שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
יו"ד · סימן יד
לאחי מו"ה יהושע יהודא ראטה ני'
אודות מה שהי' לך שמונה עשר אווזות בדיר ושבעה בר אווזות ובא בלילה מזיק ואכל שני אווזות ושני אווזות פצע בראשם ונראה בהם נשיכות שיניו ובר אווזא אחד ג"כ פצע ומת אח"כ והדיר הוא רחב לערך חמשה אמות רוחב ותשעה אמות אורך והמזיק אינו ידוע מה הוא רק ששמע מהערלים שראו שועל מהלך בגבולם בעתים הללו ומעתה שאלת אחי הנ"ל מה דין אווזות ובר אווזות הנותרים אם ניחוש לכולם או לאו. והנה לפי דברי הרא"ה בב"ה דלא אזלינן בתר מצוי להחמיר ותלי' בכלבא וכן הסכים עמו הר"ן בודאי יש מקום להתיר אלו העופות אף אם נימא ששועל מצוי שם יותר מ"מ כיון דלא חזינן לי' עדיין נוכל לתלות בכלב וכדומה מה שאינו דורס ואמנם הרשב"א מחמיר דדוקא בדאיכא קמן כלבא תלינן בכלבא הא ליתא לקמן תלינן במצוי יותר ומביא ראי' לדבריו מההוא בר אווזא דהוי בי' ר"א ואזל ביני קני' ונפק כי ממסמס קועי' בדמא ואמר ר"א לאו מי אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכ"נ ס' קני' ספק שונרא אימר קניא ואי איתא דאפי' כשאינו לפנינו זה שאנו יכולים לתלות בו להקל אפ"ה תלינן להקל וא"כ אמאי צריך ר"א לומר דתלינן בקניא משום דאזלה בין הקנים הא אפי' בלא זה ג"כ יכולים לתלו' בכלבא אלא הא דתלינן בכלבא זהו דווקא היכא דכלבא מצוי וכאן בעובדא דר"א דכלבא לא הי' מצוי הוצרך לתלות בקניא במאי דאזלא בין הקנים דהוי מצוי וזהו הטעם גבי עובדא דבר אווזא דהוי ב"ר דאתא ממסמס קועי' בדמא בפרק השוחט דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ וכתבו התוספות דאיירי דווקא לענין ספק דרוסה ומחמרינן גבי' משום דלא הוי קמן כלבא או קניא למתלי בי' יע"ש שמאריך בזה בתה"א ובחידושיו ולענ"ד הי' נראה לומר דשפיר נוכל לקיים דברי הרא"ה דלא אזלינן בתר מצוי להחמיר וההוא ראי' שפיר נוכל ליישב דוודאי בכלבא ושונרא היכא דאיהו שתק ואינהו מקרקרין וודאי שפיר תלינן בכלבא אע"ג דשונרא מצוי יותר משום דאפי' דלא הי' רק דשונרא לחוד הוי התם ג"כ לא הי' בבירור שדרס כיון דלא חזינן שם ריעותא רק דאנו חוששין להאי הוכחה מה שהוא שותק ואמ"ק דקרוב הדבר שדרס אבל גם זה אינו אלא ספק רק שאנו חוששין לספק דרוסה ולזה כשיש לתלות גם בכלבא אזי תלינן בכלבא אפי' כשאינו מצוי משום דאפי' אם הי' שונרא ג"כ לא הי' אלא ספק משא"כ כאן גבי עובדא דר' אשי דחזינן ריעותא משום דהוי ממסמס קועי' בדמא דבוודאי ניזק בזה לא תלינן בכלבא לחוד משום דכשתלינן בשונרא אזי הוא בוודאי נדרס וגם בקניא לחוד לא הוי תלינן רק משום דיש לתלות בתרווייהו בכלבא או בקני' אזי הוא מוציא מידי וודאי דריסת שונרא ולזה הוצרך ר' אשי להביא הא דתלינן בכלבא כדי לצרפו לתליות הקניא ולגבי הא דאמרי' דושט אין לו בדיקה מבחוץ דאיירי בספק דרוסה התם איירי באופן דליכא למיתלי בתרווייהו בכלבא וקניא רק או בכלבא או בקניא לחוד וכנראה דלית לן למיתלי כלל התם בקני' משום דלא איירי דאזלא בין הקנים דהא לא קתני דעל ביני קניא רק סתם דאתא ממסמס קועי' בדמא משא"כ כאן בר' אשי דקתני דעל ביני קני' שפיר אית לן למיתלי בקניא ובכלבא בתרווייהו וכשתלינן בשונרא הוי וודאי נדרס כיון דממסמס קועי דמא ולזה תלינן בשונרא היכא דליכא למיתלא בכלבא ובקני' לפ"ז בנידן דידן יש לחלק דוודאי אותן אווזות שהן פצועין אזלינן בתר מצוי להחמיר משא"כ באותן שאינן פצועין תלינן לקולא ולא אזלינן בתר מצוי להחמיר ויש מקום להתירם:
ועוד נראה לפענ"ד להביא ראי' לדברי הרא"ה ולהסביר דבריו דמפני מה לא אזלינן בתר מצוי להחמיר דהנה אמרינן התם קטע רישא דחד מיני' נח רוגזי' וכתב הר"ן דלא אמרי' דמקודם לזה כבר דרס אחרים וכתב החתם סופר בתשובה נ"ז וז"ל ולכאורה יפלא מה"ת לתלות להקל בהכי ומי חכם ויבין אלה דאפי' לשמא דרס אח"כ איכא למיחש ומאן לימא דנח רוגזי' בהכי אבל האמת יורה דרכו כמ"ש בהג"ה דרישא הטעם משום חזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס והשתא דכל זמן שלא ראינהו דורס להדיא או יש לנו שום הוכחה כמו שתק ואינהו מקרקרין לשמואל שאז חזי' שע"כ נמלטו מידו ואז חוששין לכולם דכי היכי דהאי נמלט הה"נ שאחרינא טובא נמלטו אבל זולת זה כשראינו שהמית א"כ אדרבא נימא כדרכו עביד דכל הבא לידו לא נמלט מידו ואינך לא נגע בהו דאל"ה לא יצאו מתחת ידו עכ"ל יע"ש שמביא עוד ראיות לזה הסברא מלשון המ"ב דמשמע דאי לא דחזי' שפצע א' וניצל מתחת ידו לא הוה לן למימר שניצל הנדרס מיד הדורס יע"ש וכן משמע נמי מהא דקאמר דהיכא דקטע רישא דחד מני' נח רוגזי' אבל כל זמן שלא הרג אחד לא נח רוגזי' ולזה בוודאי הוי הסברא דחזקה שלא יוכל הנדרס להמלט מיד הדורס כיון שלא כח רוגזי' דדורס מני' עד שלא הרגו ואדרבה כשרוצה להנצל ממנו רוגזי' מתגבר עליו וכועס יותר ויש לו עוד ארס חזק יותר ובזה הסברא נוכל שפיר ליישב קושית התוס' אהא דאמר רב' ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין חוששין שמא ארי דורסו מאי טעמא רוב אריות דורסין וכו' ותלינן הצפורן בחיכוך כותל והקשה התוספות דאפי' אם תמצא לומר דצפורן זה מחמת חיכוך אתא מ"מ אפי' בשאר שוורים שאין בהם צפורן הי' לנו לחוש כיון שרוב אריות שבין השוורים דורסין יע"ש ולפי הסברא הנ"ל אתי שפיר דהן אמת שטבע רוב אריות לדרוס אבל בוודאי זה ג"כ חזק' גדולה שכל הדורס אין הנדרס ניצל מידו כנ"ל ולזה כדחזינן שכל השוורים קיימים יש לנו חזקה גדולה שבוודאי לא נדרסה דאלו נדרסה לא היו יכולים להנצל מידו רק זה השור שנמצא הצפורן בגבו בזה חזינן שנדרס דאל"ה מאין בא הצפורן לגבו בזה הי' ראוי' לחוש ועכ"ז לא חיישינן משום דתלינן הצפורן בחיכוך הכותל ושפיר מיושב קושי' התוספות וא"ש:
ולפ"ז שפיר נוכל לומר הטעם בכלבא ושונרא דתלינן בכלבא אע"ג דשונרא מצוי יותר משום דיש לנו הוכחה שלא הי' שם דבר הדורס דאלו הי' שם דבר הדורס ודורסו לא הי' יכולים להנצל ממנו דחזקה שאין כח להנדרס להמלט מיד הדורס כנ"ל ולזה יותר מסתבר לתלות שהי' כלבא אע"ג דאינו מצוי רק כשחזינן שהי' שם הדורס ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין דאז יש לנו הוכחה שדרסו וע"כ מוכרחים לומר דאע"פ שדרסו אעפי"כ נמלטו אבל כל כמה דלא חזינן שהי' דורס ביניהם בוודאי יותר מסתבר לתלות ולומר שלא הי' דורס רק שארי דברים שאינם דורסים הי' ביניהם ונפצעו מחמת נשיכת השנים ולזה הי' יכולת בידם להנצל:
אמנם מאן ספין להקל נגד הרשב"א ז"ל ובפרט שכתב שכן משמע מהרמב"ם והראב"ד ז"ל רק בנידן דידן נוכל שפיר לומר דגם הרשב"א מסכים להתיר דהנה זה פשוט דהיכא דלא חזינן מה הי' שם ושניהם מצוים הדורס ושאינו דורס בוודאי תלינן בשאינו דורס אפי' לדברי הרשב"א דהא קאמר בת"ה דתלינן בקני' דלקמן ואע"ג דאיכא נמי שונרא והנה בנידן דידן דלא חזינן מה הי' שם וכלבים מצוים כ"כ כמו הדורסים וא"כ יש מקום להתיר אפי' לדברי הרשב"א רק עכ"ז קשה להתיר להרשב"א כיון שיש לנו אומדן הדעת לתלות יותר שהי' שועל כיון דמקדם לא אירע כן רק עכשיו בשנשמע שהשועל מתהלך שם בזה הגבול ועכ"ז הי' נלענ"ד להתיר בזה גם לדברי הרשב"א דהנה בזאב אם יש לו דרוסה אף בגסה זה תלוי' במחלוקת הפוסקים ולהחמיר שומעין וכתב הפליתי דלפי מה שכתבו הרבה פוסקים דמחלוקת רבוותא ספיקא מיקרי וא"כ בספק דרוסה יש להקל דהוי ס"ס אולי הלכה כהש"ך דס"ל אין דרוסה לזאב בגסה ואת"ל יש דרוסה אולי לא דרס יע"ש. ומעתה לפ"ז בשועל יש לנו ג"כ לומר כן דהא הרי"ף והרשב"א והרא"ש ז"ל כתבו דלגבי שועל דאיכא תרי לישנא בגמ' דלחד לישנא יש לו דרוסה ולאידך אין לו דרוסה ולזה מצד ספיקא מחמרינן גבי' לומר דיש לו דרוסה אפי' בגדיים וטלאים וכש"כ בעופות יע"ש וא"כ הא דאמרינן דיש דרוסה אינו אלא מחמת ספק ואפי' בעופות אינו אלא מחמת ספק כמבואר בהרשב"א דלהאי לישנא דאמרינן אין דרוסה לשועל אין לו כלל ארס כמו דאמרינן אין דרוסה לכלב דאין לו כלל ארס ואפי' בעופות וא"כ בספק דרוסה בשועל הי' לנו להקל מכח ס"ס לדברי הפליתי הנ"ל דהיתר ס"ד בזאב בגסה מכח ס"ס כנ"ל כמו כן ראוי' להתיר בשועל כה"ג. אמנם בהרמב"ם מבואר להיפך מזה דאפי' בשועל חוששין בספק דרוסה דהנה הרמב"ם כתב בה' שחיטה פ"ה הי"א דחוששין לס"ד ובארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של א' מהם חוששין שמא ארי דורסו וכו' וכן בשועל או נמי' שנכנס לבין העופות והוא שותק והן מקרקרין חוששין שמא דרס יע"ש וא"כ מוכח מני' דאפי' בשועל חוששין בספק דרוסה ומזה ראי' לדברי הפמ"ג שחולק על הפליתי הנ"ל וכתב דלא מקילינן גבי זאב בגסה בס"ד משום ס"ס משום דדרוסה שכיח וכל שאין הספק הב' שקול לא הוי ספק לאיצטרופי לס"ס יע"ש ולזה שפיר כתב הרמב"ם להחמיר בשועל בס"ד אע"ג דהוי ס"ס משום דספק דרוסה גופא לא נוכל לצרפו לס"ס כיון דדרוסה שכיח ועוד דהרמב"ם לשיטתו שכתב דלגבי דרוסה כיון שכתוב בפירוש בתורה לכן החמירו בו וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ופירש הטו"ז בריש ה' טריפות דכוונתו להחמיר אפי' בס"ס ועוד פירש כוונתו עפ"י דברי התוספות בפ' א"ט דף מ"ג שהקשו אמאי לא נימא לענין ס"ד נשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיחי טפי לאיסור מלהיתר ולזה כיון גם כאן בספק דרוסה להחמיר יע"ש ונראה זה בכוונת הרמב"ם שכתב דמש"ה לא כתבו אתורה בפירוש מכל הטריפות רק דרוסה משום דהוא שכיח יותר מכל טריפות וכיון דהוא שכיח לא אמרינן גבי' נשחטה הותרה להתיר ספק דרוסה ולפ"ז לא פליגי הרמב"ם והתוספות כלל בטעמי' וא"ש ולזה שפיר כתב להחמיר בשועל אפי' בספק דרוסה ובזה יש ליתן טעם לדבריו במה שעמד שם הלח"מ עליו דמפני מה התחיל בדבריו בספק דרוסה בענין ארי לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של א' מהם ולגבי ס"ד בענין איהו שתק ואינהו מקרקרין נקט שועל לבין העופות והיינו משום דאתי לאשמעינן דלא ניקל בשועל בס"ד משום ס"ס כנ"ל והיינו משום דס"ד שכיח וא"ש:
אך כל זה שפיר בשועל שנכנס בוודאי לבין העופות רק שם הוא ספק דרוסה אבל אם הוא ספק שועל וכלבא בכה"ג בוודאי יש להקל ולתלו' בכלבא אע"ג דשועל מצוי יותר אפי' לדברי הרשב"א הנ"ל כיון דאיכא לגבי ספיקא דעל גופא ס"ס דדילמא כלבא על ואת"ל שועל על דלמא לית לי' דרוסה לשועל ואפי' לדברי הפרי מגדים שכתב לגבי זאב דזה נמי לא מקרי ספק דדילמא לא הטיל ארס יע"ש זהו דווקא בזאב דבוודאי יש לו ארס רק שהוא ספק אם הוא מזיק בגסה אבל כאן בשועל הוא ספק אם יש לו כלל ארס כמבואר בהרשב"א כנ"ל בוודאי הוי ספק לאיצטרפו לספיקא דכלבא והוי בכלל ספק על ס' לא על ואפי' לדברי הטו"ז הנ"ל דמפרש כוונת הרמב"ם דמש"ה כתב דרוסה בפירוש להחמיר בספק ספיקא הא איהו גופא מסיק שם דזהו דווקא אם הי' שם בוודאי דורס אבל כשיש ספק אם הי' שם דורס או לא מקלינין בס"ס אפי' בדרוסה יע"ש:
ועוד נוכל לצרף לזה להתיר לפי מה שכתב החת"ס דמש"ה נקטו בש"ס קטע רישא דחד מני' לרבותא לא מבעיא אכל מג' דאיכא למימר שלא דרס כלל רק בשיניו נשך ולא בא כ"א למלאות נפשו כי ירעב ומצא די שבעו והלך לו אלא אפי' קטע רישא דלא אכל מידי וחזינן דכעס עלייהו וניחוש לכולהו קמ"ל דחזקה גדולה הוא דאין כח להנדרס להנצל עצמו מיד רודפו וע"כ שבקינן ודחקינן למימר דבחדא נח רוגזי' וכו' וכבר כתב בסה"ת ובכל הפוסקים בשנשא זה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפי' הטלה עצמו שרי שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישינן שמא דרסו יע"ש שמאריך בזה להתיר ומעתה בנידן דידן דחזינן דתרי אווזות אכל והנהו תרי אווזות שנשארו פצועים בראשם רואים בהם נשיכת שינים וא"כ יש הוכחה שלא בא כ"א למלאות נפשו שהי' רעב אבל לא מחמת כעס ומהיכא תיתי נימא דדרסו ביד כיון דחזינן דנשכו בשיניו ומצרף לזה כיון דחזינן שניצלו ממנו בוודאי יש ראי' שנשכו ולא דרסו כיון דחזקה גדולה שאין כח להנדרס להציל עצמו מיד רודפו כנ"ל. ועכ"ז לא מלאני לבי להתיר אותם לאכול מיד כיון דאיכא תקנה להמתין עד שיטולו ביצים ובזכרים עד י"ב חודש דכל היכא דאיכא לברורי בוודאי הסברא נותרת דמחויבים לברר ולא לסמוך על רוב וחזקה ועס"ס דהוא מטעם רוב דהא חזינן לענין דבר שיש לו מתירין דלא אמרינן להחמיר היכא דאין המתיר בוודאי יבוא ועכ"ז כתב הצ"צ דמ"מ לכתחילה יש להמתין כנ"ל ולא לסמוך על הביטול והפליתי מביאו בסי' ק"ב ואע"ג דהוא כתב עליו שדבריו בלתי ברורים יע"ש ועכ"ז כאן גם הפליתי מודה שצריך להמתין עד שיברר דבשלמא התם דגם כשיברר שהוא טרפה ג"כ יתבטל משא"כ כאן כשיתברר שהוא טרפה בוודאי יהי' אסור לאוכלו וא"כ בוודאי מחויב להמתין ולברר כדי שלא יאכל בספק איסור וע"ז וודאי ליכא למיחש לשהיי' משום תקלה דהא אפי' לאכילה יש לנו כמה סניפים להתיר כנ"ל:
אמנם החת"ס בסי' נ"ז מתיר יותר למכור מלשהות משום תקלה והוכיח כן מדפריך ולשהינהו י"ב חודש ומשני אתי לידי תקלה והדר פריך לזבנינהו לנכרים משמע דהאי דחיישינן לתקלה גדולה דשהי' מ"מ ניזבנונהו לנכרים אלמא דיותר יש לחוש לתקלה דשהי' מתקלה דמכירה לנכרי. ואדמ"ו זצלה"ה בספרו אמרי אש בסי' כ"ב חולק עליו ומביא ראי' נגדו ומסיק דתקלה בשהי' קיל יותר מחששא דתקלה דמכירה לנכרי משום שאין בידינו להשמר ממנו כשהיא ביד נכרי אבל בתקלה דשהי' יש בידינו להשמר ממנו והמקשן שהקשה אחר שתירצו לו דחיישינן לתקלה בשהי' ולזבנינהו לנכרים לא עלה על דעתו חששא דלמא מזבן לי' לישראל יע"ש שמדחה גם הראי' שני' מחמץ. אך את זה לא הבנתי לפי מה שפירש רש"י ז"ל על הא דמשני הגמרא מתחלה דמפרחן וסלקן וצדין אותם ציידים וימכרו לישראל יע"ש דמשמע מזה דידע הגמרא מחששא דלמא מזבן לישראל עוד מקדם שהקשה ולזבנינהו ואעפי"כ פריך ולזבנינהו לנכרים:
וע"כ הי' נלענ"ד ליישב דהנה רש"י ז"ל פירש על הא דמשני אתי לידי תקלה איידי דהוי בהו טובא לא מצי לאזדהורו בהו ואתי למיכל חד מני' יע"ש וכן הוא בשאר ראשונים ז"ל וכן סתם המחבר בש"ע והרמ"א מחמיר אפי' בחד. ולפ"ז נוכל לומר דבתר דמשני הגמ' דחיישינן לתקלה בשהי' היינו משום דרבים הם כנ"ל וע"ז פריך ולזבנינהו לנכרים דהיינו שיזבנינהו להרבה נכרים לכל או"א חדא ובזה הי' הו"א בדעת המקשן שלא חיישינן לתקלה כשיהי' מזבן חדא לנכרי משום דאיכא כמה ספיקות דלמא לא יזבננו הנכרי כלל רק הוא בעצמו יאכלנו ואת"ל שיזבננו דלמא לא מזבן לי' לישראל והא דמשני מעיקרא דחיישינן לתקלה זהו דוקא משום דרבים הם וגם הא דפירש רש"י דהציידים ימכרו לישראל היינו משום שיצודו הרבה אבל כאן פריך שיזבנינהו חדא לכל נכרי ונכרי דס"ד דבזה ליכא למיחש לתקלה כנ"ל וע"ז משני דאפי' כשמזבן חד לכל נכרי ונכרי ג"כ איכא למיחש לתקלה דדלמא הדר מזבן לי' לישראל. וזה ראי' לדברי הרמ"א דמחמיר אפי' בחד למיחש לתקלה אך לדברי המחבר דבחד אינו חושש לתקלה כנ"ל צריך לומר כדברי אדמ"ו הגאון זצלה"ה שיש יותר לחוש לתקלה במכירה מבשהי' ולזה במכירה שפיר משני דחיישינן לתקלה אפי' בחד משא"כ בשהי' לית לן למיחש לתקלה רק ברבים וזה מבואר בדברי המחבר דבסעי' כ' לגבי שהי' נקט אם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם דמשמע דבחד ליכא למיחש ובסעי' כ"א גבי מכירה לנכרי נקט אסור למכור דרוסה או ס"ד לעכו"ם דמשמע דאפי' חדא אסור למכור וזה ראי' ברורה לדברי אדמ"ו הגאון ז"ל שיש יותר לחוש לתקלה דמכירה מתקלה דשהי' וזה ברור לענ"ד: ועוד נלענ"ד לחלק בהם דבשלמא גבי החשש תקלה דמכירה שפיר איכא למיחש אפי' היכא דאיכא ס"ס חדא דלמא הוא כשר ואת"ל דהוא טרפה דלמא לא יזבננו לישראל משום דאין עושין ס"ס בידים ובזה שאנו מוכרין לנכרי עושין ס"ס בידים משא"כ בחששא דתקלה בשהי' היכא דאיכא ס"ס דדלמא הוא כשר ואת"ל דהוא טרפה דלמא לא יבוא לאכול ממנו בוודאי יש להתיר כיון דאין עושין הס"ס בידים רק ממילא נהי' אצלו הס"ס שפיר יש לסמוך על הס"ס בשב ואל תעשה וא"ש ומעתה בנידן דידן בוודאי גם החתמ"ס מסכים להתיר בשהוי' רק לפי דברי אדמ"ו באמרי א"ש ראויים יותר להתירו בשהיי' מלמכרו לנכרי רק אותן אווזות שהתחילו להלעיט אותם שאינם ראוים להשהותם בוודאי מותר למכרם לנכרי כיון דאפי' לאכילה קרוב להתיר כנ"ל רק שלא מלאנו לבי להתירם מפני שאין כ"כ הפסד מרובה כיון שיוכל למכרם לנכרים חיים אבל בהפסד מרובה וודאי ראוי להתירם לאכילה עפ"י היתרים הנ"ל. וגם עוד יש לצרף שאפשר שהמקום הזה מיקרי מקום רחב לעופות לפי השיעור שכתב במשאת בנימין דהיכא דלא מטי' בחד שחי' לא מיקרי מקום צר וע"כ בוודאי בהפסד מרובה יש להקל מכל הנ"ל וא"ש: