אור ברסלב
שות בית היוצר יו"ד › סימן נב

שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה

יו"ד · סימן נב

סימן נא

בעזהי"ת ג' לסדר בני ישראל הבאים לפ"ק פה אויפאלא שפעת חיים וברכה לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון החריף ובקי חסיד ועניו מאושר בכל ענייניו צדיק תמים כקש"ת מו"ה ישעי' כ"ץ ני' אב"ד בק"ק מיהאלי פאלא יע"א:

הנה הראה לפני כבוד חתנו ני' כתבו היקר תמול שלשום לעיין בו אמנם אנכי מוטרד גדול בשיעורין שלי עם הבחו' כי' ועכ"ז פניתי לפרקים פנאי ובפרט בלילה הזה לעיין בו. אמנם מעכת"ה מאריך מאוד אשר נלאתי אפי' לקרות את כלו ומה גם לעיין בו ועכ"ז לא נסגתי אחור מלעשות רצון או"נ מעכת"ה. והנה בתחילה עלה ברצוני לברר הדיעות בענין הנותן מעות בתורת עיסקא שאפי' אם יהי' ההיתר עיסקא באופן היותר מועיל רק שכתב את מעות המלו' בשטר בפ"ע המועיל לגבות הן בד"י הן בד"א רק שמתנה תנאי ההיתר בע"פ או בפני עדים או שכתב שטר עיסקא בפ"ע דעת הטו"ז בסי' קע"ז ס"ק ל"ב דלא מהני בפ"ע משום שעיקר הוא השטר ודעת הש"ך בס"ק מ"ט בשם הב"ח דמהני עדים וחשוב כאלו העיסקא מפורש בשטר ומוציאין ממנו בע"כ ואפי' בלא עדים רק בע"פ ג"כ אם רוצה המקבל ליתן הריווח מותר לקבל ממנו ודעת הדגול מרבבה דבדיעבד אפי' התנה תנאי העיסקא בע"פ מחויב המקבל ליתן חלק הריווח ודעת החכמת אדם כלל קמ"ב סעי' י"ג לאסור בכל ענין ואין היתר לכתחלה רק אם השליש השטר והנה מעכת"ה תמה על הטו"ז הנ"ל שכ' דמשמע מתשו' הרא"ש שיש להתיר ליקח ריווח כשנכתב הקרן בשטר ולפי המבואר בתשו' הרא"ש המובא בב"י בחו"מ סי' קע"ו נראה שאסור אף בעדים עכ"ל מעכ"ת. ובאמת כוונת הטו"ז אינו דמשמע מתשו' הרא"ש רק ממה שכ' הטור בחו"מ סי' קע"ו סעי' י"ח סתרי אהדדי דכאן בטור יו"ד סי' קע"ז אוסר ליקח ריווח כשנכתב הקרן בשטר אפי' ע"י עדים ובחו"מ מתיר הטור דכן משמע שם מדבריו שמביא כן להלכה הגם שאפשר שמדברי תשו' הרא"ש שמביא בב"י לא משמע כן אבל דברי הטור הם בבירור כן שמביא בשם תשו' הרא"ש ויוכל להיות שהוא ראה כן בפירוש בהתשו' אצל אביו הרא"ש זצ"ל כמו שכ' הטו"ז שם שהוא מבואר להמעיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ט שמשם מקור דינו של הטור שכ' וכן לא יכתוב שטר עכ"ל א"כ משמע מתשו' הרא"ש שמביא הטור בחו"מ הוא תשו' אחרת אבל דברי הטור בעצמו סותרים אהדדי ומיישב הטו"ז דשם מיירי שלא נזכר לשון חוב וגם הש"ך בשם הב"ח מביא דברי הטור האלו לראי' להתיר היכא דנכתב הקרן בשטר ותנאי העיסקא הי' בע"פ בפ"ע ומוציאין ממנו בע"כ כנ"ל. והדג"מ שם הקשה על הב"ח שדבריו כאן סותרים לדבריו בחו"מ ששם העתיק תשו' הרא"ש שכ' אסור ליקח הריבית ולפי דברי הטו"ז הנ"ל אינם סותרים כלל דהב"ח איירי שלא נזכר בשטר לשון חוב כדמפרש הטו"ז דברי הטור חו"מ ושפיר פסק הב"ח כהטור אבל תשו' הרא"ש שהביא הב"י בחו"מ הנ"ל איירי שנכתב הקרן בשטר בלשון חוב כמבואר שם בלשון שכ' ואם השטר הוא שטר חוב ולזה שפיר אוסר שם הרא"ש באותו התשו' ולזה שפיר העתיק הב"ח זה התשו' הרא"ש שאוסר כיון שהוא נכתוב בלשון חוב ודברי הב"ח אינם סותרים כלל ודברי הב"ח וחתנו הטו"ז עולים בקנה א' וא"ש:

ובזה שפיר מיושב דברי הב"ח שהביא הש"ך הנ"ל דאם התנו בע"פ העיסקא דאע"ג דאין לגבות ממנו הריווח בע"כ מ"מ אם רוצה המקבל לקיים התנאי שהותנה עמו בע"פ מותר לקבל כיון שנתן לו בתורת עיסקא יע"ש והקשה מעכת"ה עליו ממ"נ אם נימא דמהדברים שנאמרו בע"פ נעשה החצי פקדון אף לא יתחייב לשלם החצי ריווח אפי' בע"כ ואם לאו אין מותר לקבל ממנו הא הוי אבק ריבית וכעין זה עמד עליו התומים בסוף סי' פ"א יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהב"ח איירי שהקרן שנכתב בהשטר לא נזכר בלשון חוב כמו דמפרש הטו"ז דברי הטור בחו"מ כנ"ל.

ומעתה נוכל לפרש דברי השטר כמו שאנו רוצים או דהוי בתורת עיסקא מה שהתנה בע"פ או בתורת חוב לחוד כיון שאין עדים ע"ז דהא הב"ח איירי השתא שלא הי' התנאי בפני עדים כמובן ולזה בע"כ של לו' אין לגבות הריווח ממנו כיון שהוא יוכל לטעון שלא הי' בתורת עיסקא וממילא הוא נאמן כיון שהוא מוחזק ואין בידינו לכופו לעשות דבר שהוא אסור לפי טענתו משא"כ כשהוא רוצה לקיים התנאי העיסקא בודאי יוכל לקבל ממנו כיון שהוא בעצמו מודה שבתורת עיסקא בא לידו והוא היתר גמור וזהו שמסיים הב"ח כיון שבתורת עיסקא בא לידו דהיינו שהמקבל בעצמו מודה לזה שבתורת עיסקא בא לידו וא"ש. וממילא גם מ"ש הב"ח שאם התנו בע"פ בפ"ע חשבינן כאלו מפורש העיסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"פ ג"כ איירי שלא נזכר בשטר לשון חוב כדברי הטו"ז הנ"ל אבל כשנזכר בשטר בלשון חוב בודאי גם הב"ח סבר כדברי הטו"ז דלא מהני מה שהתנה בע"פ אפי' לפני עדים שהי' בעיסקא כיון שמדברי השטר מתנגד לזה כיון שמוזכר בלשון חוב בהשטר ובתר שטרי אזלינן וכל המקומות שמבואר בתשו' הרא"ש מיירי בכגון זה שנכתב בשטר בלשון חוב.

והא דמשמע בתשו' הרא"ש כלל ס"ו סי' י' ומובא בב"י בחו"מ סי' פ"א סעי' ל"ה להתיר אפי' התנה בע"פ שם מיירי דלא מוזכר בהשטר בלשון חוב ולזה הוא מתיר שם הרא"ש כשפי' התנאי בשעת נתינת מעות כשמקבל מרוצה ואיננו כופר ואפשר שזהו התשו' הוא מקורו של הטור בחו"מ סי' קע"ו שהוא מתיר כשאינו מפורש בשטר לשון חוב כמבואר בהטו"ז הנ"ל: ועוד הי' נלענ"ד ליישב דברי הרא"ש בתשו' בכלל סי' הנ"ל דהנה ז"ל המובא בב"י בחו"מ סי' פ"א סעי' ל"ה כי נראה לפי הענין שאף לדברי ראובן לא הי' תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון החוב ואף אם אמר שמעון אח"כ אני אתן לך ריווח דברים בעלמא הן בלא קנין ויכול לחזור בו וכיון שהוא כפר א"ח שבועה מאחר שהי' יוכל לחזור בו אם הי' מודה עכ"ל והוכיח נחה הדג"מ דמשמע שאם הי' מודה הי' חייב ליתן הריווח ועוד הוכיח שם מתחילת הדיבר שכ' כי נראה לפי הענין דמשמע שאם הי' התנאי זה מתחילה הי' חייב ליתן חצי הריווח אף שלא נכתב העיסקא בשטר. ונלענ"ד דהנה המחנה אפרים בהל' מלו' ולו' בסי' ת"י מסתפק דהיכי דאינו מתחייב לתת כגון שלא התנה תנאי גמור רק שאמר לו אם ארצה אתן לך כך וכך ומסיק דיש צדדים בזה דלריטב"א והגהות אשרי נראה דאעפ"י שהי' יכול לחזור בו ולא חזר ונתן אפ"ה אסור ואפי' רבית קציצה הוי: אמנם מדברי הגהות מרדכי נראה דאפי' א"ר לא הוי ואפשר דאף הריטב"א מודה לזה יע"ש שמאריך בזה. ומעתה נוכל לומר דזהו ג"כ כוונת תשו' הרא"ש הנ"ל דאם הי' שמעון מודה ולא הו' חוזר הי' מותר לקבל ממנו הריווח משום כיון דהי' יכול לחזור בו ולזה אפי' כי לא הו' בתורת עיסקא ג"כ אינו אסור לקבל ממנו הריווח כדברי הגהות מרדכי הנ"ל ולזה בודאי נוכל לומר דגם הרא"ש ס"ל דאיסור גמור הוא ליקח ריבית היכי דכ' בשטר רק הקרן אפי' אם הלו' רוצה ליתן לו כמפו' בתשו' הרא"ש כמבואר בפתחי תשובה והא דמתיר כאן היינו משום שיכול לחזור בו כנ"ל והא דקאמר בתחילת דבריו כי נראה לפי הענין שאף לדברי ראובן לא הו' תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון החוב נוכל לפרש כוונתו דאלו הי' כן אזי בודאי הי' שמעון פטור משום שאז הי' בודאי ריבית גמור כיון שהי' תנאי גמור שאינו יכול לחזור בו רק כיון שנראה מהענין שלא הי' תנאי גמור כיון שהי' בלא קנין אחר נתינת המעות באופן דיכול לחזור בו שאז אם אינו חוזר ונותן לא הוי ריבית כנ"ל עכ"ז נאמן לא בשבועה כנ"ל והא דקאמר שנראה לפי הענין שלא הי' תנאי גמור בשעת מ"מ דאולי הו' התנאי בשעת שנתחייב למה לא כתבו בשטר העיסקא בשטר שנכתב הקרן ומדכתבו הקרן לחוד בהשטר ולא כתבו בו תנאי העיסקא מוכח דלא הי' אז התנאי העיסקא כלל ביניהם רק אח"כ ואפי' אם הי' אז התנאי לא הי' תנאי גמור רק שאם ירצה יתן כמו האסתפקתא של המחנה אפרים הנ"ל ולזה יכול לקבל ממנו הריווח משום דגם תשו' הרא"ש ס"ל כדברי הג"ה מרדכי הנ"ל יע"ש:

ומעתה לפי"ז גם דברי הב"ח עולים כהוגן הא שכ' דאם הקרן לחוד נכתב בשטר והעיסקא הו' בע"פ דאע"ג דאין לגבות הריווח ממנו בע"כ היינו משום כיון דהקרן לחוד נכתב בשטר והעיסקא לא נכתב א"כ מוכח מהענין שלא הי' תנאי גמור בשעת מ"מ רק אח"כ שהי' בלא קנין ויוכל לחזור בו ולזה בודאי אין לגבות ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עיסקא והיינו אפי' לדברי הג"ה הרא"ש והריטב"א הנ"ל וסברו דאפי' אם המקבל יכול לחזור ואינו חוזר ונותן ג"כ הוי ריבית עכ"ז כאן כיון שבתורת עיסקא בא לידו בודאי מותר לקבל ממנו והיינו משום דאינו מוזכר בשטר דהוא חוב כדברי הטו"ז הנ"ל וא"ש:

ומעתה לפי מה שביארנו הב"ח והטו"ז המה בשיטה אחת לאסור אם העיסקא הי' בע"פ אפי' הי' בפני עדים כשמפורש בשטר שהוא חוב והטראטעס שנוהגים כעת בודאי נחשב שנזכר החוב בשטר וגם הש"ך סובר כדברי הב"ח וכדברי הטו"ז דהא לא מצינו בנקודת הכסף שיחלוק על הטו"ז במה שכ' לחלק בין כשמוזכר החוב בשטר או לא וגם דברי תשו' הרא"ש מוכיחים בפירוש לאסור כמבואר בפ"ת ומחולק על הדג"מ וגם הגאון כקש"ת מוה"ר ברוך פרענקעל זצוק"ל מחולק על הדג"מ כמבואר בהג"ה אמרי ברוך יע"ש והחכמת אדם ג"כ פוסק כן לאסור ואפי' אם נותן ג"כ שטר עיסקא אסור שמא ימות ויבוא השטר ליד היורשין ומכחישו ויעלמו השטר עיסקא וגם התומים סעי' ח"י נמי כ' דיש מפרשים הגמ' דשטרי מחוזכי' דהחשש משום יורשים רשעים יעלמו הדבר וכ' לעיין בש"מ. ומעכת"ה כ' שלא מצא שם מאומה ולפענ"ד נראה דשפיר מוכח כן מדברי הש"מ שמביא בשם הריטב"א דאם השלישו השטר מותר בלא"ה למה הי' להם להשליש השטר הלא טוב הי' להם לכתוב שטר עיסקא וליתן ביד המלו' אעכצ"ל דזהו אסור משום דחיישינן ליורשים רשעים שיעלמו הדבר וכו' וכן מביא החכמת אדם מדברי הריטב"א האלו הוכחה דמשמע דוקא כשהשליש השטר מהני אבל עדים לא מהני ומ"ש מעכת"ה דלהשליש השטר תקנה קלה יותר מלבקש עדים דעדים טריחא לי' מלתא כמה שאמרו בשבועות מ"ה וב"מ קי"ב ולפענ"ד אינו דומה כלל להתם דהוי טריד בפועלים בודאי טריחא לי' מלתא ליתן לכל פועל בפ"ע משא"כ כאן שלו' רוצה ללוות מעות והוא אינו רוצה להלוות לו בלא עדים בודאי יטרח הלו' להביא עדים ועוד דכאן לא צריך אלא לעד אחד כיון דכבר איכא בלא זה אחר מי שצריך להשליש השטר אצלו:

ומה שכ' מעכת"ה על מה שכ' הר"א הטעם דלא מהני עדים שמא ימות המלו' והעדים הלא גמ' מפורשת הוא יבמות כו' ע"ב דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן ומכש"כ למיתה דלתלתא זה ג"כ אינו דומה דהתם להכי לא חיישינן למיתה דתרי כיון דהו' לזמן מועט כמבואר שם בתוס' ד"ה למיתה דתרי לא חיישינן אבל הכא דהחשש הוא לזמן מרובה בודאי חיישינן אפי' למיתה דתרי ועוד דכאן איכא חשש דאפי' אם לא ימות אלא חד מן העדים ג"כ לא מהני ע"א נגד הירושים כמבואר בדג"מ ע"ש (והגם שדברי הדג"מ המה תמו' שם) ומה שרוצה מעכת"ה לחלק בין ריבית דאו' לדרבנן לא שמיע לי' דהא הומ"ל כל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקנו ועוד דכאן אין צריך דוקא להחשש דשמא ימות דהא איכא החשש שילכו למדינות הים ובינו לבינו יוגבו היורשים הריבית ואפי' כשיבואו אח"כ לא יוכלו תו להוציא מידם כיון דהוא א"ר דאינו יוצא בדיינים ולגבי דאו' שיוצאה בדיינים איכא למיחש למיתה כנ"ל וע"כ דברי התומים הנ"ל בודאי שפיר מוכח מדברי הריטב"א כנ"ל דלא מהני לכתוב שטר עיסקא מחמת היורשים ובפ"ע בלא זה ג"כ לא מהני לפי מה דביררנו לעיל לרוב פוסקים והאחרונים ז"ל ודברי הדג"מ הוא יחיד לגבי' וע"כ לפענ"ד בודאי אין לזוז מפסק הח"א כנ"ל: והנה בהא דמביא הטור בסי' קע"ז בשם הר' ישעי' ז"ל שלא התירו אלא עיסקא למחצית שכר בלא קציצה אבל אם קצץ בדבר ידוע אפי' כל האחריות על הנותן אסור משום דחזי כמלו' בריבית ואתי' לאחלופי בריבית גמורה ומביא הב"י בשם המרי"ק דלא אסר ר' ישעי' ז"ל אלא כשהנותן מקבל עליו אחריות דאונסין ולא דגניבה ואבידה אבל עם מקבל עליו אחריות גם מגנו"א מותר לקצוץ וכן משמע מתשו' מהר"ם שבמרדכי והב"י חולק עליו דכיון דהר' ישעי' ז"ל לא אסר אלא משום דמחזי כריבית אפי' קבל עלי' גם אחריות דגו"א אכתי מחזי כמלו' בריבית וכן פסק בש"ע יו"ד סי' קע"ז סעי' ו' נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפי' כל האחריות על הנותן אסור והכחמ"א ז"ל מחמיר בריבית קצוצה כדברי הב"י לאסור אפי' בקבל כל האחריות ובריבית דרבנן מקיל אם המלו' מקבל כל האחריות עלי' והש"ך שם ס"ק כ' מביא בשם תה"ד שהביא בשם גליון התוס' בשם ר"ת להתיר אפי' בר"ק כשקבל הנותן כל אחריות ומעכ"ת רוצה להוכיח דעת ר"ת בפי' כן להתיר כשיקבל הנותן כל האחריות אפי' בר"ק מהא דאמרי' בב"מ דף ע' ע"ב אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית אבל מקבלין צ"ב מנכרים ופריך הגמ' למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהו המקבל צ"ב מן הנכרי וולדות פטורים מן הבכורה אמר אביי ל"ק הא דמקבל עלי' אונסא וזילא הא דלא מקבל אמר רבא א"כ אדתני סיפא אבל מצ"ב מן הנכרי ליפלוג בדידי' בד"א דלא קביל עלי' או"ז אבל קביל מרא או"ז שפיר דמי ומביא שם בתוס' ד"ה אין מקבלין דברי ר"ת דחולק על פירש"י ומפרש דאיירי בריבית דאו' שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקביל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהי' השבח או לא עיי"ש ומעתה אי נימא כדברי הב"י הנ"ל דבקציצה אפי' אי קביל עלי' הנותן כל האחריות ג"כ אסור מדרבנן איך אפשר ליפלוג בדידי' ולתני אבל קביל עלי' או"ז שפיר דמי הלא מ"מ אסור מדרבנן אע"כ מוכח דהיכא דקיבל עלי' הנותן כל האחריות מותר אפי' לכתחילה לקצץ אפי' בריבית דאו' ומביא ראי' לדבריו מהמהרש"א שהקשה שם בתוס' לדברי ר"ת דאמאי לא מוקי לה אידי ואידי בלא מקבל עלי' או"ז אלא ההוא דבכורות איירי בלא קצץ לו השבח אלא דחולקין השכר דלא הוי אלא ריבות דרבנן ולכך לא יצא מרשות בעלים לגמרי ופי' המר"ם שי"ף שם דאין לומר דע"כ סובר רבא דבלא קצץ לא מקרי צ"ב מדלא מפלגי בדידי' בד"א דאמצ"ב בקצץ אבל לא קצץ מקבלין דז"א דלא יוכל לפלוג בדידי' לומר אבל בלא קצץ מקבלין צ"ב מישראל כיון דע"כ מדרבנן אסור אפי' בלא קצץ יע"ש הרי דהיכא דאסור מדרבנן לא שייך דליפלוג בדידי' וא"כ כדפריך רבא דליפלוג בדידי' ולומר דאם קיבל הנותן עלי' או"ז מקבלין משמע אפי' מדרבנן אלו תו"ד מעכת"ה ובאמת הפ"י מתרץ קו' המהרש"א הנ"ל דבודאי משמע דלשון צ"ב איירי שפסק לו דמי השבח וזה מוכח מדפסק ותני במתני' דכל צ"ב ריבית דאו' היא ולא מפליג בין קצץ לו השבח או לא אע"כ דכל צ"ב היינו שקוצץ השבח יע"ש ומעכת"ה הניח דברי הפנ"י האלו בצ"ע ולפענ"ד דבריו מוכרחים מאוד דהא דחזי' דהאי פטורה דבכורות אצל צ"ב מנכרי תלי' באיסור ריבית דאיכא איסור ריבית מדאו' אזי בזה האופן פטורה מן הבכורה כשמקבל צ"ב מן הנכרי ומעתה כדפסק ותני במתני' דכל צ"ב ריבית דאו' הוא ממילא נלמד מני' דכל צ"ב כשמקבל מה"נ הוא פטור מן הבכורה ותיפק חורבה מני' אם לא מפליג בין קצץ לו השבח או לא משום דללמוד מני' לפטור מן הבכורה אפי' כשלא קצץ ומדלא מפליג אעכצ"ל דכל צ"ב היינו שקוצץ השבח דאל"ה הי' למתני' לפרש ולחלק בין כשקצב אל"ק אע"ג דכשלא קצוב הוי עכ"פ מדרבנן איסור ריבית עכ"ז הי' צריך להודיע זאת דלא הוי ריבית דאו' כי היכא דלא נטעה לפטור גבי בכור כשמקבלין צ"ב מה"נ ולזה בודאי דברי הפנ"י נכונים מאוד:

ולפי"ז ממילא גם דברי הב"י א"ש דבודאי אפי' כשמקבל עלי' הנותן כל האחריות ג"כ אסור מדרבנן ועכ"ז פריך רבא שפיר דליפלוג ולתני בדידי' כי היכא דנימא דלא הוי ריבית דאו' ונדע לחייבו בבכור בקבלת צ"ב מה"כ כנ"ל ואפי' אם נימא דמוכח מכאן דבקצץ נמי מותר כשמקבל הנותן כל האחריות אין ראי' משם לכאן לפי מה שכ' הפ"י דאפי' כשקיבל המקבל עלי' או"ז ג"כ הי' ס"ד דלא שייך בי' אפי' משום ריבית דרבנן משום דברשותי' דמארי קאי הו"ל כפקדון גבי' יע"ש וכן הוא מבואר בש"מ דהוי בתורת פקדון והמקבל קיבל עלי' אחריות משום דמתנה להיות כשואל וזה שייך בצ"ב השייך בו שומר אבל לא בזוזי כמבואר בטו"ז בסי' קס"ד יע"ש וא"כ כשהנותן קביל עלי' כל האחריות בודאי לא מחזי כלל כריבית אפי' מדרבנן ולזה אפי' בקצץ אין שום איסור משא"כ כאן דאיירי בודאי במלו' בזה יש לאסור בקצץ אפי' בקבלות כל אחריות על הנותן משום דמחזי כריבית משום דאין לדון אותה רק במלו' באופן דמחזי כריבית ולא באופן אחר דלא יהי' מחזי כריבית וא"ש:

ובזה אפשר ליישב קו' החו"ד בביאורים בס"ק ט' על הרמ"א דלעיל בסי' קע"ו מביא דעת היש מתירין בלא חילק וכאן פסק לאסור יע"ש דודאי בענין הלוא' באופן דאין לדון אותו בשום אופן אחר רק בהלוא' לחוד דאזי בודאי מחזו כריבית בודאי שפיר פסק הרמ"א לאסור משא"כ בסי' קע"ו דיש לדון אותו לשכירות וגם אפשר באופן שהוא מותר לגמרי כגון ששכרם כדי להתלמד וכדומה ולזה לא מחזי כ"כ כריבית כיון שאינו נראה כהלו' ממש ולזה שפיר פסק הרמ"א כיש מתירין וא"ש. ובענין דברי הרמ"א גופא דמחלק בין ריבית דרבנן דאז מתיר באם מקבל עליו כל האחריות אבל בריבית קציצה לא מהני כלל מאריך מעכת"ה בהרבה חלוקים אשר לא ירדתי לסוף דעתו כלל בכל חלוקים וע"כ אמרתי לסדר לפי הנראה לפענ"ד דודאי היכא דנותן מעות לעיסקא שהוא פלגא מלו' ופלגא פקדון ומתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין יריוח או לא ירויח דזהו הוי ריבות דאו' אליבא דכ"ע והדין המובא בש"ע סי' קע"ז סעי' ז' וכ' שם הטו"ז ס"ק י"ד דהוי ריבית קציצה לקצת דיעות בסי' קס"ו ס"ב התם איירי דבשעת הלוא' לא קצץ רק אח"כ כשמרויחין הזמן אזי מתנה על הקציצה בזה הוי שם מחלוקת או דהוי ר"ק או א"ר יע"ש ודעת הש"ך שם ס"ק ט' דהוא הסכמת רוב הפוסקים דהוי ר"ק אמנם שם בס"ק ט' מסיק הש"ך דדוקא אם מתנה הקציצה בשעת הרוחת הזמן אבל אם מתנה בתוך הזמן הדבר הקצוב בזה כ"ע מודה דלא הוי אלא א"ר:

ומעתה לפי"ז כשנותן מתחילה המעות בתורת עיסקא בלא תנאי שיתן לו דבר קצוב רק אח"כ מתנה בתוך הזמן הלוא' שיתן לו דבר קצוב בודאי לא הוי אלא ריבית דרבנן ובזה מהני להרמ"א אם מקבל עלי' כל האחריות וזהו כוונת הרמ"א שכ' דמותר בכל ריבית דרבנן כגון נותן בעיסקא וזהו כוונת הטו"ז שם בס"ק י"ג פי' שנתן לו בתורת עיסקא בלא תנאי דבר קצוב רק אח"כ מתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין שירויח או לא. ובזה מתיישב שפיר מה שהקשה בס' עצי לבונה דכיון דקצוב בין ירויח או לא מה לו אם היא עיסקא או לא דזה הוי ריבית קציצה אפי' בעיסקא ואמאי קרא ריבית דרבנן יע"ש ולפי הנ"ל ניחא דמש"ה הוי ריבית דרבנן משום דבתחילה בא בתורת עיסקא לידו בלא תנאי קציצה רק בתוך הזמן מתנה תנאי הקציצה כנ"ל וא"ש:

ובזה אפשר ליישב קו' החו"ד הנ"ל על הרמ"א דלעיל בסי' קע"ו דהנה שם בש"ך ס"ק א' מביא בשם ב"י מהג"מ כששכרו להתלמד אזי אסור בהוציא יע"ש ותמה עליו בס' שערי דיעה מסי' קע"ז סעי' י"ט והוא מהמרדכי באם הנפקד שהלו' בריבית לעכו"ם רוצה ליתן גם להמפקד רווחים רשאי וכו' כיון דמתחילה בהיתר אתי לידו וא"כ ה"נ כיון דמתחילה שכרו להתלמד אף בהוציאן שרי ליתן שכר יע"ש דמסיק דחייב ליתן השכירות בזה ובס' עצי לבונה מביאו ולענ"ד נראה דזה לא יהי' גרוע מהא דלעיל היכא דנותן לו בתורת עיסקא מתחילה בלא תנאי דבר קצוב ואח"כ מתנה דבר קצוב דהוי עכ"פ א"ר כנ"ל דבשלמא התם דלא בא לידו רק בתורת פקדון ולזה הוא מותר אח"כ ליתן לו הרווחים מה שקיבל מן הנכרי אבל כאן סופו מוכיח על תחילתו דמה ששכרם כדי להתלמד לא הו' רק הערמה כיון דחזינן לבסוף שהוציאם ולזה בודאי אסור משום הערמת ריבית וממילא הוי א"ר כן נלענ"ד ליישב קו' הש"ד הנ"ל:

ומעתה נוכל לומר דזהו כוונת הרמ"א שם דאם קיבל עליו המשכיר כל האחריות יש מתירין אפי' משכיר לו להוציא' דזהו אינו אסור אלא מדרבנן כנ"ל ולזה שפיר מהני כשקיבל עליו כל האחריות כמו דמסיק הרמ"א כאן בסי' קע"ז סעי' ו' הכל בבירור ולזה לא האריך הרמ"א בזה בסי' קע"ו משום שסמך על מה שמבואר היטב בסי' קע"ז. וזהו אפשר ג"כ כוונת הרמ"א מה דמסיים שם ומיהו אם לא קיבל עלי' רק גו"א ולא אונסין או אונסין ולא גו"א אסור להוציאן בשכרן ומגי' שם הש"ך בס"ק ג' אסור לשוכרן להוציאן והיינו כוונתו שאז אסור אפי' בשוכרן בתחילה כדי להתלמד ואח"כ להוציאן דאע"ג דזה אינו אסור רק מדרבנן כנ"ל אפ"ה אין להתיר כשלא קיבל עלי' כל אחריות כנ"ל וא"ש:

ומעתה לפי מה דביארנו דכל הנותן מעות בתורת עיסקא בודאי אסור לקצוץ ליתן לו ריוח דבר ידוע כיון דהוא פלגא מלו' וכשהוא מתנה מיד בתחילה שהוא נותן לו דבר קצוב הוי ריבות קציצה אליבא דכ"ע וממילא לא מהני אפי' כשהנותן מקבל עליו כל אחריות ומכש"כ בסתם עיסקא בודאי אין שום היתר ליתן לו דבר קצוב בין יהי' ריווח או לא כי הוא חשש איסר דאו' ואם כי יש היתר על ההיתר עיסקא ועכ"ז צריך לראות באופן היותר מועיל ונאה שלא יהי' נראה כהערמת ריבית ואין לי להאריך בזה שכבר האריך בזה מעכת"ה והעיקר בזה ההיתר כמו שכ' החכמת אדם כלל קמ"ג בנוסח שטר עיסקא והיינו דעיסקא הוא פלגא מלו' ופלגא פקדון והחצי ריוח של הנותן והחצי להמקבל בעד חצי המעות המלו' שלו רק מהחצי ריוח של הנותן מהחצי הפקדון שלו צריך לנכות למקבל שכר טירחא ועל ההפסד אינו נאמן אלא עפ"י עדים כמש"כ ועל הריווח אינו נאמן רק דוקא בשבועה חמורה רק כשנותן לו דבר קצוב מחלקו הריווח אזי יפטור מן השבועה אפי' כי ירוויח הרבה וכו':

אמנם כ"ז הוא דוקא כשעסק הוא בזה הענין ובזה האופן שדרכו בכך שיהי' כ"כ ריווח כפלים מהדבר הקצוב ועוד יותר עבור טרחתו אבל אם יהי' הדבר קצוב כפלים ואפשר כפלי כפלים, ממה שראוי' להיות כל הריווח על השני צדדים זה בודאי נראה לכ"ע שהוא ריבית וזהו בודאי אסור וכן הוא מבואר בבינת אדם בשער משפטי צדק סי' ה' שכאשר עולה הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלו' לשלם. ומה ששואל מעכת"ה דאיזה זמן יתנו לו לזה זה אינו שאלה כלל לפי המבואר מדברי בינת האדם שכאשר יתקבץ הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלו' ליתן יותר יהי' מאיזה זמן שיהי' ובודאי ראוי' לחוש לחומרא לכתחילה שלא יקח מן הלו' יותר על הקרן. ומה שכ' מעכת"ה שמבואר שם בב"א עצמו הטעם למה דנו עד הכפל שכ' וז"ל ומטעם זה דנין שצריך לשלם עד הכפל כי הזקוק שו' כ' זהו' והמכירה היתה בעד עשרה והיינו נמי הטעם משום דדרך הזקיק להיות נפחת משויו עד חציו ולזה צריך להיות ההיתר על דרך זה אבל להעלות ההיתר על יותר מדרכו לפחות זה בודאי אסור כנ"ל. ומה שמביא ראי' מהא דכ' הב"א בסוף וז"ל ואף כשלקח בחייב כפלי כפלים דמשמע שלא הי' בזה שום חשש בזה זה ודאי לא ניתן להאמר כלל להביא משם ראי' דשם כבר גבה מן הלו' ואע"ג דהוי באיסור מ"מ ליכא בזה שום חשש דהא לא הוי אלא א"ר שאינו יוצאה בדיינן כמבואר שם באריכות בב"א דכיון דהוי דרך מו"מ לא הוי אלא ריבית דרבנן משא"כ כאן דהוי לכתחילה וגם דיש בו חשש ריבית דאו' בודאי איכא למיחש ולאסור לעשות ההיתר יותר מן הראוי' שיהי' בו בעסק זה רווחים ושיתן לו דבר קצוב יותר מן הראוי' להיות ריווח כנ"ל. ומה שמביא מעכת"ה ראי' מהא דנותנים ביצים להושיב תחת תרנגולת כשנותנים לו שכר עמלו ומזונו דהוי הריווח יותר מכפלי כפלים מהתם אין ראי' כלל דשם כיון דהוי כן הדרך שיעלה הרווחים כ"כ בודאי שרי יעוד דלא הוי חשש ריבית דאו' משום דהוי דרך מו"מ משא"כ כאן דהוי חשש ריבית דאו' כנ"ל בודאי אסור ליתן דבר קצבה לשנה יותר מן הראוי' להיות ריווח ובפרט באופן שנראה לעיני כל שהקצבה הוא יותר מן הראוי להיות ריוח ונראה לעין כל שהוא ריבית זה בודאי אסור לכ"ע, וראי' ברורה לזה ממה דאיתא בריש סי' קע"ג מכר לחבירו דבר ששו' י' זהו' בי"ב בשביל שממתין לו אסור בד"א בדבר שיש לו שער ידוע אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני ובלבד שלא יאמר בפי' שאם יתן לו מיד ה"ה שלו בעד י' זהו' וכו' ויש מי שאומר שאפי' אינו מפרש בהדי' אין היתר אלא במעלהו מעט אבל מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת מעות הוא מעלהו הו' לי' כמפרש ואסור יע"ש שגם הרמ"א מסכים לזה וזהו כשמוכר טלית שאין שומתו ידוע בסתם בודאי היא היתר יותר מכל ההיתר עיסקת הנהוגין בינינו דבהיתר עיסקא שהוא קוצב לו דבר ידוע בודאי הוי חשש אי' דאו' כנ"ל משא"כ כאן שהוא דרך מו"מ ואין קוצב בפי' דבר ידוע בודאי לא הוי שום הו"א שיהי' ריבית קציצה שיהי' בו חשש אי' דאו' ואעפי"כ כשנראה שהוא משום המתנות מעות הוא אסור ומכש"כ כשהוא נותן דבר קצוב מה שהוא יותר הרבה מן כל הריווח שראוי' להיות ובודאי נראה לכל שאינו נותן לו מן הריווח שהריוח רק מחמת המתנת מעות הוא נותן ואע"ג שהלו' אינו רוצה לישבע היינו משום שהלו' בעצמו רוצה ליתן ששה פעמים ריווח יותר ממה שמגיע לחלקו דאם לא יתן לא יגיע לו אפי' חלק השביעית ולמה לנו שבועתו כיון שכל העולם מעידין ע"ז:

ועוד יותר הי' נלענ"ד לומר סברא להחמיר דאפי' בדיעבד כשכבר לקח ג"כ מחיוב להחזיר כיון דהוא חשש דהוא ריבית קצוצה כנ"ל ויצאה בדיינין ואע"ג דהוי עכ"פ ספק אם הוא ריק או א"ר ובסוף סי' קע"ז כ' הש"ך דהיכא דאיכא ספיקא אי הוי ר"ק או איר אינו יוצאה בדיינים משום דהוי ספק ממונא ולקולא מ"מ כאן כיון דהלו' לא נתן אלו הרווחים רק משום דסבר שהוא היתר ועכשיו שנודע שהוא אסור ובטעות נתן אפי' כשהוא א"ר ג"כ ראוי להיות יוצאה בדיינים כמבואר בסי' קס"א סעי' ד' דגם א"ר אם נתן בטעות שהוא סבר שאין כאן כלל ריבית אזי יוצאה בדיינין וע"ש וכן הוא מבואר במחנה אפרים בה' ריבית סי' י"ו יע"ש שמאריך שם בזה והקשה דא"כ כל א"ר נמי אמאי אינו יוצאה בדיינים מהאי טעמא גופי' שיאמר הלו' אני לא הייתי יודע שהייתי עושה איסור ואלו הייתי יודע לא הייתי נותן והוי נתינה בטעות דאפי' לו' בריבית דאו' כ' הנ"י בפ' ז"ב דאינו מיפסל משום דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בלו' כיון דמחסר וכ"ש בלו' בריבית דרבנן דלא מיפסל הלוה אפי' מדרבנן משום דבא"ר ליכא איסורא גבי לו' כמו"ש הנ"י והרשב"א ז"ל יע"ש דמסיק דודאי היכא דהוי הטעות שלא ידע שיש כאן ריבית כלל אזי בודאי יוצאה בדיינין משום דהוי מחילה בטעות דאנן סהדי דאלו הוי יודע הלו' דהוי ריבית לא הי' מניח למלו' לאכול איסור כיון דלא מטי' ללו' שום הנאה משא"כ בשאר לו' בריבית ואפי' דרבנן דהתנה באותו ריבית להנאתו דאיכא למימר דאפי' אי הוי יודע דאסור לא הי' נמנע מלספות איסורא למלו' יע"ש והנה כ"ז א"ש היכא דלא הוי בבירור רק א"ר משא"כ היכא דאיכא ספיקא דיוכל להיות דהוא ר"ק דגם ללו' עצמו יש חשש איסור בזה ודאי הסברא נותנת דאנן סהדי דאלו הי' יודע הלו' שיש כאן חשש איסור דאו' בודאי לא הי' נותן וא"כ בודאי הוא מחילה בטעות. ובזה יש ליישב דברי המהר"ש די מודינא דסבר גבי ספיקא אם הוא ר"ק או א"ר דאזלינן לחומרא משום דהוי ספיקא דאו' ובתו' מהר"א ששון חולק עליו משום דהוי ספק ממונא לקולא דהממע"ה והש"ך בסוף סי' קע"ז מביאו יע"ש. ולפי הנ"ל דבריו נכונים משום דנוכל לומר דאנן סהדי דאלו הי' יודע הלו' שיש כאן ספק איסור דאו' בודאי לא הי' נותן משום דספיקא דאו' אזלינן לחומרא ובכה"ג היכא דהוי ללו' נתינה בטעות אפי' בא"ר ג"כ יוצאה בדיינין כנ"ל וא"ש. ומכש"כ כאן דעבדו היתר עיסקא שחשבו שלא עבדו שום איסור וטעו בודאי הוא דומה למ"ש המחנה אפרים הנ"ל דבכה"ג שסבר הלו' דאין כאן שום איסור ריבית אפי' בא"ר לחוד ג"כ יוצאה בדיינין ומכש"כ כאן שנודע ללו' שיש ג"כ חשש איסור דאו' מפני שהוא ספק ריבית קציצה בודאי הסברא נותנת שיוצאה בדיינין הגם שעל בדיעבד לא מלאני לבי לפסוק לגמרי לחומרא אבל מכאן ולהבא בודאי הוא איסור גמור ובפרט כשהלו' בעצמו צועק בשווקים וברחובות שאינו מוכר כ"כ סחורה כמה שהוא צריך ליתן ריווח היש חוב מר מזה היש חילול השם גדול מזה והלואי שלא ירד כל המעות לטמיון עבור זה ח"ו דברי אוה"נ ה"ק יואל צבי ראטה החופק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

שות בית היוצר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה