שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
פרי יצחק
בעזה"י:
אמר נכד המחבר. המעתיק והמסדר. יען כי הרבה יגיעות והרפתקאות עדו עלי עד אשר בחמלת ד' עלי הכינותי בית נאמן לנשמת מורי זקיני זצ"ל זי"ע לזאת הרהבתי עוז בנפשי לגשת אל הקודש ולהסתפח בנחלת צב"י. ואקו' כי יהי' לרצון לפניו אמרי פ"י כי הן עוד בחיים חיותו נפשו אוותה לראות ב"ב עולים במעלות החכמה והתבונה ויצליח ויעשו פר"י, ע"כ אציגה נא פה מעט מזעיר מחידושי אשר חנני ד' ברורו"ה בסוגי' דיאוש כדי:
וזה החלי בעזר יוצרי צורי חיי קוני:
במס' גיטין דף נ"ה וב"ק דף ס"ו:
הרמב"ם ז"ל בפ"ב מאי' מזבח ה"ז כתב וז"ל הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו כשר הקרבן ואפי' אם הוא חטאת שהכהני' אוכלין אותו. והקשה הכ"מ הלא הרמב"ם פסק דיאוש לא קני וא"כ מה בין קודם יאוש לאחר יאוש והראב"ד הקשה עוד מה אפי' שכתב הרמב"ם דהא בין לעולא ובין לר"י סברו דחטאת כשר יותר מעולא דלעולא דוקא חטאת משו' תיקון המזבח דאל"כ לא יקריבו הכהנים שמתייראי' שלא יאכלו חולין בעזרה ולר"י רבותא יותר דכשר בעולה דשם שייך שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אבל חטאת דלא מקריב מיני' רק חלב כש"כ דכשר ומה זה דנקיט הרמב"ם אפי' חטאת. ונלפענ"ד לתרץ ע"כ בס"ד דהנה התוס' במס' סוכה דף ל' הקשו ר' יוחנן אדרי"ו דבב"ק סובר ר"י דיאוש לא קני ובסוכה הקשה ואלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש אלמא דסבר ר"י דיאוש קונה. עוד מקשים התוס' אהא דפריך הש"ס על עולא מגנב והקדיש דמשמע דאי יאוש קונה א"ש והא במרובה פריך איפכא ר"י לר"ל מגנב והקדיש כו' ואי יאוש קונה מאי ארי' הקדיש אפי' לא הקדיש נמי פטור כו' ואשר חלקי אמרה נפשי בס"ד ליישב כל הנ"ל דכל אלה באחת יבוארו ויתורץ בזה עוד כמה קו' בסוגיין אשר יתבארו לפנינו בס"ד. והן קדם נציע סוגי' דאוונכרי בסוכה דף ל' דגרסי' שם אמר ר"ה להוי אוונכרי כי תזבינו אסא מעכו"ם לא תגזיזו אתון דסתם כותיים גזלני ארעתא נינהו וכו' וכתב הרשב"א שם דעיקר החשש דילמא גזלו מעכו"ם וכ' בתשו' שערי אפרים משו' גזל מישראל ליכא למיחוש משו' דאמרי' ניחא לאינש למיעבד מצו' בממוני' וניחא להבעלים להיות נקנה ההדס ללוקחים יע"ש והקשו עליו כל הבאים אחריו הא אנן פסקי' דהך ניחא לאיניש למיעבד מצו' בממוני' לא הוי רק כמו שאול ואינו מועיל זאת כלא ביו"ט שני דל"ב לכם ורק גזול פסול מהני סברא אבל ביו"ט א' דבעי' שיהי' לכם לא מהני סברא זו שיהי' עי"ז לכם. ונלפע"ד ליישב עד"ז דהנה התוס' הוכיחו דיאוש לא הוי כהפקר דאל"כ גם בגזילה יקנה ביאוש דהו כהפקר יע"ש וכ' הפנ"י הטעם דאמאי לא יהי' יאוש באמת כהפקר ויקנה אף בגזל הוא משו' דהוי אינו ברשותו וקיי"ל כרי"ו דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו וגם א"י להפקיר כמבואר בסוגי' דצנועין שם ועי"כ א"א לומר דיהי' מהני מתורת הפקר ול"מ כ"א מצד גזה"כ ולכך בגזילה דבאי' אתי לידי' ל"מ יע"ש ודפח"ח והנה הטעם דהוי אינו ברשותו כ' שם דהוא משו' דקאי ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין ועיקר הטעם דגזלן חייב באונסין מכי עדני' דאגבי' מבואר בדברי הש"ס סנהדרין דף ע"ב וביחוד בדברי רש"י ז"ל שם הוא מטעם דלא גרע משואל דכל הנאה שלו יע"ש. ומעתה בכהא"ג דגם בשואל א"ח באונסין ממילא אף גזלן אינו חייב. ומעתה נחזי אנן מי שגזל לולב לצאת בו וכדומה אף שלא להחזירו כלל אח"כ ל"ש למימר גבי' מכי עדני' דאגבי' לגוזלו חייב באונסין לפמ"ש הר"ן בתשו' סי' י"ט (והובא ג"כ בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ט וע"ש בסמ"ע) דאם שאל ספר לא' ונשלל מידו דא"ח באונסין דהרי עיקר הטעם דשואל חייב באונסין הוא משו' דכל הנאה שלו וכאן ניחא לי' להמשאיל בשאילתו דאף הוא נהנה במצוה זו מה שזה לומד מתוך ספרו יעש"ה. ומעתה ה"ה בגזלן כהא"ג ליכא למימר מכי עדני' דאגגי' קני' כיון דאיכא מצו' גם להנגזל כמ"ש המג"א בסי' תקפ"ו לענין דמותר ליטול שופר של חבירו שלא מדעתו לתקוע בו מטעם דנ"ל לאינש למיעבד מצו' בממוני' יע"ש וא"כ אין כל הנאה שלו. ומעתה כיון דא"ח באונסין וכל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתא שפיר מהני יאוש כדי באמת מטעם הפקר כיון דכל הטעם דל"מ יאוש מטעם הפקר כ' הפ"י הנ"ל הטעם משום דאינו ברשותו כיון דקאי ברשות הגזלן לענין חיוב אונסין וא"כ בכהא"ג דגזל חפץ לעשות בו מצוה דאז ליכא חיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו כנ"ל ולכן שפיר מהני יאוש גרידא. כנלע"ד נכון בסברא, ומעתה יתבארו היטב דברי השע"א הנ"ל דשפיר כ' באם הוא גזל מישראל אזי יכול לקצוץ בעצמו מטעם ניחא לי' לאינש למיעבד מצו' בממוני'. מה תאמר הא ליה כ"א כמו שאול ז"א כיון דעכ"פ מכח זה ליכא למימר מכי עדני' דאגבי' קני' לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהרי גם לחבירו איכא הנאת מצו' זו וא"כ עדיין ברשותא דמארא איתא ושוב שפיר מהני יאוש גרידא באמת מטעם הפקר ומקרי שפיר לכם מכח קנין היאוש וא"ש נכון בס"ד:
ואחרי שזכינו לדין מיושב היטב קו' התוס' הפונה קדים שהקשו ר"י אדר"י ולפמ"ש א"ש נכון דבאמת בעלמא שפיר סובר ר"י דיאוש כדי ל"ק והיינו מטעם שכ' הפ"י הנ"ל דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. אמנם ה"ת בעלמא דקנאו לחיוב אונסין בעידני' דאגבי' שפיר הוי אינו ברשותו. משא"כ הכא דגזלו לעשות בו מצו' להקדישו לקרבן ל"ש לומר דקנאו לענין חיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהרי גם להנגזל מגיע לו הנאה בקיום המצו' בחפץ שלו כנ"ל וא"כ לא יצא מרשות הנגזל כלל ושוב שפיר מהני יאוש גרידא מטעם הפקר כנ"ל.
ואמנם כן כל הקנין נצמח ע"י ההקדש כמובן א"כ שוב הוי מצו' הב"ע. וז"ש רי"ו במתק לשונו ואלא לאחר יאוש הא קני' ביאוש היינו בגוונא דהכא דגזלו לקיי' בו מצו' דאז ל"ק לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו ושפיר מהני היאוש מטעם הפקר כיון דהוי ברשותו לגמרי כנ"ל. ואלא לאו משום דהו"ל מצו' הב"ע והיינו כנ"ל משו' דכל הקנין נסתעף מכח ההקדש וא"ש:
ועפי"ז אמרתי ליישב קו' המהרש"א ז"ל בסוגי' דאוונכרי ע"ד רש"י ז"ל שכ' שם בד"ה וקרקע אינה נגזלת כו' וא"כ קני מצהב"ע כו' והקשה הוא ז"ל א"כ מ"פ הש"ס וליקני בשינוי מעשה הא י"ל דהוי מצהב"ע יע"ש אכן לפמ"ש א"ש דהנה בס' עטר"ח עמד לפרש דברי רש"י ז"ל הנ"ל דהאיך נוכל לומר דר"ה ס"ל יאוש קני הא קאמר בפי' דלהוי יאוש בידייהו וש"ר בידכם ואי יאוש קני למה הוצרך כלל ש"ר יע"ש. ואולם כפמ"ש יתבאר ע"נ די"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל דנהי דסובר דיאוש כדי ל"ק מ"מ זיל בתר טעמא דאמאי ל"מ מטעם הפקר ועכצ"ל כס' הפ"י הנ"ל משו' דהוי אינו ברשותו וא"נ ה"ת בעלמא דהגזלן קנאו לענין חיוב אונסין שפיר מקרי אינו ברשותו. ואמנם בנד"ד דלש"ל דקנאו הגזלן לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דהא גם להנגזל נ"ל למיעבד מצו' בממוני' דרש"י לשי' דפי' גזלני ארעתא מישראל דייקא וא"כ כל היכא דאי' ברשותא דמארא אי' וא"כ למה ל"מ כאן יאוש באמת מטעם הפקר כנ"ל. ע"כ כ' רש"י ז"ל בלשונו הטהור וא"נ יאוש קני היינו בגוונא דהכא כנ"ל מ"מ הוי מצהב"ע כיון דכל הקנין נצמח מכח המצו' כנ"ל וא"ש. ולפי"ז מיושב קו' המהרש"א ז"ל הנ"ל דהנה הריטב"א ז"ל כ' דל"א מצהב"ע אלא כשהמצר סייעה בעבירה ע"ש וא"כ א"ש דבשלמא בקנין יאוש שפיר הוי מצהב"ע כיון דהמצו' סייעת לעבירה יען שלולא קיום המצו' לא הי' מהני היאוש כלל כיון דהוי אינו ברשותו ורק שע"י המצו' הוא קונה אותו להוציאו מרשות הנגזל כנ"ל. משא"כ בקנין דשינוי מעשה דזה לא נצמח כלל מכח המצו' דגם בעלמא הוי קנין המועיל בפ"ע ולכן שפיר פריך הגמ' וליקניהו בש"מ דל"ה מהב"ע וא"ש (ויומתק יותר לפמ"ש הייע"ק בכ"מ דל"א מצהב"ע כ"א באופן דאם נימא דלא יצא ידי המצו' יתוקן העבירה עי"ז יע"ש וא"ש נכון ודו"ק): ובזה יש ליישב קו' התוס' בב"ק דס"ו ע"ב על אביי דפריך לרבה דסבר יאוש קונה מהא דקרבנו ולא הגזול אי לפני יאוש פשיטא ואלא לאח"י הא קני' ביאוש כו' הלא גם לדידי' יקשה אי יאוש ל"ק פשיטא, ועוד מקשים לשי' ר"ת דאף אי קנה מקודם ביאוש ג"כ הוי מצהב"ע א"כ מ"פ לרבה די"ל דשפיר מיירי לאח"י ואעפ"כ פסול משום מצהב"ע יע"ש, אמנם בהנ"ל י"ל דחדא מתורצת בירך חבירתה. וה"פ אביי לרבה בשלמא לדידי דאמינא יאוש ל"ק והיינו משום דאינו יכול להפקיר דבר שא"ב וא"כ ה"ת בעלמא דהגזלן קנאו לענין חיוב אונסין כנ"ל שפיר ל"מ יאוש משא"כ בנד"ד דגזל לקרבן וא"כ ל"ק לחיוב אונסין כיון דל"ה כל הנאה שלו דהא גם להנגזל כ"ל למיעבד מצו' בממוני' כנ"ל ושוב מועיל היאוש מטעם הפקר ושפיר הו"א דיכול להקריבו ג"כ ע"ז קמ"ל דמ"מ פסול משו' מצהב"ע והיינו כנ"ל משו' דכל הקנין נסתעף מכח המצו' ושפיר הוי המצו' סייעה להעבירה כמ"ש הריטב"א הנ"ל. משא"כ לדידך דאמרת יאוש קני גם בעלמא והיינו משו' דסובר כצנועין דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כמבואר בפ"י א"כ שפיר קשה הא קני' ביאוש ואין לומר דפסול משו' מצהב"ע ז"א דלדידי' אין המצו' מסייע' להקנין כלל וא"כ ל"ש מצהב"ע כס' הריטב"א הנ"ל וא"ש:
ואשר בזה א"ש ג"כ קו' התוס' הנ"ל דמ"פ הש"ס על עולא מהך ברייתא דגנב והקדיש וכו' הלא גם לר"י תקשה אי יאוש קני אף בלא הקדיש נמי פטור כיון דשלו הוא טובח וכו' כמו שהקשה רי"ו על ר"ל בב"ק מהך ברייתא ולפי הוצעותינו הנ"ל א"ש די"ל דבאמת בעלמא סבר ר"י דיאוש ל"ק והיינו מטעם שכ' הפ"י משו' דא"י להפקיר דבר שא"ב. ואמנם הכא בחטאת גזולה דל"ק הגזלן לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו משו' דנ"ל להנגזל למיעבד מצו' בממוני' א"כ כל היכא דאי' ברשותי' דמארא אי' כנ"ל וע"כ שפיר סובר ר"י כאן דיאוש קני באמת מטעם הפקר ולמצה"ב לא חייש ר"י כמ"ש תוס' וא"כ א"ש דלא הש"ס על ר"י אפי' בלא הקדיש נמי פטור מדו"ה כיון דשלו ה"ט ז"א דבלא ההקדש שפיר מודה ר"י דיאוש ל"ק ושפיר חייב בדו"ה ואך כשהקדיש שפיר חל הקנין יאוש מטעם נ"ל לאינש למיעבד מצו' בממוני' כנ"ל. ובשלמא בב"ק שפיר צריך רי"ו לר"ל אפי' בלא הקדיש נמי יפטור דשלו ה"ט וכו' כיון דר"ל סובר בהדיא שם ל"ש אלא לפנ"י אבל לאח"י שלו ה"ט וכו' וע"כ דסובר דבכל מקו' יאוש קני אף היכא דלא גזלו למצו' פריך הגמ' שפיר. משא"כ לר"י לק"מ כיון דלא מצינו שיסבור בעלמא דיאוש כדי קני ורק הכא לענין חטאת שוב שפיר יש לחלק כנ"ל וא"ש: ומה נמלצו לחכי ליישב בזה קו' התוס' בד"ה שלא יהי' מזבח אוכל גזילות וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע יע"ש ולפימ"ש דבאמת גם ר"י סבר בעלמא דיאוש כדי ל"ק משו' דאינו יכול להפקיר דבר שא"ב ורק הכא בחטאת דל"ק לחיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו דגם הנגזל נהנה בקיום המצו' של חבירו וא"כ תו הוי ברשותו ולכן שפיר מהני היאוש מטעם הפקר כנ"ל. ומעתה בחטאת שנודעה לרבים שתקנו חכמי' שלא תהי' מכפרת מטעם שלא יהי' מזבח אוכל גזילות א"כ תו לש"ל ניחא לי' לאינש כו' כיון דאין כאן מצו' כלל וא"כ תו קנאו הגזלן לחיוב אונסין כמו בעלמא כיון דכל הנאה שלו וא"כ שוב אינה מכפרת מן הדין כיון דאז באמת יאוש ל"ק מדאו' כיון דאינו ברשותו ומחוייב מה"ד להביא קרבן אחר וא"ש כו"פ בס"ד:
ומעתה לפי"ז א"ש פסקי הרמב"ם ז"ל דשפיר פסק הכא כר"י דר"ת בין נודעה ובין ל"כ מכפרת ואף דבעלמא פוסק דיאוש כדי ל"ק היינו מטעם דאינו ברשותו להפקיר כס' הפ"י הנ"ל. משא"כ הכא בקרבן דל"ק הגזלן לענין חיוב אונסין כיון דאין כל הנאה שלו כיון דנ"ל להנגזל למיעבד מצו' בממוני' וא"כ לא יצא מרשות הנגזל כלל ושוב שפיר מהני היאוש מטעם הפקר ולכן שפיר פסק כאן כר"י דמכפרת וא"ש והוצעתי חילוקי זה לפני כ"ק מר זקיני הגאה"ק זצ"ל זי"ע והוטב בעיניו למאד בס"ד:
אמנם עדיין חל עלינו חובת ביאור לבאר מ"ש הרמב"ם ואפי' חטאת. ואחזה אנכי בס"ד ליישב הדבר ע"נ. והוא ליישב קו' רש"י ותוס' בגיטין דנ"ה אהא דפריך רבא לעולא מגנב והקדיש וכו' ותני עלה בחוץ כהא"ג ענוש כרת וא"א יאוש ל"ק כרת מאי עבידתי' הלא גם בלאו הא דתני עלה ג"כ ק' מגופא דברייתא דקפוטר מדו"ה והלא אי יאוש ל"ק ל"ה הקדש כלל יע"ש. ונלע"ד דהנה בס' טוב גיטין הקשה קו' עצומה בהא דפריך הש"ס מותני עלה בחוץ כה"ג ע"כ דהלא בלא זה ג"כ קשה למה דמבואר בסוגי' דבב"ק דבקדשי בה"ב מחייב על ההקדש גופי' דו"ה דמה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט ורק בקדשי מזבח פטור דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ובכהא"ג דפסול להקרבה הרי הוא כקדשי בה"ב וא"כ לחייב על ההקדש עצמו יע"ש שנדחק בזה. ולפענ"ד נראה לתרץ ע"נ דהנה בס' ים התלמוד בב"ק שם ד' ע"ו הקשה דמ"פ הש"ס שם דליחייב על ההקדש גופי' מצד דיחשב ההקדש כמכירה הא בידו למיתשל עלה ולא נפיק מרשותו יע"ש. ולפענ"ד נראה דא"ש לפי"מ שהעלה החות יאיר בתשו' סי' ק"ו והובא ג"כ במ"ל בה' מעה"ק דהא דאמרי' בכ"מ דיכול לשאול על ההקדשות ה"ד בכי הא"ג שאמר הרי עלי שחייב באחריות וא"כ ברשותי' קאי ולא נשתנה רשות אבל באו' הר"ז דכל היכא דקאי ברשותו דגבו' קאי והוי כאלו בא ליד הגזבר יע"ש וא"כ לפי"ז י"ל ג"כ כאן כיון דיאוש כדי ל"ק רק דההקדש חל מכח שינוי רשות וכבר כתבו התוס' בב"ק דס"ז דש"ר ל"ה כ"א בקדשים שאח"ב א"כ ע"כ הא מתני' דגנב והקדיש דפטור מדו"ה ע"כ לא מיירי כ"א בקדשים שאח"ב וא"כ בכהא"ג שפיר פריך הש"ס דיתחייב על ההקדש גופי' דו"ה דניהוי כמכרו להדיוט ואין לומר דכיון דבידו למישאל עלה לא נפיק מרשותי' ול"ח כמכירה ז"א דבקדשים שאח"ב ל"ה ברשותי' למיתשל עלה ושפיר נפיק מרשותי' לגמרי ופהג"ש. (ויהי' מחה ראי' גדולה לס' החו"י הנ"ל.) וע"ז שפיר הוצרך הש"ס לשנוי מעיקרא תורא דראובן וכו'. משא"כ אליבא דעולא דס"ל יאוש כדי קני לפי שי' ר"ת בסוגיין ורק להקרבה פסול מצד מהב"ע וא"כ שפיר י"ל דמתני דגנב והקדיש מיירי בקדשים שחייב באחריותן ואעפ"כ שפיר חל ההקדש מצד יאוש כדי אף דל"ה ש"ר וא"כ שוב שפיר י"ל אף דפסול להקרבה מ"מ ל"ה כמכירה להדיוט כיון דבידו למיתשל עלה ולא נפיק מרשותי' כקו' היה"ת הנ"ל לאמת ול"צ לתי' הש"ס דמעיקרא תורא דראובן וכו' וא"ש דמיושב קו' הט"ג ע"נ (ולכאו' הי' מקום אתי לפרש בזה דברי התוס' בב"ק ד' ס"ז ע"א בד"ה מעיקרא טבלא דהקשו דהא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה יע"ש. ולכאו' צל"ה דלמה לא מקשים התוס' ג"כ על הא דהקדשן הקדש דמשני הש"ס דמעיקרא חולין והשתא הקדש והא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה ואולם לפי סברת החו"י הנ"ל הי' א"ש דעל ההקדשן לא הו' מצי לאקשוי' דהומ"ל דמיירי בקדשים שאח"ב והוי כמו דאתי ליד גזבר דל"מ שאלה כנ"ל. וע"כ תסובו קו' דוקא על הא דמעיקרא טיבלא דשם ל"ש לחלק כנ"ל. איברא דמתוס' גופי' מוכח דלית להו הך סברא לחלק לענין שאלה בין קשח"ב לקשאח"ב דהא התוס' בעצמם כתבו בדיבור שאח"ז בד"ה מעיקרא חולין וכו' וז"ל בקדשים שאח"ב ל"ה צריך ליתן טעם זה דיש כאן שינוי רשות אלא בעי לאוקמי' אפי' בחטאת ובאשם דאע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מ"מ שה"ש יש כאן עכ"ל הרי מפורש יוצא מדבריהם דמיירי בקדשים שח"ב מדלא משני הש"ס דהוי ש"ר. וא"כ דמיירי בקשח"ב שוב שפיר מצי למיתשל עלה וא"כ עדיין דברי התוס' הנ"ל צ"ב מדוע לא מקשי' ג"כ על הא דהקדשן הקדש דהא הוי שינוי החוזר ע"י שאלה וצ"ע):
והנה לכאו' יש להקשות דמ"פ רבא על עולא מגנב והקדיש וכו' דהלא שפיר יש לחלק דבמתני' דאיירי בחטאת דהוי קדשים שח"ב ומשו"ה שפיר קסבר עולא דמה"ת אינו מכפרת כיון דיאוש כדי ל"ק ואין לומר דהוי שה"ש או ש"ר ז"א כיון דבחטאת קיימי' דהוי קשח"ב א"כ ל"ה ש"ר כמ"ש תוס' הנ"ל וגם שינו השם אין כאן כיון דהוי שינוי החוזר ע"י שאלה משא"כ מתני' דגנב והקדיש י"ל דמיירי בקדשים שאח"ב א"כ שפיר חל ההקדש מכח יאוש וש"ר או שה"ש שאינו חוזר עי"ש כיון דאח"ב כבר נפיק מרשותי' ול"מ שאלה כסברת החו"י הנ"ל וצ"ע. אמנם לפימ"ש לעיל בישוב קו' הט"ג הנ"ל א"ש די"ל דרבא פריך בדרך ממ"נ דאי מיירי בקשח"ב כמו חטאת ואשם בודאי קשה איך יתחייב כרת בשחטו בחוץ הא לא חל ההקדש כלל כיון דליכא כ"א יאוש גרידא כנ"ל מאי אמרת דמיירי בקדשים שאח"ב דאיכא ג"כ ש"ר או שה"ש כיון דאינו חתר ע"י שאלה כס' החו"י הנ"ל ז"א דא"כ תיהדר קו' הט"ג הנ"ל למקומה דיתחייב דו"ה על ההקדש גופא דנחשוב כמכירה להדיוט ואין לומר דל"ה כמכירה כיון דבידו למיתשל עלה לא נפיק מרשותי' לגמרי כנ"ל ז"א דה"ת בקשח"ב אבל אי מיירי בקשאח"ב תו ל"מ שאלה וא"כ שפיר הוי כמכירה להדיוט ופהג"ש:
בזה יש ליישב שי' ר"ת שמביא ראי' מהא דפריך רבא לעולא מגנב והקדיש וכו' ותני עלה וכו' ול"פ מגופ' אמאי פטור מדו"ה והא לאו דהקדש קטבח או יאוש קני לכל מילי ורק לענין הקרבה פסול משום דהוי מצהב"ע וכו' והרי כ' לדחות ראייתו דהלא אי אפי' יאוש ל"ק מ"מ חל ההקדש מטעם יאוש ושה"ש וכמבואר בגמ' ואולם לפמ"ש הדש די"ל דשפיר הוכיח ר"ת דיאוש כדי קני דהא אאפ"ל מטעם שה"ש ז"א דהא הוי שינוי השם החוזר ע"י שאלה מאי אמרת דמיירי בקשאח"ב דל"מ שאלה כס' החו"י הנ"ל זיא דא"כ יקשה קו' הגמ' דיתחייב דו"ה על ההקדש גופא כיון דכבר נפיק מרשותי' לגמרי והוי כמכירה להדיוט. ואעכצ"ל דיאוש לחוד ג"כ קני ואז שפיר י"ל דמיירי בקשח"ב ואפ"ה חל ההקדש אף דל"ה שה"ש כיון דחוזר עי"ש מ"מ שפיר חל מכח יאוש לחוד ולכך שפיר פטור מדו"ה בין על המכירה ובין על ההקדש גופי' מצד דלא יחשב כמכירה כיון דיוכל למישאל עלה כיון דמיירי בקשח"ב כנ"ל וא"ש. אמנם לכאו' יש לדחות דעדיין י"ל דיאוש לחוד ל"ק ורק דההקדש שפיר חל מכח יאוש ושה"ש ומיירי בקשאח"ב דל"ה שינוי החוזר עי"ש וא"ל דא"כ יקשה קו' הש"ס דיתחייב על ההקדש גופי' דו"ה כיון דל"ש שאלה והוי כמכירה להדיוט ז"א די"ל כתי' הש"ס שם דלכך ל"ה כמכירה דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן אכן י"ל דזהו באמת כוונות הש"ס דמשני דמעיקרא תורא דראובן וכו' היינו דלכך ל"ח כמכירה משום דעדיין בידו וברשותי' לשאול על ההקדש ומשו"ה עדיין שמו עליו. ולפי"ז ה"ת אי יאוש כדי קני ושפיר י"ל דמיירי בקשח"ב ואז שפיר י"ל דל"ה כמכירה משום דבידו למישאל עלה ועדיין שמו עליו. משא"כ אי יאוש לחוד ל"ק ורק בצירוף שה"ש וא"ז ע"כ מתוקמא מתני' בקשאח"ב דאל"כ הוי שינוי החוזר עי"ש וא"כ הדרה קו' הש"ס לדוכתי' דיתחייב על ההקדש גופי' דו"ה מצד מכירה דאין לומר כתי' הש"ס דמעיקרא תורא דראובן וכו' והיינו משום דיכול למישאל עלה ולא נתעקר שם בעלים ממנו כנ"ל ז"א דאי מיירי בקשאח"ב תו ל"ש שאלה כס' החו"י הנ"ל וא"ש ודוק. ובזה יש ליישב ג"כ קו' התוס' שם בב"ק דע"ו אהא דמשני מעיקרא תורא דראובן וכו' הא אמרי' לקמן דע"ט גנב והקדיש כו' משלם דו"ה יע"ש שנדחקו ליישב דמיירי בקדשי בה"ב ואולם לפמ"ש בכוונת התרצן דמעיקרא תורא דראובן כו' הוא משום דבידו למישאל עלה לא נפיק מרשות הבעלים כנ"ל. ומעתה לפי סברת החו"י הנ"ל עכצ"ל דמיירי בקדשים שחייב באחריותן ולפי"ז י"ל דהא דלקמן דחייב על ההקדש דו"ה מיירי בקשאח"ב דל"ש שאלה והוי שפיר כמכירה להדיוט וא"ש):
אמנם לכאו' עדיין קשה דמ"פ רבא לעולא דלמא לעולם מיירי בקדשים שאח"ב ושפיר חל ההקדש מכח יאוש ושה"ש שאינו חוזר כיון דל"מ שאלה כנ"ל ואין לומר דא"כ יתחייב על ההקדש גופא מצד מכירה כנ"ל ע"ז הי' יכול לתרץ דמיירי באופן זה דהנה לכאו' הקשיתי אהא דפריך הש"ס שם בב"ק ד' ע"ו דיתחייב אהקדש גופא דו"ה דמ"ל מכרו להדיוט ומ"ל מכרו לשמים הלא י"ל דמתני' מיירי באופן זה. דהנה אי' בנדרים דל"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלו לאוכלו מעל ומפרש הר"ן דמיירי שהי' מונח תוך ד"א שלו ומגו דאי בעי זכה לנפשי' זכה נמי להקדש וכיון שלא היתה שלו מעולם ולא זכי בה כלל לעצמו אינו כגזבר עלה לכך אם נטלו לאוכלו מעל יע"ש. ולפי"ז י"ל דמתני' בגזל בהמת חולין מחבירו וכשנתייאש הנגזל לא רצה הגזלן לקנותה לעצמו רק זכו' להקדש וקני ההקדש וכיון שלא קנה לעצמו (כיון דזה מתייאש וזה א"ר לקנות ל"ק כמבואר בסוגי' דבב"ק דס"ו) א"כ לפי"מ שהקשה היש"ש למ"ד דאין חיוב דו"ה רק היכא דאהני מעשיו כגון במכר לאח"י שקנה הלוקח ביאוש וש"ר דמאי בכך דאהני מעשיו מ"מ איך שייך הלשון ומכרו הנאמר בתורה דהא הגזלן ל"ק כלל דלגבי דידי' ל"ה רק יאוש לחוד ומצד קו' זו הוכיח היש"ש שבאותו העת שקנה הלוקח הגזילה קני ג"כ המוכר יע"ש. ומעתה לפי"ז בנ"ד שהגזלן ל"ק גוף הגזילה לעצמו ורק זכותו להקדש א"כ לש"ל דיתחייב מצד מכירה דהא אף דאהני מעשיו שההקדש שפיר חל מ"מ ל"ש בי' הלשון ומכרו כקו' היש"ש לאמת דהא כאן לש"ל שבעת שקנה לההקדש נקנה ג"כ להגזלן דהא הגזלן לא חפץ לקנותו כלל לעצמו והוא לכאו' קו' נפלאה:
אכן באמת הדבר נכון דהא אנן פסקי' דאף המוכר לפני יאוש דלא אהני מעשיו כלל ג"כ חייב דו"ה וא"כ מכש"כ בכהא"ג שהועילו מעשיו שחל ההקדש שפיר בודאי חייב דו"ה ופהג"ש ומעתה לפי"ז עדיין ק' קו' הנ"ל דמ"פ רבא לעולא מגנב והקדיש דלמא איירי בקדשים שאח"ב ושפיר חל ההקדש מכח יאוש ושה"ש כיון דאינו חוזר עי"ש. מאי אמרת דא"כ יהי' חוזר וניעור קו' הש"ס הנ"ל דיתחייב על ההקדש גופי' מצד דהוי כמכירה ז"א דיש לאוקמא מתני' בגוונא הנ"ל דהגזלן לא כיוון לקנות לעצמו ורק לההקדש ול"ש ומכרו דאתי' כמ"ד דאינו חייב דו"ה רק היכא דאהני מעשיו ובעי' שיהי' להמוכר ג"כ קצת קנין מחמתו כדברי היש"ש הנ"ל ולכך שפיר פטור מדו"ה. אמנם י"ל דרבא פריך שפיר דליכא לאוקמי בכהא"ג דהגזלן לא זכי לעצמו דא"כ יהי' פסול להקרבה כיון דהוי כמו קרבן שאין לו בעלים כמובן (ועי' במלחמות פ' הגוזל) וא"כ האיך תני עלה בחוץ כהא"ג ענוש כרת הא אינו ראוי' לבוא לפנים ומעתה לפי"ז ממילא מתורץ קו' התוס' הנצב פתח השער דלמה לא מקשה מגופא דברייתא ובהנ"ל א"ש דבלא הא דתני עלה ליה מצי להקשות מגופא דברייתא דאיך חל ההקדש דהי"ל דמיירי באופן הנ"ל דהגזלן לא זכהו לעצמו ורק להקדש ולכן ההקדש שפיר חל מכח יאוש ושה"ש כיון שאינו חוזר עי"ש כס' החו"י הנ"ל ומיירי בקשאח"ב כנ"ל. ולכך שפיר פטור מדו"ה בין על המו"מ שלאחר ההקדש כיון דלא קרי' בי' רעהו ובין על ההקדש גופא מצד דל"ק בי' ומכרו כנ"ל.
ולכך מייתי הא דח"ע בחוץ כה"ג ע"כ ואי מיירי באופן זה לא הי' שייך בי' חיוב ברת דהא ל"ה ראוי לפנים כיון דאי"ל בעלים כנ"ל א"ש:
וכיון שזכינו לדין ממילא א"ש דברי הרמב"ם הנצב פתח השער שכ' הגונב או הגוזל כו' דאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר והיינו בעולה כשר מדינא משום דהוי יאוש ושה"ש כיון דבעולה משכח"ל שאח"ב כגון באו' ה"ז ואפי' הוא חטאת ירצה ואף דבחטאת הוי תמיד קשח"ב וא"כ ליכא שינוי השם כיון דהוי חוזר לברייתו ע"י שאלה כנ"ל מ"מ כשר שהכהנים אוכלים אותו והיינו דשייך התקנה שלא יהי' כהנים עצבים ואוקמי' ברשותו וא"ש (ועי' בחי' רע"א שכ' ג"כ הכוונה בזה שכ' רבינו שהכהנים וכו' הוא נתינת טעם כיון דאוכלים א"ב הם עצבים שאוכלים גזילה וא"ש):
עוד נלע"ד ליישב קו' רש"י ותוס' הנ"ל דלמה לא פריך רבא לעולא מגופא דברייתא דפוטר מדו"ה וש"מ דיאוש קני ונלע"ד בהקדם דברי הש"ס בב"ק דס"ח ע"ב דפריך רי"ו לר"ל דסובר יאוש קני ממתני' דגנב והקדיש טו"מ דפטור מדו"ה וע"כ מיירי לאח"י דאי לפנ"י מי קדוש יהא רי"ו וכו' ואי יאוש כדי קני מאי ארי' הקדיש אפי' לא הקדיש נמי דשלו הוא טובח ושלו הו"מ ומשני דלעולם לפנ"י והבמ"ע כגון שהקדשו' בעלים בי"ג ופריך ומי קדוש והארי"ו וכו' ומשני הוא דא' כצנועין וכו' יע"ש. והנה לכאורה יש להעיר לפי"מ שהביא האס"ז בפ' המניח בשם הרמ"ה ז"ל דאף דגזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדישו מ"מ אם גבה הנגזל לבסוף הגזילה חל ההקדש למפרע משום דאמרי' למפרע הוא גובה דא"י לסלק בזוזי א"כ למפרע הוא ברשותו וחל ההקדש למפרע יע"ש. א"כ לפי"ז מ"פ הש"ס ומי קדוש והארי"ו וכו' ודחיק לאוקמי כצנועין דלמא לעולם סובר כרי"ו דא"י להקדיש דשא"ב ואך הבמ"ע כגון שהלך הגזלן וטבחו בפנים ע"ש הנגזל והוי כמו שהשיב הגזילה לבעלים דמה לי אם הקריבו הנגזל בעצמו או שהקריבו הגזלן ע"ש של הנגזל והגזלן אך שליחותי' קעביד (ואפי' אם הקריבו בלא דעת הנגזל י"ל ג"כ דמהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו כיון דא"כ אין שום פסידא להנגזל כמובן) וא"כ בזה עצמו הוי כמו שגבאו הנגזל לבסוף וא"כ נימא למפה"ג וחל ההקדש של הנגזל למפרע ולכך פטור מדו"ה ול"צ לומר דסובר כצנועין ואין לדחות ולומר דא"כ פשיטא דפטור מדו"ה דהוי במו גונב הקדש מבית בעלים ושוחטו בפנים לשם בעלים דפטור מדו"ה מטעם דחזרה קרן לבעלים כמבואר שם בב"ק דע"ו ז"א דבשלמא התם מיירי שכבר הקדישו הבעלים עודנו ברשותם משא"כ הכא דמיירי שהקדישו בעלים ביד גנב לאחר שנגנב מידם ואז שפיר הו"א דלא חל ההקדש כיון שאינו ברשותם ולכן קמ"ל דבאמת הוי כמו ברשותו כיון שהגזלן הקריבו ע"ש הבעלים והוי כמו שגבאו לבסוף וחל ההקדש למפרע וכס' הרמ"ה הנ"ל ולכן שפיר פטור מדו"ה והוא לכאו' קו' נפלאה ודוק:
אמנם אחר העיון א"ש דהנה כבר העלה הפ"י בטעמא דמ"ד יאוש ל"ק ול"מ מתורת הפקר הוא משום דקיי"ל כר"י דגזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדישו וג"כ א"י להפקיר כנ"ל והנה לפי"ז עכצ"ל דר"ל דסובר דיאוש קני ע"כ סובר דיוכל להפקיר דשא"ב וא"כ ע"כ סובר כצנועין וכמבואר בפ"י שם. ולפי"ז שפיר משני הוא דא' כצנועין והיינו דע"כ הוא סובר כצנועין דאל"כ לא הי' יכול לסבור דיאוש קני כיון דא"י להפקיר דשא"ב כנ"ל. וכיון שכן ל"צ לדחוק דמיירי באופן הנ"ל שהגזלן הקריבו ע"ש הנגזל וכס' הרמ"ה הנ"ל דבל"ז א"ש בפשוט כמובן:
ולפי"ז יש לתרץ קו' התוס' בסוגיין דמ"פ רבא לעולא מגנב והקדיש דלמא מיירי שהקדישו בעלים בי"ג. אמנם בהנ"ל א"ש כיון דעולא סובר יאוש ל"ק וע"כ מטעם דא"י להפקיר דשא"ב וכהפ"י הנ"ל וא"כ ע"כ אינו סובר כצנועין וא"כ איך יכול לאוקמי כשהקדישו בבי"ג הלא לדידי' ישאר קו' הגמ' הנ"ל לאמת דאיך יכולי' להקדיש דשא"ב וא"ש. אמנם אי קשי' הא קשי' דלמא לעולם מיירי בשהקדישו בעלים בי"ג ואי"ל דעולא ע"כ אינו סובר כצנועין וא"כ לא יוכל הנגזל להקדישו בי"ג כיון דא"ב דלמא מיירי באופן הנ"ל שהגזלן הקריב הקרבן ע"ש הנגזל והוי כמו שגבאו הנגזל ואמרי' למפה"ג וחל ההקדש של הנגזל למפרע ולכן שפיר פטור מדו"ה כנ"ל ומ"פ רבא. אמנם באמת הד"נ מאד דהא תינח אם שחטו בפנים ע"ש הנגזל שפיר י"ל כסברתינו הנ"ל דהוי כמי שגבאו הנגזל והגזלן אך שליחותי' דבעלים קאעביד. משא"כ אם שחט בחוץ בודאי לש"ל דהוי כמו שהשיב הגזילה לבעלים דאדרבה בזה הפסידו לעולם כמובן א"כ שוב לא חל ההקדש של הנגזל כיון דאינו ברשותו וא"כ ל"ל דמיירי שהקדישו בבי"ג כיון דלעולם הוי אינו ברשותו ופריך רבא שפיר. אמנם כ"ז אחר שמביא הא דותני עלה משא"כ מגופה דברייתא לא הו"מ לאקשוי' דשפיר הי"ל כקו' התוס' לאמת דמיירי כגון שהקדישו בעלים בי"ג ואף דע"כ אינו סובר כצנועין מ"מ שפיר הי' יכול לאוקמי באופן הנ"ל דמיירי שהקריבו בפנים ע"ש הנגזל וחל ההקדש למפרע כס' הרמ"ה הנ"ל וא"ש ודוק היטב כי הוא נחמד בס"ד:
והנה בתוד"ה מ"ט יאוש כדי ל"ק הקשו דהכא סובר עולא דיאוש ל"ק ובהגוז"ב גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בעורות אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קני ותי' ר"ת דבעלמא שפיר סבר עולא דיאוש קני ורק הכא לענין הקרבה סובר דיאוש ל"ק מטעם מצהב"ע והר"י חולק עליו דא"כ מ"פ אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול וכו' דלמא בקרבנו מודה רבה דפסול משום מצהב"ע וכ"ת דלית לי' לאביי מצהב"ע הא ע"כ אית לי' דהלא גם לדידי' יקשה אף דיאוש כדי ל"ק מ"מ הכא איכא יאוש ושה"ש אעכצ"ל דפוסל משום מצהב"ע וא"כ גם לרבה ניחא יע"ש שמכח קי' זו הוכיחו דלא כר"ת ורק אי קני מקודם ביאוש ל"ה מצהב"ע. ולפענ"ד נראה ליישב שי' ר"ת ע"נ בס"ד דהנה לכאו' באמת צל"ה סברת ר"ת דאם כבר קנה ביאוש למה יפסול משום מצהב"ע דהא כבר נסתלק האי' טרם בואו לקיים המצו' ויותר צ"ב לישנא דעולא דא' מניין ליאוש שאינו קונה כו' ולשי' ר"ת באמת סובר עולא דיאוש קני ומקרי שפיר קרבנו ורק דפסול מטעם מצהב"ע ע"כ נלע"ד דאדרבה סברת ר"ת מוכרחת ומבוארת בלישנא דעולא אשר מכח זה הוכיח ר"ת שיטתו כאשר נבאר בעזה"י. דהנה לכאו' צל"ה באיזה סברא פליגי עולא ור"י בשמעתין דמ"ש תוס' דר"י לית לי' מצהב"ע הוא דוחק. וגם כבר נתקשה בזה השאגת ארי' דהא מסוגי' דשופר ש"ע בר"ה דכ"ח מוכח בפי' דגם ר"י סובר דינא דמצהב"ע יע"ש ולכן נלעד"ל דהנה במס' סנהדרין ד' ע"ב סבר רב בא במחתרת פטור אפי' נטל ולא שיבר דבדמים קנינהו ופירש"י ז"ל דסבר מדאוקמי ברשותי' לענין חיוב אונסין בכל גנב וגזלן ע"כ שקונה החפץ בגניבה וגזילה רק יש עליו עשה דוהשיב כמו תשלומין משאר נכסיו של הגזלן אבל שפיר קנאו רק דחייבתו התורה להחזיר גוף הגזילה אף דהוא שלו וממילא המיתה פוטרתו יע"ש. והנה בס' עטר"ח להג' מוהרב"פ ז"ל העלה דהא דרב תלי' בפלוגתא דלרבא דא' דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני אזי אאפ"ל כרב דהגזלן קני גוף החפץ ע"י הגזילה דהא נהי דהוי קנין הא עכ"פ הוא באיסור דא"ר לא תגזול וממילא א"ע לא מהני ולא קני כלל ולכך ע"כ דלא אוקמי' רחמנא ברשותי' רק לאונסין אבל רב סובר א"ע מהני ושפיר סובר דקנאו בגוף הגזילה ומיושב שפיר הא דא' רבא ולא הוא כי אוקמי' ברשותי' לאונסין ומנ"ל הא דלמא באמת קנה לגמרי ובהנ"ל א"ש דרבא אזיל לשי' יע"ש. והנה בס' ט"ג ובחי' הרי"ם העלו דלרב לא איצטרך קרא יתירה דאשר גזל דשינוי קונה דסברא הוא דנקנה כיון דבאמת כבר קנה החפץ בשעת הגזילה ורק חיוב העשה דוהשיב יש עליו וא"כ כשנשתנה החפץ וליכא העשה דהא אינו כמו שגזל וא"כ ממילא פטור וקנאו משא"כ לרבא שפיר איצטרך כנ"ל יע"ש שכתבו בזה לבאר הסוגי' דתמורה ד' ה' בענין א"ע ל"מ דפריך משינוי וק' הא שינוי ממילא נמי מהני וכל כה"ג ל"ש אעל"מ ומכח זה יצאו לידון בדבר החדש דהשינוי מצד עצמו אינו קנין להגזלן כ"א שעת הגזילה אז קנאה כנ"ל ואמנם השינוי היא עיקרה לפטור מהשבה דכתיב גבי גזילה בעלמא והשיב וכיון דנשתנה לא חייבה רחמנא בהשבה וממילא נתעורר קנין הגזילה למפרע ובזה א"ש פירכת הש"ס שם משינוי היינו אשעת גזילה שלא יקנה מצד אי עביד ל"מ וממילא לא מהני השינוי שאח"כ יע"ש:
ולפ"ז נלע"ד לחדש לחדש ולומר דגם ענין יאוש ג"כ תלי' בזה דלרב דסובר דהגזלן קני החפץ לגמרי בגוף הגזילה ורק דהי' עליו חיוב העשה דוהשיב וא"כ כשנתייאש הנגזל דהוי כמו הפקר ושוב פטור מלהשיב וממילא נתעורר למפרע הקנין בשעת הגזילה ואמנם לרבא דסובר דל"ק החפץ בגוף הגזילה וא"כ עכצ"ל דיאוש גופא הוי קנין בעצם. והנפ"מ בזה נלע"ד הוא כך דא' אמרי' דהקנין יאוש הוא אינו קנין עצמיי ורק דע"י היאוש הוא פטור מהשבה וממילא חל הקנין דגזילה למפרע אזי כשבא לקיים מצו' בחפץ זה אשר בעי' שיהי' שלו כגון קרבן או כמו לולב ביוט"ר שפיר אמרי' דפסול משום מצהב"ע ואף לאחר יאוש כיון דא"א לקיים המצו' בלי הקנין והקנין הי' נגמר ע"י איסור הגזילה ואזי שפיר חשוב מצהב"ע משא"כ אי היאוש גופא הוי קנין עצמיי היינו כמ"ש התוס' דהגזלן זוכה מן ההפקר ולפי"ז אי הקנין נגמר ע"י האי' ואזי ל"ח מצהב"ע כנלע"ד נכון בסברא והבן: ומעתה נלע"ד דאפ"ל דזהו מדוייק בלישנא דעולא דאמר מניין ליאוש שאינו קונה היינו שבא להוכיח דיאוש גופה אינו קונה דל"ה קניין עצמיי רק שע"י היאוש נגמר הקנין דגזילה למפרע כנ"ל לענין שינוי וע"ז מביא הקרא דכתיב והבאתם את הגזול וכו ל"ש לפנ"י ול"ש לאח"י ואי נימא דיאוש גופא הוי הקנין עצמיי למה יפסול להקרבה הא לא גמר הקנין באי' כנ"ל אעכצ"ל דיאוש גופא ל"ה קנין עצמיי ורק דעיקרה לפטור מהשבתן וממילא נתעורר קנין הגזילה למפרע ואזי שפיר הוי גמר הקני באיסור ושפיר פסול להקרבה משום מהב"ע כנ"ל וא"ש הוכחת ר"ת ז"ל כמובן. ואמנם ר"י י"ל דסובר כרבא דלא קני החפץ בהגזילה רק לענין אונסין וא"כ עכצ"ל דהיאוש הוי עצם הקנין ולא חלות הקנין למפרע לכך שפיר סובר דל"ה מצהב"ע כיין דהקנין לא נגמור באיסור כנ"ל:
והנה בחי' הרי"ם מקשה על הא דארי"ו גזל ול"נ הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וכו' הלא לפ"ע דא' רב דכל גנב וגזלן קנה החפץ בשעת הגזילה שמוטל עליו עשה דוהשיב אה"ג וכמו תשלומין משאר נכסיו כנ"ל וא"כ אמאי אין הגזלן יכול להקדיש הא שפיר הוא שלו כ"ז שלא החזירו וחל ההקדש דהא קיי"ל במתנה עמ"ל כשלא אמר לי הוא קדוש ומוחזר וא"כ בגזלן יהא שפיר קדוש ומוחזר דהשא"נ ל"ש היזק ויכול לומר לו הרי שלך לפניך אף שנאסר בהנאה וא"כ שפיר חל ההקדש כיון דכ"ז שלא החזירו הוי של הגזלן ומה בכך שיש עליו חיוב השבה כנ"ל וצ"ע יע"ש. אמנם לפימש"ל בשם המטר"ח דהא דרב תלי' בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני א"ל כנ"ל. א"כ שפיר י"ל דרי"ו ס"ל כרבא דא"ע ל"מ כמבואר במלוא הרועים יע"ש וא"כ לית לי' הא דרב ורק כרבא ס"ל דל"ק הגזלן החפץ בשעה"ג כנ"ל וע"כ מימר שפיר קא' רי"ו דהגזלן א"י להקדישו לפי שאינו שלו וא"ש. ומעתה נחזי אנן רבה דאמר שינוי קונה כתיבא וכו' עכצ"ל דאינו סובר כרב דהגזלן קני החפץ בשעה"ג דא"כ לא הי' צריך קרא דאשר גזל דשינוי קונה דסברא הוא כנ"ל וגם ממשמעות הלשון דקאמר "שינוי קונה" משמע דהשינוי הוי עצם הקנין ולרב באמת השינוי גופי' אינו קנין כלל רק השינוי עיקרה לפוטרו מהשבה וממילא חל הקנין דגזילה למפרע כנ"ל. וממילא דלפי"ז עכצ"ל ג"כ במה דקאמר יאוש קינה ג"כ הכוונה דיאוש גופי' הוי' קנין עצמיי ולא חלות הקנין דגזילה למפרע כנ"ל: ומעתה מה מאד מיושב קו' התוס' הנ"ל על שי' ר"ת וגם קו' התוס' בב"ק דמקשים דמ"פ אביי לרבה מקרבנו וכו' והלא גם לדידי' יקשה דהא אי יאוש א"ק לא הל ההקדש כלל וא"כ קרא למ"ל פשיטא כמו לרבה בלפנ"י יע"ש אכן לפי הצעותינו הנ"ל מיושב הכל ע"נ בס"ד די"ל דה"פ אביי לרבה בשלמא לדידי שפיר י"ל דמיירי לפני יאוש ול"ק קרא למ"ל דפשיטא דהא אפי' ההקדש לא חל כלל כדא' רי"ו דגזל ול"נ הבעלים וכו' ז"א דה"ת לרי"ו לשי' דסובר א"ע ל"מ וא"כ ע"כ לית לי' הא דרב דהגזלן קונה החפץ בשעה"ג כנ"ל וע"כ שפיר סובר דהגזלן א"י להקדישו כיון דל"ה שלו משא"כ אביי לשי' דסובר א"ע מהני וא"כ שפיר אית לי' הא דרב דהגזלן קני החפץ בשעה"ג וממילא שפיר יכול להקדישו כיון דבאמת הוא שלו ורק דחיוב השבה עליו וזה יוכל לקיים גם אחר ההקדש כנ"ל וא"כ הו"א דגם להקריבו הוא כשר ולכן קמ"ל קרא דקרבנו דלהקרבה הוא פסול יען דצריך לקיים מ"ע דוהשיב אה"ג וא"כ אם יקריבנו תו והשיב לא נאמר בו כיון דיקנהו בשינוי מעשה כמובן (ואף כשכבר הקריבו וקנאו בשינוי מעשה ג"כ שפיר אימעוטי' הקרא דפסול כיון דכבר ביארנו לעיל דלרב דקני הגזלן החפץ בשעה"ג אזי הקנין דשינוי מעשה ל"ה עצם הקנין ורק דע"י השינוי פטור מהשבה וממילא נתעורר הקנין דגזילה למפרע כנ"ל וא"כ שפיר י"ל לאביי לשי' דסובר כרב א"כ אף אחר שהקריבו ונשתנה החפץ מ"מ שפיר פסול משום מצהב"ע כיון דבאמת השינוי גופא ל"ה קנין עצמיי ורק דעי"ז נגמר הקנין באי' הגזילה ושפיר חשוב מצהב"ע כנ"ל. ואמנם כ"ז יוצדק שפיר לאביי דסובר א"ע מהני. משא"כ לרבה לשי' דע"כ לית לי' הא דרב כלל כנ"ל (ויתכן יותר לגי' המהרש"ל דגרס איתבי' אביי לרבא בודאי א"ש מאד כמובן) וא"כ ע"כ הא דאמר דיאוש קונה היינו דהוי היאוש גופי' קנין עצמיי (וכמו באבידה דל"ל דהוי חלות הקנין למפרע כמובן) כנ"ל וא"כ שפיר ק' קרח דקרבנו במאי מיתוקמי' לדידי' אי לפנ"י פשיטא דהא ארי"ו גזל ול"נ הבעלים כו' (כיון דגם איהו ע"כ סובר כרי"ו דל"ק הגזילה כנ"ל) ואלא לאח"י הא קני ביאוש ול"ל דאף דקני ביאוש מ"מ פסול משום מצהב"ע כשי' ר"ת ז"א דר"ת שפיר קאמר סברתו אליבא דעולא דסובר דיאוש גופי' אינו קנין בעצם ורק חלות הקנין למפרע בשעה"ג כמו שהוכחנו לעיל ולכן שפיר י"ל דהוי מצהב"ע כיון דעיקר הקנין נגמר באי' הגזילה כנ"ל משא"כ לרבה לשי' דע"כ לית לי' הא דרב וא"כ ע"כ סובר דהיאוש גופי' הוי עיקר הקנין וא"כ לא נגמר הקנין באי' ובאופן זה בודאי גם ר"ת מודה דל"ח מהב"ע וא"ש דמיושב שי' ר"ת ע"נ בס"ד:
ומה מאד נמלצו לחכי ליישב בזה קו' התוס' בב"ק דף ס"ז ע"ב שהקשו למה לא מקשה אביי גם לרב דגם איהו סובר דיאוש קונה. ולפמ"ש א"ש מאד דרב לשי' דסובר דהגזלן קני החפץ בשעה"ג לכל מילי וא"כ לדידי' שפיר יכול הגזלן להקדישו גם לפני יאוש דלא כרי"ו כנ"ל. וא"כ לדידי' לק"מ מקרבנו דשפיר יכול לאוקמי לפנ"י ול"ק פשיטא דטובא קמ"ל דההו"א כיון דההקדש שפיר חל כנ"ל וא"כ אף להקרבה הוא כשר ולכן קמ"ל דאעפי"כ פסול להקרבה כנ"ל וא"ש בס"ד. ומחמת הוצאות הדפוס אשים קנצי למילין וד' יזכיני לחדש תילי תילין לאמיתה של תורה ולילך תמיד לאורה כויעתר יצחק במוהר"א זצ"ל פרענקיל בעל נכד המחבר:
סוף הספר