אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן ח

סימן ז

בשם ה' יום ה' נח ד' מרחשון תרמ"ב כפר יעזערניא גדיל טאמשוב. יצו ה' את הברכה. לכבוד ידי"נ ש"ב ומחו' הרב הגאון המובהק כקש"ת מוהר"ר שאול הלוי איש הורווייץ שליט"א אבד"ק אושצא ועתה אבד"ק טיסמני"ץ בעהמח"ס בשמים ראש:

אחדשת"ה באה"ר תלי"ת זה באתי לביתי לשלום כי עברתי היום את הגבול מגאליציא דרך עיר טאמאשוב. והיום בפתחי ספרים הוא הס' בשמים ראש של כ"ת אשר נתן לי במתנה למזכרת אהבה ביום אתמול (בהיותינו יחד מעבר לגבול בכפר בעלזיץ על שמחת קישורי התנאים של אתי המופלג מ' יצחק נתן נטע נ"י עם בת הרה"ג שי' מאושצא הנ"ל) אמרתי להעיר דברים אחדים במה דמטי קמא נגד עיני והוא בסי' נו"ן שם ראיתי שמביא קושיא מבנו הרב הגאון הגדול מו"ה חיים ארי' הלוי שליט"א איש הורוויץ אבד"ק זאלקווא (ועתה אבד"ק קראקא) בש"ס ב"ק דף ע"ה דאיתא התם מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו וכו' א"ל לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות וכו' א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים עיי"ש וקשה דלפ"ד ר"ג שסבר שיצא לחירות וא"כ כבר נתיאש ממנו ר"ג וה"ל כמו מפקיר עבדו דיצא לחירות ולשמואל א"צ גט שחרור דמ"ש משור הנסקל שהוזמו עדיו דאמרינן כל הקודם זכה עכת"ד. הנה זכרתי ימים מקדם בעת לומדי בימי ילדותי בישיבת אדמו"ר הגאון נזר הקודש פרי הדור מ' זאב נחום זצ"ל אבד"ק ביאלא דליטא העיר אדמו"ר זי"ע מזה ואמר בהא דמעשה בר"ג דקשה אטו ר"ג לא ידע הדין דמוב"ק פטור. וגם מה אמר לו ר"י כבר אין לו עדים מנין היה ר"י יודע זאת דילמא אית ליה עדים ותירץ דבאמת היה לר"ג עדים רק דר"י אמר לו כבר אין לו עדים היינו דרש"י פי' על והיה שמח שמחה גדולה שמתאוה היה לשחרו א"כ זה שאמר לו ר"י דאין לו עדים דיהי' עדות שאאילה"ז דהא יאמרו העדים שנתאוית לשחררו וממילא אין לו עדים כמו בב"ק דע"ה ע"ב באמת גנבתי וכו' בפני פלוני ופלוני דחשוב עשאאילה"ז וכונת ר"ג היה כיון דאמרינין בכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה כיון דמפקיר לי' א"כ ה"נ כיון דר"ג הי' יודע האמת שסימא את עינו א"כ מיד כשהעידו הפקירו ועבד זכה בעצמו דהא העבד זכה בעצמו וכתוס' גיטין י"ז א"כ אע"ג דיוזמו אח"כ מ"מ כיון דהפקיר אותו פ"א זכה בעצמו וא"ל דא"כ בכל מקום שיוזמו עדיו יהי' העבד זוכה בעצמו ז"א כיון דבאמת יודע שהעדים אומרים שקר לא מפקיר לי' משא"כ בר"ג דהאמת שסימא אותו ומיד מפקיר לי' וא"כ זה כונת ר"ג ור"י עכת"ד: איברא דגוף הקושיא של בנו הרה"ג שי' ראיתי שהובא גם בס' ישועת ישראל חו"מ סי' כ"ה סק"א בשם ס' חקרי לב בשם אחד מהמחברים ועיי"ש תי' עפ"י הסברא וראיתי לכ"ת שמתרץ בזה איזה תי' והנה תירוצו הראשון עפימש"כ בתוס' ב"ק דף ס"ט דכיון דהיאוש ל"ה אלא לגבי גזלן הוי רק כמתנה ול"ה הפקר לפטרו מן המעשר ובתוס' גיטין דל"ח כ' דלא מהני לשון מתנה בעבד בלא שטר ורק הפקר דלכ"ע מהני לשמואל בלא שטר ומעתה גבי ר"ג דלא הוי היאוש רק לגבי העבד, לחודא שסבר שיצא לחירות ע"י שסימא עינו ל"ה כמו נתיאשתי מפלוני עבדי דהפקירו לכל אבל הכא דרק לגבי העבד לא הוי היאוש רק כסילוק וכמתנה בעלמא להעבד דלא מהני בלא שטר עכ"ד. וכשאני לעצמי ת"ל תירצתי כדבריו מהא דקיי"ל בפ"ו דפיאה מ"א כב"ה דהפקר לעניים בלבד לא הוי הפקר דבעינן הפקר לכל ועיין בירושלמי פלוגתא ר"י ור"ל ובש"ת נוב"י אע"ז סי' נ"ט הוכיח כר"ל דסתמא דש"ס ב"מ דף למד ע"ב גבי ר' ישמעאל בר' יוסי דאמר לדידך לא אפקריני' הקשה מהא דב"ה דבעינן הפקר לכל הרי דסתמא דש"ס ס"ל דאפי' לא שייר אלא אדם אחד לא הוי הפקר אכן יש לדבר בזה ממה שחידש בשו"ת נוב"י מה"ת חיו"ד סי' קנ"ד דדוקא מפקיר לרבים צריך הפקר לכל כשמיטה אבל המפקיר לאדם נוכח הוי הפקר והביא ראי' ממג"א סי' תמ"ח סק"ד ומדברי הר"ן נדרים דמ"ה ע"ב בפי' בהא דאפקרי' באפי תרי אכן בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שי"ז תמה עליו ועיין בש"ס ב"ק דקע"ז אדעתי' דארי' אפקרי' ובהר"ן סנהדרין דמ"ח ע"א ובשו"ת שיבת ציון סי' ק"ג אכן תירוצו דמעכ"ת השני דגם בשור הנסקל שהוזמו עדיו לכאורה צריך להבין הא הוי הפקר בטעות וצ"ל עפ"י סברת הר"ן בנדרים דפ"ה לענין האוסר פירותיו עליו דהביא בשם הרשב"א דאחרים יכולין לזכות בהם ואף אם נשאל אח"כ על נדרו מ"מ משעה שאסרו ע"ע הפקירו וכל שזכה בו אחד קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסורו הלך לו ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל הרי אף דחכם עוקר הנדר מעיקרא והי' הפקר בטעות מ"מ לא מפקינין מזה שכבר זכה בו וממילא בשור הנסקל שהוזמו עדיו שפיר נקט הש"ס בדקדוק כל המחזיק בו זכה ואף שנמצא אח"כ טעות מ"מ כיון שכבר החזיק בו וזכייתו אז בשעתו שזכה הוי זכיי' גמורה תו לא נפקא ממנו ולכך לא קאמר הגמ' הרי זה הפקר רק כל המחזיק וכו' ומעתה בעובדא דר"ג מה נאמר דהעבד זכה בעצמו מטעם הפקר הרי כיון שלדעתו הי' משוחרר בלי שום דבר מצד שסימו את עינו נמצא שלא זכה כבר זכי' גמורה דהרי לא נתכוין העבד לזכות בעצמו ולכך כיון שנתגלה דההפקר של ר"ג בטעות הי' לא מהני תו זכייתו עכת"ר אבל לדעתי ליתא לחילוק זה דהא גם בעבד חשיב כאלו כבר זכה בעצמו כהא דשור הנסקל המחזיק בו. דהא עבד חשוב כתפס בעצמו עיין בתוס' גיטין די"ז ועיין בתומים סי' כ"ת סק"ד שדייק מהרשב"א ב"ק ע"ד בהא דר"ג דהוכיח דמוב"ק פטור אף לצי"ש דאל"כ למה לא הוציאו ר"ג לצאת י"ש והק' התומים מה ארי' לצי"ש דנקיט אי נימא דכל לצי"ש מועיל תפיסה א"כ אפי' בדיני אדם יצא לחירות ועדיפא הל"ל דהא עבד הו"ל כתפוס כמש"כ הראב"ד הובא בהרא"ש פ"ק דב"ק וכ"כ הרשב"א גופי' לעיל מזה בשם הראב"ד עיי"ש ועיין בהרשב"א ב"ק שם ד"ה אמר לו אין בדבריך כלום מכאן נראה דכל קנס שאין לו עדים אפי' תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג הי' וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מה הוה הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו וכו' עיי"ש וכן מבואר בש"ס דעבד חשיב כזוכה בעצמו ואכתי מועיל אף הפקר בטעות כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו ואינני מבין מה שחילק כ"ת דכאן כיון שלדעתו הי' משוחרר בלי שום דבר מצד שסימו את עינו נמצא שלא זכה כבר זכיי' גמורה וכו' והלא הא דהפקירו ר"ג עד שקשה דנימא שזכה בעצמו הוא ג"כ ע"י שסימא את עינו ועל זה הי' גם כוונת העבד שיצא ע"י שסימא את עינו גם תירוצו השלישי אינני מבין בזה:

ולענ"ד לתרץ עפ"י מה דפליגי ר"י וריב"ל דבעינן הפקר בפני שלשה ועיין בנדרים דף מ"ה. ומבואר בתוס' ב"מ דף למ"ד דעכ"פ מדרבנן בעינן בפני ג' וכ"כ בתוס' שבת די"ח ובתוס' פסחים דף ה' ע"ב א"כ י"ל דוקא בשור הנסקל שהוזמו עדיו דהוי הגמר דין שדנו השור לסקילה בפני ב"ד והוי הפקר. אבל כאן בר"ג ע"י שסימא את עינו הי' ההפקר רק בינו לבין עצמו ואף אח"כ כשאמר לפני ר' יהושע את שמחתו מוקי בגמ' שהי' שלא בפני ב"ד ובזה ניחא שיטת הב"ח שפי' בכונת הטור חו"מ סי' ש"ן שכ' דגנב שור של שני שותפין וטבחו או מכרו והודה לאחד מהם וכפר לשני ואח"כ באו עדים שטבח ומכר משלם לזה שכפר חמשה תצאי בקר וכ' הב"ח ומיירי בהודה לאחד מהם כשתובעו בב"ד וכפר לשני כשתובעו בב"ד אחר ומפרש שם הקצה"ח סק"ב כונתו דאם תבעו לפני ב"ד והי' מוב"ק תו אין מחייבין אותו כלל אפי' באו עדים אח"כ ואם תבעו לפני ב"ד אחר ובעדים. הב"ד השני שפיר מחייבין אותו כיון שלא הודה באותו ב"ד שדנין אותו עיי"ש והנתה"מ שם סק"א חולק עליו והק' דא"כ למה מוקי הגמ' בעובדא דר"ג דשלא בפני ב"ד אודי. הא אף אם הי' בב"ד שוב הי' העדים מחייבין אותו אח"כ בב"ד אחר אכן לדברינו ניחא דאם היה בפני ב"ד א"כ היה העבד זוכה בעצמו מטעם הפקר והבן. גם י"ל עפ"י סברת הר"ן פסחים ד"ב דהא דמועיל ביטול מטעם הפקר אף דהוא בלב והפקר שבלב לא מהני וגם שאר כללים המוכרחים להיות בהפקר אינו בביטול חמץ רק כיון דשני דברים אינם ברשותו של אדם וכו' ומש"ה בחמץ בגלוי' דעתא מהני דלא ניחא לי' דליהוי זכותי' בגוי' משום דחמץ אסור בהנאה עיי"ש וא"כ י"ל גם בשור הנסקל דהוי איסור הנאה אף דאח"כ הוזמו עדיו ולא היה נאסר מעולם מ"מ כמו גבי חמץ דהא דאינו ברשותו של אדם ונאסר הוא אחר זמן איסורא ומ"מ מועיל הביטול מקודם שנאסר. ואדרבה אחר זמן איסורא מבואר בפסחים ד"ו ע"ב דלא מצי לבטל וברש"י שם דאינו שלו. מבואר דגם דהגלוי' דעתא לבד דמהני בחמץ צריך שיהי' עוד שלו וברשותו. עכ"פ כיון דבידיעת הבעל חמץ שיבוא זמן איסור הוא מסלק א"ע ומפקירו בגלויי' דעתא כל דהוא. וכן י"ל בשור הנסקל שלפי דעתו ששמע שנגמר דינו ונאסר בהנאה הוא מפקירו ובאמת האריך בזה הקצה"ח סי' ת"ה סק"ב דאיך מועיל הפקר בשור הנסקל הא כיון שנאסר אינו יכול להפקירו וחי' כיון שהוזמו עדיו א"כ לא נאסר מעולם עיי"ש. עכ"פ הבעלים חשבו שנאסר עליהם השור וא"כ סילקו א"ע ממנו ויכול אחר לזכות בו כמו בהא דהר"ן נדרים דפ"ה דאסור ע"פ נכסיו אף דאח"כ נשאל על נדרו והי' כל האיסור בטעות למפרע עכ"ז כבר זכה בו אחר כנ"ל. אבל כאן דאין איסור הנאה והעבד הי' קנוי' לר"ג איך נימא שסילק א"ע ממנו והפקירו במה שהי' בלבו הא בדבר המותר לאדם צריך הפקר גמור כנ"ל:

עוד י"ל בהקדם ש"כ ב"ק ד"צ ע"ב וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי דיני ממונות וכו' והקשה שם הגאון רע"א ז"ל בגליון הש"ס הא מכי דנוהו דיני נפשות אפקרי' לשור כהא דכריתות כ"ד בשור הנסקל שהוזמו עדיו וכו' ואיך נחייבי' שוב דיני ממונות הא מבואר בב"ק די"ג דנגח ואח"כ הפקיר פטור דבעינן שיהי' מיתה והעמדה בדין וכו' שוים כאחד והובא קושי' זו גם בשו"ת רע"א סי' קע"ו ובקצה"ח סי' ת"ה ובחשו' בסוף ש"ע הרב סי' י"ד ועיין בשו"ת דבר' שאול סי' נ"ז וראיתי בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קס"ה שתי' בסבר' דדוקא בתם מועיל הפקר לפטרו כיון דמשלם מגופו אבל במועד דמשלם מן העליה חייב גם בהפקיר את השור אחר שנגח ועיין בס' חתנ"ס דס"ו. אכן בשנת תרל"ט פלפלתי בזה עם הגאון מ' שמואל ערינפעלד ז"ל אבד"ק מאטרסדארף בעהמח"ס חתנ"ס. והעירותי דהגאון ח"ס ז"ל בסברתו הוא נגד מש"כ השיטה מקובצת ב"ק די"ג דדינו דנגח ואח"כ הפקיר וכו' הוא רק במועד אבל בתם כיון דהוחלט השור לניזק אינו יכול להפקירו כלל. וכשאני לעצמי תירצתי קושי' זאת דש"ס דילן לית לי' כסוגיות הש"ס דכריתות ובאמת מבואר בס' שער משפט סי' כ' סק"א דהא דכריתות בשור הנסקל וכו' תלי' בפלוגתא דר"נ ורבינא בב"מ דס"ו במחילה בטעות אי הוי מחילה. ומאן דס"ל לא הוי מחילה אכתי אמאי לא יזכה בהמעות מטעם יאוש אע"כ דאינהו פליגי על ר"י דכריתות עיי"ש ועיין בס' בית הלל חו"מ סי' כ' לידי"נ הגאבד"ק לובלין שי' ומה גם דמבואר פלוגתא בזה בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"ו ה"ב תני שור שיוצא לסקול ונמצא עדיו זוממין רי"א כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא וכו'. ובזה יש ליישב פסקו של הרמב"ם פ"ח מ"ה נזקי ממון ה"ד שכ' ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק וכו' עד שיהי' לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין דקשה הא בב"ק י"ג ודמ"ד אמרינן עד שיהי' מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוים כאחד ולמה לא חשב הרמב"ם ז"ל גמר דין יעיין במראה הפנים פ"ק דב"ק ומש"כ זקיני בתוס' יו"ט ז"ל שם אכן י"ל דהרמב"ם ז"ל סובר כהאי דכריתות וקשה מב"ק ד"צ קושי' הגרע"א ולכן סובר הרמב"ם דבהעמדה בדין לחוד די לחייבו אף דהפקירו קודם גמר דין. ושם היה העמדה בדין בבעלים כי עמדו בדין ע"מ לדין מקודם דיני ממונות ויש לפלפל בזה הרבה ובדברי ידי"נ ש"ב בשו"ת אוריין חליתאי סי' קל"ג ומיושב גם קושי' בנו הג' נ"י גם במעשה דר"ג כיון דהא דכריתות במחלוקת שנויה ופשוט:

דברי ידידו שארו ומחו':

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה