שות בית היוצר· רבי יואל צבי ראטה
או"ח · סימן יז
עוד בענין הנ"ל מכן המחבר ז"ל הנ"ל וז"ל:
ישאו הרים שלום וברכה והצלחה לכבוד אהובי אאמ"ו עט"ר חמדת לבבי בבת עיני כתר ראשי ה"ה הגאון הגדול חו"ב ומפו' כגן הבושם צדיק ונשגב פה"ח עה"י לו דומי' תהילה כקש"ת מו"ה יואל צבי שליט"א האבדק"ק אויפאלא ואגפי'
אמרותיו הטהורים. מאירים כספירים ויהלום. ודברות קדשו מלהבות אש בנויים על גלילי זהב ועמודי שש האירו נגד עיני ושמחתי בהם כנתינתן מסיני. ופתח דברי קדשו ליישב בפשיטות דאפי' בלא תוס' שבת ורק בשחוט לי בשל לי בשבת גופא ג"כ יש מציאות שלא יהי' אביו רשע כגון שאמר לבנו עוד ערב שבת בעוה"י גדול שישחוט ויבשל לו על שבת. והבן הי' אז טרוד ואונס ושכח ונזכר כשהיא כבר שבת ואז הי' שפיר הס"ד שידחה עשה דכאו"א הל"ת דחילול שבת. דאביו אינו רשע במה שמצוה אותו בשעת היתר ולזה שפיר איצטריך הדרש דאעפ"כ לא ניתן שבת לדחות כו' עכדה"ק: ואם כי האמת עד לעצמו ברא מזכה אבא מו"ר שליט"א בראי' נכונה בדקדוק הגמ' גבי הטמא ואל תחזור אמרו בזה"ל יכול א"ל אביו הטמא או שא"ל אל תחזור יכול ישמע לו כו' משמע דא"ל אביו בפי' שיטמא כו'. וכאן שנותם את טעמם בזה"ל יכול יהי' כאו"א דוחה שבת. ולא אמרו יכול א"ל אביו חלל שבת יכול ישמע לו והוא עד מוכח כדברי כ"ק אאמ"ו נ"י. דאביו לא א"ל שיחלל שבת רק בשעת היתר ציווהו כנ"ל:
אך בכ"ז מעט מזעיר הועלנו ארוכה לדבריה' הקדושים ז"ל שכתבו בפי' שהבן קיבל עליו שבת בעוה"י גדול. ועוד שעדיין קשה מאידך תנא דא"ל הטמא וא"ת בפי' יכול ישמע לו. מאי קס"ד דישמע לו כיון דנאום פשע לרשע כו' ופטור לגמרי מכיבוד לשיטות הטור ז"ל. ומ"ש כ"ק אאמ"ו שליט"א בדרך חידוד כיון דבעלמא עדול"ת שי"ב כרת קסבר אביו שאין בנו עושה שום איסור במה שציוה לו לחלל שבת.
דהא עשה דכאו"א דול"ת שי"ב כרת אי לאו דגלי רחמנא דאינו דוחה כו' הוא דבר יקר מפז:
ובזה מיושב ג"כ אידך מימרא דא"ל הטמא ואל תחזור דסבר אביו דעשה דכאו"א כיון דהוקשה כבודם לכבוד המקום דוחה ל"ת ועשה כמ"ש בגמ' דאי לאו דגלי רחמנא הו"א דאתי עשה ודחי לתו"ע כמבואר בפ' א"מ ל"ב והכל על נכון. ואני בעניי אמרתי ג"כ ליישב הקו' בעזה"י במ"ש הפנ"י ז"ל בב"ק דף צ"ד ע"ב ד"ה בימי רבי נשנית משנה זו וז"ל וכן מוכח בגמ' דמקשה בסמוך איקרי כאן ונשיא בעמך כו' ואי כשלוה ברבית בא קרא לא מסתבר שלא יהי' בניו חייבים בכבודו בשביל כך כו' אע"כ דמשמע לתלמודא דאיירי שנתעסק בפרהסי' ברבית עד יום מותו עכ"ל. ומביאו הפ"ת ביו"ד סי' ר"מ אות ט"ו בקצרה ח"ל ומ"מ לא נקרא אינו עושה מעשה עמך לענין שיהי' פטורים מלכבדו אלא אם שונה באוולתו לא בפעם אחת עכ"ל: ומעתה אין מקום לקושייתם דכאן גבי שבת והטמא וא"ת מיירי בפעם ראשון ולא מקרי רשע וחייב בכבודו ושפיר איצטריך לאשמעי' דלא ישמע לו. אמנם דברי הגאונים ז"ל דמוקי לקרא בתוס' שבת לא באו עדיין לכלל ישוב רק במ"ש כ"ק אאמ"ו שליט"א דלפי האמת לדברי רבא דמסיק דערוה גופא ל"צ קרא דאין עדול"ת שי"ב כרת שפיר יש מקום לדבריהם ז"ל דמיירי בתוס' שבת ומיושב הקרא דמייתי דוקא לענין שבת דר"ל בתוס' שבת דאינו אלא עשה בעלמא ואפ"ה קמ"ל דל"ד וגבי הטמא וא"ת דאמרו בגמ' יכול ישמע לו מוכרח כנ"ל דסבר אביו כיון דהוקש כבודם לכה"מ דוחה אפי' ל"ת ועשה כדס"ד בגמ' ואולי יש להעמיס הקו' והתי' בגמ' דמקשה בפשיטות וכוונתם דאינו חייב בכבודם כיון דהוא רשע וע"ז תיר דאינו רשע דאדרבה דאי לא דגלי רחמנא הו"א דבאמת לדחי ל"ת ועשה כיון דהוקש כבודם לכה"מ. והכל על מקומו יבא בשלום:
אמנם לפי משמעות הסוגי' והשקלא וטרי' דמוקי לה בלאו דמחמר ולא מוקי לה בתוס' שבת ולא יקשה קו' הגמ' נילף בעלמא דאין עשה דול"ת גרידא. ומפרש"י ז"ל והתוס' מוכח פשוט יותר כדברי הרמב"ם ז"ל. ואפשר לזה כ' הבני יששכר הנ"ל דיש קצת ראי' לדברי הטור אפס קצהו תראה. אך כתיב אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא אמרתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום משכנות לדבריהם ז"ל. ותרתי בלבי להכמיק קצת בסוגי' זו. עד מקום שידי מגעת בעזה"י וזה החלי:
הנה רש"י ז"ל פי' אלא משום דא"ל מה להנך שכן הכשר מצוה לעולם דא"ל שחוט לי בשל לי ואפ"ה ל"א עלי' דא"ל מ"ל שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת ל"ת הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו כו' אבל יבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ול"א עלי' עכ"ל והתוס' ד"ה שכן מיאנו בפירושו וכתבו דאלאו דמחמר קאי כמבואר שם וצריך להבין דעת רש"י ז"ל שדחק ומוקים אנפשי' דקאי אשחוט לי בשול לי. בהקדם ליישב קו' המהרש"א ז"ל וז"ל בד"ה שכן הכשר מצו' כו' ויל"ד לשי' רשיז"ל דמסיק דבשחיטה ובישול איירי קרא ואיצטרך דבעלמא דחו בהכשר מצוה א"כ אמאי אצטריך תלמודא לממור בסוף פא"מ דאיצטרך האי קרא משום דסד"א הואיל והוקש כבודם לכה"מ לידחי ל"ת ועשה הא בלא"ה איצטרך האי קרא לאשמעי' דבעלמא דחי לאו שי"ב כרת בהכשר מצוה ולשיטות התוס' ניחא דההיא סוגי' דהתם. אתי' לפי המסקנא דהכא דאיירי במחמר דלית בי' כרת ואיצטרך קרא לגופי' כו' ודברי הרא"ם תמוהים בזה שהוא מביא הסוגי' דשמעתין כמסקנא לשי' רש"י ז"ל דלא אתי קרא אלא לשחיטה ובישול ומשום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרי' בפ' א"מ וזה סותר סוגי' דשמעתין דהא לפי סוגי' דשמעתין אי אתא קרא לשחיטה ובישול לא אצטריך קרא אלא למידוק מיני' דבעלמא דחי כפירש"י ותוס' אבל משום דסד"א דהואיל והוקש כבודם כו' לא הוי צריך האי קרא לשו"ב כיון די"ב כרת כמ"ש תוס' לעיל מתוך שמעתין עכ"ל: ונלפע"ד דגבי מקדש פריך נמי מה להנך שכן הכשר מצוה ומקשי' ה"מ תיפוק לי' מהתם פירש"י ז"ל מאיש אמו וא"ת דהכשר מצוה הוא ולא דחי ל"ל למיהדר ולכתוב הכא את שבתותי תשמורו (וכמו שפי' התוס' ז"ל דבכל מילי דשבת הו"א דל"ד) א"ל דתילוף מיני' דאפי' בלא הכשר מצוה א"ל כתיב קרא בהדי' דל"ד אמרי' דדחי א"כ איצטריך עלי' ע"כ ואמרי' בגמ' אין ה"כ ואת שבתותי תשמרו כו' למ"ל מבע"ל לכדתני' יכול כו' והקשה הריטב"א ז"ל דעדיין קשה לההוא תנא דדריש לי' לבנין ביה"מ נגמור מיהא מהתם כו' וי"ל דעיקר קרא לד"ה היינו לכדתני' בסמוך ותנא דדריש לי' לעיל לבנין ביה"מ אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא דש"ס מאידך דכאו"א נפקא ואורחא דתנא הוא בהכי עכ"ל:
והנה לפי משמעות הגמ' מוכח יותר דקרא. אתא לאשמעי' דעשה דמקדש א"ד ל"ת דשבת מאידך דרשא דייתורא ממי שהזהיר על המקדש והאריך הגמ' בדרשא זו ולא משני מידי דאיצטרך קרא לכדתניא. וה"נ מסתברא מכח דברי התוס' ע"ב ד"ה יכול יע"ש וא"כ קשה בהיפוך דלכתוב רחמנא גבי מקדש דאינו דוחה שבת ולא אצטריך קרא גבי כאו"א דא"ד שבת וגם דבעלמא דחי ל"ת שי"ב כרת בהכשר מצוה דשפיר ילפי' ממקדש וקו' זו בעצמה יש להעמיס בקו' הגמ' דסוף פ' א"מ וע"כ משני התם דאצטריך האי קרא בכאו"א דסד"א הואיל והוקש כבודם לכה"מ לידחי ל"ת ועשה ואצטריך למילף בעלמא הכשר מצוה דל"ת שי"ב כרת דשפיר ילפי' ממקדש וסוגי' דהכא לא חש לדקדק ולהאריך כ"כ כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ומכלהו נמי וכו' וסמכו אסוגי' דב"מ ולק"מ קו' המהרש"א ז"ל וגם דברי הרא"ם ז"ל נכונים בטעמם בעזה"י וקצרתי:
והנה התוס' בד"ה שכן הכשר מצוה הקשה כמה קו' לשיטות רש"י ז"ל דמוקי לקרא בשחיטה ובישול ואחת מהנה דמסקנא דהכא סותר למה דמסקי' דבשום מקום אין עשה דול"ת שי"ב כרת משמע אפי' בהכשר מצוה ע"כ ונלפע"ד דגם רש"י ז"ל מודה לפי המסקנא דבשום מקום אין עדול"ת שיב"כ דהא כל השקלא וטריא דרצה להוכיח דאתא הנהו קראי לאשמעי' דבעלמא עדול"ת שיב"כ הוא כדי ליישב הא דאצטריך עלי' למיסר לייבם אחות אשה:
אמנם במאי דמוקי לה בהכשר מצוה בזה לא מיושב הא דאצטריך עלי' א"כ יותר מסתבר דקראי אתי לגופא מדנימא דאתי לדיוקא דהכשר מצוה עדול"ת שיב"כ ומנ"ל להקל כיון דליכא שום מכריח וע"כ מסקי' בגמ' דקרא דמקדש אתא להזהיר שיתיירא ממי שהזהיר על המקדש וקרא דכאו"א דאעפ"י שהוקש כבודם וכו' כמו דמסקי' בפ' א"מ ול"ק קו' התוס' על רש"י ז"ל דאין כוונת רשיז"ל לפי האמת דקרא אתי לדיוקא דמהיכא תיתי דהא אצטריך לגופא והא דדחיק רשיז"ל לאוקי בשו"ב הוא מכח קו' התוס' דה"א נגמר מהכא דלא דחי ותימא מנ"ל לתנא לאוקמי קרא בשו"ב כו' מקמא בלאו דמחמר כו' וי"ל דדייק תנא מדלא אשמעי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוי אתי למיטעי עכ"ל. וא"כ לפי המסקנא נמי קשה הך דיוקא אמאי לא אשמעי' קרא בלאו דהטמא ול"ת וכמ"ש באמת הב"י ז"ל אע"כ דקרא אתי לאשמעי' בתוס' שבת וממילא נוכל לאוקמי קרא בכל אופני חילול שבת אפי' שו"ב ורש"י ז"ל מגיד מראשית אחרית וא"ש בעזה"י וקוב"ה חדי בפלפולא:
הנה ישמח לב טהור כ"ק אאמ"ו הגנ"י שאחר שכתבתי כל הנ"ל יגעתי ומצאתי שכיוון בתי' הב' שכתב מארי דשמעתין ה"ה הרב החיד"א ז"ל בספרו הקדוש דבש לפי מערכת א' אות ל"ט וז"ל א"נ אפשר דמלאכה זו צריך לה אביו והו"א דאתי עשה דכיבוד או"א ודחי אי' שבת ואביו אינו רשע דסבר דרחמנא שרי' לכבוד או"א קמ"ל וכו' יע"ש. והנה הי' לי עוד לדבר מה שצריך לי הסבר בדברי תוה"ק אך כבר הגיע עש"ק ועת לקצר ע"כ יהי' כה שביתות קולמסי ואקו' להשיבני בתשובה מאהבה במהרה ולא יפסוק הדיבור של חיבה. א"ד עבדי ובנו ותלמידו המתאבק בעפר רגליו הקדושים ושותה בצמא את דברי' הקדושים:
הק' משה שמעון ראטה.
סי' י"ז:
בסוגי' דדבר שאין מתכוין:
במס' יומא דף ל"ד ע"ב ובשבת ד' מ"א:
הרמב"ם ז"ל פסק בה' עבודת יוה"כ פ"ב הלכה ד' וז"ל הי' כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי מקו' עד שתפיג צינתן עכ"ל הטהור יע"ש ותמה הלח"מ עליו דמדקתני אין שבות במקדש נראה דגורס כגי' התוס' ז"ל ולפי' התוס' לר"י דשא"מ אסור מדרבנן ולר"ש מותר גמור וכיון דרבינו ז"ל פוסק כר"ש בפ"א מה' שבת דדשא"מ מותר א"כ ה"כ ליכא איסורא כלל ולא שבות. א"כ למה כתב אין שבות במקדש והא הוי היתר גמור יע"ש. והנה מדברי הה"מ בפ"ב מה' שבת משמע דרוצה לתרץ דהרמב"ם פסק דצירוף לא הוי אלא איסור דרבנן ולזה מתיר ביוה"כ לחמם המקו' בליבון עששיות ש"ב אפי' כשמכוין לצרף ומטעם דאין שבות במקדש. והלח"מ הקשה ע"ז דלפ"ז למה תלי' אביי הדבר באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' במתכוין נמי ליכא אלא איסור דרבנן ואין שבות במקדש יע"ש שהניחו בצ"ע והי' נלע"ד דאתי לאשמעי' דאפי' בצירוף דאינו אסור אלא מדרבנן אעפ"כ אפי' באינו מתכוין אין מותר אלא במקדש משום דאין שבות במקדש כי היכא דנידוק מינה דחוץ למקדש דשא"מ אסור אפי' באיסור דרבנן משא"כ הרמב"ם ז"ל דהוא פסק דדשא"מ מותר אפי' באי' דאו' לא איצטריך לאשמעי' זאת ולזה שפיר נקנו דאפי' במתכוין מותר בצירוף משום אין שבות במקדש. אמנם גם ע"ז קשה דהא הסוגיות סותרת בזה דמסוגי' דיומא מוכח לפי הגירסא שלהם דצירוף דרבנן ובסוגי' דשבת גבי מיחם שפינהו נראה דצירוף דאורייתא יע"ש שהוא צ"ע כמו שהקשה ג"כ התוס' בשבת הסוגיות אהדדי לשי' רש"י ז"ל:
ונלע"ד מקודם ליישב הסוגי' דלא ליסתרו אהדדי דהנה בכתובות ד' ה' פירש"י ז"ל בד"ה ואת"ל הלכה כר"י וכו' יש למצוא צד איסור אם בדשא"מ ס"ל כר"י ובמקלקל בחבורה ס"ל כר"ש והקשה עליו הפ"י ז"ל דבפ' האורג ד' ק"ו פירש"י ז"ל דפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה לא מצינו מבואר אלא דתלי' פלוגתא במלאכה שאצל"ג ובכמה דוכתי בשבת מבואר דמאן דמתיר במשאצל"ג כ"ש דמתיר בדשא"מ וא"כ לפי"ז האיך כתב רש"י ז"ל כאן דא"ל דיש צד איסור אם בדשא"מ סבר כר"י ובמקלקל כר"ש דזה א"א דהא בהא תלי' דמאן דמחייב בדשא"מ כ"ש דמחייב במשאצל"ג א"ב ממילא עכצ"ל דסבר מקלקל בחבורה פטור כנ"ל יע"ש שהאריך ומסיק דליכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל דיש למצוא צד איסור דבדשא"מ ס"ל כר"י היינו מדרבנן דאא"ל כן דרש"י ז"ל כתב בהדי' ביומא דר"י מחייב בדשא"מ מדאו' יע"ש שנדחק מאד בזה ליישב דהנה בלא זה יש תמו' בדברי רש"י ז"ל דהכא נראה דסובר דלר"י דשא"מ אסור מדאו' אף בשבת כנ"ל ובשבת ד' קכ"א ע"ב פירש"י ז"ל גבי נחש דורסו לפי תומו ח"ל דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא מתכוין דדשא"מ לר"י מדרבנן ולענין מזיקין לא גזור עכ"ל. אלמא דגם הוא ס"ל דאינו אלא מדרבנן וזה צ"ע. ואח"כ מצאתי בכסף נבחר שעמד בזה יע"ש:
ונלע"ד ליישב דברי רש"י ז"ל שלא יהי' סותרת זא"ז. דהנה לפי מה דמסקי התוס' בשבת וביומא דר"י סובר דשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן דכיון דאינו מתכוין לא הוי מלאכת מחשבת הקשו ע"ז מפ' ספק אכל דאמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן ת"ק ס"ל כר"י דאמר דשא"מ אסור ולכך קאמר חייב חטאת. א"כ משמע דדשא"מ אסור לר"י אפי' בשבת מה"ת ותירצו דש"ה דהוי פ"ר יע"ש ומעתה לאביי למאי דהוי ס"ל דאין חילוק בין דשא"מ לפ"ר ע"כ צ"ל לדידי' דסבר אליבא דר"י דדשא"מ אסור מדאו' דאל"ה יקשה קו' התוס' מפ' ספק אכל לדוכתי'. ואחר אמרי זאת מצאתי את שאהבה נפשי שכוונתי תל"י בזה לדברי אדמ"ו הגאה"ק מוהר"ם א"ש זצוק"ל בס' אמרי בינה רק שהביא ממרחק לחמו מפ' המצניע מהא דנחלקו ר"א וחכמים בהמכבד ומרבץ דלר"א מחייב חטאת משום דהוי לדידי' פ"ר כמבואר שם בתוס' א"כ קשה לאביי למאי דהוי ס"ל דאין חילוק בין דשא"מ לפ"ר א"כ מ"ט דר"א דמחייב חטאת וע"כ למאי דס"ד דאביי דאין חילוק לפ"ר לשאר דשא"מ באמת הי' ס"ל דדשא"מ אסור מה"ת יע"ש. והנה ע"כ צריך אני ליישב דבריו הקדושים זצוק"ל דאמאי לא הביא הראי' שכתבתי לעיל שהוא מיני' ובי' מהסוגי' שלפנינו היינו משום דאביי אינו מוכרח שיהי' סובר תירוצים אחרים יע"ש. משא"כ בר' אליעזר הוא מוכרח לפי דברי התוס' דהטעם הוי משום פ"ר כנ"ל ולזה שפיר מוכח מני' דלפי מאי דס"ד דאביי דאין חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ בודאי סובר דדשא"מ מדאו' אסור לר"י כנ"ל:
ומעתה כאן ביומא גבי צירוף עששיות דכתבי התוס' ביומא דלא הוי פ"ד ואעפ"כ פריך הגמ' על אביי ממילה בבהרת דהוי פ"ר משום דאכתי לא אסיק אדעתי' שיש חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ דאם אסיק אדעתי' שום חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ דאם אסיק אדעתי' שום חילוק לא הוי צ"ל דבשר ערלתו לא איצטרך רק לר"י א"כ צ"ל לאביי השתא דסובר דשא"מ אסור מדאו' כנ"ל. ולזה שפיר הוכרחת רש"י ז"ל למחוק הגי' דאין שבות במקדש כיון דסבר דשא"מ אסור מדאו' משא"כ לפי המסקנא דקיבל אביי מרבה החילוק בין פ"ר לשאר דברים שא"מ בודאי נוכל שפיר לומר דגם אביי סבר לר"י דשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמו לדידן. וממילא דברי רש"י ז"ל אינם סותרים אהדדי דדוקא כאן סבר רש"י ז"ל דדשא"ע אסור לר"י מדאו' משום דקאי אליבא דאביי לפי מאי דס"ד לדידי' דאין שום חילוק בין פ"ר לשאר דשא"מ משא"כ לפ"מ דפסקי' דיש חילוק בין פ"ר לדשא"מ בודאי גם רש"י ז"ל סובר דדשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן וא"ש וממילא מיושב קו' הפ"י הנ"ל דנוכל שפיר לומר דכוונת רש"י ז"ל הוי דיש למצוא צד איסור בדשא"מ לר"י היינו מדרבנן כנ"ל משום דלפי האמת גם רש"י ז"ל סובר כן אליבא דר"י דדבר שא"מ אינו אסור אלא מדרבנן וא"ש:
אמנם לפי"ז נוכל לומר עוד יותר בכוונת רש"י ז"ל דכאן בחבורה אפי' מדאו' אסור דשא"מ דלפ"מ דמסקי' דלר"י בשאר איסורין דשא"מ אסור מדאו' ורק בשבת אינו אסור אלא מדרבנן משום דמלאכת מחשבת א"ת גבי שבת ומעתה למ"ד דמקלקל בחבורה חייב ע"כ דסבר דגבי חבורה א"צ מלאכת מחשבת ולזה אסור גבי חבורה דשא"מ מדאו' כמו דאמרי' לגבי' הואיל ומקלקל חייב מתעסק כמי חייב (אעפ"י דלא הוי מלאכת מחשבת. מ"מ סבר דשא"מ מותר) כיון דלא בעי' לגבי' מלאכת מחשבת. ואע"ג דכתבו התוס' דלר"ש אע"ג דסבר מקלקל בחבורה חייב אעפ"י דלא הוי מלאכת מחשבת מ"מ סבר דשא"מ מותר היינו משום דס' דגם בשאר איסורין דשא"מ מותר אע"ג דלא בעי' מלאכת מחשבת משא"כ כאן בדברי רש"י ז"ל דסבר כר"י דבשאר איסורין דשא"מ אסור מדאו' ורק בשבת אינו אסור אלא מדרבנן משום דבעי' מלאכת מחשבת ולזה ממילא כשסובר ג"כ דמקלקל בחבורה חייב משום דלא בעי' כאן מלאכת מחשבת כנ"ל א"כ בודאי סבר דגם דשא"מ אסור בחבורה מדאו' ושפיר מיושב קו' הפ"י הנ"ל וא"ש:
והנה הא דצירוף אי הוי דאו' או דרבנן אליבא דאביי נלענ"ד דתלי' בזה אי אמרי' לר"י דבר שא"מ אסור מדאו' או דרבנן דהנה ההמ"ג כ' בה' שבת פ' י"ב דבצירוף ל"ש שום מלאכה רק כשהוא מתכווין משא"כ כשאין מתכוין אין בו מלאכה כלל ולזה פטור דשא"מ בצירוף אפי' לר"י שמחייב בדשא"מ ואפי' פ"ר אין ראוי' לומר בו יע"ש. והלח"מ מסביר הדבר דהטעם דמלאכת הצירוף אינה במשכן וכל מלאכת שבת ממשכן ילפי' וכיון דאינה במשכן ל"ל למילף לה בשום מקום. אבל רבינו הרמב"ם ז"ל כ' דיש ללמוד מפני שכן עושין לוטשי הברזל שכוונתם לעשות כלי ולזה אין לנו לומר שהיא מלאכה רק כשהוא מכוון לעשות כלי יע"ש. ומעתה לפי דברי אביי שסובר בפ' כל שעה בפסחים דף כ"ה דלר"י לא אפשר ומכוון מותר כיון דלר"י לא תלי' כלל בכוונה רק בהמעשה גופא כיון דסובר דדשא"מ ג"כ אסור א"כ איך נוכל לומר לדידי' דצירוף יהי' אסור מדאו' כיון דבמעשה גופא ל"ש מלאכה רק מחמת הכוונה כנ"ל ולר"י הכוונה אינו אוסר דהא מתיר באפשר ולא מכוין.
אלא וודאי צ"ל לדידי' דצירוף אינו אסור אלא מדרבנן. אמנם כ"ז דוקא אי אמרי' דדשא"מ לר"י גם בשבת מדאו' אסור משא"כ אי אמרי' דלגבי שבת דמל"מ אסרה תורה דשא"מ מותר מדאו' א"כ לגבי שבת גם לר"י אזלי' בתר כוונה דבדשא"מ מותר מדאו' וממילא גבי שבת גם אביי מודה דלר"י לא אפשר ומכוין אסור והא דאמר לא או"מ מותר לר"י זה דוקא בשאר איסורין דסובר דשא"מ אסור מדאו' א"כ לא אזיל בתר כוונה משא"כ גבי שבת דס' דשא"מ מותר בודאי אזיל בתר כוונת דמלאכת מ' א"ת.
ולפי"ז ממילא נוכל לומר דצירוף אסור מדאו' אע"ג דלא תלי' אלא בכונה אזיל בתר כוונה בשבת כנלע"ד לפ"ד ההמ"ג הנ"ל:
ולפי מה דמסקי' לעיל דביומא דאזלי הסוגי' אליבא דאביי כמו דהי' סובר בס"ד דאין חילוק בין פ"ר לדשא"מ ע"כ צ"ל אז דאביי סובר אליבא דר"י דגם גבי שבת דשא"מ אסור מדאו' כנ"ל. א"כ גם גבי שבת לא אפשר ומכוון מותר כמו גבי שאר איסורין משום דלא אזיל בתר כוונה. ולזה בוודאי סבר דצירוף ל"ה אלא מדרבנן ולזה דשא"מ מותר גבי'. משא"כ הסוגי' בשבת אזלא לפי המסקנא דאביי דקיבלה מרבא דיש חילוק בין פ"ר לדשא"מ א"כ ס' דדשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן בשבת כיון דמל"מ אס"ת ולזה לא תלי' אלא בכוונה ולזה בודאי צירוף אסור מדאו' ודשא"מ אסור גבי' ואע"ג דלהה"מ הנ"ל דבצירוף לא תלי' אלא בכוונה אינו ראוי' לאסור דשא"מ אפי' לר"י זה דוקא מדאו' אינו ראוי' לאסור כיון דלא תלי' אלא בכוונה אבל מדרבנן ראוי' לאסור כמו בכל מלאכת שבת לפי"מ דמסקי' השתא דדשא"מ מותר מדאו' דבכלם לא תלי' אלא בכוונה דמלאכת מחשבת א"ת ואעפ"כ אסור מדרבנן לר"י כמו כן ראוי' לאסור מדרבנן גם בצירוף דשא"מ רק כשצירוף אינו אסור אלא מדרבנן בודאי ראוי' להתיר גבי' דשא"מ לגמרי יותר מבשאר אי' דרבנן כיון דגבי צירוף לא הוי כל האיסור רק מחמת הכוונה כנ"ל. ולזה ביומא שפיר קאמר דבצירוף דאינו אסור אלא מדרבנן דשא"מ מותר. משא"כ בשבת דאזלי לפי המסקנא בודאי שפיר סבר דצירוף אסור מדאו' ולזה דשא"מ אסור. ושפיר מיושב הסוגי' דשבת דלא סתרו עם סוגי' דיומא. ומיושב ג"כ קו' התוס' בשבת על רש"י ז"ל וא"ש: ומעתה דלפי מה דמסקי' דלפי האמת כ"ע סברו דצירוף הוי דאו' וא"כ ע"כ צ"ל דהא דכ' הרמב"ם ז"ל דמלבנן עששיות ומטילין לתוך הצונן משום דאין שבות במקדש איירי דוקא באין מתכוין לצרף שלא כדברי ההמ"ג הנ"ל א"כ עדיין הדרה הקו' לדוכתי' דלמ"ל טעמא דאין שבות במקדש כיון דהוא פסק כר"ש דדשא"מ מותר לגמרי. ונלע"ד דהנה לכאו' יש להבין לר"ש דמתיר דשא"מ למה באמת לא תהא אסורה עכ"פ מדרבנן אטו מתכוין כמו בשאר גזירה דרבנן. אך לפענ"ד נראה הטעם דלא גזרו בדשא"מ היינו משום דכתבו האחרונים ז"ל דלמה אמרי' דספיקא דרבנן לקולא הא כל איסור דרבנן הוי איסור דאו' מחמת הלאו דלא תסור. היינו משום דבשעת האיסור לא אסרו הרבנן אלא בודאי אבל על הספק לא אסרו עכ"ל. א"כ חזי' דעל ספק לא אסרו החכמים. ולזה כל דשא"מ לא הוי אלא ספק דאם הוא וודאי אזי הוי פ"ר דהוא אסור מדאו' לכ"ע ולזה לא אסרו' מדרבנן כיון דלגבי ספק לא אסרו מדרבנן. וכ"ת א"כ קשה אליבא דר"י להשיטות דסברו דאינו אסור לדידי' דשא"מ אלא מדרבנן כנ"ל אמאי אסרו הרבנן דשא"מ הא לא הוי אלא ספק. אך לפי דברי הריב"ש א"ש דכ' בתשובה דע"כ לא קאמרי' דפ"ר חייב אף בשבת רק לר"ש דס"ל דשא"מ מותר ומחלק בין פ"ר לדשא"מ בין בשבת בין בשאר איסורים אבל לר"י דס"ל דבכל איסורים אף דשא"מ אסור מדאו' ובשבת מותר מדאו' משום מלאכת מחשבת אף פ"ר מותר מדאו' רק מדרבנן אסור ואין שבות במקדש עכ"ל. ואדומ"ו זצוק"ל מביאו באמרי בינה יע"ש. ולזה שפיר נוכל לומר גם לר"י דודאי דשא"מ לחוד לא הי' אסור מדרבנן כיון דלא הוי אלא ספק רק כיון שאסרו פ"ר דהוי ודאי אסרו גם דשא"מ כיון דכולה הוי חדא גזירה משא"כ לר"ש דפ"ר אסור מדאו' לזה דשא"מ לחוד לא אסרו' כיון דלא הוי אלא ספק כנלע"ד. והנה לפ"ד ההמ"ג הנ"ל דגבי צירוף אפי' פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן כיון דלא תלי' אלא בכוונה כנ"ל. ולזה ממילא גבי צירוף כיון דאסרו רבנן פ"ר נוכל לומר דגם דשא"מ אסרו בהאי גזירה כמו דאמרי' לר"י כנ"ל ולזה שפיר כ' הרמב"ם ז"ל הטעם דמותר משום דאין שבות במקדש וא"ש:
אמנם לכאורה זה מיפרך מהסוגי' דשבת דהמיחם שפינהו דמבואר שם דלר"ש אפי' בצירוף ג"כ מותר דשא"מ. ולפי הא דמסקי' לעיל שם איירי בהמסקנא דצירוף דאו' ודוקא כשמכוין לצירוף אבל כשאינו מכוין לצירוף אפי' היכא דהוי פ"ר ל"ה אלא מדרבנן א"כ הי' לו לאסור ג"כ דשא"מ מדרבנן כנ"ל לר"ש כמו דהוא אסור מדרבנן לר"י בכל מלאכת שבת כנ"ל. אמנם נלענ"ד לחלק דבשלמא לר"י דמלאכה שאצל"ג אסור מדאו' לכ"ע רק הריב"ש הנ"ל כתב דפ"ר אינו אסור לר"י בשבת רק מדרבנן. ולזה כשאסרו החכמים פ"ר לאו מטעם משאצל"ג אסרו דכשאסרו מלאכה שאצל"ג אסרו גם פ"ר. ולזה ממילא לא נכלל בתוך האי הגזירה דשא"מ כיון דפ"ר לא נאסר מטעם דשא"מ רק מטעם מלשאצל"ג. ולזה שפיר לר"ש דבר שא"מ מותר אפי' בצירוף. משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק משאצל"ג חייב א"כ ממילא לא נוכל לכלול פ"ר דצירוף בכלל הגזירה דמשאצל"ג דהא על משאצל"ג לא הי' שום גזירה מדרבנן א"כ ממילא דהאיסור דרבנן לא הי' בצירוף רק על פ"ר לחוד ולזה שפיר נכלל בהאי גזירה גם דבר שא"מ. ולזה שפיר הוצרך להביא הרמב"ם ז"ל הטעם להתיר משום דאין שבות במקדש וא"ש:
אך לפי דברי השעה"מ שכ' לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דאיצטרך לטעם דאין שב"מ הוא משום האיסור דמכבה יע"ש. נוכל לומר להרמב"ם ז"ל לאמת דסבר דבצירוף מצד מלאכת צירוף מותר אפי' פ"ר כדברי ההמ"ג הנ"ל משום דכל מלאכת צירוף לא הוי אלא משום כוונה כנ"ל. ומדרבנן לא הי' ענין כלל לאוסרו ולגזור גזירה מיוחדת על מלאכת צירף לבד מה דלא שייך לכללו עם שאר מלאכות שבת כיון דהתם פ"ר ומשאצל"ג בל"ז חייב מדאו' משא"כ לר"ש בודאי ראוי' לאסור גבי צירוף פ"ר מדרבנן ולכללו בגזירות שאר מלאכות שבת במשאצל"ג דאינו אסור לדידי' רק מדרבנן. ובזה יהי' שפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' לולב ה' כ' שפסק הדס שענביו מרובות מעליו אין ממעטין אותו ביו"ט וכו' עבר ולקטן או שלקטן א' א' לאכילה ה"ז כשר והקשה הכ"מ דלמה לא כתב והוא דאית לי' הושענא אחריתא יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהנה הא דממעטין ההדס כשענביו מרובות הוא באמת מצד עצמותו אינו מלאכה כלל רק מצד הכוונה שרוצה לתקן את ההדס והוא דומה לגמרי למלאכת צירוף דלדברי ההמ"ג הנ"ל מותר לגבי' אפי' פ"ר כשאינו מכווין רק לאכילה. א"כ לכאורה לא הי' צריך הגמ' שם לתרץ דא"ל הושענא אחריתא כיון דבל"ז ג"כ מותר כשאינו מכווין רק לאכילה אפי' אי הוה פ"ר כנ"ל. רק שם לפ"מ דמסיק הגמ' דר"א ס"ל כאבוה. א"כ ממילא סובר דמלאכה שאצל"ג אינו אסור אלא מדרבנן א"כ בודאי פס"ר דמיעוט ענביו של הדס ג"כ נאסר בכלל הגזירה דמשאצל"ג דשאר מלאכת שבת כנ"ל גבי צירוף ולזה שפיר הוצרך לשנות דא"ל הושענא אחריתא. משא"כ הרמב"ם ז"ל דהוא פסק דמלאכה שאצל"ג חייב. א"כ אינו נכלל פ"ר דמיעוט ענבים דהדס בשאר מלאכת שבת וע"ז לחוד בודאי לא גזרו הרבנן גזירה מיוחדת ובפרט שהוא לדבר מצוה כדברי התוס' ביומא ולזה שפיר מותר אפי' בלית לי' הושענא אחריתא וא"ש:
ובאו"א נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהוצרך לטעמא דאין שב"מ. דהנה בשבת ד' מ"ב ע"א בתוס' ד"ה אפי' הקשה התוס' דמאי ס"ד דמקשה וכי משום דסבר שמואל כר"ש באין מתכוין יסבור כמותו במשאצל"ג. ונלע"ד דהנה הרשב"א ז"ל הקשה דכיון דמסקי' דשמואל כר"י ס"ל במשאצל"ג א"כ אמאי מכבין גחלת של מתכת והלא מצרף הוא. ואפי' אם נימא למ"ד דצירוף ל"ה פ"ר מ"מ גבי מכבה גחלת כ"ע מודי דהוי פ"ר ואפי' שא"צ לצירוף מ"מ הא הוי משאצל"ג. ולפענ"ד זה בפשיטות ל"ק דהנה ידוע דצירוף לא שייך אלא במים צוננים דוקא אבל במים חמין ל"ש צירוף. א"כ נוכל לומר דהא דקאמר מכבין גחלים של מתכות שלא יזיקו בו רבים הוא במים חמין היכא דל"ש צירוף ומפני מכבה אינו אסור אלא בדרבנן במתכת אבל בשל עץ דאסור מדאו' משום מכבה שפיר אסור אפי' במים חמין וא"ש:
אך מסתימות הלשון דמכבין משמע דאיירי בכל ענין דאפי' במים צוננים מכבין וזה הוא סברת המקשן והוכיח מזה דס' שמואל מלאכה שאצל"ג פטור ולזה פריך אפי' של עץ נמי נשתרי משום דהוי מלאכה שאצל"ג והא דלא פריך המקשן ממימרא דשמואל גופא מני' ובי' היינו משום דהי' נוכל לומר דצירוף הוא מדרבנן משא"כ כאן בסוגיין דמוכח דסברו דצירוף דאו' כמבואר בההמ"ג כנ"ל ולזה שפיר פריך למימרא דשמואל דס' גבי צירוף דשא"מ מותר היינו משום דסבר כר"ש דלר"י דשא"מ בצירוף אסור משום דצירוף אסור מדאו' א"כ קשה מימרא דשמואל דא' מכבין גחלת וכו' וע"ז משני שפיר דלגבי מלאכה שאצל"ג לא סבר כר"ש והא דמכבין גחלת ש"מ איירי במים חמין היכא דל"ש צירוף וא"ש:
אמנם ממשמעות הלשון משמע דהא בהא תלי' דשא"מ במלאכה שאצל"ג כקו' התוס' ובל"ז עדיין אינו מיושב בזה הסוגי' דפ' כל התדיר דפריך שם ממלאכה שאצל"ג אדשא"ע וגם לדברי התוס' שתי' דשפיר סבר המקשן דהא בהא תלי' עדיין הניחו בקושי' הא דמשמע שם דאי הוי סבר שמואל משאצל"ג פטור עלי' הוי א"ש ואמאי הא משאצל"ג בשאר איסורים דלאו שבת חייב עלי' וכיון דס"ל דהא בהא תלי' א"כ אמאי קאמר התם דשא"מ מותר. ונלע"ד דהנה בסנהדרין ד' פ"ד ע"ב אי' רב לא שביק לי' לברי' למשקל לי' סלוא ומסיק שם דדוקא ברי' אסור משום דהוי שגגת סקילה אבל אחר מותר משום דל"ה אלא שגגת לאו והקשה שם בתוס' ד"ה ור"ש דהא לשמואל דקאמר דבדבר שא"מ ס"ל כר"ש ובמשאצל"ג ס"ל כר"י וכיון דס' כר"י במשאצל"ג היכי שרי דשא"מ דשרי גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהו"ל שגגת סקילה יע"ש ונלע"ד דהנה בשבת דף מ"ו בתוס' ד"ה דכל היכא הקשו דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאו' לר"ש דמלאכה שאצל"ג היא וכתב הפ"י ז"ל וז"ל ובילדותי הייתי רגיל לתרץ קו' זו דהא דשמעי' לי' לר"ש דמשאצל"ג פטור היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דליכא איסור סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאי' ספ"ק דחגיגה דמה"ט קרי לי' התם הררים התלוי' בסערה וכפי' רש"י שם וא"כ לפי"ז כיון דלית בי' חיוב מיתה מש"ה פטור לר"ש מחטאת אבל מ"מ איכא למימר דר"ש מודה דאסור מדאו' משום דלאו דל"ת כל מלאכה שנ' בסיני קודם מלאכת המשכן ובסנהדרין נמי אמרי' דבמרה נצטוה עלי' וא"כ אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמרה עד הקמת המשכן בשנה שני' וכו' ומסיק דהדר בי' מהאי סברא מכח האי סוגי' דמקשה הש"ס עלי' דשמואל דאוסר לכבות גחלת של עץ בשביל נזקי רבים א"כ משמע להדי' דלר"ש דפוטר משאצל"ג ע"כ מדאו' מותר וליכא אלא איסור דרבנן דאי ס"ד דלאו אית בי' לא הוי מקשה הש"ס מידי וכו' ע"ש. ולכאו' יש להבין דמנ"ל באמת להמקשן זאת דר"ש סובר במלאכה שאצל"ג דאינו אסור כלל הלא סברת הפנ"י הנ"ל טובה ומתוקה מאד: ונלע"ד דשפיר מוכח כן אליבא דר"ש לפמ"ש רש"י ז"ל בשבת ד' ק"ו ע"א דהא דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מדאיצטריך קרא למשרי מילה היינו משום דס"ל דמשאצל"ג פטור דאי לאו הכי יוכל לאוקמא חיובא דחובל בצריך לכלבו וכ"כ במבעיר בצריך לעפרו דאעפ"י דמקלקל הוא אצל המלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים רק כיון דסבר ר"ש מלאכה שאצל"ג פטור לא חשוב זאת במה שמתקן אצל אחרים כיון דהוי מלאכה שא"צ לגופא יע"ש ומעתה אי נימא דהא דפוטר ר"ש במשאצל"ג הוא רק מחיוב חטאת אבל לאו עדיין אית בי' א"כ עדיין אינו מוכח מהא דאיצטרך קרא במילה דמקלקל בחבורה חייב דלמא לא איצטרך רק למשרי הלאו דאית בי' משום דמתקן אצל אחרים דאע"ג דהוי משאצל"ג מ"מ אית בי' לאו עכ"פ כנ"ל ומנ"ל עדיין לר"ש לחייב חטאת בחובל ומבעיר אעכצ"ל דר"ש סובר דמשאצל"ג אינו אסור כלל מדאו' דלית לי' שום חילוק בין לאו לחיוב חטאת ושפיר מקשה הש"ס כאן לשמואל וא"ש: והנה כ"ז לר"ש אבל לשמואל מסיק התוס' בסנהדרין דף פ"ד ע"ב בד"ה מאן בסופו דשמואל סבר דמקלקל בחבורה פטור יע"ש א"כ ממילא נוכל באמת לומר לשמואל סברת הפ"י הנ"ל דהא דמסיק הגמ' דשמואל סבר במלאכה שאצל"ג כר"י היינו לענין דאסור מדאו' מחמת הלאו דל"ת כל מלאכה ולזה אין מכבין גחלת של עץ משום נזקי רבים אבל חיוב חטאת וסקילה לית לי' במשאצל"ג וא"כ שפיר יוכל לסבור דדשא"מ מותר גבי מיחם שפינהו משום דלא הוי אלא שגגת לאו דל"ת כ"מ אבל לא שגגת סקילה ושפיר מיושב קו' התוס' בסנהדרין וא"ש:
ומעתה נוכל לומר דהמקשן הי' סובר דכיון דמוכח אליבא דר"ש דמשאצל"ג פטור ואין בו כלל איסור דאין לחלק בין איסור לאו לחיוב חטאת כ"כ הוא אליבא דכ"ע דאין לחלק ולזה פריך שפיר לשמואל דאיך נוכל לומר דבדבר שא"מ סובר כר"ש דמותר ובמלאכה שאצל"ג יהי' סובר דחייב א"כ איך מתיר דשא"מ הא הוי שגג' סקיל' כקו' התוס' בסנהדרין הנ"ל ושפיר מיושב קו' התוס' הנ"ל דשפיר סבר המקשן דדשא"מ ומלאכ' שאצל"ג הא בה' תלי' דמאן דמתיר דשא"מ ע"כ סובר משאצל"ג פטור דאל"ה הוי שגגת סקילה והתרצן משני לי' דלאו הא בהא תלי' משום דאכ"ל אליבא דשמואל דאע"ג דסבר דשא"מ מותר כר"ש מ"מ סבר במשאצל"ג כר"י אבל לא לענין חיוב סקילה רק לענין חיוב לאו ולזה ל"ה גבי דשא"מ רק שגגת לאו ולא שגגת סקילה וא"ש וזה הי' ג"כ סברת המקשן בפ' כל התדיר ולזה לא הי' יכול לפרוך רק משבת משום דהוי שגגת סקילה משא"כ גבי שאר איסורין לא הי' יכול לפרוך ממלאכה שאצל"ג אדבר שא"מ משום דיכול שמואל לסבור דדשא"מ מותר ומשאצל"ג חייב ולאו הא בהא תלי' משום דל"ה אלא שגגת לאו ולא שגגת סקילה דהא בשאר איסורין ל"ה חיוב סקילה אלא לאו וא"ש:
אך לפי"ז עדיין נשאר קו' התוס' דסנהדרין על הרמב"ם ז"ל דהוא פסק דשא"מ מותר ומלאכה שאצל"ג חייב והיינו חיוב סקילה א"כ איך מתיר דשא"מ הא הוי שגגת סקילה דלדידי' לא נוכל ליישב כמו שיישבנו לעיל אליבא דשמואל כיון דהוא פסק דמשאצל"ג חייב והיינו חיוב סקילה וא"כ הוי כל דשא"מ שגגת סקילה ואעפ"כ מתיר סתם בשבת כל דשא"מ. ונלע"ד דהנה הרמב"ם ז"ל פסק בה' ממרים ה' ז' וז"ל המקיז דם לאביו או שהי' רופא וחתך לו בשר או אבר פטור אעפ"י שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה בד"א כשיש שם אחר לעשות וכו' יע"ש. והכ"מ עמד שם ליתן טעם דמנין למד כן לחלק בין אי איכא אחר או לא ולפי הנ"ל נלע"ד דשפיר מוכח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל לחלק בין אי איכא אחר או לא. דהנה בשבת דף כ"ט ע"ב מתיב רבה על ר"י רבי' דסבר דכי א' ר"ש דשא"מ מותר בגרירות כלים דוקא בגדולים דלא אפשר אבל בקטנים דאפשר לא מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ולבד שלא יתכוין וכו' אע"ג דאפשר למיעבד כצנועין יע"ש שהניחו בתיובתא. והנה לכאו' לפי הסוגי' בסנהדרין יש מקום לחלק דדוקא בשאר אי' דליכא שגגת מיתה שם מותר דשא"מ אפי' בדאפשר משא"כ גבי שבת דאיכא שגגת סקילה בוודאי אין ראוי להתיר בדאפשר אך זה אינו דהא כאן מיירי בגרירת כלים דאפי' אם יעשה חריץ ג"כ ליכא איסור דאו' כיון דהוי חופר כלאחר יד א"כ גם כאן מליכא שגגת סקילה ושפיר קמותיב תיובתא על ר' ירמי' רבי': אמנם בפסחים דף כ"ה ע"ב בלישנא קמא דרבא דמחלק אליבא דר"ש בין אפשר ללא אפשר וקמותיב עלי' הגמ' מהא דמוכרי כסות דמוכח מני' דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר והניחו בתיובתא בוודאי נוכל ליישב לחלק בין שאר איסורין דלא הוי שגגת סקילה לשבת דאיכא שגגת סקילה דודאי ראוי' לחלק בין אפשר ללא אפשר. אך ג"ז אינו דהא אליבא דר"ש דס"ל דמשאצל"ג פטור גם גבי שבת ליכא שגגת סקילה כדמסיק שם בסנהדרין ולזה שפיר קמותיב. ומעתה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דמשאצל"ג חייב א"כ בודאי יש לחלק בין שאר איסורין דליכא שגגת סקילה ובין שבת דאיכא שגגת סקילה א"כ לפי"ז לפ"מ דמשמע מהסוגי' דפסחים הנ"ל דהסברא חיצונה הי' נותנת כדברי רבא בלישנא קמא לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר רק דמותיב לי' בתיובתא מהא דמוכרי כסות. ומעתה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דיש לחלק בין הא דמוכרי כסות משום דל"ה שגגת סקילה בוודאי קיימא הסברא חיצונה לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר לגבי שבת דכיון דאיכא שגגת סקילה אין להתיר דשא"מ היכא דאפשר וכ"כ לענין להוציא סילון מבשר אביו דאיכא שגגת סקילה שפיר מחלק בין אי איכא אחר לליכא אחר דהיכא דאיכא אחר אסור כיון דהוי שגגת סקילה והיכא דליכא אחר מוכח דשרי מהא דפסק הגמ' בשבת דף צ"ה דדשא"מ מותר כר"ש כדקאמר והאידנא דקי"ל כר"ש אע"ג דכל דשא"מ הוי שגגת סקילה אע"ג צ"ל דיש חילוק בין היכא דאפשר ללא אפשר וא"ש:
והשתא דאתינא להכי יצא לנו דבר חדש בשיטת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דפסק דשא"מ מותר סתם זהו דוקא היכא דל"ה שגגת סקילה כגון באי' דרבנן בשבת או בשאר אי' אפי' באי' דאו' אבל באי' דאו' לגבי שבת דהוי שגגת סקילה אזי יש חילוק בין היכא דאפשר ללא אפשר דבדאפשר דשא"מ אסור כמו דאסור לכתחילה להוציא סילון מאביו היכא דאיכא אחר כנ"ל ולמד סתום מן המפורש לגבי להוציא סילון מאביו. ומעתה גבי מלבנין עששיות של בחל ביוה"כ לכ"ג דג"כ אפשר ע"י מים חמין כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל א"כ בודאי לא הי' ראוי' להתיר ללבן העששיות ולהטילו לצונן מפני חשש צירוף אע"ג שהוא דשא"מ כיון שהוא שגגת כרת ולזה הוצרך להביא הטעם דשרי ללבן עששיות ולהטילו לצונן אע"ג דהוא שגגת כרת וגם שהוא אפשר ע"י מים חמים הוא משום שאין שבות במקדש והא דמוכח מהסוגי' דיומא ושבת דדוקא אליבא דר"י צריכי' לטעם דאין שבות במקדש אבל לר"ש בל"ז מותר זהו דוקא אליבא דר"ש דסבר משאצל"ג פטור א"כ ליכא שגגת סקילה אבל הרמב"ם ז"ל דפסק משאצל"ג חייב וא"כ איכא שגגת סקילה בודאי אין להתיר רק היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר בודאי אסור לכתחילה רק בכ"ג ביוה"כ מותר מכח הטעם דאין שבות במקדש ומהא דאיצטרך כאן ביוה"כ טעם דאין שב"מ ג"כ נוכל ללמוד על כל הלכות שבת דאין דשא"מ מותר רק היכא דאפשר וע"ז סמך הרמב"ם ז"ל דכתב סתם דשא"מ מותר דילמוד סתום מן המפורש בהוצאת סילון הנ"ל ובליבון עששיות דיוה"כ וא"ש:
ולפי הנ"ל נוכל ליישב בעה"י דברי הרמב"ם ז"ל בה' שבת פ' כ"א ה' ג' שכ' וז"ל אסור לכבד את הקרקע שמא יעשה גומות וכו' ומותר לזלף מים ע"ג הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות שהרי אין מתכוין לכך יע"ש ומביא הכ"מ בשם הריב"ש שיש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שלא אסור הכיבד משום פ"ר דא"כ לא הו"ל לומר שמא ישוה וא"כ הוא תימה למה אסרו דהא קיי"ל כר"ש והוא עצמו כ' בזילוף שהוא מותר ואינו חושש שמא ישו' גומות שהרי אין מתכוין לכך ובודאי אפשר ג"כ בריבוץ שישו' גומות שאל"כ לא הי' צ"ל שהרי אין מתכוין לכך יע"ש שהאריך בזה. ולפי הנ"ל נלע"ד ליישבו בעזה"י בטוב טעם דהא דמסקי' לעיל דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל דפ' משאצל"ג חייב א"כ הוי כל דשא"מ שגגת סקילה לגבי שבת כמבואר בסנהדרין כנ"ל ואעפ"כ פסק דדשא"מ מותר לכתחלה א"כ זה נראה לכאו' תרתי דסתרו ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר: אמנם עדיין זה צריך תבלין דמנ"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בזה דלמא אין חילוק בזה כדמסיק הגמ' כנ"ל רק דיש לנו לפסוק כולה כר"ש דגם משאצ"ל פטור וממילא יהי' דשא"מ שגגת סקילה ושפיר יהי' מותר לכתחלה והן אמת שההמ"ג והרב בעל מגדל עוז נתנו טעם לדבריו מה שפסק במלאכה שאצל"ג דחייב כר"י ולא כר"ש יע"ש ולענ"ד נראה דשפיר הוכיח זאת מהלישנא דקאמר הגמ' כאן והאידנא דס"ל כר"ש דלכאו' האי לישנא דקאמר והאידנא אין לו פירוש דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דקאמר והאידנא ונלע"ד דודאי מוכח מזה דסתמא דפיסקא הוי לפסוק כר"י נגד ר"ש כדברי המגדל עוז אמנם בדשא"מ שאפי' לר"י לא הוי אלא מדרבנן ולזה בדרבנן מקילי' ופסקי' כר"ש דמיקל ומתיר לכתחלה דשא"מ. אמנם לפ"מ דמסקי' לעיל דהא דדשא"מ לר"י אי הוי מדאו' או מדרבנן תלי' בזהו הסברא אם נחלק בין פ"ר לדשא"מ דלאביי דקסבר מעיקרא דאין לחלק בין פ"ר לדשא"מ ע"כ הי' צ"ל דבר שא"מ לר"י מדאו' אסור דאל"ה לא הי' מוצא טעם לדברי ר"א דמחייב במכבד ומרבץ כנ"ל בשם אדמ"ו זצוק"ל וזהו שאמר הלישנא דהאידנא דודאי מעיקרא דהי' סבירא לן דאין לחלק בין פ"ר לדשא"מ וממילא דהי' ס"ל לר"י דשא"מ אסור מדאו' א"כ בודאי הי' ראוי' לן לפסוק במידי דאו' כר"י לחומרא משא"כ השתא לבתר דמסקי' אליבא דכ"ע דיש לחלק בין פ"ר לדשא"מ א"כ ממילא גם לר"י דשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן ובמידי דרבנן אזלי' לקולא ופסקי' כר"ש ולזה שפיר קאמר לישנא והאידנא דס"ל כר"ש וא"ש:
א"כ לפי"ז ממילא מוכח מהאי לישנא דבדאו' ראוי' לנו לפסוק כדברי ר"י לחומרא. ולזה גבי מלאכה שאצל"ג פסק הרמב"ם ז"ל כר"י דחייב ובדשא"מ פסקי' דמותר לכתחלה כריש א"כ הנהו תרי פסקי לכאו' סתרו אהדדו כיון דדשא"מ הוי שגגת סקילה כנ"ל ולזה שפיר הוכרח לחלק בין היכא דאפשר ללא אפשר כנ"ל וא"ש:
ומעתה זהו החילוק בין כיבוד לריבוץ דלגבי כיבוד דאפשר בלא כיבוד כלל ובפרט לפי דברי הרמ"א ז"ל באו"ח סי' של"ז שאפשר לכבד בהיתר ע"י בגד או כנף אווז ולזה אסרו אותו מהחשש דשמא ישו' גומות משום דהוי שגגת סקילה משא"כ בהריבוץ דלא אפשר בלא ריבוץ כדי שלא יצער מהבלא מחמת עליות האבק בודאי שפיר מותר משום שהוא דשא"מ אע"ג דהוי שגגת סקילה כיון דלא אפשר מבלעדו ואע"ג דגם בריבוץ אפשר בהיתר כדתני' דהרוצה לרבץ את ביתו מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזויות זו וידיו בז"ז וכו' יע"ש. אמנם זה האופן אינו מוציאו משגגת סקילה דגם אם יעשה בזה האופן ויזדמן לו שישו' גומות אזי ג"כ יהי' שגגת סקילה רק כשיעשה בזה האופן אינו מתיר לעצמו דשא"מ לגמרי לכתחילה וזהו ההיתר לא הוי אלא לר"י דאוסר דשא"מ מדרבנן ולזה כשאינו עושה זאת בידים רק כלאחר יד מותר אפי' לכתחילה אפי' לר"י בכה"ג ברוחץ בזויות זו ובז"ז: וזה דלא כמו שפי' הישועות יעקב בסי' של"ז יע"ש. ולזה לדידן דפסקי' כר"ש דדשא"מ לכתחלה מותר בודאי א"צ לן זה התחבולה ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דכיבד אסור וריבוץ מותר ומזה נדע ג"כ לכל הלכות שבת לחלק בכל דשא"מ דפ' הרמב"ם סתם דמותר שהוא דוקא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר בודאי אסור משום דהוי שגגת סקילה כנ"ל וא"ש:
אמנם כל זה איננו שו' לי להעמיס עדיין בסתימות הלשון הזהב דהרמב"ם ז"ל שכתב סתם דשא"מ מותר ולא מחלק בין אפשר ללא אפשר. ע"כ נלענ"ד ליישבו באו"א דהנה התוס' בשבת דף צ"ה בד"ה דמכבד הקשו על פלוגתא דר"א וחכמים בהמכבד וכו' דע"כ מיירי דלא הוי פ"ר דאי פ"ר היכי שרי ר"ש לכתחלה וכיון דלא הוי פ"ר אמאי מחייב ר"א הא אמר ביומא דדשא"מ מותר לר"י מן התורה ותירצו דבהא פליגי דר"א סובר דהוי פ"ר ורבנן סברו דל"ה פ"ר יע"ש. ולכאורה יש להבין דבאיזה סברא פליגי דזהו רחוק לומר דפליגי במציאות אי הוי פ"ר או לא. ולולא דמסתפינא הי' נלע"ד לומר במאי פליגי. דהנה ידוע החילוק בין דשא"מ לפ"ר דדשא"מ הוא ספק אם יעשה באותו מעשה שהוא עושה מלאכת איסור או לא ולזה הוא מותר מפני שאפי' אם יעשה מלאכת איסור הוא עושה שלא במתכוין אבל פ"ר הוא שבודאי יעשה מלאכת איסור בזה המעשה שהוא עושה ואעפ"י שהוא אינו מכוין לאיסור מ"מ כיון שהוא יודע שבודאי יעשה איסור הוי כמתכוין ולזה הוא חייב ומעתה יש להסתפק אם הוא עושה מעשה שאינו בודאי שיעשה בה מלאכת איסור אבל עפ"י רוב מסתעף מזה המעשה שיעשה מלאכת איסור אם גם כאן אזלי' בתר רובא כבכל מקום ונדיינהו כפ"ר או לא. הנה בהשקפה ראשונה הי' נראה דבודאי אזלי' בתר רובא כמו בכל איסורין דאזלי' בת"ר דמ"ש רק לפי סברת השלטי גבורים דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אזי אפי' עביד אותו מעשה בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר יע"ש. ולפ"ז הסברא נותנת גם כן כאן לומר דבאם אפשר אפי' במיעוט זימנא לעשות זה הדבר בלתי מלאכת איסור ג"כ לא נדיינהו כפ"ר משום דפ"ר לא הוי אלא באם הוא בודאי א"א לעשות כלל בלתי מלאכת איסור:
אמנם נלע"ד דזהו הדבר תלי' במחלוקת הראשונים ז"ל לגבי רוב אי הא דאמרי' דאזלי' בתר רובא אם זהו ודאי ומוחלט ואין בו שיור ספק כלל וזהו שיטות התוס' א"כ בכה"ג בודאי הוי פיר כיון דזהו כמו ודאי שיבוא ע"י מעשה למלאכת איסור ואין בו ספק משא"כ לפמ"ש הש"מ רפ"ק דב"מ בשם הרא"ש דאע"ג דאזלי' בתר רובא מ"מ ספק הוי רק התורה התירה ספק זה יע"ש א"כ כאן הסברא נותנת דלא הוי פ"ר כיון דלא הוי ודאי שיעשה מלאכת איסור ע"י מעשה זו. והנה הסברות האלו ברוב מביא הפלתי בסי' ס"ג וקמסיק דבסברות אלו נחלקו רב ושמואל גבי אי הולכין בפ"נ אחר הרוב או לא יע"ש. ואנכי אמרתי מכבר דבזה פליגי רב ושמואל גבי אי הולכין בממון אחה"ר או לא דרב דקאמר הולכין בממון אה"ר הוא משום דקסבר רוב הוי ודאי ולזה מוציאין ממון ע"י רוב ושמואל סבר דרוב ל"ה אלא ספק וע"י ספק אין מוציאין ממון. ולזה אין הולכין בממון אחה"ר: ומעתה נוכל לומר דבזה פליגי ג"כ ר"א וחכמים גבי המכבד וכו' דשם לא הוי ודאי שישו' גומות רק שעפ"י רוב הוא שע"י מכבד ומרבץ שישו' גומות. ולזה ר"א סבר דרוב הוי ודאי בלי שום ספק ולזה הוא סובר דהמכבד והמרבץ הוי פ"ר ורבנן סברו דרוב ל"ה אלא ספק ולזה סברו דלא הוי פ"ר וא"ש:
ולפ"ז לדידן דפסקי' דאין הולכין בממון אחה"ר והיינו משום דרוב ל"ה אלא ספק. ולזה שפיר פסקי' גבי מכבד ומרבץ דאינו חייב משום דל"ה פ"ר כנ"ל. אמנם עכ"ז הסברא נותנת אפי' לדידן דפסקי' דשא"מ מותר דזהו דוקא היכא דהוי ספק השקול אם יתעבד איסור משא"כ היכא דהוי עפ"י רוב דיתעבד איסור בודאי ראוי' לאסור עכ"פ מדרבנן ומכש"כ לפי הסברא הנ"ל דהוי שגגת סקילה וכאן מסקי' דלפ"מ דקיי"ל כר"ש אפי' לכתחלה מותר. אך לפמ"ש התוס' דזהו לא קאי רק אריבוץ ולא אכיבוד נוכל לומר דזה החילוק דגבי כיבוד הוי רוב ולזה הוא אסור משא"כ גבי ריבוץ לא הוי רוב ולזה הוא מותר אפי' לכתחלה ואע"ג דגבי פלוגתא דר"א וחכמים נראה דלגבי שניהם הוי רובא כנ"ל. עכ"ז לפ"מ שראו הדור שאחר זה שבריבוץ דידן לא הוי עפ"י רוב שישו' הגומות ולזה התירו' לכתחלה וזהו שאמרו הלשון והאידנא דקיימ"ל כר"ש דהיינו דהשתא בריבוץ דידן דלא הוי עפ"י רוב שישו' גומות מותר אפי' לכתחלה לפ"מ דקיימ"ל כר"ש דדשא"מ מותר וא"ש: וזהו כוונת הרמב"ם ז"ל שכ' אסור לכבד את הקרקע שמא ישו' גומות וכו' והיינו משום דקסבר כנ"ל דע"י כיבוד עפ"י רוב ישו' גומות ומ"מ לא הוי פ"ר כנ"ל משום דרוב לא הוי אלא ספק ועכ"ז לכתחלה אסור משום החשש שעפ"י רוב ישו' גומות משא"כ גבי ריבוץ שעפ"י רוב אינו משו' גומות ולזה הוא מותר ואינו חושש שישו' גומות שהרי אין מתכוין לכך וא"ש: ובזה אפשר נוכל לומר דפליגי רב ושמואל בשבת דף כ"ב דרב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה דהנה בפסחים דף ק"א בד"ה והלכה כתבו בתוס' אהא דאמר אביי כ"מ דמר וכו' קשה תפ"ל משום דר"י סבר כר"ש דפריך בכמה דוכתי והאמרי' הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אלמא ס"ל דשא"מ מותר וי"ל שמא ר"י לא ס"ל כוותי' בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפ"ר עכ"ל. והנה עדיין יש להבין דמ"מ קשה על רבה גופא דמפני מה עביד כשמואל לגבי רב ורי"ו דסברו בגרירה כר"י לאסור. ולפי הנ"ל ניחא דלדברי התוס' הנ"ל גם בגרירה הוי כן דרוב פעמים עושה חריץ ע"י גרירה ולזה רב לשיטתו דסובר רוב הוי ודאי ולזה הוי גרירה פ"ר משא"כ שמואל דסבר דאין הולכין בממון אה"ר א"כ סבר דרוב ל"ה אלא ספק ולזה לא הוי גרירה פ"ר ומותר. מעתה לדידן דקיימ"ל הלכתא כשמואל בדינא והוי הלכה דאין הולכין בממון אה"ר א"כ לא הוי רוב אלא ספק וממילא לא הוי גרירה פ"ר ולזה שפיר עביד רבה כהלכתא כשמואל בגרירה וא"ש:
ומעתה יש לעיין בדברי ר' יהודא גופא מאי טעמי' אי נימא דקסבר דרוב הוי וודאי והוי טעמי' דאסור משום פ"ר או דקסבר דרוב לא הוי אלא ספק וטעמי' משום דסובר דדשא"מ אסור אפי' בדרבנן ובזה נוכל לומר דפליגי תרי תנאי אליבא דר"י בביצה דף כ"ג ע"ב בעגלה של קטן אם היא נגררת ע"ג ק רקע דלפי פירש"י דחד סבר דעגלה נמי פעמים עושה חריץ ואידך סבר דלא שכיח יע"ש. דזה נראה דפליגי במציאות. ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא גבי גרירות כלים רוב פעמים עושה חריץ משא"כ בעגלה של קטן הוא ספק השקול אם עושה חריץ או לא וזהו אליבא דכ"ע רק דתרי תנאי פליגו בטעמא דר"י גבי גרירת כלים דחד סבר דטעמי' דר"י התם הוא משום דסבר דרוב הוי וודאי וממילא הוי גרירת כלים פ"ר ולהכי אסור גבי איי דרבנן. משא"כ בעגלה של קטן דל"ה פ"ר גם ר"י מודה לגבי ג"כ דל"ה אלא איסור דרבנן דדשא"מ מותר וחד סבר דטעמי' דר"י דסבר רוב ל"ה אלא ספק ואעפ"כ אסור משום דסובר דדשא"מ אפי' באי' דרבנן ג"כ אסור. ולזה גם עגלה של קטן אסור וא"ש:
ולפי"ז נוכל ליישב קו' התוס' בשבת דף מ"א ע"ב ד"ה מיחם שהקשו על רש"י ז"ל דמפרש ביומא דר"י לא אסר דשא"מ רק באו' דאו' אבל בצירוף שהוא דרבנן לא אסר ר"י דשא"מ דהא בגרירה ליכא אי' דאורייתא ואעפ"כ אוסר ר"י דשא"מ יע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דנוכל לומר דדוקא בגרירה אסור משום דעפ"י רוב נעשה חריץ ע"י גרירה והוי פ"ר משא"כ בצירוף דל"ה פ"ר לא אסר ר"י דשא"מ משום דלא הוי אלא מדרבנן וא"ש:
וזה נוכל ליישב גם לדברי הרמב"ם ז"ל דקסבר צירוף דאו' לפ"מ דמסקי' לעיל דשני הסוגיות מחולקים בזה דהיינו הסוגי' ביומא הי' סבר לאביי צירוף דרבנן קודם שידע לחלק בין פ"ר לדשא"מ. והסוגי' דשבת אזלי לפי האמת דידע לחלק וקסבר צירוף דאו' כנ"ל. וא"כ עדיין קשה בהסוגי' דיומא דקאמר בצירוף כיון דהוא דרבנן דשא"מ מותר מהא דגרירה הא השתא לא ידעי' לחלק בין פ"ר לדשא"מ. ואיך נוכל ליישב זאת לשי' רש"י ז"ל דלא גרס אין שבות במקדש. אך ז"א דנוכל לומר דכי לא ידע לחלק בין פ"ר לדשא"מ דוקא לגבי דאו' משא"כ לגבי אי' דרבנן בודאי הי' ידע לחלק דאעפ"י דר"י לא אמר דשא"מ בדרבנן אבל בפ"ר דודאי קעביד איסורא שפיר אסור אפי' בדרבנן וא"ש:
ולפי הנ"ל נוכל ליישב גם הקו' השני' שהקשה שם תוס' על רש"י ז"ל דאמאי הוצרך לפרוך ביומא ממלתא דאביי יותר הי' לו לפרוך ממתני' דביצה דף פ"ג דאין גוררין כלים ע"ג קרקע דמוקי לה כר"י דאסר באין מתכוין. ונלע"ד דהנה התוס' כתבו ביומא דף ל"ה בד"ה ה"מ בסה"ד דצירוף עששיות לא הוי פ"ר ואפ"ה פריך שפיר מבהרת דהוי פ"ר מדמשני אביי ל"צ אלא לר"י מכלל דלא ס"ל לי' לחלק בין פ"ר לשאינו פ"ר דאי לא"ה הי' יכול לאוקמי אפי' כר"ש יע"ש ובתוס' ישנים. ולזה בלא הא דאביי לא הי' יכול לפרוך ממתני' דגרירה לפ"מ דמסקי' לעיל דלר"י הוי גרירה פ"ר כיון דרוב פעמים נעשה עי"ז חריץ א"כ היינו יכולין לחלק דשם אסר ר"י משים דהוי פ"ר אבל בצירוף דלא הוי פ"ר גם ר"י מודה דדשא"מ מותר משא"כ מדאביי פריך שפיר כיון דמוכח מני' דאין מחלק בין פ"ר לדשא"מ כדברי התוס' הנ"ל וא"ש
ומעתה לפי הנ"ל נוכל לומר בדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דפסקי' כר"ש דדשא"מ מותר לכתחילה זהו דוקא היכא דלא הוי אלא ספק השקול אם ע"י מעשה זו שעושה יסתעף דבר איסור משא"כ היכא דהוי קרוב הדבר שיבוא לידי איסור דהיינו שרוב פעמים מסתעף ממעשה זו דבר איסור אזי אע"ג דלדידן דאין הולכין בממון אחה"ר משום דרובא לא הוי אלא ספק מ"מ ראוי הוא לאסור מדרבנן גבי אי' דאו' עכ"פ לכתחילה כמו גבי כיבוד כנ"ל ולזה גבי צירוף עששיות ג"כ נוכל לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דנקט בלשונו הטהור מלבנין עששיות דמשמע דכיון שהוא מלובן הוי קרוב שיהי' צירוף משום דע"י ליבון ברוב פעמים נעשה צירוף א"כ בודאי הי' ראוי' לאסור עכ"פ מדרבנן כמו גבי כיבוד הנ"ל. רק משום דאין שבות במקדש התירו. משא"כ בסוגי' דיומא דשם אי' הלשון דברייתא עששיות של ברזל הי' מחמין ולא לישנא דמלבן. ובכגון זה לא הי' אלא ספק השקול אם יעשה צירוף או לא ולזה לא הוי אלא דשא"מ דמותר לכתחילה אפי' בלתי הטעם דאין שבות במקדש. משא"כ הרמב"ם ז"ל אתי לאשמעי' דבכל גוונא מותר אפי' גבי ליבון דרוב פעמים נעשה צירוף אעפ"כ מותר גבי מקדש משום דאין שבות במקדש אבל בחוץ למקדש בודאי ע"י ליבון אסור לכתחילה כיון דרוב פעמים נעשה עי"ז צירוף כמו דאסרינן מהאי טעמא גבי כיבוד כנ"ל וא"ש: וביותר נוכל לומר לפי הנ"ל דהא דמסקי' בסנהדרין לאסור משום שגגת סקילה זהו דוקא היכא דרוב פעמים מסתעף ע"י מעשה זו איסור סקילה ולא גבי ספק השקול. ובזה מיושב קו' התוס' הנ"ל על שמואל ממיחם שפינהו ואפשר נוכל להעמיס זאת בדברי התוס' דשם יע"ש. והי' לי להאריך בזה רק שאין הפנאי מסכים. וממילא משתמע עפ"י פלפול הנ"ל גם לדרך זה. וזהו הטעם ברמב"ם ז"ל גבי ליבון עששיות לפי הנ"ל דמסקי' דרוב פעמים נעשה צירוף א"כ בודאי ראוי' לאסור מצד שגגת סקילה ואעפ"כ מותר משום אין שבות במקדש. וממילא משתמע דחוץ למקדש אסור בכה"ג וא"ש. והסברא הוא פשוט דזה שייך שגגת סקילה הוא דוקא היכא דרוב פעמים מסתעף ע"י מעשה זה דבר איסור היינו משום דבאמת אזלי' בתר רובא רק דעכ"ז לא הוי פ"ר משום דל"ה אלא ספק אך עכ"ז כיון דאזלי' בת"ר אע"ג דל"ה אלא ספיקא הוי שגגת סקילה משא"כ היכא דל"ה אלא ספק השקול כיון דלדידן דפסקי' כר"ש דדשא"מ מותר אפי' לכתחילה בודאי לא הוי שגגת סקילה ושפיר מותר אפי' לכתחילה כיון דהוי ספק השקול בודאי אין שום ספק שניחוש שיכוין לאיסור כלל ולזה ל"ה שגגת סקילה משא"כ היכא דהוי רובא לאיסור בודאי איכא למיחוש שיכוין לאיסור ולזה הוי שפיר שגגת סקילה כיון דבאמת להלכה קיי"ל דאזלי' בתר רובא וא"ש: