אור ברסלב

שות בית יחזקאל· רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן

סימן ו

סימן ה

בשם ה' אסרו חג דפסח שנת תרנ"ז פלונסק. שלומים מרובים לכ' ש"ב המהולל המושלם מו"ה אהרן הלוי הורווי"ץ נ"י בק"ק פלאצק:

אחדשה"ט הנני לעשות רצונך להשיב לך בדבר חידושי תורתך אשר הצעת לפני ליישב קושיות הגאון בעל פאר הלכה על מש"כ הרמב"ם בפ"ט מס' מאללות אסורות דאם אוכל בשר בחלב לוקה אבל אם נהנה מבשר בחלב אינו לוקה והקשה הלחם משנה מדוע פסק רבינו דאין לוקין על הנאת בשר בחלב דאין לומר דאיהו ס"ל לפסק הלכה כאיסי ב"י דיליף הנאת בב"ח בק"ו מערלה ובהיות כן מש"ה אין לוקין דאין עונשין מן הדין, ז"א דרבינו במנין המצות שלו מנה ג"פ לא תבשל חד אכילה חד אהנאה וחד אבישול הרי דיש לו לימוד מפורש אהנאה כמו על אכילה ומדוע לא יבאר החילוק בין אכילה להנאה ולבסוף העלה הלח"מ דמש"ה פסק רבינו דאין לוקין אהנאת בשר בחלב משום דהוי לאו דאתא באם אין ענין דהא עיקר קרא נאמר על בישול רק דאם אין ענין אבישול מוקמינן על הנאה וס"ל לרבינו דלאו דאתי באם אין ענין אין לוקין עליו וא"ל, א"כ למה לוקין על אכילת בב"ח הא הוה נמי לאו דאתי באם א"ע ז"א דכיון דיש נמי ק"ו דבראשית רבה אבל בהנאה אע"ג דאיכא נמי ק"ו ולא הוי כק"ו דבת הבת דאיתא במד"ר שחק מאיסור הבת וכ' בת הבת שתק מאכילת בב"ח וכתב בשול יע"ש והקשה הפאר הלכה מהא דאיתא בב"מ דף ס"א ע"א דאמר רבא דעל גזל לא צריכא קרא דלא תגזול דיש למילף מריבית ואונאה רק דלא תגזול קאי אכובש ש"ש ופריך שם כובש ש"ש בהדיא כתיב לא תעשוק שכר עני ואביון ומשני לעבור עליו בשני לאוין והקשו בתוס' א"כ לוקמי בגזל גופי' ולעבור עליו בב' לאווין ותי' דאלאו דגזל לא לקי כיון דהוה להנל"ע דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל אבל כי מוקמינן באם אין ענין אכובש ש"ש לקי שפיר הרי להדיא דעת התוס' דלאו דאתי באם אין ענין לקי שפיר והעלית לתרץ דהמהרש"א שם הקשה על תי' התוס' הא גם עתה בכובש ש"ש הוי להנל"ע ותי' דדוקא היכא דהלאו והעשה נאמרו בלשון אחד הוא דהוי להנל"ע אבל היכא שהלאו בלשון אחר מהעשה כגון הכא דהלאו נא' בלשון לא תגזול והעשה נא' בלשון עושק לא הוי ניחק לעשה א"כ מיושב קושי' הפ"ה דהך מילתא שכ' הלח"מ דס"ל להרמב"ם דלאו דאחי באם אין ענין אין לוקין צ"ל הטעם משום דקשיא למה שינה התורה בלשונו וכתב הלאו בלשון אחר ולא כתב באותו לשון השייך בו כגון גבי בב"ח הול"ל לא יהנה אלא ע"כ מש"ה שינה קרא כי היכי דלא ללקי עלי'. משא"כ הכא איפכא מסתברא דשפיר כ' התוס' דהשתא מוקמינן קרא באם אין ענין אכובש ש"ש לקי שפיר דא"ל דהו"ל לאו דאתי באם אין ענין משום דלא נאמר בפירוש הלאו לא תעשוק. ז"א דאדרבה אי הוי כתיב הכא לא תעשוק לא הוי מלקות כיון דהוי להנל"ע דיהי' ממש לשון אחד הלאו והעשה. ודוק לאידך גיסא מדלא כתיב הלאו בפירוש ע"כ דלוקין. ואי הוה כתב רחמנא בפי' לא הוי מטעם להנל"ע לכך שנה קרא לשונו ונאמר בלשון אחר לא תגזול שיהי' בלשון אחר ולא יהי' נל"ע וילקה עכת"ד. ובאמת דבריך נאמרו בהשכל ודעת אכן קשה לפי"ז דאם נאמר כסברתך דלכך לאו דאתי באם אין ענין אין לוקין עליו הוא משום דאי הי' כונת התורה למלקות הו"ל לכתוב הלאו בלשון השייך בו א"כ מאי מקשה שם הלחם משנה בסוף דבריו על הרמב"ם למה כ' דלוקין באכילת בב"ח והלא גם אכילת בב"ח הוא לאו דאתי באם אין ענין ומוכרח שם לתרץ דבאכילת בב"ח יש הק"ו מהמד"ר כמו באיסור בת מאיסור בת הבת הא באכילה דבב"ח פשיט ניחא דלוקין דהלא איתא בחולין דף קט"ו דנאמר ג' לא תבשל חד אאכילה וחד אהנאה וחד אבישול ואפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול דדוקא דרך בישול אסרה תורה א"כ שפיר לוקין על אכילת בב"ח דלא שייך לומר בזה אי בעי רחמנא דילקה לכתוב בפי' לא תאכל ז"א דקמ"ל קרא בזה דאין לוקין אלא דרך בישול משא"כ גבי הנאת בב"ח שפיר לא לקי דאי בעי רחמנא דיהי' מלקות לכתוב בפירוש לא יהנה וא"ל דמורה לנו דהנאת בב"ח. אינה אסור אלא דרך בישול ז"א דק"ו היא מאכילה דמה אכילה אינה אסורה אלא דרך בישול כ"ש גבי הנאה ושפיר הוי מצי למכתיב לא יהנה אלא ע"כ משום דלא ללקי ולמה הוצרך הלח"מ ליישב הא דלוקין באכילה משום הק"ו דהמדרש רבה. שוב ראיתי בס' אור חדש עה"ת פ' בהר שתי' באמת קושיות הפאר הלכה כדבריך וזכית לכוין לכל דבריו ואח"כ הקשה על דברי עצמו כנ"ל ומתרץ די"ל דלהגאון בעל לחם משנה קשיא ליה למה כ' הרמב"ם דעל אכילה לוקין אם הוי לאו דאתא באם אין ענין ובאמת קשה הא גופיה דמנ"ל דדרך בישול אסרה תורה באכילה דילמא הא דשינה התורה ולא כ' בפירוש לא יאכל משום דלא ילקה למען יהי' לאו דאתי באם אין ענין וע"ז תי' דעל אכילה איכא ק"ו דמד"ר ובין כך ובין כך לוקין עכ"פ מטעם דהמדרש וע"כ לא תבשל בא להורות דדרך בישול אסרה תורה וגבי הנאה הוי שפיר ק"ו מאכילה דדוקא דרך בישול אסרה תורה וקשיא שפיר ליכתוב לא יהנה אלא ע"כ דיהא לאו דאתא באם אין ענין שלא ללקות עכתד"ק אמנם תי' זה רק אם נלך בתירוצו של המהרש"א ז"ל אבל ראיתי בס' לוית חן פ' קדושים שמתרץ קושי' המהרש"א ז"ל בדרך אחר עפ"י דאיתא בתמורה ד"ד דלוקין על לאו דתמורה ולא הוי להנל"ע משום דאיכא תרי לאווין וכ' בתוס' מכות דט"ו דדוקא היכא דאיכא תרי לאווי דסמוכין להדדי וא"כ לא נוכל לאוקמי לא תגזול בגזל ולעבור בב' לאווין לאו דגזל ולאו דיליף מריבית ואונאה כיון דאינם סמוכין הם ניתקין ע"י עשה ואין לוקין עליהם לכן מוקי לא תגזול אכובש דהוי תרי לאווין דסמוכין ולא הוי נל"ע עכת"ד ושוב קשה על הלחם משנה קושיות הפא"ה דנימא גם אי קאי על כובש ש"ש לא ללקי משום דהוי לאו דאתא באם אין ענין ואי משום דאי הוי כתיב מפורש לכובש ש"ש הוי להנל"ע זה אינו דהא סוף סוף הי' מלקוח בכובש ש"ש משום דאין עשה מנתיק תרי לאווי ולמה לא כת' תורה בפירוש לכובש ש"ש אלא ודאי כדי שיהיה לאו דאתא באם אין ענין ושלא ללקות כקושי' הפא"ה הנ"ל. גם עדיין יקשה קושי' הפא"ה לפי מה שתירצתי קושית המהרש"א על תוס' עפ"י ש"ס תמורה ד"ד דאין עשה מנתיק תרי לאווין א"כ אי נימא דקאי על כובש ש"ש שפיר לוקין ולא הוי נל"ע משום דאין עשה מנתיק תרי לאוי אבל אי נאמר דקאי אגזל אין מלקות משום דהוי נל"ע אף דהוי תרי לאווין כיון דבגזל לא יהי' לאו מפורש רק אחד היינו לאו דלא תגזול אבל הלאו השני הוא מה דילפינן לאו לגזל מרבית ואונאה וכבר הקשו בתוס' שם ד"ה אמרי דאיך ילפינן לאו לגזל מריבית ואונאה הא אין מזהירין מה"ד ותי' דגזל לאו הנל"ע היא עיי"ש א"כ אי נאמר דקאי אגזל למען יהי' תרי לאווי ושלא יהיה נל"ע ושיהי' מלקות א"כ שוב לא נשאר הלאו דילפינן מריבית ואונאה דהא אין מזהירין מה"ד דכל תי' התוס' היא רק דנוכל למילף מרו"א משום דסוף סוף אין מלקות בגזל אבל אי נאמר דיש מלקות בגזל משום דהוי תרי לאווי שוב אין בגזל רק חד לאו והלאו השני אינו מפורש וללמוד מרו"א ג"כ לא נוכל דאין ממה"ד והוי תו להנל"ע ולכך לא מוקמינן לגזל א"כ עדיין קשה דבכובש ש"ש הוי הלאו דאתא באם אין ענין. דהא אם היה כונת התורה למלקות הי' לו לכתוב הלאו בכובש ש"ש גופי' ואי דהוי להנל"ע ז"א דבכובש ש"ש לא הוי להנל"ע משום דאין עשה מנתק תרי לאווין כנ"ל:

איברא דיש לדחות דברי הנ"ל בישוב קושיות המהרש"א וכן יהי' נסתר לפי"ז תי' הלוית חן דאיתא בחולין ד"ב ע"א התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים ובתוס' שם ד"ה וסופג וא"ת הל"ל וסופג שמונים דהתם תרי לאווי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו' והקשה המהרש"א מהא דש"ס תמורה דמ"מ לא הוי לאו הנל"ע דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דהוי תרי לאווי וחד ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי א"כ אין מקום לקושייתם דאהנך תרי לאווי לא לקי אלא חדא זימנא משום דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה והניח בצ"ע. וראיתי בס' ראש יוסף בתולין שם שתי' דאביי דפריך בריש תמורה והרי מימר לשיטתיה פריך דאמר כל מלתא דארל"ת אע"מ דאי לא אמאי לקי וא"כ בציבור דלא מהני דאין עושין תמורה לא לקי ומש"ה אמר בריש תמורה ה"מ לאו דשוה בכל אבל תמורה לא דאין נוהג בציבור משא"כ לרבא דאמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ גם בציבור לקי לא קשיא כלל והרי מימר דניתק ולקי דטעמא רבה אית ביה דכיון שאין העשה מנתק ללאו במקצתו דהיינו ציבור שוב אין מנתק ביחיד וכעין מה שכ' הר"מ וא"כ הקשו בתוס' שפיר לרבא ובפרט דהילכתא כרבא ואמאי לא לקי שמונים עיי"ש וביותר ביאור כ"כ בס' לב אריה ריש תולין בתוס' ד"ה וסופג וכו' והקשה מהרש"א ז"ל וכו' ולפענ"ד ליישב קושייתו דהרמב"ם רפ"ב דתמורה כ' כל המימר לוקה וכו' ולמה לא הוי להנל"ע משום דהוי תרי לאווי ועוד דהלאו כולל יותר וכו' ויש להבין הא בגמ' שם לא נאמר רק טעם דהוי תרי לאווי ולמה הוסיף הרמב"ם טעם מדעתו ולענ"ד דהך דינא דהרמב"ם דציבור ושותפין לקי אע"ג דאין עושין תמורה אינו מוסכם אליבא דכ"ע דלרבא דאמר התם כמדארל"ת אעל"מ והא דלקי משום דעבר אמד"ר י"ל דציבור ושותפין ג"כ אע"ג דלא אהני מעשיהם דאינם עושין תמורה אפ"ה לקי עכ"פ אבל לאביי דאמר התם אע"מ דאי לא מהני אמאי לקי א"כ בציבור ושותפין ג"כ ודאי לא לקי כיון דלא אהני מעשיהם ולפי"ז צדקו דברי הרמב"ם דהתם בש"ס תמורה אביי הוא דפריך והרי מימר דלאו הנל"ע ולקי לא מצי הגמ' לשנויי לאביי דלדידיה באמת ציבור ושותפין אינם לוקין אבל לדידן דקי"ל כרבא ולדידיה ציבור ושותפין ג"כ לוקין אע"ג דאין עושין תמורה לזה יש להוסיף עוד טעם דלא הוי להנל"ע משום דהלאו כולל יותר מהעשה וכו' ומיושב קושיות המהרש"א דהא דהוצרך לומר בתמורה דלא הוי נל"ע משום דהוי תרי לאווי היינו משום דמשני שם כן לאביי וכו' אבל לדידן דקיי"ל כרבא הקשו תוס' שפיר דיהי' סופג שמונים דהעשה אינו מנתיק אפי' חד לאו משום דהלאו כולל יותר דציבור ושותפין לקי אע"פ שאין עושין תמורה וכו' עיי"ש וכ"כ בס' אדני פז פ' בחקותי א"כ לשיטתו דרבא א"צ לחדש דאין עשה מנתיק תרי לאווי וכאן בב"מ רבא הוא דקאמר לה ל"ל דכ' רחמנא לאו בגזל וכו' אלא וכו' לכובש ש"ש וע"ז כ' בתוס' דכי מוקמינן לכובש ש"ש לקי שפיר ומוכרחין אנו לתרץ כסברת המהרש"א דכיון דאין העשה באותו לשון עצמו דהלאו לכך לא הוי להנל"ע. דהא אין לתרץ משום דהוי תרי לאווי דהא רבא סובר באמת דעשה מנתיק תרי לאווי כנ"ל: הן אמת דחשבתי לומר דאף דאין רבא מוכרח לתרץ כגמ' תמורה דאין עשה מנתיק תרי לאווי משום דיוכל לתרץ כסברת הרמב"ם דהלאו כולל יותר, אבל מ"מ יוכל להיות דאין רבא חולק על כללא דגמרא דאין עשה מנתיק ת"ל. דאף דלאביי לא נוכל לתרץ משום דהלאו כולל יותר אבל לרבא נוכל לתרץ כמו שמתרץ הגמ' לאביי ומנ"ל לומר דרבא ל"ל כללא דאין עשה מנתיק ת"ל. אבל באמת מצאתי כדברי הראש יוסף והלב אריה הנ"ל מבואר יותר באור חדש עה"ת פ' תולדות שמביא דברי הרמב"ם דתמורה והקשה למה לא משני הש"ס כסברת הרמב"ם דהלאו כולל יותר וכן הק' למ"ל להרמב"ם ב' דרכים להא דלוקין במימר וכ' כסברתם הנ"ל דלאביי לא שייך התי' דלאו הכולל יותר ומוכרת הגמ' לתרץ לאביי משום דאין עשה מנתיק ת"ל ואח"כ כ' וז"ל אולם עדיין יש לדקדק דזה ברור דאביי לא מצי לשנויי כתי' בתרא דהרמב"ם עכ"ז הלא שינוי קמא ודאי אתיא ככ"ע וגם לרבא וא"כ למה לרבינו להביא שינויא בתרא כיון דסגי בשינויא קמא לחוד אכן משמעתין דפסחים ד"ה ע"א יהי' מוכרע דע"כ לית ליה לרבא שינוי קמא ומש"ה הוצרך הרמב"ם אליבא דרבא להביא שינויא בתרא דיש לדקדק בשמעתין במאי פליגי אביי ורבא דמר יליף מאך ביום הראשון תשביתו ומר יליף מלא תשחט על חמץ דם זבחי וביותר לשיטת התוס' דאביי יליף מיתורא דקרא דאך ביום הראשון א"כ רבא קרא דאך ביום הראשון במאי מוקים לה אך י"ל דהנה הקשה הגאון בשו"ת ש"א מאי כ' תוס' דאביי יליף מיתורא דקרא הא איצטרך לנתק הלאו דבל יראה דלא יהי' לקי עלייהו כדאיתא פ"ט במכילתין דלאו לא יראה ולא ימצא הוי נל"ע דאך ביום הראשון וי"ל משום דגבי ב"י איכא שני לאווין ב"י וב"י דהא גמרינין בג"ש בתים וגבולין זה מזה ולא אתי חד עשה ומנתיק תרי לאווין ובהיות כן י"ל דאביי ורבא לשיטתייהו דאביי דאמר כמדארל"ת אע"מ ונסתר תי' שני דהרמב"ם דהא אין הלאו כולל יותר כנ"ל ומהכרח לומר דמש"ה לקי בתמורה דאין עשה מנתיק תרי לאווי ומש"ה דרש כאן דאך ביום הראשון מיותר ולהורות דהיינו י"ד דא"ל לנתק הלאווין ז"א דהא אין עשה מנתיק תרי לאווי אבל רבא קאי בשיטתו דאעל"מ ואפ"ה לקי א"כ י"ל באמת דחד עשה מנתיק ת"ל. והא דלוקין בתמורה משום דהלאו כולל יותר וכו' הרי להדיא שמוכרת משמעתין דל"ל לרבא שינוי קמא דהרמב"ם דאין עשה מנתיק ת"ל מדמוקי העשה דאך ביום הראשון לנתק שני לאווין וא"כ הוכרת הרמב"ם להביא מתמורה לרבא תי' בתרא משום דהלאו כולל יותר ושייך לאביי שינויא קמא דוקא ולרבא שינויא בתרא דוקא לשיטתייהו וכו' עכת"ד. ובילדותי תירצתי בזה שיטת הרמב"ם בה' חו"מ דהקונה חמץ בפסח לוקה דמקשים מש"ס פסחים דצ"ה דהוי להנל"ע ולהנ"ל ניתז דסוגיות הש"ס דצ"ה קאי אליבא דהלכתא כרבא דכמדארל"ת אעצ"מ ומתרץ הא דתמורה משום דהלאו כולל יותר אבל בחמץ הוי להנל"ע אף דהוי תרי לאווי כשיטת רבא וכתי' הראש יוסף דבריש חילין קאי אליבא דרבא אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר כאביי כמדא"ר ל"ת אע"מ א"כ לשיטתו באמת מתרץ הרמב"ם שינויא קמא דאין עשה מנתיק ת"ל א"כ גם בחמץ אין לומר נל"ע כיון דהוי תרי לאווי ב"י וב"י וכמש"כ האו"ת אליבא דאביי דיליף מאך ביום הראשון, ועיין לענין דהרמב"ם פסק כאביי דאע"מ בס' דברי חיים ב"מ דס"א והגאון צבי שם לענין פלוגתא דר"א ור"י בריבית קצוצה ובחמדת שלמה ב"מ דס"א והארכתי בזה בתשובתי בילדותי להגאבד"ק וולאדווא ז"ל] היוצא לנו מזה דרבא ע"כ ל"ל האי כללא דאין עשה מנתיק תרי לאווי. וא"כ ע"כ האי דלוקין בכובש ש"ש ולא הוי להנל"ע מוכרחין אנו לומר כתי' המהרש"א ז"ל ולא משום דהוי ת"ל דהא קאי שם לרבא וממילא מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל בלאו דאתא באם אין ענין כדבריך: אכן אכתי יקשה על הלח"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל קושיות הפא"ה לפי מה שתירצו במפורשים בדרכים שונים קושיות המהרש"א על תוס' דכובש ש"ש לא הוי נל"ע עיין מה שתי' בספר מעיני החכמה ובס' דברי חיים לב"מ דס"א ע"א ותי' שו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קס"ו ובשו"ת אורי וישעי סי' קל"א. לכן נראה לענ"ד דהנה הרמב"ם כ' בפ"א מה' גזילה איזה גזל זה הלוקח ממון אדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלי זה גזל ואיזה עושק כל שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים ואח"כ כשתבעו כבש הממון אצלו בחזקה זה עשק עכ"ל ומקשים המפורשים מש"ס דילן בהא דרבא מוקי לאו דגזל לכובש ש"ש וכן איתא בב"מ דקי"א אמר רבא זה עושק זה גזל ולמה חלקן הכ' לעבור עליו בשני לאווין עיי"ש ולמה כ' הרמב"ם דלאו לא תגזול קאי לגזל גופי' אכן י"ל עפ"י מה שהקשו בתוס' הנ"ל ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאווין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש באם אין ענין לקי שפיר וע"ו הקשה המהרש"א הא גם בעושק הוי להנל"ע ומחדש סברתו דאם אין העשה באותו לשון עצמו דהלאו לא אמרינן שיהי' ניתק לעשה כנ"ל וכ"ז ניחא לרבא דסובר באמת גם בלאו דאתא באם אין ענין לוקין שפיר מוטב לאוקמיה לכובש ש"ש דלוקין כיון דלא הוי להנל"ע מלומר לעבור בשני לאוין בגזל כיון דאין לוקין דהוי להנל"ע ומה נפקותא בחד לאו או בשני לאוין ושלא נאמר דגם בכובש ש"ש אין מלקות מטעם דהוי לאו דאתא באם אין ענין לכן דקדקו בתוס' לומר אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש באם אין ענין לקי שפיר דלכאורה למה כ' בתוס' באם אין ענין אכן באו לומר דלרבא גם בלאו הבא באם ענין לוקין ושפיר יהי' בכובש ש"ש מלקות על שני לאווין, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דסובר בהא דלא תבשל דבב"ת דלאו דאתא באם אין ענין אין לוקין א"כ גם אי נימא דקאי אכובש ש"ש לא יהי' מלקות על הלאו השני לכן פסק באמת דקאי לא תגזול על וזל גופיה אף דהוי להנל"ע ואין לוקין דמת נרויח אם נימא דקאי על כובש ש"ש. הא גם בכובש ש"ש אין לוקין מטעם דהוי לאו הבא באם אין ענין כנ"ל ומיושב קושיות הנשר הלכה דהא הרמב"ם ז"ל לשיטתו כ' באמת דקאי על גזל גופיה כקושיות התוס'. כיון דגם בכובש ש"ש לא יהי' מלקות מטעם דאתא באם אין ענין ועיין בס' דברי חיים בחי' לב"מ שם שכ' דלהרמב"ם דפסק כאביי דכ"מ דארל"ת אע"מ גם בעושק פטור ממלקות עיי"ש באריכות מילתא בטעמא וסיים וז"ל ומש"ה א"ש דפסק הרמב"ם ז"ל דלא כרבא דלא תגזול אתי לכובש ש"ש כיון דלשיטתו דהרמב"ם גם בכובש ש"ש אין ב' מלקות כיון דפסק כאביי דאע"מ א"כ ל"ל לאוקמיה לכובש ש"ש מוטב לאוקמיה בגזל גופיה עיי"ש עפ"י דרכו בקודש כן וכל לומר לפי דברינו ועפ"י קושיות הפאר הכ' דלהרמב"ם לא יהי' מלקות בכובש ש"ש מטעם דהוי לאו דאתא באם אין ענין. א"כ ג"כ ניחא דל"ל לאוקמיה לכש"ש מוטב לאוקמיה בגזל גופיה כיון דבין בזה ובין בזה ליכא מלקות. ובאמת ראיתי בס' יד מלאכי סי' שמ"ז שמביא דברי התוס' דליכא לאוקמי לעבור בשני לאווין אלא היכא דלקי אבל לא כשניתק לעשה וכ"כ הרב מהריק"א ז"ל בכלליו בס' יבין שמועה דף ק"ג ע"א וכ' דלפי דברי התוס' דהמלקות הוא הגורם שנאמר לעבור עליו בשני לאווין א"כ ה"ה בכל הלאווין שאין לוקין עליהם כגון לאשאב"מ ודכוותיה לא אמרינן בהו נמי לעבור עליו בשני לאווין והקשה על האי כללא מש"ס ב"מ דנ"ט ע"ב שהמאנה את הגר באונאת דברים עובר בג' לאווין אף שאין בזה מלקות דהוי לשאב"מ כמש"כ החינוך פ' משפטים וכן ביבמות דף צ"ז ע"א קאמר לעבור עליו בשני לאווין אף דאין שם מלקות וכן במנחות דצ"ט ע"ב דאיתא שם עובר בשני לאווין וכו' אף דאין בו מעשה וכן בחגיגה דף יו"ד ע"ב גבי לאו דלא ילין מן הבשר קאמר ודילמא לעבור עליו בשני לאווין, ועוד מתוס' גופייהו מוכח איפכא דהא בב"מ דף ה' ע"ב איתא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו כ' התוס' וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין ע"כ הרי בהדיא דבלאו דלא תגזול גופיה דנל"ע הוא ולא לקי כ' בתוס' לעבור בשני לאווין וכבר עמד בזה בשו"ת בית יעקב סי' קי"ג ותי' שם הי"מ דתוס' בב"מ דס"א הנ"ל לא כיונו כלל לומר דלא אמרינן לעבור בב' לאווין אלא היכא דלקי אלא למאי דאמרינן התם אלא לאו דגזל ל"ל לעבור עליו בב' לאווין וכונתם לומר דניחא ליה להש"ס לאוקמי לאו דלא תגזול אכובש ש"ש לעבור עליו בש"ל משום דלקי עליה ב' מלקות מלאוקמי בגזל גופיה ה ולעבור בב' לאווין משום דלית בהו מלקות אבל אי לא הוה לן לאוקמי הלאו דכובש ש"ש הוה מוקמינן ליה שפיר אלאו דגזל ולעבור עליו בב' לאווין ואע"ג דלא לקי עלה כדאמרינן בכל הני דוכתי דלעיל וזה שכתב גבי לא תחמוד דבלא דמי משמע דאע"ג דמלאו דגזל נפקא אפ"ה כתביה רחמנא לעבור עליו בב' לאווין אע"ג דלא לקי משום דלית לן לאוקמי אלאו אתר דלקי עליה כדמוקמינן אלאו דגזל באם אין ענין לכובש ש"ש וכ"כ בש"מ ב"מ דס"א בשם שו"ת הרדב"ז ת"ב סי' תשצ"א וז"ל. שאלת ממני אבאר לך דיבור התוס' וכו' וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה וכו' וכו' מהדר, קרא לאפושי מלקיות וי"ל דלעולם מהדרינן לאוקמיה קרא בחדוש ואי הוי מוקמינן ליה אלאו דגזל אין בו חידוש כלל אלא לעבור בב"ל אבל השתא דמוקי לה אכש"ש אשמועינן חידושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יד אליהו סי' ל"ט ובשו"ת פמ"א סי' כ"ו בפי' התוס' עכתד"ק. א"כ היו"ל מדבריו דבאם אין מקום לאוקמי לעבור בב"ל לענין מלקות אז נוכל לומר לעבור בב"ל גם במקום דליכא מלקות. וכאשר גם זאת מדוקדק בדברי התוס' שכ' אבל כי מוקמינן אכש"ש באם אין ענין לקי שפיר כונתם במה שכ' באם אין ענין היינו כיון דמוטב לאוקמי לגופיה מלאוקמיה באם אין ענין. ולכך דווקא אם נרויח ע"י שנוקים לאם אין ענין דיהי' מלקות אז מוטב טפי מלאוקמי בגופיה במקום שאין מלקות אבל כיון דלהרמב"ם גם בכש"ש לא יהי' מלקות דהא אין לוקין אלאו דאתא באם אין ענין. א"כ מוטב לאוקמי בגופיה מלאוקמי לאם אין ענין ואי משום דאין מלקות לית לן בה. דהא באם אין לאוקמי במקום מלקות נוכל לומר באמת לעבור בב"ל גם במקום דליכא מלקות כמש"כ בתוס' ב"מ דף ה' הנ"ל דדוקא באם יש לנו שני דרכים או לאוקמי למלקות או לאוקמי לגופיה ושלא ללקות. אז יותר נכון לאוקמי למלקות. אבל באם אין דרך אתר אז נוכל לומר לעבור בב' לאווין גם בליכא מלקות וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל. ומצאתי סעד לדברי במש"כ הצל"ח בח' בראש השנה דף ד' ע"א וז"ל הקשה בס' ברכת הזבח בסוף מ' ערכין בבאוריו להרמב"ם על מה שפסק הרמב"ם בפ"א מה' בכורות כיון שעברו עליו שנה עובר בלאו דהרי פסק הרמב"ם בפי"ד מה' מעשה הקרבנות דג' רגלים עובר אפי' בשלא כסדרן כת"ק דברייתא א"כ איך מצינו שנה בלא רגלים דהא קיי"ל כחכמים דערכין דאם נתעברה השנה נתעברה לו וגם קיי"ל כאחרים דאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד א"כ תו לא משכחת שנה בלא רגלים ע"ש בבה"ז דלאו על הרמב"ם לחוד קא מתמה אלא גם על סתם גמרא דקמבעי' בכור אימת מונין לו שנה ופליגי בי' אביי וראב"י הא לדידן לא נפקא לן מידי בהאי מנין שנה דבג' רגלים לחוד עובר בלאו אף דליכא שנה וכו' וכו' אמנם לדידי לא קשיא לי כלל קושית הבה"ז דאף שעובר בלאו בג' רגלים מ"מ כשעבר שנה הוא עובר עוד לאו משום שנה דכל זמן שעברו רגלים ואינו עובר השנה הוא בלאו אחד וכשעבר השנה הוא בתרי לאוין ואף דליכא בי' נפקותא בין לאו א' לתרי לאווין דרא אינו לוקה דהוי לשאב"מ כמש"כ הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק ועיין בתו' ב"ב דס"א שכ' דלא מוקי לה בלאו דגזל לעבור בב' לאוין הואיל ואינו לוקה ע"ש. מ"מ הכא ע"כ צריכין לומר דמוקי בלאו יתירא אף דאינו לוקה עליו לענין אפושי איסורא להיות רשע גמור והדבר מוכת דאל"כ קשה לענין מאי פליגי כל הני תנאי אי עובר ברגל א' או בג' רגלים ואי בעינן ג' רגלים כסדרן או לא מנ"מ בהך פלוגתא הא לענין איסורא תיכף ברגל א' עובר בעשה דובאת שמה והבאת שמה כמו שאמ' רבא לעיל ולענין הלאו ליכא נ"מ כיון דאינו לוקה עליו אלא ודאי דאף דאינו לוקה על לאו זה מ"מ איכא נפ"מ אימת חל עליו איסור לאו לאפושי איסורא א"כ גם לענין שנה היא נפ"מ אלאו זה שאף שכבר הוא קאי בלאו דרגלים מ"מ כשעבר שנה יש עלו עוד לאו והוא קאי באיסור שני לאוין וכי אמרינן ביבמות דל"ב למאי נ"מ לקוברו בן רשעים גמורים. ומ"מ אין בזה סתירה לדברי התוס' ב"מ הנ"ל דשם מתרצים התו' וטוב לאוקמי בלאו יתירא בכובש ש"ש שיש נפקותא בין ל"א לתרי לאוין לענין מלקות מלאוקמי בגזל גופיה לענין ת"ל שאין בו נפקותא אלימתא בין ת"ל למד לאו כיון שאן בו מלקות אבל הכא דאין לאוקמי לאו בשנה על דבר זולת על בל תאחר בודאי יש נפקותא להני חרי לאווין לענין אפושי איסורא וכו' עכל"ק והבן:

ובגוף דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דפסק דלא תגזול קאי לגופיה דלא כרבא י"ל דבס' מעיני החכמה מה"ב בב"מ דנ"ה ע"א הקשה בהא דא' רב כהנא אין אונאה לפרוטות לפ"ז איך מסיק רבא ר"פ א"נ דגזל נלמד מריבית ואונאה הא צריך קרא לגזל גופיה דאי מרו"א לא ניליף גזל בפרוטה כיון דאין אונאה לפרוטות והכפיל קושיא זו במעיני החכמה במהד"ב לב"מ דף ס"א וקדמו בקושיא זו במהר"ם שיף ב"מ שם וצריך לומר דרבא סובר כלוי בש"ס ב"מ דנ"ה דחולק על רב כהנא וסובר יש אונא' לפרוטות וכן תני לוי במתניתי וכסוגיות הגמ' ב"מ דף נ"ו ע"ב דקאמר לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל יש אונאה לפרוטות. אבל הרמב"ם ז"ל דפוסק בפי"ב מה' מכירה ה"ג דאין אונאה לפרוטות א"כ שוב אין למילף גזל מרו"א דהא איכא למימר דגזל קאי לגופיה ולהורות דיש גזל בפרוטות דאי מאונאה הוי אמרינן דאין גזל לפרוטות כמו דאין אונאה לפרוטות לרב כהנא. ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דלאו דלא תגזול קאי לגזל גופיה ומצאתי סעד לדברי שהלכתי בדרך שכ' בס' א"ח בהר ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דקשה לשיטת הרמ"ה הובא בטור יו"ד סי' קמ"א דיש ריבית בפחות משו"פ א"כ מאי פריך רבא דנילף לאו דגזל מריבית ואונאה הא אי הוי ילפינן מריבית הי' חיוב דגזל גם על פחות משו"פ ומסיק שם דרבא לשיטתו ע"כ סובר דגם בריבית הוא דוקא בפרוטה א"כ הרמב"ם דסובר יש ריבית בפחות משו"פ שפיר מוקי קרא דגזל לגופיה דאי מרו"א הוי אמרינן גם בפחות משו"פ עכת"ד כן לדרכינו דהרמב"ם סובר דאין למילף מאונא' כיון דאין אונאה לפרוטות וצריך קרא לגופי' כנ"ל. גם יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל משום קושיות הגאון ר' ישעיה פיק ז"ל בס' שאילת שלום פ' נח על הא דאמר רבא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל וכו' והא צריך לאו בגזל עפ"י דאיתא סנהדרין דף נ"ט מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח וא"כ אי לא כ' רחמנא לאו בגזל ה"א דלישראל דוקא נאמרה ולא לב"נ והובא קושי' זו באחרונים עיין בספר מעיני החכמה מהד"ק ובמהד"ת ב"מ דס"א ובס' חמדת שלמה ב"מ דס"א ובהגהות מהרצ"ח ב"מ שם ובשו"ת שו"מ מהד"ב ח"ד סי' קס"ו, גם מקשים האחרונים למש"כ הרמב"ם פ"א מה' גזילה דגזל עכו"ם אסור מה"ת א"כ לא אתי' מריבית ואונאה דשרו בעכו"ם ומשום הני קושיות י"ל דלכך כ' הרמב"ם לאו דגזל לגופיה. שוב ראיתי כן בספר מעיני החכמה במהד"ק שם וז"ל ובהכי א"ש דהרמב"ם הביא לאו דלא תגזול כפשוטו ולא כ' דקאי אעושק דלשיטתיה אזיל דפסק גזל נכרי אסור א"ש כפשוטו דקאי לגופיה וקמ"ל דאיכא לאו גם בנכרי וכו' עיי"ש. וראיתי בס' מעיני החכמה במהד"ק לב"מ דס"א שהקשה לרבא דאמר ל"ל לאו בגזל ולכאורה לפמש"כ התוס' לקמן דס"א ע"ב ד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ לא מוכח שצריך להחזיר דה"א כמו בריבית שא"צ להחזיר כמ"כ גזל כיון דלא אתי אלא מריבית דיו לבא מה"ד להיות כנדון וכו' ע"ש אכן באמת עיין במעה"ח במהד"ת שם בתוס' ד"ה רבא שהאריך בהא דתמהו על התוס' שכ' דרבא ס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינים והא לקמן דף ס"ה ובתמורה משמע בהדיא דס"ל לרבא דר"ק יוצאה בדיינים ועיין במעה"ח מה"ק דס"א ע"ב בתוס' ד"ה רבא ועיין באו"ח בהר דמביא מתמורה דכ"ו ע"ב דלא כתוס' בשיטת רבא עיי"ש:

והנה ראיתי לזקיני הגה"ק רשכבה"ג אור העולם בשו"ת חכם צבי סי' כ"ו שכ' לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל וז"ל נ"ל ברור שדעת הרמב"ם שפשוטו של מקרא הוא לכנות גוזל החוטף בחזקה וכו' וס"ל דאף דאמרינן זה הוא גזל זה הוא עושק וכן בריש א"נ לאו בגזל ל"ל וכו' לכש"ש לאו להוציאו מידי פשוטו לגמרי אתא דהא אמרינן בשבת דס"ג אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובפרק כיצד א"א דכ"ד אמר רבא גופא דבכל התורה אין מקרא יוצא מ"פ ובודאי לא פליג רבא מדידיה אדידיה אלא ע"כ הכי קאמר מדסמכינהו לעושק וגזל להדדי ועושק ע"כ בכש"ש מיירי לא תגזול נמי עליה קאי מהיקישא ומ"מ אינו יוצא מ"פ שעיקרו החוטף ממון בחזקה ובהכי ניחא קושי' התוס' בא"נ וא"ת ולוקמא בגזל גופיה וכו' וי"ל משום דלא לקי על לאו דגזל אבל כי וכו' ואין תירוצם עולה לפמש"כ הרמב"ם בה' שכירות פי"א ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם ובאמת דברי התוס' תמוהים דהא הו"ל לשאב"מ וכו' וגם הקושי' השנייה בתוס' שם וא"ת לקמן בהמקבל אמרינן דגזל נכרי מותר וכו' והשתא הא מוקמינין הכא האי לאו לגזל כולה בעושק ש"ש ולהרמב"ם כל זה ניחא כפשוטו דמעולם קרא דל"ת לא יצא מ"פ שהוא החוטף ממון בחזקה אלא דתדית לן רבא דמדאסמכיה קרא ללא תגזול לעושק ולא עוד אלא דקאי בי מצעי בין עושק ולא תלין דתרווייהו בכש"ש עלייהו נמי קאי והאי דקאמר לאו בגזל ל"ל לכש"ש לא אתי למעוטי גזל ממש דמה' תיתי וכו' עכל"ק ועיין בחי' חתם סופר לפ' א"נ בסוף ח"ס לפסחים שכ' ומי שרוצה לצאת י"ח עיונו והבנת דברי הרמב"ם על בורי' אין לנו אלא דברי תשובת ת"צ סי' כ"ו עש"ה כי דברי אלהים חיים הנה עכ"ל. א"כ לפי"ז ג"כ מיושב קושיות הגאון פאר הלכה הנ"ל דהן אמת דלשיטת הרמב"ם גם אי קאי לא תגזול אעושק אין מלקות מטעם דהוי לאו דאתא באם אין ענין מ"מ לא קשה קושיות התוס' לוקמי בגזל גופיה ולעבור בב"ל דהא לשיטת הרמב"ם באמת קאי על גזל גופיה ואין מקרא יוצא מ"פ כנ"ל. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ז ופשוט:

ש"ב:

תוכן העניינים

שות בית יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה