שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן
סימן ט
ב"ה יום ד' מצוה תרס"ד פלונסק:
כבוד האברך הרב הגדול מ' מאיר זוגדיל פראגער נ"י בעיר זאקראטעין: ח"ת האירו מול עבר פני, אם מנס אפפוני חבילי טורדין פניתי מעט להשיב לך על דבריך הראשונים בש"ס (מגילה דף ג' ע"ב) עבודה ומ"מ וכו' ואען ואומר כי כמעט הנך בר גילי בסברא זו אשר כתבתי זה כבר בחידושי לש"ם (מגילה שם) כאשר אעתיק לך מפנקסי הישן שם כחוב לאמר בזה הלשון, בגמ' דאמר מר גדול כ"ה וכו' וברש"י שם מקרא דלא תוכל להתעלם ובאמת בש"ס (ברכות דף י"ט ע"ב) מסיק הש"ס דאיסורא מממונא לא ילפינן ודוקא מלאו דלא תסור ולאו ל"ת דאורייתא. וראיתי שעמד בזה במהרש"א וכן הק' בהרא"ם בביאורו לסמ"ג ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"א ובשו"ת פמ"א ח"א סי' נ"ו ועיין כלילת שאול אות ג'. שוב ראיתי בהר"ן כאן שפי' מלא תסור כהמהרש"א:
אכן לפי"ז מנ"ל באמת דמ"מ עדיף משום דגדול כ"ה דילמא דוקא נגד מצוה דרבנן אחרת מקרא דלא תסור ולא נגד מקרא מגילה דיש בה משום פרסומי ניסא כדבעינן למימר מעיקרא. אכן יש לומר דהנה הא דמ"מ דוחה טומאת כהן ונזיר אף דהם דאורייתא והוא בקום ועשה תי' רש"י ז"ל בברכות שם דלאו משום כ"ה הוא דדוחה ל"ת דידה רק דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב:
אכן בתוס' שם ד"ה שוא"ת תירצו דשאני נזיר שכן ישנו בשאלה ומה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל, ועיין בשו"ת תה"ד סי' רמ"ה ומה שהק' עליו בשו"ת חות יאיר סי' צ"ה ואנכי תירצתי בתירוצו על קושיא הא' יהיה מתורץ גם קושיא השני' ע"ש. והנה בספר מלא הרועים בסוגיא דגדול כ"ה אות ת' כ' שלמד מדברי הפ"י שם דשאני מ"מ נגד כהן ונזיר משום דמלבד כ"ה איכא גם מ"ע לקבור מת ע"ש ולמדנו מזה לחלק דהיכא דאיכא עוד מצות עשה בהדי כבוד הבריות דתינן לא תעשה דאורייתא ואף דלא אלים האי עשה גרידא למידחי הנך איסורי כמו בכהן ונזיר, אבל סימנים דאורייתא מהדרינן ואי אמרת סימנים דרבנן דוקא בממונא עבדי רבנן בהדי כ"ה דוחה ע"ש א"כ מכש"כ דגדול כ"ה אשר בהדי מ"ע דקבורת מת לדחות לא תסור דרבנן אף כעין מקרא מגילה דאית ביה משום פרסומי ניסא דלא עדיף מדאורייתא והבן:
עוד י"ל דהנה באמת בברכות (דף כ' ע"א) מסיק הגמרא דגם באיסור דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות בשוא"ת לענין ההולך לשחוט פסחו ע"ש ובתוס' שבועות (דף ל' ע"ב) הקשו דלמה לא משני הגמרא לעיל גבי אבידה דאין למילף מזה משום דהוי שוא"ת וכ' דבלאו הכי משני שפיר ע"ש אבל מדברי רש"י (ברכות דף כ' ע"א) ד"ה שוא"ת וכו' אבל השבת אבידה ופסח וכו' היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה וכו' ע"ש. מבואר דרש"י מפרש באמת כקושיית התוס' שבועות דעתה לפי המסקנא אחר דחידש לן הגמרא לענין פסח דשוא"ת שאני א"כ גם בהא דהשבת אבידה ניחא דאין למילף מכאן כיון דהוי שב ואל תעשה ולכך מביא רש"י עתה במסקנא הא דהשבת אבידה דהוי שוא"ת והוא ברור. ויותר מבואר לפי דברי חמי זקני הגה"ק במעון הברכות שם שכ' לתרץ קושיית הפני יהושע על תי' הגמ' איסורא מממונא לא ילפינן דהק' מב"מ (דף כ"ז ע"ב) לענין סימנים דקאמר הגמ' נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת תקנתא וכו' הרי דדמי איסור לממון אי נימא סימנים דאורייתא ותי' המעוה"ב דהא דקאמר הגמרא איסורא מממונא לא ילפינן היינו לפי ההו"א טרם דידענו לחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה, אבל לפי המסקנא דמסיק הש"ס לענין ההולך לשחוט פסחו שוא"ת שאני אם כן גם באבידה מתורץ בזה, ושוב אין נ"מ לאיסורא מממונא וסוגיית הגמ' בב"מ גבי סימנים קאי לפי המסקנא דאין חילוק מממון לאיסור לענין זה ע"ש:
ולפי"ז י"ל דהא דקאמר הגמ' בברכות גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה לענין לאו דלא תסור היינו טרם דידענו לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה, אבל למסקנא הפי' פשוט שדוחה לא תעשה שבתורה ממש ולא נצרך לדחוק לתרץ הא דאחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא הוא, דהפי' ל"ת שבתורה היינו דאורייתא ממש בשב ואל תעשה והבן. ולכך שפיר מפרש רש"י הא דל"ת שבתורה מקרא דלא תוכל להתעלם דהא אף דאורייתא גמור נדחה מפני כבוד הבריות בשב ואל תעשה כמו כאן במגילה דהוי בשוא"ת, ולא קשה שוב מהא דאיתא בברכות איסורא מממונא לא ילפינן דהא לפי המסקנא פי' רש"י עצמו בברכות דתי' הגמרא דשוא"ת שאני קאי גם על אבידה ואין צורך לחלק בין איסורא לממונא כנ"ל, ועיין שו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סימן קס"ד:
אך אכתי יקשה למה מביא רש"י דוקא מקרא דלא תוכל להתעלם גבי אבידה ולא מקרא דולאחותו גבי פסח, אכן י"ל בזה דהיה לרש"י ז"ל בזה כוונה מיוחדת דהנה בטורי אבן כאן הק' על הגמרא דקאמר בתר דבעיא הדר פשטה מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וקשה הא אף על גב דמ"מ דוחה פסח ומילה אפילו הכי מבעיא לרבא דלמא מגילה עדיף א"כ מאי אולמא הא דכבוד הבריות דוחה להשבת אבידה למילף מיני' דמת מצוה עדיף ממגילה יותר מהא דפסח ומילה והרי אדרבא פסח אלימא טפי מהשבת אבידה דבברכות פריך אהא דהמוציא כלאים בבגדו וכו' מהא דוהתעלמת ומשני ממונא מאיסורא לא ילפינן והדר פריך מלאחותו דכבוד הבריות דמ"מ דוחה פסח ומילה ומשני שב ואל תעשה שאני אלמא השבת אבידה דממון הוא קיל מפסח ומילה דאיסורא נינהו וכיון דאי אפשר למיפשט מלאחותו דמ"מ עדיף ממגילה כ"ש שאין לפשוט מהשבת אבידה דקיל דממונא הוא ובע"כ ה"ט דאי אפשר למיפשט מפסח דמ"מ עדיף משום דמקרא מגילה נמי אלים למידחי עבודה. והכי נמי מסתברא שדוחה לפסח משום דיש לו מעלה דפרסומי ניסא, ואם כן מדדחי כבוד הבריות להשבת אבידה נמי אין לפשוט מהאי טעמא גופיה דודאי אם הולך למקרא מגילה ורואה אבידת חבירו מניחו והולך לו קל וחומר מפסח דאיסורא נינהו ודאי עדיפא מהשבת אבידה דממונא הוא וכו' ע"ש וכוונתי ת"ל לקושיתו בזה:
אכן לדברינו ניחא דרש"י ז"ל בא לתרץ קושיא זו דטורי אבן דכוונת הגמ' לפשוט מאבידה אף לענין מקרא מגילה דהוי פרסומי ניסא דכבוד הבריות דוחה הכל בשב ואל תעשה, דהא באמת לחלק בין איסורא לממונא אין שייך לפי המסקנא לשיטת רש"י דהשתא למסקנא ההבדל הוא רק מקום ועשה לשב ואל תעשה, ואם כן הוי רבותא יותר מהא דכבוד הבריות דוחה אף השבת אבידה יותר מהא דדוחה פסח דהא פסח הוי מצוה שבין אדם למקום אבל אבידה הוי מצוה שבין אדם לחבירו וזאת חמור יותר דבמצוה שבין אדם לחבירו נכלל גם שניהם מצוה למקום שצונו ע"ז להשיב אבידה וטובה וחסד לחבירו שמחזיר לו ממונו ויגיע כפו וכעין סברא זו חידש בספר, ערוגת הבושם סי' כ"ח סק"ה לתרץ קושיית התוס' (שבועות דף מ"ד ע"ב) דהא דמללה"נ הא עוסק במצוה פטור מן המצוה, ותירץ דעוסק במצוה פטור מן המצוה דוקא במצוה כיוצא בה אבל עוסק במצוה שבין אדם למקום, לא מיפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, אבל עוסק במצוה שבין אדם לחבירו ממילא מקיים גם מצות השם כמו בנותן צדקה ועוסק בגמילות חסדים אף דהוי בין אדם לחבירו מ"מ גם מצוה למקום הוא שצוה ע"ז ושפיר פטור ממצוה אחר שבין אדם למקום בלבד ועיין בשו"ת שם אריה חיו"ד סימן ס"ד וחאע"ז סי' צ"ז ובשערי דעה חאו"ח סימן נ"ז בסברא זו. אם כן כיון דכבוד הבריות דוחה מצות השבח אבידה אף דהוי דאורייתא וכולל בין אדם לחבירו ובין אדם למקום כיון דהוי שב ואל תעשה כנ"ל אם כן בודאי דכבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה אף מקרא מגילה דאינו רק דרבנן, אף דהוי פרסומי ניסא. ועיין בשו"ת כתב סופר חאו"ח סימן ל"ז והבן:
אגב אכתוב לך מה שאמרתי ת"ל בסוגיא זו בברכות (דף כ' ע"א) בגמרא וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני, הרמב"ם בפ"י מכלאים ה"ט כ' הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כבוד הבריות דוחה לא תעשה המפורש בתורה ולמה נדתה בהשבת אבידה וכו' ולמה נדחה בטומאת מת מפני שפרט הכתוב ולאחותו. ומקשים עליו למה לא כתב הרמב"ם הא דשב ואל תעשה שאני.
ובאמת גבי אבידה מביא הרמב"ם תי' הגמ' מפני שהוא לאו של ממון ואין ללמוד מינה, ומה גם דקשה למה לא מביא לענין דינא שכבוד הבריות דותה איסור בשב ואל תעשה:
ולענ"ד לתרץ בעזהש"י די"ל דהי' קשה לו להרמב"ם על תי' הגמרא שב ואל תעשה שאני שני קושי' התוס' (שבועות דף ל' ע"ב) ד"ה אבל גבי האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וכו' דהוי שב ואל תעשה שלא ליזל ולהעיד ולא ניחא ליה תי' התוס' לחלק בין מ"מ דהוי בזיון גדול להא דעדות דהוי בזיון קטן, וכן היה קשה לו קושיא שניה בתוס' למה לא משני הגמרא מקודם גבי אבידה דשב ואל תעשה שאני. ועיין בתוס' (ב"מ דף ל' ע"ב) ועיין מה שפלפל בזה בתומים סימן כ"ח סקי"ב, ומה שכתב שם דהיה קשה לו להרמב"ם על תי' הגמרא דשב ואל תעשה שאני מהא דסנהדרין ל"ו ותהא מ"מ דוחה שבת מק"ו ע"ש:
והנה בפ"י הקשה על תי' הגמרא איסורא מממונא לא ילפינן מש"ס (ב"מ דף כ"ז) דילפינן איסורא מממונא לענין סימנים נ"מ לאהדורי גט אשה דנילף ממציאה:
וראיתי לחמי זקני הגה"ק מ' ישראל יונה הלוי לנדא זצ"ל אב"ד קעמפנא בס' מעון הברכות בשמעתין שתי' דמה דמדמה כ"מ איסור לממון היינו בתר דמסיק הכא שב ואל תעשה שאני, ואם כן שוב לא צריך לחלק בין איסור לממון, ולא קשה פירכת הש"ס וליגמר מינה דאבידה דהא שב ואל תעשה הוא ומה דמשני איסורא מממונא לא ילפינן היינו טרם דמסיק שב ואל תעשה שאני וכן מדויק ברש"י ד"ה שב ואל תעשה, אבל השבת אבידה ופסח אינה בידים, מוכח דההיא שינוי' דשב ואל תעשה קאי גם אדלעיל ע"ש: אמנם להרמב"ם שמביא תי' הגמרא דאיסורא מממונא לא ילפינן גם לפי המסקנא ומה גם דלא גרס כלל התי' דשב ואל תעשה שאני, אם כן ניעור קושית הפ"י הנ"ל. איברא דיש ליישב קושית הפ"י בהקדם מש"כ חו"ז במעוה"ב שם להקשות כאן כקושיית התוס' (ב"מ דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא מממונא וא"ת טפי אנן מתמרינן בממונא דאין הולכין בממונא אתר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפילו נגד חזקה ע"ש וכאן לא שייך תירוצם דשם. ותירץ דהכא אליבא דרב קיימינן דהמוציא כלאים הוא מימרא דר"י אמר רב והוא סובר הולכין בממון אחר הרוב ולדידיה ודאי י"ל דממון קיל ע"ש. ולפי"ז י"ל דדוקא כאן דקאי לרב דהולכין בממון אתר רוב, אם כן אין ממון חמור כ"כ ושפיר קאמר איסורא מממונא לא ילפינן אבל שם לענין סימנים קאי למאן דאמר אין הולכין בממון אחר רוב. אם כן מחמרינן בממון יותר מבאיסור, ועכ"ז על ידי סימנים מהדרינן, הרי דסימנים עדיף מרוב, אם כן הוי כ"ש לענין גט דמהדרין דהוי איסור דהולכין בתר רוב כנ"ל. נחזור לעניננו דכיון דבש"ס שבועות שם קאמר הגמרא סתם דבאיסורא מחויב לילך ולהעיד אף דהוי שב ואל תעשה, א"כ חזינן דליתא לתי' הגמ' דברכות והסוגית מחולקים בזה:
אכן אכתי יקשה על הרמב"ם קושית הגמרא ולגמור מינה, וי"ל דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הגמרא ולגמור מינה הא קיימא לן שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין וכאן איכא ב' כתובים דכבוד הבריות דוחה בהשבת אבידה קרא דוהתעלמת ובפסח קרא דולאחותו, ומצאתי שהעיר בזה חו"ז הגה"ק במעון הברכות שם, ותי' דכאן קאי קושיית הגמרא אליבא דר"י דסבירא ליה שני כתובים הבאין כאחד מלמדין ע"ש, שוב ראיתי גם כן בספר זרע ברך במס' ברכות בשמעתין דמוקי הסוגיא כאן אליבא דר' יהודה דשני כתובים הבאין כאחד מלמדין:
אכן הקשה לפי"ז על תירוצו של התומים בסי' כ"ח [הוא מביא בשם חכם מפראג וכוונתו בלי ספק על התומים] על הרמב"ם דסוגיית הגמרא קאי דנשים בשני חובה והוי שוה בכל ולכך פריך ולגמור מינה, אבל הרמב"ם דסובר נשים בשני רשות אם כן לא קשה ולגמור מינה דהא פסח הוי אינו שוה בכל כסברת התוס' בכ"ג ע"ש ודפח"ת, והקשה הזרע ברך שם כיון דע"כ קאי הסוגיא אליבא דר"י כנ"ל, ור"י סובר בפ' האשה דנשים בשני רשות עכת"ד:
אכן לדברינו הכל ניחא, דהנה רש"י כתב בפסחים (דף ל' ע"א) דרב סובר נותן טעם לפגם אסור ועיין בישועת יעקב יו"ד סימן צ"ח ועיין מלא הרועים בסוגיא דנותן טעם לפגם בשיטת רב. ומאן דסובר נותן טעם לפגם אסור סובר טכ"ע דאורייתא ע"ש במלא הרועים סוגיא דנטלפ"ג וטכ"ע אות ט', וסובר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ע"ש ואכמ"ל וע' פסחים מ"ה א"כ רב סובר ש"כ הבכ"א מלמדין וכאן דקאי הגמ' על מימרא דרב פיר הקשה עליו ולגמור מינה. אבל הרמב"ם ז"ל דסובר שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, א"כ לשיטתו לא קשה כלל ולגמור מינה וא"צ לחלק בין שב ואל תעשה, וגם תי' התומים עולה יפה דהא לרב י"ל דסובר נשים בשני חובה והבן:
ולפי"ז מיושב קושית מג"א סי' י"ג למה דמסיק הא שב ואל תעשה שאני דדוחה כבוד הבריות אף דאורייתא אם כן למה צריך להפשיט בחול בסדין בציצית הרי התוס' (יבמות דף צ') כתבו דזה הוי שב ואל תעשה. אכן להנ"ל ניחא דהא באמת לפי סוגי' דשבועות הנ"ל אין חילוק בין שב ואל תעשה לקום ועשה, וכן לשיטת הרמב"ם ז"ל והבן:
ובאופן אחר אמרתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה לכאורה קשה מה מקשה הגמרא ולגמור מינה איך נוכל למילף לאו דכלאים מפסח ומילה שאינם אלא עשה, ודילמא דוקא עשה דפסח ומילה נדחו מפני כבוד הבריות, ולא ל"ת דכלאים דהא לאו חמור מעשה כמבואר ביבמות (דף ז' ע"א) אטו עשה דדחי לא תעשה לא ל"ח חמור מיני' משום דלוקין עליו, וכן מבואר בתוס' (פסחים דף נ"ט ע"א) ד"ה אתי דל"ח דחמור בעינן בעידנא. ובדחיית העשה הקל לא בעינן בעידנא ועיין ביומא (דף פ"ה ע"א) השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מיבעיא. ועיין מנחות (דף מ"ד ע"א) ציצית מצוה קלה פירש"י שאינה אלא עשה ועיין יבמות (דף ע"ז ע"א) ברש"י ד"ה לא ס"ל ובתוס' שם ד"ה שכן וברא"ש בכורות פ"ה סימן ח' וברמב"ם פכ"ד מאישות ה"ד ש"כ דחייבי עשה איסורן קל ועיין שם הלכה ה' ובפי"א מנדרים ה"ח ועיין הליכות עולם שער ד' שכתב דין עדל"ח ורבים יתמהו איך יבוא עשה הקל וידחה לא תעשה החמור:
ועתה דע והבין טעמו של דבר וזה כי העשה תנאי הוא מל"ת כאלו תאמר דלא תעשה כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבח שני כבשים בדיבור אחד נאמרו והוא ענין התנאי שכתבתי הילכך אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה [וע"ש ביבין שמועה כלל רכ"ד מה שהקשה על הל"ע משמעתין]:
אכן הרמב"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור כתב דעשה גדולה וחמור יותר מלא תעשה ולכך אמרו אתי עשה ודוחה לא תעשה. וכבר הקשו עליו מש"ס יבמות הנ"ל ועיין ביד מלאכי אות תקט"ו. ובאמת גם במגילת אסתר שורש ד' כ' שהעשה חמור יותר מהלאו ומביא ראיה מש"ס כתובות (דף פ"ו ע"א) דבעשה מכין אותו עד שתצא נפשו. וכן ראיתי שהלך בדרך זה בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן נ"ו דעשה חמור יותר. עכ"פ חזינן דסוגיות חלוקות בזה וכן הפוסקים דדעת הרמב"ן דעשה חמור יותר ודעת הרמב"ם בה' אישות ונדרים דלא תעשה חמור יותר ועיין קרבן העדה בירושלמי פרק ב' דיבמות ה"ה. ומה שהאריך בזה בספר לימודי ה' לימוד קל"א ובעין זוכר להג' רחיד"א מערכת ע' אות ה' ובשפתי חכמים (משפטים כ"ג י"ג) ובספר טיב גיטין (דף כ"ח) ובשו"ת שיבת ציון סימן ב' וז"ל אבל לפרוך חומרא מאיסור לאו נגד עשה לא מצינו ואף שעל לא תעשה איכא עונש מלקות בב"ד של מטה וגם בב"ד של מעלה אמרו דענשי אעשה רק בעידן ריתחא אף על פי כן דבר זה תליא באשלי רברבי ויש כמה גדולי חז"ל דסוברים דעשה חמור מלא תעשה וראש המדברים הוא הרמב"ן. ובתוס' יוה"כ מוכיח דעשה חמור מלא תעשה דקאמר ביומא (דף פ"ג) טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, וקשה למה לא נקט רבותא טפי נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. ומכל שכן דטבל ושביעית דמאכילין אותו שביעית. אע"כ צ"ל דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה דעשה חמור מלא תעשה, ועיין שואל ומשיב מהד"ב ח"א סימן צ"ה, ועיין בספר תבואת השדה שער התערובות שער ב' אות ד' שכ' דרבא דס"ל ביבמות (דף ח' ע"א) ערלה גופיה לא צריך קרא סובר דעשה דוחה לא תעשה משום דעשה עדיפא וחמור יותר, ור"ע דס"ל בשבת (ק"ל ע"א) דכל שדוחה את השבת אינו דוחה אלא שאי אפשר לעשותה מערב שבת מוכח דסובר דלא תעשה חמור יותר. ועוד כ' שם דמאן דסבירא ליה עשה דוחה לא תעשה משום דחמור יותר, ע"כ סובר דגם עשה דפשיעה דוחה לא תעשה אבל מאן דסובר דלא תעשה חמור יותר והא דעשה דוחה לא תעשה הוא מגזרת הכתוב אם כן מוכרח לסבור כשיטת התוס' (עירובין דף ק') דעשה על ידי פשיעה אינו דוחה לא תעשה:
ובזה מיישב שם קושי' הגאון ר' בעריש גלוגר באור חדש (פסחים דף מ"ד) ע"ש. א"כ הכל ניחא דסוגיא דידן דמקשה ולגמור מינה סובר דעשה חמור ולכך עשה דוחה לא תעשה כשיטת הרמב"ן וכשיטת רבא שהזכרתי וכסוגיות הש"ס (כתובות דף פ"ו ויומא פ"ג) הנ"ל. ושפיר מקשה ולגמור מינה כיון דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה דפסח ומילה, כל שכן דנילף שדוחה לא תעשה דכלאים, ומה גם למה דחידש במהר"ם ברבי בדרוש ב' לשה"נ דמאן דסובר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין ע"כ סובר דגם עשה דפשיעה דוחה לא תעשה והובא במלא הרועים בסוגיא דעשה דותה לא תעשה אות יו"ד, א"כ לדברי חמי זקני המעון הברכות דקושי' הגמרא ולגמור מינה קאי למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין והוא ר' יהודה בסנהדרין ולמה שכ' לעיל דכן הוא דעת רב בעל המימרא דהמוציא כלאים ע"כ סובר דגם עשה דפשיעה דוחה לא תעשה, וע"כ דעשה חמור מלא תעשה, ושפיר פריך ולגמור מינה אבל הרמב"ם לשיטתו דלא תעשה חמור כש"ס יבמות הנ"ל לא קשה כלל ולגמור מינה, ועיין בספר תל תלפיות ת' ה' סימן קל"ד והבן:
עוד בסוגיא הנ"ל בתוס' ד"ה, שב ואל תעשה וכו' ולא נהירא דאם כן כל מקום דאמרינן עשה דוחה לא תעשה ליקרי שב ואל תעשה וכו' והיאך קרי ליה דחוי' וכו' והיה קשה לי מה כונת התוס' שאמרו ליקרי שב ואל תעשה.
וה' האיר עיני ומצאתי בספר יבין שמועה כלל רכ"ב שכ' ובדברי התוס' נפל ט"ס במה שכ' חז"ל ולא נהירא וכו' ליקרי שב ואל תעשה וצ"ל כל מקום דאמרינן עשה דוחה לא תעשה ולא הוי שב ואל תעשה אמאי קרי לי' דחיה וכו' ע"ש. והנה ביבין שמועה שם תי' דברי רש"י מקושיית התוס' וז"ל דכוונת רש"י דמעיקרא כשנכתב לאו דטומאה לא על מת מצוה נכתב היינו משום שמצינו שלאו זה נכתב על תנאי לענין קרובים בפירוש שכ"כ לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הרי שהוחנה בשארו שיטמא ואם כן כיון דאשכחן דלאו זה הוא בתנאי אצל קרובים נאמר מה מצינו אצל קרובים שהוא בתנאי לאו דלא יטמא כך הוא בתנאי לאו זה לענין מ"מ שנאמר דלא על מ"מ נכתב אבל בכל לאוי דעלמא שלא נכתבו בתנאי לא נאמר עליהם דהלאו לא נכתב במקום דאיכא עשה:
ועוד כ' שם פי' אחר ברש"י דדוקא משום דסמוך ליה היינו אחר שכתוב על כל נפשות מת לא יבוא תיכף פי' ואמר לאביו דהיינו שמטמא למת מצוה וכן טומאת כהן שמטמא לקרובים אבל בעלמא היכא שעשה הדוחה אינו סמוך ללאו הנדחה אז אמרינן דאינו תנאי אלא דחויה עכ"ל והוא כעין פירוש הגאון בעל פ"י ז"ל ועיין בספר מעון הברכות שחידש עפ"י דברי הפ"י דלתירוץ רש"י בכ"ג ונזיר אז אם נאמר דלאחותו קאי על הא דקדום היינו בכ"ג ונזיר ועושה פסח אז לא שייך קושיית הגמרא ולגמר מינה דהא יש לתרץ כמו שתירץ רש"י לענין כ"ג ונזיר. וכל קושיית הגמרא ולגמור מינה הוא רק אם נפרש דלאחותו קאי על פסח גרידא, ותירץ בסברא זאת שיטת הרמב"ם ז"ל דלא מביא תי' הגמ' שוא"ת שאני ע"ש דפח"ח ומאירת עינים: והנה אם נפרש ברש"י כדברי היבין שמועה גם כן יש לחדש כסברת המעון הברכות חו"ז הגה"ק ז"ל דזה תליא אם קאי על כ"ג ונזיר או בפסח גרידא והבין. ועיין בספר לימודי ה' לימוד קל"א בפי' דברי רש"י ז"ל ובהרא"ם בהגהותיו על הסמ"ג בריש ה' מגילה:
עוד שם במגילה (דף ג' ע"ב) או דילמא מ"מ עדיף משום וכו', הנה הפ"י ז"ל הקשה דמה קמיבעיא ליה אי סלקא דעתך דמגילה דוחה מ"מ משום פרסומי ניסא אף על גב דמ"מ דחי עבודה אם כן למאי איצטריך משפחה משפחה דמגילה דוחה עבודה, ות"ל דאפילו מ"מ דוחה מסברא דפרסומי ניסא כ"ש דדתי עבודה דמ"מ דוחה אותה מקרא דולאחותו ע"ש ועיין בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סימן נ"ג:
ולפענ"ד ליישב דהנה בתוס' (מגילה דף ג' ע"א) ד"ה מבטלין מפרשים דהא דילפינן מקרא דמשפחה ומשפחה לא לענין לבטל עבודה לגמרי רק דמקדמינן מגילה משום דהוי טפי פרסומי ניסא ע"ש. וא"כ ניחא שפיר דהנה כאן בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף כוונתו באופן דאי אפשר לעשות ולקיים שניהם הי מינייהו עדיף והי מבטלין לגמרי וכן פירש הטו"ז או"ח סימן תרפ"ז סק"ב ודלא כהמזרחי בפי' הרמב"ם ז"ל וכ"כ שם בסק"ג בשם מהרש"ל והב"ח דמה שאמרו ז"ל עדיף טפי היינו לדחות הנדחה לגמרי אפילו ליכא שהות אתר כך, ואי כהמזרחי יהיה דברי הג"ה שם סותרים א"ע דמתחיל וכ"ז לא מיירי וכו' אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה משמע דדוחין מקרא מגילה לגמרי מפני מת מצוה ואחר כך סיים דהא דמת מצוה קודם היינו דוקא בדאפשר לו לקראה ע"ש וא"כ שפיר בעי רבא הי מינייהו עדיף די"ל דמקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא לדחות מ"מ לגמרי ולא שנאמר דמת מצוה דוחה מגילה לגמרי דהא אם יתעסק עם המת מצוה אז ידחה קריאת המגילה ועכ"ז צריך קרא דמשפחה ומשפחה להקדים קריאת מגילה במקום שלא יתבטל ממקרא מגילה לגמרי אף אם יעשה עבודה קודם וכמש"כ בתוס' שם דמשהאיר היום הוי זמן עבודה, ולא קשה דאם מת מצוה נדחית מפני מקרא מגילה מכל שכן דעבודה נדחית מפני מקרא מגילה, זה אינו דהא דמת מצוה נדחית היינו דוקא במקום שאי אפשר לקיים שניהם ואם לא ידחה מח מצוה מפני מגילה אז מקרא מגילה יהיה נדחה לגמרי, אבל כאן להקדים צריך הלימוד משפחה ומשפחה והבן:
ובזה נ"ל ראיה לשיטת התוס' שפי' מקרא דמשפחה ומשפחה היינו להקדים ודלא כמו שפי' בספר טורי אבן שם דקאי לענין עבודת התמיד של בין הערבים ובאמת מיירי בליכא שעות עוד לעשות שניהם ע"ש דאם נימא כדבריו שוב קשה קושיית הפני יהושע כנ"ל:
ובזה אמרתי ליישב גם קושיית החתם סופר בחי' מגילה (הנדפס בסוף ספר חתם סופר לפסחים דף נ"ד ע"א ד"ה משפחה) דמ"מ מבטלין עבודתן למה לא יקדימו קריאתן לי"א י"ב י"ג אותן הכהנים שיהיה משמרתם וכו': אכן לפי"ז ניחא כיון דבאמת גם הכהנים יעשו העבודה אחר קריאת המגילה כשיטת התוס' דנ"מ רק לענין להקדים א"כ למה להקדים לי"א י"ב הלא כך מוטב יותר, ויש לדבר בזה שכתב החתם סופר שם ד"ה בעי רבא ליישב קושיית העולם דהס"ד היה דמגילה עדיף אפילו לדחות עבודה בכל מכל כל. ויש ליישב בזה הרבה בסוגיא ואין כאן מקום עוד להאריך וחזון למועד אי"ה:
ידידך דור"ש: