שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
יו"ד · סימן מד
הרמב"ם בפי' המשניות כ' דמתני' ע"כ איירי בשוגג דבמזיד הוי מומר מתחילת השחיטה ותמהו עליו המפו' דא"כ מאי פריך הש"ס ונוקמי במזיד כר"מ ונלפע"ד לפמ"ש הפלתי בסי' י"א לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דמוקי לי' בצנעה משום דס"ל דבפרהסי' לא דצריך יו"ד בני אדם דוקא רק דבעשותו בפרהסי' הרי מגלה דעתו להפקיר עצמו ולפרוק עול ולכך במזיד והתראה כדתנן אעפ"י שמתחייב בנפשו והיינו בהתראה והותר עצמו למיתה אין לך בפומבי גדול מזה עכ"ל יע"ש ועוד כ' שם לדברי הרמב"ם ז"ל דבשוחט כל דהו מחלל שבת ונעשה מומר וכי גמר כבר הוא מומר וליכא למימר דאף בשוחט כל דהו הוי מקלקל בחבורה דלא תיקן להוציא מידי אבמה"ח די"ל דדעתו לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור וחייב עכ"ל יע"ש ולפענ"ד קשה לי להבין דכיון דכל עצמו אינו נעשה מומר על תחילת שחיטה אלא כשגומר כל השחיטה אזי נעשה מומר למפרע אבל כשאינו גומר כל השחיטה אינו נעשה מומר על תחילת השחיטה כיון שהוא מקלקל וכבר אמר הפלתי הנ"ל דהא דנעשה מומר הוא דוקא כשהוא במזיד ובהתראה משום דהותר עצמו למיתה וא"כ בתחילת שחיטה איך נעשה מומר דהא בתחילת שחיטה הוי התראות ספק כיון שאינו ידוע אם יגמור השחיטה או אפשר שיהי' קלקול בגמר שחיטה וא"כ אי אמרי' דהתראות ספק ל"ש התראה אין לו חיוב מיתה על התחלת השחיטה וא"כ בתחילת השחיטה איננו מתיר עצמו למיתה וא"כ איך נעשה אז מומר כיון שלא הותר עצמו למיתה אמנם על הרמב"ם ז"ל נוכל לומר שדבריו נכונים דאזיל לשיטתי' דפסק בפ' י"ו מסנהדרין דהת"ס שמה התראה ולזה שפיר פסק דבתחילת שחיטה נעשה מומר כיון שהתיר עצמו למיתה במזיד ובהתראה אע"ג דהוי התר"ס כיון דגם בהתר"ס הוי ג"כ חיוב מיתה משא"כ אליבא דר"מ לפי"מ שמבואר במלא הרועים דסבר דהת"ס ל"ש התראה שפיר פריך הגמ' ונוקמי במזיד ור"מ דלדידי' אינו נעשה מומר בתחילת השחיטה כיון דלא התיר עצמו למיתה משום דהוי הת"ס ולר"מ הת"ס ל"ש התראה כנ"ל ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל וא"ש:
אמנם בפ"ה משבועות פסק הרמב"ם ז"ל שאין לוקין על הת"ס אלא א"כ הלאו שלו מפורש בתורה יע"ש ותמהו עליו המפו' שדבריו סותרים למה שפסק בסנהדרין דהת"ס הוי התראה ומביא הכ"נ בשם המרכבת המשנה שכ' והנכון דמ"ש בסנהדרין דשמי' התראה ה"ד כשההתראה היא בשעה שעובר על הלאו שמפורש בתורה אעפ"י שיש תיקון על הלאו ע"י קיום העשה משא"כ גבי שבועה דבשעת השבועה לא מקרי לאו מפורש אלא ספק דאפשר לאותן אחרים ששמעו ממנו א"כ התר"ס כזה אינה התראה לכו"ע יע"ש. וא"כ בענין שלנו בהתחלת השחיטה ל"ה ג"כ לאו מפורש אלא ספק דלמא לא יגמור השחיטה דאז הוי הת"ס אליבא דכ"ע וא"כ הדרה הקו' לדוכתי' על הרמב"ם ז"ל דאמאי נעשה מומר בתחילת שחיטה כיון דהוי הת"ס וא"כ אינו מתיר עצמו למיתה כנ"ל.
אמנם לפימ"ש התוס' בגיטין דל"ג ע"א וז"ל הקשה ר"ש היכי מחייבי' לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוי הת"ס שמא ישלח לה גט ויבטלנו ואור"ת דל"ה הת"ס דאזלי' בתר רובא ורוב אין מגרשין נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין יע"ש.
ובזה אמרתי ליישב קו' העולם לדברי הר"ת דסובר דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וא"כ בת כהן שזינתה איך דנין אותה בשריפה נימא דלאו בת כהן היא דדלמא לאו אבי' הוא וכ"ת דאזלי' בת"ר הא ממיתה למיתה ל"א ב"ר וכאן מחויבת היא מיתה אפי' לא אזלי' ב"ר מצד שהיא א"א שזינתה שהוא מחויבת חנק ומצד שהיא בת כהן היא מחויבת שריפה וזהו אינה מחויבת אלא מצד רובא ובמל"מ ל"א בת"ר אך לפ"ד התוס' הנ"ל א"ש דר"ת אזיל לשיטתי' דקסבר דהא דא"א שזינתה אינה מחויבת מיתה ג"כ אינה אלא מצד רוב דאל"כ הוי הת"ס כנ"ל ולזה שפיר אזלי' בת"ר גם לחייבה שריפה מצד שהיא ב"כ אע"ג דהוי ממל"מ דע"כ לא קאמר ר"ת דבמל"מ ל"א בת"ר אלא היכא דבמיתה קלה דנין אותו בלא רובא ולזה ידון אותו במיתה חמורה מצד רובא ל"א. אבל אם במיתה קלה ג"כ אין דנין אותו אלא משום רובא אזי גם במיתה חמורה דנין אותו אע"ג דהוי מחמת רובא דממ"נ אי לא אזלי' בת"ר אזי לא מחויבת מיתה כלל וא"כ הא דאזלי' בת"ר לא הוי ממיתה למיתה דאי ל"א בת"ר אזי לא מחויבת מיתה כלל וא"ש:
וא"כ הא תינח לדידן דאזלי' בתר רובא אבל לר"מ דחייש למיעוטא לדברי הר"ן דסובר שר"מ חייש למיעוטא מדאו' וא"כ הדרא קו' הר"ש לדוכתי' דאיך מחייבין א"א שזינתה במיתה הא הוי הת"ס דדלמא יבטלנו אך זה אינו דנוכל לומר דר"מ סובר דבטלו אינו מבוטל וא"כ ל"ה הת"ס. ומעתה לפי הנ"ל כאן נמי נוכל לומר דמשו"ה ל"ה כאן הת"ס בתחילת שחיטה משום דרוב פעמים כשמתחיל לשחוט בודאי יגמור השחיטה בלי שום מכשול כיון דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין ומוחזקין הם ורוב המתחילין לשחוט גומרין השחיטה ולזה שפיר לדידן דאזלי' בתר רובא בודאי ל"ה הת"ס ולזה שפיר פ' הרמב"ם ז"ל בתחילת שחיטה נעשה מומר אבל הגמ' שפיר פריך ומקמי במזיד ור"מ משום דר"מ לשיטתו דלא אזיל בת"ר וא"כ בתחילת שחיטה אינו נעשה מומר כיון דהוי הת"ס כנ"ל אך התוס' מקשה שפיר והוכיחו מחה דבאותה שחיטה אינו נעשה מומר משום דהתוס' לשי' דקסברו דר"מ אינו חייש למיעוטא רק מדרבנן משא"כ הרמב"ם ז"ל נוכל לומר דסובר כדעת הר"ן דר"מ חייש למיעוט' מדאו' שפיר נוכל לומר כנ"ל ושפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל: