אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן ז

סימן ו

ב"ה יום א' ה' דחנוכה תרמ"ז קראפניבראר. שלום וישע רב לכבוד תלמידי המופלג החריף כש"מ אברהם יצחק נ"י גלעזער מכפר זאמיך גליל מארניגראד:

יקרת מכתבך עם תורת פיך לנכון השגתי ופניתי להשיבך מפני אהבת איתן אשר לי אליך מאז היית בצילי סביב לשלחני מקשיב לקולי וכו' ובדברי תמצא תירוצים להערותיך וזה החלי. בסוגיא דש"ם תולין דל"ג ע"א תניא דלא כראב"י וכו' הרמב"ם בפ"י מה' מלכים פסק דמפרכסת אסור לב"נ ודלא כההיא ברייתא דתניא דלא כראב"י, רק בבני מעיים לא פסק כראב"י משום דלא פסק כר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמי' אבל במפרכסת פוסק כראב"י והקשה עליו בחי' הרשב"א בשמעתין מהא דנדחו דברי ראב"י מהך ברייתא מכח מי איכא מידי ולמה לא פסק הרמב"ם כההיא ברייתא דתניא דלא כראב"י ולענ"ד בהקדם מש"כ בכו"פ יו"ד סי' כ"ז סק"ב וז"ל ומה שיש לומר דס"ל לרמב"ם מדקאמר תניא דלא כראב"י ולא קאמר תיובתא לראב"י דהוא נגד הברייתא ובתוס' ד"ה אחד א"י כ' להדיא ר"ל לא ס"ל האי כללא מי איכא מידי כראב"י ומסתמא לא יחלוק ר"ל אברייתא אם לא דיש לו סמוכין בריית' אחרת וצ"ל דידע הגמ' דאיכא ברייתא כוותיה רק כוונת הגמ' דהך דראב"י לאו ד"ה הוא ותניא בברייתא דלאו כוותיה וכו' עיי"ש וראיתי בחתם סופר בחי' לחולין בשמעתין שכ' ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל וזה תוכן ד"ק דלכאורה יש לתמוה אש"ס סנהד' דנ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפ"ת ומשני שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהו ופרש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה על ידי כיבוש עכ"ל. והנה רש"י בפרשת תצא מפרש דהכתוב מדבר במלחמת רשות ועיי"ש ברא"ם והוא מספרי וא"כ ע"כ צ"ל אפי' בח"ל דלאו א"י נמי אין כיבוש לעכו"ם והוא נגד תלמוד ערוך גיטין דל"ת ע"א ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא וכ' תוס' סוף ד"ה אבל וכו' בחזקה של כיבוש מלחמה איירי וכן פר"ח עכ"ל ומסיק אמר ר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג. וע"ש פירש"י באריכות ומייתי שם עוד וישב ממנו שבי וכ' התוס' ד"ה עמון ומואב כי היכי דקני ארצם בחזקה ה"נ קני גופם ומשמע שם בודאי דהלכתא כהך סוגי' למעיין שם בפוסקים וא"כ תיהדר קושי' הש"ס דסנהדרין לדוכתא והרי יפ"ת ואין לומר שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו הא הוי שפיר בני כיבוש וצע"ג וכו' י"ל באמת דתנאי פליגי בהכי והש"ס דסנהד' דמשני הברייתא דנאמרה ולא נישנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דמי איכא מידי וכו' מוקי הברייתא כמ"ד נכרים לאו בני כיבוש נינהו. וכן הך תניא דלא כראב"י אבל אנן קיי"ל כמ"ד עכו"ם בני כיבוש נינהו מעמון ומואב טיהרו בסיחון וכסתמא דתלמודא דגיטין וא"כ הילכתא כראב"י דאיכא מידי דאסור לנכרי ושרי לישראל וכן הוא להדיא ברבה פ' בראשית דחד מ"ד ס"ל כן. ופסק כן הרמב"ם וכו' ע"ש ובאמת חזינין סמוכין לדברי הח"ס מהא דמבואר בשמעתין דרב פפא אמר הא טעמא קאמר א"כ משמע דסובר כראב"י. והוא לשיטתו בגיטין דל"ת ע"א דא"ר פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון כנ"ל דיש כיבוש לעכו"ם א"כ ליתא לכללא דמי איכא מידי אליבא דר"פ ובחידושי בסוגיא שם הקשיתי בדף ל"ג ע"א א"ר פפא הוה יתיבנא קמיה דראב"י וכו' אמינא הא טעמא קאמר וכ' בחידושי הרשב"א כלומר וכיון דטעמא קאמר לא שייך למימר מי איכא מידי דאמרי בסנהד' ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ופריך והרי יפ"ת לישראל שרי ולנכרי אסור ומשני החם משום דלאו בני כיבוש נינהו ופריך שוב ובכולהו יהיב טעמא אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשויי עכ"ל. ועיין בתוס' שם שכ' דיש לומר שאני ישראל דבני שחיטה נינהו כדאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ועיין בכו"פ סי' כ"ז דזה באמת טעמו של הרמב"ם ז"ל דפסק מפרכסת אסור לב"נ והנה לפי"ז משמע דגם ר' פפא סובר כרב אחא ב"י וא"כ קשה לי דרב פפא עצמו אומר בש"ס יומא דף פ"ה ע"א בהא דמצא בה תנוק מושלך אם רוב נכרים נכרי אם רוב ישראל ישראל אם רוב נכרים נכרי למאי הילכתא א"ר פפא להאכילו נבילות. אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא א"ר פפא להחזיר לו אבידה וא"כ ר' פפא לשיטתו הי' יכול לומר גם לענין רוב ישראל ישראל לענין מאכלות אסורות כמו ברוב נכרים נכרי לענין להאכילו נבלות. הי' יכול לומר לענין להזמין על ב"מ דאם רוב ישראל ישראל מותר להאכילו בני מעיים ואם רוב נכרים נכרי אסור להאכילו ב"מ והארכתי בזה ואכ"מ] ולענ"ד לומר עפ"י דרכו דיש מאן דסובר כראב"י ולית ליה כללא דמי איכא מידי מהא דאמר רבא בש"ס ב"מ דף ס"א ע"א למה לי לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה וכו' עיי"ש והקשה הגאון הצדיק ר' ישעיה פיק ז"ל מברעסלויא בס' שאילת שלום פ' נח למאי דאמרינן בסנהדרין דנ"ט מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ משום כללא דמי איכא מידי. א"כ אי לא כתב רחמנא לאו בגזל ה"א לישראל דוקא נאמרה ולא לב"נ משום דלא יהיה נשנית בסיני והובא קושיא זו באחרונים עיין בס' מעייני החכמה מהד"ק ומהד"ת בב"מ דס"א ובס' חמדת שלמה לב"מ דס"א ובהגהות רצ"ח ב"מ שם ובשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ד סי' קס"ו ובחי' ח"ס לב"מ שם הנדמ"ח בח"ס לפסחים ע"ש א"כ י"ל דמזה ראי' דרבא לית ליה האי כללא דנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ רק כיון דנאמרה לב"נ לב"נ נאמרה כקושיות הגמ' סנהדרין שם ולא כחי' הש"ס דמי איכא מידי וכו' ושפיר ניחא דלא קאמר הגמ' תיובתא דראב"י כמו דדייק הכו"פ והבן:

גם יש למצוא עוד מקור בסוגיות הש"ס בפסחים דף ג' ע"ב הוא כראב"י בההיא ארמאי דהוי אכל פסחים בירושלים וכו' דמקשים האחרונים למה דנוהו בעונש מיתה על מה שאכל את הפסח והלא עיקר הלאו דכל ערל לא יאכל בו לא על ב"נ נאמר דאינהו לא נצטוו רק על ז' מצות דידהו ולא זה רק לישראל נאמר שאסור להאכיל את הערל אבל לא לב"נ א"כ יפלא ע"ז דהרגוהו שלא כדין וישראל ההורג לב"נ נהי דאינו נהרג עליו בב"ד אבל חייב בד"ש כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח הי"א ועיין בהרמב"ם פ"ו מה' מלכים דכ' ג"כ דאסור להרוג מהם נשמה. הן אמת דראיתי בצל"ח פסחים דע"ג דהא דאין ב"נ אוכל בפסח היינו דלבן נכר הזהיר רחמנא וכו' והא דלא חשבה בין ז' מצות משום דלא שכיח ולא מצוי אבל במק"א תמהתי על הצל"ח מרש"י סנהדרין דנ"ט ע"ב בהא דמילה דלא חשבה בז' מצות דב"נ אף דאין מצוי יותר מפסח דקבועא ליה שעתא פ"א בשנה עכ"פ. ועיין בכלל זה בש"ס זבחים דף צ"א ועיין בשו"ת תרומות הדשן סי' רס"ו ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנ"א בכלל זה לענין מצות מילה ומגילה איזהו קודם ועיין בזה לזקני בשו"ת חכם צבי סי' קנ"ב בתוס' פסחים דס"ו ע"א והבן. ומה גם דמפורש יוצא בהרמב"ם פ"ט מה' ק"פ ה"ז המאכיל כזית מהפסח לב"נ עובר בל"ת ופי' הכ"מ ואע"ג דכתיב כל ב"נ לא יאכל בו לאו לדידהו מזהיר דעכו"ם לא חייש למאי דמזהיר קרא אלא לישראל מזהיר שלא להאכילם עיי"ש וא"כ מה יענה הרמב"ם ז"ל בהא דהרגוהו לארמאי אכן ראיתי בשו"ת דבר משה מה"ת סי' ס"א שתי' בזה עפ"י המבואר בסוגיא דידן דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים משום אבמה"ח דכיון שנשחטו הסימנים הוי כמאן דמנחו בדיקולא וכמו שהוציאם מהבהמה בעודה מפרכסת ובנכרי לאו בשחיטה תלי' מילתא. והנה קיי"ל דאין צולין את הפסח אלא כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו וריה"ג סובר דנותן את בני מעיו לתוכו ור"ע סובר דהי' תוחבן בשפוד למעלה אבל עכ"פ הי' צריך להיות מקולס כמבואר בריש פרק כ"צ ומעתה כיון דהבני מעיים אסורים לנכרי משום אבמה"ח ממילא דאסור גם שאר הבשר דפסח לב"נ מצד בליעת איסור אבמה"ח כיון דנצלה ביחד עם הב"מ דהוי אבמה"ח לב"נ וכבר ביארו האחרונים דגם ב"נ מוזהר על איסור בלוע באיסורים שלו ועיין בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' צ"ד ובס' מלא הרועים אות ב' ב"נ. ואף ע"ג דצלי אינו אוסר רק כדי נטילה. מ"מ בשמן אוסר כלו ובפסח הי' צריכים להביא מן השמן וההיא ארמאי אמר ואנא קאכילנא משופרי שופרי וגבי ב"נ בז' מצות דידהו אזהרתן זהו מיתתן ולכן כאשר איגלאי מילתא דארמאי הוא עפ"י דין קטלוהו עכת"ד. אבל זה דוקא אליבא דראב"י דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים אליבא דר"ל דכמאן דמנחו בדקולא דמי' אבל הרמב"ם באמת לית ליה הא דראב"י משום דלית ליה הא דר"ל דכמאן דמנחו בדיקולא דמי' ואף דסובר כסברת ראב"י לענין מפרכסת דאסור לב"נ. אבל לענין בני מעיים לית ליה כראב"י משום דתלי' בהא דר"ל וכמבואר בהרא"ש והר"ן ז"ל א"כ אכתי ק' להרמב"ם ז"ל הא דהרגוהו לארמאי. אבל אכתי יבוא על נכון גם לשיטת הרמב"ם ז"ל עפ"י מש"כ בס' ראש יוסף בשמעתין בהא דאין מזמנין עכו"ם על ב"מ דמביא דברי התו"ח בחולין ד"כ ע"ב בהא דמביא הטור סי' כ"ז מה דהוה נבלה ומה דהוה טריפה דנ"מ בזה"ז להאכיל ב"מ לב"נ דבטהור שרי ובנבילה דלא מהני הך שחיטה מידי אסור להאכיל לב"נ הבני מעיים והפר"ח סי' כ"ז השיבו דלא קיי"ל כר"ל ועיין בתב"ש שם ואני אומר דמ"מ נ"מ דנהי דריאה וב"מ לאו כמנחין בדיקולא דמיא מ"מ הסי' השוחט עצמו כמאן דמנח בדיקולא דמיא לאחר שנשחט רוב הקנה או הוושט ותדע שהרי בסי' כ"ז כ' הטור אם ניקב הסימן נגד מה ששחט כבר טריפה וכ' האחרונים דוקא קודם שחיטת הרוב אבל לאחר שחיטת הרוב כשר וכ"ה ביש"ש סי' י"ז ועיין בתב"ש סי' כ"ו סק"ב דנהי דריאה לאו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ויש בה חיות דינקי משאר אברים הקנה עצמו אין בו חיות כלל א"כ אכתי נ"מ בין מה דהוה נבילה ובין טריפה ליתן הסימן עצמו לנכרי דבטריפה כיון דמהני בישראל לטהורי מידי נבילה מהני לב"נ ודנבילה לא ולפי זה בבהמה שאירע לה פסול בשחיטה אסור ליתן לב"נ הסימנים עצמן שהן הוושט והקנה דנהי דריאה לאו כמד"מ דיש לה חיות משאר אברים וא"כ מה שמוכרין מנבילה הבני מעיים אפשר דסמכו על פר"ת דלא קיי"ל כר"ל אלא כר' זירא מ"מ הסימן עצמו ודאי כמד"מ בדיקולא וכו' עיי"ש א"כ י"ל הא דהרגוהו וההיא ארמאי הוא משום הסימנים עצמן וכאופן שתי' בדבר משה משום בלוע ושפיר פסק הרמב"ם במפרכסת דאסור לב"נ ולא חייש לכללא דמי איכא מידי וכו' משום ההיא מעשה שהי' דהרגוהו לארמאי הרי דקיי"ל כראב"י ואף דלענין ב"מ וריאה לית לן הא דר"ל אבל כיון דקיי"ל כוותיה לענין סימנים עצמן הרי דלית לן הא דמי איכא מידי כיין דאיכא טעמא דלישראל בשחיטה תליא מילתא והבן ועוד הארכתי בזה בתשובה ובחידושי לסוגיא דטעה בד"מ ועיין בס' קרבן תודה בפסחים ד"ג ברש"י וביד ריב"ב לא היה להרגו דהקשה אמאי לא פי' רש"י כפשוטו דעפ"י ד"ת לא היה ביכולתו להרגו כמבואר בסנהדרין ב"נ בזמן הבית הי' נהרג בע"א אבל לא ע"פ עצמו וא"כ ריב"ב לא היה מותר לו להורגו כיון שהי' עפ"י עצמן ע"כ שלחו לביהמ"ק דשם יחקרו הדבר ויהרג עפ"י ד"ת עיי"ש תי' בזה:

עוד אמרתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם דברי הס' שערי שמחה שער ו' סי' א' ליישב קושי' התוס' חולין שם מהא לאברים עומדת. דמקשה הש"ס מי איכא מידי ומקשים הא שאני ישראל דבני זביחה נינהו כתי' הש"ס סנהדרין שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו עיי"ש ותי' דדוקא ביפ"ת דמותר רק להישראל הכובש ולא לישראל אחר אם כן שפיר קאמר הש"ס דשאני עכו"ם דלאו בכ"נ. ואף כשכובש לא הותר לו. אבל שחיטה דמותר אף למי שאינו שוחט א"כ שפיר הקושי' דיהי' מותר גם לב"נ משום מי איכא מידי עיי"ש והנה י"ל דזאת תלי' בפלוגתת הש"ס חולין דף קכ"א בענין בהמה בחיה דאם נאמר דלאברים עומדת א"כ יש איסור אמה"ת בתיה וכשהותר לישראל מותר גם לב"נ משום מי איכא מידי וכו' אבל באם לאו לאברים עומדת רק בעת שהוא תולש האבר מהבהמה בא האיסור שפיר י"ל דדוקא ישראל דבר זביחה הוא כשנעשית מקודם ענין השחיטה לא יוכל עוד לבוא אח"כ איסור אמה"ח. אבל בב"נ דאין להם שחיטה מנא לן דלא יבוא להם אח"כ האיסור כשתולש בעת שהיא מפרכסת ולא שייך לומר כיון שהותר לישראל אחר דהא גם להאחר לא הותר. דהא לא היה האיסור מקודם רק דזאת הי' פעולה שלא יתחיל עוד האיסור וכעין סברת הס' לב אריה בחולין דף ל"ג עיי"ש ותבין דברי. א"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"ה מ"ה מאכלות אסורות בהמה בחיה לאו לאברים עומדת ושפיר פסק כראחב"י דהא לא שייך להקשות מי איכא מידי דהא י"ל דשאני עכו"ם דלאו בר זביחה הוא. וגם התנאים הסוברים בהמה בחיה ללא"ע ס"ל כראב"י וניחא דלא קאמר הש"ס תיובתא דראב"י תיובתא רק תניא דלא כוותי' דהא יש תנא דסובר גם כראב"י. הן אמת דיקש' לר"ל דסובר כראב"י וכ"כ בתוס' שם בחולין ד"ה אחד והוא סובר בחולין דק"ג דבהמה בחל"ע וזאת יקשה גם לסברת הלב אריה ויש להאריך בזה:

אגב אכתוב לך מה שאמרתי בסוגיא זו בש"ס סנהדרין דף נ"ט ע"ב והרי מילה שנאמרה לב"נ דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונישנית בסיני וכו' והרי פו"ר שנאמרה לב"נ דכתיב וכו' והקשו בתוס' ד"ה והא תימא מנ"ל דלא נאמרה לב"נ ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל קום ועשה לא קא חשיב. עוד הקשה בס' אור חדש עה"ת פ' לך במה דפשיטא להש"ס לגבי מילה נישנית למשרי שבת וגבי פו"ר לכל דבר שבמנין וכו' ולכאורה מנ"ל הא דילמא נישנית בשביל שיהי' נוהג גם בב"נ ע"ש [ולפי"ז מיושב קושי' האו"ח פסחים בסוגיא דחזקיה הובא בשו"ת מנחת שי סי' ס' על דאין אמ"ה לב"נ בעוף א"כ י"ל דנשנית בשביל דבר שנתחדש אכן להנ"ל ניחא דאיכא למימר להיפך מנ"ל שבא בשביל דבר שנתחדש דילמא שיהי' אסור נם לב"נ והבן] ולענ"ד ליישב דראיתי בספר מאמר אברהם פ' נח שכתב לתרץ קושיות העולם בגמ' דילן בהא דמקשה הגמ' מקודם ממילה ואח"כ מפו"ר ואמאי לא פריך מקודם אפו"ר ואח"כ ממצות מילה וכ' וז"ל ושמעתי בשם גאון א' דלכאורה לא פריך כלום מפו"ר דדילמא שאני התם דמיעטה התורה לב"נ מדכתיב שובו לכם דייק לכם ולא לב"נ. אך נ"ל דהכי פריך לא לכתוב הקרא כלל ויהי' נאמרה לב"נ לבד ולא נשנית בסיני וממילא ידעי' דלישראל לבדו נא' ולא לב"נ ולפי"ז קאי קושי' הגמ' אבבא שני' דריב"ח ולכך פריך מקודם ממילה דקאי קושייתו אבבא ראשונה ודו"ק. וע"ז עולה יפה תי' הגמרא ההוא לדבר שבמנין וכו' דלכך נשנית. וא"ת למה לי לכם אי לאו לכם הו"א דלכך נשנית בכדי לחייב גם ב"נ בפו"ר ע"כ דפח"ח.

וא"כ מיושב שפיר קושיות התוס' דזאת אין לומר דבאמת ב"נ מצווה על פו"ר דהא כתיב שובו לכם דייקא. ומיושב קושי' האו"ח דזאת אין לומר דנשנית לחייב גם ב"נ במצות פו"ר דא"כ לכם ל"ל והבן:

אכן ליישב קושיות העולם הנ"ל נ"ל בהקדם קושי' התוס' דילמא באמת פו"ר נאמרה לב"נ וגם קשה למה לא הקשו התוס' קושיתם מקודם על קושיות הגמרא ממילה היה להם להקשות דילמא נאמרה מקצת מילה לב"נ והא דלא חשיב וכו' משום דקו"ע לא קא חשיב ע"ש במהרש"ל ומהרש"א ז"ל. אכן ראיתי בס' אור חדש פ' לך שכ' לתרץ וז"ל דהנה יש לדקדק למה הביא המקשן זה הפסוק ואתה את בריתי תשמור מכל הפרשה של מילה שנאמר לאאע"ה אך י"ל דאיתא בע"ז דף כ"ז ע"א אתמר מנין למילה בנכרי שהוא פסולה רב אמר שנאמר ואתה את בריתי תשמור ור"י אמר המול ימול וכו' ופריך שם מה ביניהו וכו' והקשו בתוס' שם לימא מומר לערלות איכא ביניהו דהמול ימול איכא דהא כמאן דמהולי דמי כדאסיק שם ולמ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דהא אינו שומר הברית ותי' מ"מ הוא בכלל ואתה את בריתי תשמור רק שהוא אינו רוצה אבל בכלל הציווי הוא יע"ש. הרי להדיה דמי שהוא בכלל הציווי אע"פ שאינו מהול מיקרי ואתה את בריתי תשמור א"כ ליכא למימר דבאמת מילה לזה ולזה נאמרה דקשה א"כ היאך ממעט רב מילת נכרי מואתה את בריתי תשמור הא הוא שפיר באותו כלל כיון דעדיין הוא מצווה ועומד ע"ז אף אחר מ"ת אע"כ דרק לישראל נאמרה ולא לב"נ ושפיר נתמעט עכו"ם לאחר מ"ת ולזה דייק ומביא הפסוק ואתה את בריתי תשמור עכ"ל ולפי"ז מיושב ג"כ דמנ"ל להגמ' דמילה ופו"ר תשיב לא נשנית ורק למילתייהו נישנו דילמא באמת נישנו וגם לב"נ נאמרו אכן להנ"ל ניחא דע"כ מילה ליתא לב"נ מקרא דואתה את בריתי תשמור כנ"ל וגם י"ל כיון דקרא דביום השמיני קאי למאי דקדים בקרא דיני טומאת נדה וכיון דב"נ לא נצטוו בזה א"כ מבואר דגם במצות מילה אינם חייבים כסברת הגמרא בסנהדרין דף ס' ריש ע"א מכשפה לא תחיה וכתיב כל שוכב עם בהמה וכו' כל שישנו וכו' והבן:

וכיון שבאנו לזה דמצות מילה ע"כ ליתא בב"נ, א"כ אין לומר כוונת קושית הגמ' והרי מילה שנאמרה לב"נ וכו' דיהי' גם בב"נ מצות מילה כדין כל דבר שנשנית דהא ע"כ מילה אינו בב"נ. רק כוונת הגמ' להקשות דלמה נשנית כיון דחפץ השי"ת היה דמצות מילה יהי' רק לישראל הי' מהראוי שלא להיות נשנית וממילא יהי' רק לישראל ולא לב"נ. וע"ז תי' הגמ' דבאמת מילה לא נשנית ורק לענין שבת הוא דאתא ושוב מקשה הגמ' מפו"ר ובזה כונת הגמ' להקשו' דיהי' פו"ר גם בב"נ כיון דנשנית. ולא כקושיות הגמ' במילה דידעו חז"ל דאין חיוב מילה לב"נ וקושיותם הי' רק שלא יהיה נשנית. וכאן בפו"ר הי' קושיותם להיפך כיון דנשנית א"כ ראוי להיות החיוב גם בב"נ ולזאת מדוקדק היטב מה שהקשו בתו' כאן דילמא באמת פו"ר קאי גם לב"נ. ומקודם במילה לא הקשו התוס' כזאת דהא שם לא הי' קושיות הגמ' שיהיה החיוב מילה גם לב"נ שיהי' חל קושיות התוס' דילמא באמת החיוב הוא גם לב"נ. דהא איכא תירץ האור חדש מקרא דואתה את בריתי תשמור או כתירוצו הנ"ל מסמיכות למצות נדה. וא"כ שפיר מיושב גם קושיות העולם דמקודם הקשה הגמ' ממילה כנ"ל דהקושי' קאי על בבא שני' ממה דסליק כדרך הגמ' דמקשה מקודם על הא דסליק מיניה. וכיון דהבבא האחרונה היה בהא דלא נשנית בסיני דלב"נ לא נאמרה לכן מיד מקשה הגמ' ממילא דלמה נשנית כיון דאינה בב"נ. ואח"כ מקשה הגמ' מפו"ר דקאי על הבבא הראשונ' מהא דנשנית דאז גם לב"נ נאמרה. ולמה פו"ר אינה בב"נ כיון דנשנית ומיושב הכל:

ואשר שאלתני בש"ס ב"ק דצ"ח ע"א וא"ר השורף שטרו של חבירו פטור דא"ל ניירא קלאי מינך וכו' אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא ליכתבו לי' שטרא מעליא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן אמר רבא תהא במאמינו והקשית למה לי קרא למעט שטרות מכפל תיפוק לי' דאי אפשר בשום אופן לחייבו כפל דה"ד אי דאיכא עדים שיודעים מאי כתוב בשטר א"כ לכתבו ליה שטרא אחרינא ולא גנב ממנו כלים ואי דליכא עדים מנא ידעינן מה היה כתוב בו כקושיות הש"ס ובכפל לא שייך לתרוצי במאמינו דהא בכפל הוי מודה בקנס דפטור עכת"ד. הנה בקושייתך כבר דיברו האחרונים. וזכרתי ימים מקדם בלומדי בבחרותי בק"ק בייאלא שם ראיתי בביהמ"ד שו"ת תועפות ראם ובתחו"מ סי' א' הביא קושי' זו ואיני תח"י לראות מה השיב בזה הגאון ז"ל. גם בס' ים התלמוד ב"ק דצ"ח הקשה כן ושם במפורשי הים אות ט' תי' עפ"י שיטת הרשב"א בב"ק דמ"א דאם יש עד אחד בקנס תו לא הוה מוב"ק דע"כ הודה משים שאינו יכול להעיד נגד העד ולא חשיב מרשיע א"ע ויש לומר דמיירי במודה ואיכא ע"א על הגניבה דלא מצי למיכתב ליה שטרא אחרינא כיון דאיכא רק ע"א ואפ"ה לא הוי מוב"ק עיי"ש. אכן אכתי קשה לשיטת התוס' ב"ק דף מ"א ע"ב דגם ע"י ע"א הוי מוב"ק עיי"ש ולענ"ד לתרץ עפ"י מה שהביא הקצה"ח סימן א' סק"ח מש"כ הראב"ד ז"ל וז"ל היכי דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיוכל לומר להד"מ ואתי לב"ד וכפר ביה אידך בהאי קנסא אם הודה לאחר מכן איסתפקא לי מילתא אי הוי האי מיגו כעדים ואולי הכא דכפר ואתי סהדא הא מחייב והשתא נמי מה דתפס מקמי כפירה והודאה תפס. או דילמא כיון דאולי הודה פטור לא עדיף האי מיגו מהודאה דנפשיה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכל היכי דהודאה לא מהני מיגו נמי לא מהני הא מילתא איסתפקא לי בדיני קנסות ולא איתבריר' גבאי כהוגן עד יביא יורה צדק לנו עכ"ל. וכ' עליו הרמב"ן בס' הזכות כתובות סי' כ"ו דודאי מועיל מיגו שלא יהיה תו מוב"ק עיי"ש והובא גם בשער משפט סי' א' סק"ה א"כ י"ל דצריך קרא דאין כפל בשטרות באופן זה דכבר תפס ואז שייך שפיר התי' במאמינו ולא יהי' מוב"ק כיון דכבר תפס שלא בעדים ויש לו מיגו כסברת הרמב"ן ז"ל ומכאן ראי' לפשוט ספיקו של הראב"ד ז"ל. ובדרך זה יהי' מיושב גם קושי' הפ"י, ב"ק דצ"ח בהא דשורף שערותיו של חבירו דמשני הגמרא במאמינו לשיטת רוב הפוסקים דדיני דגרמי הוא קנס א"כ הוי מוב"ק ופטור עיי"ש וכן הק' בקצה"ח סי' ל"ח וסי' שפ"ו. והנה לכאורה יש ליישב לשיטת הפוסקים דמוב"ק פטור הוא רק בקנס דאורייתא. אבל בקנס דרבנן חייב וכ"כ רבינו אביגדור ברבי אליהו הכהן מובא במרדכי ב"ק פ' בתרא סי' ק"פ וז"ל ואם הודו כמה גרמו להם חייבין לפורען כל מה שהודו דאע"ג דמוב"ק פטור ודיד"ג הוי קנסא דרבנן וכו' מיהו ה"מ בקנס דאורייתא כגון אונס ומפתה ותשלומי כפל משום דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו דמוב"ק פטור אבל בקנס דרבנן חייב בהודאת עצמו וכ"ד שו"ת מהרי"ל סי' צ' מובא בש"ק חו"מ סי' שפ"ח סקנ"א. אכן זקני המהרש"ל ביש"ש ב"ק פ' בתרא סי' נון סובר דגם בקנס דרבנן פטור מוב"ק ומביא כן בשם המהר"י מקורביל בעל הסמ"ק ועיי"ש בקצה"ח סי' שפ"ח סקי"א שמביא כן מהשמ"ק ב"ק דצ"א ובמפה"י ב"ק דצ"ח בשם כנה"ג סי' ל"ח ועיין בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"א ובשו"ת שיבת ציון סי' ק"ט א"כ חוזר הקושי'. אכן לשיטת הרמב"ן ז"ל ניחא ופשוט' יש ליישב קושייתך דהא התומים ובים התלמוד ב"ק דצ"ח הק' בהא דקאמר הגמ' אי דאיכא עדים וכו' הא י"ל באיכא עדים פסולין להלוה ורחוקים מהשורף דשפיר גובה המלוה מהשורף ע"י העדים הללו דלגבי דידי' רחוקים נינהו. ואפ"ה לא מצי למיכתב לי' שטרא מעליא דהא קרובים הם ללוה עיי"ש. גם קשה לאוקמי בדידעי סהדי רק ששכחו הזמן ויפסידו אותו שלא יוכל לגבות מהלקוחות מהזמן שהיה נכתב בשטר וגם מהשתא ל"מ לכתוב דילמא לקח שובר כמבואר בחו"מ סי' מ"א וכעין זה הק' בשו"ת שואל ומשיב מהד"ב ח"ב סי' פ"ב עיי"ש. אכן י"ל דהן אמת שהי' עוד אופנים לאוקמי הא דשורף שטרותיו ש"ח רק כיון דהגמ' תי' באופן שמאמינו א"כ לא הוצרכו לחפש תי' אחרים אכן בקרא דפוטר שטרות מכפל כיון דלא שייך לתרץ במאמינו כיון דהוי מוב"ק א"כ סו יש לתרץ כנ"ל:

והנני הדור"ש בלונ"ח כה"י:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה