אור ברסלב

שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה

יו"ד

או"ח

סימן א

שפעת חיים וברכה לכבוד הרב החריף ובקי וכו' כש"ת מו"ה משה כהן ראפאפארט ני' אבן יקרה באטשאד יע"א:

הנה מקודם נבאר במאי דקשי' לך לפי מה שהבנת מדברי התב"ש להחריף בניקב הפנימי או בשלנו החולי בכל עובי הפנימי דממ"נ אי פסקינן כשיטות הטו"ז דלקות הלעטה הוי ע"י חולי א"כ אף בניקב הפנימי כולו כשר. ואי חשבינן חולי הלעטה כע"י קוץ כמו"ש הנקה"כ וא"כ אפי' נתקלקל קצת עובי הפנימי טרפה כמו בקוץ התחוב בקצה עובי הפנימי שמבואר בש"ך שהוא טרפה.

וכתבת ליישב זאת דבאם נתקלקל רק מקצת הפנימי אנו מצטרפים דברי היש מכשירין לדברי הט"ז אבל בניקב הפנימי מעל"ע דאז בקוץ גמור טריפה אף להיש מכשירין כדברי הנקה"כ והנה היש מכשירין האלו פסקו כעולא דאמר ישב לו קוץ בושנו אין חוששין שמא הבריא ומשמע אפי' תחוב הפנימי כולי כמבואר בתב"ש ס"ק ט"ו ח"ל מ"ש בן הש"ך ז"ל בהגהות נקה"כ שמ"ש רמ"א ז"ל בהג"ה אם אינו ניקב מב' צדדים הוא ב' צדדי הפנימי המעיין בד"מ יראה בבירור שאינו כן רק אב' עורות קאי ע"ש, והן אמת שהחת"ס בסי' כ"ה כ' ג"כ וז"ל והיש מכשירין דרמ"א קאי בלא שלט בחיצון שבפנימי כש"ך בנקה"כ שם בראי' ברורה דאל"כ תקשי דברי הרא"ש אהדדי דהרי דברי הרמ"א בס"ד וה"מ בס"ט שניהם דברי הרא"ש הם כמש"כ הנקה"כ הנ"ל עכ"ל ע"ש ובאמת גם עליו תמה אני איך נעלמו ממנו דברי התב"ש הנ"ל:

אמנם נוכל לומר דהן אמת דמדברי הד"מ מוכח דקאי אב' עורות היינו אלו הנוהגים להקל מקילין כן אבל באמת לדברי הרא"ש גופי' שלא יהי' סותרים אהדדי בודאי נוכל לומר לחלק בין שניקב מקצת הפנימי בין שניקב כל הפנימי והא דקאמר עולא ישב לו קוץ בושט איירי בישב לו במקצת פנימי.

ויש ראי' לזה מהסוגי' דיתיב האי מרבנן קמי' דר"כ וקאמר נמצאת אתמר אבל ישב חיישינן א"ל ר"כ לא תצייתו לי' ישב אתמר אבל נמצאת לא אצטרכו לי' לעולא דכולהו עיזי ברייתא קוצי אכלי וזה שפיר בנמצאת לא אצטרך לי' לעולא לומר אבל אם ישב במקצת בודאי איצטרך לי' לומר דבכולהו עיזי ברייתא דאכלי קוצי לא נמצא קוץ תחוב אפי' במקצת פנימי. וזה הוי הוכחה יתירה דהי"מ מיירי בתחוב במקצת פנימי מהאי דלא יהי' דברי הרא"ש סתרו אהדדי כמ"ש בהגהות של הגאון מהרב"פ ז"ל על הנקה"כ יע"ש שמיישב שבל"ז ג"כ אין סותרים אהדדי:

ומעתה לפי"ז הא דהביא הרמ"א ז"ל הי"מ דעליהם סמכו להקל בישב קוץ בושט והוא חלק אליהם דאין להקל במקום דאיכא ריעותא מבואר דאפי' לא ניקב רק מקצת הפנימי ג"פ אינו מקיל וכן הוא בפי' בהגהות ז"ל א"כ נשמע מזה דהוא סובר דחיישינן לשמא נתרפא אפי' היכא דאיכא בדיקה על מקצת פנימי שלא ניקב כס' הש"ך בס"ק כ' א"כ הדברי קו' הש"ך ס"ק כ"א דלמה נתן הטעם לעיל דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ הלא אפי' אם יהי' לו בדיקה הוי חיישינן שמא נתרפא ותי' של הש"ך א"ש כאן.

והגם בלא זה יש לעיין בדברי הש"ך ז"ל שלא יהי' דבריו סותרים על מה שכ' בס"ק כ"א, אך זה כבר מבואר במפרשים ובפרט בפמ"ג ימ"ש, וזה אינו מיושב בדבריהם כ"א ע"י הדחק כמבואר להמעיין שם. ע"כ נלפענ"ד ליישב דהנה בסי' מ"ט הקשה הטו"ז בס"ק ג' על הרמ"א דכאן בסעי' ז' כ' דאם יש לחוש שנעשה ע"י קון אפי' נא ניקב רק הפנימי טרפה ואמאי לא נימא דמותר מס"ס ס' ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב החיצון כמו דמתירין התם ותי' הנקה"כ וז"ל לק"מ דהתם שכיח הוא דע"י מחט ניקב גם החיצון במקום שהמחט שם דהא ניקב א' מהם ושכיח הוא שניקב גם השני וושט אין לו בדיקה מבחוץ ע"ש, ומעתה נוכל לומר דבודאי הרמ"א סובר דחשש שמא נתרפא חשש רחוקה כדברי הש"ך ס"ק כ"א רק עכ"ז הוא חושש כאן לשמא נתרפא משום דסובר דשכיח הוא גבי קוץ שניקב גם את החיצון כדברי הנקה"כ הנ"ל, וא"כ בודאי ניקב הפנימי והחיצון והא דלא משכחינן נקב בצד פנימי של הפנימי עכצ"ל שנתרפא משא"כ בסעי' ד' דהוי ס' אם ע"י חולי או ע"י קוץ ואז במקום שיש בדיקה ואנו בודקין שאין כאן נקב אזי יותר מסתבר דבא ע"י חולי מדנימא שבא ע"י קוץ וניקב גם החיצון ונתרפא כיון דנתרפא הוי חשש רחוקה, ולזה שפיר הוצרך הרמ"א לעיל לו' הטעם שושט אין לו בדיקה מבחוץ ולזה הוא אסור משא"כ אם הי' לו בדיקה אזי יותר הי' תלינן שהוא ע"י חולי מדנימא שהוא ע"י קוץ ונתרפא כיון שהוא חשש רחוקה כנ"ל וא"ש, ולפי"ז צריך לומר דאינו אוסר הרמ"א לעיל בסעי' ד' גבי ס' קוץ וס' חולי רק בניקב הפנימי מעל"ע משום דחוששין שמא הוא ע"י קוץ ושכיח שניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ משא"כ היכא דל"נ רק מקצת פנימי ושאר מקצת פנימי הוא נקי ע"י בדיקה הוא כשר משום דאי"ל בדיקה ובודאי אין כאן ניקב אם לא דנימא דהי' נקב ונתרפא והוא חשש רחוקה כנ"ל, ולזה אנו תולין דהאי שניקב מקצת הפנימי הוא בא ע"י חולי ולא שלטה יותר אבל כאן גבי היש מכשירין דאיירי שבודאי בא ע"י קוץ וגבי קוץ שכיח הוא שניקב ולזה מוכרחים אנו לחוש לשמא נתרפא ולזה הוא טרפה אפי' ניקב מקצת פנימי כנ"ל:

ומעתה לפי מה שהעלה הטו"ז דלגבי הלעטה ס' ע"י חולי לכה"פ ולזה שפיר י"ל ולהתיר בניקב מקצת פנימי משום שאנו תולין יותר דהוי ע"י חולי מדנימא חששא דנתרפא משא"כ בניקב כולו דאין צריכין לחששא דנתרפא רק דחיישינן שניקב גם החיצון ע"י קוץ ושט אין לו בדיקה מבחוץ וראוי לאסור, ומיושב קושיתך הנ"ל וא"ש:

אמנם כד נעיין היטב בהענין דלפי מה דמסקי' דלכן יש לאסור בניקב כל הפנימי היא מטעמא דנקה"כ דקוץ שכיח שניקב כולו כ"ז לא שייך גבי התירה דהלעטה שכ' הטו"ז דכל הלקותא הוי ע"י חולי ואפי' אם נימא כדברי הנקה"כ המדחה דברי הטו"ז וכ' דע"י דברים הקשים שמלעיטין אותם הוי כניקב תמיד ע"י קוץ או מחט ומה לי ניקב ע"י מחט בפ"א או מעט מעט עכ"ל מ"מ זה בודאי אינו נוכל לומר דשכיח הוא שניקב הפנימי והחיצון כמו גבי מחט וקוץ דבשלמא גבי קוץ נוקב בפעם א' ולזה כיון דחזי' דניקב א' מהם שכיח שניקב גם הב' משא"כ כאן בדברים הקשים אינו נוקב אלא מעט מעט כנ"ל ולזה בודאי נוכל לו' שעדיין לא ניקב כולו וא"כ הדרא הס"ס הנ"ל לדוכתי' דדלמא בא ע"י חולי ולא שלטה יותר כדחזינן דלא שלטה החולי בחיצון ואת"ל דהוי ע"י קוץ דלמא ל"נ את החיצון עדיין כיון דלא שכיח הוא שניקב את כולו וסרה תלונות הנקה"כ מהיתרא של הטו"ז וא"ש. ובל"ז ג"כ מדחה החת"ס דחוי' של הנקה"כ בשתי ידים רק לפי הנ"ל נלענ"ד דאפי' בחיטי התירגמא שמלעיטין במדינתנו שקורין קיקעריץ שיש להם עוקצים עכ"ז אינם חדים וקשים וארוכים כמו קוץ ובודאי אינו נוכל לו' אצלם דשכיח שניקב בפ"א הפנימי והחיצון ולזה ממילא יש להתיר כדברי הגדולי גאונים שמסכימים להיתר של הטו"ז אפי' בניקב הפנימי מעל"ע היכא דחזינן דלא שלטה בחיצון משום דלכה"פ ס' חולי ס' קוץ הוי וממילא הוא מותר מכח ס"ס הנ"ל דכאן לא שייך דברי הנקה"כ הנ"ל דאם הוא ע"י קוץ שכיח שניקב את כולו כנ"ל וא"כ גם בזה יש סמך לדברי הגדולי גאונים לסמוך על היתר של הט"ז אפי' בניקב הפנימי מעל"ע היכא דחזי' דלא שלטה החולי בחיצון דלא כפמ"ג שכ' שהיא איסור גמור: והנה על קו' הטו"ז הנ"ל דגבי ס' חולי ס' קוץ ראוי' להתיר מכח ס"ס כמו דמתירין בסי' מ"ט גבי קוץ דבני מעים אמרתי לישב דגבי ושט לא נוכל להתיר מכח האי ס"ס דלעולם תלינן בדבר השכיח ובושט שכיחי קוצים כדאמרינן בגמ' דכל חיוי ברייתא קוצי אכלו ולזה תלינן יותר בקוץ מע"י חולי. ואח"כ ראיתי בפליתי ובחת"ס שהעמיסו תי' זה בדברי הנקה"כ הנ"ל ובאמת כוונת הנקה"כ הוא כדכתיבנא לעיל יע"ש. אמנם גם זה הוא תי' נכון וישר ועפ"י תי' זה ג"כ ראוי' להתיר כהתירא של הטו"ז בהלעטה דהא בהלעטה בודאי שכיח שיבא הנקב מחמת חולי הלעטה כמו שמבואר בפמ"ג דברי הטו"ז דמחמת כח הלעטה ומשמוש הידים נתקלקל הושט וזה הוי כחולי ושפיר יכולין לבדוק אם לא שלט הלקותא בחיצון יע"ש. וא"כ ממילא הוי כאן לכה"פ ס' השקול דכמו דנוכל לו' דבא מחמת הקוץ כ"כ נוכל לו' דבא מחמת חולי הלעטה. וא"כ הוא מותר מכח ס"ס הנ"ל דבשלמא לעיל בסעי' ז' ברמ"א דלא איירי באווזות המלעיטים רק בנמצא נקב בפנימי וס' ע"י חולי או ע"י קוץ בזה שפיר אוסר ואינו מתיר מכח ס"ס כיון דקוץ שכיח יותר מחולי משא"כ באווזות המלעיטים שבהם שכיח שיבא ע"י חולי כמו ע"י קוץ ואפשר עוד יותר א"כ בודאי נוכל לסמוך אהתירא של הטו"ז מכח ס"ס הנ"ל. והגם דהטו"ז בעצמו לא ס"ל האי ס"ס מ"מ לדידן לדברי שכ' שהוא ס"ס טובא בודאי יש לנו לסמוך אהתירא של הטו"ז מה שהוא סובר דהוא היתר גמור להיות מותר לדידן מכח ס"ס כנ"ל. ואפי' לפי מה שתי' הפליתי קו' הטו"ז הנ"ל דבשלמא גבי חשש ניקב באברים הפנימיים אמרינן נשחטה הותרה אבל חשש בנקיבות הושט הו' ס' בשחיטה ולא שייך נשחטה הותרה וספק איסורא לחומרא אפי' בס"ס בחזקת איסור ע"ש. עדיין נוכל להתיר כאן בניקב הפנימי וחזינן דלא שלטה החולי בחיצון דאפי' אי נימא דחיישינן לשמא נתרפא ועלה קרום בושט שאינו ניכר לפי מש"כ דקרום שעלה מחמת מכה דאינו קרום הטעם דסופו ליסתור א"כ בכאן לא הוי חזקת איסור דהא כל טעמי דחזקת איסור בנקיבות הושט הוא משום דנקיבות הושט הוי נבלה ולא מהני בי' שחיטה וזה דוקא כשיש כאן נקב אבל אם עלה קרום ונתרפא לא הוי נבלה רק טריפה מחמת שאינו יכול לחיות משום דסופו ליסתור בפרט לפמ"ש עוד יותר הפמ"ג דקרום מ"מ חיו יחי' אלף שנים ואפ"ה הוי טריפה משום דטריפות לאו בחיות תלי' מילתא יע"ש. אבל נבילה בודאי לא הוי מחמת זה היכא דלא הוי נקב לפנינו דכיון דנתרפא א"כ בין דטעם טריפות הוי מחמת שסופו לסתור בודאי לא הוי נבילה דכיון דכל מה דלא נסתר היא לגמרי בשלימותה רק דטריפה הוי משום דסופו לבוא עלי' לקותה שלא תהי' יכולה לחיות ומחמת זה לא הוי נבילה. ומחמת טעם ב' שתוכל גם לחיות בודאי לא הוי נבילה דבשלמא הטריפות נוכל שפיר לומר דאינו תלוי' בחיות אבל נבילה בודאי לא הוי היכא דיכולה לחיות ולזה כאן כשניקב הפנימי וחזינן דלא שלטה בחיצון שום חולי ולא הוי רק ספק שמא נתרפא ובזה לא הוי חשש נבילה כנ"ל וא"כ ליכא כאן חזקת איסור ושפיר מהני האי ס"ס. וכבר הארכתי בזה בתשובה האחרת ליישב בזה דברי הרמ"א בסעי' ד' דהוצרך לומר הטעם דושט אין לו בדיקה מבחוץ דאז הוי חשש שמא עדיין ניקב וא"כ הוי ספק בשחיטה והוי חזקת איסור ולא מהני אפי' ס"ס נגד חזקת איסור משא"כ מטעמא דשמא נתרפא דלא הוי שום חשש ספק בשחיטה וממילא לא הוי חזקת איסור כלל כנ"ל וא"כ מהני ס"ס גבי' ומיושב קו' הש"ך וא"ש:

ואמנם לדינא כבר חלקו על הפליתי בזה דנקיבת הושט לא הוי חזקת איסור כמבואר בשב שמעתתא ובחת"ס וא"כ ממילא הדרינן לדלעיל דמהני כאן ס"ס כיון דליכא חזקת איסור בשום אופן. תמצית לדינא נלענ"ד שבודאי יש לסמוך על גדולי הגאונים שמסכימים לדעת הטו"ז להתיר כשיש לקותא בפנימי ולא שלטה שום לקותא בהחיצון ולזה מסכים גם התב"ש לפי המבואר מדבריו וז"ל ואיך שיהי' יראה לדינא עיקר דלכתחילה בעי בדיקה לעופות שמלעיטין וממרים אותן אעפ"י ששוחט ב' סי' יהפוך הושט ואם ימצא בו נקב אפי' בפנימי לבד או קוץ תחוב אפי' בקצה עובי הפנימי יש להטביל וכו' אבל אם אין בפנימי נקב כ"א לקותא בשינוי מראה או כעין שחין ובועות ונראה דלא נקב אזי יהפוך גם החיצון לראות ב' צדדים ואם לא ניכר בו שום לקותא או לבנינות או איזה שינוי יש להכשיר עכ"ל ע"ש. והנה מדברים האלו מובן שכשיש לקותא בפנימי אפי' אם לא עבר בגרירה ובמישמוש ידים מפנימי מכל וכל ועכ"ז אם לא שלט בחיצון אזי יש להכשיר וזהו דוקא כשלא הי' רק שחין ובועות דבזה יש לתלות דהוי מחמת חולי ואע"ג דלא הוי אלא ספק מחמת אולי מ"מ יש להכשיר כנ"ל מחמת ס"ס משא"כ היכא דלא הוי שום לקותא רק שניקב לחוד בזה הוא דאוסר התב"ש כשניקב הפנימי מעל"ע דכיון דהוי ניקב זהו מסתבר דבא מחמת קוץ ולא מחמת חולי דחולי אינו מולד נקב רק לקותא וכאן דחזינן דאיכא נקב בלא לקותא בודאי מסתבר דהוא בא מחמת קון וממילא בודאי איכא למיחש דניקוב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ ובזה גם הטו"ז מודה כמבואר בדבריו. ואך גם בזה אינו אוסר התב"ש רק כשניקב כל הפנימי מעל"ע אבל כשלא ניקב רק מקצת הפנימי בזה אינו אוסר כ"א דוקא היכא דקוץ תחוב וזה מבואר מלשונו שכתב ואם ימצא בו נקב אפי' בפנימי לבד או קוץ תחוב אפי' בקצה עובי הפנימי יש להטריף עכ"ל דדוקא בקוץ תחוב כתב אפי' בקצה עובי הפנימי אבל בנקב לחוד משמע דלא מטריף רק כשניקב כל עובי הפנימי אבל כשלא ניקב רק מקצת עובי הפנימי כשר משום דחזינן דמקצת עובי הפנימי נקי בלא נקב א"כ אין כאן חשש רק שנתרפא וזהו חשש רחוק כנ"ל ולזה תלינן יותר שבא מחמת חולי ולא שלטה בחיצון דלגבי חולי יש לחיצון בדיקה כטעמים הנ"ל:

ומעתה יש לנו כמה חלוקי דינים בענין זה הא') שלא יהי' קוץ תחוב דאז אם הוא תחוב אפי' במקצת עובי הפנימי ג"כ טריפה. והב') אפי' אם אין קוץ תחוב רק שיש נקב בלא לקותא והנקב הוא בכל עובי הפנימי מעל"ע אזי הוא טריפה אפי' לא שלט כלל בהחיצון. והג') אם יש נקב בלא לקותא רק במקצת עובי הפנימי ואחר הגרירה נשאר שאר עובי הפנימי נקי מכל וכל אזי כשר. והד') כשיש כאן לקותא כמו שחין ובועות בכגון זה הוא דמהני בדיקות החיצון כאשר חזינן שלא שלט כלל הלקותא בחיצון אזי הוא כשר רק באופן ובתנאי שצריך לקרוע הושט סמוך ללקותא לבדוק את החיצון כדי שיהי' הבדיקה בחיצון כנגד הלקותא שתהי' הבדיקה במקום ידוע דבלא זה לא מהני בדיקות החיצון כיון דהוי במקום שאינו ידוע דאפי' גבי לקותא אין בדיקה לחיצון אם לא שלטה בו לקותא אם הוא במקום שאינו ידוע כמ"ש התוס' שיש חולי מאדים שאינו ניכר בהחיצון כמבואר בפליתי ובזה סרה תלוונת הפמ"א שהביא הפ"ת דלמה לנו לקלקל הושט כיון שאנו רואים דעור החיצון שלם לשיטות הט"ז דהכל תלוי' בהחיצון יע"ש דודאי שפיר צריך לקלוף כדי שנבדוק שם במקום ידוע וגם היכא דניקב פנימי בלא לקותא בודאי צריך לקלוף כדי שנבדוק יפה אם נשאר מקצת עובי הפנימי נקי מכל וכל ואזי נוכל להכשירו כנ"ל:

ועוד אחת אדבר שגם כשיש לקותא צריך לעיין תחת השחין ובועות אם אין שם נקב עגול דאם ימצא שם נקב עגול אזי נראה שהוא בא מחמת קוץ ואזי קשה לנו לסמוך על החיצון לחוד ואעפ"י שיש לקותא על הנקב עדיין יוכל להיות שהנקב בא מחמת הקוץ ומחמת תחיבת הקוץ נולד אח"ז הלקותא על הנקב וזה קרוב יותר דהנקב בא מחמת קוץ והוליד אח"כ הלקותא מדנימא דהנקב בא מחמת הלקות החולי דלקות החולי אינו מוליד נקב כנ"ל. ואע"ג דהלקותא בעצמה חשוב לענין טריפות כמו נקב ועכ"ז שיהי' בפועל נקב עגול מחמת הלקותא זה בודאי אינו שכיח וזה הכל לפי ראות עיני המורה: דברי הבעה"ח פ"ק ב' איפאלא ה"ק יואל צבי ראטה חופ"ק הנ"ל

סימן ב

שפעת חיים וברכה לכבוד אהובי י"כ הרבני החו"ב כו' מו"ה שלמה המכונה זלמן ני'

כתבך הגיענו היום וראיתי שאתה מסתפק ושואל להלכה ולמעשה בענין שנמצא בעור פנימי של הושט שחין שקורין (קרען בל"א) ולאחר שגררו את השחין מצד פנימי של הושט נמצא תחתיו קורט דם מה דינו ואתה מפלפל בזה לכאן ולכאן, והנה בזה בודאי האמת אתך שאין זה דומה לדברי הטו"ז בס"ק ט"ז דרצה להתיר בנמצא קורט דם בפנימי בלא קוץ דהא לא יהי' גרוע השחין עמה שנמצא קוץ מונח בושט ולא תחוב. וא"כ אם גבי קוץ מונח חיישינן לומר שהק"ד בא מהקוץ מכש"כ שחיישינן שהק"ד שנמצא אחר גרירות השחין שבודאי בא מחמת השחין ולית דין צריך בושש וז"פ:

אך לפי הטו"ז ס"ק י"ח שמתיר באווזות המלעיטות דהיכא דלא ז"ל לפי"מ שהוא מפורש דבריו בס"ק ח' דאיירי כשיש הבדל חלון בעיקרן אעפ"כ קמפרש דבריו שמה שקאמר שב' דבוקות הן היינו שנבראו דבוקות כנ"ל וא"כ גם מכאן מוכח דהיכא שיש חלון בעיקרן גבי דיבק נוכל לומר שנבראו כך ולא כסברתך שהוא עד מוכיח שלא נבראו כך והא דמביא השמ"ח הנ"מ לענין אונא הסריכא לאומא הוא משום שזה דומה יותר לסברת הר"ן שכ' הטעם גבי דיבק משום שנסרכו להדדי ואם כי יש עוד נ"מ אטו כי רוכלא ליזל ולחשוב כלום וזה פשוט:

ומעתה בהא נחתינן וסלקי' דאפי' כשיש חלון בעיקרן היכא שמחלון ולמעלה נדבק בבשר אחד בודאי שייך בו לומר סברת השמ"ח שנבראת כך רק שצריך שיהי' נראה כבשר אחד ואפי' מצד אחד ואדרבא כשנראה שהוא דבוק בבשר אחד יותר מסתבר לומר שהוא נבראת כך כמבואר בל"ש סימן ל"ט ס"ק ע"ו שכתב דהפוסקים האומרים שנבראת כך לא ניחא להו בטעם הר"ן משום דס"ל דאין שכיח שע"י גידל הריאה והאונות יתחברו ב' אונות להיות לבשר אחד שזה תלינן שנבראת כך ע"ש רק שלא יהי' נראה שנסרכו וכדברי הב"א שהבאת ואפי' כשנדבקו הב' אונות להדדי כמבואר בל"ש סי' ל"ט ס"ק קל"ג ע"ש אבל היכא שנראה שהוא כבשר א' בלי שום פירוד רק שבעיקרן מובדל בחלון כט"ד זהו נלע"ד שהוא בודאי כשר והגם שבזה נכונים דבריך שמלשון הרמב"ם ז"ל גופא אין ראי' כ"כ אבל מדברי התב"ש בסי' ל"ה ס"ק ח' שמפרש דבריו ונראה מסתימות דבריו שפסק כמותו להכשיר בזה האופן כדבריו מזה נראה בודאי ראי' גמורה ע"ש כנראה מדבריו דכשיש הפרש גמור אפי' בעיקרן כט"ד כדברי הרמב"ם ז"ל בודאי הוא מסכים להכשיר כדבריו ע"ש היטב לאמיתו בודאי תראה שהאמת כן ואין שום מיחוש בזה כלל להקל בזה רק שבל"ז רוה"פ מכשירין בסירכא כסדרן אפי' בשיש חלון וכן פסק הש"ך והתב"ש. אינינו מחמיר רק באין הפס"מ וא"כ כאן בודאי ראוי לסמוך ולהקל אפי' בלא הפס"מ על הפוסקים שרובא דרובא מהם מכשירי' אפי' בסירכא גופא בחלון וא"כ כאן דאיכא סברא שלא נסרכה רק שנבראת כך בודאי ראוי' להקל כנ"ל ברור:

ובמה שכתבת ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דאתי לאשמעי' דלא נימא כטעם הר"ן דאז הי' ראוי לטרוף בחלון בעיקרן ולזה קמ"ל כטעם השמ"ח דנבראת כך ע"ז עמדת שאין אתה מב' להעמיס זה בדברי הרמב"ם ז"ל כיון שנראה מדבריו ז"ל שמכשיר בסרכא כסדרן אפי' כשיש חלון. והנה לכאו' דבריך נכונים עכ"ז כנים דברי. דהנה ידוע ומבואר בפוסקים דכל שיש מחלוקת בדבר מקרי ריעותא לגבי תר"ל אפי' למאן דמכשיר וא"כ גבי תרי אונא דסריכי להדדי כשיש חלון בודאי מקרי ריעותא גם להרמב"ם ז"ל ובאופתא וכגון תרי אונות הדבוקות להדדי לא מקרי ריעותא כלל כמבואר בשמ"ח ובפ"מ מסופק בזה.

ומעתה בב' אונות הדבוקות להדדי ויש חלון בעיקרן הי' הו"א שהיא ריעותא לפי טעם הר"ן ז"ל דדבוקה היא מטעם סירכא כ"כ בדעת הס' דע"ק ז"ל שהוא נוטה מאד לזה שיהא נקרא ריעותא ולזה שפיר אתי הרמב"ם ז"ל לאשמעי' דאין דינו כדין אונות הסריכות להדדי שיהי' נקרא ריעותא אלא שדינו כאופתא וכטעם השמ"ח שנבראת כך ולא מקרי ריעותא כלל דזהו כשר אפי' למאן דמחמיר בתר"א דסריכות להדדי כשיש חלון משום דזהו נבראת כך ואינו עומדת להתפרק כנ"ל וא"ש:

כל זה כתבתי רק להניח דעתך שקשה בעיניך להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל שיהי' סובר כדעת הר"ח ז"ל דבסירכא כסדרן כשיש חלון טרפה וע"כ הראיתי לך שיש להעמיס בדבריו ז"ל דאתי לאשמעי' דלא מקרי ריעותא כלל משום דזה אפי' לר"ח ז"ל ג"כ כשר כנ"ל וא"כ ממילא מוכח מני' דגם לדידן הוא כשר. אמנם אנכי לעצמי נלע"ד דבודאי נוכל להעמיס כן בדבריו דלפ"מ שהביא הכ"מ בשם הכל בו שהוא מפ' דברי רבינו דאף מאונא לאונא שאצלה טרפה כל שאינה מחיתוך לחיתוך וכ' שכן נראה ג"כ שהטור סובר כן וא"כ לפ"ז מאן נימא לן שאיננו סובר ג"כ כר"ח ז"ל דבחלון ג"כ טרפה ומדוע יהי' זה קשה להעמיס בדבריו ז"ל כדי ליישבו ז"ל. ואדרבה לפענ"ד נראה מוכח מדבריו ז"ל דסובר כדברי הר"ח ז"ל דז"ל הטהור בה' שחיטה פ"ח ה"ו אוזן שנמצאת דבוקה בחברתה הסמוכה לה מותרת ואם נסמכו שלא על הסדר כגון שנסמכה ראשונה לשלישי' טרפה עכ"ל. והנה יל"ד בדבריו ז"ל דמעיקרא קאמר לשון דבוקה בחברתה ואח"כ נקט לשון ואם נסמכו שלא על הסדר וכו' ומזה נראה לענ"ד לפרש דבריו דאינו מכשיר רק כשאוזן דבוקה בחברתה בלי שום חלון אבל כשיש חלון איננה בראה כדבוקה משום שהחלון מפריד ביניהם ויש חשש שיתפרק והעומד לפסוק כפסיק דמי ולזה תו לא נקראת דבוקה וזה נלע"ד קרוב לאמת בעה"י:

ומ"ש ליישב בדברי קו' הכ"מ והלח"מ על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בה' ז' נמצאת כולה כשתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים דלמה הוצרך לכתוב דין זה שכבר כ' בב' אונות נראית כא' דה"ז חסירה וטרפה כ"ש בכל הריאה שאין בה חיתוך כלל עכ"ל. גם אנכי כוונתי לזה וב"ה שכוונתי לגמרי לדברי הלח"מ שכ' פ"י ה"ט רק שלא אביתי להאריך בזה אך עתה בשעת כתיבה נלע"ד ליישב דהנה הטו"ז בסי' ל"ה בס"ק י"ד מביא בשם רש"ל מעשה דרייניס והשמ"ח מביאו לפסק הלכה בסי' ל"ה סעי' מ"ב וז"ל מעשה בריאה שהיתה כחתיכות בשר א' ולא הי' ניכר שום חילוק אונא או אומא ולקח מומחה א' סכין ופשיט ממנה בנחת קרום א' ע"פ כולה ואז ראו הריאה ככל שאר ריאות והבינו שקרום העליון הזה לא שייכא לריאה כלל רק נתקרם עלי' מחמת שמנונית וכדומה י"ל דלא מתכשרה כ"א אחר שנפחוהו אחר הסרת הקרום וראו שאין בה שום טריפות דאי לא נפחו' יש לחוש שמא מחמת נקב שבה או שאר טריפות קרם עלי' עור זה וכו' ומסיק שם שהיכא דלא נפחו' כאמור טרפה מספק ע"ש. ומעתה לפ"ז גבי ריאה דאופתא שייך ב' מיני טרפות הא', מצד חסרה האונות כידוע. והב'. מצד ניקבה דאולי מצד נקב שיש בריאה קרם עלי' עור על כל הריאה או על כל ערוגה וערוגה וזהו טריפה אפי' אחר הסרת הקרום עד שינפח' ואם לא נפחה הוא טרפה כנ"ל. וזהו דאתי הרמב"ם ז"ל לאשמעי' דבה' ו' גבי ב' אונות נראות כשתים כ' דטריפה מצד חסרה משום דשם לא שייכה רק הטריפות מצד החסרה לחוד משא"כ בה' ז' גבי נמצאת כולה כשתי ערוגות כתב סתם טריפה משום דיוכל להיות עוד טריפות מצד נקובה ונ"מ לענין תר"ל כידוע ולזה שפיר הוצרך הרמב"ם ז"ל לחזור ולשנותו בה' ז' נמצאת כולה בשתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טרפה להשמיענו דבזה כ' סתם טרפה משום דיוכל להיות בזה עוד טריפה יתירה מצד נקובה נוסף על טריפות דחסרה שכ' בה' י' גבי שתי אונות נראית כא' דשם אין בו טרפות רק מצד חסרה לחוד כמובן וא"ש:

ומה שאתה מתמה עצמך לאמור מה זאת שכ' הרמב"ם ז"ל אם הי' ביניהם כעלה של הדס דאם מיירי בחלון הא לפי מנהגינו להטריף בחלון אין שיעור לחלון זה עכ"ד. אני מתמה על תמיהתך הא הרמב"ם ז"ל אינו מכשיר כאן חלון אלא כעלה של הדס משום דזה שיעור אונא אבל לא פחות מזה וכזה הוא מכשיר אפי' בחלון משום דהוא דבוק כנ"ל אבל היכא דל"ה דבוק אלא נסרך יוכל להיות דהוא אוסר בחלון כדברי ר"ח ז"ל אפי' בפחות מעלה של הדס רק בדבוק הוא מכשיר חלון ואז צריך להיות כעלה של הדס:

סימן ח

וזה אשר השיב לו ע"ז בני ני' (זצ"ל):

כתבתי לכ"ק מורי הגאון שליט"א (האב"ד דק"ק סיגעט זצ"ל) השאלה מהריאה והעתקתי קצת סולת בלולה בשמן מסברות כ"ק אאמ"ו שליט"א והשיבני בקיצור ומזכה שטרא אליבא דבי תרי ונראה שמסכים לדינא עם כ"ק אאמ"ו הגנ"י:

והנה מ"ש בתורתך ליישב קו' הכ"מ והלח"מ דכאן שכ' ה"ז חסירה שהוא רק מטעם חסר ואח"כ כ' סתם טרפה גם מטעם ניקב יש בה כמעשה דרייניס בודאי הוא מתוק מדבש ונופ"צ. והנה כל ההולך בדרכי אבות מתקוממה לו זכות אבות ע"כ גם אני אלך בעקבותיו הטהורים לפ"ד המהרש"ל ז"ל מובא בש"ך ס"ק מ"ז וז"ל ואני אומר כדברי הרמב"ם ולפי דעתי שאף רש"י ז"ל מודה לו כי מה מועיל היכר סדק ס"ס יש חסרון באונא בשלמא היכא דדמי' לאופתא שכולה דבוקה א"כ היכא דהוי היכר משהו חזי' דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא א' או ב' אין להתיר בהיכר סדק אם לא שיש הפרש בשיעור אונא דהיינו כט"ד וא"ל ה"ז חסירה ולזה ל"מ היכר סדק דס"ס יש חסרון אונא כנ"ל. ואח"כ כ' דין הנ"ל לענין אופתא כו' סתם טריפה ולא מטעם חסר ונ"מ דמהני היכר כ"ש. והנה מחמת נחיצות הב"ד מוכרח אני לקצר מאד ולא הניח לי לכתוב כאשר עם לבבי בקשתי מאד להתפלל עבור בני ני' לרפ"ש במהרה בתוך שאח"י. א"ד עבדו בנו ותלמודו מצפה לתשובה הק' משה שמעון:

וע"ז השבתי לבני ני' שגם אנכי חשבתי זאת עוד בהשקפה ראשונה ולא כתבתיו מפני שדמיתי שהוא נכלל בדברי הלח"מ:

סימן ט

שפעת חיים וברכה לכבוד נכדי הרבני המופלג בתורה וביראה חו"ש כש"ת מו"ה יוסף קרויז ני'

כתבך היקר הגיע לכאן בזמן שלא הייתי בביתי וכו' וכעת חפשתי אמרתך ולא מצאתיו רק לפי מה שעלה על דעתי הי' שאלתך כך שבבדיקת פנים הי' סירכה שנסרך לאיזה מקום או לדופן או שלא כסדרן או לשומן הלב ופרק אותה בפנים ואחר שהוציאה מבחוץ כדרך שמוציאין שם מיד אחר בדיקת פנים ולא מצא שום שורש מן הסירכה ובדקת כל שטח הסירכה ברוק ובנפיחה ולא בצבצה וכתבת שבעיניך נראה זה פשוט להיתר והבאת ראי' מיד אפרים על היו"ד בסי' ל"ג בס"ק ט"ו בושט שראה ריעותא וקודם שהובא למורה אכל החתול את הושט וב"ב של המורה אמרו שראו שהריעותא לא אכלה בפנים רק הי' מעט על העור פנימי דכתב שיש להתיר אף באין הפ"מ יע"ש. וכמו כן כאן נאמר נשחטה הותרה ויהי' מותר משום דאמרינן שלא היתה סירכה אלא ריר בעלמא עכ"ד בקיצור. אמנם אין הדמיון עולה כראוי דבשלמא התם דודאי שפיר נאמנים הב"ב שלא הי' רק מעט בפנימי ולא ניקב מב' צדדים רק שלא בדקו אחר ק"ד ושפיר סמכינן דבודאי לא ניקב מב' צדדים וממילא בודאי לא הי' ג"כ ק"ד כיון שרוב הפוסקים סברו דאין צריך לבדוק אחר ק"ד כשלא ניקב מב' צדדים כמו שהביא ראי' לזה מבאר הגולה בסי' מ"ח אבל אם הי' הספק אם ניקב מב' צדדים בודאי לא הי' מיקל בלא הפ"מ וא"כ כאן שהחשש הוא דלמא הי' סירכה גמורה ואין סירכה בלא נקב או שסופו לנקוב בודאי אין ראי' משם להתיר בלא הפ"מ אדרבה בשו"ת בית אפרים מבואר להיפך כמו שהביא בפתחי תשובה בסי' ל"ט ס"ק י"א בשמו שנשאל בבודק שהכניס ידו לפנים והרגיש סירכה בדופן ופרק אותה לצד הדופן על סמך שיבדקנו במיעוך כנהוג והוציאה הריאה וחפשו אחר הסירכה ולא מצאו ובדקו בדופן כל שטח האונא במקום ההוא ולא בצבצה כלל והי' הפ"מ וכבוד שבת וכתב להכשיר וכתב משום דהוי לי' כסירכה שעברה ע"י מיעך עכ"ל ע"ש. וא"כ נראה בפירוש מדבריו שלא הכשיר אלא משום דהי' הפ"מ וכבוד שבת ולפי דבריך הבית אפרים סותר דבריו מה שכתב ביד אפרים להכשיר בושט אפי' בלא הפ"מ אעכצ"ל כדכתיבנא לעיל שמשם אין ראי' כיון שבודאי לא ניקב הושט אפי' מב' צדדים כנ"ל משא"כ כאן דהספק שמא הי' הסירכה מחמת נקב בודאי אין להכשיר בלא הפ"מ כנ"ל ואע"ג דבדקינן ע"י רוק ונפיחה ולא בצבצה הלא כבר כתב התב"ש סי' ל"ט סעי' ל"ח אבל צריך להזהיר הבודקים במדינת אלו שלא ימעכו כ"א בנחת ולא בכח כלל ולא יאמר מה בכך הלא עתיד אני לבדוק בפושרין שזה טעות גמור דבדיקה זו להחמיר היא ולא להקל לסמוך עלי' להקל עכ"ל עיי"ש:

ומעתה אם הי' כאן ספק דשמא הסירכה בכח אזי בודאי לא הי' מתירין ע"י בדיקת הרוק ובנפיחה שלא בצבצה וכן הוא מבואר להדי' ביד אפרים בח"ב ריש סי' כ"ה דאע"ג דטעם המתירין מיעך הוא מטעם דאם רואים שאין מבצבץ כשרה ואעפי"כ אין מתירין רק ע"י פירוק בנחת והוא מתרי טעמא חדא דאנן לא בקיאין בדבר הצריך בדיקה מהש"ס וגם משום דע"י חוזק המיעך כסתום הנקב וכמבואר בדמש"א ומש"ה אפי' המתירין במיעך ובדיקה הוא רק מחמת שכיון שבנחת מיעך ולא נשאר כלום וכשאין מבצבץ בודאי לא הי' סירכה עכ"ל עיי"ש שמאריך עוד בזה להחמיר שאין להסיר הסירכה בחזקה ולסמוך על הבדיקה לחוד ובפרט תחלות התחלות המיעך בודאי יהי' בנחת וגם כל הקליפה יהי' בנחת וממילא גם כאן אין לסמוך על מה שלא מבצבצה רק בהפ"מ ועיין במשבצות בסי' ו' בסעי' ז' מה שמחמיר בזה:

ומעתה נפנה להשיב על שאלתך השני דאם יש בשטח הזה עוד ריעותא אחרת אבל אינו ידוע אם הי' סמוך לסירכה זו או לא אם' נחמיר בזה מחמת תרתי לריעותא משום דחיישינן שהי' סמוך לסירכה פחות מקש או לא עכ"ל בקיצור לפי מה שעלה בזכרוני. והנה לכאורה זה תלי' במחלוקת הפוסקים אם מחמרינן בספק תרתי לריעותא וזה הוי נמי ספק תרתי לריעותא דלת"ש דמחמיר בספק תרתי לריעותא גם זה אסור רק הפמ"ג והל"ש דמקילין בספק תרתי לריעותא גם זה לכאורה כשר רק הל"ש מחמיר אם הוא ריעותא גדולה משום דקולא גדולה הוא מאוד מה שאנו סומכין על המיעך כמבואר היוצא מטינרא כשרה מזה נראה דטינרא לאו ריעותא מיקרי לענין תרתי לריעותא ואעפ"כ כ' הטו"ז דסירכה העוברת ע"י מיעך ומשמוש ויוצא מטינרא טריפה א"כ טינרא הוי לי' ריעותא וכו' יע"ש אעכצ"ל דטעם הוא משום דלגבי מיעך דהוי ריעותא גדולה מאוד אזי גם לגבי טינרא מקרי תרתי לריעותא וממילא בודאי הסברא נותנות להחמיר גבי מיעך אפי' בספק תרתי לריעותא ומכש"כ בשנמצא ריעותא גמורה בודאי יש להחמיר בספיקו וק"ו כאן לפי דברי תשו' בית אפרים הנ"ל דלא התיר רק בהפסד מרובה וכבוד שבת אפי' כשלא נמצא שום ריעותא ובודאי כשנמצא ריעותא רק שהוא ספק אם הי' תרתי לריעותא בודאי ראוי להחמיר אליבא דכ"ע דבשלמא היכא דהוי תרתי לריעותא היכא דכל ריעותא בפני עצמו אנו מתירין בלא הפ"מ רק כשהם יחד אנו מחמירין אזי הסברא נותנת להתיר בספק תרתי לריעותא כה"ג משא"כ בנ"ד דהריעותא דהסירכה שנאבדה ג"כ אין אנו מתירין אלא בהפ"מ כנ"ל א"כ היכא דאיכא גבי' ספק תרתי לריעותא בודאי ראוי' להחמיר ולאסור ועכ"ז איננו מחליט לגמרי לאסור רק אם יש עוד סניפים להתיר בודאי נוכל להתיר בהפ"מ ובפרט כשהוא לכבוד שבת. כ"ז כתבתי בחפזון גדול ומחמת טרדותי המרובים ופועל ישועות יהי' בעזרי לחוג בשמחת חג השבועות הבע"ל ונזכה לקרן התורה במהרה ולילך תמיד לאורה כאו"נ הטוב ונפש אביכם הזקן:

ובעה"ח חיק יואל צבי ראטה.

סימן י

שנית

להנ"ל:

מכתבך היקר הגיעני וכו' והנה מה שאתה כותב שהסירכה המתנתקת בהוצאת הריאה הדבר ידוע בחוש שלא הי' כ"א ריר כי הסירכה שיש לחוש שהוא סירכה מעולם לא מתנתקת בהוצאת הריאה עכ"ל. לא ידעתי איך מלאך לבך להקל כ"כ ולומר שהסירכה המתנתקת בהוצאת הריאה בודאי לא הי' אלא ריר בעלמא הלא אפי' סירכא שנפסקה בהכנסת יד הבודק בנחת לבדוק ולא נודע מקומו אי' דזה ל"ה כ"א ריר בעלמא וכשרה כתב השמ"ח בעי' ל"ט סעי' ל"ד דאין לנהוג קולא זו כ"א בבהמות ישראל ובבודק כשר וירא ד' מרבים שיש לסמוך עליו שלא הכניס בכח עכ"ל יע"ש וא"כ כאן שהוציא הריאה בכח דודאי קשה מאד להכשיר ובפרט לפמ"ש הלב"ש בסי' הנ"ל סי' קל"ה דבקולות אלו שאין להם מקור בתלמוד ומתירין בהו חששות אי' דאו' ודאי להחמיר שומעין אבל לא להקל יע"ש. ומכש"כ כאן שיש חשש גדול שנתנחקת בכח בודאי יש חשש אי' דאו' בודאי יש להחמיר שלא להתיר אלא בהפ"מ וכבוד שבת כמו שמבואר בפ"ת שהביא בשם תשו' בית אפרים שבודאי לא התיר אלא בהפ"מ וכ"ש דאל"כ למה הי' צריך להביא כלב שהי' בהפ"מ וכ"ש ולמה לא מסיק בתשו' שמותר אפי' בלא הפיגר וכ"ש אלא ודאי כנ"ל משום דיש כאן חשש איסור דאו' דדלמא נתנתקה בכח בשעת הוצאות הריאה לא הי' יכול להקל ולהתיר רק לכבוד שבת ובהפס"מ:

ומה שאתה מביא סתירה ע"ז מדברי השמ"ח הנ"ל דהיכא דנפסקה הסרכא בהכנסת יד הבודק ונמצא ראש א' בדופן או במקרא כיון שהרגיש שהיתה מחוברת אעפ"י שנפסקה מחמת ידו עדיין לא יצאה מכלל סירכא עכ"ל וע"ז כתב הב"א דלדידן שנוהגין להתיר במו"מ יש להכשיר בזה דכיון שלא נשאר בריאה דוק ממנה הרי שלא התחילה לקלוט בעור הריאה עכ"ל וא"כ נראה מזה שהוא מכשיר אפי' בלא הפ"מ זה לא הוי סתירה כלל וכלל דבשלמא כאן שנפסקה הסירכה בהכנסת יד הבודק בנחת ובודאי לא נפסקה בכח ולזה בודאי לא גרע זה ממו"מ משא"כ בנ"ד חשש גדול דשמא נפסקה בכח בודאי אין מקום כלל להכשיר רק בהפ"מ וכ"ש כמו שכתב בתשו' בית אפרים ואפי' כאן בהכנסות הבודק לא הכשיר רק בבהמות ישראל ובבודק כשר וירא ד' מרבים שבודאי לא הכניס ידו בכח כמבואר בשמ"ח הנ"ל וגם בזה אפשר דלא הכשיר אלא בהפ"מ אבל לא לחלוטין כמבואר מלשונו שכתב דיש להכשיר דמשמע דיש לנטות להכשיר אבל לא לחלוטין הכשיר. ומכש"כ בנ"ד אין שום צד להכשיר בלתי הפ"מ ודוקא בבהמות ישראל. וממילא בשאלתך השנית דאם עוד יש ריעותא רק שהוא ספק אם הי' סמוך לסירכה פחות מקש בודאי קשה להקל מאוד אפי' בהפ"מ. ומה שאמרת דאיכא ס"ס משום דכל תרתי לריעותא אפי' שניהם ריעותא גדולות לא הוי אלא ספק טריפה וכאן איכא עוד ספק אם הוא תרתי לריעותא דשמא הי' הפרש כקש אין זה כדאי לסמוך להתיר כאן כיון דאיכא נגד זה ספק גדול לאסור דדלמא ניתקה הסירכה בכח כנ"ל ומה שאתה מדמה למה שכתב בב"א סי' ל"ט סעי' צ"ט דלגבי סירכה תלוי' שיש כנגדה מכה בדופן שיש להכשיר אם עובר ע"י מו"מ דאע"ג דאם הוא דבוקה בדופן לא מהני מו"מ היינו דוקא כשהי' דבוקה לפנינו אבל כאן שלפנינו אינה דבוקה רק דאנן ניחוש כולי האי לא חיישי' עכ"פ וא"כ ה"ה בנד"ד שלפנינו אינו דבוקה בריעותא רק דניחוש לה ע"ז אמרי' לא מחזקי' ריעותא וכולי האי ל"ח עכ"ד הלא גם בב"א אין מכשיר שם אלא בהפ"מ וא"כ גם בנ"ד בלא הריעותא ג"כ אין מכשירין בלא הפ"מ וא"כ אנו צריכי' לסמוך על תשו' הפמ"ג וע"ז כבר כ' הישועות יעקב דבתרי קולי בהפ"מ לא מקילי' ביו"ד סי' מ"ה לגבי נימוק האם לחוד דכשר בהפ"מ וגבי נימוק הולד וכ"כ געשוואלנע ביצים ג"כ כשר בהפ"מ ולגבי שניהם הוא מטריף ולא סמיך בשני הפ"מ להכשיר ע"ש. ויותר אין לי כעת פנאי להאריך בזה רק דדבר זה צע"ג להכשיר אפי' בהפ"מ אם לא לעת צורך גדול וכבוד שבת: וד' את שנותיכם יאריך כעתירות אביכם הנ"ל

סי' י"א:

שפעת חיים וברכה לכבוד נכדי הרבני המופלג בתורה וביראה חו"ש כש"ת מו"ה יוסף קרויז גי' עם ז' מנשים באהל תבורך מרת שרה שתחי' עכיו"ח: כתבך היקר הגיעני בשבועה העברה לטובה אמנם מחמת טרדותי המרובים לא הי' לי פנאי לעיין בהם עד היום שעייניתי בהם קצת מה שכתבת עמ"ש השמ"ח סי' ל"ה סעי' כ' דאי ליכא חליף רק שניהם שוים דימין ודשמאל כולן בצורה אחת וכו' יש להתיר בהפ"מ ובסעי' כ"ז כ' אם יש יתרת בד"ד וצורתו כצורת האונה של צד שכנגדה דיש להכשיר בלא הפ"מ א"כ לפי"ז ביתרת קיל מבאונא עיקרת ולענין בליטה מגבה כ' להיפך לעיל סעי' י"ב דלגבי יתרת בד"ד ומתעקם לגבה מטריפין משום דמתחכך בצלעות ותתפרק ובסעי' שאח"ז כ' דאם אין כאן יתרת רק שאונה אחת מאונא עיקרת שהוא מושרשת במקומה ומתעקמת לגבה כשרה אפי' כט"ד ע"כ. אך זה אינו סתירה כלל דבשלמא גבי חליף לפי מה שכ' רש"י ז"ל בריש אלו טריפות בדף מ"ז ע"א בד"ה לא תיפק דחליף היינו חסרה ממקום שראוי' להיות שם יע"ש ולזה כשהאונא עיקרת נתחלפה צורתה בודאי הי' סברא לאסרה כיון שחסר ממנין האונות שראוים להיות משא"כ אם האונא יתרת הוא נתחלפה צורתה וא"כ בודאי היא כשרה כיון דהיא חסירה וא"כ ליכא יתרת כלל ולזה שפיר היא החילוק בין אם האונא העיקרת נתחלף צורתה שיותר מסתבר לאסור מהיכא דהיתרת נתחלף צורתה אבל לענין נתעקם האונא ובולטת לגבה בודאי יותר מסתבר לאסור היכא דיתרת נתעקמה ונוטה לגבה כמבואר שם הטעם בשמ"ח משום דיתרת בלא"ה רעוע היא כ' נוטה סופו להתפרק אבל כולהו אונות הראויות להיות לאו רעוע נינהו וכיון שמושרשת במקומה אין הנטוי' מקלקלה עכ"ל ובזה אפשר לענ"ד ליישב מה שהקשו המפורשים אהא דאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה שהוא לכאורה כמיותר דלא הול"ל אלא ג' אוני אית לה לריאה מימינה וב' משמאלא יע"ש בת"ח ובת"ש ובל"ש ולפי הנ"ל ניחא דהא קמ"ל רבא באומרו ה' אונא אית לה לריאה דהיינו שהם עיקרים ושייכים להריאה ולזה אפי' כשנתעקמה אחת מהם ונוטה לגבה אפי' בליטה יתירה ג"כ כשירה ולא חיישינן לה שתתפרק בצלעות כיון שהם מעיקר הריאה גופא וכיון שמושרשת במקומה הראוי' לה להיות אין הנטוי' ובליטה שלה מקלקלה ואי לא הוי אמר אלא ג' אוני אית לריאה מימינה ותרי משמאלא הו"א דאין אלו מהעיקר הריאה רק כשיש לה אלו האונות אינו נטרפת בכך כיון שרגיל להיות לה כך אבל כשנתעקם האחת ונוטה לגבה בזה אינה רגילה הו"א דמוטרפת בכך ולזה שפיר קמ"ל רבא דה' אינא אית לה לריאה דהיינו שזה הוא עיקר הריאה שצריכה להיות לה ה' אוני והם מעיקר הריאה ולזה אין הנטוי' בא' מהם עושה שום קלקול וממילא כשרה אפי' בבליטה יתירה כנ"ל וכ"ת דזה נמי הוי ידעינן מהא דקאמר חסר טריפה וא"כ מוכח דאלו האונות מוכרחים להיות כיון דחזינן דהיכא דחסר האונא הוא טריפה אך ז"א דהא חזינן לגבי גדיים וטלאים דעד ל' יום אורחי' דלית להו אונא כלל ואם יש להו קצת אונות אזי הוא טריפה מחמת חסר האונות כמו כן הו"א לדברי רבא ס"ל דהאונות אינה מעיקר הריאה רק כשיש לה אונות אזי טריפה משום חסר או יתיר וחליף וממילא הו"א בדברי רבא דאלו ה' אונות דינן כמו לדידן ביתרת ד"ד וכמו דביתר' ד"ד חליף טרפה דהייני כשיש בשמאל יותר מבימין טריפה לדידן כמו כן טריפה לרבא בה' אונות אע"ג דאינה מעיקר הריאה וכ"כ האיך דנתעקם טריפה ג"כ לרבא ולזה שפיר איצטרך לי' לאשמעינן דה' אוני אית לי' לריאה דה' מעיקרי הריאה ובנתעקם אחד מהם כשרה כנ"ל וא"ש:

ועתה נפנה לשאלתך באם יש יתרת בד"ד דרך משל בימין שני אונות אמצעות שגם אחר הבדיקה בסמפון א"א להכיר איזהו העיקרות ואחת כונסו הצורה של צד כנגדה דהייני המשיכה כחץ ואחת בולטות כט"ד ואם היינו יודעין שעיקריות בולטות והיתרת נשתנה צורתה בודאי הוא כשרה רק שאין אנו יודעין שאפשר שהבולטת הוא יתרת ואזי הוא טריפה בפשיטות וזה תורף השאלה ומה שאתה רוצה לדמות זה לדברי הפ"מ במש"ז סימן ל"ז ס"ק ו' בדיני תר"ל שכ' עמ"ש השמ"ח דבועה על יותרת בד"ד טריפה דהוי ב' לריעותא שכתב המש"ז ע"ז דזהו דוקא אם ידוע איזה הוא יתרת כגון שנשתנו בתואר הא אם אינו ידוע כגון שיש ד' בימין וכולם שוין שא"א להכיר איזה היותרת אין להטריף כ"א כשיש ג' בועות על ג' האונות כולו באופן דהוא ממנ"פ טריפה עכ"ל וא"כ נראה מזה דס"ל דלא תלינן הקלקלה במקולקל וע"כ ה"ה בנ"ד אם אינו יודע בבירור שהיתרת הוא הבולטת דיש להכשיר ז"א דומה דבשלמא התם גבי בועה על היותרת דהטריפות הוא מחמת תר"ל והפמ"ג לשיטתי' אזל דפסק בספק תר"ל הוא מותר ולזה שפיר מכשיר היכא דאיכא ספיקא אם הבועה עומדות על היותרת או לא משא"כ כאן בנ"ד דספיקא הוא אם היותרת נוטה לגבה ואזי הוא טריפה וודאי מדאו' ולזה בודאי ראוי' להחמיר בספיקא דאו' דהוא לחומרא, ומה שאתה מדמה להחמיר לדברי הב"א שכ' דהא דהיכא דהיותרת נוטה לגבה דטריפה הוא היכא שרואין שזהו נוטה לגבה הוי בצורת שאר אונות ואין שם שום סימן להכיר איזה הוא היותרת תולין הקלקלה במקולקל ואמרינן שזהו הבולטת אדרבה משה ראי' ברורה שהוא מותר בנ"ד דהא כ' שם הב"א בסי' ל"ה ס"ק נ"ה דהיכא דאיכא היכרא שהיתירה הוא עומדת בשוה בד"ד ואינו בולטת כלל יש להכשיר וגם שינוי תואר הוי היכר שזהו היותרת כמבואר בפמ"ג במש"ז בדיני תר"ל יע"ש והל"ש סי' ל"ה ס"ק נ"ב כ' על הא דכ' השמ"ח דהיכא דהיותרת שינתה צורתה דכשרה וז"ל וא"ת הא כ' התב"ש כ"פ דכל דברים המטריפים בריאה הם מטעם נקב שסופם לנקב וא"כ שינוי צורה לדידי' נמי כנקוב וא"כ מה בכך שהוא עומד על יותרת לו יהי' דיותרת נקב הוא בודאי טריפה ואדרבה ראוי להיות חמור ריעותא בעומדות על היותרת מריעותא העומדות על האונא עיקרת דאפי' ריעותא שאינו מטריף מ"מ בעומדו על היותרת ס"ל להת"ש דהוי תר"ל וי"ל דהיינו טעמא משום דיש לומר דשינוי צורה בעומדות על היותרת לאו ריעותא הוא כלל דדוקא אונא עיקרת אין דרכה לשנות צורתה אבל יותרת דרכה בכך וכו' יע"ש. ומעתה בנ"ד דאונא אחת שינתה צורתה מוכח דהוא היותרת משום דאונא עיקרת אין דרכה לשנות צורתה רק היותרת כדברי הל"ש הנ"ל וא"כ ממילא השינוי שהוא נוטה לגבה הוא האונא העיקרת וא"כ הוא כשרה ואפי' אם נימא דלא הוי הוכחה גמורה עכ"פ רגלים לדבר איכא שזה הוא היותרת נצטרף לחזקת כשרות שרוב בהמות בחזקת כשרות הם יע"ש וא"כ בודאי ראוי' להכשיר אפי' בדליכא הפ"מ אבל בהפ"מ הוא לענ"ד בודאי כשר:

ומה שאתה רוצה לומר דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל הי' נוכל להכשיר בסירכא היוצא מבועה וצד השני מדובק במקום בריא ואנו מחמירין מטעם תולין הקלקלה במקולקל ובודאי הסירכא הוא מבועה ולא ממקום הבריא לפי הנ"ל אינו דומה כלל דבשלמא גבי בועה על היותרת אין ענין בועה אל יתרת דהיינו שאין דרכה של יתרת שתהי' עליו בועה יותר מן על האונא עקרית רק מצד התלי' הקלקול במקולקל ולזה גבי ספק מקיל הפמ"ג משא"כ לענין הסירכא מהבועה דהבועה מעידה על הנקב וא"כ היא עלולה שתהי' עליו סירכא ובמקום בריא אין עלולה שתהי' עליו סירכא ולזה בודאי שפיר קרוב לתלות הקלקול של הסירכא בבועה ממקום בריא ולזה שפיר מטריף הפמ"ג גבי הסירכא היוצאת מהבועה אע"ג שהיא דבוקה למקום בריא:

ומה שאתה מתקשה למ"ד דאין סירכא בלא נקב דהיינו לשי' רשיז"ל רק דבכסדרן מתני הסתימה חבל בשל"כ אין לה סתימה רק שצריכה מו"מ ואם הלכה מכל וכל ולא בצבצה אנו מכשירין אף שהוא ודאי נקב ובתר"ל אף שהוא ספק נקב לא מהני מו"מ ולמה יגרע ספק נקב מבודאי ניקב עכ"ל עוד באריכות קושי' זו אינה קושי' כלל דהנה הן האמת דהמו"מ הוא קולא גדולה כמבואר ביו"ד ובפוסקים אמנם עיקר הקולא הוא דכל סירכה דאזלה ע"י מו"מ לא הוי סירכה רק הוא ריר בעלמא כמבואר ביו"ד סי' ל"ט סעי' י"ג ברמ"א וא"כ אין אתה אומר שהוא בודאי נקב הלא לפי"ז כשאזלה ע"י מו"מ אזי הוא בודאי אינה נקב כיון שהוא אינה סירכה כלל רק ריר בעלמא דאם הי' חשש רק על ספק נקב בודאי לא פי' מהני מו"מ בשום אופן ולזה גבי תר"ל דאיכא חשש שהוא ספק נקב עכ"פ משום דהריעותא מעידה קצת על הסירכה שהוא מחמת נקב ולזה אע"ג דהוא אינה אלא ספק נקב עכ"פ ולזה לא מהני מו"מ כיון דלא נוכל לומר דריעותא דאזלא ע"י מו"מ בודאי לא הוי סירכה שהוא מחמת נקב רק ריר בעלמא כיון דהריעותא שניי' מעודה עליו שהוא סירכה מחמת נקב וא"ש:

ועוד יותר נוכל לומר לפי דברי השמ"ח בסי' ל"ז סעי' ב' שכתב הטעם דלא מהני מו"מ גבי תר"ל הוא משום דענין מו"מ קולא יתירה הוא לסמוך אבדיקתינו והרבה פוסקים לא ס"ל לסמוך עלה לכן בהצטרף על זה ריעותא כל דהוא טריפה יע"ש ומעתה לפי"ז זהו החילוק דבשלמא גבי סירכה של"כ שפיר אנו סומכין על מו"מ משום דכיון דאזלה הסירכה ע"י מו"מ תו לא הוי שום ריעותא משום דהריעותא מחמת סירכה של"כ כבר אזלא כיון דהסירכה עברה ע"י מו"מ א"כ לא הי' שום סירכה רק ריר בעלמא ולא נשאר רק ריעותא אחד בהאי דסמכינן על המו"מ דהוא קולא יתירה כנ"ל ובחדא ריעותא שפיר סמכינן לקולא משא"כ כשיש עוד ריעותא חוץ מהסירכה א"כ אפי' אזלא הריעותא דסירכה מחמת מו"מ עדיין נשאר תר"ל דהיינו הריעותא הראשונה שהי' מקודם וגם הריעותא דמו"מ ולזה א"ש דברי התב"ש לשיטתי' דמחמיר אפי' בספק תר"ל וא"ש:

ובזה שפיר נוכל ליישב קו' המש"ז ס"ק ב' על הטעם דשמ"ח הנ"ל דלמה לי' האי טעמא הא בלא"ה לא מהני מיעך גבי סירכה היוצא מהטינרא משום דא"א לבדוק בנפיחה שהטינרא סותם יע"ש והנח לפי מת שכתב השמ"ח סעי' ה' והתב"ש שם באות יו"ד דאפי' היכא דלא הוי הסירכה במקום הטינרא רק סמוך לה פחות מקש ג"כ הוי תר"ל ולא מהני מידי ואנו הי' שפיר יכולי' לבדוק מקום הסירכה היכא דלא הוי סירכה ממש במקום הטינרא ולזה שפיר איצטרך לי' לומר הטעם הנ"ל דאעפי"כ לא מהני מו"מ מכח טעם הנ"ל ועוד יותר דאפי' אי אמרינן דהוי ספיקא אם הסירכה סמוך להטינרא פחות מקש מקרי תר"ל בודאי הי' ראוי' לסמוך אמיעך מחמת הבדיקה מחמת ס"ס חדא דלמא לא היתה מבצבצה אפי' אי הי' יכול לבדוק שפיר והב' שמא לא הי' סמוך לטינרא תר"ל אבל מחמת טעם הנ"ל דהוי תר"ל איכא איסור אפי' בספק תר"ל לשיטות התב"ש דפסק דספק תר"ל אסור כנ"ל וא"ש וזה פשוט ובריר אשר אין להאריך בזה יותר. וד' את שנותיכם יאריך כעתירת אביכם הזקן ואוה"נ הק' יואל צבי ראטה החופק"ק הנ"ל:

סימן יב

שוכו"ט לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלא ומופלג בתורה ויראה חרוץ ושנון בעל פיפיות המפורסים אי"א כקש"ת משה הכהן ראפעפארט ני' לנצח. מכתבך היקר קבלתי ובאתי למלאות בקשתך ולהשיב על שאלתך והוא שמה שאתה מסתפק בדין כבד שהתליע נשתייר לבד נקבי התולעים ג' זיתים שלימים אם יש להתיר או לא. וכתבת שמסתימת לשון הש"ך שבסי' מ"א ס"ק ו' נראה דעתו להטריף בזה כשיטת הרא"ה ומהרש"ל. ותמהת על הפמ"ג בשפ"ד ס"ק ו' שכתב ע"ש הש"ך שמכשיר בזה וכמו כן כתב החת"ס תשובה מ"ד שהש"ך מכשיר בזה דאי' מצאו כן בש"ך ובאמת הוא תמי' גדולה לומר על שני גדולי הוראה כאלו המה שנ' המאורות הגדולי' שמאירים עיני ישראל בהלכה שיתעלמו מהם פשט דברי הש"ך לכתוב משמו מה שנראה מפשט להיפך. ובודאי מצוה גדולה להפוך בזכותם שלא יהי' שגגה ח"ו וע"כ נראה לענ"ד כד נעיין שפיר בדברי הש"ך שפיר מוכח מני' לפסוק להכשיר אע"ג שהש"ך בעצמו לא כתב כן בפירוש דהנה מתחילה כתב הש"ך בשם הב"ח ובשם הת"ח דהם מכשירין להדיא אפילו לא נשתייר אלא אלו הזיתים ואלו הנשארים התליעו דמשמע מני' דהם מכשירין להדיא כן ואח"כ כתב שמדברי המהרש"ל לא נראה כן אלא שאינו מכשיר רק כשנשתיירו אלו הזיתים לבד נקבי התולעים וכן דעת רא"ה ומסיים ואולי גם הת"ח והב"ח לא מיירי אלא כשהתליעו בענין דלא חסרו הב' זיתים משיעורן עכ"ל הצריך לענינינו. הנה בדברי הש"ך האלו נראה בפירש שראוי לפסוק כדברי הב"ח ות"ח שמכשירין כהרשב"א נגד דעת המהרש"ל שפסק כרא"ה ועכ"ז חוכך להחמיר כדעת המרש"ל והרא"ה משום דאולי גם הת"ח והב"ח ג"כ לא מכשירין רק בענין שהם מכשירין דמשמע מני' דאם הוא בטוח בבירור שהת"ח והב"ח מכשירין לגמרי כרשב"א בוודאי אין שום צד להחמיר כנגדם ולחוש לדעת המהרש"ל והרא"ה וזה מוכח בבירור מדבריו שסיים אחר שהביא דברי המהרש"ל והרא"ה ואולי ג"כ הת"ח והב"ח מיירי בענין זה כנ"ל דמשמע דמשום האי ספיקא דוקא ראוי' להחמיר כהמהרש"ל כנ"ל. והנה התב"ש כתב להדיא בבירור דאין לפרש דברי הת"ח והב"ח כדברי המהרש"ל יע"ש שהאריך בראיות ברורות ואע"ג דלדינא חולק עליהם להחמיר אבל בפירוש דברי הפוסקים הוא עומד על דעתו בבירור שדברי הת"ח והב"ח הם שלא כדברי המהרש"ל והרא"ה יע"ש וא"כ לפי"ז מוכח מדברי הש"ך הנ"ל שראוי לפסוק כדברי הת"ח והב"ח שפסקו כרשב"א להכשיר.

ומעתה שפיר צדקו דברי הפמ"ג והחת"ס דלפי דברי התב"ש הנ"ל דאין לפרש דברי הת"ח והב"ח כדברי המרש"ל בוודאי מוכח שפיר מדברי הש"ך הנ"ל דפסק להלכה הוא כדברי הת"ח והב"ח והם קצרו בדבריהם שלא הביאו דברי התבו"ש רק בקיצור רמזו עליו במה שהביאו תרווייהו שהתב"ש החמיר כנלענ"ד להלין בעד הני תרי גדולי אחרונים:

ולדינא נראה שהוא ברור דלפי דברי התב"ש מוכח מדברי הש"ך שהלכה כרשב"א. והנה נראה לפענ"ד להביא ראי' לדברי הרשב"א דלפי דבריו נלענ"ד ליישב קושיות התוס' בחולין דף מ"ג ע"א על הא דקאמר שם בגמ' ואמר ר' יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי האומר בכזיות ופריך ומי אמר ר"י הכי והאמר בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כסתם מתני' וכו' והקשה בתוס' בד"ה והא ר' יוחנן דהא סיפא דמתני' דאלו כשירות מסייע לי' יע"ש דלכל תרוצי התוס' עדיין יש להבין פירכות הגמרא דשפיר איצטרך ר' יוחנן לאשמעי' דהלכה כהא סתמא דאלו כשירות דבעינן כזית כיון דלאו הכי לא הוה ידעינן איזהו סתמא הוא עיקר דהנה לפי דברי הרשב"א יש ליישב תרי סתמות דלא לסתרי אהדדי דמתני' דאלו טריפות אתי שפיר לאשמעי' דניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום דטריפה בכל ענין אפילו כשהתליע הכבד דאז אינו טריפה אלא כשלא נשתייר ממנה כלום אבל כשנשתייר הימנה אפילו פחות מכזית נמי כשר משום דהדרי בריא כדברי הרשב"א ובסתמא דאלו כשירות אתי לאשמעינן דכשנשתייר הימנה כזית אז כשרה הכבד בכל ענין אפי' בניטל או בנימוק ויבש וכדומה דאינה כשירה רק כשנשתייר דוקא כזית והא דאמר רבב"ח אמר ר' יוחנן דבעינן כזית ע"כ לא איירי בהתליע הכבד דאז גם ר"י מודה דלא בעינן כזית כסתמא דאלו טרפות רק הם דבעי' דוקא כזית הוא בשאר ריעותות הנ"ל כסתמא דאלו כשירות. ולפי"ז פריך הגמרא על ר"י דלא אצטריך למימר דבעינן כזית כיון דמוכח כבר מסתם משנה דאלו כשירות אלא עכצ"ל דסתמא דאלו כשירות לאו סתמא מעליתא הוא דאי סתמא מעליתא אמאי איצטרך ר' יוחנן לומר הלכה הא אמר ר"י חדא זימנא דהלכה כסתם מתני' הכל כמבואר בתוס' יע"ש. והנה תרי סתמא אינו סותרת דאיצטרך לאשמעי' איזה סתמא הוא עיקר ושפיר מיושב קושיות התוס' לפי שיטות הרשב"א וא"ש:

אמנם ע"ז עדיין יש להבין דא"כ מאי פריך הגמרא לקמן דף מ"ו מהני תרי סתמא דסתרי אהדדי ומשני כתנאי הא לפי דברי הרשב"א אינם סותרים כלל כנ"ל. אך זה יש ליישב דהנה לכאורה יש להבין על הרשב"א דפסק דהתליע הכבד כשר אפילו לא נשאר כזית במקום חיותא משום דהדרי בריא הא הרשב"א לשיטתי' דס"ל דאין איסר נטילת הכבד אלא מחמת המרה והיכא דניטל הכבד ולא נשתייר כזית אזי הוי כאלו חסרה המרה והיינו עכצ"ל דסברתו הוא דהכבד מגין על המרה וכשניטל הכבד בלי שיעור כזית יתקלקל המרה וא"כ כשהתליע הכבד באופן שלא נשתייר כזית מי מגין על המרה שלא יתקלקל ואע"ג דהכבד הדרה בריא מ"מ עד שיהי' בריא ויחזיר לבריאתה יתקלקל המרה ומה מהני אח"כ כשהכבד הבריאה כיון שכבר נתקלקל המרה ואע"ג דאמרינן ניקב המרה והכבד סותמתה כשירה זהו דוקא כשהוא סתימה דמעיקרא כשניקבה אזי מיד סותמות המרה דאי לאו הכי הוי לי' פסול שאינה חתר להכשירה וא"כ כאן דכשיתקלקל המרה לא מהני אח"כ מה שיתרפא הכבד וא"כ הני תרי דינים של הרשב"א סותרים אהדדי א"כ לפי מה שכתב התבו"ש דהרשב"א גופא לא ס"ל דטריפות הכבד מחמת המרה אלא למ"ד כזית במקום מרה אבל למ"ד כזית במקום חיותא עודה הרשב"א דטריפות מחמת עצמו יע"ש.

ולזה הא דכתב הרשב"א דאין איסור בהתליע הכבד אפילו כשלא נשאר כזית במקום חיותא זהו דוקא כזית במקום חיותא אבל בכזית במקום מרה בוודאי אסור בהתליע ולא נשתייר כזית אפילו לדברי הרשב"א וזה מדויק בדבריו מדקאמר התליע הכבד אפילו במקום חיותא דמשמע דדוקא במקום חיותא אינו מזיק התולעת אפי' כשלא נשתייר הכזית משא"כ במקום המרה בוודאי יזיק כהנ"ל:

ומעתה לפי"ז נוכל לומר דהמקשן דלקמן דפריך תרי סתמא אהדדי היינו משום דהוא סבר דטריפות הכבד הוא משום המרה וא"כ אין לחלק בין ריעותא דהתליע לשאר ריעותות דבכולם בעינן שיור כזית משא"כ המקשן דפריך על ר' יוחנן הא דקאמר הלכה כסתם משנה סבר כמ"ד כזית במקום חיותא בעי' משום דטריפות הכבד הוא מחמת עצמה וא"כ לא קשה תרי סתמא אהדדי משום דשפיר יש לחלק בין ריעותא דתולעת לשאר ריעותות כנ"ל ולזה שפיר פריך על ר' יוחנן ולא קשה קושיות התוס' וא"ש:

ולפי"ז ממילא שפיר מיושב קושיות המלא הרועים בערך סתם סי' ג' שהקשה מהא דשבת דף מ"ו פריך הגמרא והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם מתני' ושם פריך ר"י בר יוסף דאמר שם משמי' דר"י ה' כר' יהודא ומאי פריך הא הגמרא מסיק כאן דר"י בר יוסף לית לי' האי כללא דהלכה כסתם משנה וכמו כן תקשה מב"ב דף ל"ג יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי הנ"ל ניחא דהא מסקינן דהא דבעינן לתרץ אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן זהו דוקא למ"ד דס"ל כזית במקום חיותא דלדידי' שפיר קשה על ר' יוחנן מהא דקאמר הלכה כסתם משנה משא"כ למ"ד דס"ל כזית במקום מרה וא"כ לא קשה על ר' יוחנן מהא דקאמר הלכה כסתם משנה משום דהני תרי סתמא סתרי אהדדי ואיצטרך לאשמעי' דהלכה כהאי סתמא דבעינן כזית כנ"ל וא"כ תו לא איצטרך למימר דאמוראי נינהו אליבא דר"י וא"כ ממילא נוכל לומר דהסוגי' דשבת אזלא אליבא דהאי מ"ד דסבר כזית במקום מרה ולדידי' אינו מוכח כאן דר' יצחק בר"י לא סבירא לי' האי כללא כנ"ל ולזה שפיר פריך ובפרט דהסוגי' דהתם אזלא אליבי' דר"י בר יוסף ור' יוסף משני כאן התרי סתמא אליבא דתנאי וא"כ בודאי ס"ל כמ"ד דכזית במקום מרה וגם ר' זירא אמר כן לרבה מר' יוסף דכזית שאמרה במקום מרה וכמו כן נוכל לומר דהסוגי' דבב"מ אזלא אליבי' דמ"ד דבעי' כזית במקום מרה ולזה שפיר פריך ומיושב קושיות המלא הרועים וא"ש. ואח"ז עיינתי בראש יוסף וראיתי שהקשה כה"ג דדילמא ר"י מספיקא אמר דבעי' כזית דשמא ואלו כשירות נישנית באחרונה וסתמא בתרא עיקר וע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דלדעת המקשן אין כאן ספיקא דלדעתו הנהו תרי סתמא אינם סותרים אהדדי כנ"ל ועוד יותר נוכל לומר כל הדרך הנ"ל דכוונת המקשן הוי להקשות על ר' יוחנן דקאמר הלכה כמ"ד דבעינן כזית סתמא ואינו מחלק בין התליע ללא התליע ומהנהו תרי סתמא מוכח דיש לחלק דלגבי התליע אין צריך כזית כדברי הרשב"א הנ"ל. ואמנם כל זה הוא דוקא למ"ד כזית במקום חיותא משא"כ למ"ד כזית במקום מרה בוודאי אין לחלק ולא קשה קושיות המקשן וא"ש כנ"ל:

ומעתה לפי הנ"ל זכינו לדין חדש דאפילו לדברי הרשב"א דמיקל בהתליע אפי' בכזית במקום חיותא זהו דוקא למ"ד דכזית במקום חיותא בעי' משא"כ למ"ד דכזית במקום מרה אין להקל כנ"ל וממילא לדידן דפסקינן דבעינן כזית במקום חיותא וכזית במקום מרה יש חילוק בין הנהו ב' זיתים לענין התליע דאם התליע בכזית במקום חיותא יש להקל כדברי הרשב"א ובמקום מרה אין להקל אפי' לדברי הרשב"א לפי דברי התבו"ש דהא דקאמר הרשב"א דטריפות הכבד הוא משום מרה הוא למ"ד כזית במקום מרה כנ"ל וממילא אין להקל גבי' בהתליע כנ"ל:

ולפי"ז לדידן דפסקינן דבעינן ג' זיתים יש לנו בזה ג' חילוקים הא' דאם התליע בחד מהנך ב' זיתים שהוא במקום חיותא התלוי בטרפש או בכליות בזה בוודאי יש להכשיר משום דהוי ספק ספיקא כמבואר בפליתי היא דילמא התליע כשר אפי' כשלא נשתייר ב' זיתים כדברי הרשב"א ואת"ל דהתליע טריפה כדברי הרא"ה דילמא אינו צריך להשתייר כלל. והב' כשהתליע הנך ב' זיתים תרווייהו ג"כ אין להטריף בפשיטות כדברי הפמ"ג והחת"ס שמסתימת השו"ע משמע שהוא כשר וגם לפי מה דביארנו לעיל דלפי דברי התבו"ש ודברי הש"ך שכן ראוי לפסוק כדברי התו"ח והב"ח ובהפס"מ בודאי יש לסמוך ע"ז. והג' כשהתליע הזית במקום מרה אזי לפי מה דביארנו לעיל גם לפי דברי הרשב"א יש להחמיר ואפשר דגם הת"ח לא איירי בענין זה:

אמנם זהו דוקא לפי דברי הרשב"א דטריפות הכבד הוא משום מרה וע"ז הקשו המפורשים כמה קושיות הא' קו' העליתי הא בש"ס קאמר דטריפות שלא מנה לא קחשיב ועוד דלרש"י לחד פירושא ועל דר"ש ב"ר מטביל בי' דסבר חיות נשמה תלי' בכבד ע"ש ש"מ דהוא מחמת עצמו וגם התבו"ש הקשה עליו יע"ש. והנה נראה לענ"ד ליישב דבריו דהנה הרשב"א מסיק בתוה"ב דהגירסא נכונה דגרסי' באלו כשירות ניטלה הכבד ונשתייר בה כל שהוא ולא גרסי' והא תנן אלא והא תניא דבברייתא הוא תניא ונשתייר הימנה כזית יע"ש. ומעתה נוכל לומר הא דמשני ר' חייא הא ר"ש ב"ר היינו דמתניתין הוא ר"ש ב"ר דסבר דחיותא תלי' בהכבד ולזה אינו צריך כזית כיון דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו ולזה סגי' בנשתייר כל שהו משא"כ הברייתא אתי' כר' חייא דסבר אינו תלי' חיות נשמה בכבד וטריפות הכבד לא הוי אלא משום מרה ולזה בעינן שיעור בכזית כדי שיהי' מגין על המרה דכשלא נשתייר כזית אזי לא יגין על המרה ולזה לא יקשה כלל ממתני' דמוכח מינה דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו על הרשב"א דפסק דטריפות הכבד הוא מחמת המרה משום דהוא פסק כברייתא דבעינן שיור בכזית משום דסבר דטריפות הכבד הוא מחמת המרה כנ"ל, וגם לפי"ז עדיין נוכל לומר כדברי התבו"ש דאליבי' דר' חייא פליגו המ"ד במקום מרה עם המ"ד במקום חיותא דהמ"ד במקום חיותא סבר דגם ר' חייא ס"ל דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו ועכ"פ ס"ל דבעי' שיור כזית והמ"ד במקום מרה ס"ל דטעמא דר' חייא הוא משום דס"ל כנ"ל דטריפות הכבד הוא מחמת המרה אבל טעמא דמתני' כ"ע ס"ל דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו ולזה אינו צריך שיור כזית רק דאנן פסקינן כברייתא דבעינן שיור כזית ושפיר מיושב דברי הרשב"א זלה"ה וא"ש:

סימן יג

שנית להנ"ל:

מכתבך היקר הגיעני וראיתי שאתה בודק בחורין ובסדקין כי כן דרך כל אוהבי תורה והנה כתבת לתרץ קושיתי שהקשיתי על תירוץ התוס' שתי' דסתמא דאל"כ לא הוי סתמא מעלי' דאי הוי ס"מ למה מצריך ר"י להשמיענו דהל' בכזית הרי אמר ר"י הלכה כסתם משנה והקשיתי דילמא הא גופא אתי ר"י לאשמעי' דהוי סתמא מעלי' משום דבלא"ה הו"א דלא הוה סתמא מעלי' כיון דסתמא דאלו טריפות הוא כנגדו וזה אינו מיושב עדיין בדבריו כיון דיסוד פירכת הגמרא הוא מיוסד ע"ז להוכיח דסתמא דא"כ לא הוי סתמא מעלי' וממילא קשה על ר"י מסתמא דאלו טריפות כיון דסתמא דא"כ מסייע לי' והוא סתמא בתרא ולפי תירוץ שלי שפיר מיושב דלפי מה דמסקי' דהני תרי סתמא לא סתרי אהדדי בוודאי מוכח שפיר דהאי סתמא דאלו כשירות לא הוי סתמא מעלי' דאל"כ למה הוצרך ר"י להשמיענו דהל' בכזית כיון דכבר מוכח כן מסתם משנה דא"כ דלפי דברי לא איצטריך ר"י לאשמעי' דהוי סתמא מעלי' דבלא זה גם כן מהיכי תיתי לן לומר דלא הוי סתמא מעלי' כיון דסתמא דאלו טריפות אינו מתנגד כנגדו ולא סתרי אהדדי כלל ומדהוצרך ר"י לומר דהלכה בכזית שפיר מוכח מני' דלא הוי סתמא מעלי' וא"כ ממילא מוכח דסתמא דאלו טריפות דבכל ענין אינו צריך שיור כזית דמנ"ל לחלק בזה כיון דאינו מוכח מסתמא דאלו כשירות דהא לא הוי סתמא מעלי' וא"כ אין ראי' מהאי סתמא לחלק כלל בזה ושפיר פריך מהאי סתמא דאלו טריפות על עיקר דינא של ר' יוחנן ושפיר מיושב קושי' הנ"ל מדברי התוס' בלי שום פקפוק וזה מבואר באר היטב בכתבי עם מה שרשמתי בצידי הכתב וע"ש היטב כי אפשר שקצרתי קצת. ומה שכתבת שאין להביא ראי' לשיטות הרשב"א מקושיות התוס' כיון דהלרשב"א שהביא הגי' אחרת בל"ז לא קשה קושיות התוס' כל זה לא נעלם ממני דהא הרשב"א גופא מביא ע"ז הגי' כדי ליישב בזה קושיות התוס' כמבואר בת"ה וגם אנכי איני מביא ראי' להרשב"א עצמו שיסבור כן רק אנכי מביא ראי' לדינא של הרשב"א שיש לחלק בין התליע הכבד לשאר ריעותות דבהתליע לא בעי' כזית דלפי גי' הפשוטה בש"ס וכמבואר מתוס' שהי' להם גי' זו אני מביא ראי' לדינא של הרשב"א שמוכח כן מסוגי' וזה מבואר כדברי שכוונתי לזה במה שכתבתי שנראה לענ"ד להביא ראי' לדברי הרשב"א דהיינו לחזק עוד יותר דבריו לסמוך עליו לדינא להקל אבל לא להצדיק את הרשב"א בעצמו דהא אין עליו שום קושי' שיהי' צריך לתירוץ שלי רק החילוק שכתבתי דקולות הרשב"א בהתליע הוא רק למ"ד כזית במקום חיותא אבל למ"ד במקום מרה מודה דגם בהתליע צריך שיניח כזית זהו כתבתי לשיטות הרשב"א בעצמו כדי שלא יהי' דיניו סותרים אהדדי וזהו לפענ"ד ברור בדבריו ומקום הניחו לי בעה"י לפרש דברי הרשב"א וזהו מדויק בדבריו בת"ה דקאמר התליע הכבד אפילו במקום חיותא ולא מזכיר כלל בזה מקום מרה וא"כ בוודאי נוכל לומר ולפרש דבריו דלא איירי אלא במקום חיותא דווקא ובפרט שאני חוכך בזה להחמיר לדינא דלגבי כזית במקום מרה צריך שיור כזית אפילו בהתליע כיון דיוכל להיות שגם הרשב"א אינו מיקל רק במקום חיותא והקב"ה ינחני בדרך אמת ויזכני לחדש חידושים לאמיתה של תורה לעולם אכי"ר דברי אוה"נ ה"ק יואל צבי ראטה החופ"ק הנ"ל:

סימן יד

לאחי מו"ה יהושע יהודא ראטה ני'

אודות מה שהי' לך שמונה עשר אווזות בדיר ושבעה בר אווזות ובא בלילה מזיק ואכל שני אווזות ושני אווזות פצע בראשם ונראה בהם נשיכות שיניו ובר אווזא אחד ג"כ פצע ומת אח"כ והדיר הוא רחב לערך חמשה אמות רוחב ותשעה אמות אורך והמזיק אינו ידוע מה הוא רק ששמע מהערלים שראו שועל מהלך בגבולם בעתים הללו ומעתה שאלת אחי הנ"ל מה דין אווזות ובר אווזות הנותרים אם ניחוש לכולם או לאו. והנה לפי דברי הרא"ה בב"ה דלא אזלינן בתר מצוי להחמיר ותלי' בכלבא וכן הסכים עמו הר"ן בודאי יש מקום להתיר אלו העופות אף אם נימא ששועל מצוי שם יותר מ"מ כיון דלא חזינן לי' עדיין נוכל לתלות בכלב וכדומה מה שאינו דורס ואמנם הרשב"א מחמיר דדוקא בדאיכא קמן כלבא תלינן בכלבא הא ליתא לקמן תלינן במצוי יותר ומביא ראי' לדבריו מההוא בר אווזא דהוי בי' ר"א ואזל ביני קני' ונפק כי ממסמס קועי' בדמא ואמר ר"א לאו מי אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכ"נ ס' קני' ספק שונרא אימר קניא ואי איתא דאפי' כשאינו לפנינו זה שאנו יכולים לתלות בו להקל אפ"ה תלינן להקל וא"כ אמאי צריך ר"א לומר דתלינן בקניא משום דאזלה בין הקנים הא אפי' בלא זה ג"כ יכולים לתלו' בכלבא אלא הא דתלינן בכלבא זהו דווקא היכא דכלבא מצוי וכאן בעובדא דר"א דכלבא לא הי' מצוי הוצרך לתלות בקניא במאי דאזלא בין הקנים דהוי מצוי וזהו הטעם גבי עובדא דבר אווזא דהוי ב"ר דאתא ממסמס קועי' בדמא בפרק השוחט דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וכתבו התוספות דאיירי דווקא לענין ספק דרוסה ומחמרינן גבי' משום דלא הוי קמן כלבא או קניא למתלי בי' יע"ש שמאריך בזה בתה"א ובחידושיו ולענ"ד הי' נראה לומר דשפיר נוכל לקיים דברי הרא"ה דלא אזלינן בתר מצוי להחמיר וההוא ראי' שפיר נוכל ליישב דוודאי בכלבא ושונרא היכא דאיהו שתק ואינהו מקרקרין וודאי שפיר תלינן בכלבא אע"ג דשונרא מצוי יותר משום דאפי' דלא הי' רק דשונרא לחוד הוי התם ג"כ לא הי' בבירור שדרס כיון דלא חזינן שם ריעותא רק דאנו חוששין להאי הוכחה מה שהוא שותק ואמ"ק דקרוב הדבר שדרס אבל גם זה אינו אלא ספק רק שאנו חוששין לספק דרוסה ולזה כשיש לתלות גם בכלבא אזי תלינן בכלבא אפי' כשאינו מצוי משום דאפי' אם הי' שונרא ג"כ לא הי' אלא ספק משא"כ כאן גבי עובדא דר' אשי דחזינן ריעותא משום דהוי ממסמס קועי' בדמא דבוודאי ניזק בזה לא תלינן בכלבא לחוד משום דכשתלינן בשונרא אזי הוא בוודאי נדרס וגם בקניא לחוד לא הוי תלינן רק משום דיש לתלות בתרווייהו בכלבא או בקני' אזי הוא מוציא מידי וודאי דריסת שונרא ולזה הוצרך ר' אשי להביא הא דתלינן בכלבא כדי לצרפו לתליות הקניא ולגבי הא דאמרי' דושט אין לו בדיקה מבחוץ דאיירי בספק דרוסה התם איירי באופן דליכא למיתלי בתרווייהו בכלבא וקניא רק או בכלבא או בקניא לחוד וכנראה דלית לן למיתלי כלל התם בקני' משום דלא איירי דאזלא בין הקנים דהא לא קתני דעל ביני קניא רק סתם דאתא ממסמס קועי' בדמא משא"כ כאן בר' אשי דקתני דעל ביני קני' שפיר אית לן למיתלי בקניא ובכלבא בתרווייהו וכשתלינן בשונרא הוי וודאי נדרס כיון דממסמס קועי דמא ולזה תלינן בשונרא היכא דליכא למיתלא בכלבא ובקני' לפ"ז בנידן דידן יש לחלק דוודאי אותן אווזות שהן פצועין אזלינן בתר מצוי להחמיר משא"כ באותן שאינן פצועין תלינן לקולא ולא אזלינן בתר מצוי להחמיר ויש מקום להתירם:

ועוד נראה לפענ"ד להביא ראי' לדברי הרא"ה ולהסביר דבריו דמפני מה לא אזלינן בתר מצוי להחמיר דהנה אמרינן התם קטע רישא דחד מיני' נח רוגזי' וכתב הר"ן דלא אמרי' דמקודם לזה כבר דרס אחרים וכתב החתם סופר בתשובה נ"ז וז"ל ולכאורה יפלא מה"ת לתלות להקל בהכי ומי חכם ויבין אלה דאפי' לשמא דרס אח"כ איכא למיחש ומאן לימא דנח רוגזי' בהכי אבל האמת יורה דרכו כמ"ש בהג"ה דרישא הטעם משום חזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס והשתא דכל זמן שלא ראינהו דורס להדיא או יש לנו שום הוכחה כמו שתק ואינהו מקרקרין לשמואל שאז חזי' שע"כ נמלטו מידו ואז חוששין לכולם דכי היכי דהאי נמלט הה"נ שאחרינא טובא נמלטו אבל זולת זה כשראינו שהמית א"כ אדרבא נימא כדרכו עביד דכל הבא לידו לא נמלט מידו ואינך לא נגע בהו דאל"ה לא יצאו מתחת ידו עכ"ל יע"ש שמביא עוד ראיות לזה הסברא מלשון המ"ב דמשמע דאי לא דחזי' שפצע א' וניצל מתחת ידו לא הוה לן למימר שניצל הנדרס מיד הדורס יע"ש וכן משמע נמי מהא דקאמר דהיכא דקטע רישא דחד מני' נח רוגזי' אבל כל זמן שלא הרג אחד לא נח רוגזי' ולזה בוודאי הוי הסברא דחזקה שלא יוכל הנדרס להמלט מיד הדורס כיון שלא כח רוגזי' דדורס מני' עד שלא הרגו ואדרבה כשרוצה להנצל ממנו רוגזי' מתגבר עליו וכועס יותר ויש לו עוד ארס חזק יותר ובזה הסברא נוכל שפיר ליישב קושית התוס' אהא דאמר רב' ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין חוששין שמא ארי דורסו מאי טעמא רוב אריות דורסין וכו' ותלינן הצפורן בחיכוך כותל והקשה התוספות דאפי' אם תמצא לומר דצפורן זה מחמת חיכוך אתא מ"מ אפי' בשאר שוורים שאין בהם צפורן הי' לנו לחוש כיון שרוב אריות שבין השוורים דורסין יע"ש ולפי הסברא הנ"ל אתי שפיר דהן אמת שטבע רוב אריות לדרוס אבל בוודאי זה ג"כ חזק' גדולה שכל הדורס אין הנדרס ניצל מידו כנ"ל ולזה כדחזינן שכל השוורים קיימים יש לנו חזקה גדולה שבוודאי לא נדרסה דאלו נדרסה לא היו יכולים להנצל מידו רק זה השור שנמצא הצפורן בגבו בזה חזינן שנדרס דאל"ה מאין בא הצפורן לגבו בזה הי' ראוי' לחוש ועכ"ז לא חיישינן משום דתלינן הצפורן בחיכוך הכותל ושפיר מיושב קושי' התוספות וא"ש:

ולפ"ז שפיר נוכל לומר הטעם בכלבא ושונרא דתלינן בכלבא אע"ג דשונרא מצוי יותר משום דיש לנו הוכחה שלא הי' שם דבר הדורס דאלו הי' שם דבר הדורס ודורסו לא הי' יכולים להנצל ממנו דחזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס כנ"ל ולזה יותר מסתבר לתלות שהי' כלבא אע"ג דאינו מצוי רק כשחזינן שהי' שם הדורס ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין דאז יש לנו הוכחה שדרסו וע"כ מוכרחים לומר דאע"פ שדרסו אעפי"כ נמלטו אבל כל כמה דלא חזינן שהי' דורס ביניהם בוודאי יותר מסתבר לתלות ולומר שלא הי' דורס רק שארי דברים שאינם דורסים הי' ביניהם ונפצעו מחמת נשיכת השנים ולזה הי' יכולת בידם להנצל:

אמנם מאן ספין להקל נגד הרשב"א ז"ל ובפרט שכתב שכן משמע מהרמב"ם והראב"ד ז"ל רק בנידן דידן נוכל שפיר לומר דגם הרשב"א מסכים להתיר דהנה זה פשוט דהיכא דלא חזינן מה הי' שם ושניהם מצוים הדורס ושאינו דורס בוודאי תלינן בשאינו דורס אפי' לדברי הרשב"א דהא קאמר בת"ה דתלינן בקני' דלקמן ואע"ג דאיכא נמי שונרא והנה בנידן דידן דלא חזינן מה הי' שם וכלבים מצוים כ"כ כמו הדורסים וא"כ יש מקום להתיר אפי' לדברי הרשב"א רק עכ"ז קשה להתיר להרשב"א כיון שיש לנו אומדן הדעת לתלות יותר שהי' שועל כיון דמקדם לא אירע כן רק עכשיו בשנשמע שהשועל מתהלך שם בזה הגבול ועכ"ז הי' נלענ"ד להתיר בזה גם לדברי הרשב"א דהנה בזאב אם יש לו דרוסה אף בגסה זה תלוי' במחלוקת הפוסקים ולהחמיר שומעין וכתב הפליתי דלפי מה שכתבו הרבה פוסקים דמחלוקת רבוותא ספיקא מיקרי וא"כ בספק דרוסה יש להקל דהוי ס"ס אולי הלכה כהש"ך דס"ל אין דרוסה לזאב בגסה ואת"ל יש דרוסה אולי לא דרס יע"ש. ומעתה לפ"ז בשועל יש לנו ג"כ לומר כן דהא הרי"ף והרשב"א והרא"ש ז"ל כתבו דלגבי שועל דאיכא תרי לישנא בגמ' דלחד לישנא יש לו דרוסה ולאידך אין לו דרוסה ולזה מצד ספיקא מחמרינן גבי' לומר דיש לו דרוסה אפי' בגדיים וטלאים וכש"כ בעופות יע"ש וא"כ הא דאמרינן דיש דרוסה אינו אלא מחמת ספק ואפי' בעופות אינו אלא מחמת ספק כמבואר בהרשב"א דלהאי לישנא דאמרינן אין דרוסה לשועל אין לו כלל ארס כמו דאמרינן אין דרוסה לכלב דאין לו כלל ארס ואפי' בעופות וא"כ בספק דרוסה בשועל הי' לנו להקל מכח ס"ס לדברי הפליתי הנ"ל דהיתר ס"ד בזאב בגסה מכח ס"ס כנ"ל כמו כן ראוי' להתיר בשועל כה"ג. אמנם בהרמב"ם מבואר להיפך מזה דאפי' בשועל חוששין בספק דרוסה דהנה הרמב"ם כתב בה' שחיטה פ"ה הי"א דחוששין לס"ד ובארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של א' מהם חוששין שמא ארי דורסו וכו' וכן בשועל או נמי' שנכנס לבין העופות והוא שותק והן מקרקרין חוששין שמא דרס יע"ש וא"כ מוכח מני' דאפי' בשועל חוששין בספק דרוסה ומזה ראי' לדברי הפמ"ג שחולק על הפליתי הנ"ל וכתב דלא מקילינן גבי זאב בגסה בס"ד משום ס"ס משום דדרוסה שכיח וכל שאין הספק הב' שקול לא הוי ספק לאיצטרופי לס"ס יע"ש ולזה שפיר כתב הרמב"ם להחמיר בשועל בס"ד אע"ג דהוי ס"ס משום דספק דרוסה גופא לא נוכל לצרפו לס"ס כיון דדרוסה שכיח ועוד דהרמב"ם לשיטתו שכתב דלגבי דרוסה כיון שכתוב בפירוש בתורה לכן החמירו בו וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ופירש הטו"ז בריש ה' טריפות דכוונתו להחמיר אפי' בס"ס ועוד פירש כוונתו עפ"י דברי התוספות בפ' א"ט דף מ"ג שהקשו אמאי לא נימא לענין ס"ד נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיחי טפי לאיסור מלהיתר ולזה כיון גם כאן בספק דרוסה להחמיר יע"ש ונראה זה בכוונת הרמב"ם שכתב דמש"ה לא כתבו אתורה בפירוש מכל הטריפות רק דרוסה משום דהוא שכיח יותר מכל טריפות וכיון דהוא שכיח לא אמרינן גבי' נשחטה הותרה להתיר ספק דרוסה ולפ"ז לא פליגי הרמב"ם והתוספות כלל בטעמי' וא"ש ולזה שפיר כתב להחמיר בשועל אפי' בספק דרוסה ובזה יש ליתן טעם לדבריו במה שעמד שם הלח"מ עליו דמפני מה התחיל בדבריו בספק דרוסה בענין ארי לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של א' מהם ולגבי ס"ד בענין איהו שתק ואינהו מקרקרין נקט שועל לבין העופות והיינו משום דאתי לאשמעינן דלא ניקל בשועל בס"ד משום ס"ס כנ"ל והיינו משום דס"ד שכיח וא"ש:

אך כל זה שפיר בשועל שנכנס בוודאי לבין העופות רק שם הוא ספק דרוסה אבל אם הוא ספק שועל וכלבא בכה"ג בוודאי יש להקל ולתלו' בכלבא אע"ג דשועל מצוי יותר אפי' לדברי הרשב"א הנ"ל כיון דאיכא לגבי ספיקא דעל גופא ס"ס דדילמא כלבא על ואת"ל שועל על דלמא לית לי' דרוסה לשועל ואפי' לדברי הפרי מגדים שכתב לגבי זאב דזה נמי לא מקרי ספק דדילמא לא הטיל ארס יע"ש זהו דווקא בזאב דבוודאי יש לו ארס רק שהוא ספק אם הוא מזיק בגסה אבל כאן בשועל הוא ספק אם יש לו כלל ארס כמבואר בהרשב"א כנ"ל בוודאי הוי ספק לאיצטרפו לספיקא דכלבא והוי בכלל ספק על ס' לא על ואפי' לדברי הטו"ז הנ"ל דמפרש כוונת הרמב"ם דמש"ה כתב דרוסה בפירוש להחמיר בספק ספיקא הא איהו גופא מסיק שם דזהו דווקא אם הי' שם בוודאי דורס אבל כשיש ספק אם הי' שם דורס או לא מקלינין בס"ס אפי' בדרוסה יע"ש:

ועוד נוכל לצרף לזה להתיר לפי מה שכתב החת"ס דמש"ה נקטו בש"ס קטע רישא דחד מני' לרבותא לא מבעיא אכל מג' דאיכא למימר שלא דרס כלל רק בשיניו נשך ולא בא כ"א למלאות נפשו כי ירעב ומצא די שבעו והלך לו אלא אפי' קטע רישא דלא אכל מידי וחזינן דכעס עלייהו וניחוש לכולהו קמ"ל דחזקה גדולה הוא דאין כח להנדרס להנצל עצמו מיד רודפו וע"כ שבקינן ודחקינן למימר דבחדא נח רוגזי' וכו' וכבר כתב בסה"ת ובכל הפוסקים בשנשא זה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפי' הטלה עצמו שרי שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישינן שמא דרסו יע"ש שמאריך בזה להתיר ומעתה בנידן דידן דחזינן דתרי אווזות אכל והנהו תרי אווזות שנשארו פצועים בראשם רואים בהם נשיכת שינים וא"כ יש הוכחה שלא בא כ"א למלאות נפשו שהי' רעב אבל לא מחמת כעס ומהיכא תיתי נימא דדרסו ביד כיון דחזינן דנשכו בשיניו ומצרף לזה כיון דחזינן שניצלו ממנו בוודאי יש ראי' שנשכו ולא דרסו כיון דחזקה גדולה שאין כח להנדרס להציל עצמו מיד רודפו כנ"ל. ועכ"ז לא מלאני לבי להתיר אותם לאכול מיד כיון דאיכא תקנה להמתין עד שיטולו ביצים ובזכרים עד י"ב חודש דכל היכא דאיכא לברורי בוודאי הסברא נותרת דמחויבים לברר ולא לסמוך על רוב וחזקה ועס"ס דהוא מטעם רוב דהא חזינן לענין דבר שיש לו מתירין דלא אמרינן להחמיר היכא דאין המתיר בוודאי יבוא ועכ"ז כתב הצ"צ דמ"מ לכתחילה יש להמתין כנ"ל ולא לסמוך על הביטול והפליתי מביאו בסי' ק"ב ואע"ג דהוא כתב עליו שדבריו בלתי ברורים יע"ש ועכ"ז כאן גם הפליתי מודה שצריך להמתין עד שיברר דבשלמא התם דגם כשיברר שהוא טרפה ג"כ יתבטל משא"כ כאן כשיתברר שהוא טרפה בוודאי יהי' אסור לאוכלו וא"כ בוודאי מחויב להמתין ולברר כדי שלא יאכל בספק איסור וע"ז וודאי ליכא למיחש לשהיי' משום תקלה דהא אפי' לאכילה יש לנו כמה סניפים להתיר כנ"ל:

אמנם החת"ס בסי' נ"ז מתיר יותר למכור מלשהות משום תקלה והוכיח כן מדפריך ולשהינהו י"ב חודש ומשני אתי לידי תקלה והדר פריך לזבנינהו לנכרים משמע דהאי דחיישינן לתקלה גדולה דשהי' מ"מ ניזבנונהו לנכרים אלמא דיותר יש לחוש לתקלה דשהי' מתקלה דמכירה לנכרי. ואדמ"ו זצלה"ה בספרו אמרי אש בסי' כ"ב חולק עליו ומביא ראי' נגדו ומסיק דתקלה בשהי' קיל יותר מחששא דתקלה דמכירה לנכרי משום שאין בידינו להשמר ממנו כשהיא ביד נכרי אבל בתקלה דשהי' יש בידינו להשמר ממנו והמקשן שהקשה אחר שתירצו לו דחיישינן לתקלה בשהי' ולזבנינהו לנכרים לא עלה על דעתו חששא דלמא מזבן לי' לישראל יע"ש שמדחה גם הראי' שני' מחמץ. אך את זה לא הבנתי לפי מה שפירש רש"י ז"ל על הא דמשני הגמרא מתחלה דמפרחן וסלקן וצדין אותם ציידים וימכרו לישראל יע"ש דמשמע מזה דידע הגמרא מחששא דלמא מזבן לישראל עוד מקדם שהקשה ולזבנינהו ואעפי"כ פריך ולזבנינהו לנכרים:

וע"כ הי' נלענ"ד ליישב דהנה רש"י ז"ל פירש על הא דמשני אתי לידי תקלה איידי דהוי בהו טובא לא מצי לאזדהורו בהו ואתי למיכל חד מני' יע"ש וכן הוא בשאר ראשונים ז"ל וכן סתם המחבר בש"ע והרמ"א מחמיר אפי' בחד. ולפ"ז נוכל לומר דבתר דמשני הגמ' דחיישינן לתקלה בשהי' היינו משום דרבים הם כנ"ל וע"ז פריך ולזבנינהו לנכרים דהיינו שיזבנינהו להרבה נכרים לכל או"א חדא ובזה הי' הו"א בדעת המקשן שלא חיישינן לתקלה כשיהי' מזבן חדא לנכרי משום דאיכא כמה ספיקות דלמא לא יזבננו הנכרי כלל רק הוא בעצמו יאכלנו ואת"ל שיזבננו דלמא לא מזבן לי' לישראל והא דמשני מעיקרא דחיישינן לתקלה זהו דוקא משום דרבים הם וגם הא דפירש רש"י דהציידים ימכרו לישראל היינו משום שיצודו הרבה אבל כאן פריך שיזבנינהו חדא לכל נכרי ונכרי דס"ד דבזה ליכא למיחש לתקלה כנ"ל וע"ז משני דאפי' כשמזבן חד לכל נכרי ונכרי ג"כ איכא למיחש לתקלה דדלמא הדר מזבן לי' לישראל. וזה ראי' לדברי הרמ"א דמחמיר אפי' בחד למיחש לתקלה אך לדברי המחבר דבחד אינו חושש לתקלה כנ"ל צריך לומר כדברי אדמ"ו הגאון זצלה"ה שיש יותר לחוש לתקלה במכירה מבשהי' ולזה במכירה שפיר משני דחיישינן לתקלה אפי' בחד משא"כ בשהי' לית לן למיחש לתקלה רק ברבים וזה מבואר בדברי המחבר דבסעי' כ' לגבי שהי' נקט אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם דמשמע דבחד ליכא למיחש ובסעי' כ"א גבי מכירה לנכרי נקט אסור למכור דרוסה או ס"ד לעכו"ם דמשמע דאפי' חדא אסור למכור וזה ראי' ברורה לדברי אדמ"ו הגאון ז"ל שיש יותר לחוש לתקלה דמכירה מתקלה דשהי' וזה ברור לענ"ד: ועוד נלענ"ד לחלק בהם דבשלמא גבי החשש תקלה דמכירה שפיר איכא למיחש אפי' היכא דאיכא ס"ס חדא דלמא הוא כשר ואת"ל דהוא טרפה דלמא לא יזבננו לישראל משום דאין עושין ס"ס בידים ובזה שאנו מוכרין לנכרי עושין ס"ס בידים משא"כ בחששא דתקלה בשהי' היכא דאיכא ס"ס דדלמא הוא כשר ואת"ל דהוא טרפה דלמא לא יבוא לאכול ממנו בוודאי יש להתיר כיון דאין עושין הס"ס בידים רק ממילא נהי' אצלו הס"ס שפיר יש לסמוך על הס"ס בשב ואל תעשה וא"ש ומעתה בנידן דידן בוודאי גם החתמ"ס מסכים להתיר בשהוי' רק לפי דברי אדמ"ו באמרי א"ש ראויים יותר להתירו בשהיי' מלמכרו לנכרי רק אותן אווזות שהתחילו להלעיט אותם שאינם ראוים להשהותם בוודאי מותר למכרם לנכרי כיון דאפי' לאכילה קרוב להתיר כנ"ל רק שלא מלאנו לבי להתירם מפני שאין כ"כ הפסד מרובה כיון שיוכל למכרם לנכרים חיים אבל בהפסד מרובה וודאי ראוי להתירם לאכילה עפ"י היתרים הנ"ל. וגם עוד יש לצרף שאפשר שהמקום הזה מיקרי מקום רחב לעופות לפי השיעור שכתב במשאת בנימין דהיכא דלא מטי' בחד שחי' לא מיקרי מקום צר וע"כ בוודאי בהפסד מרובה יש להקל מכל הנ"ל וא"ש:

תוכן העניינים

שות בית היוצר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה