אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן טו

סימן יד

בשם ה' יום ד' ויגש שנת תרנ"ז פה פלונסק. שלום וי"ר לכבוד ידידי הרב המאוה"ג מו"ה יהונתן מרדכי שי' שחי' אבד"ק באלסק וכעת בסחאטשין: אחדשה"ט כמשפט מכתבו קבלתי והי' לי צער גדול מצערו אשר שונאיו מפריעים מנוחתו על לא דבר, יקיים דום לה' וכו' וכדברי חז"ל פ"ק דגיטין וכל הבולם פיו בשעת מריבה וכו' ולא יסיר מעצתי אמונה אשר נתתי לו בהיותו בצל קורתי אשר לעולם לא ינקום בשום אחד משונאיו ולא יעשה להם רעה אף בהיות לאל ידו, כי עצתי נאמרה מתוך אהבתי לכבודו וכדורש טובתו באמת, וכן דרכי מעודי, ות"ל מעולם לא הי' לי חרטה על זה שהנני שב ואל תעשה נגד מי שיש לו עולה ממנו, והשי"ת יתן בלבינו אהבתו ואהבת ישראל ואהבת התוה"ק אשר הכל חד, ומה נעמו דברי אדונינו דוד המע"ה ואני בחלותם וכו' ויאמן לי ידידי אשר באותו יום שקבלתי מכתבו והגיד לפני צערו בענין שגובים ממון מסים וארנוניות בא נגד עיני דברי הגה"ק בס' פני אריה חולין דף מ"ו ע"א ואעתיק לו לשונו הזהב שם ד"ה ערוקאי וכו' מליצת ערוקאי אפשר דטעמא דבעינן שיעור כזית כי כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ואם הכבד מקבל המרה לא יופסד הגוף משא"כ כשאין בית קיבול למרה שדי המרה תיכלא בכל הגוף נמצא שמה שהכבד מקבל המרירות ניצול הגוף, לכן החיות תלוי בכבד. כמו כן אם ת"ח מקבלים הצער אף שפטורים ממס ואין ראוי שיצטערו רק צער הת"ח מכפר על שאר ישראל וכמו שהכבד שמקבל המרירות מציל הגוף כמו כן הת"ת, עכל"ק: ואשר הציע לפני ד"ת ליישב קושית התוס' שבת דכ"א ע"א דמנ"ל לרבא דר"ה סובר מותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה וכתב כ"ת דלכך הוכיח רבא דר"ה סובר תרי טעמי דאי הוה אמר רק הטעם דכבתה זקוק לה הוה מפרשינן דאותו הטעם לא קאי רק על שבת לבד משום דכיון דכבתה זקוק לה חיישינן דלמא אגב דהוא טרוד במצות נ"ת כשיראה שהוא קרוב לכבות ישכח ויתקן בשבת כדי שלא יכבה כמו דחיישינן גבי שבת בשאר מקומות שמא יטה וכ"ש גבי נ"ת שהוא טרוד במצוה בודאי חיישינן שמא מתקן בשבת ומזה הטעם לא הוה אסרינן רק בשבת אבל על חול לא הוי ידעינן טעם לאסור ולכך אמר עוד טעם אחר משום דמותר להשתמש לאורה ומזה הטעם ידעינן לאסור בשבת משום שמא יטה כמו שפירש"י ז"ל עיי"ש וא"כ ע"כ טעמא דכבתה זקוק לה הוא ליתן טעם דלכך אסור להדליק בחול משום דחיישינן בהיפך שמא יפשע ולא יתקן ולכך אסור גם בחול כמו שפי' רש"י עכת"ד הנה לא הבינותי דבריו דאיך יוכל רבא לפרש דכבתה זקוק לה קאי רק על שבת אבל בחול לא יהי' טעם לאסור כיון שמפורש אמר ר"ה דאסור בין בחול בין בשבת א"כ ע"כ הטעם דכבתה זקוק לה הוא גם על חול וכפירש"י אליבא דאמת דחול אסור משום דכבתה זקוק לה ושמא יפשע ולא יתקן, וכמו עתה אחר דחידש רבא טעם חדש לשבת אליבא דר"ה משום דמותר להשתמש לאורה, הוא מפרש הא דכבתה זקוק לה לחול וכפירש"י דשמא יפשע ולא יתקן, כן הי' ביכולת רבא לפרש הטעם משום דכבתה זקוק לה בין אחול ובין אשבת כיון דמפורש יוצא מפי ר"ה דאין מדליקין בין בחול בין בשבת, ומנא לי' לרבא דר"ה סובר מותר להשתמש לאורה, ובפרט כיון דרב סובר אסור להשתמש לאורה ובודאי ר"ה ג"כ סובר כן כי הי' תלמודו דרב וכרבו ס"ל כמבואר בתוס' ע"ז דף נ"ו ועיין סנהדרין דף ו' ע"א ובשבת דקכ"ח ע"א ובביצה ד"מ ובב"ק דקט"ו דילמא באמת סובר אסור להשתמש ורק הכל משום טעמא דכבתה זקוק לה, ואיך הי' נטעה לומר דקאי רק אשבת באם רבא יפרש לנו מפורש דקאי בין אחול ובין אשבת ויהי' הפי' משום שמא יפשע ולא יתקן, וכמו עתה שיש לנו טעם אחר לשבת, ע"כ מוכרחין אנו לפרש טעם דכבתה זקוק לה משום שמא יפשע בכדי שיהי' שייך טעם זה לחול כן היינו יכולים לפרש טעם דכבתה זקוק לה דשמא יפשע וכו' גם באם לא הי' לנו טעם אחר לשבת בכדי שיהי' שייך טעם זה גם אחול דאל"כ לא יהי' לנו טעם לאסור בחול, וע"כ מוכרחין אנו לחפש טעם גם אחול כיון דר"ה בפירוש אמר דגם בחול אין מדליקין ופשוט:

אכן בגוף סברתו דנוכל לומר טעם לאיסור בשבת משום דכבתה זקוק לה והיינו כיון דזקוק למצוה חיישינן שמא יטה אכתוב לו מה שאמרתי בזה בישוב שיטת הטור דהנה בתוס' תי' דרבא למד מדברי ר"ה דסובר מותר להשתמש לאורה דאל"כ הו"ל לומר סתמא אין מדליקין בהם בחנוכה ומדאמר בין בחול בין בשבת מוכח דבשבת איכא טעם לאסור מה שאינו בחול וכ' המפורשים דביאור דבריהם דאם כל האיסור הוא רק מטעם אחד דכבתה זקוק לה הו"ל לומר סתמא כיון דאין שום נ"מ בין חול לשבת ומדאמר בין בחול בין בשבת מוכח דבשבת איכא טעם נוסף לאסור מה שאינו בחול וחלוקים הם בדיניהם, והוא דבחול דכל האיסור משום שמא יפשע ולא יחזור להדליק א"כ הא אינו רק אם יש לו שמן כשר אבל אם אין לו שמן אחר הא פשיטא דמחויב להדליק אבל בשבת דהאיסור הוא משום שמא יטה א"כ גם באין לו שמן כשר אסור וכן מבואר להדיא בלשון רש"י כ' וז"ל כבתה זקוק לה הילכך צריך לכתחילה לעשותו יפה דלמא פשע ולא מתקן ומותר להשתמש לאורה הלכך בשבת אסורה, דקדק רש"י בלשונו וכתב דבחול צריך לעשותו יפה וזהו רק באם יש לו שמן יפה אבל באין לו מה שייך לומר עליו צריך לעשותו כיון דאין לו מה לעשות, ובשבת כתב אסור דגם באין לו אחר אסור אכן ראיתי לדו"ז הגאון בס' עטרת חכמים בתי' לשבת בסוגיא דידן שהקשה וז"ל ועוד קשה לפי שיטת הטור או"ח סי' תרע"ג שכ' כל השמנים והפתילות כשרים לה בין בחול בין בשבת וכו' ולא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה דאף בחול אם כבתה אין זקוק לה עכ"ל מוכח מדבריו דאי הוי ס"ל דזקוק לה חיישינן שמא כשתכבה בשבת ישכח ויחזור וידליקנה והי' צ"ל להיות אסור בשבת דשמא ע"י טרדא דחיובא ישכח וידליקנה, א"כ גם אי אסור להשתמש לאורה יש לחוש בשמנים הפסולים שיבוא לידי חילול שבת מצד שכבתה זקוק לה א"כ נשאר קושי' התוס' דילמא סובר ר"ה אסור להשתמש, ומתרצים מדקאמר בין בשבת וכו' ע"כ להורות דבשבת יש עוד חשש שיחלל שבת ונ"מ באין שמן אחר מ"מ אסור להדליק בשבת ולפי שיטת הטור קשה דאכתי לא נדע דר"ה סבר דמותר להשתמש דהלא אף מטעם כבתה זקוק לבד יש חשש חילול שבת שמא יחזור וידליק באם יהי' כבה כיון דזקוק לה וא"כ אף כשאין שמן אחר אסור בשבת עיי"ש וראיתי שכן הקשה בס' בית הלוי ותי' דעיקר הך סברא דיש לחוש דע"י טירדא דחיובא ישכח שהוא שבת וידליקנה תלוי בפלוגתא דאמוראי דלקמן דכ"ג גבי שמן שרפה דרבה קאמר דבכל שבת אסור דמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה ולדידי' כמו כן הכא הי' מקום לאסור בשבת אם נאמר דזקוק לה, אבל לר"ח דחולק לקמן על רבה וס"ל דבכל שבת שרי להדליק בשמן שרפה ולא ס"ל הך חששא דרבה ורק ביו"ט שחל בע"ש אסור משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ולדידי' גם הכא אין לאוסרו בשבת גם אם נאמר דזקוק לה ונאמר דרבא דמפרש הכא טעם דר"ה ס"ל כר"ח ומש"ה קאמר דר"ה דאוסרו בשבת גם באין לו שמן אחר ע"כ ס"ל מותר להשתמש לאורה עכת"ד:

אכן לענ"ד לתרץ פשוט דאף אם נאמר דרבא אליבא דר"ה כרבה ס"ל ג"כ ניחא שפיר דרק שם בשבת חיישינן שמא יטה ודברי הטור יש לפרש באופן אחר דהנה המאירי בשבת בשמעתין הקשה למ"ד דכבתה אין זקוק לה הא מ"מ מודה דעיקר המצוה לכתחילה הוא שידליק כל משך הזמן וכדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולהך מ"ד מפרשינן דהברייתא קאי לשיעורא שצריך ליתן בו שמן כשיעור הזה וא"כ היאך רשאי להדליק בהני פסולים בשבת והרי שמא יכבה ונמצא שלא דלק השיעור (ובס' בית הלוי האריך יותר בקושי' זו דגם למ"ד כבתה אין זקוק לה מ"מ הרי מבואר בש"ע שאם העמידו במקום הרוח לא יצא, והרי מ"מ לכתחילה צריך להיות דלוק כל השיעור ואמאי שרי לכתחילה להדליק בפסולי שמנים) ותי' דהך סברא דשמא יכבה אינו רק חששא בעלמא וסתם הדברים לא יכבה תוך השיעור ומש"ה לא חיישינן ליה רק אם נאמר דכשיכבה יש עליו חיוב הדלקה, אבל למ"ד דאין זקוק לה לא חיישינן ליה כלל עיי"ש, וא"כ ניחא שפיר דדוקא אם ר"ה סובר מותר להשתמש לאורה אז יהי' נ"מ דיהי' אסור בשבת משום שמא יטה כמו בהא דשמן שרפה דיש חשש שמא יטה וכמש"כ בתוס' ישינים שבת דכ"א ע"א דחדא גזרה הוא דא"א שלא יטה עיי"ש א"כ קרוב וכודאי שיטה באם ישתמש לאור נר של שבת שאינו דולק יפה, כן יש חשש שמא יטה בשמן שריפה מטעם דמצוה עליו לבערו, והוי רק חדא גזירה שכאשר יהי' דלוק השמן שריפה אז מצד בהילות המצוה שמצוה עליו לבערו יבוא להטי' אבל לאסור בשבת מטעם דכבתה זקוק לה, היינו אף דאסור להשתמש לאורה, ורק מטעם שהוא בהול על מצותו שיהי' דלוק אז יחזור וידליקנה, זה אין סברא כלל דהא לע"ע כל זמן שהנר דולק לא שייך שמא יטה, ורק כל החשש אחר שיהי' כבה דאז החיוב עליו להדליק שנית וניחוש שמא ידליק שנית, ז"א הא יש סברא לומר דלא יכבה כלל וחשש רחוק הוא שיהי' נכבה ואז אין עליו שום בהילות מצוה דדוקא שם בשמן שריפה ובנרות פסולים בשבת החשש הוא שיטה כאשר הוא היינו בעוד שהמה דולקים, אבל כאן דבאמת אם נאמר דר"ה סובר אסור להשתמש לאורה א"כ באשר הוא שם אין שום חשש הטי' רק אחר שיהי' כבה ולזה לא חיישינן לאסור כשאין לו שמן אחר ובאמת כן משמע בתוס' ישינים שם דחשש שמא יכבה אינו ודאי והוא חשש רחוק עיי"ש והא דמשמע מדברי הטור דאם הי' הדין דכבתה זקוק לה צריך להיות אסור בשבת זה אינו ראי' דכונת הטור י"ל אדרבה להיפך וכפי שפירשתי בכוונת התוס' והיינו שהטור בא להורות לנו שכל השמנים וכו' כשרים לה בין בחול בין בשבת ולא חיישינן שמא תכבה ויחזור וידליקנה והוא מטעם שכתבתי דחשש שמא תכבה הוא חשש רחוק, ולמה ניחוש שיחזור וידליקנה כיון דלעת עתה לא כבתה ומביא ראי' לזה דהלא אף בחול אם כבתה אין זקוק לה דקשה לכאור' דלמה מתיר רב לכתחילה כיון דאם כבתה אין זקוק לה, ועכ"פ לכתחילה צריך להיות כשיעור אלא ע"כ דחשש רחוק הוא שיכבה כנ"ל, וא"כ שפיר כתבו בתוס' דר"ה מוסיף טעם אחר לאסור בשבת משום שמא יטה דמותר להשתמש לאורה, אבל מטעם כבתה זקוק לה לא הי' אסור בשבת כנ"ל והבן [שוב ראיתי בס' תורת שמואל מהגה"צ מאפטא שנדפס מחדש בסוגיא דכבתה]: ואשר כ' כ"ת להעיר על דברי שתי' קושית התוס' עפ"י הקדמת דברי הסמ"ע סי' ע"ב סק"ז דבכ"מ דנאמר לשון בין בין אז הבין האחרון פשוט יותר מן הראשון וכעין זו ואצ"ל זו קתני והעיר כ' שהסמ"ע לא כתב זולת לפרש לשון הב"י בהמחבר בש"ע דלשון הב"י הוא כך על הרוב כשכותב ב' פעמים בין כונתו דבין האחרון פשוט יותר אבל בלשון הגמרא אין ניפל כלל זה דהא בשבת דצ"ב במתני' איתא המוציא בין בימינו בין בשמאלו דחייב והתם אדרבה הבין הראשון פשוט יותר מבין האחרון דהא כשהוא מוציא בימינו פשוט יותר דחייב מאילו הוציא בשמאלו, וכמו כן מצינו בב"ק בפ' מרובה שמידת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רות חיים והתם נמי אין הבין האחרון פשוט יותר מהבין הראשון דהא כולהו כתובי בחד קרא עכת"ד הנה הן אמת אשר דברי הסמ"ע שם נאמרו על לשון הש"ע המלוה על המשכן בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות וכו' נעשה ש"ש, אכן הפוסקים נקטו כלל זה גם בלשון הגמרא ובאצת ש הטאר בש"ס בהרבה מקומות כמו בר"ה דף ל"ב ע"ב במשנה בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום ל"ת ומקשה שם בגמרא דל"ג ע"א השתא משום שבות אמרת לא ל"ת מיבעיא זו ואין צריך לומר זו קתני עיי"ש וכן בגמ' הוריות ד"ב ע"ב הורו ב"ד וכו' בין שעשו ועשה עמהן וכו' זו ואצ"ל זו קתני וכן מצינו הרבה פעמים בגמ' לשון בין בין אשר הבין האחרון פשוט יותר כמו בש"ס ברכות דף נ' ע"א בין שאמר ברכו בין שאמר לברך, ובמס' פאה פ"ת מ"ג ואין נאמנים עליו בין חי בין מבושל, ובתרומות פ"ז מ"ג המאכיל וכו' ואת עבדיו בין גדולים ובין קטנים ובמס' מעשרות פ"ד מ"ד שותים על הגת בין על החמין בין על הצונן ופטור ובש"ס שבת דף מ"ה ע"ב אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת וכו' ובדף פ"ד ע"א ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא ובדף צ"א ע"ב בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור ובדף צ"ד ע"א המוציא בהמה וכו' לר"ה בין חיין ובין שחוטין חייב ובדף קנ"ה ע"א לפני בהמה בין דקה ובין גסה ובמשנה במו"ק דף ב' ע"א בין ממעיין שיצא בתחילה בין ממעיין שלא יצא בתחילה ושם בגמרא השתא י"ל ממעיין שיצא בתחילה דאתי לאינפולי משקין וכו' ובש"ס מגילה דף ה' ע"א רב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה ובש"ס קידושין דמ"ד ע"א בין מדעת עצמה בין מדעת אבוה ובש"ס גיטין דל"ז ע"א השביעית משמטת וכו' בין בשטר בין שלא בשטר (אכן במשנה שביעית פ"י מ"א הגרסא בזה בשטר ושלא בשטר) ובש"ס כריתות דף ח' ע"א ר"ע אומר בין על הודאי ובש"ס נדה דף י"ב ע"א בין ישנות וכו' ובמס' פרה פי"ב מ"ד בין מחלון של יחיד וכו' ועיין ירושלמי הובא בחיא"ג מהרש"א יבמות דק"ה ע"ב בין חרב בין לא חרב אינו זו ממקומו וכו' עיי"ש ואם כי כתב הפרישה ביו"ד סי' כ"ד דבמקום דנאמר בין בין לא שייך לומר זו ואצ"ל זו אכן כבר הקשו עליו מש"ס ר"ה הנ"ל בס' עין זוכר מערכת ז' אות ה' ומביא שם מש"כ בקונטרס אחורי תרעא דף קע"א ובס' קהלת יעקב סי' ק"ד ועיין מה שדחה דברי הגה"ה בפרישה בס' יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות ד' ומביא ג"כ מכלל זה דבין בין בין הפשוט יותר הוא באחרונה ומראה מקום לפרישה יו"ד סי' כ"ח סי"ג ובחו"מ סי' פ"ו ס"א ובסי' פ"ט ס"ח וסי' ר"ה ס"ג וסי' ר"ז ס"ט לדעת הב"י וסי' רמ"א ס"ט וכ"נ בב"ח יו"ד סי' שפ"ג ס"ג ובש"ך יו"ד סי' ק"ץ סקנ"ו עיי"ש וכבר האריך בזה בס' שדי חמד ח"א בכללים מ"ב אות א' ומראה מקום לס' משק ביתי מ"ב אות צ"א ולס' יד דוד דף כ"א, והוא כ' דאע"ג דבעלמא דחיקא לן למימר דתני תנא בזו ואצ"ל זו מ"מ בבין בין לא דחיקא לן דהאי לישנא הוי הכל כדיבור אחד ואין שייך להקשות כיון דתני שאינו פשוט כ"ש הפשוט, והבאתי דברי התוס' ב"מ דע"ט ד"ה השתא שכ' בשם ר"ת דקושיית הש"ס התם דהוי זו ואצ"ל זו ואילו מרישא בין גדולה בין קטנה לא ק"ל והיינו משום דבלשון בין בין אין להקפיד ומביא מהא דר"י, בשבת דק"ח ע"ב דמפרש דברי ר"י והלא הוא הולמו בין מרובה וכו' להיתרא ס"ל דזו ואצ"ל זו קתני ורבא נמי אי לאו גילויא דסיפא הוה ניח"ל לפרש כן ומביא גם מהא דכ' בס' שושנים לדוד פי"ג דזבחים מ"ב דתנן בין קדש טמא בין קדש טהור ודקדוק דאיפכא הו"ל למתני בין קדש טהור וכו' דהא בטהור פשיטא דחייב עיי"ש אכן לדברינו ניחא ועיין שבת דף קכ"ה ע"ב בין קשור וכו' והנה מה שמביא כ' מב"ק אין סתירה די"ל דשוים הן ועכ"פ לא שנאמר דהראשון פשוט יותר, אכן גם מה שמביא מהא דשבת פ"י מ"ג י"ל דמשם ג"כ אין ראי' לסתור האי כללא המקובל בפי כולם מרוב מקומות בש"ס, וג"כ יש לומר דשוים הם בין ימינו ובין שמאלו וקצת ראי' לזה מהא דאי' שם המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך תיקו או על כתיפו דלכאורה הול"ל בין בתוך חיקו ובין על כתיפו א"ו משום דימין ושמאל כיון דאדם שולט בשני ידיו בודאי שוים הם אבל חיקו וכתיפו כיון דלא הוי פשוט כ"כ כמו הראשונים לכן לא כתב המשנה בזה לשון בין בין וכמו שכ' בפרמ"ג באו"ת סי' תרל"ג בהא דאיתא שם סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה פסולה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה בין שמחיצות מגיעות לסכך בין שאינן מגיעות דכל הכ' באחרונה הוא פשוט יותר, אכן שוב כ' דבהא דמגיעות ואינן מגיעות יש ספק איזהו פשוט יותר ולכן מדוקדק בלבוש שכ' בין גדולה בין קטנה ל"ש מגיעות וכו' ולא כתב תו בהא דמגיעות וכו' לשון בין בין עיי"ש וכן יש לומר במשנתינו ועיין בפרמ"ג או"ח סי' שי"ג במ"ז סק"א ועיין בס' הליכות עולם שער ג' פרק ב' ובכללי הגמרא למהרי"ק ז"ל שם וביבין שמועה שם, שוב ראיתי בתי' חתם סופר לשבת בשמעתין שתי' ג"כ קושיות התוס' הנ"ל בהא דר"ה סובר אסור להשתמש לאורה עפ"י הקדמה מסמ"ע דבין בין השני פשוט יותר והלך שם עפ"י דרכו בקודש אכן דייק מדברי התוס' שם שנראה מדבריהם שהי' הגרסא לפניהם בהיפך בין בחול בין בשבת עיי"ש והנה כגרסת התוס' נראה גם במשל"מ פ"ב מתרומות דין י"ד שמביא בגרסא זאת הא דר"ה עיי"ש אבל באמת לפי תירץ התוס' דר"ה אמר בין בחול בין בשבת להשמיענו דיש בשבת עוד טעם נוסף מבחול והיינו שמא יטה א"כ שפיר קאמר ר"ה הא דשבת באחרונה משום דזה פשוט יותר לאיסור, אבל לפי גרסת הגמרא דידן יש ליישב קושיות התוס' כמו שכתבתי ועולה יפה ע"ד הפלפול (ועיין בספרי דגן שמים דף נ"ח):

ידידו דור"ש:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה