא משום אמה"ח והנה בש"ס נדה דף ט' מבואר דר"מ סובר דם נעכר ונעשה חלב ור' יהודה סובר אברי' מתפרקין א"כ החידוש דאמה"ח הוא אליב' דר' יהודה ובחולין דף ק"א ע"ב מבואר דר' יהודה סובר אמה"ח נוהג בטמאה א"כ שוב קשה הא בטמאה ניתוסף עוד איסור על איסור דאמה"ח ואיך הי' ההו"א דחלב טמאה מותר ומצאתי ת"ל כוונתי בקושייתי לדברי הרב בס' שי למורא בכורות שם אכן תירצתי לפי הגירסא בתוספתא נדה ובירושלמי נדה פ"א ה"ד דר"מ סובר דם נעכר וכו' ור' יוסי סובר אברי' מתפרקין ולא נזכר שם ר' יהודא ופשוט:

אבל אכתי קשה לי דתירוצו של הפרישה עולה יפה להא דאמה"ח אבל להחידוש דחלב משום דם נעכר אכתי ל"ל גמל גמל ואת הגמל דילמא דוקא איסור אחד דדם התירה התורה בחלב אבל בטמאה דאיכא איסור דם ואיסור טמאה איך הי' הו"א לומר דמותר ומצאתי שעמד בזה בשו"ת נוב"י מה"ח חיו"ד סי' ל"ה ובשי למורא שם:

אכן באמת יש ליישב קושית הפרישה דהא סיומא דשמעתין הוא דגמל גמל נמי להכי הוא דאתא כמו שפן שפן ארנבת ארנבת והא דדרשינן לאסור חלב טמאה הוא רק משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן עיי"ש א"כ כיון דגמל גמל אינו מיותר ורק משום דאיכא למידרש דרשינן שפיר קאמר הגמרא משום דחלב חידוש הוא או משום דם או משום אמה"ח והוי אמינא דגם חלב טמאה מותר אף דחלב טהורה איכא רק חידוש אחד דדם או יוצא מן החי, ובטמאה ניתוסף נמי איסור טמאה, עכ"ז שפיר מוטב למידרש גמל גמל כיון דאיכא למידרש למי שיסבור דאין חילוק בין איסור אחד לשני איסורים, ויבוא לומר דכיון דחידוש הוא שלא כפי השכל לכן אין לך בו אלא חידושו דגם שני איסורים התירה התורה בחלב לכן מוטב לנו לדרוש גמל גמל כיון דלא מוקמינן על זה קרא מיותר מה נפסיד אם נאמר דגמל גמל אתי להורות שלא נילך בתר החידוש להתיר אף שני איסורים ועיין בהלכות בכורות להרמב"ן ז"ל בשמעתין שכ' בשם הבה"ג טעם ביצה של עוף טהור אע"ג דאתי מחי רחמנא שרייה מדגלי רחמנא גבי טמאה דאסירא דאמר חזקיה מנין לביצה טמאה שאסורה שנאמר ואת בת היענה וכו' מכאן לביצת טמאה דאסורה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי גבי חלב נמי נימא הכי מדאיצטרך רחמנא למיסר בהמה טמאה מגמל גמל מכלל דטהורה שרי ומסתברא לן בפירוקא דהך קושיא דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דלא גלי רחמנא בהדיא איסורא דחלב טמאה ואי לאו דאשכחן דשרא רחמנא של טהורה הוי אמינא אידי ואידי אסור ככל מידי דאתי מחי ואי משום גמל גמל לאו לרבויי אתא אלא יתירה הוא כדכתיב גבי שפן שפן ארנבת ארנבת וכולהו יתירי נינהו כדאמרינן אלא מעתה שפן שפן וכו' כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ואי לאו דשרא רחמנא בהדיא חלב טהורה הוה אמינא דאסור וגמל גמל ליכא רבויי להכי איצטרך רחמנא למשרא טהורה ומדשרא רחמנא טהורה איצטרך למיסר הטמאה וכו' עיי"ש וכן בנידן דידן דכיון דגמל גמל אינו מיותר מוקמינן לי' לחלב טמאה שלא לטעות דגם בשני איסורים התירה התורה, ולפי"ז יש ליישב גם קושיות החשק שלמה הנ"ל דבחלב טריפה באמת בלא זה אסור משום דיוצא מן הטריפה, דהא גם בחלב טמאה הוי ידעינן האיסור אף בלא הקרא דגמל גמל, רק כיון דכבר כתי' גמל גמל מה אכפת לן לדרוש מזה לחלב טמאה, אבל בחלב טריפה כיון דלית לן קרא על איסורו, באמת לא צריך קרא כיון דיש בזה שני איסורים דיוצא מן החי או דם נעכר, וכן איסור טריפה והבן:

ג בגמרא אלא מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין וכו' בשר ולא חלב הנה בתוס' בכורות דף כ"ה ע"ב ד"ה שער בכור הביאו ראי' דחלב פסולי המקדשין אסר רק מחיים ולא לאחר שחיטה והביאו ראי' מכאן דאם לא כן לדחי' הגמרא דילמא חלב אסור והא דאסרה התורה בפסולי המקדשין היינו לאחר שחיטה דליכא איסור בחלב משום אמה"ח, א"ו דלאחר שחיטה גם איסור מוקדשין ליכא ועיין בהרי"ט אלגזי שהביא כן גם מספרי פ' ראה, אכן קשה לי דילמא באמת גם לאחר שחיטה אסור והא דלא דחי' הגמרא כנ"ל משום דאם יהי' הדחי' דצריך בפסולי המוקדשין לחלב שחיטה יהי' רק להו"א דאיסור חלב משום אמה"ח אבל אכתי יהי' ראי' דאין בחלב משום דם למ"ד דם נעכר וכו' ולכן דחי' הגמרא דקדשים בהנאה נמי אסור ובזה נדחה הראי' בין למ"ד משום דם בין למ"ד משום אמה"ח, ובאמת מבואר בהרי"ט אלגזי שם לתרץ הקושי' דתוס' חיצוניות והר"י מפריש דהגמרא מביא מקראי למילף לשני הטעמים הן משום דם הן משום אמה"ח, וכ"כ בשו"ת ח"ס סי' י"ד ובנחלת צבי יו"ד סי' פ"ז לתרץ הא דלא מוקי הגמרא האיסור דבב"ח דמיירי בחלב בן פקועה אף דנימא דחלב בן פקועה בבשר הוי דאורייתא משום דיהי' נסתר רק למ"ד משום אמה"ח ולא למ"ד משום איסור דם עיי"ש, והנה ראיתי שכוונתי בקושיתי להרב בס' שי למורא בשמעתין אכן מה שתי' שם דהגמרא ע"כ מביא ראי' מפסולי המוקדשין רק להאיסור משום אמה"ח ולא למ"ד דם נעכר, דאל"כ לישני הגמרא דנ"מ האיסור במוקדשים לענין דם שבישלו דליכא תו משום דם נעכר וכו' ואיסור פסולי המוקדשים איכא עיי"ש אינני מבין תירוצו בזה, דהא י"ל להיפך דילמא באמת קאי גם למ"ד משום דם נעכר והא דלא דחי' הגמרא דהנפ"מ לענין דם שבישלו, די"ל דחפץ הגמרא לדחות לשני הטעמים יחד הן לטעם משום דם הן לטעם משום אמה"ח לכך דחי' הגמרא הנפ"מ לענין הנאה, וא"כ שוב קשה מנ"ל להתוס' דחלב שחוטה בפסולי המוקדשים ליכא, והא דלא דחי' כן הגמרא הוא ג"כ משום דמוטב לדחות אליבא דשני הטעמים יחד כנ"ל, וכאשר באמת תירצתי קושיות אחרונים בהא דדחי' הגמרא הראי' מבב"ח דהאיסור לענין הנאה ואמאי לא דחי' הגמרא דנפ"מ לענין דם שבישלו דלמ"ד דם שבישלו מותר מן התורה ולהכי קאתי התורה לאסור בב"ח בנתבשל דמשום דם הי' מותר ואכתי קשה חלב דלא נתבשל מנ"ל דשרי עיין בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חיו"ד סי' ל"ו בזה אכן להנ"ל ניחא דהגמ' דהא אליבי' דשני הטעמים אי משום דם אי משום אמה"ח כנ"ל:

ד שם בגמרא אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי וכו' ואב"א מהכא ארץ זבת חלב ודבש הנה ראיתי בהגהות אצפה איחן בכורות שם שכ' וצריך להבין דאמאי לא מייתי הגמ' מעיקרא מהאי קרא דזבת חלב ודבש שבתורה, ואף אי משכחינן טעמא במילתא דעדיפי' לי' הך קרא דמייתי מעיקרא תקשי דא"כ אמאי נאיד מקמייתא ובמאי פליגי הני תרי לישני וי"ל עפ"י מאי דאיתא (כתובות דקי"ב) דדריש זבת חו"ד ארץ שפירותיה שמנים מחלב ומתוקים מדבש, ולפי"ז אין ראי' מזה לחלב עצמו דשרי כיון דלאו בחלב גופי' משתבח לן קרא אלא בפירותיה שהן שמנים מחלב, וה"ט דלישנא קמא דלא מייתי מהאי קרא להתיר חלב וטעמא דלישנא בתרא דנאיד מקרא דואת עשרת חריצי החלב י"ל דס"ל כדאיתא במדרש שמואל חריצי החלב גדיין מנועין מן אמהון, והוא ע"ד טלה חלב דכתי' בשמואל פי' טלה שיונק חלב אמו, וכה"ג חריצי החלב היינו ולדות שיונקות חלב אמן ליקח אותן ולהפרישן מהן, ולפי"ז לא איירי קרא בחלב גופי' עכ"ל ולענ"ד דמקודם מייתי הגמרא הפסוקים שהלימוד מהם אינו אליבא דאמת כמו קרא ודי חלב דמדחה הגמרא דילמא לסחורה וכן עשרת חריצי החלב ג"כ הי' הוי אמינא לומר דדילמא לסחורה, ועיין בהרא"ש בשמעתין שאינו מביא כלל הילפותא מקרא דעשרת חריצי החלב ועיי"ש לזקיני במעדני יו"ט שכ' בכוונתו משום דהא שינויא אינו מוכרח כולי האי שהרי אפשר דאע"ג דאין דרכה של מלחמה לסחורה, דאפ"ה אלו לסחורה היו עכ"ל וא"כ מייתי הקרא דזבת תו"ד דהוא אליבא דאמת ואליבא דמסקנא והבן ועיין בשו"ת כסא דהרסנא סי' רפ"ה שהקשה דלמה לא מביא הגמרא ללמוד מקרא דישעי' כ"ב והיה מרוב עשות חלב וממעשה דשמואל ב' י"ז כ"ט ודבש וחמאה וכו' וקרא דהאזינו חמאת בקר וחלב צאן עיי"ש דברים מאירים:

ה אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי החלב וכו' הנה דו"ז הגאון בשו"ת כסא דהרסנא סי' רפ"ה הקשה דמה ראי' מחריצי החלב דילמא באמת חלב אסור ושם בדוד כיון דהי' במלחמה והותר אפילו קדלי דחזירי כמבואר בחולין דף י"ז ואמרתי לתרץ עפ"י מה שחידש בס' מנחת חינוך מצוה תקכ"ז דהא דהותר איסורים במלחמה דוקא כחזיר, וכדומה דאינם אסורים לב"נ, אבל איסור האסור לב"נ ג"כ לא הותר לישראל כמו אמה"ח ובשר מן החי עיי"ש א"כ כאן דחלב הו"א שהוא בכלל אמה"ח א"כ לא הותר במלחמה ודוק שוב ראיתי לדו"ז הגאון ז"ל במרוצת דברי קדשו חפץ לתרץ כן עיי"ש אכן זאת ניחא רק לטעם האיסור בחלב משום אמה"ח אבל לטעם האיסור משום דם אין ראי' מחריצי החלב והבן ועיין בשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' ל"ט סוף ע"א בדף פ"ד שוב ראיתי בזה לידי"נ הגאון שי' בס' עט סופר כלל כ"א ושם בסוגיא דיוצא מן הטהור ועיי"ש במהר"י אשכנזי דף פ"ה ע"ב:

ו דעת הר"א ממיץ דמי חלב אחר שנעשה הגבינה אסור משום דבר היוצא מן החי ועיין בזה בהרא"ש פ' כל הבשר ובטוש"ע יו"ד סי' פ"א וזקיני הגאון מהר' צבי הירש אבד"ק ברלין זי"ע הקשה עליו מהא דבכורות והובא בשו"ת בנו דו"ז הגאון בעל כסא דהרסנא סי' רפ"ה וז"ל עוד זכור אני בימי ילדותי בלמדי טור י"ד אצל אבא מארי הגאון נרו' שהקשה על רבינו אליעזר הסובר דהמים הן איסור אלא דבעודן מחוברין עם האוכל גזירת הכתוב הוא להתירן ואיך אייתי גמרא קרא דעשרת חריצי חלב, אימא דהחלב עצמו אסור משום תערובות מים אסורים שבו, והוא קושיא עצומה וכו' עיי"ש:

ז בגמרא שם אלא מדכתי' ואת עשרת חריצי החלב ודילמא לסחורה הנה זקיני בתוס' יו"ט מס' שביעית פ"ז מ"ג הביא בהא דאיסור סחורה בדברים האסורים דמשמע מסוגיות הש"ס פסחים דכ"ג ע"א דהוא מדאורייתא וכן משמע בתוס' שם ובתוס' ב"ק דפ"ב ע"ב ובהרא"ש שם ובתוס' נדרים סו"פ הנודר מן הירק וכ' שם וז"ל ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות דף ו' דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחורה וכלומר אבל חלב אסור משום אמה"ח משמע דאפילו הכי לסחורה שריא עכ"ל והנה בתוספות חדשים שם כ' ונראה דלא קשה מידי דבפסחים דף כ"ב מפורש דאמה"ח מותר אסור בסחורה וכן בהנאה מדאורייתא מדאיתקש לדם א"כ ג"כ חלב כשם שהיה בכלל איסור אמה"ח ה"ה שהוא בכלל היתר הנאה וק"ל ואין לומר דיש חילוק בין הנאה לסחורה דבפסחים שם איתא ההיתר מדאיתקש לדם ושם איתא נמכרין לגננין עיי"ש והגאון ר"י פיק בראשון לציון שם השיב ג"כ על קושי' התוס' יו"ט כהתוספות חדשים והוסיף עוד וז"ל ותו דבחלב כבר נודע מבב"ת וכן מתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב דחלב ודאי שרי בהנאה כמבואר בבכורות ולפיכך שפיר פריך ודלמא לסחורה כלומר מנ"ל למילף מקרא ודי חלב וכן מחריצי החלב להתיר אפילו לאכילה דילמא ילפינן רק דשרי לסחורה דוקא וכו' עיי"ש והנה דברי הראשון לציון ראויין למי שאמרן, אכן דברי התוס' חדשים לא הבינותי לקט שכלי דמה ענין היתר הנאה לאיסור סחורה, הא גם בנבילות וטריפות מותר בהנאה ואסור בסחורה, ותאורנה עיני בראותי שכבר עמד בזה בכתי"ק אשר תח"י הנקרא צבי לצדיק והוא העתק חידושים שהי' כתובים על גליוני המשניות מאא"ז הגאון הקדוש מופת דורו מוה' צבי הירש אבד"ק ברלין זצוקלה"ה זי"ע דכ' במס' שביעית פ"ז מ"ג וז"ל תוסיו"ט ד"ה ולא בנבילות וכו' ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות וכו' מה שהקשה הר"ב ז"ל מסוגיא זו כבר תירצו האחרונים ז"ל דהתם בנזדמן הוא, ומ"מ יש לעיין אי שרי למיעבד לי' חריצין דודאי מה הוא כדי שיתקיים או שירויח יותר, ומה שיש ליישב בזה כתבתי במקום אחר באורך כי יש מקום עיון גדול באלו הדינים, האמנם זה מקרוב נדפסו משניות באמשטרדם עם גליון תוס' חדשים ושם תי' מהרש"ח ז"ל עיין בד"ה בסה"ד לסחורה לשריא וכו' וכל דבריו ז"ל תמוהים דודאי נבילות וטריפות מותרים בהנאה ומשמע בפוסקים דמדאוריית' משמע מדברי הרע"ב במשנה דלקמן ועם היות דיש לחלק בין היכא דכתיב הנאה סתמא לנבילה כמ"ש בתשו' שי למורא מ"מ לא מצינו לשום פוסק שמחלק אליבא דאמת כך אלא דתשובת שי למורא כתב כן לס"ד דגמרא, גם מה שהביא ראי' מגננין לזבל התם למלאכה הוא דשריא לכ"ע, ואפשר דבדם לא שייך אכילה כלל שנפשו של אדם קצה וכ"ש לדעת הרשב"א כמו שפירשו המפרשים דאפי' הוי דאורייתא מ"מ טעמא משום תקלה זה לא שייך התם, אמנם ראיתי בס' פרי תואר שרצה לומר דבדם ודאי מותר כיון שהקישו הכתוב למים גמור ולכאור' נראין דבריו וא"כ הי' אפשר לומר דה"ה אמ"ה אלא דקשיא א"כ מה הקשו בגמרא לחזקי' למאי הלכתא איתקש דם למים ולמאי הילכתא איתקש אמ"ה לדם, וזה יש ליישב בדוחק, אמנם תורה חדשה היא ולא נמצא בשום פוסק חילוק בזה, והרמב"ם לא הוציא אלא החלב מן הכלל וגם זה צ"ע אעפ"י שהפ"ח הסכים להכריע כמותו בלי טעם וכ"ש דמדרבנן ודאי שיש לאסור ולא גרע מבכור לדעת הרשב"א וא"כ לא משני מהרש"ח מידי, עכ"ל קדשו:

והנה מה שרמז זקיני הגה"ק ז"ל לתי' האחרונים דמיירי בנזדמן הנה באמת מבואר בזה באורך בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' נ"ד וז"ל והנה בהשקפה ראשונה עלה ברעיוני דאין זה קושיא משם דדלמא נזדמן לו חלב בתוך ביתו כגון שיש לו פרות בתוך ביתו שעומדים לחלוב ובכה"ג מותר למכרם, אך שבתי ונחמתי דזה ניחא מה שישי שלחם אבל שר האלף לא יוכל לקבלם דאצלו לא הוי נזדמן ואף דהוי במתנה קשה לומר דהוי נזדמן דגם בצייד שנזדמן לו דבר טמא אינו מותר רק בשביל דאומנתו בכך וראיתי אח"כ שהמשנה למלך בפ"ח מה' מאכלות אסורות הי"ת תי' כן דמיירי בנזדמן לו ובשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ס"ב הקשה דאיך קבלם שר האלף הא אצלו לא הי' נזדמן עכ"ל והנה לפי"ז נ"ל ליישב קושיות הראשון לציון שם על דברי זקיני התוס' יו"ט וז"ל והוי יודע דזה שכ' התוי"ט דאחריצי חלב דדוד ותרומות וכ"ש קאמרינן וכו' קצ"ע שלא גבה מן המוקדם בסוגיא דבכורות דקאמר מקרא ודי חלב עזים דחלב מותר ופריך ודילמא לסחורה, ואדרבה מה שגבה מן המאוחר מחריצי חלב יש לדחות דהתם נזדמנו הוי כגון שגבה בחובו או אופן זולת זה וקי"ל לקמן מ"ד בכל דבר שנזדמן לו מותר למוכרן משא"כ בקרא ודי חלב דפריך ודלמא לסחורה אי אפשר לומר שיהי' בהזדמנות כמבואר שם עכ"ל אבל להנ"ל ניחא דבדקדוק כיון זקיני התיו"ט להקשות מחריצי החלב משום דבזה אין לתרץ דמיירי בנזדמנו דאכתי שר האלף איך הותר לו לקבלם הא אצלו לא הי' נזדמן כדברי הנוב"י הנ"ל אבל בקרא ודי חלב שפיר יש לתרץ דמיירי בנזדמן ולמכרם לעכו"ם:

אכן באמת גם בחריצי החלב יש לתרץ דמיירי בנזדמנו ואי משום דקבלם שר האלף ואצלו לא הי' נזדמן יש לומר דגם שר האלף, הותר לו לקבלם לסחורה עפ"י שיטת הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"ב שכ' דנראה דגם בנזדמנו נבילות וטריפות בביתו מותר לישראל אחר לקנות מזה בזול ולמכור לעכו"ם ביוקר דהא דין תורה במכירת טריפות עומדת אף לדידן וכש"כ הב"י ע"ז דמקרא מלא הוא או מכור לנכרי והך מכירה אין בה חילוק בין מוכר ע"י עצמו למוכר ע"י אחר דקיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ולישנא דקרא נמי הכי דייקא דקאמר או מכור ולא אמור תמכור כמו שאמר תחילה לגר תתננה אלא להורות שאף המכירה היא שלא על ידך אלא ע"י אחר שרי וכו' והגע בעצמך דאם לא תאמר כן יהי' הפסד במי שנזדמן לו נבילה והוא לאו בר הכי שיוכל למכור לעכו"ם וכי יפסיד ולא ימכרנה לאחר שיוכל למכור לעכו"ם הא ודאי ליתא ואין בזה חילוק אם השליח ירויח או לא דכל סרסר דזבין ומזבין מיקרי שליח ומ"ה אף בקונה ישראל מחבירו טריפה להאכילה לפועליו עכו"ם אין איסור, דאין כאן איסור על טריפה זו דעומד במקום המוכר ושלוחו הוא וכן המנהג פשוט כפי מה שראיתי ואף שמו"ת ז"ל כ' לאיסור לקנות כדי להרויח בזה הנלענ"ד כתבתי עכ"ל והנה בש"ך שם סק"ח מסכים לדעת הב"ח דלישראל אחר אסור לקנות ממנו וכן דעת הפר"ת שם אמנם לקנות כדי להאכיל לפועליו בלא"ה שרי לדעת הש"ך שם סק"ג דאין זה כעין סחורה וכ"ד הפר"ח שם:

והנה לכאור' נ"ל להביא ראי' לשיטת הטו"ז דהנה בס' תשע שיטות להגאון מהר"צ ראזאניס אבד"ק לבוב מביא בשם אביו הגאון מ' דובעריש בנו של הגאון פ"י (אינו תח"י רק ראיתי שהובא דבריו בס' זכר ישעיהו ה' מאכלות אסורות פ"ח) הקשה מש"ס ב"ק דף יוד ע"ב א"ל ר"כ לרב טעמא דכתב רחמנא והמת יהי' לו הא לא"ה הוי אמינא נבילה דמזיק הויא, השתא אי אית לי' לדידיה כמה טריפות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין, דידיה מיבעיא ומתרץ לא נצרך אלא לפחת נבילה, והשתא למ"ד דמדאורייתא אסור לעשות סחורה בנבילות וכו' הי' להגמרא לתרץ דאעפ"י דישיב אפי' סובין מ"מ הוי אמינא דאסור ליתן את הנבילה לניזק מטעם דאין עושין סחורה בנבילות ואע"ג דבנזדמנו מותר והכא הרי נזדמנו, הנה נהי דלגבי המזיק הוי נזדמנו מ"מ הא לגבי הניזק לא הוי נזדמן דהשתא קיימינן דהנבילה קמה ברשות המזיק וא"כ איך רשאי הניזק לקבל הנבילה בתשלומין הא הוא כלוקח לזאת אשמעינן קרא דהמת יהיה לו של הניזק ובהוייתו יהא ולא נפיק כלל מרשות הניזק לכן שוב הוי כמו נזדמן אצל הניזק כן הי' יכול הש"ס לתרץ ומדלא משני הכי ש"מ דכל עיקר איסור זה דאין עושין סחורה אינו מדאורייתא עכת"ד אכן לשיטת הטו"ז לא קשה כלל דהא אף אי נבילה דמזיק יכול הניזק ליקח הנבילה ע"מ למכור דהא אפי' בעושה להרויח סובר הטו"ז דרשאי ישראל לקנות מישראל אחר שנזדמן לו, וכאן כ"ש שיקבל זאת הניזק דהוי נבילה שלו אף דנעשה של המזיק עכ"פ לגבי המזיק הוי ג"כ נזדמן והבן, עכ"פ מיושב שפיר דברי זקיני התוי"ט דגם בחריצי החלב הי' מותר לשר האלף לקבלם לסחורה באם נזדמנו לישי אבי דוד ושפיר קאמר הגמרא ודילמא לסחורה וכאופן שיטת רבינו הטו"ז ז"ל:

האמנם קושי' הגאון מו"ה דובעריש ז"ל שהובא בתשע שיטות יש ליישב באופן אחר עפ"י מה שחידש בשו"ת חות יאיר סי' קמ"ב דאף הסוברים דאיסור סחורה מדאורייתא וקרא דיהי' לא הוי אסמכתא היינו דוקא בשרצים ורמשים דכתיב לעיל מיניה בפרשה, ולא בנבילה וטריפה ושאר איסורים דבאלו לכ"ע הוא רק מדרבנן דלא מצינו למילף משרצים דאיכא למיפרך מה להני שכן לא היתה להן שעת הכושר עיי"ש וא"כ בב"ק שפיר מקשה הגמרא טעמא דכתיב והמת יהי' לו הא אף אי נבילה דמזיק הוי יכול ליתן לניזק דבנבילה אין האיסור סחורה דאורייתא כנ"ל ועיין מה שפלפל בדברי החו"י בשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' ל"ט:

והנה בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' נ"ד מתרץ קושי' התויו"ט בהקדם סברת החות יאיר הנ"ל ותוכן דבריו דכמו שחידש החו"י דבנו"ט אין איסור סחורה דאורייתא ממילא בהא דחלב אף דלפי הס"ד דאסור משום אמה"ת עכ"פ אינו כאבר מן החי רק כבשר מן החי דהרי אינו אבר והנה בחולין דף ק"ב פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י סובר בשר מן החי אינו חייב עליו משום אבמה"ח אלא משום בשר בשדה טריפה וכן פסק הרמב"ם בפ"ד ופ"ה מה' מא"ס וא"כ כיון דחלב אסור משום טריפה אין בזה איסור סחורה דאורייתא, וכן לפי הס"ד שם בבכורות דחלב אסור משום דם וא"כ לכאור' אין בזה כללו של החו"י דהא דם לא הי' לו שעת הכושר ע"ז י"ל לפי דעת הפרי תואר דבדם מותר לעשות סחורה כיון דהוקש למים דכתי' על הארץ תשפכנו כמים א"כ שפיר תי' הגמרא דילמא לסחורה עכ"ד, והנה מה שתי' הנ"ח לענין איסור דם עפ"י דברי הפרי תואר כבר קדמו זקיני הגאון אבד"ק ברלין בהגהותיו צבי לצדיק שהבאתי לעיל וכתב בזה ליישב גם אם נאמר האיסור בחלב משום אמה"ח, כיון דאמה"ח איתקש לדם א"כ אין בזה איסור סחורה מדאורייתא עיי"ש, וראיתי שכן מביא הפ"ת יו"ד סי' קי"ז סק"א לתרץ בשם שו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' ס"ב ובשם שו"ת חתם סופר סי' ק"ו ק"ח עיי"ש אכן כבר הקשה זקיני דא"כ מה מקשה הגמרא לחזקי' למה איתקש דם למים ואמה"ח לדם וכ' דיש ליישב, והארכתי בזה בסוגיא שם ואכ"מ ועיין בשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' ל"ט דף פ"ד ע"א מה שהביא דברי ידי"נ הה"ג מברזאן שי' לענין דם דמותר בסחורה:

איברא דיש לתרץ קושית זקיני התויו"ט עפ"י סברת החות יאיר, דחלב כיון דס"ד הי' לאסור משום אמה"ת, וכיון שהחות יאיר כ' דגם בשאר איסורים אין איסור סחורה כמו בנו"ט א"כ יש לומר דגם באמה"ת אין איסור סחורה דהא בזה. יש ג"כ לומר דשאני שרצים דאין היתר לאיסורו אבל אמה"ח יש היתר לאיסורו בשחיטה ומצאתי כסברא זאת בשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' כ"א שחידש דמי שאסר ע"ע לשתות משקה המשכר ונסתפק אם מותר לעשות בזה סחורה וכ' כיון דעיקר יסוד האיסור מקרא דשרצים ובכמה דוכתי בש"ס מצינו כה"ג דאם בעינן למילף דבר איסור ממק"א אין לך בו אלא חידושא ודומה לו בכל צד אבל אם יש קוליא בענין אחר אין לדין מזה ועיין נזיר ד"ז ע"ב מנזיר לא ילפינן משום דחמור איסורא ומה"ת לומר דכמו דאסרה התורה בסחורה בשרצים ה"ה באיסור נדר דשאני התם דאיסור נדר קולא טפי שהי' לו שעת הכושר ויש היתר לאיסורו ואין ללמוד משם רק בנו"ט וכדומה דחשיב במתני' דשביעית אלו האסורים דכוותי' דומיא לשרצים שרמז בקרא טמאים יהי' עכת"ד ובאמת חידוש שלא הביא דברי החות יאיר שדעתו דגם בנו"ט אין איסור סחורה דאורייתא משום דהי' לו שעת הכושר וכן כ' על שאר איסורים וכן י"ל בנדר משום דיש היתר לאיסורו (ועיין לקמן סברת הזכר ישעיהו באם באמת יהי' היתר לאיסורו אין איסור סחורה): והנה בנחלת צבי יו"ד סי' קי"ז תי' קושיות התויו"ט דהא דקאמר ודילמא לסחורה היינו למכרם שלא לצורך אכילה והא כ' בתוס' פסחים דף כ"ג ובתוס' ב"ק דפ"ב ד"ה לא יגדל דלא אסור אלא כשמוכרם לצורך אכילה אבל שלא לאכילה כגון למשוח עורות וכה"ג מותר אלא בחזיר גזרו עיי"ש וכ"כ הש"ך שם סק"א עכת"ד והנה תי' זה עולה יפה לשיטת התוס' דשלא לצורך אכילה מותר אף בדבר המיוחד לאכילה אבל לשיטת הרשב"א הובא בש"ך שם שאם הוא מיוחד למאכל ודרך בני אדם לגדלן כדי לאכלן אע"פ שאינו סוחר בדברים אלו למכרן לצורך אכילה מ"מ אסור וכ"פ בעט"ז להדיא עיי"ש א"כ אינו מיושב אכן י"ל דגם להרשב"א ניחא דהנה במטה יהונתן ביו"ד סי' קי"ז כ' וז"ל הנה מחלוקת התוס' והרשב"א, דתוס' ס"ל דמותר למכור דבר מיוחד למאכל לעשות בו דבר אחר כמו למלאכה ומה שהכריחו תוס' לזה היינו ממה שהקשו בתוס' פסחים דכ"ג וא"ת האמרינן (בב"ק דפ"ב) ארור איש שיגדל חזירים ת"ל דמן התורה אסור וי"ל דהא דאסור מן התורה וכו' אך למשות ולהדליק בו מה"ת מותר ואפ"ה בחזירים כה"ג אסור אבל הרשב"א ס"ל דאם הוא מיוחד למאכל אפילו לעשות בו מלאכה נמי אסור למכור א"כ קשה קושיות התוס' וז"א רק א"א דהרשב"א ס"ל דאסור מד"ת, משא"כ אי ס"ל דאינו רק דרבנן לק"מ קושית התוס' די"ל דמתחילה בימי חשמונאי גזרו שלא לעשות מו"מ כדי להשתכר בחזירים ואח"כ גזרו חז"ל שלא לעשות סחורה בשום דבר האסור ומעתה הוא דלא הטו"ז והרשב"א ע"כ ס"ל שהוא רק דרבנן דאל"כ קושי' התוס' במ"ע עכת"ד וא"כ ממילא ניחא ממה נפשך דלשיטת הסוברים דהוא דאורייתא א"כ ע"כ סוברים דגם העומד לאכילה באם סוחר שלא לאכילה מותר כתי' התוס' בהא דארור לגדל חזירים, והסובר דגם שלא לצורך אכילה אסור למכור דבר העומד לאכילה הוא יסבור דאין רק מדרבנן וא"כ ממילא לא קשה קושי' זקיני התוס' יו"ט ודברי הנ"ל עולה יפה והבן ועיי"ש בנ"צ שמביא ראי' דע"כ מיירי שלא לצורך אכילה דאל"כ הא חלב הוא משום אמה"ת ועובר על לפ"ע ופלפל שם בדיני לפ"ע ועיין בזה בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' נ"ד שכ' דלשיטת הכסף משנה בפ"ט מה' מלכים הי"א דלשיטת הרמב"ם דאינו חייב על בשר מן החי אלא משום טריפה, וב"נ אינו מוזהר על הטריפה וא"כ ב"נ אינו מוזהר על בשר מן החי וא"כ תו ליכא לפ"ע ונדחה ראייתו של הנ"ל, אך הלחם משנה חולק שם ואכ"מ להאריך: עוד נ"ל ליישב קושי' זקיני התוס' יו"ט עפ"י מש"כ ידי"נ בשו"ת אוריין תליתאי סי' ק"ס לדייק מלשון הש"ס ביצה דכ"א במעשה דשמעון התימני דא' בולשת בא לעירינו וביקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ודייק מה דנקט בלשון רבים ושחטנו והאכלנום והיינו משום דמוקי התם בתלמודא דעגל טריפה הוי ומשמעות הדברים במה שאמר ושחטנו להם והאכלנום משמע דהם בעצמם בישלו ותיקנו להם מאכלים, ובאמת כיון דטריפה הוי אסור לבשל לצורך עכו"ם משום חשש דישכח ויאכל ואולם מבואר בש"ע או"ח סי' רע"ה דברבים לא חיישי' לשכחה דמדכרו אהדדי ולכן קאמר לשון רבים ונו"נ שם באורך שוב ראיתי סברא זאת בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ג סי' נ"ז דכיון דעיקר הטעם דאיסור סחורה אף להסוברים דהוא דאורייתא הוא משום דשמא יבוא לאכול כמבואר בהרשב"א ועיין בטוש"ע יו"ד סי' קי"ז ובטו"ז ובש"ך שם וא"כ יש לדין בדבר חדש דאם רבים ישראלים שותפים בעסק נבילות וטריפות יש להתיר דהרי מדכרו אהדדי כמ"ש בש"ע סי' רע"ה וגם אם יש אחד שמזכירם עיי"ש ות"ל כוונתי לדבריו אלה וממילא יש ליישב הא דחריצי חלב דדילמא לסחורה ונ"מ באם הי' רבים ביחד מסתחרים דמותר והבן:

והנה בס' זכר ישעיהו פ"ח מה' מאכלות אסורות תי' קושי' זקיני בדרך מושכל עפ"י קושית דו"ז הגאון בס' כסא דהרסנא סי' רפ"ה דמאי ראי' דחלב שרי' מהא דעשרת חריצי החלב הא שם הי' במלחמה עם פלשתים ואיתא בחולין דף י"ז דהותר במלחמות מצוה אפי' קדלי דחזירא ותי' דקיי"ל דוקא שלל דכותים אבל שלל דידהו לא אישתרי וא"כ כוונת הגמרא ודילמא לסחורה היינו שימכור החריצים לעכו"ם, והואיל דמיד שיבואו החריצי חלב ליד עכו"ם שוב נתהפך להיתר כיון דנעשה שלל דכותים ולכן באיסור כי האי מותר לסחור וקרא דהטמאים מיירי דוקא כלשון הקרא יהיו לכם בהווייתן יהיו אף אתר המכירה ולא בדבר איסור דלא קיים באיסור אחר מכירה עכת"ד ומביא שם ראי' לסברתו זאת, והנה זאת ניחא דוקא ליישב הקושי' מחריצי חלב אבל לדברי הראשון לציון שהובא לעיל דהקושי' יותר אלים מקרא הקודם שמביא בש"ס בכורות ודי חלב ושם לא מיירי במלחמה אכן כבר כתבתי לעיל דשם ממילא ניחא כיון דיש לאוקמי בנזדמן והתוס' יו"ט בכיון הקשה רק מהא דחריצי החלב כנ"ל משום דשם לא מהני תי' זה דנזדמן אבל כבר כתבתי לעיל ליישב זאת ת"ל ועיין מה שכ' על קושיות התויו"ט בתפארת ישראל משניות שביעית פ"ז מ"ג ובחידושים בסוף הפרק שם, ובהגהות הגאון ר' דוד לוריא בבכורות שם, ועיין בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' נ"ב:

והנה בסיומא דענינא אכתוב מה שעלה במצודתי לתרץ קושית הגאון מוה' דובעריש ז"ל בהגאון בעל פני יהושע הנ"ל לשיטת הסוברים דאיסור סחורה דאורייתא א"כ צריך קרא והמת יהי' לו לניזק, דאי יהי' למזיק א"כ לא יוכל ליתן לניזק הנבילה דהא אסור בסחורה, ואף דהוי נזדמן למזיק, אבל לניזק לא נזדמן, כמבואר למעלה ונלענ"ד לתרץ בעזהשי"ת דהנה בהגהות מלא הרועים לב"ק דף יוד ע"ב הקשה בד"ה השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה י"ל דנ"מ אם יש בע"ח אחרים אין יכולים לתפוס הנבילה בעד חובם אף אם קדמו, ועי"ל דנ"מ אי זבין מזיק הנבילה ועוד נ"מ לדעת הרי"ף דכל בע"ת נוטלים בשוה ודלא כר"ח וכו' והשתא אי לא כתיב והמת יהיה לו הוה מחשבינן לההיא נבילה בין נכסי המזיק ואם הנבילה שוה נון זוז ויש למזיק עוד ק"ן זהובים ויש עליו בע"ח וניזק זה הי' מחלקים בין שניהם ונטל זה ק' וזה ק' נמצא שלא הי' נוטל הניזק כ"א עוד נ' זהו' אבל השתא דכתי' והמת יהיה לו אין מחשבין להנבילה כלל רק הק"ן זהו' מחלקים בין הניזק ובין הבע"ת ונוטל הניזק ע"ה זהו', וי"ל דהא פשיטא לי' מצד הסברא דהוא של הניזק רק דהו"א דהניזק יכול לומר איני רוצה הנבילה וקח לך הנבילה ושלם לי ועז"א השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות וכו' עכ"ל נמצא לפי דברי קדשי דזאת פשיטא דהוי דניזק לענין זה דאין בע"ת אחרים יכולים לתפוס הנבילה בעד חובם וכן לשאר הנפ"מ שחושב המלא הרועים, רק דהו"א דאין המזיק יכול לסלק לו עם הנבילה בע"כ של הניזק, וע"ז מקשה הגמ' דבלא קרא הו"א נבילה דמזיק הוי היינו שאין יכול לתת הנבילה בתורת תשלומין עבור הנזק וזה נבילה דמזיק הוי היינו שהוא מחויב לקבל הנבילה לעצמו, אבל בזה אין שום ספק דהנבילה הוי דניזק וכמו שסיים הגמרא דידיה מיבעיא הרי דהגמרא חושב את הנבילה כדידיה היינו דניזק וכדברי מלא הרועים דהא פשיטא לי' מצד הסברא הוא של הניזק וא"כ מקשה הגמרא שפי כיון דיהיב לי' אפילו סובין מכש"כ דיכול ליתן לו דידיה, וא"כ שוב הוי כמו נזדמן לניזק ויכול לקבל הנבילה דהא באמת אכתי נקרא הנבילה דידיה, וכמו שנזדמן לו נבילה ע"י איזה סיבה אחרת שמתה בהמתו מאילי' כנ"ל וא"כ הא דקאמר הא לאו הכי הוי אמינא נבילה דמזיק הויא אין כוונת הגמרא לומר דבלא הקרא הוי אמרינן באמת הכי דהוי דמזיק, זה אינו דהגמרא נקיט זאת רק דהס"ד הי' כך אבל באמת אינו דמזיק, דהא כיון דיכול ליתן לו אפי' טריפות דידיה א"כ ממילא אינו כמו ההוי אמינא, ואינו חוזר להמזיק רק דהוי באמת דהניזק, וא"כ בזה דקאמר הגמרא השתא אי אית לי' לדידיה בזה דוחה הגמ' ההוי אמינא שיהי' הנבילה דמזיק דבאמת אין לומר כן מדחזינן דאפילו טריפות דידיה יכול ליתן לו בתשלומין, ולפי"ז מיושב לי קושי' הראשונים הובא בשיטה מקובצת שם בב"ק א) דהא דישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין בבור כתי' ושור לא יליף מבור דמה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכונתו לילך ולהזיק, ב) לרב הונא דאמר לעיל דף ז' או כסף או מיטב ואינו יכול לסלקו בסובין באם אית לי' מיטב א"כ מה פריך דידיה מיבעיא דילמא אתא קרא לאשמועינן דיכול לסלקו באותה נבילה עצמה אע"ג דאית לי' כסף או מיטב והנה השיטה מקובצת תי' דע"כ הקושי' הוא למ"ד לעיל כל מילי מיטב הוא ואף באית לי' מיטב יכול ליתן לו סובין, ותי' זה מבואר ביתר ביאור בס' תורת חיים ב"ק שם דכ' לפרש גרסת הרא"ש דאינו גורס א"ל רב כהנא לרב רק א"ל רב כהנא לרבא, דרק לרבא לשיטתו דסובר לעיל כל מילי מיטב הוא הוי קושית רב כהנא עיי"ש ועיין מה שכ' בגרסת הרא"ש דגרס רבא בס' מהר"ם לובלין ובמהדורא בתרא ובמהר"ם שי"ף בב"ק שם ובהגהות חשק שלמה, אכן אכתי לגרסא דידן קשה כנ"ל אכן לדברינו ניחא דהא אף דיש לחלק בין בור להיזק שור, זה דוקא באם הוי אמרינן דמשלם סובין שלו אבל כיון דהנבילה הוי דניזק ואינו יוצא כלל מרשות הניזק כלשון הגמרא דידיה מיבעיא, א"כ אין שום סברא לומר דבהיזק שור אינו מנכה לו דמי הנבילה בתשלומין, דאם הנבילה שוה יו"ד זהובים והשור הי' שוה מנה א"כ נוכל לחשוב ההיזק רק תשעים זהובים, דהעשרה זהובים דמי הנבילה הוי כאלו לא הי' בחשבון ההיזק, כיון דאין הנבילה יוצא מרשות הניזק להיות שייך להמזיק, וא"כ הוא כש"כ מהא דישיב אפי' סובין אף דזאת כתי' בבור, משום דשם באמת הסובין המה מכיסו של המזיק, וכן מה דמבואר דעת ר"ה לעיל דבאית לי' מיטב אינו יכול לשלם בסובין היינו ג"כ מה שמשלם מכיסו, אבל הנבילה שהיא של הניזק בעצמו למה לא יתחשב זאת בתוך התשלומין, ושפיר מקשה הגמרא דאף בלא הקרא והמת יהי' לו ג"כ בודאי מחויב הניזק לקבל את הנבילה כיון דדידיה הוא, והאמוראי לעיל לא פליגי רק במה שמשלם המזיק מכיסו ומביתו, ע"ז שייך לומר דבאית לי מיטב אינו מסלקו בסובין, אבל דידיה בודאי מחויב הניזק לקבל כיון דאין זאת נכלל בחשבון הנזק כסברת המלא הרועים דפשיטא דהוי דניזק ואין לבע"ח של המזיק שום שייכות להנבילה, עכ"פ יוצא לנו מזה דמיושב שפיר הקושי' הנ"ל דהניזק בודאי יוכל לקבל הנבילה משום דהוי אצלו נזדמן ולא אצל המזיק כנ"ל:

וממילא מיושב דקדוק עצום מה שיש לעמוד עליו בלשון הגמרא דמיירי בנבילה וקאמר אלא טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו"א נבילה וכו' השתא וכו' כמה טריפות יהיב לי' דידיה מיבעיא וקשה דמתחיל בנבילה וסיים בטריפות, והו"ל להגמרא לומר השתא אי אית לי' כמה נבילות יהיב לי' ומה זה דנקטו כמה טריפות ולא ראיתי למפורשים מה שדברו בזה ופלא, אכן לדברינו ניחא לחומר הנושא דהנה באמת יקשה איך קאמר הגמרא השתא אי אית לי' כמה טריפות יהיב לי' הא למ"ד איסור סחורה בדברים האסורים דאורייתא וא"כ איך יהיב לי טריפות, בשלמא להמזיק הוי הטריפות נזדמנו, אבל איך הותר לו ליתנם להניזק הא אצל הניזק לא הוי נזדמנו, בשלמא כאן בנבילה דידיה שפיר מקשה הגמרא דיכול ליתן להניזק כיון דהוי כמו מזדמן לניזק כפי שפירשתי אבל טריפות של המזיק איך יוכל לתת לו, הא לא הותר לו להמזיק באם נזדמן לו טריפות רק למכרם לעכו"ם ולא לחת אותם בתורת תשלומין להניזק, בשלמא אי נימא כשיטת הטו"ז יו"ד סי' קי"ז סק"ב דיכול ישראל לקנות מישראל אחר מה שנזדמן לו ניחא, אבל לשיטת הב"ח והש"ך ופר"ח קשה א"כ מיושב שפיר דבכוונה נקט הגמרא השתא דאית לי' כמה טריפות, ולא נקיט אי אית לי' נבילות, דהא נבילות באמת לא הותר לו לתת להניזק בחיוב תשלומי הנזק כיון דאסור בסחורה, לכך נקטו כמה טריפות, דהא לפי שיטת שו"ת מהר"י אשכנזי סי' י"ט שכתבתי לעיל אין באיסור טריפות שיש היתר לאיסורו איסור סחורה, והיינו בבשר מן החי לר' יוחנן דסובר בתולין דק"ב דבשר מן החי אין איסור משום אמה"ח רק משום בשר טריפה ועיין לעיל בשם הנפש חיה, וא"כ איכא כמה טריפות דיש היתר לאיסורו בשחיטה ואין בזה איסור סחורה, ושפיר קאמר הגמ' אי אית לי' לדידיה כמה טריפות היינו להמזיק יהיב לי' היינו דאף דלא נזדמנו להניזק עכ"ז יהיב לי' כיון דאין בזה איסור סחורה דידיה מיבעיא היינו מה שנזדמן להניזק אף דנבילה הוי ויש בזה איסור סחורה מ"מ מחויב לקבל כיון דהוי דידיה ונזדמן לו לניזק כנ"ל ואחזתי ולא ארפנו פי' זה לחומר הנושא עד אשר יאיר השי"ת עיני לפרש בדרך מרווח, ויותר קרוב לפשט, ועיין בס' תל תלפיות לתרנ"ז סי' קמ"א:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה