שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
או"ח · סימן מב
בעזה"י בסוגי' דתוס' יו"כ ביומא דף פ"א.
בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד לי' ופי' רש"י ז"ל מדאיצטרך למעוטי לתוס' החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין האי ועניתם מאי עביד. הנה הרי"ף ז"ל הביא הך ברייתא דילפינן תוס' מועניתם והביא ג"כ מקרא דעצם דממעטינן תוס' מכרת ותמהו עליו האיך הביא הני שניהם ביחד הא קשה קושית הגמ' מדאיצטריך למעוטי תוס' מכרת ממילא שמעינין דמוסיפין והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שביתות עשור נראה מדבריו שם שהוא סובר דאין תוס' דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבת ותמהו עליו מנ"ל לחלק בין מלאכה לעינוי והטור בה' יוה"כ סי' תר"ח כתב דמקרא נפקא שצריך להוסיף מחול על קודש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה וכו' אך בה' שבת לא הביא דמוסיפין מחול על הקודש ומשמע דלא ס"ל להטור תוס' חול רק גבי יוה"כ ותמהו עליו דמנ"ל דאין תוס' אסור גבי שבת ויו"ט. ונלענ"ד ליישב כל הנ"ל בעזה"י רק נקדים דברי הר"ן ז"ל שכתב בביצה בריש פ' המביא בד"ה דאכלו ושתו עד שחשיכה וכו' ול"נ כיון שצוותה התורה תוס' צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מזמן שהוא נזהר מצד הספק דאל"כ לא הי' צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת שסובר דספיקא דאו' מן התורה לחומרא עכ"ל והקשה עליו השעה"מ בה' טומאות מת דלפי כוונתו נראה שלדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דספק דאו' לחומרא הוא מדרבנן מצינן למימר דהתוס' נכלל בזמן בהש"מ ולא בעי להוסיף מידי קודם ביהש"מ והר"ן ז"ל בעצמו כתב בפ' יוה"כ דביהש"מ חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי דלכ"ע מדאו' אסור יע"ש שהניחו בצ"ע. ונלענ"ד דהנה אדמו"ר הגאון והקדוש הקשה בספר אמרי בינה זצוק"ל על דברי הר"ן האלו שכ' דע"כ זמן התוס' קודם הזמן שהוא נזהר בו מפני הספק דאל"כ לא הי' צריך קרא דהרי הקשה התוס' בסוטה דף כ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל דאמאי איצטריך ונטמאה בסוטה לעשות בו ספק כודאי וכי איצטרך קרא למיסר ספיקא והיינו משום דס"ל דס"ד לחומרא מה"ת וזהו ג"כ שיטת הר"ן ז"ל בחדושיו ובתשו' ותירוץ שם התוס' דהכתוב אוסרה קודם שתי' כאלו הוא ודאי ואע"ג דליכא מלקות מיהו לאו הבא מכלל עשה הוא ואפי' אם הי' טהורה נענש בב"ד של מעלה וכו' ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג שצריך כפרה לא חמיר כחייבי עשה עכ"ל וא"כ לפי"ז איכא למימר דלעולם קרא דועניתם אתי לזמן הספק ואע"ג דבלא"ה אסור מ"מ אם באמת הי' אז יום כשאכל לא הוי חמיר כ"כ אי לאו דאזהר רחמנא כאשר עתה דכתב רחמנא ועניתם ויש ג"כ קצת נ"מ דמצד ספק אינו מביא רק אשם תלוי מפני ספק לילה ועתה צריך להביא ג"כ עולה אף אם הוא גם עבר על עשה יע"ש שכתב לחלק בין הא דונטמאה להא דועניתם דכיון דהוא לשון ציווי בזה כתב הר"ן דלא שייך לומר שצווה לענות נפש בזמן שכבר מוזהר ועומד מכח ספק כרת יע"ש. ואנכי השפל והנבזה לא הבנתי דבריו הקדושים דלענ"ד נראה דאדרבה גבי ועניתם דהוא מצות עשה כמבואר בהרמב"ם ובכ"מ ולזה בודאי נוכל לומר דאתי לאשמעונין עשה דועניתם חייל גם אבהש"מ ולא מצד איסור ספק לחוד וע"כ הי' נראה לפע"ד דהר"ן ז"ל סובר דאי אמרינן ספיקא דאו' לחומרא מן התורה אזי אסרה התו' הספק כודאי וכן הוא מבואר היטב בלשון הרשב"א ז"ל בתוה"ב הארוך בית ד' שער א' שכ' בזה הלשון מסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאו' לחומרא דבר תורה הוא דספיקא דאו' כודאי מן התורה היא עכ"ל יע"ש וא"כ מלשונו הטהור משמע שאין שום חילוק לענין איסור בין ספק לודאי רק לענין עונש יש חילוק ביניהם אבל לענין איסור לא חלקה התורה כלל בין ספק לודאי וא"כ ממילא כמו דחיילי המ"ע דועינתם על הודאי חיילי ג"כ על הספק ולזה שפיר כתב הר"ן ז"ל דעל הספק דבהש"מ לא איצטרך ועניתם בתשיעי להורות שהמ"ע דועניתם חייל גם על הספק כיון דבלא זה ג"כ ידעי' זאת למ"ד ס"ד מה"ת לחומרא דאז אין שום חילוק בין ספק לודאי כנ"ל וא"ש:
והנה כל זה ניחא אי אמרי' ס"ד מה"ת לחומרא אזי בודאי הוי הסברא נכון לומר דבודאי התורה לא חילקה בין. ספק לודאי משא"כ למ"ד דס"ד מה"ת לקולא וא"כ חזינן דהתורה חילקה גם לענין איסור בין ספק לודאי אזי בודאי הסברא נותנת לומר דאפי' היכא דמחמרינין בספיקא מן התורה כגון היכא דאיקבע, איסורא משום דהתורה חייבו עלי' באשם תלוי אז בודאי לא מחמרינין אלא מצד איסור ספיקא ולא מצד ודאי איסור ולזה שפיר כתב הר"ן ז"ל דלמ"ד ס"ד מה"ת לקולא אזי נוכל לומר דוענית' אתי' על כל בהש"מ ואע"ג דאיקבע איסורא וממילא אסור מדאו' מ"מ אינו אסור אלא מצד ספיקא ושפיר איצטרך ועניתם לחייבו בבהש"מ כודאי איסור מצד חיוב עשה כנ"ל וא"ש:
והפר"ח בסי' תר"ח הקשה על הר"ן ז"ל שכ' דלשיטת הרמב"ם שס"ל דס"ד רק מדרבנן לחומרא נוכל לומר דהתוס' נכלל בזמן בהש"מ כנ"ל דזה אינו דע"כ צ"ל אליבא דכ"ע דהתוס' הוי קודם בהש"מ מדכתיב ועניתם את נפשותיכ' בתשעה לחודש בערב דהיינו שיתחיל מבע"י וכו' ולפי הנ"ל ניחא משום דנוכל לפרש הא דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב דשפיר קאי אבהש"מ והא דנקיט בתשעה אתי לאורי' דעשה דועניתם קאי אבהש"מ לחייבו אפי' כשנודע אח"כ שהי' עדיין יום דעבר למפרע אעשה ומחוייב ג"כ להביא עולה כדברי אדמ"ו זצוק"ל הנ"ל וא"ש:
ואפשר שזהו כוונת אדמ"ו הגאון זצוק"ל במה שהקשה בס' אמרי בינה על הפר"ח הנ"ל וז"ל דע"כ צריך לומר דלא מוכח מועניתם דתוס' הוי קודם בהש"מ דאל"כ מאי פריך הגמ' ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד הא מעצם י"ל דלא מוכח דתוס' הוי קודם בהש"מ ולכך צריך למכתב ועניתם אע"כ דגם מועניתם לא מוכח דתוס' הוי קודם בהש"מ עכ"ל הטהור והקדוש יע"ש:
אמנם אנכי בער ולא אדע ולא אבין עדיין לפי דברי הר"ן הנ"ל דלהרמב"ם ז"ל דס"ד מה"ת לקולא וא"כ נוכל לומר דתוס' הוי בבהש"מ כנ"ל וא"כ עדיין קשה דמאי פריך הגמ' אתנא דעצם עצם דועניתם למה לי דהא שפיר נוכל לומר דמעצם עצם אינו מוכח אלא דהתוס' הוי בבהש"מ ואתי הקרא דועניתם. בתשיעי להורות דהתוס' הוי קודם ביהש"מ והגם דלפי האמת נוכל לפרש דגם ועניתם קאי אבהש"מ כדברי אמ"ו הגאון זצוק"ל ועכ"ז מנ"ל להגמ' להקשות דועניתם מיותר דהא שפיר נוכל לפרש הקרא דועניתם דקאי אקודם בהש"מ כי היכא דלא ליהוי מיותר וזהו לכאו' צ"ע. אמנם לפי דברי הכ"מ ז"ל שכ' בס"פ ט' מה' טומאות מת שמצא בספר ישן בס"פ זה כלשון הזה ואעפי"כ דבר שחייבי' על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי ע"כ זה ודאי שפיר מיושב דכיון דכאן הוא ספק כרת גם הרמב"ם ז"ל סבר דספיקו אסור מן התורה וא"כ עכצ"ל אפי' להתנא דעצם עצם דהתוס' הוי קודם בהש"מ ולזה שפיר פריך הגמ' דועניתם מיותר ודברי הפר"ח הנ"ל עולים כהוגן:
אמנם המהרי"ט ז"ל הקשה מאוד על שיטה זו דלא. מיתוקמא מילתא כלל דמלבד דבאיסורי תורה היכא דלא איתחזק איסורא אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדאמרי' ביבמות פרק בתרא מאחר שהתרתי מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת בר מן דין הרמב"ם ז"ל עצמו הזכיר בדבריו דין זה דס"ד מן התורה לקולא בעריות ושבתות והנך איסור כרת נינהו ובאשם תלוי קאי כדתנן בכריתות אשתו ואחותו בבית שגג באחד מהם וכו' שבת ויום חול ועשה מלאכה בא' מהם מביא אשם תלוי עכ"ל. יע"ש שכ' שתלמוד טועה הגיה כן ולי הדבר קשה מאוד הלא הרב התייר הגדול הכ"מ ז"ל מחזיק דבר זה והוא בודאי לא טעה בדבר פשוט כזה. וע"כ נלע"ד ליישב דבריו בעזה"י דהנה הרשב"א והר"ן ז"ל הקשו על דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דס"ד מה"ת לקולא דא"כ אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה א' מב' חתיכות היכא משכחת לה והא ספיקא מותר ואעפ"י דסתם מתני' דפרק כל היד כמ"ד דבעינן חתיכה מב' חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה מב' חתיכות, ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאו' או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל אין אלו אלא דברי תימה עכ"ל יע"ש ומעתה חזינן מדברים האלו דהוא רחוק שיפלגו בזה אי ס"ד מה"ת לחומרא או לא וע"כ ממילא יקשה מ"ט דמ"ד דלא בעי' חתיכה מב' חתיכות דחייב אשם תלוי וע"ז שפיר המציא הרמב"ם ז"ל הסברא דלפי האמת גם המ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות ס"ל דס"ד מה"ת לקולא והא דמחייב אשם תלוי הוא משום דהוא חיוב כרת אבל באמת המ"ד דס"ל דבעי' חתיכה מב' חתיכות הוא לא מפליג כלל בין איסור כרת לשאר איסורים דבכל מקום הוי ס"ד מה"ת לקולא רק היכא דהוי איקבע איסורא בחתיכה א' מב' חתיכות הוא דמחייב אשם תלוי משום דהתם הוי ס"ד מה"ת לחומרא בכל מקום ולזה שפיר הוזכר הרמב"ם ז"ל דין זה דס"ד מה"ת לקולא בעריות ושבתות משום דלשיטתו דהוא פסק כמ"ד דבעי' חתיכה מב' חתיכות בודאי אין חילוק בין איסור כרת לשאר איסורים דהא לא הוצרך לחלק בזה רק כדי שלא יקשה עליו מהמ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות משום דזה רחוק לומר שיפלגו בזה אי ס"ד מה"ת לחומרא או לא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל וא"ש:
אך עדיין נשאר ליישב קו' הראשונה שהק' המהר"י טראני ז"ל מהא דקאמר ביבמות מאחר שהתרת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הגם דזה מיושב בפשיטות דנוכל לומר דהגמ' אזלא התם אליבא דמ"ד דבעינן חתיכה מב' חתיכות דלדידי' אין חילוק בין איסור קל לחמור כנ"ל. ועכ"ז נלענ"ד ליישב בעזה"י באופן היותר נכון דהא דמחלקינן כאן בין איסור כרת לשאר איסורין לא הוי הטעם לחלק בין איסור חמור לאיסור קל לפי מה שכ' החוות דעת דהרמב"ם הוציא זה דס"ד מה"ת לקולא מש"ס ערוכה במס' סוטה דף כ"ט דאמר התם רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל הא ספק לא יאכל וכו' ושם ליכא יתורא אלמא דכל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק יע"ש שמאריך בזה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מכל הקושי' שהק' הראשונים עליו. אמנם לפע"ד עדיין הדבר צריכה תבלין דצריך להבין על ר' גידל גופא דמנ"ל זאת דכי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוי פירוש טמא ודאי הוא דלא יאכל הא ספק יאכל דמדברי הרשב"א הנ"ל משמע להיפך דבכל מקום עשה התורה ספק כודאי כנ"ל. והי' נראה לע"ד דטעמא דר' גידל הוא משום דיליף אזהרה מעונש דבכל מקום דאיכא אזהרה איכא נמי עונש מלקות והעונש בודאי לא ניתן אלא על הודאי וממילא האזהרה ג"כ לא נאמר אלא על הודאי אמנם כל זה הוא שפיר היכא דעונש נמסר לב"ד להעניש כגון מלקות או מיתות ב"ד אזי בודאי אין העונש ניתן רק לודאי דהא על הספק אין הב"ד יוכל להעניש אזי בודאי הסברא נותנת דגם האזהרה לא הוי אלא על הודאי משא"כ באיסור כרת שאין העונש נמסר לב"ד רק בידי שמים ואזי איכא עונש גם על הספק כיון דלגבי שמי' ספיקא גלי' ויוכל להיות שיענש גם על הספק ולזה שפיר גם האזהרה ניתן להחמיר גם בספיקא וזהו החילוק בין האיסור כרת להאיסור לאו דלגבי איסור כרת אזלי' בספיקא לחומרא מה"ת ובאיסור לאו לקולא אבל לא משום שזהו חמור וזהו קל וא"ש:
ומעתה לפ"ז נוכל לומר עוד יותר דאפי' בעריות ושבתות דהם חייבי מיתות ב"ד וא"כ עונשם נמסר לב"ד ואין בידם להעניש רק על הודאי וא"כ ממילא גם האזהרה לא נאמרו רק על הודאי ולזה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דין זה דס"ד מה"ת לקולא גם בעריות ושבתות וממילא עוד יותר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל וא"ש:
אמנם על כל זה יש עוד לפקפק דהא כל חייבי מיתות ב"ד היכא דלא הוי עדים והתראה הם חייבי כריתות כמבואר בכריתות ובהרמב"ם ז"ל וגם כל חייבי כריתות הם חייבי מלקות כמבואר במס' מכות בפ' אלו הן הלוקין אך גם על זה נוכל להשיב בעזה"י דבשלמא חייבי מיתות ב"ד עיקר העונש ניתן לב"ד רק היכא דהב"ד אין יכול להעניש היכא דליכא עדים והתראה אזי נמסר העונש לידי שמים ולזה כיון דעיקר העונש ניתן לב"ד אזי בודאי לא ניתן רק על הודאי וממילא כמו כן כשאין הב"ד יכול להעניש ונמסר העונש לידי שמים ודאי ג"כ לא נמסר רק על הודאי וגם האזהרה גופא בודאי לא נאמר רק על הודאי ולזה בודאי ספיקו לקולא מה"ת משא"כ גבי חייבי כריתות דעיקר העונש נמסר לשמים רק במקום שעשה תשובה דליכא תו עונש מן השמים דלכלפי שמי' מהני תשובה כמבואר שם באלו הן הלוקין ואזי בדליכא כרת אזי איכא חיוב מלקות ולזה כשניתן העונש לשמים אז ניתן גם על הספק כנ"ל ולזה בודאי גם האזהרה נאמרה על הספק כנ"ל והראי' ע"ז דהא חזינן דגם מלקות בא שם על הספק דהא מסיק שם הגמ' באלו הן הלוקין דף י"ד ע"א רבינא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן מאי אמרת הא לא עביד תשובה לא פסיקא מילתא לכרת עכ"ל הגמ' וא"כ חזינן דאע"ג דספיקא הוא דלמא לא עביד תשובה ואיכא כרת ולא נוכל לחייבו מלקות משום שתי רשעיות כמבואר שם בפירושו ז"ל ואעפי"כ משום ספיקא דלמא עביד תשובה מלקינן לי' וזהו לכאורה קשה דאיך מחייבינן לי' מלקות משום ספיקא אעכצ"ל דכיון דלגבי כרת מחמרינן בספיקא כנ"ל גם לגבי מלקות דלי' דבאה חילוף כרת ג"כ מחמרינן לגבי' בספיקא וא"ש:
וממילא לפי"ז שפיר נוכל ליישב דברי הטור דנוכל לומר דהוא סובר כמ"ד דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות וא"כ עכצ"ל דמחמרי' בספק איסור כרת מה"ת ולזה ע"כ צ"ל דהתוס' הוי קודם בין השמשות אך כ"ז הוא דוקא גבי יוה"כ דעיקר עונשו בין לעינוי בין למלאכה הוא כרת ולזה שפיר פסק דתוס' הוי גבי יוה"כ קודם בין השמשות משא"כ גבי שבת דעיקר עונשו הוא במיתת ב"ד ומכ"ש גבי יו"ט דאין עונשו אלא מלקות וא"כ ספיקו מותר מה"ת וממילא התוס' הוא על בהש"מ ולזה שפיר לא כתב שם הטור דחייב בתוס' כיון דתוס' נכלל בבהש"מ ובהש"מ הוא פסק דאסור בלא זה עכ"פ מדרבנן מכח ספיקו ואפשר אפי' מדאו' משום דקסבר כדברי הר"ן הנ"ל דבהש"מ הוי איקבע אסורא ואעפי"כ חייל התוס' על בהש"מ כדמסקי' לעיל וא"ש והבן:
אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל דהוא פסק בפירוש כמ"ד דבעי' חתיכה מב' חתיכות וא"כ לדידי' אין שום חילוק בין איסור כרת לשאר איסורין דבכל מקום ספיקו מותר מה"ת וא"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' דמאי פריך הגמ' ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד דהא שפיר נוכל לומר דהתוס' קאי על ביהש"מ ושפיר נוכל לומר דמעצם לא נשמע תוס' רק על ביהש"מ והאי ועניתם איצטרך דלחייבו בתוס' עוד מתשיעי קודם ביהש"מ כנ"ל. ובר מן דין עוד קשי' לי על פירכת הגמ' דועניתם מאי עביד לי' הא מקרא דעצם אינו נשמע רק דאיכא בתוס' איסורא אבל הא לא נשמע מיני' דלהוי בתוס' מצות עשה דועניתם ולזה שפיר איצטרך הקרא דועניתם דלהוי מ"ע כי היכא דלחייב עלי' עולה כנ"ל והעולה על כלן הקושי' המפורסמת על כל הראשונים הנ"ל ה"ה הרי"ף והרמב"ם והטור ז"ל שכלם הוכיחו מהקרא דועניתם דצריך להוסיף מחול על הקודש וכלם פסקו הא דרב חיי' בר רב מדפתי דאיצטרך הא דועניתם דהאוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי ועשירי ועוד הקשו המפורשים דאם הי' רצון המצווה לאכול ולשתות בעיוה"כ למה הי' הצווי בלשון עינוי יע"ש בהט"ז ובשאר המפורשי'. וע"כ נלע"ד ליישב כ"ז בעזה"י דפירכת הגמ' הוא בזה האופן דודאי הי' ידע המקשן דהאי ועניתם אינו מיותר דשפיר נוכל לומר דאיצטרך האי ועניתם למצות עשה ועוד יותר דצריך להוסיף עוד מקודם בין השמשות כנ"ל רק דהפירכא הוי דאיך נוכל לקרוא למצוה על הא דפסק מלאכול קודם ביהש"מ לעינוי כיון דהוא שבע ממה שאכל כל היום וא"כ איך יקרא זה עינוי ועוד יותר דיקיים בזה מצות עינוי דבשלמא לאיסור בלבד הי' שפיר יוכל לאסרו שלא יאכל עוד יותר אבל להקרא למצות עינוי איך יקרא אותו למצות עינוי כיון שכבר הוא שבע ול"מ למ"ד מצות צריכות כוונה בודאי לא שייך בזה לומר שהוא מכוון למצות עינוי ואפי' למ"ד מצות אין צ"כ מ"מ להשיטות דסברו דבדבר שאין בו מעשה צריכה כוונה וא"כ כאן שהוא מקיים המצו' עינוי במה שאינו אוכל ושותה איך נוכל לומר כשהוא כבר שבע שהוא מכוון למצות עינוי במה שאינו אוכל והגם דכל זה נוכל להקשות גם על מה שהוא מקיים מצות עינוי בתחילת ליל יוה"כ דאז ג"כ כבר הוא שבע ממה שאכל כל היום אך זה אינו דבשלמא התם שפיר מקרי מצות עינוי דבזה שאינו אוכל ושותה אז בזה יבוא עליו יותר העינוי ביום ולזה יהי' זה מה שאינו אוכל ושותה בלילה גורם המצות העינוי על היום ושפיר מקיים בזה מצות עינוי משא"כ במה שאינו אוכל ושותה עוד בתשיעי קודם ביהש"מ הגם שבזה ג"כ בודאי גורם עוד יותר על יום שלאחריו העינוי אמנם בזה לא שייך לומר שמקיים בתשיעי מצות עינוי רק שהוא גורם בזה לקיים מצות עינוי בעשירי אבל לא שיקרא מצות עינוי על תשיעי וזהו פירכת הגמ' ותנא דעצם עצם האי בתשיעי מאי עביד לי' דאיך יקרא מצות עינוי על תשיעי כנ"ל דבשלמא בלא תנא דעצם עצם לא הי' קשה משום דנוכל לומר דהאי ועניתם לא אתי למ"ע וגם לא לקודם בין השמשות רק על בין השמשות גופא וע"ז שייך שפיר לומר ועניתם בתשיעי דהיינו בספק תשיעי כנ"ל ורק לאיסורא שלא לאכול אז משא"כ לתנא דעצם עצם דכבר נשמע איסור על ביהש"מ כנ"ל וא"כ לא איצטריך ועניתם רק להוסיף מצוה על תשיעי גופא קודם בין השמשות כנ"ל וע"ז פריך דאיך יקרא אז מצות עינוי בתשיעי וע"ז שפיר קמתרץ דמזה נשמע דינו של רב חייא בר רב מדפתי דכל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי וא"כ כיון דמצוה לאכול ולשתות בעיוה"כ ובפרט לפי פירש"י ז"ל דמצוה להרבות בסעו' בעיוה"כ וא"כ לפי"ז אין שיעור לדבר זה דאפי' כשהוא כבר שבע עדיין מקיים המצוה במה שהוא מוסיף עוד לאכול ולשתות ומעתה בזה כשבא זמן התוס' שהוא עדיין תאב לאכול ולשתות מחמת שהוא רוצה לקיים עוד יותר המצוה והוא מוכרח למנוע א"ע מזה עבור המצוה דועניתם זה שפיר מקרי עינוי אע"ג שכבר הוא שבע כיון שרצונו הי' עוד לאכול עבור המצוה. והגם שזה לא מקרי עינוי הגוף אבל עינוי הנפש בודאי מקרי ומעתה מקיים הוא במקצת יום התשיעי מצות עינוי ומקצת היום הוא ככלו ולזה כל האוכל בתשיעי דהיינו בעבור שהוא מצוה לאכול אזי נחשב לו כאלו התענה תשיעי ועשירי כיון דגם בתשיעי במה שהוא מונע את עצמו שלא לאכול בזמן התוס' ג"כ נחשב לתענית וא"כ כל דינו של ר' חייא ב"ר מדפתי תלוי בזה במה שנשמע מועניתם דפריך להוסיף בתשיעי בעינוי קודם בין השמשות ולזה שפיר מיושב דברי הראשונים ז"ל במאי דהוכיחו מועניתם תוס' וגם דינו של ר' חייא ב"ר מדפתי דכל האוכל בתשיעי כנ"ל וא"ש:
ולפי הנ"ל שפיר מיושב דקדוק בלשון הפירכא דגמ' דבר"ה דף ט' ע"א פריך הגמ' ור"ע האי ועניתם וכו' מאי עביד לי' וכאן ביומא פריך הגמ' ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד ולא מזכיר כלל האי דועניתם כמו דמזכיר בר"ה ולפי הנ"ל ניחא דבר"ה הועניתם מיותר כיון דכבר נשמע משביעית דצריך להוסיף עוד מחול קודם ביהש"מ משא"כ כאן ביומא אינו מיותר האי ועניתם כיון דמעצם אינו נשמע רק על ביהש"מ כנ"ל ולזה שפיר איצטרך ועניתם ללמוד דצריך להוסיף קודם ביהש"מ רק דעיקר הפירכא הוי על הא דבתשעה לחודש מאי עביד לי' דאיך יקרא עינוי בתשעה לחודש כיון דכבר הוא שבע כנ"ל:
ומעתה לפי"ז שפיר מיושב כל הקו' הנ"ל וגם דברי הרמב"ם ז"ל עולים כהוגן בעזה"י דמקרא דעצם אינו נשמע דתוס' אסור רק על ביהש"מ ומקרא דועניתם בתשיעי שפיר נשמע דתוס' אסור אפי' קודם ביהש"מ כנ"ל ולזה גבי עינוי שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דחייב בתוס' עוד קודם ביהש"מ משא"כ גבי מלאכה ביוה"כ דליכא קרא יתירה לאורי' דצריך להוסיף עוד מקודם ביהש"מ דהא מקרא דעצם אינו נשמע רק על ביהש"מ וזהו ממילא אסור עכ"פ מדרבנן או אפשר מדאו' אי הוי איקבע איסורא מכח ספיקא ולזה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל דצריך להוסיף מקודם ביהש"מ רק בעינוי אבל לא במלאכה ואע"ג דהגמ' פריך על תנא דעצם מהקרא דועניתם ואינו משני דאיצטרך לקודם ביהש"מ משום דפירכת הגמ' לא הוי דלהוי ועניתם מיותר רק הפירכא הוא דאיך שייך לומר ועניתם בתשיעי אי אמרי' דקאי אקודם בין השמשות כיון שכבר שבע כנ"ל אבל לאחר דמשני דאתי לדר"ח ב"ר מדפתי אזי שפיר נוכל לומר דועניתם קאי אקודם ביהש"מ ואעפי"כ שפיר קרא לתשיעי ועניתם כדמסקי' לעיל ושפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל וא"ש:
וממילא גם דברי הרי"ף ז"ל עולים כהוגן בעזה"י במה דמביא שני הברייתות בהדדי הא דילפינן תוס' מועניתם וגם הא דממעטינן תוס' מכרת מקרא דעצם משום דלא פליגי אהדדי דאע"ג דממעטינן תוס' מכרת מקרא דעצם דודאי שמעי' מינה דעכ"פ איסורא איכא מ"מ שפיר איצטרך הא דועניתם משום דמקרא דעצם הוא דאינו אסורא אלא בין השמשות ומקרא דועניתם ע"כ נשמע דאפי' קודם ביהש"מ נאסר משום דעל ביהש"מ לא איצטרך כיון דכבר נשמע על ביהש"מ מקרא דעצם משא"כ אי לא הי' נשמע ביהש"מ מקרא דעצם אזי לא הי' ילפינן מועניתם רק על ביהש"מ ולזה שפיר איצטרך תרווייהו כי היכא דנילוף מק' דועניתם לאסור אפי' קודם ביהש"מ והא דלא משני הגמ' כן על הפירכא דפריך ותנא דעצם עצם האי בתשיעי לחודש מאי עביד היינו כדמסקי' לעיל דלא הוי פירכת הגמ' על היתור משום דשפיר איצטרך הקרא דועניתם כדי לאסור התוס' קודם ביהש"מ ועוד יותר כדמסקי' לעיל כדי לחייבו בעשה רק דפירכת הגמ' הוי דאיך שייך לומר ועניתם על תשיעי על מאי דפסק לאכול כשהוא כבר שבע כנ"ל וע"ז שפיר הוצרך לשנות כר' חייא ב"ר מדפתי דכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי ולפי"ז ממילא שפיר נוכל לומר דועניתם קאי אתשיעי לאסור תוס' קודם ביהש"מ (דשפיר שייך ועניתם על תשיעי כנ"ל) ולא פליגי כלל אהדדי הא דר"ח ב"ר מדפתי עם הא דילפי' תוס' מוענית' וגם על הא דנשמע אסורא דתוס' מקרא דעצם ג"כ לא פליגי והכל יבא לשלום בעזה"י ושפיר מיושב דברי הרי"ף ז"ל:
ומעתה נחזה ליישב לפי הנ"ל גם פירש"י ז"ל דמפני מה מיאן לפרש פירכת הגמ' דותנא דעצם עצם האי בתשיעי לחודש מאי עביד כדפירשנו דלא על היתור קא פריך רק דאיך קאי ועניתם על תשיעי כנ"ל משום דרש"י ז"ל לשיטתו דהוא סובר דספיקא דאו' מה"ת אסור וא"כ הא דנשמע דתוס' אסור מקרא דעצם ע"כ צ"ל דהוא קודם ביהש"מ משום דעל ביהש"מ לא איצטרך לאסור כיון דבלא זה הוא אסור מכח ספיקא דאו' כדברי הר"ן הנ"ל וכמו שביארנו לעיל דהספק הוא כודאי ולזה שפיר הוי פירכת הגמ' דועניתם בתשיעי הוא מיותר והוצרך הגמ' לתרץ דאיצטרך לכדר' חייא ב"ר מדפתי אבל זה גם רש"י ז"ל מודה דאפי' כשועניתם בתשיעי אינו מיותר ג"כ מוכח מיני' דינא דר' חיי' ב"ר מדפתי כמו דביארנו לעיל דאל"ה לא שייך לומר ועניתם על תשיעי רק כשהוא מיותר אזי אנו מוכרחים לתרץ דכל עצמו של ועניתם בתשיעי איננו צריך רק משום דינו של ר' חייא ב"ר מדפתי דהלא פירושינו הנ"ל מבואר בדברי ר' חייא ב"ר מדפתי דפריך וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין והיינו לפי פירושינו הנ"ל דזהו פירכתו דאיך יכול לומר ועניתם על תשיעי אע"ג דהוא מחוייב לפסוק מלאכול קודם ביהש"מ מ"מ איך יקרא זה תענית כיון שהוא כבר שבע ממה שאכל כל היום כנ"ל אע"כ צ"ל שמצוה לאכול בתשיעי ואעפי"כ הוא מחויב להפסיק קודם ביהש"מ מלאכול ואזי זה שפיר מקרא תענית כנ"ל:
ובזה שפיר מיושב קושית התוס' יוה"כ שהק' דמדקאמר כאלו התענה משמע דהמתענה ה"ז משובח ואלו בפ"ו מפסחים משמע דאוכל עדיף ממתענה וקצת פוסקים כתבו דעי"כ אסור להתענות בו וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ג דנדרים יע"ש שמאריך בזה לתרץ. ולפי הנ"ל ניחא דאין הכוונה דכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה בתשיעי ועשירי דהאכילה נחשב לתענית רק הכוונה הוא דודאי האכילה והשתיי' בפני עצמה היא מצו' גדולה ונחשב יותר מתענית רק זה עוד נוסף על המצו' דמכח זה דאיכא מצו' לאכול ולשתות בעיוה"כ והוא מחויב לפסוק מלאכול קודם ביהש"מ אזי נחשב התשיעי גופא לתענית מחמת אותו המקצת היום שפסק מלאכול כי מקצת היום ככלו וגם זה גורם ג"כ שתענית העשירי ג"כ נחשב תענית יותר כיון שמכח זה שפסק מקודם לאכול אזי יהי' לו בסוף יום העשירי יותר עינוי ולזה שפיר קאמר כאלו התענה תשיעי ועשירי וזה נוכל להעמיס גם בדברי רש"י ז"ל שכ' ח"ל כל האוכל ושותה וכו' והכי משמע קרא ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה ומדאפקי' קרא בלשון עינוי לומר לך הרי היא כאלו מתענה בתשעה עכ"ל הטהור והיינו דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דועניתם לא איצטרך על תוס' עינוי משום דכבר מוכח מקרא דעצם כנ"ל ולזה מפרש בועניתם דפירושו דמצוה לאכול בעיוה"כ כדי שיוכל להתענות ביוה"כ. ועכ"ז עדיין צריך ליתן טעם דלמה אפקי' בל' עינוי ולא קאמר דיאכל אלא לומר לך דמכח זה דמצוה לאכול ואעפי"כ הוא מפסיק מלאכול קודם ביהש"מ דנחשב זה ההפסקה לתענית וה"ה כאלו מתענה בתשיעי וא"ש.
אמנם הרי"ף ז"ל סבר דועניתם אינו מיותר כנ"ל ועוד יותר נוכל לומר דס' דאינו מיותר כדברי הלח"מ שכ' דהרי"ף ז"ל סובר דאיצטרך קרא לסיפא דהיינו תשבתו שבתכם לומר דאיכא תוס' בשבתות וי"ט דהיינו כל מקום שיש שבות רק רש"י ז"ל לא בעי לומר כדברי הרי"ף ז"ל דכולה קרא דועניתם לסיפא דתשבתו שבתכם אתי דלא הי' לו לכתוב דין זה ביוה"כ אלא משום דנפיק שום רבותא ביוה"כ ולכך הוצרך לומר דרשה דר' חייא ב"ר מדפתי עכ"ל יע"ש. ולפי הנ"ל גם הרי"ף ז"ל סובר דילפינן מועניתם האי דינא דר"ח ב"ר מדפתי אע"ג דאיצטרך לתוס' ולזה שפיר גם הרי"ף ז"ל נפיק האי רבותא ביוה"כ לדר"ח ב"ר מדפתי ואדרבה לפי פירושינו הנ"ל כל דינו של ר' חייא ב"ר מדפתי נשמע מהא דאמרי' דועניתם בתשיעי פירושו דאתי לאזהורי על תוס' יוה"כ מקודם ביהש"מ כנ"ל וא"ש ולהרמב"ם ז"ל נוכל לומר לפי הנ"ל בפשיטות יתירה דהוא סובר דאין הלכה כהאי ברייתא דאתי לרבו' תוס' לשבתות וימים טובים כדברי הלח"מ שם דהוא סבר דהלכה כר"ע מחבירו דלית לי' תוס' כלל והא דאיצטרך ועניתם אינו רק לדר' חייא ב"ר מדפתי ולפי פירושינו הנ"ל מוכח מדר' חייא ב"ר מדפתי דאיכא תוס' עינוי ביוה"כ דלהכי קאמר דכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה בתשיעי היינו במה שפסק מלאכול קודם ביהש"מ בתשיעי זהו נחשב כאלו התענה בתשיעי כנ"ל ולזה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאע"ג דאין דין תוס' לא במלאכה ביוה"כ ולא בשבתות וי"ט ומ"מ בעינוי יש דין תוס' דמוכח מקרא דועניתם בתשיעי דאע"ג דאתי לדר' חייא ב"ר מדפתיא אעפי"כ מוכח מני' דין תוס' בעינוי וא"כ מיושב דברי הרמב"ם ז"ל דאדרבה מדר' חייא ב"ר מדפתי הוכיח זה דאל"ה יקשה קו' התוס' יוה"כ הנ"ל דאיך קאמר דכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי דמשמע מיני' דמתענה עדיף מאוכל והרמב"ם ז"ל לשיטתו פסק דאסור להתמנות בעיוה"כ כנ"ל אע"כ צריך לומר דפירושו דכיון דמצו' לאכול בעיוה"כ והוא מפסיק מלאכול קודם ביהש"מ זהו נחשב תענית כפירושינו הנ"ל וא"כ מוכח מיני' דין תוס' בעינוי וגם עוד שאר קו' הנ"ל דלמה קרא הקרא לאוכל עינוי אע"כ דהא דקרא לתשיעי עינוי היינו למאי דפסיק מלאכול קודם ביהש"מ משום דיש דין תוס' בעינוי אע"ג דאין תוס' במלאכה ביוה"כ ושבתות וימים טובים ודברי הרמב"ם ז"ל עולים כהוגן בעזה"י:
ובאופן היותר פשוט נלע"ד ליישב בעזה"י דברי הרי"ף ז"ל דאיך מביא שני הברייתו' הא דהוכיח תוס' מועניתם וגם הא דממעטינן מקרא דעצם תוס' מכרת כאלו הם אחת ובגמ' אמרו דתנא דעצם עצם לדרשה אחרינא יע"ש בלח"מ שמאריך ועוד צריך להבין על הרי"ף ז"ל דאינו מביא רק הא דממעטינן תוס' מכרת מקרא דעצם והא דממעטינן מאזהרה מקרא לא מביא הרי"ף ז"ל ונלע"ד לתרץ חדא מגו חדא דהנה התוס' יוה"כ הקשה דאמאי איצטרך קרא למעט דאינו ענש כרת על תוס' מלאכה ועינוי כיון דכבר איכא מיעוט על אזהרה כש"כ דלית בה עונש ותירץ דבאמת בתר דאסיק דבעצם דכתיב באזהרה ממעט תוס' שוב לא איצטרך בעצם גבי כרת למעוטי ואתי לאפנוי' ולדרוש ג"ש דעצם דקאמר רבינא. ובזה יישב קו' קרבן אהרן איך יליף תרתי מבעצם למעוטי תוס' ולג"ש ולהנ"ל ניחא יע"ש שהאריך עוד בזה:
והנה לפי"ז א"א למעט תוס' רק מחד עצם דהא השני איצטרך לאפנוי' לג"ש אמנם יש חילוק אי ממעטי' מעצם דכרת אזי בוודאי לא ממעטי' רק מעונש אבל איסור' בודאי אית בי' דהא חזי' דהגמ' קאמר אחר דממעטי' מכרת עדיין נוכל לומר דאית בה אזהרה אבל כי ממעטי' מעצם דאזהרה אזי בודאי הסברא נוטה לומר דאפי' איסורא לית בי' וע"ז שפיר נוכל לומר דלהכי איצטרך הקרא דועניתם לרבות תוס' לאיסורא כי היכא דלא נמעט תוס' מעצם דאזהרה רק מעצם דכרת ועצם דאזהרה ישאר לאפנוי' לג"ש אבל בלא הקרא דועניתם הו"א להיפוך דעצם דכרת ישאר לאפנוי' לג"ש ומעצם דאזהרה למעט תוס' וממילא נמעט גם מאיסורא וא"כ ממילא שפיר מביא הרי"ף ז"ל מיעוטא דעצם דכרת ואינו מביא מיעוטא דעצם דאזהרה היינו משום דמוכח מקרא דועניתם דלא ממעטין מעצם דאזהרה ושפיר מביא הרי"ף ז"ל הנהו תרתי מיעוטי דעצם דכרת וגם ריבוי' דקרא דועניתם לתוס' אע"ג דכבר נשמע איסורא לתוס' ממיעוטא דעצם דכרת משום דבלא קרא דועניתם לא הי' ממעטי' מעצם דכרת רק מקרא דעצם דאזהרה והי' ממעטי' אפי' מאיסורא כנ"ל והא דפריך הגמ' ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד לי' ואמאי לא משני דאיצטרך כי היכא דלא נמעט מעצם דאזהרה כנ"ל היינו משום דמבואר בתויוה"כ דמפ' דכל אלו הדבי ר' ישמעאל וראחב"י ור"פ כולם מפורשים דברי התנא דעצם עצם רק הדבר"י וראחב"י מפו' דתנא דעצם עצם צריך חד עצם לאפנוי' לג"ש משא"כ ר"פ מפ' דברי התנא דעצם דלא צריך כלל לג"ש רק משום דהוא גופא שבת איקרי יע"ש שמאריך בזה וע"ז פריך הגמ' מ"ט לא אמר כר"פ ומשני דמבע"ל לכדתני' לרבות תוס' ואח"כ פריך הגמ' לר"פ דהוא סבר דתנא דעצם ל"צ כלל לג"ש וא"כ הוא סבר דתנא דעצם דרוש תרווייהו בין עצם דכרת ובין דאזהרה למעוטי תוס' ולזה שפיר פריך ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד לי' ולזה נקיט המקשן בלשונו ותנא דעצם עצם וכפל תיבת העצם דהיינו אליבא דר"פ דסבר דתנא דעצם תרתי עצם דרש למעוטי וא"כ לדידי' קשה האי ועניתם בתשעה לחודש מאי עביד לי' דלדידי' ליכא למימר דאיצטרך ועניתם כי היכא דלא נדרוש עצם דאזהרה למעוטי דהא אליבא דר"פ ע"כ חזינן דתנא דעצם דריש תרווייהו בין עצם דכרת ובין עצם דאזהרה משא"כ הרי"ף ז"ל דהוא סובר כאידך תנא דאיצטרך חד עצם לאפנוי' לג"ש ושפיר איצטרך האי ועניתם לרבות תוס' כי היכא דלא נדרוש עצם דאזהרה לתוס' רק דישאר לאפנוי' לג"ש ועצם דכרת למעוטי מכרת ושפיר מיושב דברי הרי"ף ז"ל ואיש: אמנם לפי"מ דמסקי' אליבא דר"פ דהוא מפ' דתנא דעצם דר"ש תרווייהו בין.
עצם דכרת ובין דאזהרה למעוטי תוס' כנ"ל א"כ הדרה קו' התוס' יוה"כ הנ"ל אליבי' דכיון דדריש עצם דאזהר' למעוטי תוס' מאזהרה וא"כ תו למה צריך עצם דכרת למעוטי מכרת אך לפי הנ"ל שפיר מיושב דמעצם דאזהרה לחוד הוי ממעטי' אפי' מאיסורא ולזה איצטריך עצם דכרת לאורי' דלא ממעטי' לי' אלא מכרת לחוד אבל מאיסורא לא ממעטי' לי' וזהו מבואר בדברי רשיז"ל אהא דקאמר ותנא דעצם עצם פירשיז"ל מדאיצטרך למעוטי לתוס' החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעי' דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד לי' עכ"ל והיינו דמדקדק בלשונו הטהור שכ' מדאיצטרך למעוטי לתוס' מעונש ומאזהר' דהיינו מדאיצטרך למעט מאזהרה למ"ל תו למעוטי מעונש כקו' התוס' יוה"כ הנ"ל אעכצ"ל דאתי לאשמעי' דמוסיפין כנ"ל ולזה האי ועניתם מאי עביד לי' כנ"ל וא"ש:
אך לדברי הרמב"ם ז"ל דהוא סובר דממעטי' תוס' אפי' מאיסורא נוכל לומר ליישב קו' התויוה"כ הנ"ל להיפוך דמעצם דאזהרה לחוד הו"א דלא ממעטי' אלא מאזהרה אבל לא מאיסורא ולזה איצטרך עצם דכרת למעוטי לאשמעי' דכי היכא דממעטי' מכרת ממעטי' לי' מכל וכל דלא נשאר עליו שום עונש כמו כן כשממעטי' מאזהרה ג"כ ממעטי' לי' מכל וכל ולא נשאר אפי' איסורא אמנם עוד הקשה שם התויוה"כ דלמה איצטרך עצם בעינוי למעט תוס' מכרת נילוף לי' מק"ו ממלאכה כמו דיליף מיעוט לאזהרה בעינוי בהאי ק"ו (והתוס' יוה"כ הקשה דמאי ק"ו הוא זה דהא אית לי' פירכא דמה למלאכה שכן הותר מכללה ולזה אינו באזהרה אבל בעינוי שלא הותר מכללו איתא באזהרה כדפריך בגמ' האי פירכא יע"ש. ולפענ"ד נראה דבשלמא הגמ' פריך שפיר משום דרצה למילוף חומרא מעינוי למלאכה שפיר פריך דליכא למילף משום דגבי עינוי איכא חומרא אחרת משא"כ כאן דאנו רוצים למילף עינוי למלאכה למעט איסורא בתוס' בעינוי כי היכא דמיעוט איסורא גבי שבת ויו"ט ודאי ליכא למיפרך דעינוי חמיר דמאי הוי דחמור הא אפי' דהוא חמיר חזי' דמיעט איסורא בשבת ויו"ט כמו כן הוא מיעט איסורא בתוס' וא"ש והבן.) אך ג"ז נוכל ליישב בעזה"י דמזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דינו דיש בעינוי תוס' כדמוכח מקרא דועניתם ולזה שפיר הוצרך עצם למעט תוס' מכרת ולא יליף מק"ו ממלאכה דאי הוי ילפי' לי' מק"ו ממלאכה הו' אמרי' דאפי' איסורא לית בי' משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה מלאכה אין בתוס' אפי' איסור' כמו כן בעינוי אין בתוס' אפי' איסורא ולזה כתיב עצם למעוטי מכרת דדוקא מכרת ממעטי' לי' אבל לא מאיסורא דבל"ז הוי מוקמי' קרא דועניתם לחייא ב"ר מדפתי אבל לא לאי' כשנוי' דגמ' דשפיר מוכח איסורא מקרא דועניתם והשתא דידעי' איסור' בתוס' ענוי ממיעוט דכרת שפיר לא איצטרך תו מיעוט על האזהרה דזה שפיר נוכל למילף מק"ו דמלאכה רק על כרת הוצרך מיעוט כי היכא דנדע דלא נסמוך על הק"ו בכל הענין משום דלענין איסורא לא ילפי' מק"ו להתיר תוס' בעינוי רק ילפי' לי' לאיסור' מקרא דועניתם ומעתה לפי"ז שפיר הוכיח הרמב"ם ז"ל מסוגי' זו כל מה שפסק בענין תוס' דלענין מלאכה אין איסור בתוס' שפיר שמעי' דאלו הי' איסור בתוס' במלאכה לא הי' צריך תרי עצם למעט מתוס' לכרת ולאזהרה כנ"ל וגם ל"צ עצם למעט תוס' עינוי מכרת דהא שפיר הי' יכול למילף בק"ו ממלאכה אעכצ"ל כנ"ל דבמלאכה ליכא אפי' איסורא בתוס' ובעינוי איכא איסורא בתוס' כנ"ל ודברי הרמב"ם עולים כהוגן וא"ש: